צריך עיון > סדר עיון > לשוח בשדה האמנות > כיצד נטפח מודעות חזותית?

כיצד נטפח מודעות חזותית?

מאמר תגובה ל"לשוח בשדה האמנות"

מיכל רוזנר
מיכל רוזנר יוצרת ומרצה לחינוך ואמנות, מייסדת ומנכ"ל עמותת "יוצרים סביבה אמנות וקיימות בקהילה" ע"ר

הסביבה שלנו כיום מלאה וגדושה במסרים ויזואלים. גם כאשר אנו משתדלים להיזהר ככל שניתן לחשיפה למסרים אלו, הם חודרים אלינו בעל כורחנו: בעטיפות מזון, בפרסומות של עלונים שונים, בחלונות ראווה - בכל מקום. הדרך להתמודד עם התופעה היא חינוך אמנותי-ויזואלי, כמובן בצורה מבוקרת ומפוקחת. בדרך זו ניתן לפתח אצלנו ואצל ילדינו מודעות מוגברת וחוש ביקורת מחודד שידע להבחין במסרים ולסנן אותם כראוי.

כ"ד שבט תשע"ט

נתאר לעצמינו עולם ריק ולבן לכל מלא העין – ללא עצים ושמש, ללא הרים וצבע, ללא כל היופי המופלא של הטבע. מה היינו מרגישים? איך החיים שלנו היו נראים? איך היינו מתייחסים זה לזה? איך שפתנו הייתה נראית? על מה היינו חושבים?

ניתן אולי להעלות על הדעת את החיים בעולם חסר יופי, חסר נוי והדר. אבל אין אלו החיים שלנו. אכן, הקב"ה נתן יופי בעולם, כמאמר המדרש:

בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.[1]

הקב"ה ברחמיו צבע לנו את סביבת חיינו באינספור גוונים, צבעים וצורות. הוא צייר לכל אדם דיוקן משלו, ונתן בעולם צורה וצבע שהפכו אותו למקום אסתטי ונעים לעין. הוא עשה את מעשיו "נאים ומשובחין" ונתן להם ממד חזותי משובב עין. לעולם החזותי יש מקום, ערך ותפקיד עבורנו. יש לו משמעות עמוקה לחיי היומיום שלנו, בין אם אנו מכירים בו באופן מודע, ובין אם לאו.

לעתים נעלם מאתנו הערך החזותי של העולם. אנחנו מתייחסים להיבט החזותי של הסביבה בתור דבר מובן מאליו במקרה הטוב, ובמקרים פחות טובים אף מזניחים אותו. להזנחה זו יש גם השלכות.

תפקידו של החינוך לאמנות הוא ללמד אותנו להעריך את הסביבה שלנו. בראש ובראשונה, על החינוך לאמנות לעורר אותנו להתבונן בממד החזותי של העולם ולהיות מודעים לקיומו וטובו.

בעיני, תפקידו של החינוך לאמנות הוא ללמד אותנו להעריך את הסביבה שלנו. בראש ובראשונה, על החינוך לאמנות לעורר אותנו להתבונן בממד החזותי של העולם ולהיות מודעים לקיומו וטובו. אולם בימינו יש לחינוך לאמנות תפקיד נוסף דחוף יותר. דומני כי העולם החזותי של ימינו מציב בפני המחנך אתגר. לא רק מעשיו הנאים והמשובחין של הקב"ה מתגלים בפני האדם, אלא גם מראות המשיאים את האדם אל שווא והבל. בימינו, החינוך לאמנות צריך לפתח בחניך גם חוש ביקורתי, שיעזור לו להתמצא בעולם המסרים החזותי העוטף אותו.

 

מהו חינוך חזותי?

למה בכלל לחנך לאמנות? את השאלה הזו אני שומעת מידי יום במגוון ואריאציות. מה זה נותן לנו או לילדינו ללכת למוזיאון, לפרש יצירה, לראות מיצגים אמנותיים? איך זה מועיל לאדם? למי זה עושה טוב?

אנו רגילים לומר בהקשרים שונים "תמונה אחת שווה אלף מילים". כלומר, אנו מבינים שהעולם החזותי מדבר אלינו. אולם מה העולם החזותי אומר לנו? העולם של המאה ה-21 חזותי יותר מתמיד. מוצרי פרסום בעלי צבעוניות עזה מסתחררים סביבנו: שלטי ענק בחוצות, לוחות מודעות, עטיפות מוצרים, עמודי עיתונים, חלונות ראווה וכריכות ספרים. העולם החזותי המלאכותי, מעשה ידי אדם, מציף אותנו בצבעים, הרבה מעבר לטבע עצמו. כניסה שגרתית לסופרמרקט שוטפת אותנו במבול של מדיה חזותית שנועדה למשוך אותנו.

גם אם נעצום את העיניים שלנו ושל ילדינו, נאטום את חלונות ההסעה (יש כאלו שעושים זאת) וניזהר ככל שנוכל, העולם החזותי עדיין ימצא את דרכו אל תוך ביתנו. עטיפת המשקה מאחלת לנו: "שיהיה לך יום כתום", ומסנוורת אותנו בהבזק צבעוני. נצליח אולי במידה מסוימת לצנזר את המסרים המפורשים של המדיה החזותית, ולהימנע מחשיפה לתוכן של "פריצות", אולם נראה כי בלתי אפשרי לחסום לחלוטין את הגישה אליה. גם אם נסתום את כל הפרצות, היא עדיין תמצא את דרכה לעינינו.

ניצבים בפנינו שתי אפשרויות. אנו יכולים להתעלם מהעולם החזותי, ולהמשיך להניח לו למלא את תודעתנו ללא הכרה. או שאנו יכולים לפתח את הבנתנו בעולם זה, ולפתח חוש ביקורתי כלפיו.

אנשי הפרסום משקיעים מחשבה רבה במסרים החזותיים שהם מעבירים ללקוחותיהם. מאחורי כל קמפיין ניצבת הבנה עמוקה של העולם החזותי והאופנים שבו השפה הגרפית עובדת. ניצבים בפנינו שתי אפשרויות. אנו יכולים להתעלם מהעולם החזותי, ולהמשיך להניח לו למלא את תודעתנו ללא הכרה. או שאנו יכולים לפתח את הבנתנו בעולם זה, ולפתח חוש ביקורתי כלפיו. אם יהיה לנו חוש ביקורת, נוכל מצד אחד להעריך טוב יותר את העולם החזותי, ומצד שני לבקר את השימוש בשפה שלו. אם קמפיין פרסומי הוא וולגרי וגס, הרי שנוכל לבקר אותו, ובמידת מה גם לנטרל אותו. אם קמפיין פרסומי הוא קיטשי וזול נוכל להעריך זאת, לשים לב. העולם החזותי שלנו יהפוך מודע יותר.

האם ניסינו אי פעם להתעמק במודעת פרסום? האם חשבנו מה אומרים הפרצוף, הסמליל או הטיפוגרפיה שמעמידים מולנו? למה בחר הפרסומאי צבעים אלה ולא אחרים, ומה אומרת בחירת התמונות? האם חשבנו מה עומד מאחורי שינוי העיצוב של המשקה הקל שאנו רגילים לשתות. מדוע שינה הפרסומאי את הגופן, את הגוונים ואת הניגודיות? רוב האנשים לא חושבים על כך לרגע – וחוסר המודעות מגבירה כמובן את מידת ההשפעה. ההבנה של הדברים הללו לא תשנה את חיינו באופן דרמטי, אבל היא תעניק לנו הסתכלות  בוגרת ועצמאית יותר בעולם החזותי שבו אנו חיים.

חשוב ללמד את עצמנו ואת ילדינו להתבונן במסרים החזותיים עם מודעות מוגברת, לשאול את השאלות הנכונות, ובכך גם לסנן את המסרים גם אם הן שאלות מבלבלות.

העולם שסביבנו הוא מרחב מלא בצבע ואור. הוא דורש מאתנו התייחסות: לחקרו, לפרשו, להבינו, ולהפנימו אל לבנו. יכולת ההתבוננות בעולם החזותי היא כלי משמעותי מאין כמוהו. ביחוד כיום, כאשר אנו מוקפים באינספור מסרים חזותיים סמויים וגלויים, המודעות הופכת לכלי חיוני. חשוב ללמד את עצמנו ואת ילדינו להתבונן במסרים החזותיים עם מודעות מוגברת, לשאול את השאלות הנכונות, ובכך גם לסנן את המסרים גם אם הן שאלות מבלבלות. המסרים החזותיים חודרים הרי ללבו של הילד, בין אם נרצה ובין אם לאו. אם נעורר בו מחשבה מודעת, מול ציור או מול מיצג אמנותי כלשהו, נוכל לכוון אותו ולעזור לו לחשוב על העלום החזותי באופן יותר עצמאי ובוגר.

מטרת החינוך האמנותי היא אפוא פיתוח מודעות ערה יותר לעולם החזותי, וביחוד, נתינת תשומת לב למדיה החזותית ולמסרים שהיא מעבירה לנו.

למל יוסי, כרזה לתערוכת כרזות במקסיקו
למל יוסי, כרזה לתערוכת כרזות במקסיקו

 

כיצד מפתחים מודעות חזותית

הדרך לפתח באדם מודעות חזותית גבוהה יותר היא התבוננות מודרכת. אחד האופנים לעשות זאת הוא באמצעות ביקור במוזאון והתבוננות ביצירות אמנות. התבוננות ביצירה משמעה העלאת שאלות לגביה. מה אומרת היצירה? למה היא נועדה? איך היא משנה את המבט שלנו על העולם החזותי?

המוזיאון הוא כמובן רק פלטפורמה. הוא מקום פיזי נוח שבו אנו מפנים את תשומת לבנו לעולם החזותי ומעלים שאלות. אנו יכולים לבצע פעולה זו בכל מקום. כל תמונה שתופסת את מבטנו וגורמת לנו להשתהות לרגע מחדדת את הבנתנו ומודעותנו לעולם החזותי. פעולה זו יכולה להיעשות גם באמצעות תמונת רחוב (גרפיטי) או כל מיצג חזותי אחר.

גרפיטי בפינת רחוב

משמעותה של יצירת אמנות קשורה לזמן ולמקום שבו היא נוצרה. כל יצירה מבטאת השקפת עולם, רגשות וערכים. לאמנות יש גם השפעה. היצירה האמנותית מסוגלת לגעת בלב ולפתוח אותו. כאשר האדם מתבונן ביצירות לעמקם ומנסה להבינם, ביקור במוזיאון או גלריה יכול להפוך לחוויה עוצמתית ומטלטלת.

אולם עובדה זו מעלה אתגר משמעותי בחינוך לאמנות. הרתיעה שיש למחנכים וליראי השם מפני הליכה למוזיאון והיחשפות ליצירות אמנות מובנת היטב. ליצירות האמנות אכן יש מסר. גם אם אין בהן בעיה של חוסר צניעות, האם אנו רוצים להיחשף בפני מסרים המגיעים מאנשים הרחוקים מעולם של תורה ומצוות? היצירה היא שפת היוצר ואנו, הנזהרים עד מאוד מפני השפעת העולם החילוני, איננו רוצים שמסריו יחלחלו אלינו דרך עולם האמנות. צודקים אלו הטוענים שגם אם ביצירה חשש של חוסר צניעות או עבודה זרה, יש עדיין מקום לחשוש מהשפעתה. דווקא משום ערכה של האמנות והיכולת העוצמתית שלה להעביר מסרים באופן עמוק ונוגע, קיים חשש גדול ממפגש עמה.

ליצירות האמנות אכן יש מסר. גם אם אין בהן בעיה של חוסר צניעות, האם אנו רוצים להיחשף בפני מסרים המגיעים מאנשים הרחוקים מעולם של תורה ומצוות?

אך האם התשובה לחשש זה היא עצימת עיניים? האם עצימת עיני ילדינו אפשרית בכלל בדור חזותי כמו שלנו? כפי שאמרתי לעיל, העולם החזותי מקיף אותנו במסרים מעשי ידי אדם, בין אם נרצה ובין אם לאו. המטרה של החינוך החזותי היא אפוא "חשיפה מבוקרת". במקום לתת למסרים החזותיים לשטוף אותנו באופן לא מודע, עלינו לחנך את ילדינו (ואת עצמנו) להיות מודעים אליהם יותר.

האתגר העומד בפנינו בחינוך לאמנות הוא למצוא את שביל הזהב שיאפשר לנו לפתח מודעות ביקורתית לעולם החזותי, מבלי להפנים מסרים לא לנו. אנו נדרשים למצוא איזון בין הצורך בחינוך החזותי כדי "להבין את העולם", לתת כלים לפרשנות והזדמנות להתבוננות וביקורת, לבין החשש מהטמעת ערכים שאינם מותאמים לנו.

***

מסרים חזותיים רובצים היום בכל פינה ונקלטים היטב במוח ובלב. הם אורבים לכל אחד מאתנו ומגיעים עד לעטיפת המחברת. הדרך היחידה בעיני להתמודד עם הקיים היא באמצעות חינוך חזותי. בל נשגה באשליה שנצליח להימנע מחשיפה אל עולם המסרים החזותי שבחוץ. החשיפה קיימת. הבה נלמד איך לפרש אותה.

הפריחה האמנותית הקיימת כיום במרחב החרדי לגווניו נותנת תקווה כי בבוא היום יקומו מוזאונים עם שפה ומסרים המותאמים לחברה החרדית. על אנשי חינוך מוטלת המשימה להעלות מודעות לחשיבות של מקומות אלו ולעודד את הקמתם. ככל שאנו, המחנכים, נאמין שישנה דרך להנגיש את החינוך החזותי לחברה החרדית וישנו ערך לעשות זאת, נמצא את האפשרות לכך. יש לקוות כי הנושא אכן יעלה לתודעתנו ויעניק לחינוך את הרובד הקסום שאמנות יכולה להעניק לו.

 


[1] קהלת רבה ז, א.


תמונה:

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל