תפקידו של האמן הדתי

כאשר עוסקים בנושא אמנות יהודית ראשית, חשוב להבחין – כפי שהוזכר במאמרה החשוב של נעה לאה כהן – בין אמנות יהודית שימושית, המכונה ״יודאיקה״, לבין יצירה אמנותית. ״יודאיקה״ היא כלי יהודי העשוי ביד אמן: מזוזות, כתובות, חנוכיות, כוסות קידוש, ארונות קודש, פרוכות שהושקעה בהם מלאכת אמן, לצד כל דקורציה של כלי המשמש לצורך מצוה. היודאיקה עשויה להיות יפה ומרשימה ביותר; היא יכולה לבא במגוון סגנונות – קלאסי, מודרני, עכשווי; היא עשויה להיות יצירתית מאד ומלאת דמיון. אבל היא עדיין תהיה אמנות שימושית. המטרה שלה היא בראש ובראשונה קישוט של כלי בעל ייעוד – ייעוד שאינו האמנות עצמה. היודאיקה משמשת משהו מחוץ לאמנות – בית מזוזה, מגילת אסתר, כלי לנטילת ידיים.

אמן מבקש לתאר משהו, רגש או חוויה, באמצעות היצירה, והוא עושה זאת בצורה הראויה ביותר בעיניו. במובן הזה האמן הוא יוצר. הוא יוצר משהו חדש, זווית ראיה חדשה על המציאות הנובעת מהתפיסה הפנימית שלו. הוא אינו בעל מלאכה בלבד. לאמנות שלו יש מסר, אמירה כלשהי על המציאות

מאמר זה לא יעסוק ביודאיקה, אלא באמנות, ובעיקר באמנות יהודית. מהי אמנות? אין לשאלה זו תשובה חד משמעית. באופן כללי ביותר ניתן לומר כי מה שמאפיין את היצירה האמנותית הוא האמירה שהאמן בא לבטא ביצירה שלו. היצירה מבקשת לעמוד בזכות עצמה, היא אינה קישוט לכלי. האמן מבקש לתאר משהו, רגש או חוויה, באמצעות היצירה, והוא עושה זאת בצורה הראויה ביותר בעיניו. במובן הזה האמן הוא יוצר. הוא יוצר משהו חדש, זווית ראיה חדשה על המציאות הנובעת מהתפיסה הפנימית שלו. הוא אינו בעל מלאכה בלבד. לאמנות שלו יש מסר, אמירה כלשהי על המציאות. אולם באיזה סוג אמירה מדובר? האם היא אמירה חברתית-ציבורית? או אולי תמונה אישית-פנימית? האם על האמן לייצג את המציאות באופן ריאלי או שמא לתאר את התרשמותו האישית? האם הוא צריך לשקף את עולמו הפנימי או מופע חיצוני כלשהו? תלוי את מי שואלים.

יש אסכולות באמנות הגורסות כי לאמן יש תפקיד חברתי וציבורי, ושליחותו היא להשפיע על החברה באמצעות האמנות; יש גם תפיסה כי אמנות חייבת לנבוע בעיקר מתוך פנימיותו של האמן, מתוך עולמו האמוציונלי הנסתר, ולא מתוך היגיון רציונלי. לכן, האמן צריך לבטא את הפנימיות הנסתרת שלו ולהתעלם מחוקים "חיצוניים"; לגישה אחרת, האמן הוא סוג של גאון. יש לו כישורים ויכולת ראיה השונים משאר בני האדם, ועלינו, ״פשוטי העם״, להתאמץ להבין את כוונתו.

נראה שאי אפשר לקבוע מסמרות בשאלה מהי אמנות. כמו כן ניתן להפריד את הפעילות האמנותית לאסכולות שונות, או ל"שפות" שונות, שבהן האמנים מדברים. באופן כללי אפשר לומר כי לכל אמן גדול סגנון אישי הניתן לזיהוי ביצירתו. האמנות כיום התפתחה לכדי מאות שפות אמנותיות. יש אמנים היוצרים בשפה אישית כל כך, שאיש אינו מסוגל להבין ולפרש אותה, ויש אמנים היוצרים בשפה שהמכנה המשותף של דובריה הוא רחב מאוד, אולי רחב מדי, ואז מבקרי האמנות מכנים אותה אמנות וולגרית או קיטשית. אפשר לדון רבות בקריטריונים לאמנות טובה, והאם אמנות צריכה להיות מובנת לציבור הרחב – אולם אלה אינם הנושאים של מאמר זה.

 

במאמרי זה אנסה להביע את תפיסתי לגבי תפקידו של האמן הדתי בימינו. אפשר לומר שיש שתי גישות מרכזיות באמנות היהודית: האחת, אמנות המתארת נושאים ומקומות מהחיים היהודיים – הכותל, קבר רחל, אבא לומד עם ילד, אדם מתפלל וכדומה. גם אם השפה האמנותית של יוצריה היא אבסטרקטית והם מציירים דמויות כמעט מופשטות, עדיין אפשר לזהות ציור של סמטאות מאה שערים, אדם הולך עם טלית לתפילת ותיקין וכדומה. אמנות זו מבקשת לקחת את הנושאים הדתיים (כפי שהם נראים במציאות היומיומית) ולהציג אותם באופן אמנותי מבחינה ויזואלית. כלומר, האמירה החדשה שלהם היא אסתטית, ולאו דווקא דתית-רוחנית.

האמנות היהודית היא אמנות המנסה לתאר את החוויה הרוחנית הפנימית של האדם הדתי – את הכמיהה אל בורא העולם, את ההתרגשות שבתפילה, את האופן שבו אני חווה את פעולת הברכה שברכתי על הלחם

לגישה השניה, האמנות היהודית היא אמנות המנסה לתאר את החוויה הרוחנית הפנימית של האדם הדתי – את הכמיהה אל בורא העולם, את ההתרגשות שבתפילה, את האופן שבו אני חווה את פעולת הברכה שברכתי על הלחם. מהי ההרגשה המתלווה לידיעה שניצוצות של קדושה מגיעים לתיקונם על ידי הברכות או הדיבור שלי? איך אפשר לתאר בצורה ויזואלית חוויה של הודיה, של שפע או של ברכה? מהי החוויה הפנימית של הנשמה שלי כשאני בתהליכי הירדמות בלילה? מהי התחושה כשהיא עולה למעלה? מהי החוויה שלי כשאני מדליקה נרות שבת? ספר הזוהר מדבר על היכלות שנפתחים בעולם העליון. האם ניתן בכלל להביע נושאים כאלו באמצעיים ויזואליים? מסתבר שכן, ואולי יש כאן כיוון חדש לאמנות היהודית העכשווית.

 

 

מקומה של האמנות בעולם הדתי

יחסה של החברה החרדית לאמנות הוא הססני. בחברה הדתית-חרדית נתפסת האמנות בתור אופן ביטוי לא יהודי. בחברה הכללית יש לאמן מקום של כבוד. האמן נחשב מייצג את הרוח של החברה, והוא אף הופך פעמים רבות למצפן מוסרי שלה. להיות אמן פרוש הדבר להיות איש המעלה. בהתאמה, הערכת האמנות היא אחת מהמידות הטובות שאליה מחנכת החברה. לעומת זאת, בחברה החרדית, והדתית בכלל, מקומה של האמנות הוויזואלית זניח מאד, והוא נחשב אחד המאפיינים של החילוניות.

בעולם המערבי הפכה האמנות במאה האחרונה למזוהה עם אוונגרד. האמן קיבל דימוי של פורץ דרך המורד במוסכמות החברתיות. כך הפכו האמנים לסמל של אנרכיזם ושל שחיטת פרות קדושות. הפנים המודרניות של האמן הם של טיפוס אותנטי שאינו כפוף לתכתיבי החברה. הוא רואה דברים שונה, הוא עושה דברים אחרת – הוא שובר את המסגרת של קו וצורה ודפוס. תהילתם של האמנים הגדולים היא בכך שהמציאו שפה ויזואלית חדשה. לפעמים, עצם המרד בישן הוא התוכן עצמו.

האמן הדתי קרוץ מחומר שונה. הוא אינו צריך וגם אינו מעוניין למרוד בדבר. יש עולם רוחני שלם המחכה לאמן היהודי הדתי שיבוא ויעסוק בו – העולם של החוויה היהודית הפנימית. עולם התוכן היהודי מעניק לאמן הדתי השראה מספקת. זהו שדה חדש עבור האמנות – שדה שטרם נחקר דיו

האמן הדתי קרוץ מחומר שונה. הוא אינו צריך וגם אינו מעוניין למרוד בדבר. יש עולם רוחני שלם המחכה לאמן היהודי הדתי שיבוא ויעסוק בו – העולם של החוויה היהודית הפנימית. עולם התוכן היהודי מעניק לאמן הדתי השראה מספקת. זהו שדה חדש עבור האמנות – שדה שטרם נחקר דיו. האמן הדתי יכול לדלות ממנו אוצר בלום של חומרים מרתקים. הדרך החדשה שמחפש האמן היהודי המחובר לשורשיו היא לתאר את העולם הרוחני היהודי כפי שעדיין לא תארו אותו. הוא מבקש לתרגם לתמונה חזותית את התיאורים המילוליים של החוויות הדתיות. הוא מגשש אחר דרך שתתעלה מעל המילים ותהפוך את האמנות הוויזואלית לצינור המחבר את הנפש והנשמה אל בורא העולם. ההשראה לכך נמצאת בכל המקורות היהודיים שלנו.

במשך תקופה ארוכה התאמצו רבים מהאמנים הישראלים להתרחק ולהתנתק מהמקורות היהודיים. כיום, דומני, מנשבת רוח שונה. רבים מרגישים שהתרבות החילונית הגיעה לנקודת האפס מבחינה רוחנית. האמנות הכללית כבר אינה מצליחה למצוא רוח חדשה, והיא משקפת לעתים קרובות ניהיליזם ואבדן דרך. מורגש בה צימאון לתוכן מרווה. נשמות האמנים כמהות לרוחניות, שרק עולם התוכן המסורתי יכול להציע להם.

עולם הרוח הדתי הוא כר נרחב ליצירה חזותית. הגיע הזמן שהציבור המאמין ירים את הדגל, יחבר בין האמנות לעולם התוכן הדתי וייתן מענה לצימאון הגדול של הרוח

יש מושגים ודימויים פלסטיים מאוד במקורות שלנו, שאמן יכול להשתמש בהם כדי להעשיר את העולם הרוחני שלו ושל הצופים בעבודותיו. עולם הרוח הדתי הוא כר נרחב ליצירה חזותית. הגיע הזמן שהציבור המאמין ירים את הדגל, יחבר בין האמנות לעולם התוכן הדתי וייתן מענה לצימאון הגדול של הרוח.

עבודת האמנות יכולה וצריכה להתאים לציבור הדתי. הרב קוק כותב כי ישנם ביטויים רוחניים שלא ניתן לייצג אלא באמצעות האמנות. הרב קוק אינו רואה רק צורך באמנות דתית – הוא רואה בה חובה: "וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעמקי הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" (עולת ראיה, הקדמה לשיר השירים).

 

 

תפקידו החברתי של האמן הדתי

מעבר להיבט של העבודה הרוחנית באמנות, אני סבורה כי לאמן הדתי והחרדי יש גם תפקיד חברתי חשוב. לאמנות הוויזואליות יש כוח ביטוי חזק. כוחה חזק לעתים ממילים. כידוע, תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. האמנות יכולה לומר דברים שלא ניתן לומר בפה, והיא מצליחה לבקוע חומות שהמילים החזקות ביותר מתרסקות עליהן. באמצעות האמנות ניתן ליצור דו-שיח, וניתן גם לומר אמירות קשות וביקורתיות שימצאו את דרכן אל הלב. האמנות הוויזואלית יכולה להגיע אל מקומות בנפש האדם שלמילים אין אליהם גישה.

האמנות יכולה לומר דברים שלא ניתן לומר בפה, והיא מצליחה לבקוע חומות שהמילים החזקות ביותר מתרסקות עליהן. באמצעות האמנות ניתן ליצור דו-שיח, וניתן גם לומר אמירות קשות וביקורתיות שימצאו את דרכן אל הלב. האמנות הוויזואלית יכולה להגיע אל מקומות בנפש האדם שלמילים אין אליהם גישה

בעבר העברתי הרצאות בתחום של קירוב רחוקים, ונתקלתי רבות בסירוב נחרץ של המאזינים להתעמק בנושאים בסיסיים של אמונה והשקפה. לעתים קרובות חשתי שהתנגדות המאזינים נובעת מקיבעון, מדעה מוקדמת ומקושי ליצור שינוי. ואז הבנתי כי אני מנסה להגיע לנשמתם של המאזינים באמצעות טיעונים רציונליים. האמונה שלי, הדבר שניסיתי להעביר להם, היא הרי ביסודה עניין חוויתי. כאשר ניסיתי לתרגם את שפת הנשמה לשפת השכל, דברי לא הצליחו להגיע אליהם. תובנה זו הביאה אותי למסקנה שכדאי לנסות להעביר את אותם המסרים באמצעות חוויה ויזואלית של ציור. כאשר התחלתי לעשות זאת, קיבלתי תגובות שונות לגמרי. אנשים היו פתוחים הרבה יותר לשמוע את הרעיונות שביקשתי להעביר, ותגובותיהם נגעו לעניין עצמו.

אמנות היא סוג של תקשורת בין הפנים לחוץ. האמנים הגדולים, בעיני לפחות, הם אלו המצליחים ליצור שפה חזותית חדשה, אבל גם מאפשרים לצופים להבין ולקבל מסרים ותובנות משפה זו. במובן הזה האמנות היא גשר. כלי להשראה. השראה, פירושה דבר השורה מלמעלה. האמן יוצר מעצמו או מהאמנות שלו כלי להשראה שבאה מלמעלה. האמן צריך ללמוד להפוך את עצמו לאותו כלי להשראה, ולגשר בין העולמות שמהם מגיעה ההשראה לבין העולמות שבהם היא מוסתרת.

ללמוד להיות כלי מסוג זה, זוהי עבודת חיים. זהו תהליך. זה קשור למי אתה, מהו העולם הרוחני שלך, ומאילו מקורות אתה שואב את ההשראה שלך.

כדי להיות אמן לא מספיק לרצות ליצור דברים יפים. גם מי שמייצר נעלים ובגדים רוצה לעשות דברים יפים, וכמובן, כל מי שמייצר משהו רוצה שהוא יהיה יפה. אמנות היא משהו מעבר ליופי. זוהי דרך להעביר מהות. להעביר חוויה פנימית עמוקה. העולם מצפה מהאמן שיגלה לו משהו שהוא לא יודע, שיעזור לו לחוות חוויה שהוא לא יכול לחוות בעצמו, שאין לו הכלים לחוות. זה מחייב את האמן להיות אדם מפותח מבחינה רוחנית, אדם שיש לו שאיפה להתרחב בממד הפנימי שלו.

לכל אמן, גם הניטרלי ביותר מבחינה פוליטית או השקפתית – יש אמונות, דעות ותפיסות עולם. האמנות שלו "מגויסת" לחלוטין לדעות ולתפיסות העולם שהוא מבטא ביצירתו, גם אם הן ניהיליסטיות במוצהר. אם עולמו של האמן הוא עולם דתי ורוחני והרגשות המפעימים אותו הם רגשות קודש, הרי שגם יצירתו תהיה כך

שמעתי כל מיני "בני סמכא" טוענים שאמנות יהודית היא בהכרח אמנות מגויסת, כי היא מחויבת לתכנים רוחניים מסוימים. היא אינה "חופשית" ופורצת גבולות במידה שהאמנות חייבת להיות. אולם באותה מידה ניתן לומר כי כל אמנות היא מגויסת. לכל אמן, גם הניטרלי ביותר מבחינה פוליטית או השקפתית – יש אמונות, דעות ותפיסות עולם. האמנות שלו "מגויסת" לחלוטין לדעות ולתפיסות העולם שהוא מבטא ביצירתו, גם אם הן ניהיליסטיות במוצהר. אם עולמו של האמן הוא עולם דתי ורוחני והרגשות המפעימים אותו הם רגשות קודש, הרי שגם יצירתו תהיה כך. אם האמן הדתי מבטא ביצירתו את קולו הפנימי, ויצירתו מפעימה את הצופים בה בדרך זו או אחרת, אני נוטה לראות בה יצירת אמנות. אינני רואה איזו ״סמכות״ רשאית לפסול את ערכה האמנותי של יצירה כזו.

 

 

בפני כל אמן עומד אתגר שהיצירה שהוא יוצר לא תהיה חזרה סתמית על אמירות אמנותיות קודמות. כשמדובר באמנות דתית, חשוב שליצירה תהיה תרומה עצמאית, שהיא תעניק לצופים בה ראיה חדשה רעננה ותקדם את האמן ואותם מבחינה רוחנית. אולם לא זו בלבד שעולם התוכן הרוחני אינו מחסום ליצירה בעלת אמירה משמעותית, אלא הוא גם מבוע רב עוצמה.

הבעיה נעוצה בכך שאמנים רבים מבקשים לרצות את הקהל. אלו שקובעים מהו הטעם "הנכון" של הקהל הם אותם "בני סמכא". לכן אנו מקבלים המוני שכפולים של יצירות לפי דרישות ה"טעם" של הקהל הפוטנציאלי, ללא שמץ של מקוריות. אולי אותם אמנים יכולים להצליח מאוד מבחינה כלכלית, כי רבים ירצו לקנות את יצירותיהם, אך ספק אם תהיה להם אמירה אמנותית מעניינת. במידה רבה הם "טכנאים" בלבד. הם אולי ישכללו את הכלים שבהם הם משתמשים, אבל אפילו אם יגיעו עד לשלמות טכנית, הם יישארו רק בגדר טכנאים מצוינים. הם לא יחזיקו לפיד של אור בידם.

***

לאמנות הדתית בימינו יש שליחות של ממש. יש הרבה חכמה, מוסר ורעיונות במקורות היהודיים ואמנות היא אחת הדרכים הטובות לחבר את האדם בן-זמננו אל מקורות רוח עשירים אלו.

יש בציבור שלנו רבים בעלי נטיה אמנותית וכישרון יצירה, שאינם מרשים לעצמם להתבטא. יש גם רבים שכשרונם מתבזבז לריק רק בגלל חוסר עידוד וחוסר תמיכה. לדעתי על הציבור הדתי ועל שוחרי האמנות כאחד לעודד קול יהודי חדש ביצירה העכשווית

יש בציבור שלנו רבים בעלי נטיה אמנותית וכישרון יצירה, שאינם מרשים לעצמם להתבטא. יש גם רבים שכשרונם מתבזבז לריק רק בגלל חוסר עידוד וחוסר תמיכה. לדעתי על הציבור הדתי ועל שוחרי האמנות כאחד לעודד קול יהודי חדש ביצירה העכשווית. הדבר יכול להעשיר את הנפש, ולתרום מאוד לעולם הדתי, לתרבות ולחברה הישראלית, לדתיים ולחילונים גם יחד.

ניתן ללמוד הרבה מהתרבות הכללית, בגדר ״חכמה בגויים תאמין״ (כמובן, לצד שמירה על גבולות ההלכה). יחד עם זאת, אמנות יהודית איכותית צריכה לצמוח מנכסי התרבות והרוח היהודיים. אני מחכה ליום שבו המטען הרוחני-ערכי של הציבור שלנו יפגוש באנרגיה היצירתית האצורה בו. השילוב בין התוכן של העולם הדתי לרוח היצירה הקיימת בציבור שלנו הוא נדיר ומעניין. אני מאמינה כי בבוא העת תתפתח מכך גישה אמנותית בעלת תכנים ייחודיים ומלאי משמעות.

 

תמונה ראשית: אורית מרטין. כל זכויות התמונות במאמר שמורות לאורית מרטין