החשיבות שמייחס עולם הישיבות ללימוד תורה אכן גורמת למתחים חברתיים בין לומדים למי שאינם, אך אל לנו לעשות מן המתחים החברתיים משנה תיאולוגית. גם בהגות הליטאית, יוחס תמיד ערך רב לאנשים יראי שמים המתפרנסים מיגיע כפיהם.

י"ז סיוון תשפ"ב

קראתי את מאמרו של מוישי רוזנצווייג ומצאתי את עצמי מזדהה עם תקוותיו ומאווייו, אף עם מסקנת דבריו, אך לא עם מהלך דבריו ולא עם המקורות עליהם הוא מסתמך.

בעיקרם של דברים, מוישי צודק. כפי שכבר אמר אביי על העוסקים במלאכה כנגד מי שתורתם אומנותם – "הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן" (ברכות לה ע"ב). משמע ששתי האפשרויות הללו לגיטימיות, ולמעשה, דרכו של רבי שמעון בן יוחי, שתהיה התורה אומנותן, איננה דרך הרבים. עולם הישיבות אכן איננו נותן מענה לרבים שנוהגים תורה עם דרך ארץ וזו הדרך הראויה להם, ואף למרבה הצער, איננו מפתח מחשבה ודרך חיים שתאפשר "לצאת לעבוד בלי לרדת ברוחניות". דומני שרבים מיצרים על כך, ולא מעט מנסים לתת לכך מענה ראוי. אולם האם המענה צריך להימצא דווקא בשדות זרים? למרבה הצער, כדי להראות את החסר, בחר מוישי רוזנצווייג להסתמך על "המקובל", בעוד שאת הפתרון הוא מוצא בתורת ר' שניאור זלמן מלאדי ובחסידות בכלל.

הבעיה היא שעולם הישיבות לרוב איננו מייצר הגות אלא הטפה לסוג של סוציאליזציה מייצרת זהות. ההשקפה המיוחסת לגדולי תורה כמו החזון איש, נועדה להציל את עולם התורה שכמעט וקרס כליל בשואה, ולא התכוונה מעולם לבטל את חשיבות תורה עם דרך ארץ.

 

בין ערך פנימי למעמד חברתי

הבעיה שאותה מתאר מוישי היא זלזול אידיאולוגי במי שתורתו אינה אומנותו, והיא כאמור התפתחות של הדורות האחרונים, ששורשה בתהליכים סוציאליים מקומיים. עם זאת, המתח החברתי היסודי בין לומדי תורה ואלו שאינם הינו עתיק יומין. ההיסטוריה הסוציאלית של חברת הלומדים עתיקה למדי, וודאי שלא הומצאה במחצית השנייה של המאה העשרים כפי שאוהבים לטעון. קולות של חברת לומדים עולים מן התלמוד כאשר מפרשים חז"ל את מעשי הגבורה של מלכי ישראל כלוחמים את מלחמתה של תורה. יהדות פולין של המאה הי"ז מתוארת כחברת לומדים על ידי ר' נתן נטע הנובר, אשר כתב בספרו יוון מצולה:

המפורסמות אין צריכין ראיה, שלא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל כמו במדינת פולין… וכמעט שלא היה בית בכל מדינות פולין שלא היו לומדים בו תורה, או הבעל הבית עצמו היה למדן, או בנו או חתנו היו לומדים, או בחור אחד מאוכלי שולחנו, ולפעמים היו כולם יחד בבית אחד.

לצד חשיבות לימוד התורה, החברה היהודית גם קיימה הייררכיה ברורה שבה ללומדי התורה נרכש כבוד רב, ולתלמידי החכמים הייתה סמכות טבעית שנרכשה להם בזכות התורה שלמדו, וכפי שממשיך ומתאר הרב הנובר: "וכבוד גדול היה לראש ישיבה בכל קהילה, ודבריו נשמעין הן לעניים הן לעשירים ולא המרו איש את פיו ובלעדו לא הרים איש את ידו ואת רגלו".

לדאבון לב, הייררכיה זו הביאה גם למנהגים פסולים. בחברה בליטא לא השכילו לנהוג כבוד בבעלי בתים, ותנועת המוסר יצאה כנגד התנהגות מזלזלת זו. אולם, חשוב להבחין בין הערכה מהותית לבין דינמיקה מעמדית בלתי נשלטת. קיומה של חברת לומדים שבה מתקיימת הייררכיה חברתית אשר מעמידה בראש את לומדי התורה אינה מעידה על תיאולוגיה הייררכית. אם בחברת בני אדם זוכה כתר תורה לכבוד, בעיני הקב"ה אין גבוה מחברו אך ורק בזכות עיסוקו בתורה, ואין גבהות לפני המקום. דברי הגמרא בתענית (כב ע"א) על בני עולם הבא – אדם שהיה לבוש כנוכרי אך עסק בהצלת נפשות, ושני בדחנים המשמחים את הבריות, מבקשת להדגיש את העובדה שדווקא מי שעומדים בניגוד גמור להייררכיה של חברת לומדים, הם אלה הראויים לכבוד בעולם הבא.

לאמיתו של דבר, אין ספק שתפקידו של כל אדם לעסוק בתורה ובמצוות, כל אדם על פי דרכו ויכולותיו. יש מי שלימוד מתאים לו ויש מי שגמילות חסדים מתאימה לו. יש מי שיכול לעסוק כל יומו בתורה, ויש מי שצריך לעסוק במלאכה, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

וזה פשוט כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו, והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה, כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו, וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא ראוים לו דרכי החסידות, לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שוה לכל נפש ודאי, הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו, אבל הואיל והנושאים משתנים אי אפשר שלא ישתנו האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי ענינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, וכתיב (שם ט"ז): "כל פעל ה' למענהו". ואומר (שם): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", הוא יתברך שמו ברחמיו יפקח עינינו בתורתו, ויורנו דרכיו, ויוליכנו באורחותיו, ונזכה לתת כבוד לשמו, ולעשות נחת רוח לפניו (ספר מסילת ישרים פרק כו).

כללו של דבר, לא העיסוק וטבעו, הם שמביאים את האדם לעולם הבא אלא הדרך אותה נוקט האדם בעיסוקיו. וכפי שאמר רבא לתלמידיו: "במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם" (יומא עב ע"ב). בעמוד אדם לפני בית דין של מעלה, הוא נשאל אם נשא ונתן באמונה לפני שנשאל אם קבע עתים לתורה (שבת לב ע"א). הדברים הללו פשוטים הם. החיים עצמם הם האתגר של עבודת ה'. לא "ביטול תורה". היחס לבריות, יראת שמים. כל זאת בלי היות האדם "דירה בתחתונים" וכל הציטוטים הנ"ל. העוסק בפרנסתו, והוא קובע עתים לתורה, משאו ומתנו באמונה ויראת ה' היא אוצרו, רב חלקו ממי שעיקר עיסוקו בתורה אבל אין בו לא יראת שמים ולא אמונה.

עמי הארץ בין חסידים למתנגדים

ומה באשר לציטוט של דברי ר' שניאור זלמן מלאדי? דומה שגם כאן נקט הכותב את אותו עירוב של סוציאליזציה והשקפת עולם. האם כאשר האדמו"ר הזקן כותב על עולמו של בינוני הוא מתכוון לאפשר גם לעמי הארץ לזכות באור ה'? האם יש מי שחולק על כך שכל אדם ראוי לחסד ה'? כל מה שציטט הכותב מבעל התניא נכון ואין חולק על כך, אך לכל אלה אין בהכרח קשר ל"לית אתר פנוי מיניה". גם ר' חיים מוולוז'ין איננו חלוק על כך שעבודת ה' איננה בבית המדרש דווקא, וכדבריו: "והרבה עשו כרש"בי ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל" (נפש החיים שער א פרק ח). הניסיון לקשור את דבריהם של מייסדי החסידות להכללת עמי הארץ לכלל ישראל מחמיץ את הוויכוח על הריבוד התיאולוגי בין סובב כל עלמין ובין ממלא כל עלמין כדברי הנפש החיים שער ג פרק ד. אין ויכוח כלל בין ר' חיים מוולוז'ין ובין ר' שניאור זלמן מלאדי שגם מי שלא זכה לאור תורה, עדיין חביב הוא לפני המקום אם זהו ייעודו.

האם רק החסידות חדשה את ייעודו של כל אדם? האם רק מתורתו של הרב קוק למדנו ש"כל אחד מוצא את עצמו מועיל בעולם לפי ענינו"? אכן הצליחו מקרי דרדקי ומשגיחים בישיבות ליצור תפיסה מוגזמת של חברת לומדים, ולמרבה הצער, נדמה ללא מעט שזו דרכה של תורה. אין זו אלא השקפה פופוליסטית שאכן מאמציהם של החזון איש וגדולי תורה אחרים לקומם את עולם התורה אחר השואה, היו מן הגורמים לכינונה. אבל אל לנו לטעות בהשקפת התורה ואל לנו להפוך סוצייליזציה לתיאולוגיה. בסופו של דבר, כדברי עולא ביראה אמר רבי אלעזר: "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו…" (תענית לא ע"א). כל הצדיקים כולם יעמדו סביב הקב"ה במחול, לומדי תורה ועוסקים בדרך ארץ. הקב"ה יעמוד ביניהם ואין האחד קרוב אליו יותר מחברו.

Photo by Hennie Stander on Unsplash

6 תגובות על “אין לעשות תיאולוגיה מסוציולגיה

  • נו שויין, מה חדש כאן?

  • יישר כוח!

  • 1. לפני השואה היו תלמידי חכמים גדולים שגם עבדו לפרנסתם
    2. צפייה לקרדום לחפור בו , נשללת ע"י חז"ל
    3. כל החתנים חותמים בעדים על הכתובה " ואנא אפלח ואיזון ואפרנס " -חותמים בשקר מראש
    4. מי שחשקה נפשו רק בתורה , שיעשה זאת על חשבונו ואם מישהו מעוניין לתמוך , אדרבא שיתמוך – אך לא תמיכה ממוסדת
    5. החזון איש עשה הרבה בעיקר לעידוד חרדים שעובדים עיינו בחולין צב. אמרתו של רבי שמעון בן לקיש עם רש"י
    6. כיום זה לא תלמידי חכמים בחלקם , אלא , חלק ממשפחות ששולחים ידם בכל המוסדות בעזרת החכי"ם החרדיים ( הם ידאגו לקולות ותמיכה והם יסדרו שליטה במוסדות בציבוריים ) על חשבון הציבור (בחינוך , בעיריות , "במפעלים" במסווה של תלמידי חכמים ואדמו"רים . ישנם רבנים שנשותיהם מנהלות בי"ס בניהם ראשי לשכה בשלטון המקומי
    7. יש לפתח התארגנות חרדים עובדים מול הכוח של הניבנים על הציבור
    8. איך ששכונה נבנית , מיד , דואגים להצניח אנ"ש , ללא , בחירת הדיירים

  • מאמר חשוב מאוד. יצויין שבחו"ל זה דבר מובן מאליו, מי שאינו יכול ללמוד כל היום יוצא לעבוד אבל נשאר יהודי יר"ש שלומד בכל הזדמנות שרק יכול. רק כאן בארץ בחרדיות המורקבת שיצרו פה (בעיקר בציבור הליטאי) זה הפך מעין חובה ללמוד כל היום ומי שלא לומד הופך ל"סוג ב"'. מה שוקרה בפועל הוא שגם מי שלומד כל היום עושה זאת רק כי הוא חייב ואין לו ברירה או בגלל השם שלו ובגלל הכבוד שלו ולכן רוב הציבור הליטאי ממורמר מהחיים שלהם, לא מרגישים סיפוק ואפילו מתעבים את התורה. הגיע הזמן לייצר מצב בריא של לימוד תורה לא מתוך כפיה אלא מתוך רצון להתחבר למתיקות, לאור של התורה.
    ליטאים תתאפסו ותעשו ריסטרט.

    • ר' משה — הבדל עקרוני בין אה"ק לחו"ל: בחו"ל אין גיוס חובה, אשר "מחייב" את הבחור החרדי הממוצע באה"ק לרבוץ בישיבה, גם אם הוא אומלל בתוכה, וגם אם היה יכול לפרוח בחוץ בתחומים שונים מתוך יר"ש.

    • המדינה וגם הצבא מזמן כבר היו מוכנים לפתור את הבעיה ולשחרר את רוב בחורי הישיבה שממילא לא יתגייסו.
      אלו העסקנים הפושעים (וגם ה׳גדוילים׳…) שמפחדים שהישיבות יתרוקנו ומעדיפים לתחזק עדר בורים ושוטים, על חשבון המדינה כמובן,

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל