צריך עיון > סדר עיון > לשוח בשדה האמנות > ההיגיון השמעי והמדיום החזותי

ההיגיון השמעי והמדיום החזותי

מאמר תגובה ל"לשוח בשדה האמנות"

-
הרב נתנאל אדיר לומד ועורך ספרים

לדעת הרב הנזיר היהדות מעדיפה את השמיעה האקטיבית על פני הראיה הפסיבית והשטחית. אולם עיון במקורות מעלה כי למדיום החזותי מקום של כבוד במקורותינו. השאיפה של התורה היא ליצור מצב של התגלות כבוד ה' באופן נראה. אולם ישנה סכנה ללכת שולל אחרי הראיה, ולכן אסור לנתק אותה אף פעם מההקשבה לקולו של ה'.

ד' שבט תשע"ט

הציבור החרדי בימינו משופע במדיה ויזואלית: אלבומי תמונות, ספרים מאוירים, קריקטורות, סרטים, הצגות, וגם ציורים של רבנים ושל אפיזודות שונות בחיים היהודיים. המדיה הוויזואלית משמשת לצרכים שונים, ומהם גם העברת מסרים או הבעת רעיונות. לעתים נעשה שימוש במדיה זו אף לצרכים תורניים, דוגמת המשניות המאוירות וספרי קודש אחרים בהדמיה ויזואלית. למרות היקפה של התופעה, נראה שמדובר בעיקר בפעילות למטרות הוראה ובידור, ולא ביצירה אמנותית לשמה. ניתן לומר כי הציבור החרדי מדיר את רגליו מיצירה משמעותית בתחום הוויזואלי.

משום כך, יפה עשתה הגב' כהן שהעלתה את סוגיית היצירה הוויזואלית ביהדות לדיון ציבורי. מאמרה מתאר בטוב טעם ודעת את מקום האמנות בציבור החרדי בימינו ואת הסיבות החברתיות שהביאו אליו ומציע דרכים לפתח שפה אמנותית יהודית. במאמרי אבקש לסקור את סוגיית היחס ליצירה ויזואלית, ולממד החזותי של המציאות בכלל, מנקודת מבט תורנית.

המדיה הוויזואלית משמשת לצרכים שונים, ומהם גם העברת מסרים או הבעת רעיונות. לעתים נעשה שימוש במדיה זו אף לצרכים תורניים, דוגמת המשניות המאוירות וספרי קודש אחרים בהדמיה ויזואלית. למרות היקפה של התופעה, נראה שמדובר בעיקר בפעילות למטרות הוראה ובידור, ולא ביצירה אמנותית לשמה

מבחינה היסטורית, אפשר לומר באופן ברור שהציור, וההצגה הוויזואלית בכלל, אינם רווחים בעולם התוכן היהודי.[1] אין ציורים בחומש, במשנה, בגמרא ובפוסקים. לא מצאנו הצגות ומחזות העוסקים בתכני התורה או בחיי חכמיה. זה אינו נובע מכך שהתורה נמנעת משימוש באמצעים אמנותיים. הסיפור, למשל, הוא אמצעי אמנותי שבו נעשה שימוש רב לכל אורך ההיסטוריה היהודית. קורות האבות ועם ישראל בתורה, אגדות המדרש והגמרא, סיפורי החסידים, הם כולם צורה אמנותית לעילא. גם יצירה מוזיקלית היא דבר שיש לו הדים במסורת היהודית. נגינה מופיעה בתורה, בנביאים ובמסורת חז"ל, והיא נוכחת ביומיום היהודי בניגוני השבת והתפילה. העדרו של חוש הראיה מעולם היצירה היהודי אומר אפוא דרשני. מדוע איננו מוצאים כל שימוש מסורתי בכלי ההבעה הוויזואליים?

ניתן לגשת לשאלה זו מנקודת מבט הלכתית, ולדון באיסור עשיית פסל ותמונה ובמגבלות ההלכתיות שבעיסוק האמנותי. זהו דיון חשוב שראוי לקיימו. ניתן גם לדון בה מנקודת מבט חברתית, כפי שעשתה הגב' כהן. אבל מעבר לכך, עומדת שאלת היחס ההגותי ליצירה החזותית. לגישה אחת, המדיה המועדפת על היהדות היא האקוסטית, השמיעתית. לדעתי, קבלה פשטנית של גישה זו עומדת בסתירה למופעים הרבים של הדמיון החזותי ביהדות. במאמר זה אבקש להציג עמדה אחרת, המתארת יחס מורכב יותר לחוש הראיה. לראיה יש מקום חשוב ביהדות, ובמובן מסוים, אפילו יותר מן השמיעה. עם זאת, בדמיון החזותי, או ב"כח המדמה", טמונה גם סכנה. ניתן לומר כי המסורת היהודית זהירה בשימוש שלה בראיה. כאשר אנחנו מבקשים לעסוק במקומה של היצירה הוויזואלית בחברה החרדית, האמונה על מסורת ישראל, צריך להבין מהו מקומה של המדיה החזותית במסורת היהודית, ואילו סייגים היא מציבה לה.

 

ההיגיון השמעי

האפשרות שהמדיה המועדפת על היהדות היא השמיעתית הועלתה בצורה הברורה והמסודרת ביותר בספר "קול הנבואה", החיבור ההגותי המרכזי של הרב דוד הכהן כגן, המכונה "הרב הנזיר":

ההגיון העברי הוא שמעי נבואי. שתי השקפות עולם הן, או בדיוק, יש השקפת עולם, והאזנת עולם, הקשבה. הראשונה מיוחדת להגיון היוני, האלילי, העיוני, המונח ביסוד המדע המערבי, שהעיון, התיאוריא, ההסתכלות והצפייה, בעולם ובמעשיו, עומד בראשו. לא כן ההגיון העברי, ששמעי הוא, אינו צופה בעולם ואינו רואה בו אלקי עולם, אלא שומע חוקי עולם, ומקשיב למצוות הבלתי נראה והבלתי צפוי, אשר דברו נשמע, כמו בנבואה. (עמ' לח)

הרב הנזיר מתאר כאן שתי צורות לקליטת רשמים מן החוץ: ראיה ושמיעה. ניתן להביט בעולם, וניתן להקשיב לו. לדבריו, המסורת היוונית מעדיפה את האפשרות הראשונה, והמסורת היהודית את השניה. הבדל זה בא לידי ביטוי גם ביצירה ההגותית. בתחום הרעיון והמחשבה ניבטים הבדלים אלו שבין ההשקפה היוונית ליהודית, השמיעתית:

הצורה או האידאה בת האמנות האלילית היא ראשית ההגיון היווני העיוני […] אפלטון בנה לו ממעל לעולם הנראה, הגשמי, עולם שני, עליון, עולם המינים הנצחיים. אך גם אותו עולם כמו אופטי, נראה הוא. האידאה צפויה כמו צלם אולימפי […] אמנם ההגיון העברי השמעי […] לו הדברים אינם כמו שנראים או צפויים, הצורה אינה היסוד, שפנימי וגנוז הוא. (שם)

להעדפת ההקשבה על פני הצפייה יש לדעתו משמעות עמוקה. הצפייה היא תמיד מרוחקת, ואילו בהקשבה יש ממד של השתתפות פעילה: "העברי הנושא למרום עיניו ומביט אל פני השמים, אינו מסתכל פסיבי, בתפארת הפנים, הצורה, אלא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, בכל חומר החוק" (שם, עמ' מ). ההבדל בין סוגי ההיגיון, או הקליטה החושית, בא לידי ביטוי בתנועה הנפשית של הצופה לעומת המאזין. הצופה הוא פסיבי, כראוי לצופה בצורה שלמה, ואילו המאזין נדרש לפעילות פנימית של הכלת הקול הנשמע, המדבר והקורא אליו, והפנמתו. עמדת השמיעה מייצרת בשומע תנועה אקטיבית העולה בקנה אחד עם התחייבות מעשית למערכת חוקים.

לדעתו, ההעדפה של ההקשבה אינה ניטרלית מבחינה מוסרית. עמדתו כלפי הראיה היא בפירוש שלילית. הוא כותב: "עיון המראה, ההסתכלות החושנית, החיצונית או הפנימית, הציורית, היא יסוד ושורש המרי" (שם, עמ' קט). ובמקום אחר, בדברו על תורת האר"י: "הראות בעין הוא תחילת השבירה והביטול, 'כי לא ראיתם כל תמונה'" (עמ' רכה).

האדם המקשיב מכיר בקיומו של ממד פנימי וגנוז. הקול בא מן הפנים ונכנס אל הפנים. הוא יוצא מבין הכרובים ונכנס אל לבו של האדם. מה שאין כן המראה. הראיה היא דו-ממדית. היא שוטחת הכל לפני העין בקווים של אורך ורוחב. לדבריו יש העדפה למדיה שאינה מציגה הכל מונח וחשוף, אלא מרמזת לעומק ולפנימיות

יתרון נוסף שרואה הרב הנזיר בהיגיון השמעי הוא ההכרה בנסתר. האקטיביות של השמיעה היא תנועת נפש, אבל היא גם פעולה של גילוי. ההקשבה, כריית האוזן, שונה מן הראיה. האדם המקשיב מכיר בקיומו של ממד פנימי וגנוז. הקול בא מן הפנים ונכנס אל הפנים. הוא יוצא מבין הכרובים ונכנס אל לבו של האדם. מה שאין כן המראה. הראיה היא דו-ממדית. היא שוטחת הכל לפני העין בקווים של אורך ורוחב. לדבריו יש העדפה למדיה שאינה מציגה הכל מונח וחשוף, אלא מרמזת לעומק ולפנימיות, מרמזת לנעלם, שאין לו דמות הגוף ואין לו צורה. כלשונו: "ההגיון העברי השמעי […] לו הדברים אינם כמו שנראים או צפויים, הצורה אינה היסוד, שפנימי וגנוז הוא" (עמ' לט). ובמקום אחר: "לא כן ההגיון העברי, ששמעי הוא, אינו צופה בעולם ואינו רואה בו אלהי עולם, אלא שומע חוקי עולם, ומקשיב למצוות הבלתי נראה והבלתי צפוי אשר דברו נשמע" (עמ' לח).

הוא מסביר כי גישה זו באה לידי ביטוי גם בסגנון הספרותי שבו בוחרת התורה להעברת מסריה – המשל:

נוספת לזו התבנית המשלית. המשל הקדמוני משמעו מאמר קצר, סתום ובודד. הרעיון אינו מובע בו כולו במלואו, אלא נאמר בחצי דבר, הנוגע בו, מעורר את המבין לשמעו מדעתו ומלבו. הוא אינו מוצג בקישור הענינים השייכים אליו […] זוהי תבניתה של החכמה העברית שאינה מוצגת בסדר של שיטה בדרך דידוקטיבי, או אינדוקטיבי, כסוגיא שלימה במקום אחד, אלא אמורה בראשי פרקים המפוזרים פה ושם. (עמ' יח)

ההעדפה של היוונים לחוש הראיה נובעת מזה שהוא מוסר תמונה מפורטת ומידע שלם. הוא מציין שם את דבריו של אריסטו במטפיזיקה, על עליונות חוש הראיה על פני החושים האחרים:

האדם מטבעו שואף לדעת. ראיה לזה היא האושר שאנו משיגים בחושינו, מעבר לשימושיותם הם אהובים בפני עצמם ומעל כל החושים, חוש הראייה. לא רק כנקודת מבט עבור פעולה, אלא אף כשאיננו הולכים לעשות דבר אנו מעדיפים את הראייה על פני כמעט כל דבר אחר. הסיבה היא שזה, יותר מכל החושים, גורם לנו לדעת ומאיר את ההבדלים בין הדברים (אריסטו, מטאפיזיקה א 980a.21.).

אריסטו מעדיף את הראיה על פני שאר החושים כיוון שהיא עוזרת לנו "לדעת", כלומר להבחין בהבדלים. לדברי הרב הנזיר, מתוך עמדה זו של "הכל צפוי", נהיה הצופה היווני פסיבי, מצפה שהכל יונח לפתחו בשלמות המרבית. היהדות, מאותה סיבה בדיוק להעדפתו של אריסטו את הראיה, מעדיפה את המדיה המילולית-שמיעתית. היא מעדיפה להשאיר מקום לנסתר ולנסות להקשיב לו. מהלך רוחה הכללי של היהדות הוא שמיעתי, מילולי, והיא מתרחקת מהביטוי הוויזואלי שבא מבחוץ, מהעולם האלילי.

 

הראיה במקורותינו

קטונתי מלהיכנס למקומו של הרב הנזיר הגדול מאחיו, אולם ברצוני להציג את הקושי שיש לי בקבלת עמדה השוללת לחלוטין את מקומה של המדיה החזותית ביהדות. ראשית, מבחינה אמונית. חוש הראיה הלא הוא יצירתו של הבורא, וממילא הוא בוודאי נצרך ומבורך. נכון שיש לברר מהו התפקיד של כל חוש ומהו היחס הנכון אליו, אבל כיצד ניתן לשלול חוש מן החושים? הרי אנו אומרים "כלם בחכמה עשית", ו"שהכל ברא לכבודו". הרעיון שכל פרט בבריאה הוא חלק משלמותה אינו מאפשר לנו לשלול באופן קטגורי את מקומו של חוש הראיה. ידוע הרי כמה ביקרו המקובלים את הפילוסופים על האמירה שחוש המישוש הוא מגונה.[2]

הקלט החזותי מקבל מקום של כבוד במקורותינו. יש חשיבות רבה למה שאנו רואים ולעצם העובדה שאנו רואים. אנו מצווים לראות, או נעזרים בדימוי של הראיה כדי לתאר את ההשגה הנבואית

בנוסף, הקלט של הראיה, או "ההיגיון החזותי" אם להשתמש בסגנונו של הרב הנזיר, משמש בתור מקור משמעותי לידיעת המציאות ולהכרת האמת במקורות היהדות.

נכון אמנם שהשמיעה תופסת מקום חשוב בתורה. הפרשיות שאנו אומרים כל יום ב"קריאת שמע", פרשת "שמע" ו"והיה עם שמוע", מעלות על נס את חשיבות השמיעה. ומנגד, הפרשה השלישית בקריאת שמע, פרשת "ויאמר", מזהירה אותנו מפני שימוש בחוש הראיה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אך מנגד, אין לשכוח כי היא גם מצווה "וראיתם אותו" – לראות את ציצית הכנף. כיוצא בו, פרשיות רבות בתורה פותחות בציווי "ראה!": "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלקי" (דברים ה, ד); "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (שם יא, כו); "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי" (שם לב, לט). התורה מצווה את האדם לשמוע, אבל לא פחות מכך – לראות. מול "תא שמע" של התלמוד, אומר לנו הזוהר: "תא חזי".

לא זו בלבד, אלא שהנבואה עצמה מוצגת בתור פעולה של ראיה, ולא רק של שמיעה. ההתגלות הנבואית מכונה בתורה "ראיה". "וירא ה' אל אברם" (בראשית יב, יז); "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (שם יח, א); "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב" (שמות ו, ג) – ועוד רבים. כלומר, אין זה מדויק לתאר את הנבואה בתור שמיעה בלבד. ככל הנראה, לא ניתן להבין מהי נבואה מבלי להתחבר אל חוש הראיה.

לא רק ההתגלות הנבואית מתוארת באמצעות ראיה, אלא גם הדימויים הנבואיים. הנביאים ראו מחזות, צורות: סיר נפוח, מקל שקד, מרכבה. הנבואה משתמשת במדיה ויזואלית כדי להעביר את המסר האלוקי.

חוש הראיה משמש גם משל להבנת הלב או השכל. על הפסוק "וירא אהרן" (שמות לב, ה), אומר רש"י כי מדובר בהבנת הלב. גם בקהלת משמשת הראיה בתור דימוי להבנה: "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א, טז). לעתים משתמשת התורה בדימוי של ראיה גם ביחס לחושים אחרים, כגון "ראה ריח בני כריח שדה" (בראשית כז, כז) או "ראה קראתי בשם בצלאל" (שמות לא, ב).

הרב הנזיר מתייחס להופעות של הראיה במקורות, והוא אף ייחד לכך פרק מספרו, "האור הדמיוני המתדמה". אולם, הוא מנסה לפתור אותם בדרך מטפורית. הוא כותב: "אור כבוד חזיון הנבואה […] נשמע, כענין אלקי, בדמיון השכל המקודש, הנבואי המתדמה וממשל" (עמ' מז). וכן: "כל ראיית אדם שנמצאת בכתובים בשכלים הנפרדים, וכל שכן באל, אינה ראות עין אלא השגה שכלית" (עמ' סב). במקום אחר הוא כותב:

אף על פי שנראים הדמיונות בספירות, אין נראה צורה כצורה גשמית ח"ו, אלא נראה ענין אחד שמובן בו כאילו רואים הצורה ההיא, וזה נקרא ראיית הנשמה, שאין ראייתה כראיית הגוף, ראית הנשמה היא יותר הבנה […] מציאת הדברים, לא מצב צורתם. (עמ' סו)

הוא חותם את דבריו בנושא בכך שהראיה שבתורה מתייחסת אל הממד הנעלם, השמעי: "נמצאנו למדים, אור עולם הנראה בדמיון הצופה הנבואי הוא מַעַבַר, דמיון מתדמה לעולם העליון, הבלתי נראה והבלתי צפוי, הנובע מתוכו" (עמ' סט).

הראיה בתנ"ך מתפרשת אצלו בתור ראיית הלב, "ראייה שמעית". כביכול עלינו לראות באמצעות האזנים ולא באמצעות העין. הראיה הפשוטה, ראיית העין, ההבטה, פסולה אצלו. רק באמצעות החיבור אל האוזן מקבלת הראיה הכשר. הוא מבקש "לשמוע את המראות".

דומני כי זוהי פרשנות מאולצת. ההרחקה של כל ראיה בתורה אל ספרה של "ראיה שמעית" המביטה אל הנעלם רחוקה מאד מדרך הפשט. אני סבור כי הקלט החזותי מקבל מקום של כבוד במקורותינו. יש חשיבות רבה למה שאנו רואים ולעצם העובדה שאנו רואים. אנו מצווים לראות, או נעזרים בדימוי של הראיה כדי לתאר את ההשגה הנבואית. הראיה היא כה חשובה, עד שהיא משמשת משל להבנה בכלל. חוזרת אפוא השאלה, מדוע השימוש במדיום החזותי בתור אמצעי להבעה אינו נפוץ במסורת היהודית?

 

ההזדמנות וההחמצה של הראיה

כבר בפרשת הבריאה ניתן למצוא יחס לשמיעה ולראיה. ההופעה הראשונה של הראיה מיוחסת לבורא. הקב"ה מתואר בתור רואה: "וירא אלוקים כי טוב". הראיה היא אפוא תכונה אלוקית, וה' מתבונן במעשיו ורואה כי טוב. אולם הראיה אינה שמורה בלעדית לבורא. בעשיית הגן נאמר: "ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה" (בראשית ב, ט). הקב"ה מחשיב את חוש הראיה ואת עובדת היות הדברים נחמדים למראה העין, והוא מעצב את גן העדן באופן זה. גם במדרש מתואר שהקב"ה הוליך את אדם הראשון על פני כל הגן ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים" (קהלת רבה ז).

מאידך גיסא, הפיתוי של הנחש מתייחס גם הוא לראיה. הנחש פונה אל העיניים – הוא מבטיח לאדם ולחוה כי אכילה מהעץ תפקח את עיניהם להיות כאלוקים, יודעי טוב ורע (בראשית ג, ה). אלקים ראה כי טוב, והנחש מושך את אדם וחוה באמצעות הצעת תפקיד הראיה של הבורא, ראית הטוב והרע. בהתאמה, גם החטא של האישה קשור בראיה: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותאוה הוא לעיניים (שם ג, ו).

יש להיזהר מפני ראיה שטחית, ראיה חיצונית. ראיה זו היא אכן שורש המרי כדברי הרב הנזיר. ראיה של "ותרא האשה כי […] תאוה הוא לעיניים". כאשר העיניים הולכות אחרי הנראה בלי לשמוע את הקול המצווה, הרי שהראיה מסוכנת, מקלקלת

אולם גם כאן, ההתמקדות בראיה לבדה מחמיצה את התמונה הגדולה. הציווי על האדם היה ציווי של שמיעה. הוא נצטווה בדבר ה', והיה עליו להקשיב לקולו. הפיתוי של הנחש נעזר גם הוא בקול. הנחש דיבר אל האישה, והאישה שמעה את דבריו. בהתאמה, ה' אומר לאדם כי עוונו היה השמיעה: "כי שמעת לקול אשתך". הראיה היא המקום אליו שואפת הבריאה – היא ההתגלות המלאה של הדברים הנבראים – אלא שהגישה אליהם תלויה בשמיעה נכונה, בפרשנות נכונה, בהקשבה למילים. אדם הראשון חטא בשמיעה, וממילא נתקלקלה ראייתו.

המסר מפרשה זו הוא שיש להיזהר מפני ראיה שטחית, ראיה חיצונית. ראיה זו היא אכן שורש המרי כדברי הרב הנזיר. ראיה של "ותרא האשה כי […] תאוה הוא לעיניים". כאשר העיניים הולכות אחרי הנראה בלי לשמוע את הקול המצווה, הרי שהראיה מסוכנת, מקלקלת.

 

ההתגלות הנראית ואיסור הדימוי

ניתן לראות מתח דומה גם בפרשת איסור עשיית פסל ותמונה – המקום המרכזי שבו מופיע יתרון השמיעה על פני הראיה. לאחר ההתגלות במעמד הר סיני נאמר: "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ).

התורה מצווה על איסור עשיית צורה ויזואלית, משום שראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. אלא שבדברים מודגש כי ההתגלות הייתה של שמיעה ולא של ראיה:

וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול […] ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש. פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה […] ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם (דברים ד, יב-יח).

התורה מדגישה לכאורה שהקשר עם האלוקי הוא דרך הקול, השמיעה, ולא הראיה. אולם עיון קל מעלה כי גם כאן נותנת התורה חשיבות לחוש הראיה. הפסוק אומר כי ראיתם ראיה חיובית: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי". גם בחומש דברים, באותה פרשה שבה מוזהרים ישראל מפני התמונה, חוזרת ועולה חשיבות הראיה:

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים […] רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. (שם, ו-ט)

לצד האזהרה מהדימוי החזותי ומנשיאת העיניים השמימה, מצווים ישראל גם לראות, "ראה למדתי", ולא לשכוח את הדברים שעיניהם ראו. הם אינם מוזהרים מפני שכחת הקול, אלא מפני שכחת המראה.

במעמד הר סיני היו קולות, אך היו גם לפידים וברקים והר עשן. במעמד הר סיני לא השתתפה האוזן לבדה; גם העין היתה שותפה מלאה. המסר של מעמד הר סיני הועבר גם באמצעים ויזואליים

במעמד הר סיני היו קולות, אך היו גם לפידים וברקים והר עשן. במעמד הר סיני לא השתתפה האוזן לבדה; גם העין היתה שותפה מלאה. המסר של מעמד הר סיני הועבר גם באמצעים ויזואליים. יתרה מזאת, נראה שאף השמיעה במעמד הר סיני מתורגמת לראיה. הפסוק אומר "תמונה אינכם רואים זולתי קול". עם ישראל לא ראו תמונה, אבל הם ראו קול. ניתן היה לראות בזאת דרוש נאה לכל היותר, לולי היה זה לכאורה פסוק מפורש: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן. וירא העם וינעו ויעמדו מרחק" (שמות כ, יד). התורה מלמדת אותנו כי העם ראה את מעמד הר סיני, ולא שמע אותו. העם ראה את הקולות.

אכן, נחלקו חכמים בביאור בפסוק זה:

וכל העם רואים את הקולות. רואין הנראה ושומעין הנשמע, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר רואין ושומעין הנראה, רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנ' "קול ה' חוצב להבות אש" (מכילתא, יתרו ט).

לדעת רבי עקיבא, גם בקול היה מעורב אמצעי ויזואלי. כל קול שהם שמעו קיבל ביטוי של מראה הנכתב על הלוחות, ובנוסף הם גם שמעו אותו. יתרה מזאת, נראה מלשון המדרש כי לפי רבי עקיבא, היה מעמד הר סיני ביסודו "נראה". עם ישראל היו "רואין ושומעין הנראה". הם לא ראו ושמעו את הנשמע, אלא ראו ושמעו את הנראה. כך או כך, בין לרבי עקיבא ובין לרבי ישמעאל, השגת דבר ה' היתה כרוכה בחוויית כל החושים, בראיה ובשמיעה.

מיד לאחר אותה התגלות של מראה, מזהירה התורה מפני עשיית אלהי כסף וזהב, מהפיכת הנשמע, הנעלם, לנראה גמור, לנראה מפוסל. הרצון לראות צורה ברורה, כפי תיאורו של הרב הנזיר את העמדה היוונית, גורם לנו למרוח על המסך גם את הדברים הנשמעים, הנעלמים. בכך אנחנו מזייפים את המציאות, הופכים אותה למשהו שהיא איננה

עם זאת, מיד לאחר אותה התגלות של מראה, מזהירה התורה מפני עשיית אלהי כסף וזהב, מהפיכת הנשמע, הנעלם, לנראה גמור, לנראה מפוסל. הרצון לראות צורה ברורה, כפי תיאורו של הרב הנזיר את העמדה היוונית, גורם לנו למרוח על המסך גם את הדברים הנשמעים, הנעלמים. בכך אנחנו מזייפים את המציאות, הופכים אותה למשהו שהיא איננה. מכאן האיסור לעשות אלהי כסף. גם את האדם, שנברא בצלם אלוקים, הבינו חכמים (עבודה זרה מג, ב) שאסור לפסל מחמת אותו ציווי: "לא תעשון אתי" – לא תעשון אותי. מכאן למדים שאסור לעשות פרצוף אדם שנברא בצלם אלקים. ההשטחה של דברים עמוקים היא סכנה עצומה וגדולה, שהתורה מזהירה עליה בפרשה זו. אזהרה זו היא מיוחדת לעם ישראל, הם אלו ששמעו ומכירים את הקול הפנימי, ודווקא הם עלולים להתפתות לתאוות הראיה, ולזייף ולהחפיץ אותו.

אזהרה זו, שלא להציג ויזואלית דבר פנימי-שמיעתי, נוספת על האזהרה שבאה בפרשת הבריאה – ההתעלמות מהשמיעה לטובת הראיה החושית. שתי אזהרות אלו יחד משמשות הדרכה לגישה נכונה לראיה מתוקנת.

אך לצד האזהרות והסכנות, זירת ההתרחשות היא זירת ההתגלות, המקום שהדברים נראים בו. החיים בעולם הם נראים, הבריאה היא נראית. אם אנו נשארים במקום הנעלם של השמיעה בלבד, הרי שאנו יוצאים מן העולם – על דרך יציאתו של הנזיר מן העולם (ואולי לא בכדי התנגד הרב הנזיר לשימוש בחוש זה). במקום שבו נמצאת הסכנה, שם גם מתרחש המפגש עם המציאות.

 

המשכן והכרובים: כיצד רואים את שאינו נראה

ניתן לראות איך מתח זה, בין האזהרה על התמקדות במראה לרוממות החשיבות של הראיה, הוא קו מנחה גם בפרשות שלאחר מעמד הר סיני. לאחר ההבהרה שמן השמים דיברתי עמכם, שממנה נגזר האיסור של עשיית אלוהי כסף וזהב, הקב"ה מצווה את ישראל על הקמת המשכן, ועשיית הארון והכרובים.

הכרובים והמשכן עומדים לכאורה בסתירה לציווי נגד עשיית פסל. שניהם הם "מראות" הממחישים את השראת השכינה. גם אם ברור לנו שהקב"ה הוא "יושב הכרובים", ורק הקול נשמע מבין הכרובים, עדיין יש כאן אמצעי ויזואלי להמחשת השראת השכינה. יתרה מזאת, המשכן כולו הוא אמצעי ויזואלי מפורט לצורת השראת השכינה בישראל.[3]

ההתגלות של ה' בארץ היא דווקא באמצעיים ויזואליים – בצורת משכן וכליו, בצורת כרובים, בצורת כל עץ נחמד למראה, בצורת "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב". הראיה היא אפוא הדרך לגלות את השראת השכינה הפנימית שבעולם

גם אם אין לעצם הקשר עם ה' שום ביטוי ויזואלי, נמצא שעדיין מתגלה קול ה' בארץ באמצעים נראים. ההתגלות של ה' בארץ היא דווקא באמצעיים ויזואליים – בצורת משכן וכליו, בצורת כרובים, בצורת כל עץ נחמד למראה, בצורת "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב". הראיה היא אפוא הדרך לגלות את השראת השכינה הפנימית שבעולם.

הציווי על עשיית משכן וכרובים מגיע מתוך הרצון לתת ביטוי נראה גם לדברים הנסתרים ביותר. אולם כדי שלא נתפתה להיגרר אחר ראיית העין ולשטח את המציאות לגבולות הנראה, הראיה של המשכן וכליו מופיעה לצד סייג. התורה אוסרת על ראיית פנים המשכן על מי שאינו כהן המשרת בו. היא מצווה את הלווים: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד, כ). כיוצא בו, אסור על כל אדם להיכנס אל קודש הקודשים ולראות את הכרובים, פרט לכהן גדול הנכנס לשרת בקודש אחת בשנה. גם בו נאמר "כי בענן אראה על הכפרת". ניתן לראות את הכפורת רק מבעד לענן הקטורת.

***

הראיה היא עמידה מול המציאות. היא אינה יוצרת קשר בין הצופה למראה. שמיעה, לעמת זאת, כרוכה בהתקשרות למדבר. לכן האמירה "שמע" כוללת את המובן של קבלה והסכמה, שיש בהן מוטיב של יחס, של קשר עם המשמיע. הקול והשמיעה כרוכים לאורך כל הדרך בראיה. גם הידיעה שה' דיבר מן השמים מוגדרת בפסוק ראיה חיובית, "ראיתם כי מן השמים דברתי". אמנם מוגדר כאן קשר ראייתי רחוק, לשמים, אך מתוארת כאן תמונת מצב ראייתית, המשולבת בשמיעה. עם זאת, הקשר עם ה' מבוסס על שמיעה, על קשר ועל הפנמה. המאזין לקול יודע שיש משהו גנוז מאחורי המראות, משהו פנימי, כדברי הרב הנזיר. מתוך ידיעה זו הוא חותר לקשר. הוא אינו פסיבי אלא אקטיבי, הוא משתדל להגיע לעומק הדברים.

הפגמים שמוצא הרב הנזיר בראיה – הצפייה הפסיבית, התחושה שהכל מונח לפניך וההתעלמות מהקול הפנימי – נכונים וקיימים. יש להיזהר מהם. אך אבקש להסיק מסקנה שונה משלו. עם כל הסכנות שבהתמכרות אל המראה, אני סבור כי המטרה שאליה ראוי לשאוף היא שהקול הנשמע יופנם ויתגלה במראה. השמיעה צריכה להסביר ולהעמיד את המראה בצורתו הנכונה.

התורה מזהירה מפני סכנות הראיה. בפרשת הבריאה היא מזהירה מהראיה החושנית המתאווה, המתעלמת מהציווי הנשמע. בהר סיני היא מזהירה מפני החפצת הפנימיות, מדימוי של הקול שאינו נראה… אולם היעד שהתורה שואפת אליו הוא התגלות

התורה מזהירה מפני סכנות הראיה. בפרשת הבריאה היא מזהירה מהראיה החושנית המתאווה, המתעלמת מהציווי הנשמע. בהר סיני היא מזהירה מפני החפצת הפנימיות, מדימוי של הקול שאינו נראה. ה' עצמו אינו נראה, אלא נשמע; מהותו נעלמת, אין לו דמות הגוף. אולם היעד שהתורה שואפת אליו הוא התגלות, יצירת מציאות שבה ניתן לראות את ה'. הקשר עם האלוקים במשכן הוא קשר ראייתי: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד); "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו).

כן לעתיד לבא נאמר: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו נב, ח). המצב שאליו אנו שואפים הוא של ראיה שיש בה שמיעה: "והיו עיניך ראות את מוריך. ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו" (ישעיהו ל, כ-כא). אנו רוצים לשמוע מה לראות, אך בסופו של דבר רוצים לראות: "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו" (תענית לא, א). כאשר משה שומע כי לא יוכל להנהיג את ישראל אל הארץ, הוא מתחנן אל ה' שיתן לו לפחות לראותה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון". האדם רוצה לראות.

***

המדיה הוויזואלית, ותעשיית הקולנוע ביחוד, משתמשים בכוח הראיה כדי לייצר חלומות, שאיפות, תקוות. מדיום זה כבר קיים בטבע: חלומותיהם של בני האדם הם המדיה הוויזואלית של הטבע. השאיפות הכמוסות שלנו לובשות צבע וצורה בחלום, ומתגשמות לתוך דימויים ויזואליים. הקולנוע לוקח חלומות אלה ומציג אותם בהקיץ. אולם בחלומות המוצגים לעיני כל יש סכנה גדולה. חלומות אלו אינם חלומות אישיים. החלום האישי נובע ממעיין קיים ואמתי, מהרהורי לבו של האדם עצמו. האדם יודע מה נכון לו, וחלומותיו מבטאים זאת. אבל היצירה הקולנועית מגיעה אל האדם מבחוץ, ומציעה לו תקוות ארוזות בסרט. הקולנוע מבקש לספר לצופה משהו, להציג לו מצג, לתת לו חלום – מציאות דמיונית ויזואלית. מה דרוש כדי שסרט ידבר אל הצופה?

כנגד הסכנה שבבריחה אל עולם דמיוני של מראה ללא קול, באה האזהרה של הפרשה הראשונה בתורה. היא מלמדת אותנו שהאדם חייב לראות את המציאות כהווייתה, לשמוע את הקול ולא להתמכר למראה. המראה לבדו הוא חלקי, הוא אינו התמונה האמתית, הכוללת שמיעה בקול ה'

הסכנה הגדולה שקיימת בקולנוע, בחלימת חלומות של מישהו אחר, היא הבריחה. הקולנוע עוזר לנו לברוח לעולם אחר, דמיוני. בחוויית צפייה שיש בה בריחה, אוטם האדם את אזניו מלהקשיב. ההיטמעות בתוך המיצג היא כניסה אל עולם שבו דוממים רעשי המציאות החיצונית. האדם שוקע אל החלום. לעומת זאת, יש אמנות המשתמשת בראיה ככלי לבטא קול שאינו נשמע. זוהי אמנות הקוראת לאדם להקשיב. אמנות המנסה להעיר את האדם מתרדמתו. היא מנסה להאיר לצופה משהו במציאות שלנו, וחותרת לתיקון שלה. החלום שאותה אמנות מציגה קורא לשמיעה. הוא בא להאיר משהו מעורפל במציאות, מתוך הקשבה לקולות העדינים העולים מעומקה.

כנגד הסכנה שבבריחה אל עולם דמיוני של מראה ללא קול, באה האזהרה של הפרשה הראשונה בתורה. היא מלמדת אותנו שהאדם חייב לראות את המציאות כהווייתה, לשמוע את הקול ולא להתמכר למראה. המראה לבדו הוא חלקי, הוא אינו התמונה האמתית, הכוללת שמיעה בקול ה'.

בספרו "סיפור" כותב רוברט מקי שאנשים אינם הולכים לסרט כדי לברוח מהחיים, אלא כדי למצוא את החיים שלהם, למצוא משהו שיאמר להם משהו על עצמם (עמ' 22). נראה שזוהי הגדרה טובה למטרתה הראויה של האמנות: לגלות ולומר משהו על המציאות שלפנינו, לקרוא לתיקונה, לרוממותה, בצורה הניזונה גם ובעיקר משמיעת העומק שבה.

הסכנה השניה בראיה היא ההחפצה וההשטחה של דברים עמוקים וחיים. מפני זה הוזהרנו במעמד הר סיני. חיי האדם מביעים את העומק שלו כצלם האלוקים. דרושה זהירות ממריחת דברים בעלי עומק על המסך והפיכתם לאלהי כסף וזהב. הרצון לצלם ולראות כל דבר באופן זמין ומידי עלול להביא לפיסול דברים עמוקים, שאי אפשר להשיגם באופן מלא, אפשר רק לשמוע את קולם.

בהתמכרות לראיה ישנה סכנת הפסיביות. החיסרון של הצופה הפסיבי שעליו מדבר הרב הנזיר, מהדהד בעולמנו ומוכר לנו. זהו אותו אחד המחכה לראות את הסרט במקום לקרוא את הספר. הפסיביות שבצפייה היא סכנה איומה להתעניינות האדם, למשיכתו לעומק שבמציאות. היא רעה חולה

לבסוף, בהתמכרות לראיה ישנה סכנת הפסיביות. החיסרון של הצופה הפסיבי שעליו מדבר הרב הנזיר, מהדהד בעולמנו ומוכר לנו. זהו אותו אחד המחכה לראות את הסרט במקום לקרוא את הספר. הפסיביות שבצפייה היא סכנה איומה להתעניינות האדם, למשיכתו לעומק שבמציאות. היא רעה חולה.

פתחנו בניסיון להבין אם כן מדוע הדירה היהדות רגליה מהמדיה הוויזואלית. נראה מהמקורות שאין כאן עמדה עקרונית, שכן היהדות חותרת להגיע להתגלות, לראיה מתוקנת המלווה בשמיעת קול ה' שבדברים. מצבנו כעת אינו מתוקן. בוודאי בתקופת הגלות על קשייה המרובים, שלא אפשרו את פתיחת מבועי היצירה. אולם נראה שלא לשווא אנחנו מונחים כעת בלב סערה תרבותית ויזואלית. נקראים אנו במצבנו לפתח תרבות ויזואלית יהודית, תוך זהירות מכל הסכנות המתוארות לעיל, וליצור חלומות טובים לנו ולעולם כולו – חלומות שאינם בריחה ופיזור, חלומות שמתעוררים מהם למציאות טובה יותר, עמוקה יותר, המאוחדת עם השמיעה של קול ה'.

 


[1] אמנם קביעה זו כוללנית, והיו תופעות כאלה, אבל לא היו יזומות על ידי חכמי התורה.

[2] ראה אגרת הקודש לרמב"ן, ובצרור המור (פרשת בראשית, ויצא), מור וקציעה סימן רמ, ר' צדוק הכהן, פוקד עקרים אות ה.

[3] נפש החיים מביא מהתנחומא והזוהר שהמשכן מבטא את מערכת העולם העליון והעולם התחתון והאדם.

תמונה: Bigstuck

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל