"אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל" (בבא בתרא כא, א). אחת התקנות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה היהודית היא תקנת יהושע בן גמלא, הקמת מערכת בית ספרית לילדי ישראל. קשה היום לדמיין עולם ללא מוסדות חינוך. החינוך המוסדי הוא חלק בסיסי ומהותי של חיינו, ועל כך יש לנו להכיר טובה לגורמים רבים: למקימי המערכת בימי קדם, לחלוצים כמו שרה שנירר (ורבים לפניה ואחריה) בעידן המודרני, ולבעלי המוסדות וצוותיהם העושים את מלאכתם בנאמנות ובמסירות. לצד זאת, חשוב להיות מודעים למחירים האפשריים של דגש-יתר בחינוך המוסדי, כדי לצמצם אותם ככל שניתן.
במאמר זה אתמקד באחד המחירים שאליו התוודעתי בעבודתי בהנחיית הורים: היחלשות החינוך הביתי. שוב אדגיש שלא באתי להפחית, אפילו במלוא נימה, את ההערכה לחינוך המוסדי. מנגד, אבקש לכוון זרקור על יחסי הגומלין בין החינוך המוסדי לבין החינוך הביתי, בין המוסד לבית. אטען שלמרות השוני העמוק שביניהם, יחס בריא בין השניים אמור להפרות ולפתח את שני הצדדים; הוא גם עשוי לצמצם מחירים נוספים של החינוך המוסדי, כאלה שהוזכרו במאמרה של דבורה בלוך.
לעתים לא רחוקות אני שומעת מפי ידידות או בני משפחה: "הציפיה הגדולה ביותר שלי מהמוסד הוא שהוא לא יזיק." כשפגשתי מכרה המנהלת מוסד, שמעתי את המקבילה של משפט זה: "העיקר שהבית לא יפריע לחינוך של הסמינר." לדעתי, שני המשפטים שגויים מאוד
לעתים לא רחוקות אני שומעת מפי ידידות או בני משפחה: "הציפיה הגדולה ביותר שלי מהמוסד הוא שהוא לא יזיק." כשפגשתי מכרה המנהלת מוסד, שמעתי את המקבילה של משפט זה: "העיקר שהבית לא יפריע לחינוך של הסמינר." לדעתי, שני המשפטים שגויים מאוד. חינוך ילדינו הוא משוואה הכוללת את הבית ואת המוסד. כל אחד תורם תרומה חיונית משלו. הבנה מעמיקה יותר של חלקי המשוואה ושל תפקידם בחינוך עשויה לסייע לנו למקסם את התועלת שלה, ולדאוג שאף צד לא יכרסם בזולתו או יטשטש את משמעותו.
הרשות החינוכית הציבורית
מעצם טבעם, מכוונים מוסדות הלימוד לכלל הציבור. זוהי הרי מטרתם: לשרת את הציבור שמתוכו הם הוקמו. אם נתמקד בחינוך החרדי, לכל קבוצה חרדית מובחנת – ליטאים מסוגים שונים, חסידים למשפחותיהם וספרדים לעדותיהם, חרדים מודרניים וכך הלאה – מוסדות לימוד עצמאיים ונפרדים.
השיוך הקבוצתי מגדיר את הערכים המכוננים של מוסד הלימודים, את התכנים הנלמדים בו ואת הגישה לאינספור שאלות גדולות וקטנות – מהי מדיניות הקבלה למוסד, מה עושים כשיש צפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל, כיצד מגדירים "בית של תורה", האם להצטרף לרפורמת "עוז לתמורה", מהם גבולות הסמכות של רבנים, וכהנה רבות – שהתשובות שלהן נובעות מהזהות המוסדית. שיחות עם הצוות החינוכי והניהולי במוסדות החינוך של ילדי לימדו אותי כי התשובה השכיחה לתהיות על מדיניות מוסדית היא "ככה נהוג בציבור", או בגרסה אחרת "ככה ההורים רוצים". המוסד רואה את עצמו 'שליח ציבור'; הוא כפוף לציבור של הקבוצה הרלוונטית, ועליו להיצמד לדעות הרווחות באותה קבוצת ייחוס.
סביר מאוד להניח שבתים רבים אינם שומרים על כל כללי המוסד, בוודאי לא לאורך 365 ימים בשנה. אז האם המנהלים משקרים? האם הפער בין "ככה הציבור רוצה" לבין דעותיהם הפרטיים של הורים הוא בעיה חינוכית? האם מדובר במצב הדורש תיקון?
האם דעותיהם הפרטיות של ההורים מקבילות לאותו "ככה נהוג בציבור"? התשובה היא שאין בהכרח התאמה, ובוודאי לא התאמה מלאה. טלו לדוגמא את סוגיית "התקנון" האימתנית. קל מאד לזהות את השיוך הקבוצתי של בית ספר נתון לפי תקנון הצניעות של מוסדות לבנות. לא הרי תקנון בית ספר המיועד לציבור 'פתוח' כהרי תקנון של בית ספר 'פְרוּם'; לא הרי תקנון בית ספר חסידי כהרי תקנון ליטאי; קיימים גם ניואנסים רבים בתקנונים של תתי-קבוצות שונות. לגיטימי כמובן לקבוע תקנון לפי מה שמקובל בציבור, וגם לאכוף אותו כהלכה; התקנון הוא עצמו הסיבה להקמת המוסד, ואכיפתו היא זכות קיומו.
אך הבה ונבדוק בקרב אוכלוסיית האמהות של בנות במוסד נתון, ונשאל את פיהן באשר לפרטים שבתקנון – האם התגובה תהיה הסכמה גורפת? כל מי ששלחה בת לסמינר חרדי יודעת שהתשובה שלילית. נשמע מאמהות רבות השגות על פרטים שונים בתקנון, על היותו מפורט מדי או לא מפורט די הצורך, על אי-מתן אימון בבנות ובהוריהן, וכך הלאה. יתרה מזו, סביר מאוד להניח שבתים רבים אינם שומרים על כל כללי המוסד, בוודאי לא לאורך 365 ימים בשנה. אז האם המנהלים משקרים? האם הפער בין "ככה הציבור רוצה" לבין דעותיהם הפרטיים של הורים הוא בעיה חינוכית? האם מדובר במצב הדורש תיקון?
אבקש לטעון שאין בהכרח בעיה, וכי מדובר במצב תקין. ואולם, תקינות המצב תלויה בהפנמה שמדובר בשתי רשויות חינוכיות חלוקות – הרשות המוסדית והרשות הביתית – ובהבנה שעל כל אחת מהן להיצמד לתפקידה ולהשתמש בכלים שלרשותה, תוך כיבוד הרשות האחרת ומקומה.
חינוך מתחיל בבית
החשיבה המוסדית היא מערכתית ביסודה. היא פונה אל הציבור באופן כללי, ואינה מסוגלת להביט על כל ילד באופן אישי; ולמעט רגישות בסיסית לשוני בין התלמידים – אף אין זה תפקידה. לעומת זאת, זהו בדיוק תפקידו של הבית: להעניק לכל ילד חינוך "על פי דרכו", לדעת מה ראוי ונכון לילד אחד, ומה ראוי ונכון לילד אחר על פי טבעו, כישוריו ונטיותיו.
בהיותי תלמידה בתיכון, סיפרה לי חברה בכיתה על אחותה הלומדת בסמינר אחר. אני זוכרת שהדבר גרם לי לחשוב שמדובר במשפחה חסרת עמוד שדרה, שקשה לה לקבוע עמדה באשר לקו החינוכי שלה. ואולם, כשגדלתי והחכמתי הבנתי שההיפך הוא הנכון: היכולת לחשוב על כל ילד ועל צרכיו בנפרד היא סימן לבגרות ולאחריות חינוכית מפותחת.
מוסד לימודים בנוי מהותית על אחידות וקונפורמיות. הבית לעומת זאת אמור להיות מקום מאפשר, מקום שמעצים את הצדדים האישיים והאינדיבידואליים של כל ילד, ושאינו דורש התאמה לדפוס אחיד
הבעיה מתחילה כאשר הורים מאמצים לעצמם חשיבה מערכתית גם בזירה הביתית; אני פוגשת רבים כאלה בעבודתי בהנחיית הורים. הגישה הרווחת במחוזותינו (ואולי גם במחוזות אחרים) היא ש"כל בנות המשפחה תלמדנה בסמינר פלוני", ש"כל החתנים ילמדו בישיבה אלמונית", ובאופן כללי ש"ככה נהוג אצלנו בבית". האתגר בגישת "ככה נהוג אצלנו" הוא ביחס לילד שאינו נכנס למשבצת, ושהניסיון לכפות עליו את התבנית המשפחתית חוסם אותו – חסימה מחשבתית ורגשית. לעתים, חלק גדול מהשיחה שלי עם הורים לילדים אלה נסוב סביב הצורך להגמיש את הכללים ולהעניק אהבת חינם גם לילד שאינו עומד בהם.
אני נזכרת באנקדוטה שאירעה לי לא מזמן עם אבי, כאשר הביע את דעתו בעניין מסוים. אחרי מעט חשיבה, ובמלוא דרך הארץ (אני מודעת להלכות כיבוד אב ואם בנושא), הבעתי עמדה מנוגדת. לאחר רגע של הפתעה הוא הגיב כי משמח אותו מאד שבתו מסוגלת להביע בפניו עמדה שונה, וכי זהו אות כבוד לחינוך של הבית. כלומר, גדלותו של בית מתבטאת בעובדה שבני הבית יכולים לחשוב אחרת – חשיבה שכמובן יש לה גם ביטויים מעשיים בבחירות ובהתנהגות. מוסד לימודים בנוי מהותית על אחידות וקונפורמיות. הבית לעומת זאת להיות מקום מאפשר, מקום שמעצים את הצדדים האישיים והאינדיבידואליים של כל ילד, ואינו דורש התאמה לדפוס אחיד.
על המקום שהבית מעניק לכל ילד להתפתח ולצמוח רוחנית ואישיותית, נאמר כי "חינוך מתחיל בבית".
הבית אינו מוסד קטן
ניקח עוד צעד קדימה, ונאמר שלמוסדות שלנו יש תפקיד לחנך את ילדינו להיות "יהודים טובים", או אם נפרט יותר – "בני תורה טובים" או "חסידים טובים" או אפילו "חסידי רחמסטריווקא טובים". אין לזלזל בתפקיד האמור, והוא כמובן דורש מסגרת מערכתית השואפת לאחידות וקונפורמיות. הקווים הנוקשים של המוסד נקבעים לאור הנחיות רבני הקבוצה ומנהיגיה, והפרטים השונים המאפיינים את המוסד ואת הלימודים בו – סגנון הלבוש והתקנון, תפיסות העולם והערכים המובילים ("השקפה"), וגם שאלות של תכני לימוד וסדר יום – משקפים את המקובל באותו ציבור.
בית, לעומת זאת, אינו "מוסד קטן". בית הוא מקום של משפחה ולא של ציבור, ובהתאם לכך מוטל עליו תפקיד בעל אופי אחר. משפחה אינה משרתת את "הציבור החרדי" או את "חסידות רחמסטריווקא"; תפקידה אישי יותר מצד אחד, ורחב הרבה יותר מצד שני. הוא אישי יותר בכך שהוא מתייחס לאדם באשר הוא – לכל ילד בפני עצמו, כפי שנאמר לעיל – ורחב יותר בכך שהתוצר הרלוונטי אינו "האדם החרדי הראוי" אלא "יהודי ראוי", או במילים הכי פשוטות: "עבד ה'".
בציבור, כמו בעבודת הציבור של המשכן, יש צורך בגבולות חדים ובדרך אחידה העולה בית ה'. מנגד, הבית מאפשר גישה פרסונלית יותר, הבוחנת באופן פרטני את דרכו הראויה של כל ילד, ומאפשרת פתיחות לאמצעים שונים ולמנעד רחב יותר של בחירות בהתאם לצרכיו
לציבור החרדי יש אסטרטגיה ספציפית ביחס לעבודת ה', המייחדת אותו מבין שאר הציבורים היהודיים. אסטרטגיה זו נקבעה על ידי גדולי ישראל, ולכל קבוצה בתוך הציבוריות החרדית יש גוון מסוים בתוך דרך זו. תפקידו של המוסד הוא לשרטט את עקרונות הדרך, לדאוג שתלמידיו יפנימו אותם, ולהתאים לכך את המסגרת הלימודית ואת תכניה. הבית, מנגד, מאפשר התמקדות במטרה עצמה: עבודת ה'. בניגוד למוסד, הבית יכול לערוך התאמה בין המטרה לבין אופיו וטבעו של כל ילד, ולהשתמש גם באמצעים החורגים במידת מה מהמקובל בקבוצה החרדית הרלוונטית.
זוהי הפריבילגיה של בית – מקום פרטי שאינו חייב להיצמד לכל פסיק של הקוד החברתי המקובל. אמנם לא מקובל (ולא משנה כעת מדוע) להחזיק את ספרי הרב קוק בבתי מדרש חרדיים מסוימים, אך אין שום בעיה שמי שנפשו חשקה בה ילמד את תורת הרב קוק בביתו. כך לא מקובל לשלב לימודי חול בישיבה קטנה לנערים, אך בהתאם לנסיבות, אם מדובר למשל בנער שסקרנותו בוערת בו, אין מניע שהבן יקרא בזמנו הפנוי ספרי פיזיקה, בפיקוח הורי המכניס את החול למסגרת של עבודת ה'.
קיצורו של דבר, תפקידו של המוסד החינוכי לשרטט את גבולות הגזרה של הציבוריות החרדית בכלל, ושל הקבוצה החרדית הרלוונטית בפרט, וכך לעצב את "האדם החרדי" או את "חסיד רחמסטריווקא" הרצויים. בציבור, כמו בעבודת הציבור של המשכן, יש צורך בגבולות חדים ובדרך אחידה העולה בית ה'. מנגד, הבית מאפשר גישה פרסונלית יותר, הבוחנת באופן פרטני את דרכו הראויה של כל ילד, ומאפשרת פתיחות לאמצעים שונים ולמנעד רחב יותר של בחירות בהתאם לצרכיו.
ואולם, כאן עלינו לשאול: האם אין כאן סתירה מובנית? כלומר, כיצד ניתן להימלט מהתנגשות בין הנוקשות והאחידות של החינוך המוסדי לבין הגמישות והאופי האישי של החינוך הביתי? האם יכולים שניהם לשכון בשלום בנפשו העדינה של ילד אחד? אני סבורה שהדבר בהחלט אפשרי, אך לשם כך נדרשות מודעות ורגישות.
בית ומוסד: חירות בתוך גבולות
באחד מימי הסגר בתקופת הקורונה ערכנו בר-מצוה לאחד מבנינו. בימים הקצרים שעמדו לרשותנו להכנת האירוע חשתי כמנהלת מוסד. היות שמטבע הדברים היתה השמחה מצומצמת מאד, והיה צורך בהתארגנות מיום ליום, הייתי אני (בשותפות עם בעלי) אחראית על הכל-מכל-כל – הזמנות, בישול, אפייה, עריכה, סידור, הלבשה, קניות, צילומים. החשיבה היתה מערכתית למהדרין, מתוך רצון שיהיה לכולם נעים ונוח, ומתוך דאגה לכך שחוויית הבן תהיה שמחה ומשמעותית ככל האפשר.
כאשר התחלתי להאציל סמכויות ולחלק לילדי תפקידים בהכנת האירוע, נוכחתי לראות כמה שונה כיוון החשיבה שלהם מהחשיבה המערכתית שלי. הבת שהופקדה על המנה האחרונה טיפחה וקישטה כמו שרק היא יודעת לעשות, תוך שהיא מוסיפה רעיונות משלה. בת אחרת, שהופקדה על עריכת השולחן, הוסיפה כלים מסוגים שונים וממגוון צבעים. והבן הגדול, שהופקד על עריכת הקניות ביחד עם חתן בר-המצוה, הקפיד לערוך מעין תיאום ציפיות בין נער בר-המצוה לביני, מנהלת האירוע, ותרם תרומה מכריעה מנסיונו הישיבתי.
כלומר, התפקיד שלי, בתור מנהלת האירוע, היה לתת מסגרת – מסגרת של אירוע שיש בו חלקים שונים: קניות, מנות אוכל מגוונות, צילומים וכך הלאה. אבל בתוך המסגרת, ידעו בעלי התפקידים להעשיר את התחומים שעליהם הופקדו, כל אחד מתוך האופי שלו, הכישורים שלו והיכולות שלו. ללא המסגרת עצמה, מובן שהם בכלל לא היו יודעים להיכנס לתפקיד ולהתמקד בתחומים הראויים להם. אבל אילו לא היתה המסגרת יודעת להעצים אותם, תוך הענקת חירות לפעול בעצמאות מחשבתית וברוח נכונה, ואפילו תוך חריגה קלה מהתקציב המקורי, לא היה האירוע זוכה לעושר ולגיוון שלו.
המוסד מציב מסגרת, תמונה גדולה שיש בה ערכים מכוננים, צביון וגבולות. המסגרת היא החלק הציבורי של החינוך, והיא כוללת את כל חברי הקבוצה; כל מי שבוחר להשתייך אליה כפוף לכללים. אך בתוך המסגרת מתקיימות יחידות קטנות יותר – בתי אב, משפחות – שבהן יש אפשרות לצמוח ולהתפתח בכיוונים אישיים שונים
כך בדיוק נראים יחסי הגומלין בין המוסד לבין הבית. המוסד מציב מסגרת, תמונה גדולה שיש בה ערכים מכוננים, צביון וגבולות. המסגרת היא החלק הציבורי של החינוך, והיא כוללת את כל חברי הקבוצה; כל מי שבוחר להשתייך אליה כפוף לכללים. אך בתוך המסגרת מתקיימות יחידות קטנות יותר – בתי אב, משפחות – שבהן יש אפשרות לצמוח ולהתפתח בכיוונים אישיים שונים, כל אחד בהתאם לכוחותיו ולכישוריו. ולעתים, כמו בתקציב המוקצב לבר-המצוה, יש גם חריגה קלה מכללי המסגרת.
המסגרת המוסדית היא כמו מערכת הקרבנות: תמידית, מסודרת, ציבורית. היא נחוצה וחיונית, כמו שגם סדרי התפילות שקבעו לנו חז"ל נחוצים וחיוניים. זהו סוג אחד של חינוך, והוא מה שאנחנו מקבלים במוסדות הקהילה. אבל מול שאלת הנביא "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן", התשובה היא הרי "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (מיכה ו, ז-ח). אותו "הצנע לכת", אותה עבודת ה' פנימית המכונה "מה טוב ומה ה' דורש ממך", מתרחשת דווקא בספֵרה הפרטית, מקום שאדם משיל מעצמו את מדי הקבוצה ונותן ביטוי כן וגלוי לקשר שבינו לבין הקב"ה. החינוך לצד הזה של עבודת ה', לפנימיות ולכנות ול"הצנע לכת", מתרחש דווקא בבית.
אנו זקוקים לשני מוקדי החינוך, למוסדי ולביתי. הילדים שלנו צריכים את הנוקשות של המסגרת המוסדית, את הגבולות שהיא מעמידה ואת החוסן שהיא מעניקה. ומנגד, הם זקוקים לא פחות למסגרת הרכה יותר של הבית, לחינוך המותאם לאישיות הייחודית של כל ילד, ולעידוד של הביטוי העצמי הכן והפגיע. כדי ששניהם יוכלו להתקיים נדרשים כבוד הדדי והכרה בחיוניות של כל אחד מהמרכזים. כלומר, מצד אחד על הבתים שלנו לכבד את המסגרת המוסדית. גם בתור יחידות משפחתיות, חשוב להכיר בכך שגבולות מוסדיים הם חיוניים כדי לשמר את הטוב שאנחנו עמלים לטפח. בלעדיהם, במצב של חירות ללא גבולות, הכל עלול ללכת לאיבוד. ומצד שני, חשוב שהמוסדות יכבדו את יתרונותיו הבלעדיים של החינוך הביתי, יעניקו לו מקום, ויידעו, בשעת הצורך, להעלים עין מחריגות מהתקנון. ללא רשות חינוכית ביתית, נפרדת ובעלת אוטונומיה, העיקר יישאר חסר מן הספר.
***
ההפרדה בין החינוך המוסד לבין החינוך הביתי אינה כמובן הפרדה הרמטית. היא אינה יכולה להיות הרמטית. המוסד נוכח בבית והבית נוכח במוסד, הילד או הילדה פוגשים את אותם חברים כאן וכאן, ומטבע הדברים מתקיימים ביניהם יחסי גומלין מורכבים. במאמר זה ביקשתי להבהיר שלמרות זאת, חשוב מאד לערוך הבחנה, רעיונית וגם מעשית, בין המוסד לבין הבית. חינוכם השלם של ילדינו תלוי בשילוב בין שני מוקדי חינוך אלו; אך שילוב זה יכול להצליח רק כאשר כל אחד מובחן מהאחר, כאשר התפקידים של כל אחד ברורים, וכאשר כל אחד שומר על אופיו המיוחד, מבלי להאפיל (בכוונה או שלא) על מלאכתו של האחר.
כך נוכל לגדל את ילדינו להיות גם "חסידי רחמסטריווקא" טובים וגם עבדי ה' במלוא המובן של הביטוי – לקיים בעצמנו את המסגרת של התפילה בציבור, וגם ליצוק לתוכה את התוכן הפנימי והאישי של כל אחד מילדינו, בתפילת לחש אישית. אם נוכל לקיים איזון זה, נוכל אולי להיחלץ מהמלכוד שעליו הצביעה דבורה אייזנבך במאמרה המצוין. והלוואי שאכן יתקיים בנו, חברה ויחידים, דברי הכתוב שכבר הזכרנו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ."
חשבתי זמן רב אם להגיב על הפוסט הזה או לא, חינוך מוסדי זה בעיה חמורה מאוד אצל הרבה הורים זה פשוט ברירת מחדל או הרע במיעוטו, בכל מוסד הקדוש ברוך הוא בכלל לא במרכז העניינים אלא הגודול של המוסד, למשל בישיבה חסידית בחור אפס אפסים שלא ראה מימיו גמרא מעבר לכריכה אם הוא לא מפספס אף טיש יש לו מעמד הרבה יותר גבוה מה"מתמיד" [אם יש בכלל דבר כזה בישיבה חסידית] של הישיבה, זו עובדה, וכן בישיבות ליטאיות מי שמלקק יותר את הרששיבע או את המשגיח יש לו מעמד הרבה יותר מהמתמיד של הישיבה שלא סופר את הצוות, חינו מוסדי אי אפשר אתו ואי אפשר בלעדיו כי הורים לא יכולים להיות צמוד לילדיהם, אבל לפחות שידעו שזה דבר שלילי רק אין ברירה. ניקח לדוגמא את איסור האינטרנט והסמרטפון אני אוחז חד משמעית שזה שטויות במיץ עגבניות אני חולק על כל הגישה שמתקלקלים מזה, מה שכן נכון כמו שיש חקירה האם בגלל שאדם משוגע הוא מתקרב לברסלב או בגלל שהוא התקרב לברסלב הוא נהיה משוגע, כך גם כן מי שרוצה להתקלקל מוצא את התכנים הרעים באיננטרט, באחוזים לא מתקלקלים היום יותר ממה שהתקלקלו לפני 60 שנה [דווקא אז באחוזים התקלקלו יותר] מה שכן החינוך המוסדי לא מחנך כלל ליראת שמיים אלא ליראת מה יגידו
היום נוכחתי בעוד חסרון גרוע מאוד של החינוך המוסדי [אם אפשר לקרוא לו חינוך] אין שום היתר למשל לוותר על בין הזמנים אחד, הקרומקייט שענו לי כשתקפתי את "דת בין הזמנים" זה מה שכתוב בגמרא ברכות ל"ה ע"ב, אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. ואין לך מגלה פנים בתורה יותר מציטוט הגמרא הזאת כי שם נאמר על שיטת רבי ישמעאל שצריך להביא פרנסה לא לטיולים שזה ביטול זמן אכזרי ביותר ואין לזה שום היתר [אני מבקש כדי לא לגרום לי להגיב בחריפות קשה מאוד, לא לצטט את הקלישאה הדבילית זו הוראה מהגדוילים] לינק חדש לאסון דת בין הזמנים https://www.kikar.co.il/388962.html.
זה לשון של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה אות כ"ד. ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שכתוב (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה'. ולסיום זה לשון הגמרא פסחים ק"ט ע"א, תניא אמרו עליו על רבי עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים בערב פסח בשביל תינוקות כדי שלא ישנו וערב יום הכיפורים כדי שיאכילו את בניהם: אז בבקשה אין שום היתר ותפסיקו ליצור דת חדשה בשם אף אחד.