צריך עיון > סדר עיון > להחליט שלא להחליט

להחליט שלא להחליט

הניסיון להכריע סוגיות של דת ומדינה באמצעות מנגנוני השלטון בישראל מייצר התנגשויות חוזרות ונשנות בין המגזר החרדי למדינה. כדי שנוכל לחיות יחד, מוטב להשאיר את המחלוקות המהותיות בחברה להכרעת הזמן והתהליכים החברתיים, ולא לנסות להכריע בהן בכוח לפני שהושגה לגביהן הסכמה חברתית.

ט' אייר תשפ"א

מדינת ישראל היא מדינה משוסעת. בין הפלגים השונים במדינה שוררות מחלוקות עמוקות שונות, ציבוריות, תרבותיות וערכיות. אחד הצמתים שבהם מחלוקות אלה באות לידי ביטוי הוא יחסי דת-מדינה. לסוגיית יחסי הדת והמדינה בישראל פנים רבות. ישראל מוגדרת מדינה יהודית, אך אין הסכמה על משמעותה של הגדרה זו.

המאבק היסודי על זהותה הדתית של מדינת ישראל התבטא כבר ברגע ההכרזה על הקמתה. בעיצומה של מלחמת עצמאות קיומית, התגלעה מחלוקת עזה בין הנציגים החרדים והחילונים במועצת העם באשר לנוסח הכרזת העצמאות. אלה דרשו את אזכור שם השם, ואלה התנגדו לכך בתקיפות. לבסוף הגיעו הצדדים לנוסח פשרה: "מתוך בטחון בצור ישראל." פשרה זו משקפת את המתח היסודי שבין הצדדים, המוטמע במדינת ישראל כבר מיום היוולדה. מתח זה כולל חיכוך בין ההלכה לבין חוקי המדינה, כגון בדיני משפחה, וכן מתחים חברתיים בין-מגזריים, כמו בסוגיית הגיוס לצבא ומעמד לומדי התורה.

התעצמות המתח בין החרדים למדינה מדליקה נורות אזהרה אצל רבים. מגמות אלה מאיימות על יציבותו של השלטון בישראל, ומעלות תחזיות קודרות על יכולת הקיום של המדינה ועל יציבותה

המתחים שמעלה סוגיית דת ומדינה אינם מסתכמים ביחסי חרדים-מדינה, אולם, לציבור החרדי שמור בהם מקום מיוחד. היחס האדיש במקרה הטוב, והעוין במקרה הרע, לעצם קיומה של מדינת ישראל ולזהותה היהודית, עושה את שאלת דת ומדינה לקיומית עבור החברה החרדית ומדינת ישראל כאחד. לא מדובר רק בשאלה עד כמה צריכה המדינה לקדם ערכים וחוקים דתיים, אלא בעצם התוקף הליגלי של המדינה. הערעור הדתי על הלגיטימיות של מנגנון קבלת ההחלטות במדינה עלה בנקודות חיכוך שונות לאורך השנים, סביב סוגיות השבת, לימוד התורה, הגיוס לצבא ההגנה לישראל בכלל וגיוס הנשים בפרט, גיור, חמץ בפסח, הפרדה מגדרית ועוד. בכל נקודה כזו התנגשו זה בזה עולמות שונים בעוצמה: שני סולמות ערכים מקבילים וסותרים, המבקשים לבטל זה את זה, ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

לאחרונה, במסגרת מגפת הקורונה, התחדדו מתחים אלה והגיעו לכדי עצימות חסרת תקדים עד לסף משבר של ממש. במספר אירועים שזכו לפרסום רחב, נרשמו בחברה החרדית הפרות מוסדיות ונרחבות של ההגבלות שהוטלו על ידי הממשלה לצורך המאבק בנגיף. השילוב בין מידת החומרה של האירוע לבין הסיכון לחיי אדם שהוא התאפיין בו; הצורך בכללים חד משמעיים רחבי היקף; הנחיצות שבאכיפתם; החשיבות המיוחדת של התקהלויות לאורח החיים החרדי; והמעורבות הגבוהה של מערכת המשפט והחוק באסדרת המאבק בנגיף; כל אלה יחד העצימו באופן חסר תקדים את המתחים ששררו גם כך בין הציבור החרדי לציבור הכללי. אירועים אלה זכו לביקורת חריפה בציבור הכללי. מנגד, הציבור החרדי בחלקו הגדול טען לאפליה ולצביעות של הציבור הכללי בביקורת שלו, הן בהשוואה לביקורת על ציבורים אחרים והן ביחס לפעילויות אחרות שלא נאסרו, כגון ההתקהלויות בהפגנות נגד ראש הממשלה.

התעצמות המתח בין החרדים למדינה מדליקה נורות אזהרה אצל רבים. מגמות אלה מאיימות על יציבותו של השלטון בישראל, ומעלות תחזיות קודרות על יכולת הקיום של המדינה ועל יציבותה. במאמר זה אבקש להציע מתווה ליחסי דת ומדינה במצב הנתון. מתווה זה אינו מבקש לפתור את המתחים אלא לנהל אותם, בטווח הקרוב, בעצימות נמוכה ככל שיתאפשר. עיקרה של הצעתי הוא להימנע ככל הניתן מנסיונות להכריע את נקודות המחלוקת באמצעים אלימים של חקיקה ושיפוט. במדינה משוסעת דוגמת ישראל, מוטב להניח לזמן ולדינמיקה החברתית הטבעית לפתור את המחלוקות, ולא לנסות להכריע אותן בכוח.

 

הכרעה במחלוקת

אדם שחי לבדו ביער נדרש לקבל החלטות: היכן לבנות את ביתו, היכן למקם את החניה לרכב, איזה רכב לקנות ובאיזה סוג של דלק להשתמש. אולם את כל ההחלטות שהוא נדרש להן הוא מבצע לבדו. המסקנה שאליה הוא יגיע, היא שתצא לפועל – ככל שהמציאות תאפשר זאת – שכן הוא אדם יחיד. יש לו היכולת לקבל החלטות רלוונטיות לחייו מבלי להיתקל בהתנגדות. כל זאת משתנה רדיקלית כשלאותו אדם מצטרף אדם נוסף – בת זוג, שותף וכדומה. מאותו רגע, הליך קבלת ההחלטות דורש מנגנון הכרעה במחלוקת. כמובן, כל אחד מבני הזוג או השותפים יכול להקים בית לעצמו ולגור בשטח משלו. אולם כשהם חיים יחד על אותו השטח ומשתמשים באותם המשאבים – הבית, הכלים, האנרגיה, כלי הרכב – הרי שמדובר במסגרת קולקטיבית. כמובן, ההנחה בדברינו אלה היא שכל אחד מהשניים נהנה מאותו משקל אוטונומי, ולרצונות ולבחירה של כל אחד מהם מעמד שווה. מסגרת קולקטיבית כזו תיתקל במוקדם או במאוחר בשאלה הקונקרטית – כיצד יש לנהוג בעניין זה או אחר. כששניהם מסכימים לא מתעורר כל קושי. אולם מה קורה כשמתגלעת ביניהם מחלוקת באשר לאופן שבו יש לפעול? כאן נכנס לתמונה הליך ההכרעה שבמחלוקת.

פעמים רבות, הסוד לקיום משותף אינו יצירת מנגנון הכרעה חזק ואפקטיבי, אלא בדיוק להפך: התרחקות מהכרעה בשאלות שאין עליהן הסכמה חברתית גורפת

כל מסגרת קולקטיבית המבקשת להמשיך ולהתקיים, נזקקת למנגנון הכרעה במחלוקת. למנגנון ההכרעה הזה צריכה להיות אפקטיביות, ועל כן הוא נדרש להיות אלים, במובן שהוא כופה על בעל הדעה שנדחתה את הדעה שכנגד. זוג בני אדם המבקש להכריע במחלוקות שבינם עשוי לקבל מגוון מנגנוני הכרעה כאלה – חלופיות (היום אני מחר אתה), הטלת הסמכות להכריע על כל אחד בתחום מומחיותו, או הפניה לגורם שלישי שמחוץ לקולקטיב, שיכריע עבורם (בורר). במקרה שיש מספר אי-זוגי של חברים, מתווספת האפשרות לקבל החלטות בדעת רוב החברים, וזהו מנגנון ההכרעה היחיד הנחשב ללגיטימי כיום. אולם בכל מנגנון שיבחרו חברי הקולקטיב, אין מנוס מהצורך בהכרעה, ובמנגנון אפקטיבי ואכיף המאפשר אותה.

אולם גם במסגרת קולקטיבית, אין הכרח שכל סוגיה תדרוש הכרעה במחלוקת. לדוגמא, שותפים המנהלים בית מלאכה אינם מוכרחים להכריע בשאלה אם לשמוע מוזיקה מסוימת באזניות, להניח תפילין או לקנות בכספם פרחים. ניתן להרחיב את מנגנון ההכרעה במחלוקת גם לשאלות כאלה, אולם לכאורה, עצם היותם שותפים בניהול בית המלאכה לא יוצר כל הכרח כזה.

 

הימנעות מהכרעה כתנאי לקיום משותף

הצבעתי על כך שמנגנון הכרעה בשאלות שבמחלוקת הוא תנאי הכרחי ליכולת של אנשים לחיות יחד בקבוצה. עם זאת, העובדה שחיים משותפים דורשים מנגנון בעל יכולת הכרעה אינה אומרת שקיום משותף מחייב הכרעה בכל המחלוקות בין חברי הקבוצה. אנשים יכולים להיות חברים במסגרת קולקטיבית משותפת גם אם יש ביניהם מחלוקות עמוקות ומהותיות. ואדרבה, פעמים רבות, הסוד לקיום משותף אינו יצירת מנגנון הכרעה חזק ואפקטיבי, אלא בדיוק להפך: התרחקות מהכרעה בשאלות שאין עליהן הסכמה חברתית גורפת.

ניתן להדגים את האמור באמצעות בית כנסת שבו דעות שונות ונסחים שונים כמספר המתפללים. על מנת שבית הכנסת יצליח לתפקד, נדרש איזון בין המתחים השונים שיוצר מגוון המתפללים. ניתן לחלק את ההכרעות שמתפללי בית הכנסת עשויים להידרש להן לשלשה סוגים: הכרעות הכרחיות, הכרעות חשובות, והכרעות שאינן חשובות. יש שאלות החיוניות לתפקוד בית הכנסת, כגון באיזו שעה מתחילה התפילה בשבת. ללא הכרעה בשאלה זו, לא ניתן לקיים את המניין בכלל. אין די אנשים להתפצל לשני מניינים, וחייבים להכריע אם התפילה תתחיל ב-8:30 או ב-7:00. מנגד, קיימות סוגיות רבות שבמחלוקת שאינן עקרוניות או אינן יורדות לשורשי הזהות השונים של המתפללים, כגון הטמפרטורה של המזגן, הרכב הספריה, סוג הסוכריות שיש לזרוק על חתני בר מצוה או כמה זמן ידבר הדרשן בין קבלת שבת למעריב. עלולים כמובן להתגלע חילוקי דעות רבים בשאלות אלו, אך גם אם הם לא יוכרעו באופן ברור, העמימות אינה מסכנת את אחדות בית הכנסת. לעומתם, יש סוג שלישי של שאלות, כמו הנוסח שעל החזן להתפלל בו, או אמירת הלל ביום העצמאות, שביחס להן יש מגוון דעות בקרב המתפללים, והכרעה בהן מאיימת על המשך תפקוד בית הכנסת.

דוגמא זו ממחישה את הרעיון שעל אף שקיום קולקטיבי חייב מנגנון הכרעה כל שהוא, הוא אינו דורש הכרעה בכל סוגיה. אדרבה, אם בני הקבוצה יתעקשו לקבל הכרעה בכל סוגיה, שולית ככל שתהא, היכולת שלהם לחיות יחד במסגרת הקולקטיב תיפגע. כאשר מתפללי בית הכנסת מתעקשים להכריע בכל סוגיה הם מגבירים את הלחץ על בית הכנסת ומדגישים את המחלוקות. קיום חברתי יציב מצריך אפוא איזון עדין: הכרחי שיהיה מנגנון הכרעה אפקטיבי (שיקבע בשאלות כגון שעת התפילה), אולם לא פחות חשוב מכך, דרוש שיהיה מנגנון אפקטיבי שידחה החוצה את השאלות המאיימות על יציבות הקולקטיב והעשויות להביא לפירוקו.

הכרחי שיהיה מנגנון הכרעה אפקטיבי, אולם לא פחות חשוב מכך, דרוש שיהיה מנגנון אפקטיבי שידחה החוצה את השאלות המאיימות על יציבות הקולקטיב והעשויות להביא לפירוקו

אין כמובן תשובה חד-משמעית לשאלה באילו שאלות יש להכריע ואילו שאלות מוטב שלא להעלות. בדוגמא שהבאנו, סביר להניח שרוב האנשים יעדיפו שלא לעורר מחלוקות בבית הכנסת לגבי סוג הסוכריות או הטמפרטורה של המזגן, גם אם דברים אלה מטרידים אותם. הם יותירו את ההכרעה בשאלות מסוג זה לכוחות השוק, ולא יעבירו אותם להכרעת הוועד. אולם, מה באשר לשאלות החשובות יותר: אמירת הלל ביום העצמאות או נוסח התפילה? אפשר לקיים את המניין מבלי להכריע באופן סופי בשאלות אלה, אבל כאן מדובר בשאלות עמוקות ומהותיות – מה עושים במקרים אלה?

הבה נניח שאפשרות הפיצול לשני בתי כנסת אינה עומדת על הפרק. מדובר בישוב קטן עם קומץ אנשים בלבד, ואין אפשרות להתפצל לשני מניינים. המתפללים בבית הכנסת הם בני עדות שונות וציבורים שונים: ציוניים, חסידים, ליטאים וספרדים. השאלות המפרידות ביניהם הן כבדות משקל, אין ספק בכך. אם הם יתעקשו להכריע בכל סוגיה שעולה באופן מוחלט, בית כנסת לא ישרוד אפילו את שלב התכנון. על מנת שמגוון גדול כל כך של מתפללים יצליח להתקיים במסגרת אחידה, יש צורך בצמצום השאלות שבמחלוקת למינימום. עם כל הקושי בדבר, עליהם להניח בעמימות את שאלת הנוסח, שאלת ההלל, ואפילו את שאלת הרב, ולהותיר את מנגנון ההכרעה לשאלות הכרחיות בלבד. כל שאר השאלות החשובות יוכרעו אד-הוק לפי החזן שעולה באותו יום ובאותה שעה. בוודאי, איש מהמתפללים לא יהיה מרוצה לחלוטין, ובית הכנסת יהיה אמנם דומה יותר לשטיבלאך, אך היציבות של בית הכנסת, ועצם היתכנות קיומו, תלויים ביכולת של המתפללים להשאיר סוגיות חשובות אלה מחוץ לזירת ההכרעה. צריך שיהיה ברור לכל המתפללים שכל עוד אין קונצנזוס בשאלות יסודיות אלה, עליהם להימנע מלהכריע בהן. גם אם קבוצת מתפללים תצליח בדרך זו או אחרת לקבל לידה כוח הכרעה בשאלות יסוד אלה, עליה להימנע מלהשתמש בו. אם היא תחליט שלא לעניין שיום אחד מתפללים בנוסח אשכנז ויום למחרת בנוסח ספרד, ותקבל הכרעה חד-משמעית בשאלה זו, בית הכנסת לא ישרוד. המתפללים בנוסח האחר, גם אם הם מיעוט, יחרימו את בית הכנסת, יפרו את הוראת הוועד ויאיימו בכך על האפקטיביות של מנגנון ההכרעה, ולבסוף, יסרבו להצטרף למניין כאשר יצטרכו אותם. במקרה כזה, עם כל הקושי שבדבר, התנאי לקיום משותף אינו יכולת ההכרעה אלא היכולת להימנע מהכרעה.[1]

 

מנגנוני הכרעה במחלוקת בישראל

מדינת ישראל היא מסגרת קולקטיבית בעלת מנגנוני הכרעה דמוקרטיים לסוגיות שבמחלוקת. לצורך דיון זה, נתמקד בשלשה מנגנוני הכרעה שונים הקיימים בשיטת המשטר הישראלית: הכנסת הנבחרת בבחירות דמוקרטיות, שכלי ההכרעה שלה הוא חקיקה; בית המשפט, שאיננו נהנה מבחירת הציבור, שכלי ההכרעה שלו הוא פסקי דין בשאלות המובאות בפניו; והשלטון המקומי, שכלי ההכרעה שלו הוא תקנות מקומיות וחוקי עזר עירוניים.

ההכרעה המינימלית ביותר, המשמרת במובן מסוים את "מודל השטיבלאך", היא הנעשית ברמת השלטון המקומי. היא נוגעת רק לאזור גיאוגרפי מסוים בתוך שטחי מדינת ישראל, מה שגוזר באופן טבעי גם מיקוד חברתי. הכרעה במחלוקת של עיריית תל אביב-יפו לאסור על הפרדה מגדרית באירועים שהיא מממנת איננה משפיעה על חייהם של תושבי בני ברק, כפי שהכרעה של עיריית ירושלים באשר למכירת חמץ בפסח איננה משפיעה על חייהם של תושבי הנגב הבדואים. היא אמנם מותירה על כנן את המחלוקות הגדולות, אך היא מאפשרת קיום משותף שאינו מעמיק את הפיצול החברתי באמצעות הכרעה ארצית גורפת.

הכנסת, לעומת זאת, היא מנגנון הכרעה של כלל הקולקטיב. מאה ועשרים חברי הכנסת נבחרים על ידי הציבור בבחירות ישירות ועתיות, והם אחראים בעיקר על חקיקת חוקים להסדרת התנהלות כלל החברה בישראל. תיאורטית, כל פעולת חיקוק שכזו היא אירוע הכרעה במחלוקת. עם זאת, חוקי מדינת ישראל עוסקים בסוגיות רבות מספור, שברובן המכריע אינן נוגעות למחלוקות העמוקות והחריפות שבציבור הישראלי. סעיף 300 לחוק העונשין, לדוגמא, אשר מסדיר את עברת הרצח, איננו מעורר שאלות מהותיות שבמחלוקת בין חרדים לחילונים, או בין ערבים למתיישבים. המקרים שבהם הכנסת נדרשת להכריע בסוגיות הליבה המפלגות את החברה הם מעטים יחסית. חוק הגיוס, למשל, נוגע בנקודה כזו.

העובדה שחברי הכנסת נבחרים באופן ישיר על ידי הציבור, לצד האופי הקואליציוני של הכנסת, יוצרים באופן טבעי שיתופי פעולה ומשא ומתן בין פלגי החברה השונים (באמצעות נציגיהם). בלי קואליציה, אין ממשלה מתפקדת ואין חקיקה יעילה. הכנסת מייצגת אפוא את הפילוג שממנו סובלת החברה, ובשל כך, מנגנון הפעולה שלה מאפשר לרוב לשמור על האיזונים האופטימליים לצורך קיום תקין של החברה. חברי הכנסת יימנעו לרוב מלהצביע על חוק שיגרום להתפטרות חברי סיעה זו או אחרת מהקואליציה ומהממשלה. בהתאם, מנגנון ההכרעה של הכנסת מכיל בתוכו גם את הרפלקס החיוני לדחות מעליו שאלות שמוטב שלא להכריע בהן. הכנסת לא תנסה, לרוב, להעביר חוקים שיעמיקו את הקרע בעם ויערערו את עצם קיומו של הקולקטיב. המחוקקים לא ינסו לגייס בכפיה את החרדים, גם אם הם יכולים להשיג רוב התומך בכך, שכן הם יודעים שצעד זה יביא לכאוס חברתי.

אם החברה הישראלית חפצת חיים וברצונה להמשיך ולשמור על המסגרת הקולקטיבית המאוחדת של המדינה, שומה עליה לדאוג שסוגיות מעטות ככל האפשר העומדות בבסיס הפילוג יובאו להכרעה באמצעות מנגנוני ההכרעה הקולקטיביים של החברה הישראלית כולה – הכנסת ובית המשפט העליון

מנגנון ההכרעה של בית המשפט העליון, לעומת זאת, שונה בתכלית. בניגוד לכנסת, חבריו אינם נבחרים בבחירות אלא מתמנים באמצעות ועדה שבה לשופטים עצמם קנויה זכות וטו על המינויים, כך שלא ניתן למנות לבית המשפט העליון אדם שאיננו מוסכם עליהם.[2] מנגנון מינוי זה הבטיח במהלך השנים מידה רבה של הומוגניות בקרב השופטים. כמו כן, השופטים אינם נדרשים לקואליציה על מנת להכריע בסוגיות שבמחלוקת, ובאפשרותם להוציא הכרעה כזו אל הפועל מבלי להידרש או להצטרך לעבור תהליך משא ומתן בין-מגזרי מורכב. נוסף לכך, וכפי שיודגש בהמשך, בית המשפט, בגרסתו העכשווית לכל הפחות, אינו דוחה מעליו את השאלות שההכרעה בהן רק תזיק ללכידות הקולקטיב. אדרבה, הוא מרחיב כל הזמן את סמכות השפיטה שלו. מאז ימיו של אהרן ברק, המגמה בבית המשפט העליון היא לקבל הכרעה בכל שאלה שבאה בפניו, גם בסוגיות קולקטיביות רגישות מאד של החברה הישראלית, כגון שאלת הגיוס, וגם כאשר הגורם התובע או העותר בא בקובלנה אידאולוגית, בלא שיש לו כל עילה אישית לטעון שהוא נפגע ישירות ממצב העניינים הקיים.

עתה, נחבר את הדברים. כפי שראינו, חברה מפולגת החפצה לשמור על לכידותה ולהימנע מפיצול או חלילה כאוס, נדרשת להימנע ככל הניתן מהכרעות בשאלות העומדות בבסיס הפילוג. בין המגזר החרדי למגזר החילוני פעורה תהום, וסולמות הערכים של כל אחד מהמגזרים שונים בתכלית. בהתאם לכך, אם החברה הישראלית חפצת חיים וברצונה להמשיך ולשמור על המסגרת הקולקטיבית המאוחדת של המדינה, שומה עליה לדאוג שכמה שסוגיות מעטות ככל האפשר העומדות בבסיס הפילוג יובאו להכרעה באמצעות מנגנוני ההכרעה הקולקטיביים של החברה הישראלית כולה – הכנסת ובית המשפט העליון. אולם בפועל, ההיפך הגמור הוא שאירע – בשלושים השנים האחרונות לערך החלו מוסדות ההכרעה במחלוקת האמורים להוסיף ולהרחיב את הסוגיות העומדות להכרעה בפניהם בכלל, ובכל הנוגע ליחסי חרדים-חילונים בפרט, בעיקר בבית המשפט העליון. במקום לצמצם את השאלות שבמחלוקת המוכרעות באמצעות מנגנוני ההכרעה הקולקטיביים, התקיים תהליך הרחבה שלהן. כפי שאטען, תהליך זה מאיים איום ממשי על יציבותה וקיומה של המסגרת הקולקטיבית המכונה "מדינת ישראל".

 

יחסי חרדים-חילונים: פרשות מרכזיות

הסוגיות שבהן התנגשו תפיסות העולם השונות שבין חרדים וחילונים רבות מספור. במאמר זה אתמקד בשתיים מהבולטות שבהן – גיוס וגיור. בכל אחת מהסוגיות ניתן לזהות את אותה כרוניקה – מצב ארוך שנים של סטטוס קוו בין-מגזרי שנמנע מהכרעה, שבעשורים האחרונים התפתח לכדי סדרת נסיונות הכרעה אקספוננציאלית. כפי שאטען, עיקר הבעיה באה מכיוונו של מנגנון ההכרעה השיפוטי בבית המשפט העליון, ובמידה פחותה יותר, מכיוונה של הכנסת. חשוב לזכור כי בהכרעת הכנסת, שנהנית מהצדקה דמוקרטית, יש לגיטימציה, אולם מנגנון ההכרעה בבית המשפט העליון אינו נהנה מהצדקה זו, מה שתורם לבעייתיות שבהחלטותיו.

גיוס בני ישיבות

נפתח בסוגיית הגיוס. הפרשה מתחילה עוד קודם קום המדינה, בהסכם שבין ראשי הישיבות בארץ ישראל לבין ההגנה לפטור תלמידי ישיבה ורבנים מגיוס למלחמת העצמאות. הסדר דומה נקבע מאוחר יותר על ידי בן-גוריון, באמירתו הידועה, "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות". כך נוצר מנגנון הפטור בהסדר "תורתו אומנותו". יש לשים לב כי הסדר זה נקבע ברמת הממשלה ומשרד הביטחון, ולא באמצעות מנגנון ההכרעה בכנסת, דהיינו בחקיקה. בשנת 1968 הוקמה ועדת שרים בראשות משה דיין, שהגיעה למסקנה שיש לשמור על ההסדר כפי שהוא, אולם אסרה על כניסת ישיבות חדשות להסדר. כשנתיים לאחר מכן הוגש הבג"ץ הראשון בנושא, בעניין בקר. בית המשפט העליון מפי השופט ויתקון דחה את העתירה בנימוק הבא:

התרעומת של העותר אינה איפה אלא תרעומת ציבורית-קיבוצית, והעותר אינו שונה מכל איש אחר מאותו ציבור הרואה פסול בשחרורם של אנשים שבעיניו הם משתמטים. בית המשפט מעולם לא נזקק לתרעומת שאינה אלא ציבורית-קיבוצית מן הטעם שהוא נזהר מלהיגרר לוויכוח ציבורי, אשר מוטב להשאירו בידי הגורמים הפוליטיים האחראים לכך.[3]

בשנת 1975 אושרה כניסתן של ישיבות חדשות להסדר, ובשנת 1981 הוגש הבג"ץ השני בפרשה, הלא הוא עניין רסלר הראשון.[4] יהודה רסלר היה קצין במילואים ופעיל בולט במאבק לצביונה החילוני של המדינה. גם בעניין זה נדחתה העתירה על הסף בנימוקים דומים לאלה שניתנו בעניין בקר. אולם רסלר לא אמר נואש. בשנת 1986 הוא הגיש עתירה נוספת, והפעם בניגוד לפעמים הקודמות קבע בית המשפט, בהובלת השופט (כתוארו אז) אהרן ברק, שהסוגיה שפיטה וכי לרסלר קיימת זכות לעתור (זכות עמידה). אולם בית המשפט דחה את העתירה בסופו של דבר וקבע כי "איננו מכריעים בשאלה אם ראוי לדחות שירות לבחורי ישיבה, אם לאו".[5] פסק הדין ניתן בשנת 1988, בסמוך להגשת דו"ח ועדת הכהן על הסדר גיוס בחורי ישיבות, שהמליצה על שינויים בהסדר. כפי שניתן לראות, בתקופה זו גברו המתחים בין הציבור החרדי לבין הציבור הכללי בשל סוגיית הגיוס. אולם חרף המתחים לא הוכרעה הסוגיה והושארה "לעת מצוא". כל זאת השתנה בבג"ץ רובינשטיין משנת 1998.[6]

בבג"ץ זה איחד בית המשפט בין העתירות של רסלר ורובינשטיין והכריע בהן יחד. בית המשפט קבע כי לאור ההכרעה בעניין רסלר השני בדבר שפיטות הסוגיה וזכות העמידה של העותר, בסמכותו לקבוע כי החלטת שר הביטחון בטלה, ובכך הכריע בית המשפט כי הסדר "תורתו אומנותו" בטל. הנימוק שעמד בבסיס פסק הדין הוא כי סוגיה כזו דורשת הכרעה בכנסת. בית המשפט למעשה הכריח את הכנסת להכריע – בניגוד לדד-לוק הפוליטי שמנע הכרעה כזו, בגין אופיה הקואליציוני של הכנסת.

במקום לצמצם את השאלות שבמחלוקת המוכרעות באמצעות מנגנוני ההכרעה הקולקטיביים, התקיים תהליך הרחבה שלהן […] תהליך זה מאיים איום ממשי על יציבותה וקיומה של המסגרת הקולקטיבית המכונה "מדינת ישראל"

ואכן, הכנסת הכריעה, וחוקקה את החוק שנקרא על שם יו"ר הוועדה שניסחה אותו – חוק טל.[7] החלק החשוב בחוק לענייננו, הוא שהחוק קבע מנגנון דחיית שירות, שהפך לפטור בהגיע בן הישיבה לגיל מבוגר. בכך הכריעה הכנסת את המחלוקת הציבורית בדבר גיוס בני ישיבות לטובת הציבור החרדי. אולם יש לזכור – הכרעה זו נכפתה עליה על ידי בית המשפט העליון.

כולנו יודעים מה אירע בסופו של דבר. לאחר כמה שנים נוספות של סטטוס-קוו, שוב הונחה הסוגיה על שולחנו של בית המשפט העליון, בעניין רסלר השלישי.[8] בית המשפט בהובלת הנשיאה ביניש הכריז על בטלות החוק, בטענה שהוא איננו חוקתי שכן הוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואת הזכות לכבוד הכלולה בו. הכנסת ניסתה במהלך השנים שלאחר מכן לחוקק הסדר פטור אחר, וגם אותו בג"ץ ביטל בשנת 2017.[9] בכך הכריע בית המשפט העליון בעצמו בסוגיה שבמחלוקת (לאחר שהכריח את הכנסת להכריע בה) – והפעם לטובת המתנגדים להסדר "תורתו אומנותו". חשוב להדגיש כי בניגוד להכרעת הכנסת, שלפחות היתה הכרעה שנשענה על הרוב הפוליטי בישראל, הרי שהכרעתו של בית המשפט (על הנימוקים היצירתיים והתקדימיים שהיא כללה), לא נהנתה מכל הצדקה דמוקרטית. לדעת רבים, סוגיית הגיוס היא שגם גרמה, בין השאר, למשבר הפוליטי החריף שממנו סובלת מדינת ישראל בשנתיים האחרונות. בפברואר השנה פקע תוקף הסדר הפטור האחרון שנקבע בסוגיה, ונכון לעת הזאת הפטור לבני ישיבות איננו מוסדר.

גיור

זהותה היהודית של המדינה מעוררת באופן בלתי נמנע את סוגיית "מיהו יהודי". אם המדינה יהודית, יש לקבוע מהו יהודי שביחס אליו המדינה כזו. לסוגיה פנים רבות, בין השאר בכל הנוגע לדיני משפחה, מכוח חיקוקים שונים. אולם הסוגיה הישירה ביותר שעליה משפיעה השאלה היא סוגיית ההגירה מכוח חוק השבות. עקרון השבות, המזכה כל יהודי בעולם באפשרות להגר לישראל ולהתאזרח בה, נקבע לאחרונה כעקרון חוקתי בסעיף 5 לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. חוק השבות, תש"י–1950 שקובע כי יהודי הוא גם "מי שהתגייר".

מאחר שמעמד "יהודי" מזכה בזכויות הגירה ואזרחות בישראל, הופכת השאלה מי מוסמך לקבוע כי אדם מסוים "התגייר" לבעלת השלכות מרחיקות לכת וכבדות משקל. ואכן, סוגיית הגיור הפכה לעוד אחד מאותם תפוחי-אדמה לוהטים המתגלגלים בציבוריות הישראלית מאז לידתה, ועם השנים התעוררה השאלה הקונקרטית – האם ניתן להכיר בגיורים של זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסיים?

גם כאן לא הצליחה הכנסת לגבש הסכמות בסוגיה. המפלגות החרדיות והדתיות התנגדו להכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, ואילו המפלגות החילוניות דרשו הכרה זו. הוחלט שלא להחליט, ולהותיר את הסוגיה לשיקול דעת שר הפנים. אולם בדומה לכרוניקה של סוגיית הגיוס, גם כאן נגס בית המשפט העליון לאטו בגישת ההימנעות מהכרעה בסוגיה, ובסדרת פסקי דין הכיר בעוד ועוד מסגרות גיור לעניין חוק השבות, עד שלבסוף, ממש בחודש פברואר האחרון, החליט להכריע בסוגיה שבמחלוקת, ולקבוע כי גיור רפורמי יוכר לצורך הזכות לשבות בכל מקום שבו הוא נעשה, לאחר 15 שנות המתנה להכרעת הכנסת.[10] בתגובה לפסק הדין, הכריזו נציגי הסיעות החרדיות בכנסת שבכוונתם לתקן את החוק – משמע, בכוונתם להכריע כי גיור יוכר רק אם התבצע בבית דין אורתודוקסי. גם כאן חשוב להזכיר – הלגיטימציה שממנה נהנית הכנסת בהכרעת הסוגיות איננה ניתנת לוויכוח. בניגוד לבית המשפט העליון, לכנסת קנויה ההצדקה הדמוקרטית והציבורית להכריע, אם מחליטים להכריע. אולם גם כאן לולא התערבותו של בית המשפט העליון לא היתה הכנסת נדרשת להכריע, והמתח שההכרעה יצרה היה מתייתר. הסיפור חוזר על עצמו: הכנסת אינה מכריעה (בשל הכרח פוליטי), ובית המשפט העליון מכריח את הכנסת להכריע על ידי הכרעה משלו.

מפאת קוצר היריעה, התמקדנו בסוגיות הגיוס והגיור, אולם התופעה המתוארת חזרה על עצמה בסוגיות רבות נוספות, בשינויים מינוריים. סוגיית השבת לדוגמא מתאפיינת בכרוניקה הפוכה קמעה – התעקשות המפלגות החרדיות להכריע את הסוגיה באופן שיבטיח את שמירת השבת במרחב הציבורי בישראל, במקום להותיר את הסוגיה לשיקול דעת הרשויות המקומיות. בשנת 2017 הכריע בג"ץ לטובת עיריית תל-אביב בעניין פתיחת מרכולים בשבת,[11] והכנסת הגיבה בחקיקת "חוק המרכולים" הידוע. סוגיות נוספות הן דיני משפחה; הפרדה מגדרית באוטובוסים, באירועי תרבות ובאקדמיה; חמץ בפסח; כשרות; ולאחרונה ממש – מדיניות התפילה והניהול בכותל המערבי.

בכל אחת מהסוגיות אנו מזהים את אותה הכרוניקה – מדיניות "סטטוס-קוו" קפואה לאורך שנים רבות, לצד יציבות משטרית וציבורית יחסית, ולאחריהן נסיונות הכרעה שאחריתם החרפת מתחים ואיום על הסדר הציבורי, על היציבות השלטונית ועל הלכידות הקולקטיבית, עד כדי הסטגנציה הפוליטית המוחלטת של השנתיים האחרונות. מהו המקור לתופעה זו קשה לומר. אולם ניתן להצביע על גורם מרכזי משותף לכל האירועים שתיארנו – מעורבותו של בית המשפט העליון כקטליזטור של חוסר יציבות. האם ניתן להסביר את הקשר שבין מעורבות בית המשפט העליון לבין תופעת נסיונות ההכרעה האמורים? לדעתי התשובה חיובית.

 

ההליך הקואליציוני כגורם מייצב

מנגנון ההכרעה במחלוקת של הכנסת עוצב בישראל על יסוד המודל הפרלמנטרי הבריטי. כפי שהזכרתי, הציבור בוחר רשימות לכנסת, ואותן רשימות מנהלות ביניהן משא ומתן עד לגיבוש קואליציה שיש לה רוב בכנסת, התומך בממשלה. קיים קשר בל יינתק בין קיומה של הממשלה ובין גיבושה של קואליציה. ללא קואליציה לא ניתן להקים ממשלה. בהתאם, כל הכרעה במחלוקת דורשת הגעה להסכמות בין הסיעות השונות בכנסת. בהשלכה לציבור שהצביע לסיעות אלה: נדרשת הסכמה בין המגזרים השונים המרכיבים את פסיפס החברה הישראלית. כל מגזר נדרש לוותר על משהו בתמורה לתמיכת המגזר שכנגד במשהו אחר. בכך, הסדרי ההכרעה בכנסת מבוססים על הרציונל שתיארתי לעיל – הצורך להימנע מהכרעות חד-צדדיות בסוגיות עקרוניות היורדות לשורש הזהות הקבוצתית והתת-קבוצתית, בהתחשב בגיוון הרחב של החברה הישראלית. ההסדר הקואליציוני מונע מהצדדים להכריע בסוגיות המאיימות על היציבות הקולקטיבית של החברה מעצם טבעו, שכן אם השחקנים הפוליטיים יכריעו באותן שאלות, הם בדרך כלל לא יצליחו ליהנות מתמיכת הכנסת בממשלה.

המאפיין ההומוגני של בית המשפט, לצד מאפיין ההכרעה הדיכוטומית, הביא לכך שבית המשפט הכריע, או דרש מהכנסת להכריע, בסוגיות הרגישות ביותר שקיימות במחלוקת בין החברה החרדית לכללית […] בכך התערערה מאד היציבות השלטונית

בית המשפט העליון לעומת זאת, כמתואר לעיל, איננו נדרש להליך קואליציוני. חבריו סובלים מהומוגניות גבוהה, ורובם המכריע נמנה על המגזר החילוני הכללי. הרכב וזהות השופטים אינם תלויים בפסיפס החברה הישראלית כלל, וההסדרים הנוהגים בבית המשפט בכל הנוגע להכרעות אינם דורשים גיבושה של קואליציה, שכן נשיא בית המשפט הוא המחליט על הרכב השופטים בכל תיק. אין שום דבר שמכריח שופטים לפסוק בענין מסוים בהתאם ל"הסכם" עם שאר השופטים בנוגע לסוגיות אחרות.

כעת ניתן להבין את תופעת נסיונות ההכרעה שתיארנו. בערך מתחילת שנות השמונים (בערך מתקופת כהונתו של אהרן ברק), החל בית המשפט בנסיונות הכרעה בכל אותן סוגיות שבמחלוקת בין הציבור החרדי והדתי לבין הציבור הכללי. התפתחות זו היא חלק ממסגרת תהליך כללי של הרחבת סמכות שהחל מאותה עת בבית המשפט העליון. כפי שהראיתי בענייני הגיוס והגיור, נסיונות ההכרעה החלו עם פסיקה של בית המשפט העליון. בשני המקרים (ובמקרים נוספים שלא הזכרנו), שמרה הכנסת על 'קיפאון' במשך עשרות שנים. בכל אותן שנים הקפיד בית המשפט העליון על איפוק ועל מדיניות מרוסנת. שופטיו הכירו במאפיינים השונים שבין הכנסת לבית המשפט, ונמנעו באופן מוצהר מלהכריע בסוגיות שהם זיהו כפוליטיות, כדברי השופט ויתקון לעיל. אולם כל זאת השתנה כשבית המשפט שינה את גישתו והחל להיכנס לסוגיות אלה. המאפיין ההומוגני של בית המשפט, לצד מאפיין ההכרעה הדיכוטומית, הביא לכך שבית המשפט הכריע, או דרש מהכנסת להכריע, בסוגיות הרגישות ביותר שבמחלוקת בין החברה החרדית לכללית. הכרעות אלה הכריחו את הכנסת להכריע בהן בתורה, שכן אם נדרשת הכרעה, ברי כי המנגנון הנכון ביותר להגיע אליה הוא המנגנון הדמוקרטי. כך התערערה מאד היציבות השלטונית, בשל חוסר היכולת להגיע להסכמות, וההכרח להכריע.

 

נגיף הקורונה וההיתר להפגין

גם בסוגיית נגיף הקורונה ניתן להבחין בכרוניקה שתיארתי לאורך רשימה זו. כידוע, חלק מההנהגה החרדית וקהילות מסוימות בחברה החרדית הפרו באופן ממסדי את הוראות החוק ואת התקנות שקבעו הגבלות לצורך התמודדות עם נגיף הקורונה. אחד הנימוקים המרכזיים שניתן היה לשמוע בבסיס ההפרות הממסדיות הללו הוא שיש דברים חשובים דיים להצדיק את הסיכון שבתחלואה, בראשם לימוד התורה, וכי ההנחיות אינן מביאות בחשבון את החשיבות האמורה. נגד נימוק הזה נטען כי עם כל הכבוד לחשיבות שהחברה החרדית מייחסת ללימוד תורה, גם לחברה החילונית חשובים דברים רבים, ובכל זאת מצופה מכולם לכבד את ההנחיות ואת כללי משרד הבריאות. כולנו שמים הכל בצד וסובלים ביחד כדי למגר את המגפה.

אולם טענה זו נסתרה מינה וביה בגין ההיתר להפגין.[12] ההיתר להפגין סותר חזיתית את הרציונל האמור, שכן אם נבחן מה עומד בבסיסו, נגלה כי יש בו העדפה של ערך מסוים על פני הסיכון שבתחלואה. הרעיון המרכזי של ההיתר להפגין הוא בדיוק הנימוק העומד בבסיס הפרת ההנחיות הממסדית מצד אותן קהילות חרדיות – יש דברים שהם חשובים מכדי להגבילם. בשורה התחתונה, מדובר בשני סולמות ערכים מקבילים. באחד, הפגנות חשובות יותר ממניעת התפשטות המחלה. בשני, לימוד תורה חשוב יותר ממניעת התפשטות המחלה. אם כולנו שמים בצד את הדברים החשובים לנו כדי להילחם בקורונה, אזי ניתן לבוא ולטעון טענות כלפי מי שלא מוכן לכך. אולם קשה הרבה יותר לעשות זאת כאשר מלכתחילה איננו מוכנים להגביל פעילויות שבעינינו חיוניות, גם לשם מניעת תחלואה. גם כאן, שני סולמות הערכים מוציאים זה מכלל זה. וגם כאן, הכנסת בחרה להכריע בזכות סולם הערכים של הציבור הכללי. הכרעה זו התבססה על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, שבתורו נשען על פסיקת בית המשפט העליון.

אם תמשיך הרשות השופטת לסבול מהומוגניות חברתית ונטיה להתערב בכל סוגיה חברתית המגיעה לפתחה, המצב רק ילך ויחמיר, וייצור איום ממשי על המשך קיומה של מדינת ישראל כקולקטיב

בחזרה למשל בית הכנסת, ניתן היה להתייחס לאיסור ההתקהלות בקורונה כשאלה שמוכרחים להכריע בה, בדומה לשאלת שעת התפילה. אולם, אם זו שאלה שמוכרחים להכריע בה, לא ניתן להוציא איש מן הכלל: לא ניתן לומר, כולם יגיעו בשבע לתפילה, חוץ משלמה, שחשוב לו מאד ללמוד תניא לפני התפילה, שהרי אז יגיע ראובן, שחשוב לו מאד לצאת לריצת בוקר, ויגיד שאם אפשר להחריג את שלמה אז אפשר להחריג גם אותו. לחילופין, ניתן להכריע שאיסור התקהלות הוא שאלה רגישה מדי, שלא ניתן להכריע בה מבלי להביא לפיצוץ. העדפת הערכים שבבסיס הפגנות פוליטיות על פני הערכים שבבסיס אמונותיו הדתיות של הציבור החרדי, היו איום ממשי על לכידותו של הקולקטיב הישראלי.

***

מדינת ישראל חוגגת 73 שנים לקיומה. אחד הנושאים המרכזיים המלווים אותה לאורך השנים הוא סוגיית יחסי דת ומדינה, ובפרט יחסי הציבור החרדי והציבור הכללי. כל אחת מהקבוצות מחזיקה בסולם ערכים שונה בתכלית, ובחלק גדול מהמקרים אף סותר. יחסים אלה לצד אחרים מאיימים מאז קום המדינה על יציבותו ולכידותו של הקולקטיב הישראלי. בהתאם להצעה שניסחתי, לעת עתה מתבקש לצמצם ככל הניתן את ההכרעה החד-צדדית במחלוקות היסוד של החברה. ואכן, במהלך עשרות השנים הראשונות לחיי המדינה נהגו רשויות השלטון בישראל במדיניות המוצהרת: החלטה שלא להחליט. מנגנון השלטון מבוסס הקואליציה הכריח זאת, ומדיניותו השמרנית והמאופקת של בית המשפט העליון אפשרה זאת. כל זאת השתנה כשבית המשפט העליון החל בהרחבת סמכותו ובהכרעות גוברות והולכות בכל אותן סוגיות רגישות. הכרעותיו הכריחו את הרשויות הפוליטיות להגיב בהכרעות משלהן. בכך נעו רשויות השלטון בישראל על ציר המחלוקות הכמותי – לעבר הכרעות מרובות יותר ויותר בסוגיות רחבות יותר ויותר. בשל אופיין המפלג של הסוגיות, היציבות החברתית והשלטונית של הקולקטיב בישראל הולכת ומתערערת.

אין לי אלא לסיים בכך שנדרש שינוי, ובהקדם. לדעתי, וכפי שעולה מהניתוח שהצעתי ברשימה זו, נדרש שינוי יסודי ומקיף ביחסי הכנסת ובית המשפט העליון, שיחזיר את כובד משקל ההכרעות שבמחלוקת אל הכנסת הנבחרת. באופן פרטני, יש לפעול להשיב את בית המשפט העליון למתכונתו הקודמת, של שמירה על איפוק וריסון מול הרשויות הפוליטיות בכלל והכנסת בפרט. כמו כן, יש לפעול לגיוון השופטים החברים בבית המשפט העליון, כך שכלל חלקי החברה הישראלית יבואו בו לידי ביטוי. אם תמשיך הרשות השופטת לסבול מהומוגניות חברתית ומנטיה להתערב בכל סוגיה חברתית המגיעה לפתחה, המצב רק ילך ויחמיר, וייצור איום ממשי על המשך קיומה של מדינת ישראל כקולקטיב. יש לחזור למדיניות אי-ההכרעה שנהגה בישראל בעשוריה הראשונים, לפני שיהיה מאוחר מדי.

 


[1] לטיעון דומה בהקשר של עיצוב חוקות, ראו Rosalind Dixon & Tom Ginsburg, "Deciding Not to Decide: Deferral in Constitutional Design" (University of Chicago Public Law & Legal Theory Working Paper No. 389, 2012).

[2] שי-ניצן כהן, שמעון נטף ואביעד בקשי, בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – מחקר השוואתי (2020).

[3] בג"ץ 70/40 בקר נ' שר הביטחון.

[4] בג"ץ 448/81 רסלר נ' שר הביטחון.

[5] בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון.

[6] בג"ץ 3267/97 אמנון רובינשטיין נ' שר הביטחון.

[7] חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב-2002.

[8] בג"ץ 6298/07 יהודה רסלר ואחרים נ' הכנסת.

[9] בג"ץ 1877/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת ואחרים.

[10] בג"ץ 11013/05 נטליה דהן ואחרים נ' שר הפנים – משרד הפנים.

[11] דנג"ץ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים.

[12] סעיף 7(א)(1)(י) לחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), תש"ף-2020.

 

29 תגובות על “להחליט שלא להחליט

  • עו"ד נטף, יש לשים לב שמדינת ישראל התנהגה באלימות כדי להפוך לשותפה של היהדות החרדית באדמות ארץ ישראל, ואז נהגה ונוהגת באלימות (כהגדרתך) כדי לכפות את מנגנוני ההכרעה שלה.
    ארץ ישראל ומדינת ישראל אלו שני דברים שונים לחלוטין,
    יהודים חרדים ישבו כאן וקיימו תומ"צ הרבה לפני שהוקמה המדינה, הם לא ביקשו שיקימו סביבם מדינה, לא ביקשו מחלוקות, ולא ביקשו מנגנוני הכרעה.
    זה שחבורת חילונים שמטרתם היתה לחיות על אדמת ארץ ישראל, בלי לקיים את התורה והמצוות, באו והקימו כאן את המדינה- לא הופך את העניין ליותר סביר או הוגן או צודק.
    ולכן, בקרב שומרי תומ"צ, העמדה שהמדינה אינה רלוונטית לחיי הדת, ובמקרה של התנגשות בין דרישות התורה לדרישות המדינה, התורה קודמת תמיד- היא עמדה לגיטימית והוגנת ביותר.
    כל ניסיון להגיע להכרעה, שלא יתחשב בעמדה זו, נדון מראש לכשלון.

    • ישר כח על תגובתך.
      אני מודע לכך שעמדות היהדות החרדית שונות. אני מצביע על הבעיות שבמצב הדברים הנוכחי, ומציע מתווה לפתרון.

    • לריקי, זה נכון שהיהודים שומרי תורה ומצוות היו כאן לפני שנים רבות לפני הציונות ולפני הכול כבר מימי הרמב"ן היה בירושלים יישוב יהודי ובערים אחרות היה יותר זמן, ויותר מכך בן גוריון השתמש בטיעוניו על בעלות בארץ ישראל על התנ"ך כך שאף אחד לא מכחיש את זכות קיומנו רק מהתורה, אבל פה מתחילה בעיה קשה מאוד, שנים רבות היו לי התלבטויות בנושא הזה [איני אדם צעיר] האם היה טוב שיהיה פה שלטון חרדי, דמיינתי לעצמי כל מיני תרחישים איך זה יראה, הדברים היו כמובן בשנות ה70 עוד לפני מהפך 77 כשהציבור החרדי היה חלש בין בכמות ובין באיכות, במרוצת השנים המחלוקות בציבור החרדי עלו לטונים מאוד גבוהים [בולט מאוד זה מה שהיה השבוע בפוניבז' ללכת לדין תורה יש למשל בעיות של קים לי [שהנתבע תמיד אומר שאני פוסק כמו פוסק X כשנוח לו וכמו פוסק Y כשנוח לו למרות שהפסיקות סותרות] ועוד הרבה דברים, למבוגרים שבינינו זוכרים איך שבבני ברק העיר הפכה להיות תוהו ובוהו עד שועדה קרואה ממשרד הפנים ניהלה אותה וקצת ייצבה את העיר, ולמרות הכל אי אפשר להשוות אותה לעיר מעורבת, התורה קודמת וזה לא נושא לוויכוח, אבל אכיפת חוקי התורה היא בעייתית מאוד, זה לשון הרמ"א יורה דעה סימן של"ד סעיף מ"ח בהג"ה, אף על פי שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה, ובידו למחות, נתפס באותו עון, מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדין על גופנו ומאודנו. נכון שאנשי העדה החרדית ונטורי קרתא בעד הפגנות ואפילו ללא רשיון ואלימות וזה לפעמים מועיל יותר מחקיקה בכנסת וגם דוחף את החכ"ים החרדים להלחם ונתוחי מתים גיוס [גם בנות וגם בנים] חילולי קברים ועוד ועוד, אבל יש לזה מחיר יקר ואין כאן מקום להאריך בנזק של ההפגנות ובכלל לא בטוח שזה מביא תועלת. מה שכן הוכח ב73 שנים האחרונות ואפילו לפני כן בכל דבר שהציבור שומר תורה ומצוות נאבק על קיומו הוא הצליח ובכל דבר שהוא ניסה לכפות על המרחב הציבורי הוא נכשל, ניקח לדוגמא בפועל אין גיוס בכפיה ובג"ץ יצא נגד סגירת רחוב בר אילן בשבת ובר אילן סגור ועוד הרבה דברים ברוב הדברים הנושאים האלו יותר נועדו לדיוני סרק מאשר בפועל, חייבים אם רוצים או לא רוצים לדעת שיש מנהיג לבירה לאדם פרטי יש בחירה חופשית [לא תמיד כמובן] הוא יכול להחליט אם לשמור שבת או לא, לעומת זאת למנהיגים אין בחירה איך אמר שלמה המלך במשלי כ"א, א', פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו. ולסיום אי אפשר ללא סיפור נחמד, כשבן גוריון הודח מהשלטון והיה בשדה בוקר בא ח"כ שלמה לורנץ לבקרו, אמר לו בן גוריון אני מתחרט רק על דבר אחד שעשיתי, שאל אותו לורנץ בטח על הירי על אלטלנה, ענה לו בן גוריון לא על זה איני מתחרט אני בטוח שהייתי חייב לעשות את זה, אמר לו בן גוריון אני מתחרט על מניעת גיוס בני ישיבות, ענה לו לורנץ אז היית שליט ולא הייתה לך בחירה לכן מנעת היום אינך שולט ולכן יש לך בחירה ולכן אתה אומר את דעתך, לשופט בג"ץ יש אמנם כוח לפסוק אבל לשמחתנו פסיקתו של כל מורה הוראה שכונתי אפקטיבית יותר מכל שופטי בג"ץ בכפייה חילונית על החרדים, קרוב ל9 שנים מהפסיקה האחרונה ולא רק שאין גיוס אלא יש אפילו ירידה בגיוס בקיצור יש מנהיג לבירה

    • צודקת שחיו כאן .
      אבל אלה חיים היו אלה ?
      מתן האפשרות לכל יהודי לחיות כאן חיים נורמליים נעשתה על ידי החילוניים בלבד .
      ללא החילוניים היינו חיים כאן רק קומץ יהודים במדינת עולם שלישי ומטה תחת שלטון ערבי שלא היה נותן ליהודים לבוא לכאן .
      האם את מכירה את ההיסטוריה
      של בניית ארץ ישראל . מי בדיוק בנה אותה ?
      מי הפעיל כאן חשיבה יצירתית מנהיגותית לבנות את ארץ ישראל ?
      האם לא החילוניים עם קומץ יהודים חרדים ?
      האם ידועה לך ההיסטוריה על חשיבותה של הארץ לאומה הערבית ועל המלחמות שנעשו כאן במשך 1000 שנים על השליטה ?
      אי אפשר להתעלם מהמציאות .

    • ישראל, אז זהו שאתה טועה.
      מצב העניינים שהתפתח הביא אותנו למצב של קידמה, רווחה וביטחון אישי מסויים (לא אם אתה בחור חרדי שנוסע ברכבת הקלה או תושב ירושלים שנדרס מטרקטור, אבל נניח את זה לרגע)
      מה שבלפור ראה בעיני רוחו כשהצהיר את הצהרתו היה, מושבה בריטית משגשגת ופורחת כאשר הראש היהודי יוצר, מתכנן, רץ קדימה ומפריח את השממה, והכפיים הערביות בונות בפועל, מייצרות, מעבדות, חורשות, וכן הלאה.
      במצב עניינים כזה, היינו יכולים להגיע היום לרמה לא פחות מתקדמת, לא חייבים דווקא שאיפות לאומניות ומדינה עצמאית! אפשר גם להישאר תחת שלטון הבריטים ושום אסון לא יקרה. (הקשחת ליבם של הבריטים הגיעה בתגובה להרמת הראש הלאומנית- בדיוק כמו במושבות אחרות שלהם בעולם)
      בנוסף, מנקודת מבטם של שומרי התורה והמצוות, הם היו כאן לאורך כל ימי הביניים וויתרו על תנאים גשמיים כדי לזכות לקיום התורה מתוך ישיבת ארץ ישראל. הם רצו בהחלט להמשיך בכך. הם לא רצו קידמה משום סוג למעט קידמה רוחנית, וכשבאו והקימו סביבם מדינה, מידרו אותם בכוח הזרוע וכפו עליהם חוקים שאינם חוקי התורה- הם באמת לא מבינים מה רוצים מהם. זה כאילו מישהו יבוא ויקיף את הבית שלך במפעלי ייצור ואז יכריח אותך להתאים את עצמך. מה הקשר עכשיו?

    • לריקי

      אני גם גדלתי על הדעות האלה
      ואני חושב שמאד קשה לצאת מהם ולבחון את הדברים בראייה אמיתית לא משוחדת . משום שהרבה אנשים ענקיים בעם ישראל דגלו ולחמו על השיטה הזו .

      מלבד שורש התפיסה שאין לנו אפשרות לשנות כלום וכל מה שקורה הכל משמים וגם הגאולה תגיע באיזה צורה ניסית .
      עיקר הנקודה היא הדאגה לצרכים האחרים של האדם מלבד לימוד תורה ,
      כבר המשכילים באירופה צעקו שאין דאגה לרווחה הפיזית של היהודים וכששואלים את הרבנים מה יהיה עם הפרנסה הם אומרים הכל משמים .
      גם בדאגה לרווחה הפיזית של הביטחון האישי מה שגרם לפסיביות של היהודים בפוגרומים שהיו ברוסיה . [ וגם היום בפוגרום זוטא שנעשה על ידי הערבים בחרדים ואילולא המדינה מי יודע מה היה קורה ]
      רק מה שהמשכילים לא תפסו הוא שאין צורך לעזוב את דרך התורה וזה עצמו דרך התורה להיות אקטיבי לעשות ולחשוב ולדאוג לכל הצרכים של האדם.

      האדם בטבעו זקוק למדינה זקוק לארץ וגם התורה נתנה לעם ישראל את ארץ ישראל ומצווה לדאוג למערכת מסודרת ללא גלותיות .
      רק התפיסה המקובלת היא שאין חשיבות לצרכי הנפש של האדם .

      בשורש יש כאן נקודה נוספת
      התפיסה הרווחת היא שהיהודי נמצא כאן אך ורק בשביל העולם הבא והדרך להגיע לשם היא על ידי לימוד תורה ללא הפסק וקיום מצוות כמו מכונה
      ללא חיבור ללא רוגע וללא קשר עם האלוקים .

      אל אף שזו תפיסה שהרבה גדולים חיו כך
      מבחינת התורה זוהי תפיסה מוטעית
      אדם שצרכי הנפש שלו לא מסופקים וזה כולל צורך במדינה צורך בסדר ושלטון עצמאי צורך בביטחון אישי וכלכלי הוא אדם לא רגוע לא מסוגל לאהוב לא את משפחתו לא את עצמו ולא את אלוקיו ולא להיות יהודי כפי שצווה הקב"ה ,
      אולי הוא מסוגל ללמוד הרבה תורה במסירות נפש אבל זה ממש ממש לא מה שצווה ה'

      ההיסטוריה חוזרת על עצמה , עם ישראל במדבר לא רצה להיכנס לארץ ישראל ששם היהודי צריך לדאוג לעצמו והעדיפו להישאר ללמוד תורה במדבר כשצרכיהם מסופקים בצורה ניסית – התוצאות ידועות

      מקווה שנתפקח .

    • ישראל, אין שום מחלוקת על כך שתורה בלי דרך ארץ מתאימה רק למלאכים.
      אדם צריך לחיות ואדם צריך לספק את צורכי גופו ונפשו ואין על כך שום ויכוח.
      והאמת היא שלא ברור לי מה הקשר של העניין לסוגיה של דת ומדינה?
      אולי בגלל התפיסה (השגויה לדעתי) שמדינה לאומית היא האפשרות היחידה להגיע לקידמה כלכלית ונפשית?

      ובהתייחסות לטענותיך, המשכילים צעקו "אני רוצה גם" כי ראו את חמדות העולם הזה אצל הגויים שביניהם התערבו, והיהודי הפשוט שחי לו בתת תנאים בעיירה כלשהי, לא ראה לא שמע לא ידע ולכן גם לא רצה,
      חלק גדול מהסיבה שאנחנו מתאווים לדברים, זה בגלל שאנחנו רואים אותם אצל אחרים, מה שכשל בציבור החרדי של ימינו אנו זה לא הדאגה לצרכי האדם הפרטי אלא החינוך לאמת ולהסתפקות במועט, וזה ממש ממש- אבל ממש- לא קשור לשאלה אם חיים במדינה או לא, ובאיזו מדינה חיים.

      כתבת: "האדם בטבעו זקוק למדינה זקוק לארץ וגם התורה נתנה לעם ישראל את ארץ ישראל ומצווה לדאוג למערכת מסודרת ללא גלותיות ."
      בפועל המציאות היא הפוכה, היות שצורת החיים השלמה והאיכותית ביותר היא כאשר עם ישראל יושב בארצו ומציית לחוקי התורה, לפיכך טבע בנו ה' את הרצון לכך, והעניק לנו את האפשרות לחיות לפי התורה והמצוות שמביאות לכך,

      ובשורש העניין עומד "איסתכל באורייתא וברא עלמא", כל מה שיש בעולמות כולם הוא השתקפות של התורה. הדרך היחידה להגיע לאושר ולתחושת רווחה היא קיום התורה והמצוות ולא הרדיפה אחרי הנאות העולם הזה. אדם שמוסר את נפשו כדי לחיות כמו מכונה ולקיים מצוות ללא אושר, דומה למי שמוסר את נפשו כדי להציל איש מת. הוא פשוט עושה את הדבר הכי שגוי שקיים.
      התורה שנלמדה בתקופות קשות ומתוך מסירות נפש היא התורה הכי טובה שנלמדה אי פעם!
      ולעומתה תורה שכבר בשעת לימודה, הלומד תוהה על הראשונות- האם אכן היא תורה?
      והמסקנה היא לאו דווקא שצריך ללמוד מתוך הרחבת הדעת אלא שצריך ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך בחירה חופשית ומתוך ידיעה אמיתית שזה הדבר הנכון. ואולי זוהי תחושת הרווחה שאותה אתה מחפש (אם כן, לא תמצא אותה באף מדינה ובעצם באף מקום מחוץ לראש שלך)

    • ריקי, היסטורית הספקולציה שלך שללא ציונות היתה קמה בשטח פלסטינה-א"י דאז קולוניה בריטית משגשגת ושוויונית היא מופרכת. אנחנו מדברים על בריטניה שלאחר מלחמת העולם השניה, אימפריה לשעבר בסוף תהליך ההתרפקות מכל נכס קולוניאלי, במצב כלכלי איום לאחר שלוותה מארה"ב סכומי עתק לתחזוק המלחמה . הדבר האחרון שהיה חסר להם זו האוכלוסיה הערבית-פלסטינית על הראש, שהיתה מעורבת במרד הערבי הגדול נגד הבריטים עוד במהלך שנות השלושים. הם התקפלו מפלסטינה עם זנב בין הרגליים ולא רק בגלל הטירור של האצ"ל. לפני הגעת הציונים מה שהיה בשטח זו קהילת "בישוב הישן", שבניגוד לטענתך לא היתה בהכרח נצר של אוכלוסיה יהודית עוד מימי הבניים, אלא ברובה הגיע במאה ה 18-19. אוכלוסיה עניה, לא משכילה, בעלת מנטליות בעייתית, שחיה בתנאים סניטריים רגים והתקיימה מכספי השילומים, מגבית של נדבות מהגולה. אגב האוכלוסיה הזו היתה בראשית המאה ברובה ספרדית.
      ובכלל חברים, הדת מהווה בעיני דרך חיים שיש לה ייתרונות וחסרונות, אבל כל הנסיונות ליחס לה חשיבות מטא-פיזית שלכם הם בעיני מגוחכים,
      כמו גם הנסיונות לראות את "החרדיות" כצורת החיים האידאלית.
      כמו כו, למרות שהמאמר לכאורה "עיוני", מובלעת בו, במיוחד לקראת הסוף התפיסה של הימין הדתי חרדי והביביסטים לפיה על המדינה להתפרק מכל מערכת הרגולציה המשפטית שלה, ולהפוך למדינה פוסט דמוקרטית בסגנון מדינת ארדואן\אורבן\פוטין, ופה קבור הכלב. כל הדיונים הלכאורה תיאורטיים האלה מכוונים לכיוונים מסוכנים ביותר ורק מלמדים שכותב המאמר לא הבין כלום

  • הציבור החרדי בהתנגדותו למדינה ומוסדותיה בעצם קודח חור בספינה שבה הוא נמצא .
    ובעצם לא אכפת לו שהספינה תטבע.

    לציבור החרדי והנהגתו כיום אין בעיה שיזרקו את העם היהודי מארץ ישראל ללכת לכל היכן שיוכל .

    הדאגה העיקרית והבלעדית היא הקיום של לימוד התורה .

    הדבר בא לידי ביטוי בהגשת רבנים ראשיים שאינם מתאימים לתפקידם מה שהביא להריסת מוסד הרבנות הראשית .
    הדבר בא לידי ביטוי בהתעקשות על גיור פרטי והוצאת הגיור מהרבנות הראשית מה שהביא את פסיקת בית המשפט האחרונה על גיור רפורמי .

    כל עוד לא יהיה לנו ערכים נוספים מלבד לימוד התורה המצב ישאר ויחמיר ,
    צודק הכותב שהמדינה בסכנה , אבל למי אכפת ,
    מקסימום נתפזר בעולם ושם נמשיך ללמוד תורה …

    • לישראל אבן חן, לא נעים אבל אין הבדל למעשה על פי ההלכה לדעת הרבה פוסקים בין גיור של רבנות מטעם לגיור רפורמי [זו לא דעתי לא כל כך התעמקתי בזה] איני יודע מאיזה רקע באת אבל עם ישראל שונה מכל העמים ואי אפשר באופן מלאכותי לשנות את זה, זה לשון רבי סעדיה גאון בספר האמונות והדעות מאמר ג' פרק ז', אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה. התנאים האמוראים הגאונים הראשונים והאחרונים כל תורתם הייתה ללא מדינה עם ישראל היה קיים ללא שלטון עצמו ואפילו הבית השני היה תחת שלטון רומא. קיומנו היה הוא [תראה איך יש חיים יהודיים בצפון ודרום אמריקה מזרח ומערב אירופה דרום אפריקה ואוסטרליה, חיים יהודים מלאים נכון שהרבה יהודים חרדים עלו לאחר פרוץ המדינה, אבל הרבה יהודים חרדים גרו פה לפני אולי אתה ראית את העזובה הגשמית אבל בתוך העזובה הגשמית צמחו ענקי עולם רשימת גדולי ירושלים ב200 שנה האחרונים מלאה בשו"תים חיבורים על הש"ס ועל הש"ע ולא נגעתי בקטע של תורת הח"ן בזה עם ישראל מתייחד לא במוביליי לא באבטיח ללא גרעינים ולא בשום פיתוח טכנולוגי זה או אחר הקדוש ברוך הוא ברא את הראש היהודי לעסוק בתורה והראיה שעל חכם מאומות העולם בחכמות האחרות מברכים שנתן מחכמתו לבשר ודם ועל יהודי שחכם בחכמות האלו לא מברכים רק אם הוא חכם בחכמת התורה מברכים שחלק מחכמתו ליראיו. המדינה קיימת בסך הכל 73 שנה וזה ביחס לקיום העם היהודי פחות מפרומיל. זה נכון שלצערי הרב והלואי ולא הייתי צריך לכתוב את זה שיש הרבה בעיות בציבור החרדי, אבל הטיעונים נגד הציבור החרדי רק מחזקים את טענותי שהגמרא והשלחן ערוך הם הערובה לקיומנו לא נשק לא קשרים עם אומות העולם ולא שום דבר טבעי אחר עם ישראל הוא מעל הטבע, אבל אנו חייבים גם את השקפת עולמנו להכפיף לגמרא והשלחן ערוך ולא לבנות אותה על פי שכלנו, ולכן כתוב בגמרא פסחים קי"ב ע"א, אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, וכן כל דיני שכנים ויחסי קהילה כתובים במסכת בבא בתרא בשני הפרקי הראשונים ובחושן משפט, אבל זה לא בגלל שיש ח"ו עוד דברים חוץ מלימוד תורה אלא כי זה עצמו אמור להיות כפוף לחוקי התורה. ורק שתדע שכרגע שיש מצב שאנשים ממוצא יהודי נלחמים נגד חוקי התורה ולצערנו בתקופת הקורונה גם כאלו שלבושים כחרדים זו הגלות הכי קשה שהייתה לנו יותר מכל הגלות שלנו זה לא כל כל הגלות שנרדפנו על ידי אומות העולם [סיפור ידוע שיהודי הלך לפריץ לשלם לו דמי חכירה הפריץ היה מעליב אותו ומשפיל אותו היהודי לא היה מתייחס, אבל כשהגיע לבית הכנסת ולא קיבל עלייה מכובדת הוא נפגע עד עמקי נשמתו, שאלו אותו מדוע כשהפריץ העליב אותך ופגע בך לא התייחסת, ענה מפני שזה כלב דו רגלי לעומת זאת כאן אדם פוגע בי] כל הספרים הכי גאוניים יצאו דווקא בגלות הפיזית שלנו. ואפילו ביאליק שלא בדיוק היה בעד חוקי התורה אמר הקדמונים הביאו לנו משניות גמרא ראשונים וכו', והדור של היום יביא עגבניות מעין חרוד, עוד ווארט איני יודע אם זה שלו או של אפיקורוס אחר שאמר רצינו לגדל דור של אפירוקסים וגידלנו דור של עמי ארצות

    • לחמודי
      אם כבר פתחת את הסוגיא אענה לך .
      האם אנחנו בגלות ?

      הכל פתוח בפנינו, אם רק נתאחד ונדאג לכל עם ישראל ונחשוב בצורה גדולה לא בראש קטן .
      אם כל אחד יראה את כל הכלל ולא ידאג רק לקהילה שלו נוכל לעשות המון .

      זה בדיוק הבעיה שכל אחד פותח בית דין לעצמו לגיור וכל השאר בטלים ומבוטלים .

      זה בדיוק הבעיה שלרבנות שהייתה יכולה לאחד את כל עם ישראל אתה קורה רבנות מטעם .
      זה ראש קטן ותסלח לי גם קצת אגוצנטרי, רק אני קיים בעולם .

      אם היינו מתאחדים ומכבדים גם את האחר ודעתו, מזמן היה כאן גיור מוסכם .

      אנחנו ממש לא בגלות .
      האם מישהו מונע ממישהו להקים כאן סנהדרין כפי שצוותה תורה
      שבו ישמע דעתם של כל חכמי הדור ויפסקו שם לפי הרוב ?
      וכן יש את כל האפשרויות לסדר את זה על פי ההלכה .

      רק הראש הקטן ותסלח לי על הביטוי פנאטי ומצומצם , ואי ראיית האחר גורמים לזה .

      אנחנו ממש לא בגלות .

      ובעצם כן , אנחנו בגלות של היצרים שלנו של המידות הרעות שלנו ושל הראש הקטן שלנו .

    • לחמודי
      נכון אין אומתנו אומה אלא בתורתה
      אבל האם הכוונה רק ללימוד תורה ?
      ממש לא
      הלומד תורה ואינו מקיימה מוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו
      בתורה כתוב שיש חשיבות ענקית לארץ ישראל
      ברמב"ן כתוב שעיקר קיום התורה אינו אלא בארץ ישראל
      האם אתה יודע מה שכתב היעב"ץ על הפרעות שנעשו במסעי הצלב ובפרעות ת"ח ות"ט וגם גירוש ספרד שנהרגו שם גדולי תורה מענקי האומה, שהכול היה בגלל ששכחו את ארץ ישראל .
      מי אני שאומר , אבל מי יודע אם השואה האיומה לא קרתה בגלל ששכחו את ארץ ישראל ולא רצו לעלות ,האם אין כאן חשבון פשוט של אחד ועוד אחד.

    • 1. כל הכבוד לריקי
      2. לחמודי – שכחת , לאחר שכל אחד טוען קים לי , יש פסיקה , העמד ממון על חזקתו , ומשפט התורה הוא שבמקום בן אין ירושה לבת.
      3. לחמודי – כאשר יהיה רוב יהודי ולא ישראלי , אי אפשר לסדר בשקט , נדרשת החלטה.
      4. לישראל – אתה מעוות , האם ביל"ו היו חילוניים ? האם הרבנים אלקלעי שהיה לפני הרצל , ודונה גרציה ודון יוסף נשיא היו חילוניים ? זה שהציבור החרדי , לא מקים מערכת מודרנית , זה נובע מחינוך של בריסק ותלמידי חזו"א החניוקים , אך הציבור היהודי יוצאי מרכז אירופה וגרמניה ידעו מה זה מערכת מודרנית .
      5.סך הכול – הדיון פה לא מעשי , עקב הלכתא למשיחא .

  • לתשומת לב המערכת – כדאי שהמאמרים שעולים יאמרו משהו שלא אמרו כבר מיליון אנשים מיליון פעמים מתחת כל עץ רענן במיליון השנים האחרונות.

    • לישראל אבן חן, בא תנסה להקים סנהדרין, גלות זה לאו דווקא שהגויים מציקים לנו [ומומרים בכל הדורות הציקו יותר מהגויים מלידה] גלות זה בעיקר גלות הדעת ישעיהו ה', י"ג, לכן גלה עמי מבלי דעת. כאחד שלצערי הרב הייתי בהרבה ארצות, בארצות העשירות כביבשת אמריקה אירופה אוסטרליה ודרום אפריקה, יש יהודים עשירים מאוד והגויים באזורים מסויימים חושבים שאם הם יתגיירו יצמח להם כסף, וזה במקרה הטוב, ולצערי הרב כבר היו דברים מעולם שמיליארדר התאהב בשיקסע המזכירה שלו ונתן הון תועופות לכל מיני רע-בנים [לצערי אורטדוקסים חרדים לא מדובר על רפורמים וקונסרבטיבים] והם "גיירו" אותה כך שאי אפשר לסמוך על כל בית דין לגיור כמו שאי אפשר לסמוך על כל הכשר, נכון זה כואב מאוד לשמוע אבל הכאב לא משנה את העובדה וזו גלות איומה לפסוק לפי רוב שייך כשהסברות נוטות לכאן ולכאון ואין הכרעה יותר מדוייקת בסברא אחת יותר מהשנייה אבל אם סברא אחת חזקה יותר שלא לדבר שיש ראיה מש"ס לא הולכים אחרי רוב שלא לומר שרוב לא יכול לבטל ודאי הוא רק יכול להפוך ספק לודאי

  • את ההשקפה החרדית ה"מסורתית" (לא ה"מודרנית") אני שומע ישירות מחרדים – גם מחברים חרדים למהדרין וגם מרבנים חרדים. מדובר בת"ח אמיתיים (אני יודע להבחין), מרביצי-תורה, לא רק תואר… בנוסף אפשר לצבור ידע מתוך קריאה – החל ב"השקפתנו"/"דגלנו" (שנפלד), דרך "על משכנות הרועים" (לורנץ), ועד "יתד נאמן" של ימינו.
    לא ניכנס לפולמוס מוכר, שחלק ממנו כבר הוזכר בתגובות, אבל אתמקד רק בנקודה אחת, המוזכרת תמיד בהשקפה הנ"ל, וטרם פגשתי חרדי המסוגל להשיב על הטיעון הבסיסי כנגדה.
    האומנם לא היה צורך במדינה, ויכולנו לחיות בארץ בשלום ובשלווה עם שלטון ערבי, ולהמתין בנחת למשיח? האם כך אפשר היה לעלות לארץ בחופשיות? האם אברכים היו מקבלים קיצבאות מהשלטון הערבי?
    ואולי בעצם המיעוט היהודי היה מקבל מהערבים אותו יחס "סובלני" כמו הנוצרים בלבנון? כמו היוונים שגורשו ממצרים? כמו הקופטים הנרדפים במצרים? כמו מוסלמים סונים תחת שיעים ולהיפך? כמו אלג'ירים הטובחים זא"ז?
    כלומר, היהודים היו זוכים ליחס של רצח ושוד! (היחס למיעוט היהודי במרוקו ובטוניסיה הוא חריג, אין זה דומה ליהודים המנסים להתיישב בארץ-ישראל).
    ובכן, המדינה (החמושה היטב) הייתה הכרחית, ולמרבה הצער לא נבנתה ע"י גדולי-תורה ויראה ומוסר, אלא ע"י אנשי-מעשה תקיפים, פקחים, אפיקורסים, בעלי-זרוע.
    יתר-על-כן, החרדים אחרו בהצטרפות למאמץ הבנייה. עד היום קהילות מפוארות מעדיפות את חו"ל וממשיכות להתפלל "ותחזינה עינינו". ממילא החרדים לא חדרו די למוקדי כוח. לכן עלינו להיאבק כאן ללא-הרף על נושאים כמו שבת, גיור, כשרות/חמץ, וכנגד תועבות למיניהן. בג"צ ושותפיו משמאל ובתקשורת מציבים את עצמם אוטומטית כנגד תורת ישראל (רמיסת שבת, חמץ בבי"ח), ארץ ישראל (הרס בתים בהתיישבות החדשה) ועם ישראל (מסתננים, גיור).

    • ליהודי ישראלי, אדם שהחיים שלו בנויים על אמונה לא על ריאליזם החשיבה שלו שונה לגמרי יהודי חרדי קלאסי גם אם אין לו את זה במודע יש לו את זה בתת מודע שאם לא הייתה קמה המדינה אחרי השואה משיח כבר היה בטוח בא. לידיעתך רבי יששכר דוב רוקח מבעלזא זצ"ל [סבו של האדמו"ר הנוכחי] אמר שמשיח כבר בא לגאול את עם ישראל והציונים עצרו אותו בדרך. זכותך לא להאמין בזה וזכותו של יהודי חרדי כן להאמין בזה

    • רק רציתי לציין
      שהגישה היא לא ממש מסורתית
      גם הגאון מוילנא וגם הבעל שם טוב שהיו שני ענקי הדור לפני כמאתיים שנה
      אל אף המחלוקת שלהם בדרך בעבודת ה'
      שניהם היו בשיטה שצריך לעלות ולבנות את ארץ ישראל במסירות נפש ממש
      והגאולה לא תגיע בצורה ניסית פלאית .
      שניהם רצו לעלות לארץ ישראל ולא הצליחו ושניהם שלחו את תלמידיהם במסירות נפש לעלות ולבנות את ארץ ישראל.
      השיטה שלהם לא התקבלה
      כנראה יותר נח להיות פסיבי ולא להתאמץ
      ולהאמין שמשהו פלאי יקרה .
      כך שהשיטה לא לגמרי מסורתית

    • ליהודי ישראלי
      1. יהודי זה לא ישראלי
      2. ללא התהליך "הציוני" היה שיתוף פעולה עם יושבי הארץ , כל , מה שציינת זה מלחמות שליטה שהיהדות לא ביקשה.
      3. אי אפשר לדמות את המצב היום עם כל התהליכים , לזמן של אילו , כי הכול היה שונה.
      תאר לך אם ההסכם של פרופ' דיהאן היה עם עבדאללה הראשון היה נוצר ב 1924 "והציונים " לא היו פועלים בכלל , לא היה צורך בקצבאות , תמיד היו יהודים שעבדו והתפרנסו , רק בגלל שיש צורך בצבא ( כור היתוך לשינוי תודעה וחילוניות) נוצר צורך בקצבאות.
      4. תאר לך אם כל החרדים היו הולכים לעבוד , האם יש מספיק משרות במדינה?
      5. זה הכול תלוי איזה פומפלטים אתה קורא

  • בפירוש רק שתדע שהרבי מסאטמער אמר על בטוח שאם המדינה תבוטל הקדוש ברוך הוא יעזור לנו בצורה הרבה יותר טובה עם יהודי שמדבר בצורה אמונית לא עם חישובים ריאלים אין טעם להתווכח אתה יכול לומר שהוא פודמנטליסט אבל זהו עם ישראל חי מעל הטבע זו עובדה

  • לחמודי .
    אתה צודק שעם ישראל חי מעל הטבע .
    אבל יהודי צריך לעשות השתדלות בדרכי הטבע ואז הקב"ה עוזר לו מעל הטבע .
    מי שיודע קצת היסטוריה .
    כשהציונים התחילו זה היה חסר סיכוי .
    אבל הקב"ה עזר להם מעל הטבע
    מה שגרם באופן ישיר להקמת מדינת ישראל הם מלחמות שלא היו מעולם .
    מלחמת העולם הראשונה והשנייה , וכן כן הקב"ה עשה אותם בעצמו .
    והם אלו שגרמו עם עוד המון ניסים להקמת מדינת ישראל ולהשבת עם ישראל לארצו .
    הכל התחיל בהשתדלות בדרכי העולם באופן מפוקח שהתחילו הציונים .
    מאד מאד קשה לצאת מהתפיסות האלו . כיון שאנשים באמת ענקיים חינכו אותנו לזה .
    אבל מי שיסתכל במבט מפוקח על מה שאומרת ורוצה התורה .
    ועל כל מה שגלגל הקב"ה ב200 שנים האחרונות יראה את האמת

    • אני מעדיף לא להגיב לא כי אין לי מה לענות אלא כי כרגע הציונים הם לא הבעיה שלי בתקופת הקורונה

  • 1. המדינה (לא ארץ ישראל) משול יותר לוועד בית משותף ולא לבית כנסת, ולכן טענת קדימות לא מועילה.
    2. אין ויכוח על משמעות מדינה יהודית , אלא סירוב לקבל את משמעות מדינה יהודית , המשמשת את החילוניים הכופרים למנף הגעת החילונים לארץ.
    3. לא מובן כיצד אדם יהודי יכול להיות עורך דין בפסיקות " ערכאות" ? זו מרידה בתורה מן השמיים.
    4. משקלי הציבור משני עברי המתרס לא מאוזנים , הציבור החילוני הוא פרוגרסיבי ויסודותיו משתנים לפי שינויי התודעה העולמית ולנוחיותו , מה שאין הציבור החרדי בא בטענת היהדות שאין אפשרות וסמכות לוותר – "עגלה מלאה"
    בבית כנסת באיזה צד שייבחר אינו סותר מהותית את הצד השני , כי הרי שניהם מתפללים. ( לא מדובר ברפורמים שהם זרם בנצרות)
    5. מהיושבים בגבעה ליד בית 120 הנבחרים , לא התקבלה אפילו פסיקה אחת בעד יהדות , אלו היושבים שם , הם אנשים פוליטיים שהשתלטו על על רשות השיפוט.
    6. היות ושני הצדדים מודעים להיבט הדמוגרפי שהרוב יתהפך לטובת היהודים ולא לטובת הערב רב , לכן לא ניתן לוותר על הרחבת הסדק לאחר דחיפת הרגל בעד הדלת.
    7. חיי 120 הנבחרים , הם חיי הרגע , אז אולי ניתן להתעלם מהכרעות , אך , וויתור בכל נושא של חדר המדרגות המשותפת , יגרום , לכאוס , ולהרס כל הבניין היהודי בעולם.
    8. מבין שורות הכותב , משתמע , שתודעתו , נבנתה מהתשקורת ומהלימודים החיצוניים.

    • ליעקב —
      לי, "יהודי ישראלי", הגבת שיהודי אינו יכול להיות ישראלי, ושאני קורא "פומפלטים"…
      לכותב המאמר, שמעון נטף, הגבת שיהודי אינו יכול להיות עו"ד, וקבעת "שתודעתו נבנתה מהתשקורת ומהלימודים החיצוניים"…
      אני מעריץ את סובלנותו של העורך, אשר איפשר לך לקבוע בהחלטיות מה יהודי יכול להיות ומהיכן נבנתה השקפתו! לא אצטט עליך את ההברקה של איינשטיין (אגב, יהודי יכול להיות פיסיקאי?) על שני הדברים האינסופיים… רק אתייחס לגופו-של-עניין:
      האם ההסכם של דה-האן עם עבדאללה היה מאפשר עליית מיליוני יהודים לארץ? (תזכורת: כבר בשנת 21 השתוללו הערבים בגלל העלייה, וכך יצא "הספר הלבן" הראשון).
      האם עבדאללה היה מוכן לסבסד אברכים, לבנות ערים חרדיות, לסייע לב"ב עם פיקוד-העורף ולספק ליהודים חיסוני קורונה?
      האם הערבים לא היו טובחים את היהודים כשם שהם נוהגים בהתמדה זה בזה ועאכ"ו במיעוטים השוכנים בתוכם?
      האם לא חבל שכלל ישראל, ובפרט שלומי אמוני ישראל, לא התאספו לבניין הארץ ולהקים מדינה כבר בשנת 38? (כי אז קהילות סאטמר ובעלזא ועוד אינספור אחרות היו שורדות, ואפילו יכלו להיות לי סבא וסבתא ודודים ודודות).
      האם לא חבל שלא הקשיבו לר' ישראל מהוסיאטין זיע"א (אותו העריץ ר' אהרון מבעלזא זיע"א למרות "ציוניותו"), אשר אמר בשנת תרצ"ז: "מי שיש לו שכל – שיברח כעת אפילו בנעלי-בית", וכשעלה לא"י אמר למי שבאו להיפרד ממנו בתחנת-הרכבת: "מי שיכול למכור שימכור, ומי שלא יכול למכור – שישאיר הכול ויברח מכאן, כשרק תרמיל על שכמו" ?
      אלה שאלות רטוריות, לגמרי מיותר לענות – אחרת נזדקק לאיינשטיין הנ"ל…

  • צודק עו"ד נטף שיש להימנע מהכרעה במחלוקות לפני שהוכרעו בהכרעה ציבורית. ויש לכך פתרון מאד פשוט- הפרדת דת ומדינה.

    החרדים הרי רוצים ללמוד תורה ואינם זקוקים למדינה יהודית, לכן עבורם זה פתרון. מדינת ישראל חילונית, מדינת הישראלים ולא מדינת היהודים.
    החילונים, רוצים מדינה מתוקנת וגם רוצים את החופש לבחור את הזיקה האישית שלהם ליהדות.
    כך שכולם יהיו מרוצים, עו"ד נטף, מוזר שלא חשבת על הפיתרון היצירתי הזה?!

    • אינני שולל פתרונות מהותיים של תוכן לשאלות האלה. המאמר נועד להצביע על בעיה, ועל המודל המשטרי-שלטוני של הכרעה במחלוקת שמתאים להתמודדות עמה. אינני מביע עמדה לגופם של הסדרים, ויתכן שהסכמה על ביזור מסוים של דת ממדינה היא משהו שאולי כדאי להסכים עליו. אבל דיון לגופם של הסדרים כאלה חורג ממסגרת הדיון של המאמר.

    • יפה חיים, זו השאלה הגדולה, ויש לי הרגשה שאתה יודע כבר את התשובה. וכמו שאמרת זה באמת קצת מוזר שהעו"ד לא מתייחס לנקודה ישירות – הפרדת דת ומדינה לתועלת כל הצדדים.

      אין פרטים בעמוד אבל כמובן שגיגול קצר פותר את התעלומה וכצפוי אולי – חיים נטף הוא חוקר בפורום קהלת. זהו לכאורה פורום מחקר עצמאי ופתוח, אבל לפי כתבת תחקיר מרתקת של נתנאל שלומוביץ בהארץ – מדובר בגוף מחקר הממומן באופן חשאי ע"י כיסים רפובליקאיים עמוקים מאוד בארה"ב, בפרט: הטייקונים ג'פרי יאס וארתור דנצ'יק, מהאגף הטארמפיסטי.

      פורום קוהלת הוא למעשה גוף במימון אותם טייקונים שמטרתו לשרת את הפוליטיקה הימינית בישראל, ובפרט הציונית דתית. בעצם, מעבר לכל החזות הרעיונת-עיונית מסתתרת כמו תמיד הפוליטיקה האינטרסנטית והכסף הגדול. מעניין שפורום קהלת נמצא גם בתוך אתר חרדי, מעניין אם יש באתר גם איזו פתיחות למחשבה ליברלית.

  • נראה לי שכותב המאמר לא מודע לחלוטין למצב המשפטי שנוצר במדינה .
    חוק הגיוס בוטל בגלל ערך השוויון בהקשר של כבוד האדם וחרותו . הבעיה שאין ערך שוויון בתוך החוק הזה . אין כי לא היה לזה רוב כי שס והמפדל התנגדו . הגיע אהרון ברק והכניסו לתוך משמעות החוק את ערך שיוויון . במעשה הזה הוא ביטל לחלוטין את הרשות המחוקקת והפך את בגץ לרשות המחוקקת והשופטת. בגץ במהלך הזה הפך את לשון החוק לאותיות שירדו מהשמים שרק בגץ יכול לפרש את המשמעות שלהם . שופטת העליון ברק ארז אמרה " לשון החוק הוא לא עובדה אמפירית. ואין לנו שום כלי לדעת מה חשבו חברי הכנסת כאשר לחצו על אישור החוק .
    נוסף לכך יש חוק יסוד השפיטה שבמצב של לקונה משפטית המשפט העברי יהיה הפתרון . אהרון ברק הכניס את חוק היסוד הנ"ל לתוך סל המיחזור וקבע כמה פעמים שכאשר יהיה הכרעה במצב כזה ערכי האדם הנאור יקבעו .
    כדי להבין מה המשמעות של ערכי האדם הנאור צריך לקרוא את כתביו על עמנואל קאנט .
    כדי לקצר את הענין קאנט הוא הממשיך של פרעה שאמר אני בראתי את עצמי . אני בורא עולם . אני הקב"ה . עמנואל קאנט העמיד את האדם שחלק בו הוא אפריורי כלומר יש בו תבונה אוביקטיבית . מתוך ההבנה הזאת נגזר העולם הליברלי שנותן אוטונומיה מוחלטת לאדם ולכל אדם . אם אתה בורא עולם ואתה בראת את עצמך אז ברור שיש לך אוטונומיה .
    ההתנגשות של ערכי האדם הנאור מול היהדות זה התנגשות חזיתית בדיוק כמו פרעה מול עם ישראל .
    ערכי היהדות מהווה איום חמור על ערכי האדם הנאור ולכן כל פסקות בגץ הם נגד כל מה שיהודי . אין פה מקום לפשרה מהצד שלהם . לפני כמה ימים פורסם בהארץ מאמר שאומר שהפצצה האיראנית זה לא הבעיה שלנו החרדים זה הבעיה שלנו.
    זה המציאות והיא לא תשתנה רק תחריף . הרצון לשנות את המצב על ידי שינוי החוק את המצב המשפטי לא אפשרי כי פרשנות החוק נמצאת בידי בגץ . הם כמו פרעה ביד ימין מניפים את החרב וביד שמאל מניפים את החוק . לא סתם דרעי נרדף על ידם . ליצמן גם נמצא על הכוונת.
    לסיום ממליץ לקרוא את המאמר של הפרופסור זאב בכלר על הקשר בן עמנואל קאנט למפלגה הנאצית שהפכה את הפילוסופיה של קאנט לבסיס האידאולוגי של המפלגה הנאצית . בסיום הוא כותב כך
    "לפני שנים רבות הזדמן לי לבקר בבית אחוזה קטן מאבן אפורה בוולסטורפ ליד גרנטהם במחוז לינקולנשר שבאנגליה. נכנסים אליו דרך דלת צרה ונמוכה, ומשם מטפסים במדרגות צרות לחדרי השינה בקומה השנייה. בחדר שמשמאל, שבו נולד ניוטון ב-1642, נקבעה מעל האח טבלת-אבן, ועליה חקוקות שתי השורות שחיבר אלכסנדר פופ ב- 1734, שבתרגום חפשי אומרות כך:
    הטבע וחוקיו היו שרויים בחשכת הלילה;
    ויצו אלהים, יהי ניוטון! – והכול היה אורה.

    לו היה פופ עדיין בחיים חמישים שנה אחרי כן, סביר שהיה מוסיף עוד שורה:
    אך אז ציווה השטן, יהי קאנט! – והכול החשיך כבראשונה."
    אנחנו מתמודדים מול השער החמישים של הטומאה . כי בעולם של פרעה יש אפס קב"ה ולכן זה שער החמישים .
    זה העולם שאנחנו חיים . אין לנו אפשרות לנצח אותם על ידי כוחי ועוצם ידי . האפשרות היחידה שלנו לשרוד להצמד לתורה . הטקטיקה היחידה זה תן לי את יבנה וחכמיה. נסיון להיות כמו הציונות הדתית יביאו אותנו לאסון .

  • מאמר מעניין מאוד, תודה.
    1.
    רציתי לומר שבעיני לא-להחליט זה דבר מאוד יהודי – והרבה פעמים זה גם מאד חכם. יש לבני אדם קושי להשאר בעמדה של אי-החלטה אבל הקושי הזה אסור שיגרום לנו לקבל החלטות ויהי מה.
    אבל יש כאן גם בעיה – כי אם ניקח את האנלוגייה של בית הכנסת ונרחיב אותה מעט – הדרישה הבסיסית בדמוקרטיה היא שבבית הכנסת יהיה שיווין או לפחות מראית עין שכזו. כלומר אם נניח שיש תורנות נקיון של בית הכנסת אך אחת הקבוצות לא לוקחת חלק בתורנות – זה מייצר מתח (אפשר אמנם לפתור את המתח בכך שהקבוצה הזו למשל תשלם בעד הניקיון אבל זה צריך להיות תשלום שהוא בעל ערך לשאר הקבוצות). והמתח הזה, לאורך זמן, הוא מאוד בעייתי ואף עשוי להיות הרסני בחברה דמוקרטתית.
    אפשר לראות זאת כבר היום בכך שמפלגות ופוליטיקאים שרצים על מצע של גיוס-חרדים וכפיית שיווין באמצעות הכנסת זוכים לתמיכה אלקטורלית נרחבת. וכמובן שגם התקשורת מוסיפה כהרגלה שמן למדורה. זה מתאפשר כי קיים מתח על רקע שיווני בין קבוצות שונות בית הכנסת / מדינת ישראל.
    כלומר יש בעיה עם העמדה של לא-להחליט, וזה אגב לא קשור לאיזה מקום מקבל ערך השיווין. נוצר סיר לחץ על רקע של עקרון שאינו רק דמוקרטי אלא גם אנושי בסיסי. ואת הלחץ הזה תמיד יהיו מי שינצלו וירתמו למטרות פוליטיות, כך זה עובד. במילים אחרות כל עוד בית המשפט בישראל בחר להשאר בעמדה של אי-החלטה – זה יכל לעבוד. אבל מרגע שהשופטים החליטו שהכל שפיט – יצא המרצע מן השק. כעת, כפי שמתואר היטב מאמר, זו סוגייה פוליטית וכאן היא מייצרת מתח עצום שלא היה קיים כאשר בית המשפט היה מעין שומר סף אמביוולנטי. הכנסת כמייצגת הציבור לא יכולה לשמור על עמדה של אי-החלטה לאורך זמן, או לכל הפחות המחיר לכך הרבה יותר גבוה כי הלחץ רק גובר.
    אז כלל לא בטוח שהאופציה לא-להחליט, עם כל החוכמה שבה, עודנה אפשרית.
    2.
    לגבי הפגנות למול לימוד תורה – נדמה לי שחסרה תזכורת לכך שתקנות הקורונה לא אסרו לימוד תורה ולא התירו הפגנות – בשני המקרים הזכויות צומצמו וניתנו מספר חריגים. התקנות דרשו את צמצום למידת התורה בחברותא בדיוק כמו שדרשו צמצום הזכות להפגין. אז נכון שהיו החרגות לטובת הזכות להפגין – אבל הייתה גם החרגה לטובת טבילת נשים במקווה. מה גם שההחרגות האלו במהותן טכניות – לא ניתן היה לשמור על הזכות להפגין בלעדיהן, אך ניתן גם ניתן להמשיך ללמוד תורה. ואם זה לא היה ברור הרי יש גם תיקון בתקנות שמציין זאת במפורש:

    (2) בפסקה (2), במקום הסיפה החל במילים "התקהלות במרחב הציבורי" יקראו "התקהלות במרחב הציבורי; בתקנות לפי פסקה זו רשאית הממשלה לקבוע הגבלה על התקהלות בהפגנה, בתפילה או בטקס דתי, לרבות הגבלה על מספר האנשים המשתתפים בהתקהלות כאמור שלא תפחת מהגבלה על התקהלות שנקבעה לפי פסקה זו, ובלבד שהגבלה כאמור חיונית למניעת התפשטות נגיף הקורונה; לא יהיה בהגבלה לפי פסקה זו כדי למנוע לחלוטין קיום הפגנה, תפילה או טקס דתי".

    לסיכום, נראה לי שהאנלוגיה שנעשית כאן ובמקומות אחרים שאומרת שאין זכות לציבור החילוני לכפות תקנות בריאות על הציבור החרדי בגלל שאת מה שחשוב לציבור החילוני הוא מחריג – מתעלמת בבוטות מכך שהתקנות מחריגות אותן החרגות בדיוק גם לטובת תפילה או לימוד תורה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל