הכוונת בנות שגדלו על ברכי הקהילה המגוננת אל מחוץ לחומותיה היא אתגר לחינוך החרדי, אך התשובה לה אינה המעטת חשיבות הקהילה אלא אדרבה – יצירת קהילה ייעודית שתתן מענה לצרכי אותן בנות.

י"ג אדר תשפ"א

אפתח בגילוי נאות: כתלמידת הסמינר הישן בירושלים וכדוקטורנטית באוניברסיטה העברית, אני מכירה מקרוב את המלכוד שעליו מדברת בלוך. מצד אחד קיים צורך בלתי נמנע ביציאה לעבודה, אשר יוצר מפגש קרוב עם עולם העבודה והאקדמיה, מצד שני – יש חשש מפני ירידה רוחנית. במענה לכך מציעים הסמינרים מסר סותר: ביד אחת דוחפים את התלמידות למפגש עם העולם שבחוץ, ובשניה משכנעים אותן שהיציאה כרוכה בהכרח בירידה רוחנית.

אני רואה קורלציה בין שמירת תורה ומצוות מתוך חיבור פנימי לבין השתייכות לקהילה שתומכת בכך, וסבורה שיש לכך סיבות טובות. לדעתי, המסר של הסמינרים נובע מאינטואיציה בריאה של מערכת חינוך שזיהתה את הקשר המדובר

לדעתה של בלוך, הירידה הרוחנית אינה תוצר מתבקש של השפעת העולם החילוני שמחוץ למסגרת החרדית, אלא של החינוך בסמינר, הקושר את היכולת לשמר אורח חיים חרדי עם השתייכות לקהילה. המאמר מציג עובדות ונותן להן פרשנות המבוססת על חוויה אישית ולא על נימוק. כוחה של ההצהרה ש"לא מדבר בחוק טבע אלא בהבניה" יפה רק כעמדה אישית או כהיפותזה, אך היא זקוקה לאישוש. במאמר זה אבקש לחלוק על דעתה של בלוך, ולטעון שאין להקל ראש במורכבות הכרוכה במפגש של בת סמינר עם העולם שבחוץ. אדגיש שאני מתבססת על ההיכרות שלי היא עם האקדמיה החילונית, ויתכן שבמרחב התעסוקתי פני הדברים שונים מעט – אך דומני שלמרות ההבדלים הברורים בין הזירות, יש ביניהן גם דמיון לא מבוטל.

 

מה מצפה לבת הסמינר באקדמיה

המפגש של בת חרדית עם האקדמיה החילונית כרוך באתגרים רבים, מעבר לעצם ההיכרות עם עולם שונה של ערכים ותרבות.

הבנות החרדיות הפונות ללימודים אקדמיים הן לעתים קרובות תלמידות מצטיינות בסמינר, הרוצות לשפר את סיכוייהן בעולם העבודה. אלא שבאקדמיה מצפה להן הפתעה: ממעמד של "חרוצת הכיתה", עלולה התלמידה לצנוח לתחתית הכיתה ולגלות שיש פערי ידע עצומים בינה לבין התלמידים האחרים; חסרים לה כלי למידה עדכניים ויכולת עמידה בדרישות. נקודת פתיחה זו מציבה אותה בעמדת נחיתות, עוד לפני שמתחילים האתגרים הרוחניים של המפגש עם החילוניות.

לאחר שעות רבות בהוויה האקדמית היא אינה מרגישה בבית כשהיא בבית. השפה שלה השתנתה, והיא ערה לכך שגם הסובבים אותה חשים בכך ונבוכים מול השינוי

בהמשך, הסביבה המעורבת מגדרית מאתגרת אותה: עליה לקבוע את הגבולות שלה בלי שהיא מצוידת בידע אלמנטרי על הנורמות ועל הסכנות שבקשר מעורב, והתום הנאיבי שלה הופך אותה למטרה פגיעה יותר. גם כאן, האתגר אינו נובע מרצונה לחקות את אורח החיים החילוני, הוא תוצאה בלתי נמנעת כמעט של פערי תרבות. גם אם היא תהיה הבת השמורה והצנועה ביותר, שאינה מעלה על דעתה לסטות מערכי החינוך בסמינר, היא עדיין תיאלץ לייצר לעצמה אופני התנהלות בטריטוריה לא מוכרת.

נוסף לכך, בעל כורחה מוכתרת בוגרת הסמינר לנציגת הציבור החרדי, ועליה להסביר ולנמק עמדות השקפתיות, להצדיק התנהלות חברתית ופוליטית ולעתים להסתייג ממנה, ולהגיב למקרים פרטיים שהתפרסמו בתקשורת, וכל זאת בלא שקיבלה הכשרה לפעילות כזו. גם כאן, תפקיד הדוברות אינו לגמרי בשליטתה. הסביבה החילונית מטילה אותו עליה מבלי לבקש את אישורה.

לא פעם מוצאת הנערה את עצמה תוהה איך קרה שלאורך כל שנותיה כחרדית היא לא הוטרדה משאלות טריוויאליות שכאלה. היא חווה בדידות, מגלה שהיא מושא לסטריאוטיפים, וכל זאת הרחק מהאינטנסיביות של חברה הסובבת סביב שמירת מצוות, הרחק מכנסי החיזוק של אלול, ומדיונים השקפתיים שבעבר הלא רחוק הזינו אותה. אפילו הסביבה הביתית אינה משמשת עוגן כבעבר; לאחר שעות רבות בהוויה האקדמית היא אינה מרגישה בבית כשהיא בבית. השפה שלה השתנתה, והיא ערה לכך שגם הסובבים אותה חשים בכך ונבוכים מול השינוי. בשולחן השבת ובשיחות בחדר המדרגות היא עלולה לחוש זרות וחוסר עניין, ולהבין שהיא חצתה קו כלשהו וכעת היא מביטה על ביתה שלה מבחוץ. לעתים יחס זה הוא הדדי, וגם החברה החרדית מבוהלת מחציית הקו ומעדיפה להשאיר אותה עומדת מבחוץ.

המפגש עם האחר הערכי מפתיע אותה. הפלורליזם החילוני והערכים של דאגה לסביבה ולאחר קוראים תיגר על הסטריאוטיפים שהחזיקה בהם לגבי הציבור הכללי, מציבים סימן שאלה על סדרי העדיפויות שלה, ומעוררים תהייה מהו הערך המוסף של חיי תורה

תהליכים אלה מתרחשים באופן לא רצוני, ולעתים קרובות – גם לא לגמרי מודע. ומעבר לפינה, כאשר אותה נערת סמינר מפנימה לפתע את הערעור של עולמה הפנימי, ממתין לה משבר ערכים לא קטן. החשיפה לאידאולוגיות חדשות ומתחרות עלולה לסתור את הנאמנות ואת המחויבות הבלעדית שלה לערכים שעד עתה היו חלק מעולמה. היא מגלה שצומחת בה אתיקה אחרת, וכבר מאוחר מכדי להתכחש אליה, והיא מוצאת עצמה ממירה את האמונה והתום בתודעה ביקורתית ובספקנות. המפגש עם האחר הערכי מפתיע אותה. הפלורליזם החילוני והערכים של דאגה לסביבה ולאחר קוראים תיגר על הסטריאוטיפים שהחזיקה בהם לגבי הציבור הכללי, מציבים סימן שאלה על סדרי העדיפויות שלה ומעוררים תהייה מהו הערך המוסף של חיי תורה. הטולרנטיות היא המאיימת עליה: היא מייתרת את המלחמה בתרבות החילונית, ומזמנת הגדרה מחדש של הזהות הדתית. העובדה שהיא בקבוצת המיעוט מעבירה אליה את נטל ההוכחה, ואת הצורך להצדיק את דרכה, אותה דרך שעד לא מזמן נתפסה בעיניה דרך המלך.

המכה בפטיש לכל אלה עלול להיות אבדן אמון בחינוך החרדי. המפגש עם שאלות ועם חשיבה ביקורתית חושף לעתים נקודות תורפה ואי דיוקים במסרים שהנערה ספגה, ואלה עלולים לסדוק את האמון שלה עד כדי שבירה, בבחינת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

הקונפליקטים הללו אינם פשוטים כלל ועיקר, ולא נכון לגמד אותם. לטעמי, תליית הנשירה במסר של הסמינר היא השטחה של המורכבות, והתעלמות מעוצמת האתגר הכרוך במפגש עם המגזר הכללי. הטלטלות הרגשיות-חברתיות-תרבותיות-דתיות ראויות להתייחסות, וניתן כבר לראות ניצנים של מחקר בנושא. הייתי שם ועודני, ואני סבורה שאתגרים אלה הם ההסבר הישיר והמתבקש לירידה הרוחנית, ולא ההבניה שבלוך מציעה. כשנמצאת גופה בגוב אריות, מייחסים את הפגיעה למפגש עם האריות, ולא למערכת העמדות של הנטרף בנוגע למפגש זה.

אכן, לא כל מי שנכנס לגוב האריות בהכרח נפגע. יש בהחלט בנות שנשארות איתנות בדרך (ואני מקווה שאני נכללת בקבוצה זו), אך גם הן נדרשות להיאחזות מודעת ולהשקעת אנרגיה כדי לא להתקרר. נכון, הן נשארות בחצאיות, אך מה עם הדעות על גדולי ישראל? המחויבות לתפילה? החיבור לאווירת הבית-של-תורה מימות הסמינר?

 

חשיבות השייכות לקהילה

הבה נתבונן במשוואה שהוצבה במאמרה של בלוך: יהדות תורנית = שייכות קהילתית.

בלוך מציבה סימן שאלה על המשוואה, ומציעה שהיא התניה אופרנטית אשר אין מאחוריה קשר מהותי. כתמיכה, היא מספרת על מקרים שבנות הצליחו לנתק בין מצוינות תורנית-דתית-הלכתית לבין השתייכות לקהילה, אלא שבמאמר לא ניתנו הצדקה או נימוק להנחה זו. האם אפשר לשים על המשוואה איקס רק משום שקראנו לה התניה? או שמא רק כי כבר היה עליה 'וי' מספיק זמן?

השייכות הקהילתית היתה כבר משחר ההיסטוריה גורם מכריע ביכולת לשמור על היהדות, ושומרי תורה ומצוות קלה כחמורה ניתן למצוא כמעט רק במסגרת של קהילה

לדעתי יש לייחס כבוד רב יותר למשוואה עתיקת היומין. אני רואה קורלציה בין שמירת תורה ומצוות מתוך חיבור פנימי לבין השתייכות לקהילה התומכת בכך, וסבורה שיש לכך סיבות טובות. לדעתי, המסר של הסמינרים נובע מאינטואיציה בריאה של מערכת חינוך שזיהתה את הקשר המדובר.

השייכות הקהילתית היתה כבר משחר ההיסטוריה גורם מכריע ביכולת לשמור על היהדות, ושומרי תורה ומצוות קלה כחמורה ניתן למצוא כמעט רק במסגרת של קהילה. יעיד על כך הצורך של חוזרים בתשובה בשייכות לקהילה. בעבר היינו עדים לנסיונות היטמעות בקהילות קיימות, וכיום מתחזקת המגמה של ייסוד קהילות ייעודיות. פרופ' לייבוביץ, לעומת זאת, המליץ לשואליו להסתמך על הכרתם באמת מבלי להשתייך, אך ככל הנראה גישה זו לא עשתה פירות: להתרשמותי, נאמנות ומחויבות לתורה לאורך זמן ללא שייכות לקהילה הן תופעה נדירה.

גם מהצד השני של המתרס, אחד השלבים הראשוניים בנשירה הוא היפטרות מסממני שייכות קהילתית. ולהפך, אנשים שדעותיהם הפרטיות אינן עולות בקנה אחד עם הקונצנזוס החרדי, והם אינם חתומים על כל סעיפיו של החוזה עם החברה החרדית, אך חשוב להם שילדיהם ימשיכו לדבוק בתורה ובמצוות, עושים מאמצי על ומוכנים לוויתורים מפליגים כדי להשתייך לחברה הזו. למרות הביקורת, ולפעמים אף למרות ביקורת קשה, הם נלחמים כדי שילדיהם יתקבלו לזרועות הסמינרים מייצגי ההתניה, ואף מקפידים על נראות תואמת לתכתיבי החברה החרדית. דומני שבין קוראי מאמר זה יש רבים כאלה, הבוחרים להמשיך ולהשתייך אל הקהילה החרדית, על אף הביקורת שיש להם על היבטים אחדים של החינוך החרדי, לא למרות ההתניה אלא בגללה.

כיצד מסייעת השתייכות קהילתית בשמירה על אורח חיים תורני?

השתייכות נותנת משמעות; היא מאפשרת לפרט לתפוס את עצמו חלק ממערך רחב ומתכנית המשתרעת על פני דורות. דרך השתייכות לקבוצה מתחבר האדם לתכלית גבוהה ונעלה ממנו, ולמאמץ משותף להדגיש סט ערכים מסוים. אינו דומה ליל סדר שבו נשמעת גם שירת השכנים והנתפס חלק מרצף היסטורי, לסדר יחידני שאין לו הד. חיבור זה אינו חיצוני אלא מהותי. הוא מעניק ממד עמוק ושלם יותר לדרכו של האדם הפרטי והופך אותה לחלק ממכלול הגדול מסך הפרטים המרכיבים אותו.

מעבר לכך, לקהילה יש תפקיד מכריע בעיצובן של נורמות ההתנהגות של האדם. חברה חרדית מציבה לחבריה רף רוחני גבוה. באווירה שבה תפילה היא חלק ממערכת הלימודים, שבה מרבית הבנות מתפללות פעמיים ביום, השאלה אם להתפלל שחרית מתייתרת, ונקיפות המצפון שמורות לכוונות של תפילת מנחה. המעטפת החברתית יוצרת פלטפורמה המאפשרת קיום מצוות כנורמה וכדרך חיים ללא השקעת מאמץ, מתוך הכרה, תחושת ערך ואף גאוות יחידה. המחזה של בנות העומדות לתפילת שמונה עשרה נפוץ באוטובוס, בתחנה המרכזית ובקניון, אך לא בין כתלי האוניברסיטה.

המעטפת החברתית יוצרת פלטפורמה המאפשרת קיום מצוות כנורמה וכדרך חיים ללא השקעת מאמץ, מתוך הכרה, תחושת ערך ואף גאוות יחידה. המחזה של בנות העומדות לתפילת שמונה עשרה נפוץ באוטובוס, בתחנה המרכזית ובקניון, אך לא בין כתלי האוניברסיטה

לצד ההכרה בחשיבות שבעיצובה של זהות עצמית, לדעתי הפרישה מהקהילה מחדדת את משברי הזהות ומביאה אותם לקצה. היא עושה את שאלת הזהות לקיומית ומטרידה מעבר לפרופורציה הטבעית שלה. ההשתייכות מאפשרת לברר את שאלת הזהות העצמית באווירה בטוחה ונינוחה.

נוסף לכך, ההשתייכות לקהילה מאפשרת לאדם מרחב עשייה תומך. בתוך הגבולות הברורים שהחברה החרדית מציבה, נוצר מרחב פעולה המכיל הזדמנויות לעשייה. גמילות החסד והעזרה ההדדית הם מתאפשרים רק בזכות הקשר שבין שמירת מצוות להשתייכות קהילתית. שמירת מצוות ללא המרחב הזה יוצרת ואקום שחסרות בו הזדמנויות בתוך התחום המותר.

היבט נוסף של הביטחון הקהילתי הוא תמיכה ברגעי משבר. חייו של שומר מצוות מכילים גם רגעי קושי, דילמות השקפתיות ומעידות רוחניות. ההשתייכות לקהילה מאפשרת תמיכה ומענה מתוך אחווה. הוויתור על השייכות לחברה מונע את האפשרות להיעזר בפלטפורמה הזו.

מעל הכל, הקהילה מאפשרת לשמר ערכים ותפיסות עולם באמצעים שהיחיד אינו יכול להשיג לעולם, ואחד הבולטים בהם הוא השפה. אחד המבדילים בין החברה החרדית לחברה הלא חרדית הוא השפה. ההתמצאות בז'רגון החרדי הפנימי היא 'תנאי קבלה', ואף מעבר לכך: השימוש בשפה מסייע להטמעה ולשמירה של ערכים ומשרת תכנים ותפיסות עולם. אחד התחומים שבהם ניכר הדבר באופן מובהק הוא מערכת המונחים בנושאים שהצניעות יפה להם; ביטויים מרומזים מבטאים את היחס שלנו לנושאים אלה. משום כך, לדוגמא, החלפת המינוח 'אישות' ב'מיניות' היא ויתור על הקוד החברתי ואימוץ של השיח המקובל, וברבות הזמן אף שינוי גישה. קשה מאד יהיה לאדם המתנתק מהקהילה לשמר את תפיסות העולם והערכים שלו ללא השפה, וגם אם יצליח בכך, הוא יתקשה להעביר לילדיו את הערכים שעליהם הוא התחנך. הסברים ושיחות נפש לא יעשו את מה שהשפה מצליחה לעשות ללא כל מאמץ.

ההשתייכות לקהילה אינה המצאה חרדית בת זמננו. לאורך ההיסטוריה היה האדם ממוקם במעגלים קונצנטריים של שייכות. מעבר לתא המשפחתי התקיים מעגל חברתי שהתחיל בשכונה או בעיירה, והתרחב עד לשייכות ללאום כחלק מתפיסת העצמי. בתקופת המודרנה הדגישה החברה המערבית ערכים אינדיבידואליסטיים על חשבון ערכים קיבוציים. לפי גישה זו, הפרט מכלכל את צעדיו בהתאם לשיקולים אישיים של רווח והפסד, מבלי להתחשב בחברה. האינדיבידואליזם הוא אפוא המצאה חדשה יחסית, המנתקת את האדם מההקשר החברתי-תרבותי שלו, בהנחה שהזהות נתונה לבחירתו ללא הקשר סביבתי. כך אפשר להיוולד במדינה מתפתחת ולהשתלב בתעשיה מתקדמת.

הזוהר שברעיונות הללו עדיין מקסים לא מעט אנשים. הם נתפסים לבשורת "הכל אפשרי" שהאינדיבידואליזם נושא בכנפיו, ומאמינים שניתן להחזיק בעקרונות ייחודיים ללא תלות בהשפעות הסביבה. עם זאת, הרושם העז של האינדיבידואליזם דעך מעט בהשפעת הפוסטמודרניזם, הרואה את האדם כצומח מתוך מארג חברתי-היסטורי-תרבותי באופן בלתי ניתן להתכחשות, וכיום רווחת יותר תפיסה של האדם הכרוך בהקשר שבו הוא חי ופועל. למעשה, האינדיבידואליזם לא הצליח לפרק את המבנה החברתי, וגם כיום לא נס לחה של הקהילתיות. אנשים נוטים לחפש את קבוצת השווים ולהתארגן בקהילות. יעידו על כך התאגדויות עכשוויות כמו קהילת הצמחונים, קהילת חוקרי המוח וקהילת העובדים הסוציאליים. בעידן האינטרנט, הקהילות אינן מוגבלות במרחב פיזי, והן מתבססות על מכנים משותפים כמו תחומי עניין, עיסוק ואידאלים. מתברר שגם בעולם המדגיש את ייחודיותו של הפרט, עדיין ניכר הצורך באיכויות של קהילה.

 

בחזרה למלכוד

כל האמור אינו מרכך את עוצמת הבעיה שהציגה בלוך במאמרה. הכוונת בנות שגדלו על ברכי הקהילה המגוננת אל מחוץ לחומותיה מייצרת אתגר לחברה החרדית ודורשת התייחסות הולמת. לדעתי, המענה לא יבוא מהמעטה בערך הסכנות במפגש עם החוץ, או מייחוס שלהן להתניה שהסמינרים יוצרים. אדרבה, דווקא מהבנה מעמיקה של האתגרים הטמונים במפגש עשוי לצמוח מענה שלם ומספק במידת האפשר.

התשובה שאני מוצאת לבעיה זו אינה ביטול הקהילה אלא להיפך: הקמת קהילה ייעודית במענה לאנשים החיים את התפר. אני מניחה (ומקווה) שעם הזמן תתגבש תת-קהילה שתספק את צרכיהם של קהלים כמו בוגרות סמינר בעולם העבודה

התשובה שאני מוצאת לבעיה זו אינה ביטול הקהילה אלא להיפך: הקמת קהילה ייעודית במענה לאנשים החיים את התפר. אני מניחה (ומקווה) שעם הזמן תתגבש תת-קהילה שתספק את צרכיהם של קהלים כמו בוגרות סמינר בעולם העבודה. בנות חרדיות איכותיות הבאות במגע עם העולם ראויות שיהיה להן מעגל חברתי משלים, המתכתב עם מציאות החיים שלהן. אולי כבר עתה ניתן לראות את ניצניה של חברה חרדית כזו.

לא קלה תהא דרכה של קהילת החרדים הנפגשים עם העולם והעומדים בתומתם. היא תשתמש באסטרטגיה הוותיקה של השתייכות ותגייס את מאפייני הקהילה, אך זאת בשפה ובכלים עכשוויים. יהא עליה לנווט בעדינות בין מגמות שמרניות וחדשניות, להבחין בין הסתייגויות שמקורן בפחד מופרז לבין חששות וזהירות מתבקשים. יהא עליה לפגוש אי בהירות ושאלות, להתנער מתיוגים בלתי מדויקים ומסטיגמות העלולות לדבוק בה, ולהתעלם מהאשמות והשמצות שבוודאי יוטחו בה. יתכן כי מהדור הראשון ייגבו מחירים, ואולי אף יפלו חללים בדרך, אבל דור ההמשך יכיר טובה לקהילה התומכת במפגש עם העולם אך משתייכת לציבור החרדי לכל דבר.

Photo by Theme Inn on Unsplash

 

30 תגובות על “המלכוד הלא מוזר

  • מאמר מאד יפה, המשקף צורה נכונה של הדברים.

    רק אעיר מספר הערות, שלדעתי חשובות:

    1. יש להעדיף, ככל שאפשר, מסגרות לימוד דתיות (לא חרדיות), כמו מכון טל וכד', על מסגרות לא דתיות, לא רק מסיבה של שאלת שאלות על החברה החרדית, אלא גם משמירה על מסגרת דתית ואי היסחפות. מובן שהשאיפה צריכה להיות להגדיל את ההיצע של מקצועות הלימודים במסגרות דתיות (פעם התכוונו אולי שאוניברסיטת בר-אילן תהא, אבל לצערנו זה לא).
    2. ללמוד לשאול שאלות, ולדייק את הדברים זה לא דבר רע. זה רק דורש מאמץ, שבדרך הסמינר מעדיפים לדלג עליו. זה לא אומר שדרך הסמינר נכונה.

  • מאמר מצוין, ממוקד וחותר לפיתרון מעשי.
    יישר כוח לכותבת.

  • בקיצור, להחיות את פא"י ז"ל

    • למשה, לא בדיוק, כאדם שזוכר היטב את תונעת פא"י נכון שהיו שם יהודים יראים ושלמים אבל אצלם המושג לעבוד ולהתפרנס היה אידיאל, הדור החרדי של היום יאמר לזכותו בפירוש אני מעריך את זה מאוד בפרט את הנשים והבנות שמוכנות להקריב למען זה, מדובר בצורך ולא באידיאל, כתבתי כאן באתר לא פעם ולא פעמיים שתרבות השנור בחו"ל מייבשת אנשים הבאתי אפילו לינק להמחשה איך נראה השנור בחו"ל, כך שמה שהיה בימי פא"י לא אמור לחזור, האתר פה לא מדבר על השתלבות במובן האידיאילוגי [הציבור החרדי היום יאמר לזכותו יש לו גאוות יחידה שלא כמו שהיה בדורי שלהרבה חרדים היה רגשי נחיתות מהחילונים היום אפילו במיינסטרים החרדי אין את זה, בזמנו זה היה בעיקר רק אצל חוגי העדה החרדית] כך שההתמודדות היא רצינית מאוד המצב שהיה שנסמכו על תרבות השנור לא יכול להימשך לאורך זמן ומצד אחד ממשכורת של מורה או גננת אי אפשר לחיות במצבים של היום שהחיים מתייקרים יותר ויותר זו עובדה, ויהיו חייבים לעבור להכנסות גבוהות מאוד אם זה בהייטק ואפילו ברפואה או עריכת דין ועוד אין פה את האפשרויות להתעשר מה שיש בארצות עשירות כמו ארצות הברית קנדה אוסטרליה דרום אפריקה ועוד, כך שהאפשרות היחידה היא האקדמיה זה מצב של הכרח [נכון שפרנסה זה משמיים אבל השאלה מאיזה נקודה מתחילה ההשתדלות נכון יש הרבה סיפורי ניסים איך מחתנים ילדים אבל זה לא אצל כולם והיום גם בצפת וטבריה המחירים יקרים הרבה יותר ממה שהיה בצעירותי בירושלים] כך שהשאלה היא כבר לא כן או לא אלא איך מתמודדים עם זה, כל בר דעת מבין שבהי טק למשל אפשר בחודש להרויח מה שמורה או גננת לא מרויחות ב40 שנה והיום זה לא למותרות אלא לדברים בסיסיים ביותר החיים היום יקרים מאוד זו עובדה. מה שכן צריך לברר לעומק על פי ההלכה מה מותר וכן לבדוק איזה אפשרויות יש [במאמר מוסגר סיפר לי פילנטרופ גדול בחו"ל שהוא היציע לרבנים מסויימים שבתי חולים יוקרתיים בארצות הברית יכירו בתואר אקדמאי שיהיה בבתי ספר לרפואה חרדים כגון מעייני הישועה ולניאדו הרבנים הסכימו איתו [מדובר ברבנים חשובים מאוד] אבל הם אמרו לא שיעשו להם טרור על זה כי המנהיגות תאבד את הציבור שלא יהיה תלוי בהם כל כך.

  • מדהים איך שהחרדיות לאט לאט הופכת לציונות הדתית. ואני אומרת את זה במובן החיובי.

    • אני לא בטוח שהציונות הדתית מצליחה בזה כל כך.
      בין בוגרי ישיבות ההסדר בולטת מאד הירידה הרוחנית באוניברסיטה, וזה מאותם סיבות שתוארו כאן. פתאם כל הערכים שגדלת עליהם הופכים למיעוט מותקף כולל האמונה בתורה והדברים הכי בסיסים. וכל שאר הדברים שהוזכרו כאן. אותה בעיה קימת גם אצל הבנות.
      יש מסגרות פנים אוניברסיטה כמו הכולל בבר אילן והמדרשה שם אבל הצלחתם לעצור את מגמת הירידה מוגבלת.
      בענין זה יש יתרון למוסדות אקדמיים שמתמקדים במדעי הטבע ובתחומים מעשיים ואינם מרבים לעסוק במדעי הרוח כמו הטכניון ותקותי שגם האוניברסיטה באריאל תהיה כך. במקומות אלו הניגוד הרוחני בין המוסד לרוח היהדות אינו מורגש כי המוסד אינו מקרין דרך רוחנית והתלמיד הדתי פוגש את החילוני כשווה בין שוים וממילא גם התמודדות זו קלה יותר. במקום זה אם נוסיף בית מדרש בו יעסקו בתורה ובשאלות שהתלמידים צריכים נראה שיכול להיות מענה טוב לתלמידים דתיים.

    • גם הציונות הדתית עוסקת בהתמודדות עם האתגר הלא-פשוט הזה.
      יש לה יתרונות מסויימים בנקודת הפתיחה, [למשל, הם לא יופתעו לראות חילוני ערכי, הם יותר רגילים להתמודדות עם שאלות], אבל גם חסרונות.
      בסופו של דבר, כל ציבור צריך ללמוד גם מניסיונו של הציבור השני, לחיוב ולשלילה.

  • מאמר נפלא
    ותודה לאתר שהתחיל להביא מאמרים מסטודנטים צעירים יש ביקוש רב
    כגבר חרדי המלכוד אותו מלכוד
    ורציתי להגיב למאמר הראשון את המאמר שלך עשית את זה טוב יותר
    ובאמת לגברים יש יותר מעטפת לזה (מסגרות של הרב לייבל -אחוות תורה-אברטק)

    והייתי מוסיף עוד משהו, המלכוד הוא לא של הסמינרים
    המלכוד הוא של החיים
    והנחת המוצא של המאמר הראשון הייתה, שיש שביל זהב שאותו אמורים לחנך
    ונמתחה ביקורת למה הסמינרים לא מחנכים אליו
    אבל האמת היא שאת שביל הזהב כל אדם יוצר לעצמו במסע שלו
    והחיוך נועד להוות תשתית שממנה ינוק ועליה ובזכותה יוכל לבנות
    ולכן אדרבא הסמינרים אמורים להציב את היסודות אל מול היציאה החוצה
    כדי לחדד ולהזכיר ולהציב את הינכתב כאן סודות
    בכדי שביציאה החוצה היוצא יוכל להנות מהיסודות האלו
    וכמו שנכתב כאן " דומתני שבין קוראי מאמר זה בבמה ספרותית זו ישנם רבים כאלה, עם ביקורת על היבטים כאלה או אחרים של החינוך החרדי, שבוחרים להמשיך ולהשתייך אל הקהילה החרדית, לא למרות ההתניה אלא בעבורה."

  • לארי, איני מכיר את מעטפת הרב לייבל אבל השאלה שלי האם הציבור שם מסתכל על ללכת לעבוד כצורך ואז זה חיובי או כערך ואז זה שלילי, כמובן צורך הוא לא רק צורך כלכלי אלא כידוע לא כולם מסוגלים ללמוד יום שלם והבטלה מביאה לידי…………..

    • לחמודי
      רוב הציבור שם מסתכל על לצאת לעבוד כערך מחמת הצורך
      צורך האדם להיות מפרנס ודואג לביתו
      צורך האדם להיות נטוע במעשה
      החל משלמה כלה בטולסטוי ועובר במסכת אבות
      שהבינו שהאדם צריך יום יום של עשיה שמממשת אותו
      ןלא יכול להיות רק איש רוח
      אז זה צורך
      אבל ערך
      וכמובן שכערך התורה היא הערך העליון
      רק שהתורה צריכה אדם שיעסוק בה

  • כל המאמר מיותר. הציבור החרדי הצעיר כבר הבין שאם ברצונו לחיות באופן נורמלי, שלא כמו דור ההורים ששנורר על כל דבר ובקושי משיא את ילדיו ונידון להחזיר הלוואות עד יום מותו, הצעירים כבר מתנערים מכך, לומדים במקומות מוכרים וטובים ואפילו באוניברסיטה ויוצאים אל החיים . יש עדיין קשר לקהילה אבל גם הוא נמשך אחריהם במקום שהם ילכו אחרי הקהילה. גם הציבור החרדי הצעיר מבין איפה אפשר לחיות ועל מה אפשר לוותר.

    • רק חלק מסוים וחבל

    • כמי שלומד באוניברסיטה העברית אני יכול לומר שזה מיעוט שבמיעוט.
      היום בוגר ישיבה מהמיינסטרים פונה לכולל ובדרך כלל רק מיעוט עוזבים. הציבור החסידי זה כבר ענין אחר ודינאמיקה שונה.
      צריך לומר את האמת אני כחרדי שיחסית שמרן שונה מיתר חברי ה"חרדים" שלומדים באוניברסיטה.
      אלו אתגרים לא פשוטים שבדר"כ רק אנשים אינטלגטיים עם בסיס חזק צולחים אותם בשלום. וזה ממש לא מיועד לכולם.
      יש כאן אנשים שמנתחים את הבעיות היטב אבל נופלים בשלב הפיתרון.
      לדעתי ערך ההתבדלות הוא מוכרח כמו שכתב הרמבם שיברח למדבריות.
      זה אומר שתיבת נוח צריכה להתקיים אך צריכה שיפוץ עם עוד קומות וחדרים כלומר עם לימודים ועבודה בעיקר בתוך המגזר כמו שהרבה בנות עובדות במטריקס וכמו שהקים הר לייבל. ככל שיהיה יותר צורך כך יקומו יותר יזמים.
      הטעות של אלו שצלחו את המעבר היא שהם משליכים מהמקרה שלהם על כולם.
      זהו תהליך טבעי שקורה לאט לאט. החברה החרדית מאוד סתגלתנית ודברים משתנים וימשיכו להשתנות ויקבלו לגיטימציה. אלו שבשל המצוקה והקושי שלהם רוצים להקים קהילות שונות ולנסח קודים חדשים בסוף עלולים ליפול…
      השינוי צריך לבוא מבפנים והוא קורה. לא צריך ואפילו מזיק התערבויות מבחוץ.
      כשהשעה תהיה כשרה לכך יקומו מוסדות רכים יותר. נכון לעכשיו מי שמנסה ליזום שינויים מבחוץ כמו בוגרי קרן מנדל מצליחים לתת מענה רק לשוליים. הם לא מטפלים בלב הבעיה..

  • געוואלדיג

  • הבעיה בציבור החרדי האידאל הוא תורה וכל דבר אחר נראה כסותר וממילא שום רב\עסקן לא יכול לתמוך

    דתיות לאומיות שנתקלו באותן בעיות בדיוק כפי שתואר במאמר הקימו קהילה קטנה באוניברסיטה עם מפגשים שבועיים ורבנים שבאים ומרצים וככה הן מחזיקות את עצמם מול הזרם
    אבל חרדיות שיעשו את זה לא ימצאו שום רב שיבוא כי ינדו אותו…

    הרב שטיינמן תמך בהקמת הנחל החרדי עבור בחורים שלא מוצאים את עצמם בישיבות ויצאו נגדו… לבחורים רבים המקום היה חבל הצלה ועליה רוחנית + מקצוע אבל לא נמצא שום רב שיתמוך בזה…
    רבנים שניסו להקים מסגרת ישיבתית טיפה שונה עבור מי שלא מתאים למסגרת רגילה נודו ….

    הציבור החרדי טומן את הראש בחול ונכנע לקנאיים ורק מפסיד בקרב!!!
    במקום ליזום הוא נמשך אחרי המציאות… גם המסלולים שיש היום בסמינר זה בגלל שבנות עזבו את הסמינר ולא רצו ללמוד הוראה אז אחרי שבנות רבות נפלו הבינו שצריך לשנות
    אז גם פה אחרי שבנות רבות יפלו באוניברסיטה מישהו יבין שצריך מסגרת …

    • לחרדי בהייטק, הבעיה שהעלתה היא חלק מהסימפטום של דת ההשקופע שזנחו את השולחן ערוך והקימו דת חדשה כמו שיש קונסרבטיבים ורפורמים יש השקופע זה עקמימות זוועתית [עיין ערך מסירות נפש חדשה להגיע לירושלים בשושן פורים שאפילו שזה רק נדחה] על אותו משקל של הגמרא סנהדרין ס"ג ע"ב, ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם אמר אליהו הצדיק היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה אמר לו מאיזה משפחה אתה אמר לו ממשפחה פלונית אני אמר לו כלום נשתייר מאותה משפחה אמר לו לאו חוץ ממני אמר לו אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד אמר לו הן אמר לו אמור בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמר לו הס שלא להזכיר בשם ה' שלא לימדו אביו ואמו מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקה ומנשקה עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה לקיים מה שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. האנשים האלו מקובעים במחשבה שלהם ברגע שהשולחן ערוך קיים רק בהלכות שבת כשרות וטהרה ולא מעבר לזה אז התוצאות בהתאם, לא הייתי אומר שילכו לאוניברסיטה אבל למשל בתי חולים כמו לניאדו או מעייני הישועה יקיצו בית ספר לרפואה עם תוארים שיוכרו באוניברסיטאות יוקרתיות כמו סטנפורד בקליפורניה [יש לי קשרים שם] ועוד. הבעיה היא שברגע שהציבור יפתח כל החונטה האדמו"רית שרובה עמי ארצות שקיבלו ירושה, תאבד שליטה על הציבור

  • יישר כח על המאמר! הכותבת פרסה את הסוגיה בצורה מדוייקת כ"כ.
    בתור בוגרת סמינרים ולימודים גבוהים באוניברסיטה, אני יכולה לומר שאף אחד לא הכין אותנו לקראת האתגרים שהעולם הגדול מציב בפניך. הצורך להרגיש שייכות לקבוצה/ חברה מוגדרת הינו צורך בסיסי ואנושי כ"כ שאי איפשר להתעלם ממנו. ישנו צורך חיוני להקים קהילות ייעודיות לאוכלוסייה זו ומתוכן יוקמו מוסדות חינוך שיטמיעו ערכי אמת לבניית העולם הרוחני הפנימי של התלמידות (ולא באופן מצומצם תוך התמקדות בצניעות בלבד…) לצד הקניית כלים להתמודדות עם אתגרי עולם הגדול.
    הרב הירש התייחס לסוגיה הזו בספרו אגרות צפון, בדבר האמנציפציה והשלכותיה. יהדות שמבוססת רק על חיי הקהילה וחומותיה לא שורדת כאשר החומות מתמוססות. יש צורך לשאוף להגיע למצב של "חיי יהדות אשר יודעי את עצמה" כפי שהגדיר זאת הרב הירש זצ"ל.

  • אני אוהב לקרוא את המאמרים באתר, וגם את המגיבים. איני חרדי, תלמיד תלמידיו של הראי"ה קוק אני. ואני רק שאלה – מדוע הכתיבה כולה באתר ובכלל כל צורת הדיון עצמה היא אקדמית?
    כל הדילמות כאן מוצגות כשאלות של שמרנות מול פתיחות, סוציולוגיה של ציבור היראים, דפוסי התנהגות קהילתיים וכו'.. ניחא, גם בארה"ב שואלים ומדברים בזה כך אז מה חידשנו?!

    האם הבעיה היחידה של החרדים שמוצאים את עצמם יוצאים החוצה היא איך לשמור על "הדת"? האם אינכם שומעים מעבר למצוקות הקיומיות שעולות לסטודנט/ית, שאלות הבאות לפתוח באדם מדרגות חדשות של "דעת האלוקים"?!
    לא הצורך ל"שמור" אמור להוביל את הדיון, אלא הצורך לגדול.. יהודי אינו יושב על קופסת שימורים ושומר עליה שלא תתקלקל, יהודי הוא אדם שהבורא מחדש לו את עולמו כל יום, ויש חידושים ומפגשים עם המציאות שיוצרים הבנות חדשות וגדלות חדשה של האמונה. אך במקום לחדש חידושי תורה אמיתיים של הבנת הנהגת ה' יתברך את עולמו וכיצד הוא מתגלה מעבר לניגודים הבאים במבט שטוח, זה מרגיש כאילו עסוקים פה באתר כל הזמן בקרבות נסיגה ואיך להמעיט הרוגים באקדמיה..

    אמת גמורה שאני אוהב אתכם וחש היטב בצורך שלכם [ושלי לא פחות] לשמור על עולם מאוד עדין ויקר שנלחם על מקומו וקיומו. אני גם חש היטב בחולשות של אלו הבאים עם תכנים מורכבים מדי לעולם כבני הציבור ממנו אני בא. ועדיין.. "נדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו".

    בעיניי דווקא הלבטים הגדולים והתחושות המורכבות שהכותבת תיארה כל כך יפה, הם הזמנות לאדם לבוא ולייצר בתוכו עולם פנימי עשיר ועמוק שלא מתנגח עם השכל האנושי ומייצגיו, אלא רוכב על גביהם בנחת.
    הסטודנט הנ"ל לא חייב לחשוב מה יעלה בגורלו של כל הציבור החרדי ולהיות דובר שלו, הוא רק צריך ללכת לישון בלילה כשהוא שלם עם דרכו ואמונתו לחלוטין – וזה הרבה יותר קשה אליבא דהאמת.

    לחיים לחיים

    • ליהודה, למרות שאני חרדי אני מאוד מעריץ את הגישה שלך שצריך לגדול ולא לחשוב על הזמן על שימור, זו הסיבה שאני התנגדתי מאוד מאוד לאיסור הדבילי של האינטרנט, בזכות האינטרנט תירצתי הרבה קושיות שמקשים האחרונים על דורות שלפניהם, בעיקר מדפוסים עתיקים שללא האינטרנט לעולם לא הייתה לי גישה אליהם בכל מיני אתרים, רמת הלימוד שלי עלתה פלאים וכתוצאה מכך היחס לתורה גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ולסיום סיפור נחמד, חבר הכנסת שלמה לורנץ היה הונגרי במקורו בארץ הוא פגש את החזון איש והציע לו לפתוח ישיבות בסגנון של ישיבות הונגריה שפחות התקלקלו מאשר בישיבות בליטא, ענה לו החזון איש שבישיבות בהונגריה היה פחות סיכוי לגדול בתורה כמו בישיבות בליטא. מי שיודע את ההיסטוריה של שני הקהילות בהונגריה היו גדולי תורה זו עובדה אבל בעיקר אצל תלמידי החת"ם סופר בניו ונכדיו, לעומת זאת בליטא לימוד תורה היה נחלת הכלל, הכבוד ללומדי תורה שם היה אדיר. הייתי פעם בדרום אפריקה יש שם קהילה גדולה של יוצאי ליטא, שמתי לב שם שיהודים שרחוקים מאוד משמירת מצוות אבל כבוד ללומדי תורה נשאר אצלם

  • מי שאמר שאדם מבוגר אמור לשמור על התום של הסמינר?

  • ישר כח!
    אני ואשתי שנינו בוגרי חינוך חרדי ובוגרי אקדמיה סובלים לא מעט מפירות ביאושים תוצרי החינוך החרדי ששתינו את מימיו.
    דומני כי רוב מוחלט של האנשים (ובוודאי הסקרנים ואוהבי הדעת מתוכם) שעברו מסלול חיים דומה לשלי, חוו משבר ערכים מסוים. האמיתות הדלות והנבובות (כמו "כל השטויות שלומדים באוניברסיטה"), הפחד להתמודד עם כל מה שלא כמוני ("אתה מדבר כמו מזרוחניק") בערות מביכה ולא מחויבת (סדר פעולות חשבון בגיל 25), ושאלות באמונה שמתחילות לצוץ וטורדות שלוות נפש – כל אלו מציבים סימני שאלה ומערערים את יסודות ההשקפה הרעועים שעמם יוצא לדרך חרדי ממוצע.

    נקודת השבר הזו יכולה להיות גם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמים (לעומת גשר שלא נטוע משום צד – שזה הדימוי שלי לחינוך הקודם שלי).
    נכון, זה כולל גם כעס וויתור על חלק מסממני הזיהוי החרדים, כי אני היום באמת לא מאד גאה בחרדיות (כמות הביקורת והכעס שיש לי כלפי המגזר – עוד הרבה לפני הקורונה – גדולה למדי).
    בנקודת הזמן הזו אני יכול לומר שלפחות מה ששלי – שלי. אני לא מרגיש היום שאני חי לפי אמיתות שרכשתי אותן בנאומי זעף של המשגיח ומאמרי השקפה נבובים של יתד נאמן. אמונתי ברורה לי. שאיפותיי נהירות לי ורצוני בקרבת אלוקים ברור לי. האם אני ממש את כל אלו באמצעות התיווך החרדי? ממש לא בהכרח. האם באמצעות שולחן ערוך? ב"ה ככל יכולתי.
    אין ספק שנחוצה מאד מהפכה בתחום. מהפכה כזו צריכה לכלול חינוך אחר. רציני יותר גם בפן הלימודי (ולא "סחיבת" 5-6 שנים בישיבה כפי שמצוי אצל רבים) עם שילוב ראוי של השקפה והרחבת דעת קודם כל במדעי התורה: הלכה, תנ"ך, אמונה, כולל בירור רציני. בנוסף, גם מדעי החיים: איך מתנהגים בחברה, איך מדברים עם אנשים אחרים, איך מסתכלים על התנהגות אסורה של עמיתים לעבודה או לימודים, איך מתנהלים כלכלית וכו'.
    שנזכה לגאולה השלמה ונזכה בעז"ה לעשות את רצון הקב"ה

    • לרוני, אתה יותר מדי צודק באבחון אבל לא כל כך בפתרון, בתורה כתוב הכל, הבעיה שראשי הישיבות לא מלמדים לעומק כי גם הם דור רביעי של אנשים רדודים ישיבה זה ביזנס לכל דבר מצורף לינק הומריסטי על מטרת הקמת ישיבות היום https://www.google.com/search?safe=active&rlz=1C1SQJL_iwIL913IL913&sxsrf=ALeKk02Td1m72w7UtvURCT6vn_2Tecnnvw%3A1615118146045&ei=Qr9EYJOtAuW71fAPvuSN4A0&q=%D7%91%D7%A8%D7%93%D7%A7+%D7%A0%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%AA&oq=%D7%91%D7%A8%D7%93%D7%A7+%D7%A0%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%AA&gs_lcp=Cgdnd3Mtd2l6EAM6BwgjELADECc6BwgAEEcQsAM6BAgjECc6CAgAELEDEIMBOgIIADoKCAAQxwEQowIQQzoECAAQA1CkL1ijVGC3WmgEcAJ4AIABxAGIAYgJkgEDMC43mAEAoAEBqgEHZ3dzLXdpesgBBsABAQ&sclient=gws-wiz&ved=0ahUKEwiT1vX6j57vAhXlXRUIHT5yA9wQ4dUDCA0&uact=5
      ולגופו של עניין בתורה כתוב הכל הפך בה והפך בה דכולי בה יש מסכת אבות ומסכת דרך ארץ ששם יש מספיק איך ללמוד איך מתנהגים עם אנשים שלא לדבר על שלחן ערוך חושן משפט והלכות איך להתנהג עם האשה, בחור ואברך בגלל הקרוקייט שכל השאיפה היא להישאר בלימוד והקרומקייט היותר גדולה שמטרת הישיבה לא להיות ברחוב רוב רובם של אלו שיושבים בישיבה לאחר 8 שנות ישיבה בישיבה הם לא יודעים כלום רק השקופע הקורונה חשפה את הצד המגעיל והעלוב ביותר של החינוך הזה גם הישיבישיסטי וגם החיסי חייבים לעשות מהפך ללמוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתה לא סתם לשרוף את הזמן עם קרומע לומדעס כל המטרה היא שהציבור יהיה נשלטל על ידי החונטה הגדוליאקיסטית גם של האדמו"רים וגם של ראשי הישיבות הם גם שולטים בגופם שלא לדבר על ממונם עם כל הפיקציה של מעמדי התפילות [מעניין כמה אחוזים הנכדים שלהם גורפים לכיס]

    • רוני — אני מצטט אותך: "…עם שילוב ראוי של השקפה והרחבת דעת קודם כל במדעי התורה: הלכה, תנ"ך, אמונה, כולל בירור רציני. בנוסף, גם מדעי החיים: איך מתנהגים בחברה, איך מדברים עם אנשים אחרים, איך מסתכלים על התנהגות אסורה…". ישנן ישיבות כאלה! אבל חוששני שהיית פוסלן, כי התלמידים לא לבושים בהן כפי שהכתיבו לך בילדותך – יש בהן כיפות סרוגות רגילות, כיפות סרוגות ענקיות, פיאות ארוכות עם כיפות סרוגות מוזרות, כיפות שחורות סרוגות, כיפות שחורות רגילות, מגבעות שחורות (זולות, לא בורסלינו), כיפות עור קטנות, ז'קט מב"ב, מעיל צבאי, זקן גדול ומדי-צבא, זקן קטן ורובה גדול, ועוד כהנה וכהנה. מכנים אותם: "חרד"לים"…

    • הכל צודק!
      אבל לתחושתי הציבור היחיד שאולי יש סיכוי שלאחר 120 יכולים להניח ס"ת על מיטתו של האדם, ולומר קיים זה מה שכתוב בזה. במסירות בשלמות ובטוטאליות זה הציבור החרדי. כמובן שמדובר בהכללה אבל באופן סטטיסטי וכפי מה שהעיניים רואות בשטח הערובה הסבירה והבטוחה לאדם עצמו ולילדיו להיצמד עד כמה שניתן לקיום חיי הלכה הינה בהשתייכות לעולם הישיבות והציבור החרדי. אמנם זה עלול מאוד לתסכל אנשים אינטלגנטים בעלי נפש רגישה, מה גם שיש מקום לדון האם נאמנות להלכה הינה חזות הכל או שיש לשקול מחיר ערכיים של חיבור פנימי לעבודת השם ועולם דעת עשיר ועמוק אבל לא צריך לתת למשאלות לב ותסכולים אישיים (שאני אישית גם שותף להם) לעוות את הסטטיסטיקה הברורה והנחזית לעין כל (ולא! אבישי בן חיים טועה החרדיות לא מתפרקת, גם אם יש חריקות לא פשוטות בשוליים)

  • חמודי,
    תודה על התגובה.
    אני פחות מסכים לדברים שלך בנוגע לכסף שזורם לנכדים וכדומה. בעיניי גם אם זה קורה זו תופעה שולית שאינה מעידה על הכלל. לא צריך לקחת את מעלת עשיית החסד שהרבה אנשים טובים וגם רבנים עוסקים בה באמונה.
    בנוגע לשיטת הלימוד היום, הטענה היא שאי אפשר לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא מבלי לרכוש קודם את היכולת להפריד בין מילתא למילתא.
    למגינת הלב, מטרה ראויה זו נדחקה לעיתים והדרך אליה הפכה למטרה בפני עצמה. וכך יוצא שרבים רוכשים את הכלים שנותרים ללא שימוש.
    ראוי לציין כי אני מכיר רבים וטובים שאכן משתמשים בכלים אלו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא…

    • לרוני, זה לשון הגמרא עבודה זרה י"ט ע"א, אמר רבא לעולם ליגריס איניש ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר גרסה נפשי לתאבה גרסה כתיב ולא כתיב טחנה

  • רק יר"ש חזקה וכולי האי ואולי.. ואשרי אלו שמסתפקים במועט.. או בוחרים פרנסה שאין בה חששות צריך ללמוד הרבה חובת הלבבות שער הביטחון.. ואשרי מי שיש לו רב. ואשר מי שמסתכל על החילונים ברחמים עצומים, ומבין שרשעים בחייהם קרויים מתים.

    • חובת הלבבות שער הביטחון זה דבר אחד, אבל לפני כן זה לשון הגמרא נדה ע' ע"ב
      מה יעשה אדם ויתעשר אמר להן ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועילו אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו שנאמר לי הכסף ולי הזהב מאי קמ"ל דהא בלא הא לא סגי. ולגופו של עניין על מידת הביטחון צריך לעמול כדי להעביר אותה אל הלב, זו דרגה מאוד גבוהה ואפשרית ב"ה, אבל אדם צריך להשתדל מאוד מאוד לא לרמות את עצמו, לפני למעלה מ30 שנה מי שזוכר הייתה מלחמת המפרץ ובשעת האזעקה אנשים היו עולים לגגות לראות איך הטיל פטריוט מיירט את הטיל סקאד זה היה סכנת נפשות, אנשים השלו את עצמם שהם בוטחים, זה שקר וכזב פשוט יצר הסקרנות גבר על יצר הפחד, יש הרבה מבחנים לדעת אם האדם הוא בעל בטחון,

  • יש עניין מושתק בכל הסיפור של "חרדים באקדמיה", שאולי מסביר כמה דברים. כשאני למדתי באקדמיה (עד תואר שלישי) עשיתי זאת מתוך עניין, ולא מתוך חיפוש עבודה. כך גם לא מעט מחבריי. בשיח לגבי החרדים אני אף פעם לא שומע שהלימוד עצמו מעניין אותם. זה מרגיש אינסטרומנטלי. אולי אם הגישה הזאת תשתנה, חלק מהבעיות תיפתרנה

    • דף גמרא יותר מעניין

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל