צריך עיון > סדר עיון > חיידר משלנו > לכתחילה ארבעטן: קווים לדמות החרדיות הישראלית

לכתחילה ארבעטן: קווים לדמות החרדיות הישראלית

מאמר תגובה ל"חיידר משלנו"

-
יחזקאל רוזנבלום עורך דין ופעיל ציבורי

החרדיות העובדת מסמנת התגבשות של קהילה חדשה: חרדיות ישראלית. חרדיות זו דורשת ניסוח מחדש של האתוס החרדי, ללא אלמנט ההתבדלות מהמדינה, לצד גיבוש מוסדי עצמאי.

כ"ז תשרי תשפ"א

לפני שנים אחדות, כשהקמנו את תנועת "טוב", זיהינו את התופעה שמתאר היטב הרב שטיינברגר: ההינע של רבים מהפעילים למען החרדיות הישראלית היה כאב ותסכול. אל תנועת "טוב" התקבצו אינדיבידואלים רבים, שחיפשו בית ומקום להתחבר לדומים להם ולהפוך לקהילה. אנשים אלו חוו דחיה חברתית ולעתים אף השפלה בשל הדרך שבה בחרו, שעיקרה פרנסה בכבוד. אולם גם אם ניתן היה להבינם, המוטיבציה שלהם לפעולה היתה נגטיבית, לפחות בתחילת הדרך.

במסגרת תנועת "טוב" ביקשנו להיות בית חם לכל המבקשים להשתלב במערכות המדינה, ויחד עם זאת לא להיטמע אלא לשמור על זהותם החרדית. אולם, לא עשינו די כדי לצקת תוכן פוזיטיבי לחרדיות המשתלבת בתחומי העשייה במדינת ישראל. לא פעלנו די להגדיר מהם האידאלים הייחודיים שלנו; במה נבדלת החרדיות-הישראלית מהחרדיות הישנה[1] ובמה היא זהה לה. כך נותרה הזירה פתוחה למגוון עמדות ודעות.

המסה הקריטית של החרדים העובדים הופכת לתופעה חברתית חדשה של "חרדיות ישראלית", חרדיות המשתלבת בתעסוקה ובחיי המדינה בכלל […] בסופו של דבר, כל אותם אנשים פרטיים היוצאים לעבוד אינם רק מביאים פרנסה למשפחתם הפרטית. הם הופכים חלק מהמארג הכלל ישראלי

למרות האמור, דומני שאצל כל אחד מהמצטרפים לתנועה בער גרעין אידאליסטי. אצל חלקם היה מדובר בתחושה שדרך התורה מחייבת גם עבודה לפרנסתם ואחריות לכלל העם היושב בציון. אחרים התקבצו אלינו מתוך אכפתיות למה שקורה במדינה, ובשל תחושת האחריות והערבות ההדדית כלפי שאר הקבוצות במדינה. לעומת אלו, היו רבים שלא באו בשם התורה וגם לא בשם הכלל, אלא בשם הנורמליות. המנוע העיקרי שלהם היה הרצון לחיות חיים 'נורמליים', כפי שהם מגדירים זאת – חיי רווחה, איכות חיים וסולידריות אזרחית. לקבוצה אחרונה זו נהוג לבוז לפעמים ולראות באנשיה מחפשי נוחות וחומריות, אולם דומני שגם הם מונעים מאידאל חיובי. היחס החיובי לחיי העולם נתפס אצלם ערך ולא מניע נהנתני. כולם היו אנשים טובים באמת, יקרים, אכפתיים, אוהבי תורה ומוקיריה. אך כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, וכל אחד הגיע מכיוון אחר.

ידידי הרב נחמיה שטיינברגר מכנה קבוצה זו "החרדים העובדים", אך אני מעדיף לכנותה "החרדים הישראלים". העובדה שאדם עובד אינה משקפת את היקף התופעה ועומקה, וממילא גם לא את ההיקף ואת העומק של הקונפליקטים שהיא יוצרת. ההבדל בין הדגשים הוא כפול. ראשית, כשמפנים את הזרקור אל הבחירה לצאת לעבוד, ניתן להתייחס אליה כאל מקרה פרטי. אולם, התופעה שאנו מדברים עליה אינה פרטית אלא ציבורית. מדובר כאן על קבוצה שלמה, על מספרים גדולים של אנשים. במקרה זה, גם אם כל אחד מהם בחר לצאת לעבודה מסיבות אישיות ופרטיות, הוא הופך להיות חלק מתופעה חברתית, שיש להתייחס אליה בהתאם. לפרט העובד, השומר על אורחו ורבעו הישיבתיים והוא חלק מקהילת אברכים, בדרך כלל לא תהיה בעיה חברתית או קהילתית. ואם לפלוני יש בעיה מקומית, ברוב המקרים אפשר לפתור אותה. היחיד יכול להסתפק בשתדלנות; אולם הרבה יחידים יוצרים ציבור, וציבור מצריך יחס אחר.

המסה הקריטית של החרדים העובדים מסמנת תופעה חברתית חדשה של "חרדיות ישראלית", חרדיות המשתלבת בתעסוקה ובחיי המדינה בכלל. הפניית הזרקור אל השילוב בישראליות מדגיש את הפן הציבורי של התופעה, ואת תחושת השותפות העמוקה שמתבטאת בתופעה כולה, גם אם אי אפשר לזהות אותה דרך מקרה יחיד של אדם חרדי שיצא לעבודה מסיבות פרטיות. בסופו של דבר, כל אותם אנשים פרטיים היוצאים לעבוד אינם רק מביאים פרנסה למשפחתם הפרטית. הם הופכים חלק מהמארג הכלל ישראלי. ניתן לראות את השפעתם על סביבות העבודה בישראל, למשל בהופעתן של מסעדות כשרות למהדרין באזורי תעסוקה.

הסיבה השניה להעדפת המונח "חרדים ישראלים" היא שהחרדיות העובדת היא קצה הקרחון של תופעה עמוקה בהרבה בחברה החרדית כולה. ככל שהציבור החרדי מתרחב וחלקו באוכלוסיה גדל, מעמיקה גם המעורבות שלו בעניינים פוליטיים רחבים. פתאום יש לאנשים עמדה בענייני כלכלה ורווחה, דת ומדינה או מדיניות חוץ וביטחון. בין אם מדובר בעמדה ימנית, שמאלית או מקורית לחלוטין, עצם החשיבה בנושאים אלה מוכיחה כי הישראליות מעניינת את החרדים הללו, והם רוצים להשפיע ולקדם את עמדותיהם בנושאים אזרחיים.

עד לפני כמה שנים, אם היית שואל חרדי על דעותיו לגבי צבא וביטחון, דת ומדינה או כלכלה, הוא היה עונה לך כי נושאים אלה אינם רלוונטיים עבורו. "תן לי יבנה וחכמיה," היה משיב. אולם לאחרונה חל שינוי. חרדים רבים יותר ויותר מרגישים מעורבים בנעשה במדינה, לא רק אם הם יוצאים לעבוד, אלא גם אם הם ממשיכים ללמוד בכולל. תחושת השייכות והאכפתיות הנלווית לזהות הישראלית הזו אינה גורעת מזהותם החרדית ומתחושת ההשתייכות לחברה החרדית, אלא אדרבה נוספת עליה.

החרדים העובדים הם חוד החנית של תופעה זו, ועל כן ראוי לכנותם "חרדים ישראלים". חרדים ישראלים אלה אינם מעוניינים להיטמע בחברה הכללית, אלא להשפיע בה ולהשתלב במערכות המדינה כפי שהם. משום כך ולשם כך אף הקמתי את קבוצת הפייסבוק "חרדים ישראלים", שנועדה למצוא ולבסס את העקרונות המארגנים של הזהות החרדית של החרדים הישראלים: אלה שאכן רוצים להשתלב בכל הרמות בכל מערכות המדינה – בכלכלה, באקדמיה, בצבא, בשירות המדינה – אך לא להיטמע. רוצים להיות חלק מהמפעל הישראלי, אך אינם רוצים לוותר על זהותם החרדית.

אחר הערה כללית זו, אבקש להתייחס לפתרון שהציע הרב שטיינברגר למצוקת החרדים הישראלים, לבקר אותו, ולהציע הצעה חלופית.

 

מדוע אי אפשר לעבוד בדיעבד

הרב שטיינברגר מיטיב לתאר את המלכוד שבו נמצא החרדי הישראלי: מצד אחד רצון להמשיך להשתייך לחברה החרדית, ומצד שני פעולה במרחב הישראלי הכללי, הגורמת דחיה מצד החברה החרדית. הוא מתאר את הקונפליקט של בן הישיבה, שחונך לזלזל ב'בעלבתיות', אחר שהוא הופך בעצמו ל'בעלבת'.

אך כפי שמבין הרב שטיינברגר בעצמו, לרצון להשתייך למרות הכל למיינסטרים החרדי אין סיכוי, בשל ההתנגדות של הממסד החרדי. וכאן אצטט מדבריו:

יש כאן אפוא מלכוד שקשה מאד לצאת ממנו: הקיום של החרדים העובדים תלוי בתחושת השייכות שלהם לחרדיות הישנה, אך החרדיות הישנה דוחה אותם. הדרך היחידה לצאת ממלכוד זה היא ההכרזה "אין הדבר תלוי אלא בי". עלינו, החרדים העובדים, להוכיח למיינסטרים החרדי שאין סיבה לחשוש מאתנו, שכן אנו יודעים לשלב יפה תורה וחיי מעשה ולהעמיד דמות של "בעל בית" הקובע עתים לתורה, מקפיד על הלכה ומחנך את בניו לתורה ויראת שמים.

הפתרון שמציע הרב שטיינברגר לבעיה זו הוא שעתוק הדגם הקהילתי של קהילות החרדים בחו"ל, בעיקר בלונדון וניו יורק, של חינוך לחיים של בעלבת המשלב עבודה ולימוד תורה.[2] למעשה, הרב שטיינברגר אינו הראשון שמציע 'פתרון' זה. קדם לו במספר שנים עורך "יתד נאמן", נתי גרוסמן, במאמר מערכת בשלהי אפריל 2012.

יהודי חרדי יודע, כי עיקר ייעודו להתעלות בתורה וביראה, להרבות כבוד שמים ולהרחיב גבולות הקדושה, ואילו כל עיסוק אחר נדחה לשולי הווית החיים, כהכרח בל-יגונה, טפל ובטל. משחר טל נעוריו מוחדרת בו השאיפה להקדשת החיים לתורה ולכך יחתור בכל מאודו, וגם אם ייאלץ לצאת מעט מביהמ"ד ולעסוק זמן מה לפרנסתו, יעשה זאת בלית ברירה, כפוף ובוכה[3], בלא להכריז בראש חוצות "אני חרדי עובד" […]. "חרדי חדש" יוצר סולם ערכים הפוך, שמטפח אידאליזם של יציאה לעבודה, כשהוא מתבונן בהערצה על הקרייריזם החומרני המערבי, ומבקש ליצור קבוצה מוגדרת של "חרדים עובדים", שתקבל הכרה אידאלית של "זרם מרכזי", כאיזו שאיפה ברוכה וראויה לשמה.[4]

הרב שטיינברגר מאמין שניתן לאחוז בזהות של "חרדי עובד", יחד עם אימוץ תודעת "כפוף ובוכה". אולם, מנסיוני הציבורי הרב, עלי להודות ביושר שנתי גרוסמן צודק. לא ניתן לאחוז את החבל בשני קצותיו. או יכריז הציבור החרדי-ישראלי על עצמו שהוא אנוס וכפוף ובוכה כדי להתקבל לחרדיות הישנה, ואז הוא ייצר דיסוננס קוגניטיבי עמוק ומסוכן בקרבו ובקרב ילדיו, או הוא יידחה מקרב החרדיות הישנה.

עלי להודות ביושר שנתי גרוסמן צודק. לא ניתן לאחוז את החבל בשני קצותיו. או יכריז הציבור החרדי-ישראלי על עצמו שהוא אנוס וכפוף ובוכה כדי להתקבל לחרדיות הישנה, ואז הוא ייצר דיסוננס קוגניטיבי עמוק ומסוכן בקרבו ובקרב ילדיו, או הוא יידחה מקרב החרדיות הישנה

כאמור לעיל, בעיות פרטיות ניתנות לפתרון מקומי או להכלה. אך בתור ציבור אנחנו צריכים לפעול ולהגדיר לעצמנו את מקומנו. אכן, כפי שאומר הרב שטיינברגר, "אין הדבר תלוי אלא בי", אך המסקנה אינה שעלינו להיות כפופים ובוכים בפני החרדיות הישנה, אלא להיפך. אנחנו בהחלט חלק מכלל הציבורים החרדיים, אך לא יכירו בנו, עד שלא נכיר בכך אנחנו בעצמנו – לא כל פרט לחוד, אלא ציבור – ונגדיר לעצמנו היכן הבסיס המשותף שלנו עם כלל הציבורים החרדיים, והיכן בא לידי ביטוי הייחוד שלנו.

 

שילוב בלי טמיעה, אך גם בלי התבדלות

בניגוד לדבריו של הרב שטיינברגר, אני סבור כי אחד הקשיים העיקריים של הציבור החרדי-ישראלי המשתלב נובע דווקא מאימוץ האתוס החרדי. חשוב להכיר בכך שהאתוס המכונן של החברה החרדית אינו מתאים לחיים של השתלבות חיובית במדינה. האתוס של החרדיות בארץ הוא התבדלות עוינת מהמדינה, וחיים על פי סדר יום עצמאי ושונה לחלוטין מכל מה שקורה בסביבה (ההתנהלות של החרדים במשבר הקורנה היא דוגמא מובהקת לכך[5]). עבור המשפחה החרדית הישראלית המשתלבת, אימוץ אתוס זה בעייתי מאד. הוא יוצר דיסוננס קוגניטיבי ופוגע עמוקות בחינוך הילדים.

גם אם ניתן להימלט מעימות עם שאלות הזהות הישראלית שלנו כשאנחנו נמצאים רק בתוך בית המדרש, הרי כשאנחנו יוצאים לחיים ולעבודה, השאלות האלו מכות בנו במלוא עוזן. אתוס ההתבדלות אינו יכול להחזיק מעמד לנוכח ההשתלבות בפועל

לא ניתן לחנך ילד ונער להיות עוין מבחינה רעיונית למה שמבחינה מעשית הוא חלק מזהותו העצמית. זה חינוך שנועד לכישלון. לא אהסס לטעון שחלק נכבד מהנשירה בגיל העשרה בקהילת החרדים הישראלים (וגם אצל "חרדים ישנים"), נובע מדיסוננס זה, שבין הזהות החרדית-ישראלית של נער ונערה החשים חלק מהעם היושב בציון, לבין ההשקפה החרדית המתבדלת העוינת את חלק הזהות הישראלי.

גם אם ניתן להימלט מעימות עם שאלות הזהות הישראלית שלנו כשאנחנו נמצאים רק בתוך בית המדרש, הרי כשאנחנו יוצאים לחיים ולעבודה, השאלות האלו מכות בנו במלוא עוזן. אתוס ההתבדלות אינו יכול להחזיק מעמד לנוכח ההשתלבות בפועל. המפגש עם החברה הישראלית במסגרת השותפות בתעסוקה מציף אל המודעות שלנו את שאלת הזהות הישראלית שלנו. מה זה אומר לי שאני ישראלי/ת? איך זה משפיע על החרדיות שלי? האם בכך שאני חש/ה הזדהות וסולידריות עם המדינה, שמח/ה בהצלחותיה ועצב/ה בכשלונותיה, אני נעשה/ית פחות חרדי/ת? הרי לימדו אותנו שלהיות חרדים משמעו להתבדל, אז איך אוכל להמשיך להיות חרדי/ת כשאני משתלב/ת? כשאני חש/ה ישראלי/ת?

 

האם נגזר עלינו לבחור בין היעלמות לבין היעלמות?

יש הטוענים, מכוח קשיים אלו, כי בפני החרדים הישראלים עומדות שתי אופציות בלבד: או להיכנע בפני החרדיות הישנה, להיות "כפוף ובוכה" כלשונו של גרוסמן, או לצאת לדרך שסופה מחוץ לחברה החרדית. הטוענים כך תומכים יתדותיהם באשר אירע לפא"י בשנות ה-80' של המאה הקודמת: בניה נטמעו בחרדיות או יצאו אל הדתיות הלאומית.

בלי לנקוט בשם המפורש, אף הרב שטיינברגר מתייחס לכך:

קיומו של הדור השני של החרדיות העובדת אינו מובן מאליו. ללא פעולה משמעותית, יש סיכוי לא קטן שהחרדיות העובדת תהפוך לתחנת מעבר ותו לא; ילדיה לא ימשיכו בדרכה, אלא יחזרו אל צור מחצבתם החרדי או ייטמעו בעולם הדתי לאומי

אולם עיון מעמיק יותר, מראה שהשימוש בפא"י בתור ראיה לאי אפשרות קיומה של חרדיות ישראלית שגוי מכמה וכמה היבטים:

ראשית, הצגת פא"י ככישלון היא טעות. פא"י הצליחה! במשך עשרות שנים היא היתה תנועה חשובה ורחבה, שנתנה מענים מקיפים לצרכים של אותה תקופה. עיון בהגות של פא"י מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 מעלה עיסוק תוסס ופורה בשאלות שהזמן גרמן. כשלונה היה בהשתנות העתים. היא לא השכילה להישאר רלוונטית בזירה משתנה, ודווקא השמרנות היתרה שלה יצרה מציאות פחות רלוונטית. וכך, בעקבות שינויים שעברו על היהדות החרדית בהנהגתו הריכוזית של מרן הגרא"מ שך זצ"ל, הלכה פא"י ודעכה, ובתהליך שנמשך כ-40 שנה נעלמה משדה הראייה. אולם בשנים האחרונות היא החלה לפרוח מחדש. רבים וטובים מבני הציבור החרדי החזיקו ומחזיקים בעמדות של פא"י, ומדי שנה נפתחים מחדש עוד ועוד מוסדות חינוך בדרכה של פא"י. מה שאנו רואים עכשיו אינו שידור חוזר של כשלונה של פא"י, אלא תחייתה המחודשת.

הכישלון החינוכי החלקי של פא"י נבע דוקא מכך שהיא ניסתה להלחים את ערך ההתבדלות העוינת לנסיונות השתלבות, בדיוק כפי שמציע הרב שטיינברגר, דבר שגרם לכך שהתלמידים פנו אל החרדיות או אל הדתיות הלאומית. כלומר, אם כבר, דווקא הקרבה אל האתוס החינוכי החרדי המתבדל היה בעוכריה של פא"י, ולא העובדה שניסתה להגדיר את עצמה באופן עצמאי

היבט נוסף שחשוב להתייחס אליו הוא השינוי בציבור החרדי. עלייתה ודעיכתה של פא"י מוסברות על רקע התחזקות המגמה הריכוזית בציבור החרדי. בימי קום המדינה, למרות הגיוון הפנימי בעולם החרדי, התפיסה הציבורית היתה שמדובר בקהילה אחת. עד לפני 40 שנה יכלו ללמוד ליטאים, ספרדים וחסידים מחסידויות שונות באותו תלמוד תורה ובאותה כיתה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, פא"י לא ניסתה לייצר קהילה חרדית נבדלת, אלא היא ראתה את עצמה עוד זרם בקהילה החרדית האחת. אולם היום הדבר המבורך הזה כבר אינו קיים. כל חצר הקימה לעצמה מוסדות נפרדים, מתוך מגמה שהיא גם ריכוזית וגם מבדלת. מגמה זו שאיחתה את הציבור החרדי לגוש אחד גרמה להיעלמותה של פא"י. אולם מהלך זה הביא ברכה אחרת בצדו: אין היום "ציבור חרדי" אחד, אלא ציבורים חרדיים רבים, וכל ציבור מכיר בלגיטימיות של הקהילות האחרות. לכל קהילה חרדית מנגנון קיום נפרד לגמרי משל אחרות. בתוך תמונת עולם זו, יש דווקא מקום מחודש לייסוד חרדיות ישראלית, שתעשיר בגוון המיוחד שלה את הכלל החרדי.

גם מבחינה פוליטית מגוון הציבור החרדי יותר משהיה בעבר. ש"ס, ובעקבותיה דגל התורה, פרשו מההגמוניה הפוליטית של אגודת ישראל, ויחסי הכוחות בתוך הציבור החרדי משתנים. ש"ס שהיתה גלגל חמישי באגודת ישראל הפכה להיות האחות הגדולה, וגם בדגל התורה עדיין מהדהדת קריאת 6:3. כל זה עוד לפני שנדבר על נציגות חרדית מורגשת בכל המפלגות הישראליות מימין ואף משמאל. בתוך יחסי כוח חדשים אלו, אין סיבה שהחרדיות הישראלית לא תוכל לתפוס מחדש מקום של כבוד.

לעניות דעתי, הכישלון החינוכי החלקי של פא"י נבע דוקא מכך שהיא ניסתה להלחים את ערך ההתבדלות העוינת לנסיונות השתלבות, בדיוק כפי שמציע הרב שטיינברגר, דבר שגרם לכך שהתלמידים פנו אל החרדיות או אל הדתיות הלאומית. כלומר, אם כבר, דווקא הקרבה אל האתוס החינוכי החרדי המתבדל היה בעוכריה של פא"י, ולא העובדה שניסתה להגדיר את עצמה באופן עצמאי.

 

הדרך השלישית

על בסיס מסקנות אלה, אני טוען שישנה דרך שלישית, שבה כדאי לחרדים הישראלים ללכת. החרדיוּת הישראלית מורכבת מכמה אבני בניין הכרחיות, שכולן יחד תכוננה קהילות עצמאיות בסגנון חו"ל, שתהיינה מבוססות לא על התנתקות מהזהות החרדית ולא על אבדן דרך, אלא על ייחוד, גאוות יחידה וערכי בסיס חרדיים. רק כך יהיו החרדים הישראלים לקהילה חרדית בת-קיימא נוספת בתוך פסיפס הקהילות החרדיות. אבני בניין אלה הן: א. חינוך תורני המבוסס על חשיבות היחיד והאחריות האישית שלו על מצבו הרוחני. ב. גיבוש קהילתי. ג. מנהיגות רוחנית.

היחיד: מסגרות החינוך החרדיות כיום מאמינות במודל "תיבת נח". המסגרת משמרת את הרוחניות של החניך, בכך שהיא יוצרת מיקרוקוסמוס מנותק מהעולם החיצון. באין מסגרת, נותר החניך ללא כלים לדאוג לרוחניות של עצמו. משום כך, כל מגע עם מי שאינו חרדי הוא בבחינת סכנה רוחנית עבורו. כלי חשוב ביצירת מיקרוקוסמוס זה הוא יצירת סדר יום נבדל מסדר היום הכללי שמסביב.

הנקודה המרכזית שצריכה להשתנות באתוס של החרדיות הישראלית היא ההשקעה ביחיד. עלינו לחנך שהקהילה אינה אחראית לרוחניות שלנו. החינוך צריך להטיל את כובד האחריות על כתפי האדם עצמו.

הנקודה המרכזית שצריכה להשתנות באתוס של החרדיות הישראלית היא ההשקעה ביחיד. עלינו לחנך שהקהילה אינה אחראית לרוחניות שלנו. החינוך צריך להטיל את כובד האחריות על כתפי האדם עצמו. אסור למערכת החינוך לתת לחניך להסתמך רק עליה. היא חייבת להטמיע אצל החניך את התודעה שבכל מקום שבו הוא נמצא, הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, ושהחובה שלנו לממש את הערכים שלנו אינה תלויה במסגרת כלשהי אלא בעצם עומדנו לפניו יתברך. "בכל דרכיך דעהו". האחריות לרוחניות של עצמנו היא שלנו בלבד. חינוך זה יקטין מאד את החשש שיציאה מהמסגרת תאיין הישגים רבי שנים.

הקהילה: למרות האמור על חשיבות החינוך לאחריות אישית, האדם הוא יצור חברתי. כל אדם זקוק לקהילה שתעניק לו גב ותמיכה חברתית ורוחנית, שתתן לגיטימציה לדרכו ושתעודד אותו להמשיך ולהגביה לבו בדרכי ה'. כפי שהזכיר הרב שטיינברגר, רבות ממצוקות החרדים הישראלים נובעות מיחס הקהילה החרדית אליהם. יחס זה לא היה מציק כל כך לו היתה לחרדי העובד קהילה חלופית. רוב תופעות הלוואי של המתח שמתאר הרב שטיינברגר היו נפתרות באמצעות קהילה תומכת, שהיתה נותנת לאדם גב רוחני ותחושה שדרכו רצויה, לגיטימית ואף מתבקשת לכתחילה.

לא פחות חשובה היא המערכת החברתית בקהילה, התמיכה החברתית בשעות שמחה ועצב ואף בסתם יום של חול. מערכת זו צריכה לכלול פעילות חברתית ותרבותית לילדים, לצעירים ולמבוגרים, ומתן הזדמנות לכל להיות שותפים בבינוי הקהילה. מתוך כך יתפתחו תחושת שייכות, ערבות הדדית ואף ביטוי אישי. התמיכה החברתית נותנת את התחושה שדרכנו היא דרך נכונה ואין לנו שום צורך להתכופף ולבכות, שכן אנו בוחרים בדרך הזו משום שהיא נכונה וראויה, ולא משום שאנו אנוסים לה.

פעילויות חינוך, חברה ותרבות משותפות בין קהילות דומות ברחבי הארץ, יעניקו אף הן לכל יחיד את התחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול ורחב. (מסיבה דומה, חשוב לשמור על סממנים משותפים לציבור החרדי-ישראלי ולשאר הקהילות החרדיות, כסגנון לבוש וכדומה.)

הרב: עבור בניית הקהילות ועיצוב דרך החינוך האמורה אנו זקוקים למורי דרך ולאנשי מופת, שיהיו המדורה שסביבה מתחממת הקהילה כולה והלפיד שלאורו היא צועדת.

נוסף על הכוונת דרך כללית לציבור החרדים העובדים, רבנים אלו יוכלו לשמש בתפקיד המסורתי של רב קהילה. להכיר כל אחד ואחת מבני הקהילה, להתוודע למצבם החברתי, הבריאותי, הכלכלי וכמובן הרוחני, ולדעת להלוך כנגד רוחו של כל אדם, לקרבו ולסייע לו לעמוד במחויבויותיו הרוחניות, הנובעות מאחריותו לעצמו. זאת לצד יצירת אוירה רוחנית טובה ומזמינה בקהילה כולה.

רבנים אלה צריכים להבין את מרחב החיים הישראלי ואת ההתמודדות של הציבור החרדי במרחב הזה, ולהיות קשובים לצרכים של צאן מרעיתם. עליהם אף להיות בעלי חוסן אישי ומנהיגותי, ויכולת לעמוד בפני לחצים רבים. שכן מטבע הדברים, הם העומדים בקשר עם גדולי הדור, והם החשופים ללחצים העצומים מצד הממסד החרדי הישן. בענין זה אספר סיפור קצר אחד אך לא יחיד:

במסגרת תנועת "טוב", קיימנו בבית שמש "יום שכולו תורה", ואליו הוזמנו שני רבנים חשובים; הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל ורב חשוב נוסף יבדל"א ידוע ומפורסם גם הוא. לאחר תיאום עמם, אף פרסמנו ברבים את בואם. הרב גולדברג הגיע בזמן, לימד את השיעור שלו והכל נהנו. לרב השני לא היתה דרך להגיע, ועל כן נסעתי מבית שמש ירושלימה להביאו. הוא לא היה בבית, אך מצאתיו מוסר שיעור בבית הכנסת. בגמר השיעור ניגשתי אליו ואמרתי לו שבאתי לקחת אותו. הוא התחמק בתירוצים שונים, ואמר שלא הבין שהשיעור אורגן על ידי תנועת "טוב" (על אף שנאמר לו בפירוש במה ובמי מדובר). מפני אימת הקנאים, הוא הותיר ציבור שפינה מזמנו ומעיסוקיו והגיע ללמוד תורה, לחכות לשווא.

איני מזלזל בעוצמת הלחצים המופעלים על רבנים. אולם, אפשר להיות גם כרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל. הוא לא היסס והגיע ללמד תורה את עם ישראל. כאלה רבנים אנחנו צריכים, שאינם חתים מפני איש ועומדים על דעתם, שכן הניסיון מלמד שבשלב ההתגבשות יהיו הלחצים גדולים ועצומים.

עלינו אפוא לשאוף להקים מערכת חינוך המבוססת על חינוך לאחריות היחיד, וקהילות שבהן חיים אנשים לאור ערך זה, בליווי רבנים אמיצים ומסורים. מערכת זו תאפשר לכל אחד ואחת מהציבור החרדי-ישראלי להשתלב במערכות המדינה, אך לא להיטמע בהן; להיות אחראי למצב הרוחני של עצמם ולשמור על זהות חרדית ייחודית ועצמאית, בד בבד עם תחושת שותפות ובנין.

אחתום בסיפור: לפני כעשרים שנה, טרם עידן האקדמיה החרדית, כשהתחלתי לעסוק בעניינים ציבוריים, פעלתי להקמת סמינר לכיתות ט-יד, שיכלול לימודים לתואר אקדמי.

בשלב ראשון עסקתי במשך שנה בהקמת ועדה רוחנית לסמינר. הרב ישראל גנס שליט"א, שהיה גם הר"מ שלי בישיבה, הבין מיד את גודל העניין וצורך השעה, והתגייס לסייע. באותה תקופה הייתי נפגש אתו לפחות פעם בשבוע. בשלב הבא, ביקשתי לצרף גם את הרב עזריאל אויערבך שליט"א.

הוצאתי את העיתון ואמרתי לר' עזריאל, כי לפי מה שכתוב שם, עוד כך וכך שנים יהיו במדינה בעיקר חרדים וערבים. "על מי נטיל אז את החזקת מכון וייצמן והכור הגרעיני?" שאלתי […]. ר' עזריאל הסכים אתי לחלוטין, והצטרף לוועדה הרוחנית

באתי לר' עזריאל עם עיתון "יתד נאמן", שבו הופיעה ידיעה קטנה שהדליקה אצלי נורה אדומה. הידיעה עסקה במגמות הדמוגרפיות בישראל. הוצאתי את העיתון ואמרתי לר' עזריאל, כי לפי מה שכתוב שם, עוד כך וכך שנים ויהיו במדינה בעיקר חרדים וערבים. "על מי נטיל אז את החזקת מכון וייצמן והכור הגרעיני?" שאלתי, "על הערבים? אנחנו חייבים להיות שם! והרי זה לא קורה ביום אחד, לקחת חרדי ולזרוק אותו למכון ויצמן. זה יגרום למשבר הן לו, והן לציבור החרדי כולו. ומצד שני, גם רמת המצוינות הנדרשת שם לא יכולה להיות מושגת מהרגע להרגע. לכן אנחנו חייבים לעשות את הדברים בהדרגה, שילד יראה שאבא יכול להיות אקדמאי ובכל זאת חרדי למהדרין. שהדוד שלו דוקטור לפיזיקה, ובכל זאת הוא בן תורה." ר' עזריאל הסכים אתי לחלוטין, והצטרף לוועדה הרוחנית.

הציבור גדל, והוא מוכרח להיכנס למערכות חדשות: צבא, תקשורת, משפט, כלכלה, שירות המדינה ועוד. אם לא נתייחס להיבטים החברתיים שלנו בתור חרדים ובתור ישראלים, ולא נדע לשלב בין השניים, הפיצוץ יקרה. החינוך צריך לכרוך את סוגיית לימוד התורה ומקומה בחיי החרדי העובד, יחד עם סוגיית המקום החברתי של החרדי העובד. עלינו לגבש הגדרה עצמית של ציבור חרדי ייחודי, אחד מרבים בתוך הפסיפס החרדי. חובתנו, למען עתידנו ועתיד העם היהודי, לחנך את צאצאינו לכך שעבודה והשתלבות אינן סותרות חיי תורה ויראת שמים.

יתכן שהמודל הזה לא יתאים למציאות החיים בעוד חמישים שנה, ויהיה אז צורך להתארגן מחדש. אך די לנו בכך שנצליח לחנך את "צאצאינו וצאצאי צאצאינו" להיות "כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך", ומכאן ואילך מובטחים אנו בעזרת ה' שתורה מחזרת אחר אכסניה שלה.

 


[1] איני אוהב את המונח "חרדיות ישנה" בה משתמש הרב שטיינברגר, משום שגם איני סבור שאנחנו "חרדים חדשים". ישנה חרדיות מזרח-אירופאית, מתבדלת, וישנה חרדיות ישראלית. ויש בהן צד שווה מרכזי ומהותי וצד שונה. אך לצורך הנוחיות בלבד אשתמש במאמר זה במונח של הרב שטיינברגר.

[2] ראוי לציין שהצעה דומה העלה כבר פרופ' עמירם גונן ז"ל, ראה הניסיון האמריקני ולקחים לישראל,(פרופ' עמירם גונן, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות (2000); בין לימוד תורה לפרנסה, חברת לומדים ומתפרנסים בלונדון, (פרופ' עמירם גונן, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות (2005). פרופ' גונן פעל רבות לשילוב חרדים באקדמיה ובתעסוקה תוך סיוע רב לשמירת זהותם החרדית; נפטר בשמחת תורה בדיוק לפני שנתיים. יהי מאמר תגובה זה לזכרו.

[3] מקור המונח הוא במדרש בראשית רבה סה, טו, על יעקב אבינו שלא רצה לקבל את הברכות במקום עשו, ואמו הפצירה בו. אומר הפסוק "וילך, ויבוא ויבא לאמו", ועל זה אומר המדרש: "אנוס וכפוף ובוכה."

[4] בשל מגבלות הסגר לא הצלחתי למצוא צילום המקור, אך ניתן לקרוא את המאמר המלא כאן: https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=4&topic_id=2955946&forum_id=771

[5] אמנם הציבורים החסידיים מפגינים זאת יותר, אך ההנהגה הפוליטית והעסקנית של הציבור הליטאי רועמת בשתיקתה ובהפקרתה את השטח.

Photo by Hannah Gibbs on Unsplash

18 תגובות על “לכתחילה ארבעטן: קווים לדמות החרדיות הישראלית

  • חברים יקרים.
    אולי הגיע גם הזמן לצאת מהשטחיות שכולם מתנסחים בה שיציאה לפרנסה היא רק בגלל הכרח נורא ואיום שלצערינו אדם בעולם הזה המוגבל חייב לא עלינו לדאוג לפרנסתו בגלל חטא אדם הראשון?
    מותר גם להגיד דברים באומץ.
    כן!!! כשאדם לומד רפואה הוא מגלה בה עולמות חכמה עצומה שאינם נמצאים בלימוד גמרא ותלמידי חכמים אינם בקיאים בה. (על אף שהפוך בה והפוך בה). חקלאי רואה באדמה ובעצים וברפת פלאי בריאה וחוויות רוחניות שלעולם לא יראה בגמרא. מדען במכון ויצמן חווה חוכמות שלא יחווה בבית המדרש. מפקד בצבא עובר מוראות מלחמה ששם מתגלה הקב"ה בדם ואש ותימרות עשן.
    עולמו של דוד מלכנו הלוחם המהולל (סליחה מכל מי שמסביר את כל פרקי המלחמה בתהילים כמלחמה ביצר הרע) היה עשיר בהרבה מעולמו של בחור ישיבה בימינו.
    משום כך יציאה לפרנסה היא גם יציאה לעולמו של הקדוש ברוך הוא (ולא רק בגלל שמי שיחסר לו ידות בחוכמה יחסר לו בתורה כדברי הגאון הידועים)
    אדם לא צריך ללכת נזוף לפרנסה ככפאו שד.
    רק אז נבין את המהות האמיתית של לימוד התורה ובית המדרש כמובילה את החוכמות כולם אל עבר הקדוש ברוך הוא, ובית המדרש הוא המנצח הענק של התזמורת הסימפונית המגוונת, שכל נגן בה הינו בעל ערך שלא יסולא בפז.
    אסיים בסיפור קצרצר. הרשר הירש נסע פעם לראות את הרי האלפים בשויצריה. שאלו אותו כיצד הוא מרשה לעצמו להיבטל כך מתורה. אמר הרשר הירש; בסוף 120 שנה אעלה למעלה. ישאל אותי הקדוש ברוך הוא; עשיתי לך הרי אלפים מדהימים. כיצד ייתכן שלא טרחת לבוא ולראות אותם?
    ואכמל

  • ב"ה

    יחזקאל היקר,

    אתה מציג רק שתי אפשרויות. "אנוס וכפוף ובוכה" או "לכתחילה ארבעטן" במובן של גלוריפיקציה, אידיאולוגיה ושאיפה. ואולם בין השתים יש מרחק רב מאוד, ובטווח יש את הדרך השלישית שמקדמת דנא, שצריכה גם להיות המושכל הראשון בעניין.

    אכן "לכתחילה ארבעטן", אבל כמו "לכתחילה עסען" או "לכתחילה שלאפן", ולא כמטרה בפני עצמה. העבודה היא פשוט אילוץ – בזיעת אפך תאכל לחם. אלה עובדות החיים. לא צריך להיבהל מזה, ולא להתלהב מזה. מי שלא זכה שיעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ברור שהוא עושה דבר טוב ומועיל כשהוא עמל ועוסק בפרנסתו וביישובו של עולם. זה לא שונה מן הצורך לאכול – שגם הוא אילוץ שגוזל הרבה זמן ותשומת לב, ובכל זאת איש לא מעלה על הדעת לזלזל באכילה ובאוכלים. אבל מכאן ועד לייחס לעבודה – כשלעצמה – איזה ערך עצמי, ארוכה הדרך.

    אני מסכים לחלוטין עם הדברים שכתב גרשון פרוש במאמרו בעניין זה: "הבית שלנו מתנהל בפשטות ובצניעות, ואני מייחל לכך שבני יזכה להיות ראוי לכתר "תורתו אומנותו"." זהו הבדל ההשקפה הבסיסי ואבן הבוחן בין חרדי שעובד – כמוהו, כמוני וכמו רבים וטובים – לבין "חרדי-עובד", "חרדי-חדש", "חרדי-משתלב", "חרדי-ישראלי", "חרדי-פתוח", "חרדי-מודרני", "חרדי-לייט", "חרדי-לפעמים", "פוסט-חרדי", "חרד"ל", קטשו"פ, מיונ"ז וכל שום וחניכא דאית להו.

    איך אדם שואף לראות את בניו? מהי תפילתה החרישית של אמא בהדלקתה נרות שבת קודש? זוהי כל התורה כולה על רגל אחת בענין זה. ואידך פירושא, זיל גמור.

    • רק להבין, לדעתך השאיפות הללו גורמות לאותם הורים לעודד את ילדיהם לגדול בתורה , או גם גורמות להם לשלוח את ילדיהם למוסדות ללא לימודי בגרות?

      ומה מוצדק בקשר לשאיפות אלו?

    • הראה לי ת"ח אחד,
      בספר "אור הצפון" לסבא מסלבודקא (בשתי מקומות).
      שהנאות העולם, הם חלק משלמות האדם! ולא כמו שאומרים העולם, שהחומריות נדרשת רק עד כמה שהיא נצרכת לעבודת השם.

      לכאורה כנ"ל לגבי אומנות מלאכה ומסחר, הם חלק מהשלמות של האדם, (חוץ מאותו אדם שנדבו ליבו… שגם זה צריך להתאים לאופי ותכונות הנפש).
      וכמו שאמרו חז"ל "הסתכל באוריתא וברא עלמא".
      כלומר, העולם הזה אינו אויב, אלא מאוד מתאים, כשחיים לפי חוקי התורה.

  • כל זמן שהרב שך הוא מרן, אין לך סיכוי.

  • צריך לחנך לגאוות יחידה ולהסביר שהעגלה של מי שמשלב לימוד תורה + השכלה מדעית + התיישבות + הגנה על המדינה היא העגלה המלאה, כמו שאמרו חז"ל שיש תורה ודרך ארץ וכל מי שאינו במקרא ואינו במשנה ואינו בדרך ארץ אינו מן הישוב.

    זה שתעמולה הצליחה להציג כאילו עגלה שיש בה רק תורה היא עגלה מלאה, זה שקר עם בסיס של אמת (שקר שיש לו רגלים) ואולי אפשר לדון שבשנות החמישים כשמרבית הציבור החרדי עסק בפרנסה, הלך לצבא, עסק בחקלאות מסחר ותעשיה להציג את לימוד התורה כאידאל עליון, היה אמת. אבל כשהצבור החרדי התנתק מכל זה (ובין השאר כי כיום לפרנסה נדרשת הכשרה מעמיקה יותר), העגלה של הציבור שעוסק רק בלימוד תורה היא עגלה שבחלקה הגדול הוא ריק, ועגלתם היא זו שאמורה להידחות.

    • כל דרך ששמה עוד ערכים בשורה שווה ללימוד התורה וחיים רוחניים על פיה נידונית לכישלון. אפשר לעבוד, אפשר אפילו לרצות להיות ישראלי, אבל אם הערך של קיום התורה והמצוות לא נמצא גבוה מעל שאיפות וערכים אלו, והדברים נמדדים בעת התנגשות ביניהם, אין כל סיכוי להקים קהילה שתשאר נאמנה לאלוקים.

    • אתה צודק. גם לעבוד זו מצווה.

      והיא במדרגה יותר מאשר אלו שנזקקים לבריות.

  • ובכן, בדיוק בגלל גישה כזו הציבור החרדי אינו יכול לקבל את החרדים העובדים.
    נירמול יחסים עם הציבור החילוני הוא בדיוק מה שאנו חוששים ממנו, אין שום דבר נורמלי בחילוני שאינו שומר תורה ומצוות.
    'חרדי ישראלי', כהגדרתך, שמנרמל יחסים עם הציבור החילוני, גם אם יצליח להמשיך בשמירת התורה והמצוות, הרי כמעט אין ספק שבמשך הזמן ייהפך ל'חרדי טכני', ליבו כבר לא יהיה עם התורה ולומדיה.
    זהו גם אחד ההבדלים העיקריים בין הציבור החרדי בחו"ל לציבור בארץ. בחו"ל עיקר האינטרקציה היא עם גויים, ההבדלים הם ברורים ולכן החרדי העובד בחו"ל יכול להשאיר את הקשרים העסקיים רחוק מאוד מעולמו הדתי והחרדי ולפיכך ההשפעה נמוכה.
    משא"כ בארצנו הקדושה, מדובר באחינו בשרינו הטועים, ההשפעה יכולה להיות הרסנית.
    כבר נוסתה גישה זו על ידע הציבור הדת"ל, ואין צורך להאריך בגודל השבר שעובר על הציבור הזה.

  • שמרית,

    הבעיה איננה אפילו הבגרות, כשלעצמה. אלא האיך והיכן האדם היה מעדיף, בלב ליבו, לראות את ילדיו – בחיי תורה של תורתו אומנותו כמו גרשון, או במכון וייצמן והכור הגרעיני, אם לנקוט בדוגמאות של יחזקאל.

    האם גאוות ההורים תהיה על "בני הרופא", "בני הטייס", "בני הפרופסור", או "בני ראש-הישיבה", "בני הלמדן" "בני הרב".

    • החינוך צריך להיות חינוך למצוינות בכל מקום.

      גם בעבר היה המתח בין לימוד תורה לעבודה (אם אתה זוכר את הסיפור של ר' אליעזר בן הורקנוס).

      כמובן שיש צורך ללמד תורה בהעמקה ולא באופן שטחי, וכמובן שחלק מהלומדים תדבק נפשם בכך ויהיו ההנהגה התורנית וחוט השדרה של הדור הבא.

      (אני רוצה לסייג שיתכן ולצורך כך יש צורך בבסיס נורמאלי, כי אולי אם אתה בא מבסיס עני שכל הזמן יש חשיבה איך להשיג עוד שקל או איך לקבל מוצר במבצע (כדוגמת מלונות קורונה), יתכן שאם אתה תתיר את הרסן ואנשים יוכלו להתפרנס בכבוד, הם יעזבו את דרך החיים הקודמת שהובילה לעוני, לא ירצו בכלל להמשיך בלימוד לשם גדלות בתורה ויתכן שאף יפרקו עול)

    • את מתחמקת מן השאלה, שמרית.

      גם אצל הד"לים והמודרן-אורטודוקסים יש חלק שנהיים רבנים ומחנכים. השאלה היא מה ההורים היו מעדיפים ולמה הם מייחלים – ומשום כך, גם למה הם בעצם מכווינים באופנים גלוים וסמוים – האם ילד שתורתו אומנותו בלבד, או לכל דבר אחר, חשוב וחיוני ככל שיהיה.

      ואל תעני לי את התשובה הבנאלית שזה תלוי ברצונו של הילד ובאפשרויותיו – כי לא זו השאלה וזו שוב תהיה התחמקות.

      גרשון הצהיר שהוא מייחל לילד שתורתו אומנותו ושזו פסגת השאיפות שלו. האם גם את וחברייך לדעה מוכנים ויכולים להצהיר על כך?

      ובלשון אחר, האם אתם מבינים ומפנימים שמעלתו של בן-תורה והתועלת והברכה שהוא מביא לעולם – כמובן, כאשר הוא אכן לומד ברצינות וממצה את הפוטנציאל שלו, ולא סתם מחמם ספסלים – גדולה וחשובה לאין ערוך מזו של טייס, רופא ומדען גרעין. ושיהיה ברור, כל הנ"ל חשובים מאוד, וכלל אינני מזלזל בחשיבותם. אך הם רק השתדלות – מחויבת והכרחית, אך לא מעלה ומורידה בתוצאות, שהינם בידי שמים – בעוד תורה ויראת שמים הם בידינו, ועיסוק והוספה בהם היא הדרך היחידה באמת לשנות את העולם.

    • כן בהחלט לימוד תורה והפיכה לראש ישיבה או לרב/דיין היא ערך בעייני יותר מאשר להיות טייס/רופא/עו"ד/רו"ח וכד'.

      השאלה היא הדרך.

      האם זה אומר שלא לאפשר לימודי חול בכדי שרק יעסקו בתורה, שלא יפזלו ללימודים אחרים וכד', או שמא יש לאפשר לימודי חול ולכוון ללכת לישיבה גדולה/גבוהה לאחר סיום הבגרות לתקופה שבה הבן יבחן את עצמו האם זה מתאים לו (ולא ללכת לפקולטה למשפטים/לחשבונאות/רפואה/קורס טייס לניסיון אלא אם יחליט אחרי שנתיים שזה לא הכיוון יחשוב כיצד להמשיך בצורה הכי טובה של שילוב).

    • המחלוקת העיקרית בין ההשקפות היא האם לעולם הזה יש ערך ומשמעות או לא.
      מי שסובר שיש לו ערך, ממילא יש גם ערך להנות מהרי האלפים ולהיות מדען, מכיוון ששם מתגלה גדולתו של הקב"ה. אין ספק שמחינה דתית-יהודית, זו דרגת חיים הרבה יותר גדולה ושלמה וקרובה לקב"ה. כך חיו דוד המלך וגדולי ישראל, שעסקו בתורה אך ידעו שה' נמצא איתם גם במלחמות וכד'.
      דא עקא, כשאדם חי גם את העולם הזה הוא זקוק לתעצומות נפש ולזהות רוחנית חזקה כדי לקיים את "בכל דרכיך דעהו". היות וצריך גם מחנכים יוצאים מגדר הרגיל, ומכיוון שהסכנה גדולה, העדיפו חכמי הדורות לוותר על השאיפה הגדולה ולהסתפק בדרגת חיבור נמוכה יותר אל הקב"ה, והיא הבדלה מוחלטת בין לימוד התורה וקיום המצוות (קודש) לבין כל השאר (חול). הציבור הדת"לי מנסה ללכת לפי הדרך הראשונה ומצליח לא רע, אך נתקל בקושי גדול מול עולם החול. כל עוד החברה החרדית הצליחה לשמור על בידול, הגישה שלה עבדה. אך נדמה לי שבשנים הקרובות החברה החרדית תעמוד בפני טלטלה (שמשבר הקורונה הוא רק הסיפתח שלה) ותיאלץ להתמודד עם מה שהציבור הדת"לי עבר לפני שנים – התמודדות פנים אל פנים עם עולם החול, שחודר דרך המדיה, הטכנולוגיה וכו'. לצערנו אנו רואים שהחוסן הנפשי של הנוער החרדי אינו מצליח לעמוד מולו בהעדר כלים נפשיים ורוחניים מתאימים.
      הערכתי היא שרק מי שיקבל חינוך שיסייע לו לגבש זהות דתית עמוקה ומלאה יצליח לשרוד את ההתמודדות הקשה הזו, וייצא ממנה מחוזק יותר ושלם יותר כעובד ה'.

    • אם כך, אשרייך.

      יש גם מה לומר באשר לדרך, אבל זה כבר נושא אחר.

  • אכן על החרדים החדשים נגזר לבחור בין היעלמות להיעלמות, ולא מכיוון שהם אינם מיישמים את הדרך השלישית, אלא מסיבה אחרת:
    החרדים הישראלים הם יצור כלאיים שמורכב משני לאווין: לא חרדים, ולא חילונים.
    יתכבדו החרדים החדשים ו/או החרדים הישראלים, ויציגו תשובות לשאלות החיים:
    מה *כן* המטרה שלנו בחיים? מה אנחנו כן רוצים לעשות? ואיך אנחנו כן רוצים לעשות זאת?
    אחרי שיהיו תשובות ברורות, או אז, הדרך השלישית שהוצעה במאמר תוכל לספק פלטפורמה מצויינת ליישום מוצלח ומשגשג של מה שהחרדים הישראלים יגדירו שהם רוצים לעשות.

  • למה ה"חרדים-ישראלים" רואים את מטרתם באתגור החברה החרדית, בעוד את החברה ה"ישראלית" את מקבלים כמות שהיא, על כל מגרעותיה? בבעיות של החברה החרדית הם נאבקים – ואני כלל לא מזלזל במאבק – אך את ה"ישראליות" (שהיא בעצם סוג של מוטציה של ציונות) הם מקבלים בתור חוק-טבע! כך ברור, למשל, ש"השתלבות" חייבת לעבור דרך שירות בצבא; כך ברור שמשבר הזהות קשור ל"ישראליות" ולא, למשל, להשכלה או לתרבות מערבית באופן כללי (כמה בחורים נשרו כי הם הרגישו שהחברה החרדית מחניקה את ההזדהות שלהם עם הצבא או עם המדינה?) וכך ברור שלא ניתן להטיל את החזקת מכון וייצמן והכור הגרעיני על הערבים…

    • כי החברה החרדית טוענת שהם לא בסדר, וזו התגובה שלהם אליה.

      עם החילונים אין להם ויכוח.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל