צריך עיון > סדר עיון > לשוח בשדה האמנות > האמנות אין לה דבר עם הדת

האמנות אין לה דבר עם הדת

מאמר תגובה ל"לשוח בשדה האמנות"

אנשים דתיים יכולים להיות אמנים טובים, אבל האמנות עצמה אינה תחום עיסוק דתי. הדחף ליצירה ויזואלית נובע מהרצון להביע רושם ויזואלי. השפה של האמנות היא שפה ויזואלית ולא שפה דתית. הניסיון להפוך את האמנות לכלי שרת להבעת רעיונות דתיים יוצר אמנות מיינריסטית חסרת ערך אמנותי. החינוך לאמנות בחברה הדתית צריך לאפשר לאנשים בעלי נטיה אמנותית להביע את עצמם, אולם אין לעשות אידיאליזציה לאמנים ולעיסוק באמנות. רק אם נשכיל להפריד בין האמנות לדת, נוכל לקבל אמנים דתיים המיצרים אמנות אותנטית.

י"ח שבט תשע"ט

במאמרה "לשוח בשדה האמנות" מעלה הגב' כהן את השאלות, האם וכיצד יכולה להתפתח שפה אמנותית בעולם הדתי. היא מבארת באופן יפה מה הן המשוכות הניצבות בין העולם הדתי לבין האמנות, ומציעה כיצד לדעתה ניתן להתגבר עליהן. אולם, מבין דבריה ניכר כי היא מבינה שהשפה האמנותית בחברה הדתית צריכה להיות שפה דתית. מבחינתה, התפתחות העיסוק באמנות בעולם הדתי משמעה יצירת שדה אמנות בעל יעודים דתיים. בסיומו של המאמר היא אומרת זאת בפירוש:

המקום שבו עומדת האמנות העכשווית קוראת לאמן היהודי להעניק מסגרת מחשבתית לשדה שמחכה לתיקון. עליו אף להחליף את האידאה של "אמנות לשמה", אמנות לשם אמנות, ברעיון אשר ניתן לכנותו "אמנות לשמו" – אמנות שמטרתה לגלות את הקשר עם הבורא בכלים אמנותיים.

לשיטתה, היהדות צריכה לאמץ את האמנות בתור כלי נוסף לעבודת ה'. על האמנות להפוך לאמצעי ביטוי דתי. היא מבינה כי כשם שאדם לומד ומתפלל באמצעות מילים וספרים, כך הוא יכול להתפלל וללמוד באמצעות מכחול וצבעים.

אין לי כמובן מאומה נגד אנשים מתפללים או לומדים, אבל יש להבין מהי אמנות. אמנות ויזואלית, יהיה הזרם שלה אשר יהיה, שייכת לתחום החזותי, לא לתחום הרעיוני. אמנות אינה הגות וגם לא תפילה. הפניה אל הא-ל בדרך של תפילה היא תחום פעילות אחד של האדם; הלימוד והעיון ההגותי הם תחום פעילות אחר, והאמנות היא תחום שלישי שאינו נוגע אל השנים הקודמים. ניתן לצייר אנשים לומדים או מתפללים, אבל הציור עצמו אינו עבודה של תפילה או של לימוד. במילים אחרות, האמנות אינה תחום עיסוק דתי, לא יותר מאשר בישול או רפואה. אנשים דתיים עשויים להיות שפים טובים, רופאים מעולים ואמנים יוצאים מן הכלל, אבל הדתיות שלהם אינה משפיעה בכי הוא זה על איכות הבישול שלהם, על האבחון הרפואי שלהם או על העבודה האמנותית שלהם. הניסיון להפוך את האמנות לפעילות בעלת זיקה אל הדת שגוי בעיני.

האמנות אינה תחום עיסוק דתי, לא יותר מאשר בישול או רפואה. אנשים דתיים עשויים להיות שפים טובים, רופאים מעולים ואמנים יוצאים מן הכלל, אבל הדתיות שלהם אינה משפיעה בכי הוא זה על איכות הבישול שלהם, על האבחון הרפואי שלהם או על העבודה האמנותית שלהם. הניסיון להפוך את האמנות לפעילות בעלת זיקה אל הדת שגוי בעיני

פרשנות דתית לאמנות רואה את האמנות בתור כלי עזר, דהיינו אמצעי להצביע על מסר חיצוני. היא סבורה שאמנות מעבירה מסר באותו אופן שבו מילים עושות זאת. אולם המילה, הסימן הלשוני, ומה שהיא מצביעה עליו הם שני דברים נפרדים. המילה כשלעצמה היא צליל בלבד. רק עובדת היותה סימן מקובל בחברה יוצקת לתוכה משמעות. הניסיון להפוך את השפה האמנותית לדתית, עושה לשפה החזותית רדוקציה למערכת סימנים אחרת. ניסיון זה קובע כי האמירה החזותית אינה חשובה מצד עצמה, אלא עומדת בשרות מערכת סימנים אחרת. יצירה ללא ערך מוסף, מעבר לערך החזותי, אינה ראויה בעיניו.

ניתן אכן לייצר תמונות מכוונות מטרות חברתיות או דתיות. תמונות עשויות להיות מעוררות רגשית. הן עשויות לעורר ביקורת חברתית נוקבת. הן אולי עשויות אפילו להביא אנשים מסוימים לידי חוויה רוחנית דתית. אולם אף אחת מתכונות אלו אינה הופכת אותן ליצירות אמנות. יצירת אמנות מתחילה ונגמרת בחוויה הוויזואלית.

היצירה היא הדיבור של האמן. דיבור זה נושא את דבר האמן על אודות קווים, צבעים, כתמים וצורות. האמנות היא שפה חזותית. היא מעבירה תמונות ולא כוונות.

 

מהיכן נובעת האמנות?

החושים שלנו חשופים כל העת לעולם. החשיפה הזו מעירה באדם רגש פנימי. הרושם הוויזואלי המתקבל בעין מעורר את האדם, מפיק חוויה. רושם וויזואלי עשוי להתקבל אפילו מערמת ברזלים חלודים. הצבע או התנועה של הברזלים עשויים לעורר בצופה אי-אלו תחושות. גם חשיפה לאלמנטים שונים בבית או ברחוב, היוצרים מפגש מעניין של צבעים, צורות או כיוונים, עשויה לגרום חוויה ייחודית. לפעמים הרושם נוצר מהאופן שבו האובייקט מונח, או מהיחסים שלו עם האובייקטים שסביבו. לרגשה זו לא ניתן לעשות רדוקציה לרגשות אחרים. הרושם המתקבל בעין הוא ויזואלי, והחוויה שהוא יוצר היא בראש ובראשונה חזותית. לפעמים עשוי המראה לזמן תגובה רגשית של שמחה, עצב או רגש אחר. אולם החוויה החזותית עצמה אינה העצב או השמחה; היא חוויה ויזואלית שאינה מתרגמת היטב לרגש.

הרושם המתקבל בעין הוא ויזואלי, והחוויה שהוא יוצר היא בראש ובראשונה חזותית. לפעמים עשוי המראה לזמן תגובה רגשית של שמחה, עצב או רגש אחר. אולם החוויה החזותית עצמה אינה העצב או השמחה; היא חוויה ויזואלית שאינה מתרגמת היטב לרגש

יש אנשים אשר המציאות הוויזואלית מעוררת אותם יותר, ויש שפחות. יש אנשים שהרגישות החזותית שלהם רדומה או כמעט רדומה. הם אדישים לצבעים, לצורות, למשחקי אור וצל וכיוצא באלה. אמנים פלסטיים הם אנשים שהרושם הוויזואלי מעורר אותם יותר מאת האדם הסטנדרטי. כאשר שני אלו מביטים באדם שלישי, הם יתמקדו בדברים שונים. האדם הרגיל ישים לב בעיקר להבעת פניו של העומד מולו, ואולי ינסה להבין מה היא אומרת. באותה שעה, יביט רעהו האמן בהשתאות על האור הנופל על פני האדם העומד מולו, או יבחן את מערכת היחסים ונטיית הקווים של קו הכתפיים וקו המותן. לפעמים יכול מבט האמן להיות לא אנושי, ובהתאם לכך תחסר היצירה שלו את הממד האנושי.

יש אמנים שהרגש שלהם מעביר אותם על דעתם. ישנם אלה שכשהחלו את העיסוק באמנות היו אנשים בריאים בנפשם, והעיסוק באמנות כילה את שפיותם. אבי ע"ה טען כי אמנים שעסקו באמנות בלא שליוותה אותם מטרה ערכית אחרת, נגמרו מהר. התקופה היצירתית שלהם לא ארכה יותר מעשר שנים. לעומת זאת, אמנים שלצד עיסוקם באמנות עסקו גם באידאלים אחרים, דתיים או חברתיים, זכו לאריכות ימים.[1] אולי אמירה זו אינה מבוססת מחקרית, אולם מבחינה עקרונית יש בדברים הללו ממש. העיסוק באמנות אצל האמן האמתי יכול להטריף את דעתו. היצירה מביאה את היוצר לרגשה עצומה ואין בכוחו לסבול אותה. האמן חייב לקבל את מכלול צרכי הנפש שלו, ועליו להזין את רגשותיו מתחומים נוספים לצד מעיסוקו באמנות.

מסיבה זו, אינני סוגד לאמנות ולעיסוק בה, ואינני חושב שרגישות ויזואלית גבוהה ויכולת מפותחת להביע אותה עושים את האדם טוב יותר מבחינה ערכית ומוסרית. אני רואה ביצירה האמנותית צורך. היצירה היא צורך הקיים אצל אנשים מסוימים, וכמו כל צורך אחר, יש לתת לה את מקומה במידה ובמשורה.

אולם לצד זאת, אינני רואה חשיבות בשאלה אם התמה שהיוצר עוסק בה דתית או לא – האם הוא מצייר אדם עם טלית ותפילין, או דמויות הבוררות תפוזים בבסטה בשוק. ביצירה אמנותית לעתים אין כל חשיבות לפיגורה עצמה. יש חשיבות למערכת היחסים בין הכתמים השונים, בין הצבעים שלהם. המושא שמייצג אותו הכתם כלל אינו משנה.

ישי ליפשיץ 2018, בית כחול, שמן על בד.

 

מהי יצירה אמנותית?

המאפיין הראשי של אמן פלסטי הוא, כאמור, רגישות לתחום הוויזואלי. אמן פלסטי חווה את העולם באופן עמוק, והחוויות הללו משפיעות עליו. הדחף הראשוני המניע אותו ליצור הוא הצורך והרצון להביע את החוויות הללו. אלא שהאמן הפלסטי מתקשה לתרגם את החוויה הוויזואלית למילים. הערה מילולית סתמית, כגון "תראה איזה נוף יפה", משטחת וממוססת את החוויה הוויזואלית ומכבה אצלו את הלהט היצירתי. גם ביטוי שירי מורכב יותר, המתרגם את החוויה הוויזואלית לשפת דימויים עשירה, אינו עונה על הצורך בביטוי של האמן הפלסטי. הדרך היחידה שלו לבטא את החוויה הוויזואלית היא יצירה וויזואלית. רק כך הוא מצליח לבטא את שהוא חש.

אמן פלסטי חווה את העולם באופן עמוק, והחוויות הללו משפיעות עליו. הדחף הראשוני המניע אותו ליצור הוא הצורך והרצון להביע את החוויות הללו. אלא שהאמן הפלסטי מתקשה לתרגם את החוויה הוויזואלית למילים… הדרך היחידה שלו לבטא את החוויה הוויזואלית היא יצירה וויזואלית

בה, ביצירה, על האמן לבחון את המציאות, תוך שהוא בורר מבין האפשרויות הרבות את האלמנט המרכזי שגרם לו התפעלות. צילום סתמי של התמונה שהאמן רוצה להמחיש לא יעביר את הרושם הרצוי. המציאות החזותית מורכבת מדי, ויש בה אינסוף גורמים העשויים לעורר את האדם. האמן מתפקד כמו קריקטוריסט. הוא מבחין בתופעה כלשהי, וכדי לשכנע את הצופה באמיתות התרשמותו הוא מוציא אותה מפרופורציה. הקריקטוריסט מגזים ומעוות את המציאות. אולם בכך הוא מושך את תשומת לבו של הצופה לתופעה שאותה הוא רוצה להמחיש. כך גם האמן. הוא עשוי לתפוס צבע אחד, זווית מסוימת, תאורה ספציפית – ולהדגיש אותם. השמים יכולים להפוך אצלו לוורודים או לכתומים. העננים יכולים להיצבע בכסף וההרים בכחול. לאמן דרושה אינטליגנציה שתסייע לבודד את אותו גורם שעורר בו את החוויה הוויזואלית הייחודית, ולבחור מרכיב אחד או שניים ממכלול המרכיבים של התמונה. אם לא יעשה זאת, היצירה שלו תהיה עמוסה מדי ולא תעביר לצופה את הרושם שהוא מבקש להעביר.

כאשר מנסים להבין יצירה של אמן, הדיון צריך להתמקד במסר החזותי. הוא צריך לדבר על קומפוזיציה ועל פלטת הצבעים, על תאורה, על קווים, ובכלל, על האופן שבו היצירה משפיעה על ההסתכלות שלנו בעולם החזותי. לצערי הרב, פעמים רבות גם "מומחים לאמנות" מפספסים זאת ומתמקדים בטפל.

כאשר למדתי פילוסופיה והיסטוריה של האמנות, נתפסו כמה ממורי לדיון "מדוע צייר קרקואר קוצים?". ליאופולד קרקואר הוא אדריכל ורשם יהודי וינאי כמעט נשכח, שעלה ארצה בתום מלחמת העולם הראשונה. קרקואר מיעט בציור דיוקנאות וצייר את ההרים השוממים סביבות ירושלים. בציוריו הרבה לצייר קוצים ודרדרים. רק אלו שאינם מתעניינים באמנות עצמה עשויים לדון מדוע קרקואר צייר קוצים, או מדוע הוא צייר את הנוף מחוץ לירושלים ולא את ירושלים עצמה. כדאי אולי לדון בשאלות אלו כאשר אנו מתעניינים בביוגרפיה של האמן, אולם הן לא ילמדו אותנו דבר על יצירתו עצמה. מבחינה אמנותית, המדד היחיד למידת האמנותיות של יוצר הוא החזותי.

ישי ליפשיץ 2017, המדרחוב, שמן על בד.

 

מה קורה כאשר מייחסים תפקיד דתי לאמנות

לאחר ההישגים המרשימים של גדולי הרנסנאס האיטלקי, נולד דור חדש של אמנים שסבר שאין מה לחדש עוד. האמנות הגיעה כביכול אל שיאה. אמנים אלו, שחיו בעיקר בצפון איטליה, החלו לנצל את ההישגים הטכניים של קודמיהם, וציירו ציורים מופרכים המתבטאים בהגזמה, בעיוות ובעיקר במלאכותיות – כגון פני אדם העשויים מאוסף של פירות וירקות. סגנון אמנותי זה כונה ברבות הימים "מנייריזם", לרוב במובן שלילי. אמנות מנייריסטית היא אמנות שאינה אותנטית, ובאה להפגין וירטואוזיות בלבד. האמן אינו מתייחס ברצינות למבע החזותי באמנות שלו. הוא לוקח את כשרונו ואת יכולותיו ומפגין אותם כלאחר יד.

קשה לאפיין יצירת אמנות ולומר מתי היא אותנטית, מתי היא מלאכותית ומתי היא הופכת ל"מנייריסטית". אולם כמו במקרים ובנושאים אחרים, כשאין לדבר מדד קשיח, עלינו להסתמך על התחושות שלנו.

יש אנשים שאמת המידה שלהם להערכת אמנות היא הכישרון הטכני הדרוש ליצירתה. כשאותם אנשים צופים בציור, הם אינם מתפעלים מן הציור עצמו אלא מן היכולת הטכנית של הצייר. יכולתו להעתיק את המציאות מעוררת בהם התפעלות ואולי גם קנאה. אולם היכולת הטכנית של הצייר, כמו גם הביוגרפיה שלו, אינה אומרת דבר על היצירה עצמה. הערך האמנותי של יצירה נמדד בכלים שלה עצמה, דהיינו במדדים חזותיים. המדד הבסיסי ביותר להערכת יצירת אמנות הוא האם הצופה מגלה תוכן חזותי חדש כשהוא נחשף ליצירת האמנות. השאלה שאנו צריכים לשאול כשאנו מתבוננים ביצירת אמנות היא, האם היא נותנת לנו דרך חדשה להתבונן בעולם, בסביבה של האדם, בטבע, בצבעים – בקיצור, באחד מאין סוף האופנים שהמרחב, הצורה והצבע פוגשים זה את זה.

בציורים של אמנים שחזרו בתשובה נמצא לא אחת אלמנטים קבליים. החזרה בתשובה גורמת לרבים מהם לחשוב, מסיבה זו או אחרת, שעליהם לנצל את האמנות לטובת הדת. כך למשל מוסיף האמן לשעבר אות אשורית באמצע הנוף, או במקום לצייר את הנוף עצמו הוא מצייר אותיות. יש ה"מגיירים" את האובייקטים שבתמונה והופכים אותם ל"דתיים": איש מניח תפילין, אדם מתפלל ועוד. אינני מכיר יצירה מסוג זה אשר איננה סובלת מ"מנייריזם". כשהאמן מתחיל לצייר אותיות ו"קדושה", היצירות שלו מאבדות את העניין שלי, לכל הפחות בתור יצירות אמנות, והן הופכות למנייריזם, למלאכותיות.

היצירה הוויזואלית אינה אמורה לשרת את הדת. עליה לשקף את עולם החוויות הוויזואליות העשיר של האמן. האם זוכה האמן דתי למיסוך חזותי שדרכו עוברים רק אנשים מעוטרים בטלית? האם מתמלאים שמיו לפתע אותיות פורחות? אם התשובה היא לא, אין סיבה שיצירותיו יעסקו דווקא בתכנים אלו.

חשוב להבהיר: אופיו של אדם ותחומי העניין שלו באים לידי ביטוי ביצירה שלו. סביר להניח כי יצירה של אדם בעל נטיה רוחנית תישא אופי רוחני. אולם האופי הרוחני שלה יהיה ויזואלי. נוכל לזהות שפלטת הצבעים של אותו אמן נושאת אופי רוחני, למשל, או הקומפוזיציה, הקווים וכיוצא באלה. אולם המסר של היצירה יהיה מסר חזותי, ולא שיעור תורה.

כיוצא בו, הגיוני לצפות שהסביבה שבה חי האדם תשפיע על יצירתו. היצירה של אמן החי בעיר תהיה שונה מזה של החי בכפר. העולם החזותי של העיר שונה מאוד משל הכפר – הצבעים, התאורה, הקווים. הגיוני להניח שתהיה לכך השפעה על היצירות האמנותיות של בני המקום.

היצירה הוויזואלית אינה אמורה לשרת את הדת. עליה לשקף את עולם החוויות הוויזואליות העשיר של האמן. האם זוכה האמן דתי למיסוך חזותי שדרכו עוברים רק אנשים מעוטרים בטלית? האם מתמלאים שמיו לפתע אותיות פורחות? אם התשובה היא לא, אין סיבה שיצירותיו יעסקו דווקא בתכנים אלו

באותה מידה, ניתן לומר גם שיצירות של אדם דתי יושפעו מהשתייכותו הדתית. לא יפתיע אותנו אם אדם דתי יצייר אנשים רוקדים בשמחת תורה במקום לצייר רקדניות בלט. אולם באותה מידה בדיוק הוא יכול לצייר תור של אנשים בחלוקת קמחא דפסחא – תמונה ויזואלית צבעונית וחזקה, ללא ספק. אם הוא אמן אמתי ולא יצרן של מנייריזם רוחני או קריקטורות, הרי שמטרת התמונה הראשונה לא תהיה לגרום לאנשים התחזקות רוחנית, ומטרת השניה לא תהיה מתיחת ביקורת חברתית. בשתיהן הוא יבקש רק דבר אחד: להעביר חוויה ויזואלית.

כללו של דבר: לדעתי אין כל עדיפות ליצירה בעלת תכנים ויזואליים דתיים. יתר על כן, יצירה זו מועדת להיות מלאכותית. עם זאת, האמנות אינה מתקיימת בוואקום, והיא אמורה לשקף גם את שאר היבטי חייו של האמן. הדת אמורה להשפיע על נפש האדם. מסיבה זו, הייתי מצפה לראות הבדל בין יצירה של אדם דתי לשל חילוני. הייתי מצפה לביטוי הדתי לאו דווקא במוטיבים המצוירים, אלא באופי העיסוק, באופי הקווים והצבעים וכולי. (בהמשך אדבר על גישות באמנות שאינן עולות בקנה אחד עם החינוך היהודי – אבל זהו נושא אחר.) בתוך כך, אני מסופק מאד אם אוכל לעמוד על הבדלים אלה. אינני חושב שאצליח לזהות אילו יצירות נעשו על ידי אמנים יהודים או דתיים אם אעמוד במבחן מול יצירות שונות. מדובר בהבדלים דקים ביצירה. הבדלים אלו כנראה קיימים, אבל קשה מאד לאפיין אותם באופן מובחן.

 

ישי ליפשיץ, שקלא וטריא, שמן על בד.

 

חיים יהודיים – לא רק תורה

מנין אפוא נולדת התפיסה שאין מקום לאמנות בעולם היהודי, אלא אם כן היא עובדת בשירות הדת? דומני כי שורשה של טעות זו במחשבה שאין ביהדות מקום לפעילות שאינה דתית. אנו רגילים לשמוע סיפורים על צדיקים אשר העולם כולו היה בטל ומבוטל בעיניהם, והדבר היחיד שנחשב לבעל משמעות אצלם היה העיסוק בתורה. מתוך כך, פשוט וברור לכאורה שלא יהיה מקום בעולם היהודי לאמנות החזותית. אולם זוהי גישה שגויה. דווקא יהודים תורניים, אשר גדלו בתוך בית המדרש, מבינים כי החיים הפשוטים של האדם אינם בטלים, כי עולם החוויות של האדם מורכב מחוויות בתחומים שונים, וכי בכולן יש ערך וחשיבות.

אציין אנקדוטה מעניינת שנקרתה בדרכי, הממחישה את תפיסת עולמם של תלמידי חכמים אמתיים. כשפגשתי את ר' דוד פינשטיין, בנו הבכור של ר' משה פיינשטיין, סברתי לתומי שעלי לשוחח עמו בדברי תורה – הרי מה עוד יכול להעסיק יהודי שכל עולמו הוא ד' אמות של הלכה? אולם ר' דוד, הנחשב לגדול הפוסקים בארה"ב, תמה עלי ואמר לי שמעניין אותו יותר לדעת את שלום משפחתי. בדומה לכך, מספרים על אחד מן החברותות של ר' חיים שמואלביץ, אשר בתו חלתה והוא הגיע ללמוד עם ר' חיים כאילו דבר לא קרה. ר' חיים סרב להתחיל ללמוד, ודרש תחילה בשלום הבת.

האם זה אומר שרבנים צריכים להתעסק באמנות? אני אישית סבור שלא. לא כל אדם צריך לעסוק באמנות, אלא רק מי שמרגיש צורך בביטוי אמנותי. רק אדם בעל רגישות ויזואלית חריפה, אדם שקיים אצלו צורך לביטוי ויזואלי – רק הוא אמור לעסוק באמנות. אם אדם אינו מוצא בעצמו נטיה לאמנות, אין לנו צורך לעודד זאת.

אין מקום לאידאליזציה של האמנות ולהפיכתה לכלי שרת לרוחניות. העיסוק באמנות הוא צורך אנושי וטבעי, וכמו שהיהדות נותנת מקום לשאר צרכי האדם, כך היא נותנת מקום לאמנות. האמן אינו רוחני יותר משאר בני האדם, ואין כל צורך שיצייר יהדות. את היהדות חיים – לא מציירים

עם זאת, בנושא זה יש לדעתי תפקיד מיוחד למערכת החינוך. אם נשים לב, ניווכח כי כמעט כל ילד מצייר. הציור הוא צורך אנושי טבעי כמעט אצל כל הילדים. אלא שבסביבות גיל 10-8, מרבית הילדים נוטשים את הציור. בגיל הזה הילד מתחיל להשוות את הציור שלו עם המציאות. הוא מבחין בפער בין מה שהיה רוצה לצייר, ובין הציור בפועל. הוא נהיה ביקורתי כלפי ציוריו וחדל . ילדים רבים שהיו רוצים להמשיך לצייר אינם עושים זאת משום שאין להם כלים טכניים להתגבר על חוסר שביעות הרצון שלהם ממעשי ידיהם. משום כך, לדעתי, על מערכת החינוך להכניס שיעורי ציור בגיל זה, ולהקנות לתלמידים כלים טכניים כדי למנוע את ה"נשירה" מן העיסוק הטבעי באמנות. יש לתת אפשרות למי שיכול ורוצה בכך להמשיך את העיסוק באמנות. מעבר לכך, אין להטיף לעיסוק באמנות ואין לדחוף לכך.

חשוב מזאת, אין מקום לאידאליזציה של האמנות ולהפיכתה לכלי שרת לרוחניות. העיסוק באמנות הוא צורך אנושי וטבעי, וכמו שהיהדות נותנת מקום לשאר צרכי האדם, כך היא נותנת מקום לאמנות. האמן אינו רוחני יותר משאר בני האדם, ואין כל צורך שיצייר יהדות. את היהדות חיים – לא מציירים. על אמנות יהודית להיות אותנטית. היצירה אמורה לשקף את מערך החיים הכולל של האמן, את עולם החוויות הכללי שלו, הנותן מקום למכלול החזותי שבקיום האנושי, ואינו מצטמצם למרחב הפעילות הדתי.

כללו של דבר: האמן אינו מדבר במילים אלא באמצעים ויזואליים. אולם כשם שאיננו מצפים מאדם שכל דיבורו יהיה "דתי", כך אין לצפות שהתכנים שהוא מעלה על הקנבס יהיו דתיים דווקא. אפשר לומר אחד מן השניים על המבקש מן האמן שיצייר יהדות – או שאינו מבין באמנות, או שאינו מבין בבני אדם. עם זאת, ניתן לצפות שכפי שהתורה מעצבת את אורחות האדם ואת הנהגתו עם הבריות, כך היא תשפיע בדרך זו או אחרת על האופן שבו הוא תופס את האמנות, ועל משיחות המכחול שלו.

 

האם התורה מלמדת אותנו כיצד ליצור אמנות?

גם אם אמרנו כי האמנות עצמה אינה תחום פעולה דתי, עדיין יש מקום לשאול: האם ניתן לנסח עמדה תורנית כלפי האמנות? זוהי שאלה רחבה כמובן, שאפשר לדון בה מכמה אספקטים. להלן אבקש לומר משהו על מצב האמנות היום, ועל עמדת המסורת היהודית כפי שאני מבין אותה, כלפי תופעה זו.

בעולם הרחב, נתפס האמן היום טיפוס מיוחד. טיפוס זה אינו מחויב לאותם חוקים שהאנשים ה"פשוטים" מחויבים להם, ואפילו לא לחוקי ההיגיון. כאשר למדתי אמנות אצל אורי ליפשיץ (אמן ישראלי ידוע), שאל אותו פעם אחד התלמידים: "והרי בשיעור הקודם אמרת משהו הפוך?". אורי ליפשיץ לא התבלבל, וענה: "טוב, אתה תשמע ממני עוד הרבה סתירות." (שמעתי בדיוק אותה אמירה גם משני אמנים אחרים.)

תפיסה מוזרה זו של האמן מבטאת לדעתי תפנית בהבנת האמנות. אמנים נטשו היום את העיסוק בהבנת המציאות, והם מקדישים את עצמם לבניית מציאות חדשה. האמנות עברה מניסיון לדמות את המציאות, לניסיון "להמציא" מציאות אלטרנטיבית. אנשים שוברים את הראש כיצד לייצר דברים אבסורדיים יותר ויותר; כיצד להיראות בעיני הציבור אמנים בעלי עוצמה אמנותית גדולה יותר. פסל שאצלו למדתי בעבר חיבר צינורות ברזל בצורת מטוס. תכניתו היתה לשכור מסוק שיצניח את המטוס על ההרים השוממים, כדי שההרים יעצבו את צורת המטוס.

ברגע שהיצירה איבדה עניין במציאות, הרי שאין כל כלי למדוד ולהעריך אותה. בעבר היתה האמנות נמדדת בכך שהיא מצליחה לשקף אלמנט מסוים של העולם החזותי. אולם היום איבדו האמנים עניין בכך. הם מנסים לייצר בעבודותיהם משהו חדש, לפרק את המציאות ולהרכיב אותה מחדש. ממילא המדד היחיד ליצירה הוא עוצמתו של האמן עצמו – עד כמה הוא מצליח להופיע בתור "יוצר". מכאן מגיעים אמנים רבים למצב שבו במקום לעסוק באמנות, הם עוסקים ביחצ"נות. די מהר הם הופכים לפוליטיקאים.

על פי היהדות, עוצמתו של האמן תגדל ככל שמגמתו לחקור את האמת האלוקית ולדבוק בה. האדם אינו צריך לשאוף להפוך לבורא בעצמו, ליוצר מציאות. העובדה שהוא מעתיק את המציאות אינה חסרון, אלא אדרבא – מעלה

על פי היהדות, עוצמתו של האמן תגדל ככל שמגמתו לחקור את האמת האלוקית ולדבוק בה. האדם אינו צריך לשאוף להפוך לבורא בעצמו, ליוצר מציאות. העובדה שהוא מעתיק את המציאות אינה חסרון, אלא אדרבא – מעלה. לא זו בלבד, אלא שייחודיות האדם אינה נגרעת מכך, כפי שניתן ללמוד מדברי חז"ל על רבי אליעזר בן הורקנוס.

המדרש מספר כי כשהגיע הורקנוס לירושלים כדי לנדות את רבי אליעזר בנו, הפציר רבי יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר לומר דבר תורה. רבי אליעזר סירב בטענה שאין לו מה לומר, שכן: "איני דומה אלא לבור מים שאינו יכול להוציא מתוכו יותר ממה שנכנס אל תוכו. אף אני כן, איני יכול לומר דבר שלא לימדתני." (כך הוא הנוסח בפרקי דרבי אליעזר ב; נוסח דומה מופיע באבות דרבי נתן ו). רבי יוחנן תיקן אותו ואמר לו שהוא כמעין הנובע, והוא יכול לחדש מעצמו. המדרש ממשיך ומספר כי ריב"ז יצא, מחשש שהוא מעכב את רבי אליעזר מלומר את דבריו, ולאחר מכן נעמד רבי אליעזר על רגליו ואמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, "והיו פניו קורנות כפני משה באותה שעה". אולם התמיהה על רבי אליעזר אינה מסתיימת כאן. במקום אחר מספרת הגמרא שלפני מותו הצהיר רבי אליעזר בפני תלמידיו: "מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותי" (סוכה כח, א). והרי הוא אמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם?!

אלא שהמדרש מלמדנו שיעור חשוב על מהו "חידוש" על פי היהדות. החידוש בעולם היהודי מגיע מתוך המאמץ של האדם לחבור לאמת שהגיעה אליו במסורת. רבי אליעזר הרגיש באמת ובתמים כי הוא כמו בור מים שאינו יכול לייצר דבר חדש בעצמו, אלא רק מה ששמע מרבותיו. אולם דווקא מתוך מאמץ זה הוא הפך למעיין האומר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. האופן שבו הבין את דברי רבותיו לא היה דומה להבנת אף אדם אחר.

ניתן לקחת מכך שיעור גם לאמנות. הנטיה של האמן היהודי הדגול אינה "לחדש". המגמה שלו אינה ליצור את הדבר המקורי ביותר והחדש ביותר, אלא את הדבר הנכון ביותר. הוא במובן מסוים צריך לנסות להבין את האמת אשר שמע/למד מרבותיו. ככל שתהיה המגמה שלו לכוון לאמת כנה יותר, כך תהיה היצירה שלו גדולה יותר. זוהי הדרך לייצר אמנות אותנטית. המאמץ הנואל לעצב את המציאות מחדש ולומר את האמירה המקורית ביותר, מייצר בסופו אמנות חסרת כנות.

 


[1] בהקשר זה יש לציין את ואן גוך וגוגן. הראשון שלח יד בנפשו, והשני מצא את מותו ממנת יתר של סם. העיסוק שלהם באמנות נמשך כעשר שנים בלבד. האחרון עבד בתור סוכן השקעות, נשא אישה והיו לו חמישה ילדים. הנטיה לאמנות גרמה לו לנטוש את אשתו וילדיו ולחיות חיי הוללות פרועים.

תמונות: ישי ליפשיץ

 

12 תגובות על “האמנות אין לה דבר עם הדת

  • לא ירדתי לסוף דעתו של הכותב,
    אם לשירה יכולה להיות הקשר דתי אז למה לאומנות לא ?
    כל משוררי תור הזהב ובכלל נתנו ביטוי לכמיהתם לערגתם ע"י השירה כמו כן גם למצבם החומרי והנפשי האישי, גם אם נאמר ששירה זה סוג של תפילה מפני התוכן המילולי שלה, הרי ישנם ניגונים ללא מילים שנוגנו בחצרות אדמורי"ם וכולם מלאי ערגה וכוסף דתי, האם אין קשר לניגון שנשמע מאלפי חסידים העומדים על פארנצ'ס ושרים בדבקות עם רבם לדת ? אם בשירה כך, במה שונה תחושה רוחנית דתית שבאה לידי ביטוי באומנות חזותית מאשר שירה וניגון.

    • ברור שלחסידים השרים בדבקות יש קשר לדת. באותה מידה ברור גם כן, שצייר המצייר ציור תיאטרלי של אדם הנושא את כפיו אל-על בתפילה למרום, מבטא היבט דתי.
      השאלה איננה אם זה דתי או חילוני, אלא מהו הערך האמנותי של זה. בהקשר זה, יש לבחון כל יצירה אם היא טבעית או מלאכותית. גם היא "דתית", היא עדיין עשויה להיות מלאכותית. השאלה איננה מה מצוייר אלא כיצד זה מצוייר.
      תפילה היא בודאי "דתית". עם זאת, גם תפילה איננה תמיד איכותית באותה מידה ואפילו לא תמיד רוחנית ממש.
      הדברים נמדדים באיכות שלהם ולא בהופעתם החיצונית.

  • השאלה הנכונה היא מה הערך הדתי של שירה או אמנות. התשובה פשוטה – ככל שזו אינה מצווה (נניח שירת הלויים) – אין לה ערך דתי. זה אינו שולל את הערך האנושי.
    אין צורך לעקם את השכל ולתת לשירת ריה"ל ערך דתי עצמי (להוציא ערך עקיף של, אולי, עידוד אנשים לחיי דת)

    • אני אישית לא מסכים אתך. בעיני גם עשייה שאיננה מצווה עשויה להיות בעלת ערך דתי.
      ההגדרה איננה אם זו מצווה אם לאו אלא האם העשייה הזו מחברת אותך אל אלוקיך. אלא שלאדם ישנם צרכים החורגים מן התחום הקיומי של שינה ואכילה. וכשמדובר בביטוי אומנותי, אני סבור שזה לפעמים הכרחי במידה הראויה.

    • לדעתי הקריטריון הקובע אם לעיסוק יש ערך דתי, אינו אם הדבר מצווה או לא, אלא האם העיסוק מקרב אותך אל האלוקים. ואם יש אנשים שציור של יהודי מתפלל מקרב אותם אל האלוקים, אין לי מניעה שיתעסקו בזה ומבחינתם הם עסוקים בדת.
      טענתי הייתה, שהעסוק באמנות אינו מחייב יצירת אמנות. הבחנתי בין תוצר אותנטי ומשכנע לבין תוצר מלאכותי.

  • אין מאמר משובח ומתאים מזה המגיע מבין אצבעותיו של אמן חרדי כדי להדגיש את הסכנה ואת הערפול הנובע מתוך עולם האומנות.
    אני מסכים ביותר עם האבחנה כי "האדם המצייר" כמו "האדם המשורר" או "האדם המבשל"- כולם בעצם עושים דבר שהם נמשכים אליו בשל רגישותם ועדינותם הטבעית ועל פי טיעון זה העניין של ציבור עובדי ה' באומנות הדתית/חרדית מתגמד לאין שיעור וכמעט שאיננו נצרך (שהרי רוב רובם של האנשים אינם בעלי נטייה אומנותית ברמה שעליה מדבר הכותב כי אם ברמה המסחרית והפשוטה יותר השווה לכל נפש).
    ההסתכלות הפשוטה ביותר לאדם שבאמת חפץ לעבוד את ה' מתוך רגש אמיתי וטהור היא לחשוב האם כל הדבר הזה יגרום לקידוש שם שמיים בעולם או ח"ו לריחוק ולהתקרבות האדם אצל עצמו.
    לכן כפרט אני חושב שאדם צריך לעשות את מה שהוא אוהב במידה שהוא בגבולות ההלכה, להביע את דעתו ואת הרגשתו בכל צורה שניתנת לו, כן, גם בדרך האומנות.
    וכציבור- אל לנו לקדש את האומנות כדבר עצמי, בייחוד כאשר היא כרוכה בכל הדברים המרים ביותר ליהדות ולהלכה ומחוייבת התחככות עם "קליקה" שאין בינה לבין היהדות אלא נסיון קלוש של חיבור, המאמץ הזה איננו כדאי ובבירור אינו נובע מרצון לקדש שם שמיים אלא את שמה של האומנות בלבד.

  • השאלה מהו נקרא ערך דתי ?
    אם רק תרי"ג מצוות ומצוות דרבנן הם ערך דתי הרי ששירה ואף לימוד מוסר במסילת ישרים אינם עונים על הגדרה של מצווה ולדבריך אין להם ערך דתי, לפי ההגיון הזה גם לפיוט הנשגב 'לך אלי תשוקתי' שחיבר אב"ע הפותח את ליל כיפור אין לו ערך דתי,
    ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו המלך משיח וסנחריב גוג ומגוג, ומפני שלא אמר שירה לא זכה להיות משיח, והרי הוא קיים את מצוות תפילה בהידור, ולא היה עליו חיוב לומר שירה,
    וכידוע אדם יכול לקיים את כל התורה ועדין להיות נבל ברשות התורה, הרי שערך דתי אינו מצטמצם לקיום מצוות בלבד אלא כל דבר שמבטא קרבת אלוקים או הכשר מצוה נחשב לערך דתי, וכבר אמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וביאר הרמב"ם (שמונה פרקים) שכל מעשי האדם ובחירתו אף החולין הם בגדר יראת שמים הנתונה בידו, כגון האוכל בריא כדי שיתחזק וע"י כך יוכל לעבוד את ה' זה יראת שמים, וברור שיראת שמים היא ערך דתי, לכן גם מוסר גם שירה ואפילו אמנות יכולים להיות בעלי ערך דתי אלא שמוסר ושירה הביטוי שלהם כמעט שווה לכל נפש ואומנות היא ביטוי יותר ליחידי סגולה, העיקרון דומה ההבדל הוא בעוצמות.

  • מדוע משהו שאינו מצווה ואינו נעשה "למען ה' " הוא עניין דתי? האם יש משהו בדת –קרי בחובת העשיה – שאינו נובע מהמצוות? רק אותם ה' דרש. ולגבי אמונה – אוי לה לאמונה הנובעת מאמנות.
    אכן יש ערך דתי בהכנה למצווה ומי שאוכל בשביל להיות בריא (ואינו אוכל להנאתו ומרמה עצמו שזה מעשה דתי. האבחנה היא לו האוכל לא היה טעים האם היה אוכל. כפי שכתב הרמב"ם שמי שהטעם משפיע על בחירתו באוכל "זה והבהמה אצל שווים")
    אז אכן, כפי שכתבתי, מי שעוסק באמנות בכוונה טהורה בשביל לקרב- נניח שזה עניין דתי

    • אני מכיר יהודי תלמיד חכם, שחזר בתשובה – בהיותו בחור צעיר, בזכות שיריו של קרליבך. ילדיו הם אברכים חלקם(אותם אני מכיר) – חשובים ממש.
      עדיין תאמר – "אוי לה לאמונה הזו"?
      "כשיצאו תלמידיו של הלל הזקן מביתו – יצא אף הוא עמהם. שאלוהו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך? לבית המרחץ. וכי מצווה היא זו? אמר להם – הן. ומה איקונין וכו'". (נדמה לי שזה מופיע במדרש בראשית. לא מתחייב שזוהי הלשון בדיוק). ובאותו לשון בעניין אכילה. מכאן אתה למד שכל פעולה של אדם עשויה להיות מצווה. (ולבטח- פעולה בעלת ערך דתי). הלל הזקן לימד אותנו שהקריטריון אינו במה שכתוב במפורש או לא.

  • ישי
    אני מניח שהלל רחץ לכבוד קונו ללא כוונת הנאה עצמית. אחרת באמת אין זו מצווה

  • טעות בידך, הרמב"ם אומר שאין עניין לייסר את הגוף כאילו שה' שונא את הגוף, אדם יכול לאכול מאכל ערב כדי שיהיה בריא לעבודתו ית' גם אם הוא נהנה מהמאכל ואף מתכווין להנות אין בכך כלום,
    מעתה אמור על הלל הזקן, שאף אם היה לו מים חמים או מים צוננים ומעדיף היה את החמים לתענוג אך המטרה בכללה היא כדי שימור הגוף לעבודת ה' הרי שמעשיו הם לשם שמים, ואינו צריך לחשוב או לעשות כוונות בכל מעשיו גם אם יש לו הנאה.

  • אני חושב שכוונת המאמר היא לזקק את מהות ענין הציור, שהצורה גוברת על התוכן.
    די לו לצייר שיעשה את מלאכתו נאמנה, ויצור מנהמת ליבו ומנסיונו המצטבר, .
    כך למשל, אמנות הרנסנס עסקה ברובה בביטוי ויזואלי של תכנים דתיים, אלא שצופה חרדי בן ימינו שיתבונן בציורים כאלו יוכל למצוא בחלקם (המובחרים שבהם) ביטוי לסבל ולצמיחה, לטוב ולרוע ולשאר חלקי הנפש השוכנים בנו.
    עיקרו של דבר, אם מנקים את הדת מתוך ציורים כאלו ומביטים בהם בעינים נייטרליות, האם עדיין נשאר ציור.
    אם הציור גובר על התוכן הדתי שלו, ציור בן 500 שנה ישא עמו עוצמה על זמנית, אך אם התוכן גובר על הציור, וללא התוכן אין בציור כלום, מוטב ונהפכה עליו פלטתו.
    ובנוגע לאמנות פוסט-מודרניסטית, אין בה לא צורה ולא תוכן, אלא ביטוי שטחי לצורך הנפשי ליצור ובעיקר.. רצון להיות מיוחד.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל