צריך עיון > סדר עיון > הפרדה מגדרית בימינו: בין הלכה להבנייה חברתית

הפרדה מגדרית בימינו: בין הלכה להבנייה חברתית

הטאבו החרדי על לימודים מעורבים כמו גם על הפרדה באירועים מסתמך, בין היתר, על דברי השולחן ערוך החד משמעיים באבן העזר: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד". זה המקור להלכות שונות ומגוונות בתחום ההפרדה בין המינים. אבל האם אנו באמת 'מתרחקים מן הנשים מאד מאד'? במידה והתשובה שלילית, האם המשמעות היא שהלכת השולחן ערוך עברה שינוי?

ח' טבת תשפ"ה

"באחד הראיונות שקיימתי הופיע בחור שניכר ממראהו כי הוא משתייך לקהילה חסידית. הוא הרשים בראיון ומיד עם סיומו הודעתי לו כי מבחינתי הוא יכול להתחיל מחר. הוא שאל היכן ישב, והשבתי כי הוא יקבל חדר עם שותף. 'שותף או שותפה?' שאל. 'ייתכן כי תהיה זו שותפה', עניתי, 'אך חרדית'. הוא סרב להצעת העבודה ואמר כי מבחינתו מדובר בפגיעה בצניעות." [מנהלת השמת עובדים חרדית בחברת הייטק גדולה].

"שבת שבע ברכות, התפילה (קרליבך, אלא מה) הסתיימה והכל נוהרים ברוח טובה לחדר האוכל. המשפחות והמוזמנים מתיישבים ליד יקיריהם ואז זה מתחיל. אחת הדודות, אבי הכלה, גיסו של החותן, אורח שנטה ללון מכריזים כי יש להציב מחיצות בין הגברים לנשים. 'אנחנו חרדים, להזכירכם'. במקרים מסויימים זה עובד, למחותנים אין חשק ורצון לעורר מהומה. במקרים אחרים, לחישותיהן הארסיות של אחיות החתן נשמעות היטב. אנחנו נשב ליד הבעלים שלנו, האירוע לא של אבא שלהם. וכבר מהומה." [מתוך הרשת החברתית].

חובה לשמר את ההפרדה באקדמיה בין נשים לגברים. לנשים החרדיות זכות מלאה ללימוד במרחב המשרה עליהן ביטחון פיזי או רוחני. יתירה מזו, אילו לא נאפשר להן זאת נאבד נשים חרדיות שימנעו מלגשת ללימודים גבוהים בשל העדר ההפרדה. [מתוך העיתונות].

האם בני המשפחה שמאלצים את כלל האורחים להקים מחיצה מייצרים מהומה על לא דבר, או שמא הם צודקים שכן 'אנו חרדים, להזכירכם'?

הסיפורים הקטנים והיומיומיים הללו, מוכרים מן הסתם ללא מעט אנשים ונשים העובדים בשוק החופשי ולכל אלו שהשתתפו אי פעם בשבת שבע ברכות משפחתית. והם מעלים תהייה אינסטינקטיבית: האמנם? האם יש להעריך/להעריץ את תותח ההייטק החסידי על עמידתו העיקשת על ערכיו, או שמא יש לבוז לו על 'פרימטיביותו'? האם בני המשפחה שמאלצים את כלל האורחים להקים מחיצה מייצרים מהומה על לא דבר, או שמא הם צודקים שכן 'אנו חרדים, להזכירכם'? והאם לא הגיעה העת להקים 'אקדמיה חרדית' בעלת הומוגניות מגדרית על טהרת הקודש?

פנים רבות לנושא הרחב של 'צניעות': צניעות האדם ביחס לעצמו; צניעות באורח חייו; צניעות ברכושו ובהפגנתו; צניעות בלבוש, במראה ואפילו במינון הדציבלים שבקולו; צניעות בהליכתו עם אלוקיו. במאמר זה, אעסוק בצניעות מן הסוג שתואר באנקדוטות הפותחות: תערובת בין המינים במגוון רחב של נסיבות. אבקש להעלות את התובנה כי לצד ההחמרה האינדיבידואלית, שאפשר כמובן לראות בה תופעה מבורכת, הסדר החברתי והמציאות הסוציאלית שלנו מעניקים פרספקטיבה (ואינטרוספקציה) חשובה אודות סוגיית הימצאותם של שני המינים במרחב אחד.

אטען להלכה ולא למעשה כי בחלק לא מבוטל מן המקרים אין מניעה כלשהי של שהייה מגדרית משותפת. יתרה מזו, אנו פועלים כך בחיינו היומיומיים, ואין פוצה פה ומצפצף. אולם, ההבניה החברתית, מונח שיוסבר בהמשך, לימדה אותנו שמעורבות זו אסורה באופן מוחלט לכלל הפוסקים. עוד אטען כי במקרים כאלו, ההפרדה וההקפדה על חוקי הצניעות עלולים לגבות מחירים שעולים על תועלתן.

 

"שהשמחה במעונו" כתלויית זמן ותרבות

הגמרא במסכת סוכה מספרת כי בשמחת בית השואבה נהגו לעשות הפרדה בין המינים ונשים שהו למעלה, וגברים למטה.[2] הסיבה להפרדה היא חשש קלות ראש. מה היא קלות הראש? בפסקי הרי"ד כותב "שהיו מסתכלין אילו באלו וקורצין בעיניהן'". גם במהרש"א מבואר שהוא איסור דרבנן וסייג מהרהורי עבירה ופריצות. רבי משה פינשטיין לעומת זאת, סבור שזהו איסור דאורייתא. לאבחנה זו חשיבות, כפי שאראה בהמשך.

בעקבות הלכה זו יש פוסקים שקבעו כי אין לברך את ברכת 'שהשמחה במעונו' באירוע המתקיים ללא הפרדה מגדרית, שכן אין שמחה במקום עבירה (כן מבואר בספר חסידים;[3] וכך פסק הב"ח להלכה[4]]. הרציונל נראה ברור: כיון שנדרשת הפרדה מלאה בין המינים מחשש קלות ראש, הישיבה המעורבת הינה חטא ואין אפוא מקום לברכת 'שהשמחה במעונו'.

אולם, דבריהם של שני פוסקים גדולים, בהפרש של מאות שנים ביניהם, מציגים לנו תובנה חדשה ומרתקת.

רבי מרדכי יפה, בעל 'הלבוש', מצטט את דברי 'ספר חסידים' ועל כך כתב: "ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא (כאווזים לבנים) מתוך רוב הרגלן בינינו. וכיוון דדשו דשו".[5] פסקו הלבוש הותקף מכל עבר, עד שאחד הפוסקים טען בביטחון כי "ודאי תלמיד טועה הוסיף בדברי הלבוש, אבל הלבוש ח"ו לא כתב זאת מעולם". אך דברי ה'לבוש' לא נדחו בכך, ועל כן פסק הרב שריה דביליצקי זצ"ל שאם ישובים המינים ביחד, על אף שאין לעשות כך לכתחילה – ניתן לברך 'שהשמחה במעונו' ו"אין להוציא את דברי הלבוש מחזקתן".[6]

אשה נשואה שנצפתה נפגשת עם גבר אחר לא נחשבת ל'עוברת על דת יהודית' כיון שבימינו אין זה מן הנמנע שגבר ואשה נפגשים במקומות נופש או יוצאים לטיול ואין המעשה בעיניהם בגדר פריצות

איך שיהיה, נראה כי תובנה סוציולוגית מרתקת מופיעה בדברי ה'לבוש': איסור 'צניעות' בהקשר הזה אינו אובייקטיבי ומוחלט, אלא תלוי זמן ותרבות. כאשר האשה אינה מצויה בין האנשים (וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות אישות, שיש לאשה לצאת 'פעם או פעמיים בחודש' מביתה), ההיתקלות או האינטראקציה עמה אסורים שכן הן פוגעות בהפרדה הדיכוטומית בין המינים ועלולות להביא לידי קלות ראש ועבירה. אולם, כאשר האשה מצויה בין האנשים ואינטראקציה ביניהם מתקיימת על בסיס יומיומי, אין לחשוש כל כך להרהורי עבירה.

אבחנה זו מוצאת ביטוי בעוד הלכות השייכות לדיני צניעות. אין זה מאמר הלכתי ועל כן אציין את חלקן בקיצור נמרץ: א. ה'מחצית השקל', בחפשו לימוד זכות והיתר להרגל השיחה עם האשה כפי שנהגו, מבאר 'שעתה בכובד הגלות וקישוי הפרנסה הנשים עוסקות במשא ומתן, אין כאן חידוש בראיית הנשים, והוא דבר המורגל, והוא הדין במרבית השיחה יש לומר שלא יתפעל האדם לבוא לידי הרהור מחמת ההרגל'.[7] ב. כמה פוסקים נקטו כי מותר כיום ללכת אחר אשת חבר או אחר אמו, מאחר שהורגלנו בראיית נשים ברחוב, וממילא שאין כל כך חשש הרהור.[8] אשה יכולה לברך ברכת הגומל בפני עשרה גברים, שכן (לפי אחד הטעמים) הן רגילות לצאת לשוק בין האנשים.[9] ד. אשה היוצאת ללא כיסוי ראש או בזרועות מגולות לא תיחשב ל'עוברת על דת יהודית' מאחר שרוב הנשים בזמנינו הולכות כך. ואם לא נחלק בין התקופות וננהג בבחינת יקוב הדין את ההר, אזי לא נניח אשה תחת בעלה וכולן תיאלצנה להתגרש.[10] ה. אשה נשואה שנצפתה נפגשת עם גבר אחר לא נחשבת ל'עוברת על דת יהודית' כיון שבימינו אין זה מן הנמנע שגבר ואשה נפגשים במקומות נופש או יוצאים לטיול ואין המעשה בעיניהם בגדר פריצות.[11] ו. יש אומרים שבמקום שבו נשים נוהגות להניק ללא כיסוי, מותר לקרות או לברך כנגדן מאחר שדדיהן נחשבים באותו זמן כמו כפות הידים והפנים. כמו כן, מותר לקרוא כנגד נשים שראשן מגולה במקום שנהגו כולן ללכת כך.[12].[13]. ז. בעבר נהגו אמנם הנשים להסתובב מחוץ לביתן בצעיף או ברדיד [מלבד כיסוי הראש], אך בזמנינו כבר פשט המנהג שנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד.  ח. מותר לאשה לגלות את שיערה מחוץ לצמתה [כלומר השערות שיוצאות מן הכובע המכסה ראשה] מפני שאין רגילים לכסותו והוי כפנים וידים, ולכן מותר לקרוא כנגד זה מפני שהורגל ולבו גס בכך.[14]

דיני צניעות הן אפוא דינמיות. אין כמעט אישה רווקה שתקפיד כיום על כיסוי ראש, כפי שנהגו בימי קדם. וגם הרב עובדיה יוסף, זצ"ל, פסק שאין להקפיד על כך. בפרט כאשר מדובר בחשש הרהור ואיסורים הנלווים אליו, איסורים אלו תלויים בהכרח בזמן ומקום

דיני צניעות הן אפוא דינמיות. אין כמעט אישה רווקה שתקפיד כיום על כיסוי ראש, כפי שנהגו בימי קדם (ובעדות המזרח עד לא מכבר), וגם הרב עובדיה יוסף, זצ"ל, פסק שאין להקפיד על כך. בפרט כאשר מדובר בחשש הרהור ואיסורים הנלווים אליו, איסורים אלו תלויים בהכרח בזמן ומקום. אין להקיש וללמוד מתקופה אחת, בעלת מאפיינים חברתיים מסוים, לתקופה אחרת בעלת מאפיינים שונים. ומכאן לנושא דנן: אירועים בתערובת מגדרית. האם יש בהם איסור?

 

איסור אירועים מעורבים: האמנם?

אפשר שתובנות אלו עמדו בבסיס פסקו הלא מוכר (ברחוב החרדי) של גדול הפוסקים רבי משה פינשטיין, זצ"ל, בשו"ת אגרות משה.[15] לדבריו, איסור התורה בעירוב מגדרי שנלמד משמחת בית השואבה הוא רק באירוע הדומה לו, כלומר במקום של קדושה, או בהתאספות שהיא מחוייבת על פי דין. לכן, "במקום קבוץ לדברי הרשות, ואף בחתונות [ללא ריקודים, כמובן, א.ה], מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא חשש ייחוד, ויותר נוטה לומר שליכא לאיסור זה".

בתשובה אחרת (שם) נשאל הרב פיינשטיין אודות לימוד תורה בפגישות עבודה לגברים ונשים ללא הפרדה, והוא מורה כי על אף שראוי שלא יהיה ערבוב, אם באתר הרלוונטי לא מחמירים להפריד בין המינים בפגישות עבודה רגילות, אין להחמיר גם בלימוד תורה בפגישות אלו.[16]

ואמנם, נכדו של אחד מגדולי הדורות הקודמים שח בפני כי בחתונת זקנו לא היתה כלל הפרדה. אדרבה, החתן והכלה ישבו האחד ליד רעותו בשולחן המזרח והאורחים הופיעו, טעמו מהתקרובת, איחלו מזל טוב, וכל זאת ללא כל מחיצה או גדר. כבר אין רבים שזוכרים, אך מנהג זה היה רווח בימי קדם, בוודאי בחו"ל ואף בישראל, ועדויות נוספות על רבנים חשובים שהשתתפו בחתונות מעורבות, גם במיינסטרים של היהדות החרדית, מופיעות בספרות ההלכתית. כאמור, פסקים אלו אינם מוכרים (נסו רק לדמיין את תגובת ראשי הישיבות הגדולות ומנהלי הסמינרים לחתונה מעין זו), וכמובן שנמצא גם פוסקים שמחו על הנוהג, אך לא ניתן להתעלם מן הקולות הברורים המאפשרים אותו.

נכדו של אחד מגדולי הדורות הקודמים שח בפני כי בחתונת זקנו לא היתה כלל הפרדה. אדרבה, החתן והכלה ישבו האחד ליד רעותו בשולחן המזרח והאורחים הופיעו […] וכל זאת ללא כל מחיצה או גדר

לסיכום, יפה כתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ, זצ"ל, בפתח תשובה העוסקת בעניין:[17] "רגישותם של בני אדם לדברים שונים מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומארחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות. כלומר, לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי ארחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה… ואמנם היו ארחות חיים שונות במקומות שונים… למציאות החברתית יש השפעה על הקביעה הרצויה".[18]

ומה אתנו?

 

איפה אנחנו ממוקמים?

מאמר זה אינו מתיימר לפסוק הלכה בשאלה חמורה זו. הוא כן מבקש לעשות אינטרוספקציה, להתחקות אחר תפיסתנו האישית את מושג הצניעות, ומכאן את יחסינו לאינטראקציה בין גברים ונשים באופן כללי ורחב יותר.

אחד המושגים הבסיסיים במדע הסוציולוגיה הוא מה שכינו ברגר ולקמן בשם 'הבנייה חברתית'. לדידם, הסדר החברתי לא מורכב ממבנים חברתיים מוקדמים ויציבים המשפיעים עלינו, אלא להיפך, לפנינו יצירה אנושית רציפה שאותם בונים בני האדם. אולם, היצירה הזו עוברת שלבי מיסוד עד שלאותם בני אדם נראה כי התופעה שלפניהם היתה מאז ומעולם, ואין לה כל זיקה למעשה אדם. כך, למשל הפער בין תפקידי גברים לנשים. בעיני רבים פער זה נעוץ בשוני כמעט ביולוגי שנהג מאז ומעולם. ברגר ולקמן סבורים כי זו בסך הכל יצירה מוקדמת של בני אדם, אלא שהתמסדותה התודעתית של תפקידיהם השונים של גברים ונשים, והטמעת התודעה בחינוך ובחיברות המגדרית שלנו, הובילה אותנו לתפיסה (מוטעית) כי נבדלות זו היתה מאז ומעולם ואפשר שהיא אפילו טבועה בנו ביולוגית. כך גם ביחס לאלמנטים 'טבעיים' נוספים בחיינו כמו אכילה בסכו"ם ולבישת בגדים.

אבקש לעשות שימוש בהמשגה זו על מנת לבחון את יחסינו אנו, בני החברה החרדית, לשדה הצניעות.

הטאבו החרדי על לימודים מעורבים, כמו גם על הפרדה באירועים, מסתמך (בין היתר) על דברי השולחן ערוך החד-משמעיים באבן העזר: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד". מכאן מופיעות הלכות שונות הקשורות לענייני תערובת המינים.[19] אבל האם, כיום, אנחנו אכן 'מתרחקים מן הנשים מאד מאד'? ובמידה והתשובה שלילית – והרי עולמנו, גם העולם החרדי, הוא עולם מעורב – האם המשמעות היא שהלכת השולחן עברה שינוי?

באחת משיחותיו, טען פרופ' ישעיהו ליבוביץ בחריפות כי הלכות שונות שנפסקו ביחס לנשים אינן רלוונטיות בזמן זה, לא מפני שקיים צורך או רצון לשנות את ההלכה, אלא מפני שההלכה לא הכירה את המציאות של האשה המודרנית. כך, למשל, למרות הפסול הפורמלי על עדות נשים, אין גבר, חרדי או אחר, שלא ינהל את עסקיו על סמך חתימתה של מנהלת הבנק על אישור המחאה או עסקה בסך חצי מיליון דולר. אשה אינה יכולה לדון, אבל האשה שומרת המצוות של המאה ה-21 עשויה להיות שרה בממשלה, ראשת מחלקה בעירייה, מנהלת בית ספר ענק, או מרצה באוניברסיטה. האם האשה של השולחן ערוך, הנשענת על אמרות תלמודיות של "אין דרכה של אשה וכו'" או "אין כבודה של אשה וכו'" היא הרופאה הבכירה שפוסקת (כן, גם לחרדים) הלכות של חיים ומוות דבר יום ביומו?

ובאופן קונקרטי יותר: האם היחס שלנו לנשים בימים אלו, הוא היחס לאותן נשים של הגמרא והשולחן ערוך? דומה כי התשובה ברורה: מלבד דמויות חסידיות קיצוניות נוהגים הגברים החרדים לשוחח עם נשים בנעימות, לערוך ביקורים הדדיים בין ידידים או מחותנים, לבקש עצה מקצועית מאשה ולחלוק לה כבוד עבור כך, לברך לשלום ואף לדרוש בשלומה של מכרה או קרובת משפחה שאינה מדרגה ראשונה, לקרא את ספריה ולהסתמך על עבודותיה, לעבוד עמה ומולה בנעימות בכנסת, בממשלה ובמוסדות חרדיים – וכמובן הענקת שררה כמו מתן אופציה להשתתפות בבחירות או מינוי לניהול מחלקה בעיריות החרדיות ביותר.

מה התרחש כאן? התשובה, לפחות באופן חלקי, היא תופעת ההבנייה החברתית כפי שתוארה לעיל. הפער הבלתי נתפס בין גברים לנשים במשך כל ימי הביניים וגם בעת החדשה חווה תפנית דרמטית במאה וחמישים השנים האחרונות, כנראה בשל תהליכי חילון, מודרניזציה והמהפכה הפמיניסטית, וכיום איננו יכולים כלל לשאת את המחשבה על אשה אינה יודעת קרא וכתוב, אינה מסוגלת (כלומר, אלה שמוכשרות לכך) לחבר ולפרסם ספר, אסורה בהצבעה בבחירות, נדרשת שלא לעבוד מול גברים, ואינה יכולה לצאת מביתה מלבד פעמים ספורות בחודש. נדמה לנו כי כך היה מאז ומעולם, וכי זהו הסדר החברתי התקין והפשוט.

מאידך, מתרחשת גם הבניה חברתית חרדית הפוכה ביחס לאירועים בהפרדה, משל היה מדובר בטאבו מוחלט שכאילו היה מאז ומעולם ומוסכים על דעת כל הפוסקים, מלבד כמובן פוסקים ליברליים המשתייכים לדתיות הלאומית המתירנית. נסו, כפי שהודגם, לדמיין את תגובת ראשי הישיבות הגדולות ומנהלי הסמינרים לחתונה נטולת מחיצות. אלא שהבנייה זו, כאמור, היא רק הבנייה. היא איננה איסור מוחלט לכלל הפוסקים כפי שנדמה לנו באופן טבעי, ולא מעט תלו ותולים את דיני הצניעות בזמן, במקום ובתרבות.

מאחר שכך, נותר לנו שוב לשאול: מדוע ביחסינו לנשים יצרנו הבנייה חברתית שלפיה האשה של השולחן ערוך איננה האשה של ימינו, ולכן אין בעיה ללכת לרופאה, ואילו במה שנוגע להפרדה באירועים, מקומות עבודה, ועד אוטובוסים, אנו רואים עדיין באשה ובמגע עמה סכנה להידרדרות רוחנית?

טענה אחת תגרוס כי באירועים יש פוטנציאל גבוה יותר לאינטראקציה לא בריאה בין המינים. אך על כך ניתן להקשות: מדוע איפא בהמתנה לחופה אין מחיצה בין הגברים לנשים?[20] מדוע בכלל היחסים מול הנשים בזירות האחרות איננו חוששים כלל? האם ניתן לקיים מקומות עבודה סטריליים, גבריים או נשיים בלבד, במאה ה-21? ומה ביחס להפרדה באקדמיה החרדית: האם העובדה כי בהמשך הקריירה של הסטודנטים והסטודנטיות הן יאלצו, גם אם לא יחפצו בכך, לעבוד מול גברים או נשים מן השדה בו התמחו מאפשרת ומצדיקה את ההפרדה בשלב ההתחלתי של המסלול האקדמי?

 

השלכות שליליות אפשריות

ההפרדה ההרמטית באירועים, או במקומות העבודה וכדומה, לצד השינוי הסוציולוגי של כולנו ביחס לנשים, עלולה לעתים אף לגרום להשלכות שליליות, בעיקר על הנשים. הרב יחיאל יעקב וינברג כותב זאת במפורש ביחס לגובה המחיצה בבית הכנסת:

אמנם רבני אונגארן מחמירים מאוד ודורשים שהמחיצה תהי[ה] גבוהה למעלה מראשי הנשים, ועוד מרחיקים ללכת ודורשים שבאם אין בביהכ”נ מחיצה כזו אסור להתפלל שם, ואסור לנשים לבוא ולהתפלל ומוטב שישארו בבתיהם. וודאי שכוונתם לטובה, לשמור על הצניעות כפי שהיתה נהוגה בדורות הקודמים, אבל בזמננו נשתנה המצב ונשתנו הטבעים, והנשים אם תשארנה בבית ולא תבואנה לביהכ”נ תשתכח מהם תורת היהדות לגמרי, ובוודאי שאסור להדיחן ולהרחיקן בגלל חומרא יתירה שאין לה יסוד מוצק בש”ס ופוסקים… ובזמננו הנשים מקפידות מאוד אם מרחיקים אותן מבתי התפילה, והליכה לתפילה בביהכ”נ היא בזמננו קיום היהדות לנשים ולאמהות.[21]

יפים בעניין זה דבריה של חנה חוה פרטון בטיים-ישראל: "פלח גדול של נשים חוו שינוי איטי ושקט של נורמות חברתיות שהוביל לחברה היררכית דו־מעמדית. מספיק נשים (דתיות, מסופקות־מתפקידינו־אך־חוששות־מהמגמות־הקיימות) כבר השמיעו את קולן, ומספרן רב מדי מכדי להיתפס כחריגות. נשים החיות בשלום עם התפילה מאחורי המחיצה כועסות על החוסר במזגן, במקום, או במיץ ענבים לקידוש. על חוסר הכבוד. הן מספרות על ניסיונותיהן לדבר על זה, ועל השתקות חוזרות ונשנות".[22]

ואמנם, הרב יעקב אריאל, מגדולי הרבנים של הציונות הדתית המדגיש כי המסורת של צניעות ביהדות לא רואה בעין יפה תערובת של נשים וגברים והוא אף מחמיר ביחס לחתונה מעורבת, מתייחס לסוגיית המחיצה בעת דרשת הרב בבית הכנסת:

ויש המקפידים להניח את המחיצה גם בשעת דרשה תורנית המתקיימת בבית הכנסת, אולם לענ"ד יש לשקול היטב האם הנזק שבה אינו עולה על התועלת. הניסיון מעיד שנשים היושבות מאחרי מחיצה חשות את עצמן מרוחקות מהמתרחש בביה"כ מה שמקשה על ההקשבה למרצה, ולא פלא שנשים מוצאות את עצמן שקועות בפטפוט בזמן הדרשה וגורמות להפרעה, וזאת שלא באשמתן. וכדי למנוע זאת הקפדתי שהגבאים יגוללו את המחיצה בזמן הדרשה, על מנת שנשים תוכלנה להקשיב לה, כי המחיצה בזמן זה אינה הלכה אלא מנהג טוב.[23]

חרף ההיגיון שבדברי הרב אריאל, נדמה כי לפנינו שוב הבניה חברתית חרדית הפוכה ביחס למציאות כזו (נסו שוב לדמיין את חניכי הישיבות ללא מחיצה בשעת הדרשה של המרא דאתרא).

השלכה שלילית נוספת נרמזה באקספוזיציה ביחס לעימותים וויכוחים סביב הפרדה בשבתות שבע ברכות. לעתים קרובות, עימותים אלו יוצרים עוינות גדולה בין המשפחות, לשון הרע והלבנות פנים. לאור העובדה כי יש פוסקים משמעותיים המתירים זאת, וכן נוהגים יראים וטובים, יש לשאול ואף לשקול: האם 'המחיר' של איסורים חמורים ביחסים שבין אדם לחבירו 'שווים' את ההחמרה שבהפרדה המגדרית?

ולבסוף, נכון יהיה לסיים רשימה זו בדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ מתוך התשובה שצוטטה לעיל:

נסתכל לדוגמא בחברה שבה כמעט בכל המשפחות הנשים עובדות. אשה שעובדת מחוץ לבית ברור שהיא גם חשופה לציבור שונה. ברור שהיא תבוא במגע עם אנשים השונים בגישתם, בארחות חייהם ובערכים שלהם מהחברה שממנה היא באה, והוא הדין גם לגברים. חברה כזו, אם למשל יהיו בה נהלים של הפרדה גמורה בין האנשים לנשים באירועים פנימיים בתוך החברה הדבר עלול ליצור מתחים, כי כל אחד מהם גם הנשים וגם הגברים בכל יום נמצא בחברה פתוחה ופתאום כשהם חוזרים הביתה במפגשים שבתוך הציבור הקטן הזה הם יהיו נפרדים. במקרה זה ההפרדה עצמה עלולה ליצור גירויים מחודשים במקום להפחית גירויים, כי כל מצב שהוא שונה בהכרח גורם להתייחסות ומעורר תשומת לב וגורר הרהורים מהרהורים שונים. קשה להניח שהפרדה כזו תוכל גם להחזיק לאורך זמן מפני שלמעשה היא תכסה רק מיעוט קטן של כל המגעים החברתיים של הציבור. זו דוגמא פשוטה ביותר, אבל היא מראה את העיקרון – שחייבים לקחת בחשבון את המערכת הכללית של הדרישות הכלכליות החברתיות והעיסוקים של בני אדם, עד שאנחנו קובעים מה הם הנהלים שמסוגלים להביא לידי שמירת רמה מוסרית גבוהה.

לסיכום: היחס לנשים ולצניעות בכלל בעולם החרדי מבוסס על שתי הבניות חברתיות: האחת רואה באשה שווה בין שווים, מכבדת, נסמכת על עצתה ומקבלת ללא עוררין את החלטותיה לעתים בשאלות של חיים ומוות. השניה הרואה באשה ובאינטראקציה עמה סכנה רוחנית ועל כן יש להימנע מכל עירוב מגדרי בעיקר באירועים, במקומות העבודה וגם באקדמיה, חרף העובדה שלדעת רבים סוגיה זו תלויה בזמן ותרבות. מאמר זה ביקש לחשוף את ההבניות החברתיות הללו ולהעלות הרהור בהקשר לחומה הגבוהה שהוצבה על ידינו, החרדים, בין המינים: האם היא נצרכת, והאם היא איננה יכולה להיות בעלת השלכות שליליות? רק הזמן, כנראה, יעניק לנו תשובה לשאלות אלו.


[1] אבן העזר, סימן כא.

[2] סוכה דף נא, ב.

[3] סימן שצג.

[4] אבן העזר סימן סב, ד"ה ויש אומרים שגם.

[5] לבוש [החור] – אורח חיים, מנהגים, סעיף לו.

[6] שובע שמחות עמ' עח.

[7] מחצית השקל, הלכות פו"ר ואישות, סימן כא, ס"ק ו, וראו על כך עוד בשו"ת יביע אומר, ו, יג, ה.

[8] רבי יוסף בן משה בלקט יושר בשם תרומת הדשן, צוטט בשו"ת מרכבות ארגמן ב, לד, וראה שם שהביא משו"ת ציץ אליעזר דבעבר גנאי היה לנשים לצאת לרחוב ולכן הילוך אחריה היה מביא ביותר לידי הרהור, אמנם עתה שרגילים יותר בראיית אשה ברחוב אין כל כך חשש הרהור אחריה כמו אז.

[9] שו"ת יחווה דעת, ד, טו בהערה.

[10] שו"ת ישכיל עבדי, אורח חיים, ה, נה, ג.

[11] אוסף פסקי הרבנות הראשית לא"י, בית הדין הגדול לערעורים, תש"י, עמ' קכו.

[12] בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, י-יב.

[13] שו"ת שרידי אש, ג, צג, ד"ה ויש טוענים.

[14] שו"ת מהר"ם אלשקר לה, וראו עוד אגרות משה אבן העזר, א, נח.

[15] שו"ת אגרות משה, אורח חיים, א, מא.

[16] שו"ת אגרות משה, יורה דעה, ב, קט.

[17] שו"ת שיח נחום, סימן קיב.

[18] אחת התפיסות העממיות סביב דיון זה גורסת כי יש להבדיל בין תרבויות העבר לאלו של היום: בעולם הערבי והמזרחי של ימי הביניים היחס לאשה אכן היה כאל יצור נחות יותר, מסוכן ומעורר יצרים ועל כן יש להתרחק מכל מגע עמו, אולם בעולם המודרני והאירופאי היחס לאשה הוא כאל שווה בין שווים, ולמרות זאת נכתבו ונפסקו חוקי הצניעות. מכאן שהם רלוונטיים גם לימינו. אלא שלגירסה זו אין על מה להסתמך. רחל אליאור במחקרה ("סבתא לא ידעה קרא וכתוב") מצאה כי בספרייה בת מאה אלף הספרים של העם היהודי, בין ראשית הדפוס ועד סוף המאה ה־19, אין ולו ספר אחד שנכתב על ידי אשה יהודייה בלשון הקודש והובא לדפוס בימי חייה, וכן אין אף חיבור של אשה יהודייה בדפוס או בכתב יד בשפה העברית שזכה להכרה והוקרה. פרק מטלטל נוסף בספרה עוסק ב"חייהן הנדכאים של נשים יהודיות, מושפלות, ומדוכאות בידי בעליהן… בעולם האשכנזי מסורתי במאה ה-19 בליטא".

[19] אבן העזר, סימן כא.

[20] ראו על כך למשל בשו"ת יביע אומר ג, י.

[21] שו"ת שרידי אש א, ח.

[22] צוטט ותורגם אצל ל' נוביק, מחיצה – הפרדה בחברה [3].

[23] שו"ת באהלה של תורה, ה, ט, ד.

קרדיט צילום: BIGSTOUCK

8 תגובות על “הפרדה מגדרית בימינו: בין הלכה להבנייה חברתית

  • מאמר חשוב.
    הבעיה אצל החרדים ובעיקר הקיצוניים שבהם- לא חיים לפי ההלכה וכשצריך משנים את ההלכה לפי מה שנוח ונצרך.
    גם אם תוכיח להם הלכתית שמותר ארוע משפחתי ללא מחיצות- ימשיכו עם מחיצות…
    אגב היחס המפוחד מ"אישה" והחשיבה שהיא טמאה ורק רוצה להחטיא- לקוח מהנצרות,
    כך התנהגו הנוצרים באירופה בימי הביניים והכומר שלא מתחתן נחשב כ"קדוש"…
    בניגוד לערבים שלא מסתירים את תאוותם לנשים.

    • אני חושב שאת תופסת אחרת את המושג הלכה ותורה שבעל פה
      כל העניין של תורה שבעל פה זה הדינמיות ההלכתית בהתאמה למציאות אבל לפי אנשים שעוסקים ורודפים רק אחרי רצון השם
      ואם תעייני טוב תראי שהשילוב של התאמה למציאות יחד עם רדיפה ומסירות לרצון השם הוא מוליד את כל ההלכות ויישב לך את כל הסתירות

  • אין להשוות בין מפגש עם רופאה, מפגש מקצועי, או אפילו שמחה משפחתית לבין אקדמיה מעורבת. באקדמיה נוצרים קשרים חברתיים משמעותיים שמתפרסים על שים ועל עבודה משותפת וצמודה. זהו שיח שהוא מעבר למשהו מקצועי או חד פעמי. כך שגם אם יש לדון בדברים שהביא הכותב, אין להסיק מהם שאקדמיה מעורבת היא דבר חיובי.

  • בעיניי ההשוואה חוטאת למציאות, ברור שיש הבדל ענק בין קשר מקצועי כשירותי רפואה לדוגמה לבין קשר חברי כאירוע משפחתי, קשר שכזה מביא לקירוב הדעת שאינו רצוי, בשונה מקשר מקצועי

  • יש הבדל בין אשה שהאטרקציה איתה אקראית, כמו רופאה, מוכרת, אשה שעוברת ברחוב וכדו', שניתן להישמר אם רוצים,
    לבין אשה שאני פוגש ומדבר ביום יום, שם בוודאי יעלו הרהורי עבירה בעל כרחי.

  • תקנו אותי אם אני טועה-אבל נראה לי שאף גבר חרדי לא יסרב לעבוד בעירית בני ברק ואני מתארת לעצמי שיש שם עובדות נשים-פקידות,מזכירות,,מנהלות חשבונות ועוד-האם זה לא סותר?

    • סותר אבל ממתי הם סמל ודוגמה

  • אני מסכים לגמרי עם כמעט כל מה שנאמר במאמר.

    כמובן שאת אותם דברים (או דברים דומים מאוד) ניתן לומר לגבי יחסינו לגויים, מדע, דיני מלחמה, חושן משפט ועוד נושאים רבים.

    היה הרבה יותר קל להסכים עם הדברים (ואני, כאמור, מסכים איתם) ולשכנע אחרים להסכים איתם אילו היה בדל של סימן שהתנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים – במיוחד כותבי הקודקסים השונים – היו ערים לכך שמה שהם כתבו היה בעירבון מוגבל וכפוף לשינויים חברתיים וגילויים מדעיים וכו'.

    לצערי, כמעט ואין שום סימן למודעות כזאת במשנה, במשנה תורה או בשו"ע.

    החפץ חיים כתב את אחד מספרי ההלכה הופופולריים ביותר במאה ה-20. בין היתר הוא לא יכל לדמיין היתר לרופא יהודי לחלל שבת (אפילו מדרבנן) כדי לטפל ביולדת לא-יהודית. אם זו גישת החפץ חיים, למה אפשר לצפות מאנשי דורנו?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל