כותבת המאמר "המלכוד המוזר של החינוך בסמינר" השתמשה במושגים מתחום הפסיכולוגיה החברתית והקוגניטיבית כדי לבקר את הדיכוטומיה הפשטנית שמנחילים הסמינרים לחניכותיהם: או את בפנים אתנו, או את בחוץ ולא משלנו. אֶתָלה אף אני באילנה הגבוה, והפעם, דווקא כדי להגן על אותה פשטנות דיכוטומית. אפתח בניסוי הקונפורמיות המפורסם של אש (Asch), ניסוי שהוכיח שלחברה יש כוח ממגנט, מהפנט, מעוור עיני חכמים ומטה דעתם של אינטלקטואלים.
במסגרתו של הניסוי כונסו סטודנטים לקבוצה והתבקשו להכריע מתוך שרטוטים אחדים מהו אורך הקו הארוך או הקצר ביותר המופיע לעיניהם. לא אמונות, לא דעות, לא השקפות עולם. סנטימטרים – הכי אובייקטיבי שיש. בקבוצת הניסוי שתלו המארגנים כמה משתתפים שקיבלו הוראה להאריך את הקצר ולקצר את הארוך ולהצביע במכוון על הקו הלא נכון.
הבה נתבונן במציאות באופן מפוכח. המפגש עם הישראליות המבצבצת מן המסך, השורה במשרד, העולה באדי פינת הקפה, הוא מפגש טרנספורמטיבי שבו בן תרבות המיעוט סופג וסופח את התרבות ההגמונית, השלטת
תוצאות הניסוי חותכות: אט אט נופלים הסטודנטים התמימים למלכודת. פניהם מתעוותות, קולם רועד, שפת גופם משדרת סימני מצוקה, אך רובם המכריע מצביעים בסופו של דבר על השרטוט הלא נכון. חשיבתם הביקורתית, תחמושתם האקדמית, עיניהם הרואות בפשטות – כל אלו אינם עומדים להם מול חברה המתעקשת על דבר רמיה.[1]
את הניסוי ותוצאותיו אני מבקשת להניח בפתחה של תגובתי כאבן יסוד לדיון: יציאה מחממת הקהילה החרדית אל המרחבים שבחוץ – חיובית וערכית ונכונה ככל שנייחל שתהיה – יש בה פוטנציאל מידי או מושהה של השפעה ושינוי על היוצאים. אפשר להתווכח אם השינוי הזה ראוי ורצוי. ניתן לדון בשאלת המחיר וההפסד, האופן והדרך. אולם, הבה נתבונן במציאות באופן מפוכח. המפגש עם הישראליות המבצבצת מן המסך, השורה במשרד, העולה באדי פינת הקפה, הוא מפגש טרנספורמטיבי שבו בן תרבות המיעוט סופג וסופח את התרבות ההגמונית, השלטת.
צודקת גם צודקת חברתה של כותבת המאמר: הצבע האדום, צבעה של הסכנה, עומד להשתנות באופן משמעותי עם היחשפותו לצבעים נוספים. אין טעם להתכחש לעובדה הזו. מנקודת מוצא זו ניתן לבדוק באיזה אופן מכין הממסד את המתבגרות למפגש עם החוץ.
התבגרות
גיל ההתבגרות על אתגר גיבוש הזהות שבו הוא גילו של המוחלט, הוודאי, הנכון, המדויק. כל מי שעוסק בחינוך מתבגרים יכול לספק שפע רב של דוגמאות ללהט היצרים שחובש לו את להט האידאולוגיה.[2] בעבודתי כיועצת חינוכית לבנות הנעורים אני יכולה להעיד שרובן הגדול של הפניות לסיוע בגיל הזה קשורות לחוסר היכולת לראות מורכבות, להבחין באיזונים או לצבוע את העולם בגוונים רכים יותר.
למתבגרות יש צורך עז לבנות את עולמן הפנימי והחיצוני דרך אמירות נחרצות והתוויות שאינן משתמעות לשני פנים. הן נמשכות אל הטוטאלי, החד משמעי והברור, ומתפתחות מתוך כך מבחינה רוחנית, רגשית וחברתית.
סערת הפילוג שהשתוללה בעולם הליטאי בשנים האחרונות, כמו גם פיצול כואב ועכשווי בחסידות גדולה, הובילו לחדרי בנות נפלאות בכל קנה מידה שנכנסו למצוקה פיזית ורגשית מחוסר יכולת להכיל את ההפכים. בדומה לכך, תלמידות שלהן אח שנפלט מעולם הישיבות, או דוד החובש כיפה סרוגה, מתייסרות בכאבי לב ונפש שאקמול פילוסופי או פסיכולוגי יכול רק לשכך מעט. רק הזמן שיחלוף ועמו ההבנה שעולמנו הוא עולם מורכב יוכלו לרפא את ייסורי הנפש.
מערכת החינוך החרדית מנצלת בחכמה רבה את משאב נחרצות הנעורים, כדי לקבע בחניכים ובחניכות ערכים מוחלטים ונצחיים. אינני רואה בכך כל פסול. נהפוך הוא: זוהי מתנה גדולה שמעניקה המערכת הקהילתית והחינוכית לעלְמה בטרם תצא אל החיים
זוהי דרכה הטבעית, הבריאה והנורמלית של ההתפתחות האנושית. מערכת החינוך החרדית מנצלת בחכמה רבה את משאב נחרצות הנעורים, כדי לקבע בחניכים ובחניכות ערכים מוחלטים ונצחיים. אינני רואה בכך כל פסול. נהפוך הוא: זוהי מתנה גדולה שמעניקה המערכת הקהילתית והחינוכית לעלְמה בטרם תצא אל החיים. בחממה של בית יעקב יש תמימות והחלטיות ופלטה צרה של צבעים, ודווקא אלו משמשים גן עדן של תום וטוב ושל ערך מוחלט נטול ציניות, חף מהתחכמויות ונקי מתלי תלים של דקויות שאין להן סוף בסבך החיים האמתי.
בכיתה י' לימדה אותי המורה שָפר המיתולוגית את תולדות ימי התנאים ושם צרבה בי את המושג שטבע הרב יחיאל וינברג: הישיבה היא תיבת נח מפני המבול. אלו היו שיעורים מוחלטים ביותר, צבועים בשחור ולבן, מלאי פאתוס של בהירות וברירות. שיעורים שהניבו שאיפה לגדולה, והכילו הגדרת ערכים חדה, ברורה ומארגנת. שפת משמעות זו, נוטפת עסיס שאינו יאה לתחכום פוסטמודרני מהוקצע, פינתה בתוכי מקום לטוויה של רשת ביטחון עבה, רחבה ומרהיבה עבור ימים שבהם ישטוף המבול ההתפתחותי את משעולי חיי.
את החיפוש אחר תשובות, את אופציות המורכבות, הגיוון והשילוב, ליוו כל העת דבריה המוחלטים של מורתי העתיקה. רבתי אתם, אהבתי אותם, נבוכותי מהם והתגעגעתי בכל נימי המבקשים – אך הם היו המסד הבטוח, השורשי, היציב, לאורך הדרך הנפתלת
את החיפוש אחר תשובות, את אופציות המורכבות, הגיוון והשילוב, ליוו כל העת דבריה המוחלטים של מורתי העתיקה. רבתי אתם, אהבתי אותם, נבוכותי מהם והתגעגעתי בכל נימי המבקשים – אך הם היו המסד הבטוח, השורשי, היציב לאורך הדרך הנפתלת.
העולם שבחוץ עסוק ללא הרף בדילול הזהות, בערעור על סמכויות ובהצבת שאלות אובססיבית על כל יקר, ובמקביל סובל מעלייה חדה ברמות הדיכאון והניכור. אלו הם תוצרי לוואי של קעקוע המוחלט, הוודאי; יש שיאמרו הנוקשה והמסתגר.
לפני זמן מה החלפתי עם אשת טיפול חילונית חוויות מקצועיות, והשוויתי עמה את אתגרי הטיפול במרחבי התרבות השונים: בעוד אני טורחת בריכוך של עמדות טוטאליות, בבניה של תודעה רכה ומכילה יותר ובמיתון חרדה מול ערכי נצח שהופנמו לעתים באופן מוטעה ומלחיץ, עסוקה הפסיכולוגית שמחוץ לחממה שלי בניסיון להבנות עם מטופליה משמעות כלשהי למציאות, להמציא דבר מה שיהיה שווה לקום אליו בבוקר, לייצר בדל של יש בתוך הריק הקיומי.
על הציר שבין קוטב החרדה לקוטב הדיכאון, נדרשת התרבות החרדית לעתים לפרום במעט את חליפת הלחץ של המשמעות ולרכך חרדה, בעוד התרבות המערבית נבוכה מול אין מדכדך, נטול חוט של משמעות לתפור ממנו את בגד הקיום. בעמדי מול שני הקטבים הללו אני בוחרת, מתוך אהבה גדולה, לצד הכרה ברורה במגבלות ובחסרים, בקוטב שבו הולמת חרדה אך גם פועמת משמעות מעניקת חיים.
חינוך שיסודותיו מכילים בעיקר רב-תרבותיות, הכלה ואינדיווידואליזם, אינו מייצר חומרי גלם שאפשר להזין בהם התפתחות רגשית או רוחנית כלשהי. חינוך בגיל ההתבגרות טוב לו שיהיה חד משמעי, מבדל, מאפשר לזהות ברורה ומאורגנת להתעצב ולהתגבש. אחר כך באים ימיה של המורכבות הבוללת מעט את השחור והלבן. היציאה החלקית, הזהירה והמהוססת מן התיבה אל הבוץ הטובעני, טוב לה תמיד שתהיה מלווה בזיכרון עז של ימי "אחת שאלתי". ודוק – אחת בלבד.
נכון, יש מחיר לחינוך מסתגר. נוקשות וחד ממדיות אחוזות בשוליו. אולם אלו הן תופעות התפתחותיות חוצות תרבות. אני מוצאת כי השימוש בהן בשלב ההתבגרות מעשיר את הנפש ומספק לה מצע של ביטחון, זהות, יציבות ואמונה שישמש אותה בהמשך.
בגרות
מה ניתן בכל זאת להציע מול מבוכתה של אישה צעירה הרוצה להחזיק בעץ החיים שבתוככי הגן, אולם מתוודעת מתוך כך גם לשבילי המבוכה המקיפים אותו? אבקש להצביע על שתי אופציות חינוכיות העשויות להגן מפני תחושות של נפילה רוחנית או היטמעות מטשטשת זהות במרחב שאינו חרדי. פיתוחים אלו אמורים להתווסף אל היסודות המוחלטים שנוסחו בימי הנעורים.
קריאת כיוון ראשונה תאותת לאישה שלא לראות בעצמה רק כלי שרת לתורתו של בעלה אלא לקחת חלק פעיל בלימוד תורה אישי ומתמיד. אם כרגע מסתפקות רובן של המורות בהלהבת הלבבות לתמיכה בתורתו של הבעל, יש להרחיב את המעגל ולעודד חיבור חם אל דבר השם לא רק דרך הלכות ייחוד במקום העבודה ואזהרות מפני חשיפה לאינטרנט, אלא באמצעות מגע מחויב ובלתי אמצעי עם דברי תורה ודעת.
לצדה של הזהירות כדאי ורצוי להפיח בבנות תחושה של שליחות באשר תלכנה, הזדמנות להציג את המונח בכלינו, לא בהטפה מתנשאת אלא דווקא תוך כדי תנועת חיים ספונטנית וזורמת
נשים יקרות ועמלניות אינן מעלות על קצה דעתן שאפשר וצריך וראוי להמשיך ולרכוש השכלה תורנית מכל סוג שהוא, ושזהו חלק ממשימת חיזוק הזהות. מעגל לימוד קצר אך ממוקד במקום העבודה, השלמתו של ספר נביאים, עיון מכוון בענייני הפרשה או קריאה עקיבה של הוגה יהודי בספר יסוד הם אמצעי רב כוח מול תרבות שאין אנו חפצים במגע מפורר עמה.[3] עם זאת, זוהי הצעה הדורשת זמן והולמת נשים בעלות נטיית נפש לעיון. היא מתאימה פחות לנשים פרקטיות במיוחד או עמוסות עד כלות בריחיים שנטלו על צווארן.
אופציה נוספת ששורשיה נטועים בחסידות ונעוצים בתפיסה הרואה ניצוצות קדושה בכל, היא אופציית השליחות. כששאלתי פעם חסידת חב"ד ממשפחת השלוחים ברחבי העולם אם אינה חוששת להתקלקל, היא ציטטה לי בהתלהבות את ההלכה שכלי העסוק בפליטה אינו יכול לקלוט בו זמנית. מטפורה זו עיצבה בתודעתה את היותה נותנת, מעניקה, משפיעה ומעוררת השראה, ומתוך כך מפגשיה עם העולם על שונותו וזרותו אינם מאיימים עליה. היא עסוקה יותר בשאלה מה תתרום לעולם ופחות בחשש מה יעולל הוא לה.
אינני סבורה שהאופציה החב"דית מתאימה לכל בוגרת בית יעקב חסודה ושמורה, וגם היא אינה הרמטית דיה, אולם אפשר ללמוד ממנה על אופן קיום שיש בו זהות ערכית וברורה מאוד לצד מעורבות בעולם. אם את ימי התום מקדישה המערכת, בצדק רב, להקמת מחיצה ולבידול. ניתן ורצוי להוסיף לקראת היציאה אל השדה נדבך זהותי נוסף, שעיקרו המחשבה על קידוש השם גם בדרך של הפצת אור בתלמים מרוחקים יותר. לצדה של הזהירות כדאי ורצוי להפיח בבנות תחושה של שליחות באשר תלכנה, הזדמנות להציג את המונח בכלינו, לא בהטפה מתנשאת אלא דווקא תוך כדי תנועת חיים ספונטנית וזורמת.
חינוך והקניית כלים למחויבות נשית ללימוד תורה, לצד העצמת תחושת הייעוד היהודי והדוגמא האישית במרחב החיצוני, יכולים להוסיף עוד כמה טיפות של דיו אדומה ומובחנת בין כתמי הצבע הדוהים.
הרמוניה
מחקריו והמשגותיו של פסטינגר, כפי שמביאה אותם כותבת המאמר, עוטים צעיף דק של פנטזיה. הלוואי יבוא יום שבו תשרור הרמוניה גמורה בין כל תפיסות העולם שלנו, מעשינו ואמונותינו. אולם עד לעתיד לבוא – המשגה אינטליגנטית מכל סוג שהוא לא תוכל לכסות על ערוותו של הקיום האנושי: מסוכסך, מפוצל, תמיד קרוע, תמיד מתלבט, וחלקי וקטן. על כן נקרא העולם בשמו, על שם העלמותיו, הסתרותיו ומסכיו.
כל בן תרבות, בוגר כל סוג של חינוך, עסוק בניסיון לארגן את עצמו, להתאים בין רצונותיו וכמיהותיו לערכים שעליהם גדל, לעשות מעט סדר בעולם שבו שוררים סדר פלאי לצד כאוס טורף נפש. זהו אתגר הקיום האנושי באשר הוא.
המחשבה (של מחברת המאמר ולעתים גם של מורות הסמינר) שניתן להכין את התלמידה אל החיים באופן הרמוני, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. תהיות, פיצולים, מכאובי לב ואתגרי רוח וחומר יעלו מכל חינוך שבו יתחנכו בנותינו. בין אם יהא זה חינוך הדוק עד חוליה ראשונה שבצוואר, ובין אם ניחוח של פתיחות ינשב מחרכי בית הספר הקרועים אל המרחב.
לעולם תהיה הנשמה מהדֶסֶת בדיסוננס שבין יצרה לבין יוצרה.
חובתם של מוסדות החינוך שלנו היא לספק שפת סימנים עשירה, ברורה ומחויבת, אל מול ועם הקרע. את שפת המורכבות תמשכנה הבנות לרקום מתוך המפגש עם החיים: או אז יעמוד לרשותן רפרטואר אמיץ, שגם כאשר יפוגו במעט צליליו הבוטחים, הדיו המתגעגעים יינשאו ברוח.
[1] ראו על כך כאן https://www.youtube.com/watch?v=-RCbXFXi2vk
[2] סקירה ממצה ומקיפה על התבגרות בכלל והתבגרות דתית בפרט ראו אצל: שרגא פישרמן, זהות האני וזהות דתית בגיל ההתבגרות, טללי אורות: שנתון מכללת אורות ישראל ב': 212-196, 1989/90
[3] נושא זה כבר עלה בהרחבה בצריך עיון, ראו למשל כאן: https://iyun.org.il/article/haredi-women-torah-learning
Photo by Sebastian Molina fotografía on Unsplash
האמת שלפעמים אני מאד תוהה איך מחנכים לשחור לבן?
האם להסביר לילדים שהחזו"א היה ח"ו אדם חד ממדי שרק ראה תורה ולא שום דבר אחר, אול להעמיק ולהסביר להם שאהבתו הגדולה ללימוד תורה גרמה לו שהוא יחוש שהתורה מאפילה על שאר הדברים בחיים, אבל בחיי היום יום בעגלה צריכים להיות עוד דברים?
האם לחנך אותם שהאדמו"רים זו האנשה של הקב"ה ח"ו אצל החסידים והם נלחמים אחרי פטירה ממש מלחמות דת אלימות כמו באירופה בין הקתולים לפרוטסטנטים, או להסביר להם שיש אנשים שהעבודה ישירות מול הקב"ה ישירות קשה להם, והם זקוקים לחברה שתרומם אותם לצורך עבודת הקב"ה, ולפעמים אותה דביקות חברים הופכת לכל כך חשובה שיש שם איבוד של השכל הישר.
האם לחנך אותם שבני עדות המזרח "הם לא משלנו", אחרים, המוניים וכד' רח"ל והם מנסים לחתור תחת ההגמוניה האשכנזית ולקלקל אותה או להיפך להסביר להם שמדובר באנשים שהגיעו עם רמת התפתחות נמוכה יותר באופן כללי, מהציבור שהגיע מאירופה, והחלק המשכיל יותר שלהם מחפש להתעלות ברמה ולכן מנסה להתחבר לאשכנזים, להתערות בהם לספוג מרוחם, כאשר בציבור שלא חרדי זה מצליח והם מתקדמים בהיקפים הולכים וגדלים, ורק בציבור החרדי יותר קשה להם כי זה ציבור כיתתי וחשדן?
אז זהו, שמאד אשמח להבין איך מחנכים לשחור ולבן ללא הקטנת האחר.
תיבת נח לא מחזיקה כל החיים הקדוש ברוך הוא אמר לנח גם צא מן התיבה, נחשפים לעולם זה לא יעזור לאף אחד, למשל, כל יולדת נפגשת אם זה בטיפת חלב בזמן ההריון ובבית חולים ולאחר הלידה עם ציבור שלא בדיוק גדל בתוך תיבת נח, וגם ללא ויכוחים ההתנהגות האישית משפיעה, כמו שיש חיסון לקורונה חייבים גם חיסון כשצריך לצאת מתיבת נח וחייבים לצאת, לינק לתוצאה אמנם קיצונית מאוד אבל אומרת הרבה https://www.youtube.com/watch?v=cvNyXdWb6Pc כך שזה סיכון גבוה לתפוס כל הזמן בתיבת נח זו דרך קצרה וארוכה שלא הוכיחה את עצמה, עיין ערך השתקת פרשת מלכה לייפר ועוד השתקות ועוד
1. ממקום שבאת. נסוי אש מוכיח עד כצמה אנשים נוטים ללכת אחרי ההבל כאשר הוא נחרץ. זו סיבה כנגד חינוך חד ממדי, שבהכרח אינו מכיל את האמת בטהרתה שהיא רב מימדית.
2. לצערי אני רואה הרבה מבוגרים ומבוגרות שהחינוך החד ממדי נותר עד שנות שיבה.
3. הרשי לי לשער שעיקרה של הצמוקה לא נבע מכך שיש שתי דעות אלא מסגנון הויכוח האלים והבוטה משני הצדדחם (קורח ועוד).
4. הצעתך היא לחנך חד ממדית בתקווה שהבתבגרותו יבין הצעיר שזה היה בולשיט. אחלה "חינוך". איני מאמין שיש תקווה בו.
לחמודי — הלינק ששלחת לגבי בן האדמו"ר, אכן מדגים תוצאה קיצונית מאד, כי אותו חוזר בשאלה החליט לעשות זאת בצורה גלויה וקיצונית. אבל ישנם רבים אחרים בעולם החרדי, אשר במקרה הגרוע חוזרים בשאלה למחצה-לשליש-ולרביע, במקרה הטוב מאמצים השקפה ד"לית/חרד"לית, ובכ"ז ממשיכים להתנהג בחוץ כחרדים ונשארים לבושים כחרדים – כדי לא לסבך את משפחתם וכדי שח"ו לא יפגעו בהם פיזית. הם חושפים את דעותיהם החדשות ואת התנהלותם החדשה רק בפני אלה שאינם שייכים לקהילתם… מסקנה: תיבת-נוח סדוקה ודולפת יותר מאשר נראה לכאורה, כי בחיינו יש מורכבות בגוונים שונים, לא רק שחור-לבן.
כמה מחשבות על חינוך של בנות, על טיעונים דמגוגיים, מה באמת מתבגרות צריכות בגיל ההתבגרות, ועל מחיר הנוקשות:
1. מה שחסר פה ובמאמרים נוספים היא התייחסות להיבט המגדרי בחינוך. עד כמה יש חינוך לעצמיות בקרב בנות מול התבטלות? עד כמה עבודת ה' של נשים מבוססת על היותם כלי שני? עד כמה יש מקום לבת לעמוד בזכות עצמה ועד כמה היא יכולה לרתום תכונות כמו חשיבה ביקורתית או מרדנות לרוחניות שלה כשהם לא באים כחלק מחידוש תורני וגישמאק בלימוד?
בהמשך לכך הכותבת מציעה פתרונות, ללא התייחסות משמעותית למשמעות ולהתכנות שלהם. כך חיבור ישיר לתורה ללא בעל ולחילופין תחושת שליחות אינם עולים בקנה אחד עם החינוך הקיים, אותו הכותבת מרבה להלל. חינוך שמעודד התבטלות וציות לצד הגבהת החומות. כיצד ניתן לצפות מנשים שהחוויה המרכזית שלהם ביחס לעולם שבחוץ היא פחד לצאת אליו ולהפיץ אור מתוך "תנועת חיים ספונטנית וזורמת"???
2. הכותבת שוללת את הטענה "כאילו ניתן להכין את התלמידה אל החיים באופן הרמוני" מכיוון ש"לעולם תהיה הנשמה מהדֶסֶת בדיסוננס שבין יצרה לבין יוצרה". קודם כל זהו טיעון דמגוגי, כי אף אחד לא חושב שאפשר להכין את הבוגרות ל'הרמוניה' עם העולם, אבל כן אפשר לחתור באופן מתמיד להקטין את הדיסהרמוניה וזהו הבדל עצום. שנית, זו גישה תבוסתנית שמקדשת את הקיים. העולם מורכב, דיסהרמוני אז בואו ניצור לנו הרמוניה בדמות חממה בלתי טבעית ונקווה שאח"כ כולן תערוכנה את האדפטציה הנדרשת, שאנחנו בעצמנו אפילו לא יודעים מהי ואיך נדע אם כל מה שאנחנו מכוונים אליו מראש זה תיבת נוח?
3. הטיעון המרכזי שעליו מושתת התזה בדבר העדיפות של החינוך הדיכוטומי הוא טיעון שלילי, הווי אומר – אצלם הרבה יותר גרוע. עצם ההצבה של דרך אחת, הקיצונית ביותר ביחס לחינוך החרדי, במשוואה – היא בעצמה דמגוגית. היא מתעלמת מכך שיש לא מעט דרכים ותפיסות על הרצף של העולם התורני שמאפשרות יותר רכות וכבוד לאינדבדואל. לא צריך להגיע לפירוק פוסט מודרני בשביל זה, אבל זה נוח להציב טיעון זה כי כך כביכול מסתיים הדיון. הרי אף אדם חרדי לא רוצה בלבול זהות ופירוק פוסט מודרני.
4. הטיעון המרכזי בשבח החינוך לשחור ולבן הוא שכך מתבגרים חושבים כך שזה תואם לצורת החשיבה שלהם ומשרת את מה שהם זקוקים לו בגיל הזה – זהות ברורה, בטחון וכו'. מהיכרות שלי עם מתבגרים כמו גם מבירור עם אנשי מקצוע צורת החשיבה הזו היא יותר שלב התפתחותי מאשר שלב שמאפיין בהכרח מתבגרים. ואם כבר בוחנים מה מתבגרים צריכים בשלב זה אז הם צריכים מרחב להתפתחות, לבירור, לגיבוש זהות. חינוך נוקשה אינו מעודד זאת בלשון המעטה.
5. הכותבת משבחת את החינוך המסתגר אבל מתעלמת מהמשמעות והמחירים שנלווים לתפיסת עולם שרואה הכל בשחור לבן. כל לדוג' תפיסה כזו לא מאפשרת להכיל שונות הן ברמת האישיות והן ברמת הקהילה כך שכל מי שלא תואם לסטנדרט האחיד משלם מחיר יקר אם באי התאמה וקונפליקט תמידי מול המערכת או בהיפלטות ממנה וחוויה כואבת ברמה האישית, קהילתית ורוחנית. תמהני באיזה קלות מוותרים על כל הנשמות האלה.
וואו, תודה לכותבת המאמר! עד כותרת המשנה "בגרות" קראתי בנשימה עצורה בלי להפסיק!!!!
רציתי להדגיש בבקשה, גם כמענה חלקי לתגובתה של דבורה פלדמן,
שדווקא בגלל שגיל ההתבגרות הוא כפי שתואר במאמר- מאופיין בשאיפה לנחרצות ובייסורי נפש מול דיסוננסים- דווקא בגלל זה, האחריות שמוטלת על מערכת החינוך היא רבה מאוד מאוד מאוד!!!!
האחריות היא לספק דוגמה אישית!
ולצערנו, כיום, אל הכלים הצמאים לנחרצות, נמזגים פרדוקסים בלתי ניתנים להכלה!
מערכת החינוך החרדית הקיימת, היא מסואבת עד העצם, וחבל.
מורה מדברת גבוהה גבוהה על הסתפקות במועט, והבית שלה נראה כמו ארמון, ומתלבשת בבגד חדש כל יום.
מנהלת נכבדה לא מצליחה לכבוש את כעסה ומתפרצת על תלמידה שביצעה מעשה מתריס.
סמינר שמטיף ליושר ותמימות ולא משלם לעובדותיו זכויות סוציאליות.
וכן הלאה וכן הלאה.
דרושה בדחיפות מערכת חינוך שמחנכת לחינוך מוחלט- אך מהווה דוגמה אישית בעצמה למה שהיא מטיפה לו.
מאמר מדהים מאוד! לפני שאני בודק ומנתח את הרעיונות ביישוב הדעת, אני רוצה קודם כל להגיד שהכותבת מוכשרת ביותר: הן הניסוח והן הרעיונות – מצויינים, מעשירים את הדעת ומעוררי השראה! כה לחי!
מאמרי התגובה משלימים אחד את השני, ומעניקים תמונה מדהימה על יתרונותיו ומגרעותיו של החינוך החרדי.
תודה 'צריך עיון' על עבודת הקודש!
קראתי את המאמר וכן חלק מהתגובות ורציתי להוסיף כמה דברים
1. ראשית כדי לשמור על כבודו של הרב וינברג שהוזכר במאמר כחלוץ השקפת "תיבת נח=אל תלמדו להתמודד עם העולם שבחוץ" הרב וינברג למד נוסף על גדלותו בתורה לימודים חיצוניים, ועודד באוסטריה ובגרמניה לימודי חול ברמה גבוהה בבית מדרש לרבנים של הרב עזריאל הלדיסהיימר כתגובה להשכלה שספחה אליה קהלים שלמים
אז חשוב מאד להדגיש גם אם (אין לי שמץ של מושג מאין לקחה כותבת המאמר שהטמעת המושג תיבת נח באה מכיוונו) אמר פעם את המילים תיבת נח לא הייתה כוונתו לצמצום ומחסור במתן כלים להתמודד עם העולם שבחוץ
להפך הרב וינברג ראה צורך קדוש לתת כלים חזקים נגד רוחות התקופה וראה את הצורך למצוא מענה חזק למבקשים אותו [ראו שו"ת שרידי אש יו"ד סימן עז]
יש לציין שבעולם הרבני הקלאסי לא חסכו ממנו ביקורת [ראו במכתבים לרבי חיים עוזר חלופת מכתבים בינו לרב וינברג אודות סירובו של הראשון לתת לבית מדרש גבוה לרבנים לעלות לארץ ישראל כיון שלומדים שם לימודי חול]
2. ראיתי שהמגיב הראשון כתב על החזון איש והשקפתו וברצוני להדגיש משהו.
מה שהביטאונים החרדים וחברי הכנסת החרדים עושים לחזון איש זה עוול מוחלט החזון איש היה כביכול קיצוני בדעותיו מכיוון שהיה צורך לדעתו באותו הזמן להיות קיצוני, החזון איש היה אדם עם המון אומץ בפרט בפסיקותיו ההלכתיות [כגון היחס לאבקת חלב נכרי, וכן פסיקתו החדשנית בנוגע ליין של חילוני בהלכות טריפות עיי"ש] אדם עם גדלות נפש עצומה ויכולת ראייה למרחוק
אנחנו לא חיינו באותה תקופה ואין לנו אפשרות להבין את הסחף המטורף שהיה לאנשים אחרי התנועה הציונית-חילונית
כל מה שמלמדים את הילדים החרדים על החזון איש זה על משל העגלה הריקה על זה שהוא פתח את החולצה והראה שהוא לא מפחד שיירו בו, לא מלמדים על הגדלות על ההבנה העומק, אומץ הפסיקה אנושיות הכלה חלוציות.
אז עצתי לאותו נבוך פשוט ספר על החזון איש מה שהוא היה באמת
ליחיאל, אני אצטט לך את החזון איש בקיצור וזה החזון איש ממבטי אינך חייב לקבל את גירסתי, קראתי על החזון איש ואני חושב שזו תמצית חייו שהוא אמר על כל שאלה אני מתיעץ עם ארבעת חלקי השלחן ערוך
התגובה מיועדת לקורא לעצמו חמודי ובאופן כללי למגיבים
האמת שקצת מוזר לי להתכתב עם אדם שמכנה את עצמו חמודי
כי האפשרויות העומדות לפני הן או שאתה בחור ישיבה בן 15 שמתבייש לכתוב את השם שלו או חסיד בן 40 שמתבייש לכתוב את השם שלו, יותר נחמד אם תקרא לעצמך בשם שמכבד אותי ואותך
על כל פנים לא לכל דבר צריך להגיב עדיף לנשום 30 שניות לחשוב האם אני הולך לכתוב דבר שיועיל לעולם או לא
אין לי כל כך מושג מה רצית להגיב על מה שכתבתי מראיית מבטי על החזון איש
באופן כללי כוונתי הייתה לענות למגיבה בשם שמרית על שאלתה שהוצגה בטון סרקסטי ועומק כוונתה הייתה להביע ביקורת על כך שחינוך שחור לבן (לפי איך שהבנתי אותה כמובן) הוא מזיק מלמד זכות במקום שלא צריך ומלמד חובה במקום שלא צריך,
ובכל מקרה לדעתי חלק מהשאלה הזו נובעת מחינוך טוטלי לשחור לבן
אין צורך לחנך את הילדים על פי המושלמות של אלו שהיו לפנינו בגלל הדבר הזה הרבה אומללים חוזרים בשאלה ("אם הצדיק הזה כל השנים חטא זה אומר שאין ח"ו אלקים, או אם הצדיק ברך והברכה שלו רק עמדה לרועץ זה אומר שכל החרדים שקרנים) הראייה הטוטלית היא לדעתי ולדעת רבותי מסוכנת מיותרת לא כל כך רלוונטית
אין צורך לחנך ילד על חסידות כזו או אחרת אהבת אדמור לא אהבת אדמור
כל זה לא רלוונטי, יש צורך לחנך את הילד להיות איתן בתורת משה לדעת אמת מהי לדעת לשאול במקום שצריך לדעת לענות היכן שאפשר, להבנות לילד דרך חיים ולתת לו את ההרגשה שהוא בונה אותה (הרגשה שהיא נכונה , זהו חינוך לתת לילד כלים)
איך עוזר לתלמידים שכשיש צפירה ביום השואה או ביום העצמאות הרבה או המורה סוגרים את החלון ומלמדים יותר בקול כדי שלא ישמעו את הצפירה
אם יום אחד הילד הזה יגדל ויווכח שקרו כאן בישראל דברים ול"מזרוחניקים" יש השקפת עולם ברורה לגביהם "לקיצוניים החרדים" יש השקפת עולפ ברורה לגביהם ורק לנו ה"נורמלים" אין כלום חוץ מסגירת חלונות והתחמקויות.
את השאלה הזו לא אני שואל, אלא עוד אדם שנעשה לו עוול שמו אליהו כי טוב מחבר ספר התודעה לתלמידי ותלמידות החינוך העצמאי וכך הוא כותב בכאב בקונטרס על יום העצמאות והזיכרון "..וכשהתחלתי בספר התודעה הוצאתי מגנזי אותו החומר ובאתי לשאול אצל גדולי הוראה האתן חומר זה או שאחדל כולם אמרו לי חדל מלנגוע בדבר זה כי אתה מאבד עולמך גם בימין וגם בשמאל… אחד בלבד הוא הרב ש.א. הסכים איתי אך אני שמעתי לדעת רבים שלא לשם שמיים אלא לשם ביזנעס בלבד" עד כאן לשונו הכאובה כמובן שאותו ש.א. הוא רבינו הגדול הגרשז אוירבך שהיה לו את האומץ לעמוד ולהגיד כן! כדי להתמודד עם העולם לא צריך לברוח ולהסתגר אלא לעמוד איתן ולהתמודד עם השאלות
הרב אוירבך כפי שרואים בעדות היה דעת מיעוט בעולם ה"אמת" שלנו
והצורך לעמוד ולענות את התשובות עבר מממסד הביזנעס אלינו
פאדיחות שאנחנו בכלל דנים אם יש צורך לתת מענה ותשובות לבנות המסכנות שלנו
סליחה שלא ניקדתי אני כותב מהדרך
ליחיאל, דרך אגב אני לא חסיד ואני מתקרב לגיל 60 מה לעשות שיש לי מרץ נעורים, אני לא מוכן לכתוב בשמי כי יש דברים שאני כותב שמקפיצים מאוד ואני חושש לחיי שיהיה ברור, ולגופו של עניין אני לא מבין כלל את כל הפילוסופיות [יותר נכון אני לא רוצה להבין] יש לנו גמרא ושולחן ערוך אם נחנך את צאצאינו להיות צמודים לגמרא ולשולחן ערוך אנו מסודרים זו דרך קשה אבל מי אומר שהחיים צריכים להיות קלים כל החניוקישקייט והנערווים והחומרעס והחסידות ואיסורי האינטרנט והסגירות הם סטייה מהיהדות המקורית אלו אמנם מקילים על החינוך לטווח הקצר אבל א' לטווח הארוך הם מסוכנים מאוד [עיין ערך יהודה משי זהב ומלכה לייפער] ובכל מקרה זה לא רצון ה' מה שכתוב בגמרא ובשלחן ערוך זה רצון ה' כל האחרים הם דתות שאפילו לא קרובות ליהדות
אכן, בני הנעורים נוטים לחשיבה דיכוטומית.
האם תפקידם של המחנכים הוא להקצין את הנטייה הזו, או למתן אותה?
האם חינוך להסתגרות בתיבה, והפחדה מהמבול שמחוצה לה, יכול להיקרא הכנה לחיים?
צפורן- הקצנת הנטיה לחשיבה דיכוטומית, אינה בהכרח חינוך להסתגרות והפחדה מהמבול.
המחנך לא צריך להקצין את הנטיה אלא להכיר בה ולנצל אותה, כך בדיוק בונים אישיות של מתבגר: עוזרים לו להבחין בין טוב לרע ובין עיקר לטפל. זו ה-משמעות בה' הידיעה, של החינוך.
(וזה כמובן לא צריך להיות מבוסס על הפחדה אלא על התבוננות, הבחנה וירידה לעומקם של דברים)
אם נחנך את בני ובנות הנוער שלנו, שכל עמדה היא לגיטימית, וש"אנחנו בסדר אבל גם הם בסדר וגם הם וגם הם וגם הם", נהפוך אותם למבוגרים מבולבלים ואובדי עצות.
את האיזון, הריכוך, יישוב הדעת, היחס המכבד- צריך לחנך דווקא את
ה-מ-ב-ו-ג-ר-י-ם!
בני 22+ בציבור החרדי!
דרך אגב עכשיו צפיתי בווידאו על הפגנה נגד הרכבת הקלה, מי התיר לכם לגזול את זמן הפועלים ואת זמן מנהל העבודה ואת זמן שכירת הטרקטור זה גזל הרבים אין לכם שום בעלות על רשות הרבים אף אחד לא חייב לכם שום דבר עמי ארצות חסידים שאסור לגור בשכנתכם ואפילו לפי מה שפוסקים על הניזק להרחיק את עצמו ובכל מקרי ההפגנות הם גירי דיליה [חושן משפט סימן קנ"ה סעיף ל"א בבא מציעא קי"ז ע"א], אתם עוברים על איסורי תורה פושעים עבריינים, בסך הכל איך אני יודע על בטוח שעבירה גוררת עבירה זה כידוע יהודה משי זהב היה לפני למעה מ30 גדול מארגני ההפגנות והיום נתגלה קלונו אני בטוח בטריליוני אחוזים שכל "לשם שמיים" שזה לא לפי ההלכה מסתתר מתחתיה פושע [או בעניני כספים או בעיניני עריות אין לי שום ספק בזה]
לליטאי בגילאי השישים שמכנה את עצמו "חמודי",
ההפגנות האלה שאתה מדבר עליהן, מקוממות כל אדם עם קצת שכל ישר! זה לא קשור לחרדיות ולא קשור לשום דבר! אתה לא יכול לקחת חבורת פורעים של עשרים איש ולהאשים במעשיהן מגזר שלם.
מה שאני כן מסכים, זה שהבסיס שאיפשר להתפרעות הזו לקרות, העובדה שלא אזקו את האנשים המתנהגים כך כבר בשנות החמישים, ובכך איפשרו לתופעה הזו לפרוח – קשור בקשר הדוק לזוגיות המסובכת בין דת ומדינה – וזה מצריך דיון נרחב. אבל המעשים לעצמם מופרכים ומקוממים – בעיני הכול!
ליהושע אני לא חסיד וגם לא ליטאי איני מאמין בגדוילים כבר ראית את זה לי יש דעה עצמאית שרק הגמרא [ומפרשיה] השלחן ערוך [ונושאי כליו] מחייבים אותי לא אמונה עיוורת בשום מנהיג לא חסיד לא ליטאי לא ספרדי ולא אויבערלאנדי
שלום לכולם,
מאוד נהנתי לקרא את מאמר התגובה של הגב' הייזלר, וכן את התגובות המחכימות של כל המגיבים.
אני מבקשת לכתוב לכם מהנסיון האישי שלי לגבי גיל ההתבגרות של נערה חרדית חסידית ["רגילה לכול דבר"] שגדלה בירושלים של סוף שנות ה80-90,
כאחות בכורה למס' מכובד מאוד של אחים, [לא מגלים…עין הרע]
ההורים שלי היו כמובן עסוקים בהישרדות יום יומית,
ולי הייתה הזכות והפריוילגיה להכיר את האחים שלי לעומק נשמתם,
אחד האחים שלי כונה ע"י כל ה"מבוגרים" בחייו ומגיל מאוד קטן כ"מרדן" [בסופו של תהליך, ומאוחר מידי הוא אובחן כגאון ובעל מנת משכל גבוהה במיוחד]
אצלי הוא מצא אוזן קשבת ומכילה, אף פעם לא קטעתי לו הילך מחשבה לא שפטתי אותו על הגיגים [שאין לי מושג איפה הוא מצא אותם] להפך – הרגשתי שהוא מאתגר אותי.
ולכן כשהיה מתריס בפני על כל מיני הנהגות, התאלמויות, או תגובות של אחד בפה ואחד בלב שהוא "תפס" בהן גדולים ממנו, או כאשר היה מגיע אלי עם נסיון לבירורים שונים ביהדות\חסידות הייתי מנסה למצא לו תשובות.
בהתחלה נסיתי לברר אצל המבוגרים בחיי, כלומר ההורים או המורות שלי,
ולצערי נדיר שקיבלתי תשובות…
ולכן לא הייתה לי ברירה וכיוון שהרגשתי אחראית על המשך איכות החיים של אחי מבחינה אמונית, התחלתי לחפש תשובות בעצמי.
התחלתי עם ארון הספרים היהודי שנמצא בכול בית, אלא ששם לא ממש מצאתי תשובות כי לא היו הספרים הנכונים,
באיזשהו שלב [מוקדם ממש בגיל 11-12] הגעתי לספריה העירונית, ושם בספרי ההגות והמחשבה מצאתי המון תשובות,
אני בטוחה שהייתה עלי שמירה עליונה מיוחדת במינה כי התכנים שאליהם נחשפתי יכלו להוביל אותי החוצה,
אבל אולי כאמור בגלל השגחה מיוחדת ובגלל דבקותי במטרה "לעזור ולהציל" את אחי, הצלחתי לסנן את הטוב מכול החשיפה.
היום אחי ביזנסמן מצליח מאוד בחו"ל, הוא לא חרדי בהגדרה, יותר לכיוון דתי לייט במיוחד.
מה שאני למדתי משנות ההתבגרות שלי זה:
א. כל המבוגרים בחיי לא הבינו שהם מפסידים את "פרוזדור" בדרך לטרקלין,
כלומר גם אם אסכים להגדרה של "שחור לבן" יש אלפי גוונים לשחור ואין אפשרות לעקוף או להתעלם מהם בדרך ללבן, בלי לאבד בדרך את היופי של הגוונים,
[ואני רומזת ל"נושרים"]
ב. התחייבתי בפני עצמי שאחנך את הילדים שלי שלא הביישן למד ואענה להם על כל שאלה שתהיה להם בין אם ישאלו על איך מייצרים נייר, או למה לא אוכלים מצא מרובעת בפסח או איך תינוק נולד…
[ואני אכן עונה להם על כל שאלה, מה שמוביל לעוד אחת…ולפעמים אני עונה להם שאני צריכה לברר בעצמי כי לא הכול אני יודעת, ולפעמים אני עושה את המחקר איתם ביחד]
לסיכום אציין שביתי היקרה עובדת היום במקום חילוני לחלוטין, שרוב שירותיו ניתנים לציבור שמוגדר כלא שומר תורה,
ואם תתקלו בה ברחוב לא תראו שום שינוי בינה לבין חברותיה בוגרות הסמינר החסידי אליו הלכה,
כי היא ב"ה זכתה להאיר את מקום העבודה בהתנהגות, ובצניעות שלה ולקדש שם שמיים.
השינוי היחידי שיש בינה לבין חברותיה הוא שהיא היחידה בניהן שהולכת פעם בשבוע לפעמים במסירות נפש, לשיעור תורני מיוחד במינו שנבנה לחוזרות בתשובה והותאם לנשים חרדיות בוגרות הסמינרים השונים על כל גוניהם.
אני לא יודע אצל בנות אבל אצל בנים זה מאוד בולט כבר מגלאי כיתה ו ואפילו לפנ"כ
שלחד ממדיות שהיא לדעת מותאמת ונכונה כדברי הכותבת יש תופעות לוואי במה שקשור למידות (תוסיפו לזה עוד נתונים סביבתיים פנים חרדים והמצב עגום בלשון המעטה)
אם זה ביחס לכל מי ששונה – יחס מזלזל יחס אדיש (אם לא חרדי נפגע בתאונה לא מעניין – כמו השאלה "היו שם חרדים…,)
יצא לי בתקופה האחרונה להזדעזע כל פעם מחדש – כשהצטרפתי לטיולים של בחורי ישיבה – מהיחס לנהג וכללי האוטובוס שלו ועד ההתנהלות מול נותני השרות הייתה שם שחצנות וציניות עקיצות מילוליות והתעלמות מהאחר ורגשותיו
ובאופן ברור זה היה מושפע משמעותית מהחינוך לחד ממדיות שמה שלא כאן לא נחשב – הדבר היה ניכר מתוך האמירות שהושמעו ומתוך הדברים שעלו בין השורות
ההפתעה הייתה שגם בחורים שנחשבים ומוכרים כעדינים התנהגו בצורה כזו,
נקח דוגמא אמנם פשוטה אבל יש בה לתת משל על תהליכים דומים בחיידרים מדברים ועושים "ליצנות דע"ז" על שוטרים וחיילים מתוך רצון למתן התלהבות ילדותית וכדו' יש חיידרים שלא מסכימים תחפושת של שוטר וחייל או מעקמים על זה אף (ואני לא מתווכח עם עצם הדבר) אחרי דבר כזה לך תסביר את היחס לחייל
וליום הזיכרון לחללים ולמשפחותיהם,או את הצורך להקשיב לכוחות שיטור ולמה לא מתאים לקרוא לשוטר נאצי.
בעצם אנחנו לא רק בתיבת נח – מעשה פסיבי – אנחנו גם במלחמה מול המבול – מעשה אקטיבי.
מעשה אקטיבי מפר איזונים ומוביל להטיית תפיסת המציאות בפרט בגיל ההתבגרות.
לדעתי אין ספק שצריך תיבת נח והגבהת החומות אולי היום יותר מלפני 20שנה ובפרט בגילאים הצעירים (אני לא רוצה לחשוב על פרסומות למעדן חלב שיופצו
בכל פינה שמככבים שם ילדים לצד הורים מאותו מגדר – מה נענה אז?)
אבל צריך לתת את הדעת לאזן בפרט אל מול הסכנות החינוכיות בתחומים לא פחות חשובים שיכולים להתהוות.