צריך עיון > סדר עיון > חיידר משלנו > המיתוס של האתוס

המיתוס של האתוס

מאמר תגובה ל"חיידר משלנו"

לחרדיות העובדת יש אתגרים משמעותיים שעליה להתמודד עמם. עם זאת, אין לקפוץ מכך למסקנה שהחרדיות הישנה מחזיקה את כל האמת אצלה ושכל ניסיון לייצר אלטרנטיבה נידון לכישלון. יש להתאזר באורך רוח ולא לחשוש מביקורת נוקבת, גם כשאין בידנו את כל התשובות.

ג' חשוון תשפ"א

במאמר 'חיידר משלנו' נגע הרב נחמיה שטיינברגר באתגרים שמציבים המפגש עם העולם שבחוץ ועזיבה של החממה בפני החרדי העובד, לצד הקושי שלו לייצר אתוס ערכי חלופי. בתיאור המצב יש מידה של אמת, אך ברצוני לאתגר מספר הנחות יסוד שהדיון שהוא מעלה נשען עליהן, גם אם באופן סמוי.

החברה החרדית העובדת היא חברה המצויה בתהליך של שינוי, ותהליך זה מזמין מספר רמות של דיון: הרמה הגלויה של הדיון עוסקת בקריאת מצב של המציאות הנתונה ושואלת שאלות פרקטיות, כגון אלו פעולות מעשיות צריך לנקוט בהינתן כך וכך? הרמה הסמויה יותר של הדיון מעוררת שאלות נורמטיביות ושואלת שאלות הנוגעות במוסר, ערכים ותפיסת הטוב. שאלות אלו אינן עוסקות במצוי אלא ברצוי, גם אם איננו יודעים עדיין מה הדרך להשיגו. המאמר של הרב שטיינברגר מתייחס במידה רבה למצוי. השאלות שהוא שואל הן אופרטיביות: מה עלינו לעשות. להלן ארצה לעורר מחשבה על הרמה הנורמטיבית, על הראוי, באמצעות הצבת מספר סימני שאלה על הנחות יסוד שעליהם נשען הדיון. הדיון בשאלת הראוי חיוני עבורנו, מפני שכל חברה מוסרית ראוי שתעסוק בשאלות נורמטיביות. כמו כן, גם אם אסטרטגיה כלשהי תתגלה כאפקטיבית, אין הכרח שהיא מובילה לתוצאה ראויה.

השינוי כבר כאן. אנשים בוחרים בחיי עבודה לא רק כי הם מעדיפים נוחות על פני חיי אמת או כי הם חסרי דעה, אלא כי הם חושבים שהם טובים, מבחינה מוסרית, ושהערך שלהם רב על נזקם. לכן הם לא ימהרו לוותר עליהם

לפני שאגש אל ליבת העניין חשוב לי לציין כי לצורך הדיון אשתמש בקטגוריה 'חרדים עובדים' אף כי אינני אוהבת את השימוש בה. מדובר במכנה משותף רחב ופשטני מידי של קבוצות שונות של אנשים שאין להם בהכרח אתוס וצרכים משותפים. כמו כן היא מתעלמת מקבוצות שונות, בראש ובראשונה נשים, כך שהיה ראוי שהדיון יעסוק בחרדיות אלטרנטיבית או כזו שאינה רואה את עצמה כמיינסטרים.

 

"שינוי הוא רע; הקיים הוא האידיאלי"

אחת ההנחות הסמויות בדיון על אתגרי החרדיות החדשה היא ששינוי הוא בהכרח דבר רע. לכן, אך טבעי לחשוב שהוא הוא מקור הבעיות. הנחה זו בעייתית בכמה מובנים: במובן הכי פשוט, יש בה התעלמות, אם לא חוסר הבנה, של המצב האנושי. שינוי הוא אחד הדברים שמגדיר את היותנו יצורים חיים. שינוי משמעו התפתחות גופנית, נפשית ומוסרית. שינוי הוא גדילה והתרחבות.

גם אם רצוננו להתריע מפני שכחה של העולם שממנו באנו והיקסמות מהעולם החדש, יש להיזהר מלראות בשינוי עצמו בעיה ובאי-שינוי פתרון. תמונת עולם זו חוטאת למציאות, ומתעלמת מהערך שיש בגיוון ובהתחדשות

גדילה זו אינה בהכרח דבר נעים. אדרבא, גדילה היא דבר כואב, קורע אפילו. גדילה משמעה פרידות: ככל שהילד גדל הוא הולך ומתנתק, הולך ונגמל, עוזב את הבית לפרקי זמן ממושכים יותר, עד שהוא נפרד לגמרי ומקים בית משלו. חלק מתהליך הגדילה של אדם משמעו יציאה מהקן החמים והמוגן אל העולם שבחוץ, על סכנותיו. רק כך האדם מתפתח והופך לייצור עצמאי ועשיר. אפשר וראוי לדבר על תהליך הגדילה ועל הסכנות שהוא טומן בחובו, אבל צריך להיזהר מקידוש של קיום קבוע שאינו מאפשר פתח לאוויר והתפתחות. כך לא רק שגדילה משמעה שינוי, אלא שהיצמדות עיקשת לקיים משמעה קיפאון וסטגנציה. החיים אינם סטטיים, ואם ניצמד בכוח אל הסטטיות שלומנו אינו מובטח. זאת ועוד, אם נתבונן על ההיסטוריה היהודית הרי שלאורך ההיסטוריה נשתמרו פתחי אוויר שכאלה, ואנשים באו ויצאו בין העולמות, תוך תרגום ותיווך של רעיונות חדשים לתוך עולם הפרשנות התלמודי והחוויה הדתית.

האידיאולוגיה המתנגדת לכל שינוי אוהבת לטעון להצלחה, לרוב מספרית או ייצוגית, אך יש להטיל ספק במידת ההצלחה שלה היא טוענת, או לכל הפחות להצביע על הסדקים שבה. ראשית החרדיות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום היא תוצר של שבעים שנה לכל היותר, כך שזו תקופה קצרה יחסית בפרספקטיבה היסטורית. שנית, יש לשאול האם באמת החרדיות לא השתנתה? אחד השינויים הבולטים בה הוא הכניסה המשמעותית של נשים לשוק העבודה ומעמד הנשים בכלל. הסיבה שהשינויים שהחברה עוברת אינם נתפסים כשינויים או חידושים היא יותר בשל האופן שבו הם נעשים וממוסגרים, בצורה מדורגת, תוך ריכוך של השיח באופן שלא נתפס כמאיים ושימוש במונחים כגון 'התאמות' 'צורך השעה' ו'פרנסה', אך בפועל נורמות, התנהגויות ותפיסות עוברות שינויים.

לפיכך, גם אם רצוננו להתריע מפני שכחה של העולם שממנו באנו והיקסמות מהעולם החדש, יש להיזהר מלראות בשינוי עצמו בעיה ובאי-שינוי פתרון. תמונת עולם זו חוטאת למציאות, ומתעלמת מהערך שיש בגיוון ובהתחדשות.

 

"המערכת מושלמת; אתה הבעיה"

לצד ראיית השינוי כבעיה, מונחת תפיסה לפיה כאשר החרדי העובד חווה אי-נחת או חוסר-הלימה בין העולם שממנו הוא מגיע לעולם שבו הוא חי, האחריות בהכרח מוטלת  עליו ולא על הממסד. תפיסה זו מונעת מחינוך מינקות על קדושת המערכת, והיא אינה פתוחה באמת לביקורת חברתית או חשבון נפש מערכתי. מגישה זו משתמע, גם אם בעקיפין, שהממסד תמיד צודק. כך גם אם חרדי עובד לא יכחיש את הסבל שנגרם לו מהממסד, הוא עשוי להסביר שמדובר ברע הכרחי, בלתי נמנע, קורבן של היחיד עבור טובת הכלל. בשורה התחתונה, עם כל הביקורת שיש לו, העובד נותר שבוי בתודעת "חברת המופת", שאסור למתוח עליה ביקורת מחשש לפגוע בדימוי שלה. כך יוצא שלמרות הביקורת הרבה שיש לרבים מהחרדים העובדים על המערכת החרדית, הם נוטים לבסוף להאשים את עצמם בפגמים שלהם, ולהאמין שהפתרון להם טמון בשיבה אל החרדיות הישנה.

כאשר מתחילים את הדיון באתגרי החרדי העובד בשאלה "היכן שגינו", מניחים במובלע כי המערכת מתפקדת היטב, והבעיות נופלות בחלקם של אלו שזנחו אותה ומתקשים היום למצוא את דרכם. אך מה אם הבעיות של העובד מתחילות מכשלים במערכת הקיימת?

כאשר מתחילים את הדיון באתגרי החרדי העובד בשאלה "היכן שגינו", מניחים במובלע כי המערכת מתפקדת היטב, והבעיות נופלות בחלקם של אלו שזנחו אותה ומתקשים היום למצוא את דרכם. אך מה אם הבעיות של העובד מתחילות מכשלים במערכת הקיימת? מה אם יש משהו פגום בסדרי העדיפויות שהתקבעו בתוכה ובפיקוח החברתי שנלווה להם? כאשר אנו מטילים את כל האחריות על הפרט שחורג מהמערכת, אנו מכריחים אותו להצטמצם בכדי להתאים את עצמו לנורמות שלה.

ערך הקשר אל הכלל (לא לפרוש מן הציבור), שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים, אין משמעו קידוש טוטאלי של הציבוריות. חברה בריאה צריכה להתנהל במתח בין הכלל ליחיד. בציבוריות החרדית הנוכחית נראה שאין מערכת איזונים ובלמים שביכולתה לרסן את עוצמת השליטה של הקולקטיב והעדפתו האוטומטית על פני היחיד. כך, בדיון בסוגיה הנוכחית, נעדרת שאלת האחריות של הציבור על הפרטים שבתוכו שאינם מתאימים לאתוס המכונן של חיי אברכות או מסיבות שונות בוחרים אחרת.

לא זו בלבד, אלא שהעדר שאלת האחריות של הקהילה החרדית מאפשרת לאלו שרוחם אינה נוחה מהחרדיות העובדת לשמוח לאידה, על כל מה שנתפס ככשלונה של היציאה החוצה, לעבודה או לאקדמיה או בכל אופן אחר. מצדדי ההתבדלות אינם שואלים את עצמם האם היה אפשר אחרת. הם ודאי אינם מעלים על דעתם שמא הם עצמם אחראים לכך, שצורך אלמנטרי כמו עבודה עשוי לרסק לגמרי את הקומה הרוחנית של אדם שלמד כל חייו בישיבה. חלילה להם מלחשוב מה הקהילה החרדית הייתה יכולה לעשות כדי לעזור לבניה ובנותיה לבצע את המעבר הזה בקומה זקופה, בין שהמעבר הוא צורך השעה ובין שהמעבר הוא צורך הנפש כי "ליבך אנסך"(שבועות כו, עא).

כללו של דבר, שאלה כמו האתוס החינוכי של החרדיות העובדת אינה כזו שיכולה למצוא את פתרונה ברמת היחיד. מדובר בשאלה ציבורית, מערכתית. אם הציבור החרדי כולו נמצא יחד עם העובדים בשאלה זו, הרי שניתן לדון בחיבור החרדים העובדים לחרדיות הישנה. אולם, האחריות של היחיד שעולה מן המאמר היא חד סטרית, כלפי הקהילה. נעדר ממנה הדיון באחריות של הקהילה כולה למצבם של יחידים בתוכה.

 

"עבודה כחיפוש משמעות מעידה על תפיסות חומרניות"

בהמשך לגישות האמורות, הרעיון שעצם היציאה לעבודה יכול להחוות בתור התפתחות חיובית, מבחינה מוסרית, אינו עולה על הדעת. ישנה הנחה כי חיי עבודה אינם יכולים להיות אידיאל חיובי, אלא העדפה שלהם נובעת או מכורח הנסיבות, או מנטייה אחר חיי חומר. אך האם זה אכן כך? הסבר אלטרנטיבי, מתוך תפיסה ששינויים עשויים להביא עמם ברכה וצמיחה, יכול לראות ביציאה לחיי עבודה התרחבות. אם עד לאחרונה גברים בחברה החרדית יכלו למצוא את משמעותם רק בחיי רוח במסגרת בית המדרש, ונשים בניהול בית וגידול ילדים, הרי שהיציאה לעבודה פותחת אפיקים נוספים של משמעות ויצירה.

הסבר אלטרנטיבי, מתוך תפיסה ששינויים עשויים להביא עמם ברכה וצמיחה, יכול לראות ביציאה לחיי עבודה התרחבות. אם עד לאחרונה גברים בחברה החרדית יכלו למצוא את משמעותם רק בחיי רוח במסגרת בית המדרש, ונשים בניהול בית וגידול ילדים, הרי שהיציאה לעבודה פותחת אפיקים נוספים של משמעות ויצירה

התפיסה שעבודה היא רק אמצעי או הכרח הופכת לרלוונטית פחות ופחות בדור שלנו. גברים ונשים, גם חרדים, מוצאים בעבודה סיפוק אמיתי, אתגר אינטלקטואלי, ומקום למיצוי כישרונות, לצד נתיב השפעה על חיי הפרט, הקהילה והמדינה. לא כל הגברים והנשים, ולא כל הזמן, אבל העיקרון בעינו עומד. עבור לא מעט אנשים, העבודה שבה אנחנו משקיעים כל כך הרבה מחיינו אינה הכרח, עונש, או דבר שצריך לעבור עד שמגיעים לדבר האמיתי. היא דבר בעל משמעות בפני עצמו, ואין בכך פסול. בתוך כך, ראוי שיתקיים דיון על המשמעות של חיי עבודה והשלכות הבחירה בהם, על סדרי עדיפויות ועל גבולות. אולם שלילה מהותית שלהם, אמירה שמדובר בצעד של "בדיעבד" בלבד, היא גם שגויה וגם לא אפקטיבית.

השינוי כבר כאן. אנשים בוחרים בחיי עבודה לא רק כי הם מעדיפים נוחות על פני חיי אמת או כי הם חסרי דעה, אלא כי הם חושבים שהם טובים, מבחינה מוסרית, ושהערך שלהם רב על נזקם. לכן הם לא ימהרו לוותר עליהם. (כל זאת עוד מבלי לגעת בסוגיה המגדרית, בה העבודה מאפשרת לאשה מרחב להתפתחות וצבירת כוח ומעמד שאינו אפשרי במסגרת הקהילה ומגבלותיה).

גבר שאינו מרגיש סיפוק או יעוד בלימוד תורה יפנה למצוא סיפוק בדרכים אחרות. מה אמור להבין אותו גבר מכך שאומרים לו שהבחירה שלו אינה אידיאלית, שחייו הם רק "בדיעבד"? מה עם הדימוי העצמי של אותו בחור או בעל משפחה?  מה עם תחושת הערך העצמי, המשמעות והסיפוק שלו? גישה אלטרנטיבית יכולה לדבר על הערך, אם לא הצורך החיוני ביצירה, על ההכרה בכך ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח,ב) ועל הערך של התרומה של אנשים ונשים אלו הן להתפתחותם העצמית והן לקהילה ולחברה כולה.

להבנתי, ההדגשה שיציאה לעבודה הינה "בדיעבד" בלבד נובעת מאותן הנחות יסוד שתיארתי לעיל: ששינוי הוא רע ושהמערכת תמיד צודקת. החרדים העובדים מאיימים על החרדיות משום שהם מציבים אלטרנטיבה. החרדיות מבוססת על חיי אברכות כאידיאל אבסולוטי. היא יכולה להכיל עבודה כדבר שנעשה בדיעבד או כאשר הוא נעשה בשוליים החברתיים (מודרניים, חוצניקים, חוזרים בתשובה), ובכלל בשקט. חרדיות שעובדת במקצועות יוקרתיים, עוברת דרך האקדמיה, ואולי אף רואה בעבודה ערך ולא רק אילוץ, מהווה איום. היא מייצרת סטטוס חדש ויוקרתי שבו לא רק אברך נמצא בסולם הפירמידה, אלא גם עו"ד, פסיכולוג או חוקר. היא מציבה אלטרנטיבה שיכולה לקרוץ ללא מעט אנשים בתוך הקהילה פנימה. ככל שחרדיות כזו מצליחה לשלב בין עולם הקודש והחול, כך היא מהווה איום גדול יותר. עיקרו של האיום אינו השוני שהיציאה החוצה מייצרת (הגם שהוא גם קיים), אלא עצם הצבת אלטרנטיבה, במיוחד כזו שמנסה לעמוד בזכות עצמה ולא לראות בעצמה בן חורג.

כל האמור אינו סותר את העובדה שהשינויים העוברים על אנשים שעוזבים את החממה מתבטאים לפעמים בפגיעה רוחנית, כפי שמתאר היטב הרב שטיינברגר. אולם מצב זה צריך לגרום לנו לחזק את הצדדים החיובים שבנו, ולא להכות על חטא היציאה עצמו ולהוסיף בכך דלק להצדקת אידיאולוגיית ההתבדלות.

 

אפשר לצאת מהחממה ולחזור כשהיית

לבסוף, יש לדבר על הפתרון. בדיון על החרדיות העובדת ישנה לפעמים הנחה סמויה שאפשר לצאת מעולם אחד, המשמש כחממה ומעין עולם קטן, אל עבר העולם שבחוץ, ואז במחי החלטה לשוב לחממה. כביכול כוח הרצון לבדו יכול לגרום לאדם לרקד בין העולמות. מתוך הנחה זו עולות הצעות לשוב חזרה אל החרדיות הישנה, ולנסות לייצר חרדיות עובדת שזהה בכל דבר לצור מחצבתה, פרט לעובדה הזניחה שחבריה מעורים בעולם המעשה החילוני. הנחה זו מתעלמת מכך שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת. נפש האדם היא דבר רגיש, מסועף ורב שכבות. אינך יכול לצאת ולחזור לאותה הוויה בלחיצת כפתור. החזרה על פי רוב מלווה בשינוי, בין שאתה מודע לכך ובין שלא.

איננו יכולים לעצב את המציאות כרצוננו, ולבודד אותה למרכיביה באופן מובחן וסטרילי. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, לא רק קהילתו המיידית, והמחשבה שאפשר לנתק את כל הזרמים האלה מהעולם הדתי והפנימי שלנו לאורך זמן נובעת מתפיסה צרה של טבע האדם והתעלמות מאופיו של האדם כבריה חברתית

בהמשך לכך, המחשבה שנשים יכולות לעבור שינוי פרדיגמה ותהליכים דרמטיים של עליה בהשתתפות בשוק העבודה, תהליכי אקדמיזציה והתקדמות לתפקידים בכירים יותר, וכל אלו לא ישפיעו על הגברים בחייהם, בין שהם בני הזוג, הבנים או האחים שלהם, נובעת מתפיסת מציאות שגויה. איננו יכולים לעצב את המציאות כרצוננו, ולבודד אותה למרכיביה באופן מובחן וסטרילי. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, לא רק קהילתו המיידית, והמחשבה שאפשר לנתק את כל הזרמים האלה מהעולם הדתי והפנימי שלנו לאורך זמן נובעת מתפיסה צרה של טבע האדם והתעלמות מאופיו של האדם כבריה חברתית. מבוע הקיום מתפרץ ומשתרג ורסיסי חיים נכנסים האחד בתוך השני ויוצרים מארגים חדשים כל הזמן. אי אפשר לשלוט בכך באמצעות כוח הרצון בלבד, ויהיה הוא חזק ואיתן ביותר.

כיוצא בו, המחשבה של כותב המאמר לפיה ניתן לייבא את מודל חו"ל לארץ אינה מציאותית. היהודיים החרדיים בחו"ל, על פי רוב, אינם חיים בתודעה של הפרדה טוטאלית בין חיי הרוח וחיי המעשה, ובהתכנסות מתמדת ושמירה קנאית וסטרילית על גבולות הקהילה. יהודי חו"ל מכירים במרחב ביניים, וההבחנות בין הקהילות שונות הן פחות בינאריות כך שמתאפשר יותר מעבר ביניהם. בארה"ב, חיי אברכות וחיי עבודה ומקצוע אינם אפשרויות דיכוטומיות. מדובר ברצף שיש בו הרבה מאד אפשרויות ביניים. משכך יציאה לעבודה או לאקדמיה אינה מאיימת על החרדיות כפי שהם תופסים אותה. היציאה מובנית במידה זו או אחרת בתוך גבולות החרדיות המקומית. הברירה בין עבודה לתורה אינה משחק סכום אפס עבורה. כאשר אי מי מחברי הקהילה אינו חש בנוח במקום או בתפקיד שלו, יש לו מרחב תמרון מסוים. הוא יכול ללמוד יותר תורה או פחות, להיות מעורה בעולם יותר או פחות, מבלי המרת זהות משמעותית. אולם תפיסת עולם זו אינה מתכתבת, בלשון המעטה, עם התפיסות העומדות בבסיס החרדיות הארץ-ישראלית. כדי לייבא מודל זה אלינו, צריך למעשה לשנות את התפיסה המכוננת של החרדיות בארץ.

***

לחרדיות העובדת יש אתגרים משמעותיים שעליה להתמודד עמם. עם זאת, אין לקפוץ מכך למסקנה שהחרדיות הישנה מחזיקה את כל האמת אצלה ושכל ניסיון לייצר אלטרנטיבה נידון לכישלון. יתכן גם כי הקשיים של החרדיות העובדת מצביעים על חולשות בחרדיות הישנה, שמתקשה מאד להסתגל למציאות חדשה. כל ניסיון להיענות לדרישות הבוערות של הזמן מחייב את החלוצים לפלס לעצמם דרך ולהתגבר על חסמים המובנים בתוכם, ולמצוא בעצמם מספיק סמכות לערוך שינויים בחברה שמקדשת את הקיים. נוסף על הקשיים החיצונים, שממתינים תמיד לכוח החלוץ, על החרדים העובדים להתמודד באופן מתמיד עם נוכחות הצל של האח הגדול, שנדמה שרק מחכה למפלתם. הם פוגשים אותו בטורים בעיתונות של שומרי הסף, בשולחן השבת המשפחתי או בבית הכנסת השכונתי. זו אינה אווירה מצמיחה, אווירה שמאפשרת יצירה של מרחב הגותי ואמיץ. היא דורשת ללכת בין הטיפות, לגלות אחריות מתמדת, ולהיות מוכן להתמודד עם בדידות ואפילו עם נידוי. קל להבין אפוא מדוע אין רבים הפוסעים בה, ואלו שכן לעיתים לוקים ביומרה ופשטנות.

"אבל מה הפתרון?" יהיו אלה שישאלו. דיונים מסוג זה נוטים להסתיים ב"ומה את מציעה?", בעיקר כשלעומדים מנגד כלו טיעוני ההגנה. וכאשר האדם השני משתתק, "הסניגורים" של החברה חשים כי הדבר מטה את הכף לטובתם, והנה, עם כל הקטגוריה, דרכה נמצאה לבסוף בלתי מנוצחת. אך איני מקבלת מסקנה זו. היעדר מתווה מנומק עם תתי סעיפים אינו מראה על חולשת הטיעונים אלא רק על הכרת המורכבות שביצירת מענה כולל, בייחוד כשהוא נדרש להתמודד עם מודל שמתיימר למדדי הצלחה אבסולוטיים. אני מערערת על ההנחה בבסיס הדיון, לפיה יש מדדי הצלחה אבסולוטיים וכל מודל חליפי צריך לייצר הצלחה כזו. אחוזי עזיבת הקהילה אינם המדד היחיד לחוסן הציבור. מדדים של בריאות נפשית, סיפוק פנימי, וחיבור חיובי יותר לחיי תורה ומצוות, אינם פחות חשובים.  בהתאם לכך, דיון בדרכה של החרדיות העובדת צריך להתחיל מהשאלה מה היא הצלחה ומה הם המדדים שלה. רק כשמשתחררים מאשליית האבסולוטיות ואשליית השליטה על המציאות, אפשר להתחיל לדבר על תפיסת הראוי שלנו ועל צעדים אופרטיביים להגשמתה.

אולי לא הצעתי כאן "אתוס" מגובש לקבוצה המגוונת מאד שנדחסת תחת המטרייה של "החרדיות העובדת", אבל אני מקווה שנתתי קול לאנשים ונשים שרוצים לברר לעצמם את דרכם, ושיקפתי משהו מאי-הנחת שהם חווים בדיונים על הנושא, שאולי אין הם יודעים לקרוא לה בשם. כי אכן, התחושות הקשות שהם מרגישים כלפי הממסד אינן נובעות בהכרח מחולשה או מחומרנות; אלא דווקא מאכפתיות, חוש צדק, ביקורת בריאה, וכנות.

 

5 תגובות על “המיתוס של האתוס

  • המימסד החרדי הקיים מספק מענה מוצלח מאוד לשאלות הנורמטיביות, ומענה כושל וכעור לשאלות הפרקטיות. ולכן, שינוי מועיל יהיה לשלב את המענה המוצלח לשאלות הנורמטיביות, עם מענה חדש- שיהיה איכותי ומצויין- לשאלות הפרקטיות.

    כל עוד החרדיות החדשה/ העובדת/ הישראלית, מתקשה להפריד בין העקרונות והערכים החרדיים (שהם אמיתיים וטובים), לבין התנהגותו של המימסד החרדי (שהיא לעיתים רעה ופוגענית), ומנסה להשליך את שניהם כאחד, זה לא יעבוד.

    בואו נודה בכך. הדבר הכי טוב, נכון, כיף ואמיתי, זה לעבוד את ה'. לכך נוצרנו ומזאת בלבד נקבל סיפוק. אבל המפלצת הממסדית של יתד נאמן, דגל התורה, החינוך העצמאי על כל זרועותיהם הדביקות, פשוט לא נמצאת שם! היא מתעטפת באיצטלא דעבודת ה' כדי להצדיק את תאוות השלטון שלה, ותו לא.

    בדיוק כפי שנערים חרדיים מחפשים אלטרנטיבות כי לא טוב להם בבית, כך גם קבוצות שנפגעו מהממסד החרדי- לא טוב להם אז מחפשים אלטרנטיבות. הביקורת אינה נובעת דווקא מתחושת כנות או צדק, אלא מתחושות פגיעה ועלבון, שהן קשות מאוד, ובהחלט מצדיקות התרחקות מהגורם הפוגע. כך לדוגמה, הפלג הירושלמי ניסח נרטיב של "אנחנו יותר טובים מכם", והחרדים החדשים לעומתו אוחזים בנרטיב של- "אתם לא באמת יודעים מה טוב." וכן הלאה.

    בפועל, החרדים הישנים כן יודעים מה טוב באמת, אך כציבור, נכשלים ביישומו.

    פתרון ציבורי אפשרי יכול להיות הפחתת אחוז החסימה והגדלת כמות המושבים בכנסת. בצורה כזו, יותר קבוצות תוכלנה לקבל ייצוג, ויותר שותפויות ובריתות יוכלו להיקשר. שותפות פוליטית (כמו בין דגל לאגודה) לא תהיה חתונה קתולית אלא חוזה מבוסס אינטרסים, לטווח זמן שיוכל להיות מוגבל. הנציגות הקיימת תשמור על בכירותה אך תהיה מוכרחה להכיר גם בקבוצות השונות ממנה ולבחור אם ללכת איתן בדרך השלום או לא, ובמבט כולל, יש סיכוי לא רע שהנציגות החרדית תגדל (ולא פחות חשוב- תתגוון).

    פתרון ציבורי נוסף- עבור החרדים העובדים- הוא "היפרד ומשול"- התרחקות ממוקדי הציבור החרדי, אל עבר הפריפריה החרדית. הישארות בבני ברק, ירושלים, בית שמש, אלעד, ביתר וק"ס, היא הישארות בקו החזית. יש בישראל עשרות ומאות ערים ויישובים שבהם ניתן לחיות חיי קהילה איכותיים בלי רעשי הרקע של הציבוריות החרדית התעשייתית. החל בגבעת שמואל ופ"ת במרכז, נתניה וחדרה בשרון, צפת, חיפה והקריות בצפון, מבשרת ומעלה אדומים באיזור ירושלים, וכן הלאה. שם יש שקט בראש ואפשר להקים קהילה שמתמקדת במה כן במקום במה לא.

  • מאמר מצוין, תודה.

  • מאמר יפה וצודק.
    ברצוני להעיר הערה אחת: הכותבת כתבה, בצדק רב, שהמודל של חו"ל מבוסס על תפיסת עולם שונה הנותנת מרחב גדול יותר לאפשרויות שונות, ואילו המודל הישראלי מבוסס על תפיסת עולם דיכוטומית. לאור נתון זה מסקנת הכותבת היא שהצעת הרב שטיינברגר לייבא את מודל חו"ל לארץ אינו ישים.
    אך לעניות דעתי זו לא טענה נכונה. משום שתפיסת העולם הישראלית (הליטאית) באמת אינה מאפשרת את קיום המושג "קהילה חרדית עובדת", באשר לא ניתן ליצור קהילה ממושג שהוא בדיעבד. ואשר על כן, אם ברצוננו כן להקים קהילה כזו, אין מנוס מאשר לאמץ תפיסת עולם שונה המאפשרת לקהילה כזו להתקיים. אני מסכים שזה לא פשוט לשנות את תפיסת העולם, ובודאי שלא ניתן לעשות זאת לציבור שלם בן לילה, אבל יש להכיר במציאות: המושג "קהילה חרדית עובדת" אינו יכול להתקיים לפי תפיסת העולם הליטאית-ישראלית. או שנוותר על הקהילה, או שנוותר על תפיסת העולם.

  • טוב זה פשוט מדהים לקרוא את המאמר הראשי ואז לראות שכל המחשבות שחשבת עליו ואיתו מופיעות במאמריי תגובה
    ובאופן אישי ,אני מבית היוצר המיינסטרימי החרדי חיידר ישיבה קטנה ישיבה גדולה הטופ של החרדיות והתגובה שאני מרגיש הכי הרבה היא האיום שהם חווים מהצגת מודל אחר מאשר מצוינות בלימוד רק
    והגישה שמצוינות בלימוד מתפתחת יותר עם מצוינות גם באינטלקט זר והצלחה וחיי נוחות
    מה שכן העובדה היא שהחרדים שבאמת גם הוכיחו שהם יותר לא יכלו להם ולא אמרו עדיין הם פחות בזה שהם עובדים כי ראו שהמצוינות בולטת מהם ואני מסתפק כמה הם היו צריכים שאותם מצוינים(וינרוט ודומיו) יהיו גם בלימוד כדי שיוכלו להעריך אותם וכמה זה היה חלק מהפרמטרים

  • הכותבת הולכת שולל אחר הטענה הנדושה כאילו החברה החרדית מזלזלת באלו שיוצאים לחיי המעשה.

    העובדה היא שברוב מוחלט של הקהילה החרדית והאברכית תוכלו למצוא כיום לא מעט אנשים שעוסקים בפרנסה ובכל זאת הינם יושבים בשורה אחת עם טובי האברכים.
    אלו שנדחים מהחברה החרדית ומוסדותיה הם אותם שיוצאים לחיי המעשה ובתוך כך משילים מעליהם צורת בן תורה (ואני לא מתכוון לכובע וחליפה).

    ככל שתהיה הכחשה לאמת צרופה זו וההתייחסות תהיה לטענה המעוותת, אין כל סיכוי שאכן יימצא פתרון.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל