קראתי את מאמרו של מוישי רוזנצווייג ומצאתי את עצמי מזדהה עם תקוותיו ומאווייו, אף עם מסקנת דבריו, אך לא עם מהלך דבריו ולא עם המקורות עליהם הוא מסתמך.
בעיקרם של דברים, מוישי צודק. כפי שכבר אמר אביי על העוסקים במלאכה כנגד מי שתורתם אומנותם – "הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן" (ברכות לה ע"ב). משמע ששתי האפשרויות הללו לגיטימיות, ולמעשה, דרכו של רבי שמעון בן יוחי, שתהיה התורה אומנותן, איננה דרך הרבים. עולם הישיבות אכן איננו נותן מענה לרבים שנוהגים תורה עם דרך ארץ וזו הדרך הראויה להם, ואף למרבה הצער, איננו מפתח מחשבה ודרך חיים שתאפשר "לצאת לעבוד בלי לרדת ברוחניות". דומני שרבים מיצרים על כך, ולא מעט מנסים לתת לכך מענה ראוי. אולם האם המענה צריך להימצא דווקא בשדות זרים? למרבה הצער, כדי להראות את החסר, בחר מוישי רוזנצווייג להסתמך על "המקובל", בעוד שאת הפתרון הוא מוצא בתורת ר' שניאור זלמן מלאדי ובחסידות בכלל.
הבעיה היא שעולם הישיבות לרוב איננו מייצר הגות אלא הטפה לסוג של סוציאליזציה מייצרת זהות. ההשקפה המיוחסת לגדולי תורה כמו החזון איש, נועדה להציל את עולם התורה שכמעט וקרס כליל בשואה, ולא התכוונה מעולם לבטל את חשיבות תורה עם דרך ארץ.
בין ערך פנימי למעמד חברתי
הבעיה שאותה מתאר מוישי היא זלזול אידיאולוגי במי שתורתו אינה אומנותו, והיא כאמור התפתחות של הדורות האחרונים, ששורשה בתהליכים סוציאליים מקומיים. עם זאת, המתח החברתי היסודי בין לומדי תורה ואלו שאינם הינו עתיק יומין. ההיסטוריה הסוציאלית של חברת הלומדים עתיקה למדי, וודאי שלא הומצאה במחצית השנייה של המאה העשרים כפי שאוהבים לטעון. קולות של חברת לומדים עולים מן התלמוד כאשר מפרשים חז"ל את מעשי הגבורה של מלכי ישראל כלוחמים את מלחמתה של תורה. יהדות פולין של המאה הי"ז מתוארת כחברת לומדים על ידי ר' נתן נטע הנובר, אשר כתב בספרו יוון מצולה:
המפורסמות אין צריכין ראיה, שלא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל כמו במדינת פולין… וכמעט שלא היה בית בכל מדינות פולין שלא היו לומדים בו תורה, או הבעל הבית עצמו היה למדן, או בנו או חתנו היו לומדים, או בחור אחד מאוכלי שולחנו, ולפעמים היו כולם יחד בבית אחד.
לצד חשיבות לימוד התורה, החברה היהודית גם קיימה הייררכיה ברורה שבה ללומדי התורה נרכש כבוד רב, ולתלמידי החכמים הייתה סמכות טבעית שנרכשה להם בזכות התורה שלמדו, וכפי שממשיך ומתאר הרב הנובר: "וכבוד גדול היה לראש ישיבה בכל קהילה, ודבריו נשמעין הן לעניים הן לעשירים ולא המרו איש את פיו ובלעדו לא הרים איש את ידו ואת רגלו".
לדאבון לב, הייררכיה זו הביאה גם למנהגים פסולים. בחברה בליטא לא השכילו לנהוג כבוד בבעלי בתים, ותנועת המוסר יצאה כנגד התנהגות מזלזלת זו. אולם, חשוב להבחין בין הערכה מהותית לבין דינמיקה מעמדית בלתי נשלטת. קיומה של חברת לומדים שבה מתקיימת הייררכיה חברתית אשר מעמידה בראש את לומדי התורה אינה מעידה על תיאולוגיה הייררכית. אם בחברת בני אדם זוכה כתר תורה לכבוד, בעיני הקב"ה אין גבוה מחברו אך ורק בזכות עיסוקו בתורה, ואין גבהות לפני המקום. דברי הגמרא בתענית (כב ע"א) על בני עולם הבא – אדם שהיה לבוש כנוכרי אך עסק בהצלת נפשות, ושני בדחנים המשמחים את הבריות, מבקשת להדגיש את העובדה שדווקא מי שעומדים בניגוד גמור להייררכיה של חברת לומדים, הם אלה הראויים לכבוד בעולם הבא.
לאמיתו של דבר, אין ספק שתפקידו של כל אדם לעסוק בתורה ובמצוות, כל אדם על פי דרכו ויכולותיו. יש מי שלימוד מתאים לו ויש מי שגמילות חסדים מתאימה לו. יש מי שיכול לעסוק כל יומו בתורה, ויש מי שצריך לעסוק במלאכה, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:
וזה פשוט כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו, והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה, כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו, וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא ראוים לו דרכי החסידות, לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שוה לכל נפש ודאי, הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו, אבל הואיל והנושאים משתנים אי אפשר שלא ישתנו האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי ענינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, וכתיב (שם ט"ז): "כל פעל ה' למענהו". ואומר (שם): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", הוא יתברך שמו ברחמיו יפקח עינינו בתורתו, ויורנו דרכיו, ויוליכנו באורחותיו, ונזכה לתת כבוד לשמו, ולעשות נחת רוח לפניו (ספר מסילת ישרים פרק כו).
כללו של דבר, לא העיסוק וטבעו, הם שמביאים את האדם לעולם הבא אלא הדרך אותה נוקט האדם בעיסוקיו. וכפי שאמר רבא לתלמידיו: "במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם" (יומא עב ע"ב). בעמוד אדם לפני בית דין של מעלה, הוא נשאל אם נשא ונתן באמונה לפני שנשאל אם קבע עתים לתורה (שבת לב ע"א). הדברים הללו פשוטים הם. החיים עצמם הם האתגר של עבודת ה'. לא "ביטול תורה". היחס לבריות, יראת שמים. כל זאת בלי היות האדם "דירה בתחתונים" וכל הציטוטים הנ"ל. העוסק בפרנסתו, והוא קובע עתים לתורה, משאו ומתנו באמונה ויראת ה' היא אוצרו, רב חלקו ממי שעיקר עיסוקו בתורה אבל אין בו לא יראת שמים ולא אמונה.
עמי הארץ בין חסידים למתנגדים
ומה באשר לציטוט של דברי ר' שניאור זלמן מלאדי? דומה שגם כאן נקט הכותב את אותו עירוב של סוציאליזציה והשקפת עולם. האם כאשר האדמו"ר הזקן כותב על עולמו של בינוני הוא מתכוון לאפשר גם לעמי הארץ לזכות באור ה'? האם יש מי שחולק על כך שכל אדם ראוי לחסד ה'? כל מה שציטט הכותב מבעל התניא נכון ואין חולק על כך, אך לכל אלה אין בהכרח קשר ל"לית אתר פנוי מיניה". גם ר' חיים מוולוז'ין איננו חלוק על כך שעבודת ה' איננה בבית המדרש דווקא, וכדבריו: "והרבה עשו כרש"בי ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל" (נפש החיים שער א פרק ח). הניסיון לקשור את דבריהם של מייסדי החסידות להכללת עמי הארץ לכלל ישראל מחמיץ את הוויכוח על הריבוד התיאולוגי בין סובב כל עלמין ובין ממלא כל עלמין כדברי הנפש החיים שער ג פרק ד. אין ויכוח כלל בין ר' חיים מוולוז'ין ובין ר' שניאור זלמן מלאדי שגם מי שלא זכה לאור תורה, עדיין חביב הוא לפני המקום אם זהו ייעודו.
האם רק החסידות חדשה את ייעודו של כל אדם? האם רק מתורתו של הרב קוק למדנו ש"כל אחד מוצא את עצמו מועיל בעולם לפי ענינו"? אכן הצליחו מקרי דרדקי ומשגיחים בישיבות ליצור תפיסה מוגזמת של חברת לומדים, ולמרבה הצער, נדמה ללא מעט שזו דרכה של תורה. אין זו אלא השקפה פופוליסטית שאכן מאמציהם של החזון איש וגדולי תורה אחרים לקומם את עולם התורה אחר השואה, היו מן הגורמים לכינונה. אבל אל לנו לטעות בהשקפת התורה ואל לנו להפוך סוצייליזציה לתיאולוגיה. בסופו של דבר, כדברי עולא ביראה אמר רבי אלעזר: "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו…" (תענית לא ע"א). כל הצדיקים כולם יעמדו סביב הקב"ה במחול, לומדי תורה ועוסקים בדרך ארץ. הקב"ה יעמוד ביניהם ואין האחד קרוב אליו יותר מחברו.
Photo by Hennie Stander on Unsplash
נו שויין, מה חדש כאן?
יישר כוח!
1. לפני השואה היו תלמידי חכמים גדולים שגם עבדו לפרנסתם
2. צפייה לקרדום לחפור בו , נשללת ע"י חז"ל
3. כל החתנים חותמים בעדים על הכתובה " ואנא אפלח ואיזון ואפרנס " -חותמים בשקר מראש
4. מי שחשקה נפשו רק בתורה , שיעשה זאת על חשבונו ואם מישהו מעוניין לתמוך , אדרבא שיתמוך – אך לא תמיכה ממוסדת
5. החזון איש עשה הרבה בעיקר לעידוד חרדים שעובדים עיינו בחולין צב. אמרתו של רבי שמעון בן לקיש עם רש"י
6. כיום זה לא תלמידי חכמים בחלקם , אלא , חלק ממשפחות ששולחים ידם בכל המוסדות בעזרת החכי"ם החרדיים ( הם ידאגו לקולות ותמיכה והם יסדרו שליטה במוסדות בציבוריים ) על חשבון הציבור (בחינוך , בעיריות , "במפעלים" במסווה של תלמידי חכמים ואדמו"רים . ישנם רבנים שנשותיהם מנהלות בי"ס בניהם ראשי לשכה בשלטון המקומי
7. יש לפתח התארגנות חרדים עובדים מול הכוח של הניבנים על הציבור
8. איך ששכונה נבנית , מיד , דואגים להצניח אנ"ש , ללא , בחירת הדיירים
מאיפה צצת? הכל הבלי הבלים
1. כבר בימי בית יוסף היה ברור שאי אפשר להיות גדול בתורה בלי לחיות על תמיכה
2. אם אין קמח אין תורה. כבר כתבו על זה התשב"ץ והכסף משנה. לא קשור.
3. זה מה שמפריע לך? הבעל מחוייב, אבל האשה מתנדבת בשביל שיוכל ללמוד תורה. כך מנהג העולם, וכך התנו לפני הנישואין
4. למה לא תמיכה ממוסדת, שיכולה ליצור חברה של לומדי תורה בדיבוק חברים
5. מדבר על חזון איש, ומביא ראיה מגמרא?
6. מפריע לך שהרבנים שולטים? רבינו יונה מדבר על זה בהקשר של כת "שונאי השם"
7. Just do it!
8. אתה בעד ועדות איכלוס? לא מתאים לך
מאמר חשוב מאוד. יצויין שבחו"ל זה דבר מובן מאליו, מי שאינו יכול ללמוד כל היום יוצא לעבוד אבל נשאר יהודי יר"ש שלומד בכל הזדמנות שרק יכול. רק כאן בארץ בחרדיות המורקבת שיצרו פה (בעיקר בציבור הליטאי) זה הפך מעין חובה ללמוד כל היום ומי שלא לומד הופך ל"סוג ב"'. מה שוקרה בפועל הוא שגם מי שלומד כל היום עושה זאת רק כי הוא חייב ואין לו ברירה או בגלל השם שלו ובגלל הכבוד שלו ולכן רוב הציבור הליטאי ממורמר מהחיים שלהם, לא מרגישים סיפוק ואפילו מתעבים את התורה. הגיע הזמן לייצר מצב בריא של לימוד תורה לא מתוך כפיה אלא מתוך רצון להתחבר למתיקות, לאור של התורה.
ליטאים תתאפסו ותעשו ריסטרט.
ר' משה — הבדל עקרוני בין אה"ק לחו"ל: בחו"ל אין גיוס חובה, אשר "מחייב" את הבחור החרדי הממוצע באה"ק לרבוץ בישיבה, גם אם הוא אומלל בתוכה, וגם אם היה יכול לפרוח בחוץ בתחומים שונים מתוך יר"ש.
המדינה וגם הצבא מזמן כבר היו מוכנים לפתור את הבעיה ולשחרר את רוב בחורי הישיבה שממילא לא יתגייסו.
אלו העסקנים הפושעים (וגם ה׳גדוילים׳…) שמפחדים שהישיבות יתרוקנו ומעדיפים לתחזק עדר בורים ושוטים, על חשבון המדינה כמובן,
מדברי הרב יוסף אברהם הלוי העלער שליט"א: לפני המלחמה לא היה מושג כזה שכולם לומדים בישיבה כל היום, ורק יחידי סגולה תמימים וכו' היו חובשים את ספסל הלימודים, והשאר היו להם חבורות, שיעורים, קביעות עתים וכו', ושאר היום היו הם עוסקים במלאכה.
כיום נתחדש מושג חדש (דבר שאין לו מקור בתורה) שכולם צריכים ללמוד גמרא דווקא, ומי שלומד משניות הדבר נחשב לו לבוז ("אה! ער לערנט משניות, א שוואכער קאפ!"); מעולם לא היתה מציאות כזאת בישראל. לאורך הדורות למדו כ"א לפי ענינו: אחד למד גמרא פסחים והשני למד משניות טהרות, האם יעלה על הדעת לומר שהשני פחות ת"ח מהראשון?! ועד"ז השלישי שלמד חומש עם רש"י אף לו הי' מקום של כבוד בבית המדרש.
וכן הוא בלימוד הגמרא גופא: אחד לומד סוגיא ראשונה דגמרא פסחים והשני למד
בפרק ערבי פסחים, האם משום כך נחשב אחד פחות מהשני?! הרי לא ייתכן שכולם ילמדו אותו ענין, שכן לא בראם הקב"ה שווים.
עיקר הרצון של כל תלמיד הוא שיצליח לפי ערכו, ואם הוא מרגיש שמצליח כפי הערך שלו, ה"ה מרגיש סיפוק והנאה בלימודו, וא"צ הוא להיות הגאון הכי גדול. משא"כ אם לומדים איתו יותר מכפי כישרונותיו או פחות מכישוריו, לא ירגיש סיפוק, ויצטער מהלימוד. ולדוגמא: ישנו תלמיד, שאם ילמדו עמו משנה אחת ליום, ויסבירו לו את המשנה לאט לאט בדוגמאות ומשלים וכו', הרי ירגיש הוא שמבזבז את זמנו לשוא, משום שהוא יכול ללמוד פרק שלם בעצמו, ויחוש הוא שאינו לומד כפי שהוא צריך ללמוד וכפי שנדרש ממנו. ומאידך תלמיד אחר שלפי כישרונותיו הוא מתאים ללמוד רק משנה אחת ליום ויצטרכו להסביר לו את המשנה היטיב, אז בסוף היום ירגיש הוא סיפוק והנאה שהוא למד משנה שלימה ויודע אותה היטיב, ומחר
ילמדו איתו עוד משנה וגם אותה יידע, הנה כיון שלמד במאה אחוז לפי ערך כישרונותיו, אזי ירגיש הוא מוצלח במאה אחוז. ויה' לו סיפוק רב.
אופן הלימוד ועאכו"כ בלימוד גופא – אי אפשר שכתה שלימה ( 25 ילדים) ילמדו בסגנון אחד?!
שהרי כ"א יש לו סגנון מחשבה משלו, ואי אפשר להכריח כל ילד שילמד בסגנון של
חבירו. משל למה הדבר דומה: למתמטיקאי, פילוסוף וטכנאי, שלשה סוגי ראשים
מצויינים, אבל חלוקים המה בחושיהם זה מזה. האם נאמר שאחד פחות חכם מהשני?
והרי ברא הקב"ה את עולמו שאין שני ראשים דומים המה זה לזה, וכ"א חכם
בתחומו הוא. ובנמשל: כאשר לומדים סוגיה בשיעור של 40 בחורים על מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה. ובהמשך הגמרא ישנה מחלוקת אביי ורבא אליבא דר"מ ואליבא דר"י – הרי לנו 4 שיטות. ולאח"ז מביאה הגמ' איכא דאמרי במחלוקת דאביי ורבא – הרי לנו 8 שיטות. ובכל הנ"ל ישנה גם מחלוקת רש"י ותוספות – הרי לנו 16 שיטות. ובזה גופא ישנם שני מהלכים כיצד להבין את הסוגיא האם לפי ה'קצות' או לפי ה'נתיבות' א"כ בכל הסוגיא –ישנם 32 שיטות. כעת, תלמיד המצליח להבין את כל הנפק"מ בין השיטות של רש"י ותוס' וכו', זהו תלמיד עם ראש מתמטי, אך כמה ת"ח בעולם יכולים להחזיק ראש בכ"כ הרבה שיטות?
ויש באותו שיעור כמה וכמה שאינם יכולים להחזיק ראש בכ"כ הרבה שיטות, אך באם ישאלו אותו ליישב סתירה בין שתי גמרות (קושיית רע"א) והלה יחשוב שעה, יעלה עם תירוץ מעולה ביותר וגם נכון, וזהו הנקרא ראש פילוסופי. וכמו"כ ישנם אחרים שמיד בלמדם אודות תולדות האור, מיד ידמו זאת למיקרוגל, סמובר וכיו"ב – ראש טכנאי פרקטי.
ולכן, כאשר בישיבה מוסרים שיעורים עם חשבונות מסובכים וסברות דקות, ישנם
הרבה תלמידים שאינם כלים לסוג לימוד שכזה, ומרגישים חלישות מפני זה. אך אם
היו לומדים איתם סוגיות בהלכה שנוגעים למעשה, שידעו היטב את מחלוקת התנאים והאמוראים בזה, ומחלוקות הראשונים והאחרונים עד לשאלות פרקטיות בני זמנינו,היו מרגישים שככל שעובר הזמן נעשים הם מומחים יותר ויותר באותו תחום, ויהי' להם מזה הרבה סיפוק.
על הנ"ל אמרו חז"ל: כשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעותיהן שוים. אי שפשר להכניס לתוך תבנית אנשים ששונים זה מזה בכשרונות, בדרך מחשבה ולצפות שכולם יהיו מרוצים. האם הקב"ה מעריך רק למדנים? האומנם מי שברא את עולמו כדי "להיטיב עם בריותיו" אז לפי ההשקפה הליטאית יוצא ש 99% מהעם היהודי נמא בגהינום שהרי מי יכול לומר שלמד תורה לשמה כל רגע פנוי מחייו? ברוך השם שיש כיום גם מסגרות לכאלו שיצאו לשוק העבודה ומחפשים יותר מאשר לימוד "דף היומי" חבל רק שאין שום מחשבה והסתכלות קדימה של לקיחת אחריות.