צריך עיון > סדר עיון > חיידר משלנו > עבודה כתרופה לחרדיות

עבודה כתרופה לחרדיות

מאמר תגובה ל"חיידר משלנו"

אסתר שטרן
אסתר שטרן חוקרת בחברה ביוטכנולוגית וכותבת את הבלוג ''צוללת ועולה''

המשבר של החרדים העובדים אינו נובע מהנתק שלהם מהאתוס החרדי של לימוד תורה ללא עבודה, אלא בדיוק להפך: מכך שהחרדיות אינה נותנת מענה לחיבור בריא לחיי המעשה. העבודה היא אפוא התרופה למצוקת החרדיות, ולא השבר שלה.

כ"ז תשרי תשפ"א

המאמר של הרב נחמיה שטיינברגר מתאר מצב עגום: החרדיות החדשה טרם ניסחה לעצמה שפה ודרך, ורבים מתוכה מאמצים תרבות וערכים מערביים, בלי סלקציה, בקרה או הבחנה בין עיקר לטפל. עד כאן אני מסכימה אתו. עם זאת, ברצוני לחלוק על פרשנותו לאתגרי חרדיות זו ולשלול את הפתרון שהוא מציע להם. הרב שטיינברגר רואה ביציאה לעבודה מאפיין ראשי של החרדיות החדשה. שאר התופעות שהוא מתאר, כמו ירידה בהקפדה הלכתית וצריכת תרבות פופולרית, הן בעיניו תוצאה של יציאה זו. לתפיסתו, החרדי העובד הוא מי שיצא לעבוד מתוך דוחק הפרנסה, ובעקבות הנתק מבית המדרש שגרמה יציאה זו, הוא נקלע לאתגרים שונים.

תפיסתי בעניין זה אחרת. ראשית, גם אם היציאה לעבודה לבדה היא המאפיין המגדיר את החרדי העובד, תהיה זו טעות לראות בה תוצר של כורח בלבד. גם אם בעבר נתפסה עבודה כהכרח, כיום מדבר העולם בשפה אחרת: שפה של מימוש ושל ביטוי עצמי. היציאה לעבודה היום משקפת לא רק כורח כלכלי, כי אם גם, ולעתים בעיקר, בקשה לביטוי עצמי ומימוש אישי. דומני כי אין להתעלם משינוי זה ביחס לעבודה, שכן הוא כבר חלחל לציבור החרדי דרך הנשים. נשים חרדיות שפעם הסתפקו במשרה צנועה המניבה משכורת מצומצמת, מדברות היום על קריירה, על ביטוי כשרונות ומימוש עצמי. גם גברים שיוצאים היום לעבודה חושבים כבר במונחים אלו.

היציאה לעבודה משקפת חוסר נחת מהחרדיות עצמה, והיא אחת מהתוצאות של השבר שמתאר הרב שטיינברגר, ולא הסיבה לו. […] רבים מהחרדים העובדים מערערים על הרעיון שדרך החיים הראויה היא דרך של התבדלות והגבהת חומות, כפי שהציבור החרדי חורט על דגלו, ומאמינים בשיח בין התורה לבין העולם

עם זאת, בקשת המימוש העצמי בעבודה אינה לדעתי המנוע העיקרי ליציאה לעבודה. בעיני, היציאה לעבודה משקפת חוסר נחת מהחרדיות עצמה, והיא אחת מהתוצאות של השבר שמתאר הרב שטיינברגר, ולא הסיבה לו. היא מונעת פעמים רבות משינוי תפיסתי עמוק, שהבחירה בעבודה היא סך הכל ביטוי בולט שלו. שינוי תפיסתי זה הוא יחס שונה למעורבות בעולם. רבים מהחרדים העובדים מערערים על הרעיון שדרך החיים הראויה היא דרך של התבדלות והגבהת חומות, כפי שהציבור החרדי דוגל, ומאמינים בשיח בין התורה לבין העולם. בעיניהם, צריכה התרומה של השיח להיות הדדית: התורה מפרה את חיי החול, וחיי החול מעשירים את עולמו של האדם הלומד. אחת הנגזרות החשובות של שינוי תפיסתי זה היא אכן הלגיטימציה של יציאה לעבודה, לא בדיעבד ומאילוץ כלכלי דווקא, אלא מלכתחילה, מהכרה בערכה של המלאכה. לא היציאה לעבודה מולידה אפוא את התופעות שעליהן מדבר הרב שטיינברגר, אלא היא סימפטום של הלך רוח עמוק ואחר.

לאור הבנה זאת, הצעת הרב שטיינברגר לאמץ חזרה את אתוס ההתבדלות לראות את העבודה כצעד של בדיעבד, היא פלסטר על קרע עמוק. היא אולי תעזור לחרדים העובדים 'להסתנן' חזרה אל המיינסטרים, אבל היא לא תתן מענה למה שבאמת נחוץ לחרדיות זו: אתוס של חיבור בריא עם העולם. אימוץ חוזר של אתוס ההתבדלות עלול רק להגדיל את מצוקתם של אותם עובדים, ששורשה חוסר ההלימה של האתוס החרדי למציאות בת ימינו. מאמרו של הרב שטיינברגר קרא לחרדים המשתלבים לאמץ את האתוס החרדי המיינסטרימי. טענתי היא כי קיים צורך חשוב, חיוני, ממשי – בעיצוב אתוס אלטרנטיבי.

 

מנין הסתירה בין תורה לעבודה?

הקריאה של הרב שטיינברגר לחזור ולראות את העבודה כאילוץ ואת התורה כעיקר החיים, נובעת מאימוץ ההפרדה המלאכותית בין תורה לעבודה, כביכול מדובר בשתי קטגוריות סותרות המתחרות ביניהם. אולם הפרדה זו אינה טבעית. גם ר' שמעון בר יוחאי (שלא נפסקה הלכה כמותו) שאמר שלא ניתן "לחרוש בשעת חרישה ולזרוע בשעת זריעה" ולגדול בתורה (ברכות לה, ב), לא התכוון לומר שחיי מלאכה עומדים בסתירה לחיי תורה, אלא שלא ניתן לגדול בתורה אם אין האדם מקדיש לה את כל עתותיו. הרעיון שעבודה מנתקת את האדם מהתורה אינו מופיע בחז"ל, והוא נובע מעצם התפיסה המתבדלת השוללת את חיי העולם.

בעולמם של חז"ל, היחס למלאכה היה כאל חלק בלתי נפרד מעבודתו הרוחנית והאישית של האדם בעולם. כך למשל מובא: "רבי אליעזר אומר, גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על מלאכה, שנאמר 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'" (אבות דרבי נתן, פרק כא); "חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה" (שם); "חביבה היא המלאכה שכל הנביאים נתעסקו בה… שלא שרת רוח הקודש על אלישע בן שפט אלא מתוך המלאכה" (מדרש תנאים לדברים ה); "ביום השישי שהוא האחרון למלאכתו ברא בו את האדם, אמר לו לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה. […] ויברא אלוקים את האדם בצלמו – לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו" (מדרש הנעלם בראשית, מאמר בחכמה יבנה בית). ציטוטים אלו, וכמוהם עוד רבים, משקפים כי אצל חז"ל מלאכה לא נתפסה ניגוד לחיי תורה, משהו שאפשר לעשותו רק בדיעבד, אלא היתה חלק מרכזי בתפקידו של האדם בעולם.

לפי הגישה החרדית כיום, קיומה של מערכת חיי החול היא בדיעבד והאדם נכנס אליה כמי שכפאו שד. אולם לפי דעת חז"ל, התורה היא תורת חיים, ותחום חלותה אינו רק בית המדרש אלא כל שטחי החיים

היחס לעבודה אם כן אינו אלא מקרה מבחן המדגים את הפער התפיסתי בין שתי האסכולות. לפי הגישה החרדית כיום, קיומה של מערכת חיי החול היא בדיעבד והאדם נכנס אליה כמי שכפאו שד. אולם לפי דעת חז"ל, התורה היא תורת חיים, ותחום חלותה אינו רק בית המדרש אלא כל שטחי החיים.

בעיני, הרבה מהתופעות שעליהן מתריע הרב שטיינברגר במאמרו אינן נובעות מכך שאנשים יוצאים לעבוד, אלא מהמחסור הפנים חרדי בתורה המחוברת לחיים. הסיבה שהם יוצאים לעבוד היא הרצון להשלים את החסר הזה. הם מאסו בתורה המנותקת מהעולם, שמחייבת את האדם לשנוא את העבודה ואת החיים. אולם, אין בידם כלים לחיבור נכון בין התורה לחיים, והתוצאה בעייתית. כשהעבודה מנכיחה ומדגימה מחסור זה, הם נאלמים דום, כי אין להם תשובה קיומית משמעותית. כשהקודש מצומצם לד' אמות של בית המדרש ואינו פורש את כנפיו גם על מרחב החול – סופו של אדם היוצא מבית המדרש אל עולם החול להישמט מהרקיע ולצנוח אל התהום. כך לדוגמא, אדם היוצא לעולם ומתעמת עם התפיסה המערבית המודרנית שיש צורך בהיכרות ארוכה בין בני הזוג לפני הנישואין, מתקשה למצוא באמתחתו תשובה תורנית משמעותית לכך – לא רק עבור עמיתו החילוני כי אם בעיקר עבור עצמו. הוא יכול לומר שהתורה אינה מתעניינת בקשר משמעותי בין בני זוג – תשובה ההולמת את הגישה המנתקת בין התורה לחיים – אבל תשובה זו אינה מניחה את דעתו עוד. לפי מאמרו של הרב שטיינברגר, חוסר היכולת לענות תשובה טובה לשאלות כאלה הוא "סחף לעולמות תוכן חילוניים", והפתרון שהוא מציע הוא חזרה לאתוס החרדי. בעיני, פתרון זה רק מעמיק את הבעיה: הוא מחזיר את האדם העובד אל החלל שממנו הוא ביקש להמלט. האתוס החרדי הוא שורש הבעיה שלו, ונסיגה לאחור לא תפתור את מצוקתו.

 

תורה של חיים

ההצעה שלי למילוי החלל בעולמו של החרדי העובד היא התמקדות בשאלות של תוכן במקום בשאלות של צורה. השאלות שעלינו לשאול אינן רק מהי צורת המעשה שעלינו לעשות ומה מקומו במערכת ההלכתית, כי אם גם מהם הרעיונות שאדם יכול לשאוב ולעצב מתוך ההלכות. מה משמעותם של קידושין בכסף או בשטר? מה הם מלמדים על הערכים החיוניים עבור הקמת בית בישראל, כמו מחויבות, הערכה, נשיאת חן? חז"ל העמידו פרטים מרובים מספור בכל תחום בחייו של האדם, פרטים שאפשר לתרגם לרעיונות שינחו את חיי האדם. אך כל זאת בתנאי אחד: שמרחבי הקודש והחול לא יופרדו זה מזה.

הקב"ה ברא תחילה את העולם במחשבה מופשטת, ואחר ברא את עולם המעשה כמממש ומבטא של המחשבה, ולבסוף נטע בו את האדם הקורא בשמות לכל חי – מביט בעצם הממשי וקורא לו בשם סמלי, מנסח את המשמעות מתוך הממשי. אולם, הסמלי המוגדר על ידי האדם חייב להיות תמיד קשור לממשי, שכן קיימת אפשרות שאדם ייקח את הסמלים – לדוגמא, את פרטי ההלכות – ובמקום לפענח אותם על פי המציאות הממשית שמאחוריהן, ימציא עבורם ממשות חדשה שאין לה דבר עם המציאות האמתית. כך נוצרת מערכת מנותקת ומקבילה של קיום פורמלי הלכתי, שאינו תורם לחיי החול ואינו מעשיר אותם.

העבודה, משום כך, אינה איום שהתרופה לו היא לברוח חזרה לתשובה החרדית המעצימה את הפער בין חיי המעשה לבית המדרש. העבודה היא היא התרופה; היא ההזדמנות לנסח בשפה עכשווית את היחס התורני לעולם, שיציאה לעבודה היא בסך הכל הזדמנות לפגוש אותו

העבודה, משום כך, אינה איום שהתרופה לו היא לברוח חזרה לתשובה החרדית המעצימה את הפער בין חיי המעשה לבית המדרש (על ידי הכחשה של קיומו). העבודה היא היא התרופה; היא ההזדמנות לנסח בשפה עכשווית את היחס התורני לעולם, שיציאה לעבודה היא בסך הכל הזדמנות לפגוש אותו. האדם העובד יוצא אל מסדרון שפתח אחד שלו פונה לעולם החרדי ואילו הפתח השני הוא צוהר לעולם שלם. חבל לנסות להפוך יציאה זו לאמצעי לקיום חומרי בלבד, על ידי קריאה לחרדי העובד לעמוד רק לרגע במסדרון העבודה ולחזור מיד אל חממת החרדיות, בבחינת "רצוא ושוב".

היחס אל החיים כולם מתחנן לניסוח מחדש ברוח התורה. פילוסופיה, פסיכולוגיה, אמנות, תחביבים, יחסי איש ואשה, מעגלים חברתיים – כל עולמות הדעת והעניין האלו ועוד רבים – זקוקים לתרגום שימתח גשרים ויחבר ביניהם לבין עולם הרוח, עולם התורה. תרגום זה הוא מה שהחרדיות המתחדשת זקוקה לו, והוא שיעניק משמעות גם לעולם החול שלה. שפה כזו תראה איך עולמות החול הם בסך הכל בבואה, השתקפות – כלי ביטוי של עולם הרוח.

8 תגובות על “עבודה כתרופה לחרדיות

  • מאמר יפה. אני תמיד אומר בהקשר שאברכים אומרים לאנשים עובדים מה תענה כשישאלו אותך על קבעת עיתים לתורה. אני טוען הפוך מה יענה האברך כשישאלו אותו נשאת ונתת באמונה. הוא הרי לא עסק במומ. ודוק

    • מאמר מקסים ממש!!!
      כל חוליי החברה החרדית, כולם, ללא יוצא מן הכלל בכלל מקורם בדבר אחד:
      התורה הנלמדת בתלמודי התורה ובישיבות אינה תורת חיים אלא, היא מנותקת מהם לגמרי.
      כביכול, ישנם החיים עצמם עם כל מה שהם כוללים וישנה התורה שלומדים.
      כביכול, עניין לנו בשני קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים.
      בעוד שהאמת לאמיתה היא שתורתנו היא תורת חיים:
      היא ממש לא נגד החיים, כולל החיים המדורניים העכשויים והיא אפילו גם אינה מתקיימת לצד החיים בלבד בבחינת עולם תוכן מקביל, כביכול.
      אלא, היא תורה הצועדת ביחד, יד ביד, עם החיים בכל דור ודור ובכל תמורות החיים המתחדשות בעולם מעת לעת.

  • מאוד מתחברת לקריאה שלך לחיבור בין הקודש לחול ובין התורה לעולם. אני כן תוהה עד כמה הסוג הזה של חיבור שאת מדברת עליו, זא הקשר העמוק בין סמל למשמעות הוא אפשרי (כשמדברים על קנה מידה רחב), ובהמשך לזה אולי זה גם החשש וזה גם מה שגורם ליותר התבדלות, זא ככל שהעולם יותר משתנה, מעלה יותר שאלות, יוצר יותר פערים והחשש הוא שלא נצליח לענות עליהם אז יש יותר התסגרות פנימה… כך שאני רואה את זה קצת כ-2 רמות, יש קריאה כללית של חיבור בין קודש לחול, ויש קריאה (שאפנית משהו..) לחיבור בין סמל למשמעות, תוכן לצורה.

  • 1. מעניין אם אכן בפועל " חיי החול תורמים ומעשירים את עולמו של האדם הלומד" (ציטוט). איני בא לדון אם הם יכולים להעשיר (חושבני שמאוד) אלא אם אכן יש צמא לכך. כמה פותחים שייקספיר במקור (או בעברית), כמה מתעניינים בפולסרים, כמה קראו את שופנהאואר וכמה שומעים קונצ'רטו לפסנתר של שופן (והאם בכלל מבדילים בין שופן לשופנהאואר). אין לי מידע בדוק, רק תחושת בטן. במובן זה יש לחרדיות הצלחה, היא הצליחה (לפחות במידה לא מועטה) לעקר משהו.
    2. עם זאת אני מסכים כי אצל רובם הגדול ההרגשה כי הם חשים ב" מהמחסור הפנים חרדי בתורה המחוברת לחיים".
    3. לחשוב שהתעמקות במשמעות של (למשל, אני מניח שזו רק דוגמה) קדושי שטר תוביל לצרכים אנושיים של הערכה ונשיאת חן מנותקת מה"משמעות" ההלכתית של קדושין אלו. אין בספרות ההלכה דיונים כאלו. יתר על כך – בהיעדר מקורות מבוססים ניתן להשחיל כל ספקולציה כמעט.
    4. אני מתקשה להבין את הצורך העצום של אנשים ברתימת התורה למען צרכיהם. אי אפשר לאכול, לספק את הסקרנות וליהנות באופן מותר ללא תירוצים תורניים? נכון שאלו אינם חייו של משה רבנו, ואפילו לא של החוז"א, אבל לזה בדיוק הכותבת זקוקה – לדעת שמשה הוא מגדלור תיאורטי עבור מאנשים רגילים, שאולי יכולים לפסוע לכיוונו כמה צעדים, אבל לא יותר. צריך לדעת לחיות עם "ספרן של בינונים" ולהסכין למצב זה.

    • תזכיר לי רק מדוע צריך לדעת מה אמר שופנהאואר? (שאגב, הוא אחד האנשים הפחות שפויים ומהיותר ממורמרים שקיימים)

    • מר בחור:
      הכותבת הצהירה שקיים מצא לחיי החול שמעשירים עולמו של אדם. אני מניח שאין כוונתה להעשרת כריסו או ארנקו של אדם ולכן הבאתי כמה דוגמאות אפשריות שבהן אכן יש העשרת עולמו של אדם (ואם לדעתך אין בזה העשרה כלך לך לסיפת הפסקה)

  • הויכוח הקבוע שלנו:)
    השאלה היא האם בלי מענה על החיבור המהותי – הדרך של חיבור בין קודש לחול תחזיק מעמד, כי כמו שגם את אומרת – העולם מעלה שאלות מהותיות ופילוסופיות בהקשר הזה…

  • כל מילה בסלע.מאמר קולע!
    אני יוסיף משלי קצת.אנשים לא מבינים שהחרדיות לא נותנת מקום לחיים אחרים חוץ מלימוד תורה.ופה בדיוק רוב האנשים שלא בנויים ללימוד תורה ברמה של תורתו אומנותו( שאני לא יודע אם יש כאלה בדורנו בכלל אבל בוא נאמר לפי ערך הדור)-נופלים ומרגישים אשמה על זה שלא זכו להגשים את עצמם בתור לומד תורה יומם וליל. זה ממש לא אמור להיות ככה.אתה בכלל לא אמור ללמוד תורה כל היום אלא לעסוק לפרנסתך ולקבוע עיתים לתורה.ואת זה הממסד החרדי מכחיש.אין תפקיד חשוב אחר חוץ מהתורה.
    נכון,לזכות ללמוד תורה כל החיים זה השאיפה של כולנו,אבל האם זה באמת תפקידנו בעולמנו?
    עשרת השבטים היו עוסקים במלאכתם ושבט לוי הוא לבדו נבדל לשרת את ה׳ וללמוד תורה, ומי שרוצה לעסוק בתורה ולהיות חלק משבט לוי הוא גם יכול(הרמב"ם הידוע).
    איך הפכו את זה שכל ילד שנולד במגזר החרדי ילך לחיידר ,ישיבה כולל ללמוד תורה כל היום. זה פשוט עיוות של היהדות הדת ורצון האלוקים.
    ובצדק רבים מחפשים את עצמם בעולם המעשה ומרגישים שהממסד החרדי לא מכיר בצורך שלהם.
    וזה לא התחיל כשהם התחתנו והלכו לעבוד אלא הרבה לפני, בישיבה קטנה כשהוא לא רצה להיכנס לסדר א׳ והמשגיח צעק עליו "איך יצא ממך גדול הדור". הבן אדם מבין שאין כאן מישהו שמבין את הצרכים שלו ולכן הוא גם בועט בהכל.ואני ממש מבין אותו,באמת אין מישהו שהקשיב לו שם.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל