"באחד הראיונות שקיימתי הופיע בחור שניכר ממראהו כי הוא משתייך לקהילה חסידית. הוא הרשים בראיון ומיד עם סיומו הודעתי לו כי מבחינתי הוא יכול להתחיל מחר. הוא שאל היכן ישב, והשבתי כי הוא יקבל חדר עם שותף. 'שותף או שותפה?' שאל. 'יתכן כי תהיה זו שותפה', עניתי, 'אך חרדית.' הוא סרב להצעת העבודה ואמר כי מבחינתו מדובר בפגיעה בצניעות" [מנהלת השמת עובדים חרדית בחברת הייטק גדולה].
"שבת שבע ברכות, התפילה (קרליבך, אלא מה) הסתיימה והכל נוהרים ברוח טובה לחדר האוכל. המשפחות והמוזמנים מתיישבים ליד יקיריהם ואז זה מתחיל. אחת הדודות, אבי הכלה, גיסו של החותן, אורח שנטה ללון מכריזים כי יש להציב מחיצות בין הגברים לנשים. 'אנחנו חרדים, להזכירכם.' במקרים מסוימים זה עובד, למחותנים אין חשק ורצון לעורר מהומה. במקרים אחרים, לחישותיהן הארסיות של אחיות החתן נשמעות היטב. אנחנו נשב ליד הבעלים שלנו, הארוע לא של אבא שלהם. וכבר מהומה" [מתוך הרשת החברתית].
חובה לשמר את ההפרדה באקדמיה בין נשים לגברים. לנשים החרדיות זכות מלאה ללמוד במרחב המשרה עליהן ביטחון פיזי או רוחני. יתרה מזו, אם לא נאפשר להן זאת נאבד את הנשים שיימנעו מלגשת ללימודים גבוהים בשל העדר ההפרדה [מתוך העיתונות].
האם בני המשפחה שמאלצים את כלל האורחים להקים מחיצה מייצרים מהומה על לא דבר, או שמא הם צודקים שכן 'אנו חרדים, להזכירכם'?
הסיפורים הקטנים והיומיומיים הללו מוכרים מן הסתם ללא מעט אנשים ונשים העובדים בשוק החופשי ולכל מי שהשתתפו אי פעם בשבת שבע ברכות משפחתית. והם מעלים תהייה אינסטינקטיבית: האמנם? האם יש להעריץ את תותח ההייטק החסידי על עמידתו העיקשת על ערכיו, או שמא יש לבוז לו על 'פרימיטיביותו'? האם בני המשפחה שמאלצים את כלל האורחים להקים מחיצה מייצרים מהומה על לא דבר, או שמא הם צודקים שכן 'אנו חרדים, להזכירכם'? והאם לא הגיעה העת להקים 'אקדמיה חרדית' בעלת הומוגניות מגדרית על טהרת הקודש?
פנים רבות לנושא הרחב של 'צניעות': צניעות האדם ביחס לעצמו; צניעות באורח חייו; צניעות ברכושו ובהפגנתו; צניעות בלבוש, במראה ואפילו במינון הדציבלים שבקולו; צניעות בהליכתו עם אלוקיו. במאמר זה אעסוק בצניעות מן הסוג שתואר באנקדוטות הפותחות: תערובת בין המינים במגוון רחב של נסיבות. אבקש להעלות את התובנה כי לצד ההחמרה האינדיבידואלית, שאפשר כמובן לראות בה תופעה מבורכת, הסדר החברתי והמציאות הסוציאלית שלנו מעניקים פרספקטיבה (ואינטרוספקציה) חשובה לסוגיית הימצאותם של שני המינים במרחב אחד.
אטען להלכה ולא למעשה כי בחלק לא מבוטל מן המקרים אין מניעה כלשהי של שהייה מגדרית משותפת. יתרה מזו, אנו פועלים כך בחיינו היומיומיים, ואין פוצה פה ומצפצף. אולם, ההבניה החברתית, מונח שיוסבר בהמשך, לימדה אותנו שמעורבות זו אסורה באופן מוחלט לכלל הפוסקים. עוד אטען כי במקרים אלו, ההפרדה וההקפדה על חוקי הצניעות עלולות לגבות מחירים שעולים על תועלתן.
"שהשמחה במעונו" כתלוית זמן ותרבות
הגמרא במסכת סוכה מספרת כי בשמחת בית השואבה נהגו לעשות הפרדה בין המינים, נשים שהו למעלה וגברים למטה.[2] הסיבה להפרדה היא חשש קלות ראש. מה היא קלות הראש? בפסקי הרי"ד כותב "שהיו מסתכלין אלו באלו וקורצין בעיניהן." גם במהרש"א מבואר שהוא איסור דרבנן וסייג מהרהורי עברה ופריצות. רבי משה פיינשטיין לעומת זאת סבור שזהו איסור דאורייתא. להבחנה זו חשיבות, כפי שאראה בהמשך.
בעקבות הלכה זו יש פוסקים שקבעו כי אין לברך את ברכת "שהשמחה במעונו" בארוע המתקיים ללא הפרדה מגדרית, שכן אין שמחה במקום עברה (כן מבואר בספר חסידים;[3] וכך פסק הב"ח להלכה[4]]. הרציונל ברור: כיון שנדרשת הפרדה מלאה בין המינים מחשש קלות ראש, הישיבה המעורבת היא חטא ואין אפוא מקום לברכת "שהשמחה במעונו".
אולם, דבריהם של שני פוסקים גדולים, בהפרש של מאות שנים ביניהם, מציגים לנו תובנה חדשה ומרתקת.
רבי מרדכי יפה, בעל "הלבוש", מצטט את דברי "ספר חסידים": "ואין נזהרין עכשו בזה, ואפשר משום דעכשו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עברה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא (כאווזים לבנים) מתוך רוב הרגלן בינינו. וכיוון דדשו דשו."[5] פסקו של הלבוש הותקף מכל עבר. אחד הפוסקים טען בביטחון כי "ודאי תלמיד טועה הוסיף בדברי הלבוש, אבל הלבוש ח"ו לא כתב זאת מעולם". אך דברי "הלבוש" לא נדחו בכך, ועל כן פסק הרב שריה דביליצקי זצ"ל שאם ישובים המינים ביחד, על אף שאין לעשות כך לכתחילה – ניתן לברך "שהשמחה במעונו" ו"אין להוציא את דברי הלבוש מחזקתן".[6]
אשה נשואה שנצפתה נפגשת עם גבר אחר לא נחשבת "עוברת על דת יהודית" כיון שבימינו אין זה מן הנמנע שגבר ואשה נפגשים במקומות נופש או יוצאים לטיול ואין המעשה בעיניהם בגדר פריצות
נראה כי תובנה סוציולוגית מרתקת מופיעה בדברי "הלבוש": איסור 'צניעות' בהקשר הזה אינו אובייקטיבי ומוחלט, אלא תלוי זמן ותרבות. כאשר האשה אינה מצויה בין האנשים (וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות אישות, שיש לאשה לצאת 'פעם או פעמיים בחודש' מביתה), האינטראקציה עמה אסורה שכן היא פוגעת בהפרדה הדיכוטומית שבין המינים ועלולה להביא לידי קלות ראש ועברה. אולם כאשר האשה מצויה בין האנשים ואינטראקציה ביניהם מתקיימת על בסיס יומיומי, אין לחשוש כל כך להרהורי עברה.
הבחנה זו מוצאת מקום בהלכות נוספות בדיני צניעות. אין זה מאמר הלכתי, ועל כן אציין את חלקן בקיצור נמרץ: א. ה"מחצית השקל", בחפשו לימוד זכות והיתר להרגל השיחה עם האשה כפי שנהגו, מבאר "שעתה בכובד הגלות וקישוי הפרנסה הנשים עוסקות במשא ומתן, אין כאן חידוש בראיית הנשים, והוא דבר המורגל, והוא הדין במרבית השיחה יש לומר שלא יתפעל האדם לבוא לידי הרהור מחמת ההרגל".[7] ב. כמה פוסקים נקטו כי מותר כיום ללכת אחר אשת חבר או אחר אמו, מאחר שהורגלנו בראיית נשים ברחוב, וממילא אין כל כך חשש הרהור.[8] אשה יכולה לברך ברכת הגומל בפני עשרה גברים, שכן (לפי אחד הטעמים) הן רגילות לצאת לשוק בין האנשים.[9] ד. אשה היוצאת ללא כיסוי ראש או בזרועות מגולות לא תיחשב ל"עוברת על דת יהודית" מאחר שרוב הנשים בזמנינו הולכות כך; ואם לא נחלק בין התקופות וננהג בבחינת יקוב הדין את ההר, אזי לא נניח אשה תחת בעלה וכולן תיאלצנה להתגרש.[10] ה. אשה נשואה שנצפתה נפגשת עם גבר אחר לא נחשבת ל"עוברת על דת יהודית" כיון שבימינו אין זה מן הנמנע שגבר ואשה נפגשים במקומות נופש או יוצאים לטיול, ואין המעשה בעיניהם בגדר פריצות.[11] ו. יש אומרים שבמקום שנשים נוהגות להניק ללא כיסוי, מותר לקרות או לברך כנגדן מאחר שדדיהן נחשבים באותו זמן כמו כפות הידיים והפנים. כמו כן, מותר לקרוא כנגד נשים שראשן מגולה במקום שנהגו כולן ללכת כך.[12][13]. ז. בעבר נהגו אמנם הנשים להסתובב מחוץ לביתן בצעיף או ברדיד [מלבד כיסוי הראש], אך בזמנינו כבר פשט המנהג שנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד. ח. מותר לאשה לגלות את שערה מחוץ לצמתה [כלומר השערות שיוצאות מן הכובע המכסה ראשה] מפני שאין רגילים לכסותו והוי כפנים וידיים, ולכן מותר לקרוא כנגד זה מפני שהורגל ולבו גס בכך.[14]
דיני צניעות הם אפוא דינמיים. אין כמעט אשה רווקה שתקפיד כיום על כיסוי ראש, כפי שנהגו בימי קדם. וגם הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק שאין להקפיד על כך. בפרט כאשר מדובר בחשש הרהור ואיסורים הנלווים אליו, איסורים אלו תלויים בהכרח בזמן ומקום
דיני צניעות הם אפוא דינמיים. אין כמעט אשה רווקה שתקפיד כיום על כיסוי ראש, כפי שנהגו בימי קדם (ובעדות המזרח עד לא מכבר), וגם הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק שאין להקפיד על כך. בפרט כאשר מדובר בחשש הרהור ואיסורים הנלווים אליו, איסורים אלו תלויים בהכרח בזמן ומקום. אין להקיש וללמוד מתקופה אחת, בעלת מאפיינים חברתיים מסוימים, לתקופה אחרת בעלת מאפיינים שונים. ומכאן לנושא דנן: ארועים בתערובת מגדרית. האם יש בהם איסור?
איסור ארועים מעורבים: האמנם?
אפשר שתובנות אלו עמדו בבסיס פסקו הלא מוכר (ברחוב החרדי) של גדול הפוסקים רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה.[15] לדבריו, איסור התורה בעירוב מגדרי שנלמד משמחת בית השואבה הוא רק בארוע הדומה לו, כלומר במקום של קדושה, או בהתאספות שהיא מחויבת על פי דין. לכן, "במקום קבוץ לדברי הרשות, ואף בחתונות (ללא ריקודים כמובן, א"ה), מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא חשש ייחוד, ויותר נוטה לומר שליכא לאיסור זה."
בתשובה אחרת (שם) נשאל הרב פיינשטיין על לימוד תורה בפגישות עבודה לגברים ונשים ללא הפרדה, והוא מורה כי אף שראוי שלא יהיה ערבוב, אם באתר הרלוונטי לא מחמירים להפריד בין המינים בפגישות עבודה רגילות, אין להחמיר גם בלימוד תורה בפגישות אלו.[16]
ואמנם, נכדו של אחד מגדולי הדורות הקודמים שח בפני כי בחתונת זקנו לא היתה כלל הפרדה. אדרבה, החתן והכלה ישבו זה ליד זה בשולחן המזרח והאורחים הופיעו, טעמו מהתקרובת, איחלו מזל טוב, וכל זאת ללא כל מחיצה או גדר. כבר אין רבים שזוכרים, אך מנהג זה היה רווח בימי קדם, בוודאי בחו"ל ואף בישראל, ועדויות נוספות על רבנים חשובים שהשתתפו בחתונות מעורבות, גם במיינסטרים של היהדות החרדית, מופיעות בספרות ההלכתית. כאמור, פסקים אלו אינם מוכרים (נסו רק לדמיין את תגובת ראשי הישיבות הגדולות ומנהלי הסמינרים לחתונה מעין זו), וכמובן נמצא גם פוסקים שמחו על הנוהג, אך לא ניתן להתעלם מן הקולות הברורים המתירים.
נכדו של אחד מגדולי הדורות הקודמים שח בפני כי בחתונת זקנו לא היתה כלל הפרדה. אדרבה, החתן והכלה ישבו האחד ליד רעותו בשולחן המזרח והאורחים הופיעו […] וכל זאת ללא כל מחיצה או גדר
לסיכום, יפה כתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל בפתח תשובה העוסקת בעניין:[17] "רגישותם של בני אדם לדברים שונים מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומארחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות. כלומר, לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי ארחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה… ואמנם היו ארחות חיים שונות במקומות שונים… למציאות החברתית יש השפעה על הקביעה הרצויה."[18]
ומה אתנו?
איפה אנחנו ממוקמים?
מאמר זה אינו מתיימר לפסוק הלכה בשאלה חמורה זו. הוא מבקש לעשות אינטרוספקציה, להתחקות אחר תפיסתנו האישית את מושג הצניעות, ומכאן אחר יחסנו לאינטראקציה בין גברים ונשים באופן כללי ורחב יותר.
אחד המושגים הבסיסיים במדע הסוציולוגיה הוא 'הבניה חברתית', מינוח של ברגר ולקמן. לדידם, הסדר החברתי אינו מורכב ממבנים חברתיים מוקדמים ויציבים המשפיעים עלינו, אלא להפך, לפנינו יצירה אנושית רציפה שבונים בני האדם. אולם היצירה הזו עוברת שלבי מיסוד עד כי לאותם בני אדם נראה כי התופעה שלפניהם היתה מאז ומעולם, ואין לה כל זיקה למעשה אדם. כך למשל הפער בין תפקידי גברים לנשים. בעיני רבים פער זה נעוץ בשוני כמעט ביולוגי שנהג מאז ומעולם. ברגר ולקמן סבורים כי זו בסך הכל יצירה מוקדמת של בני אדם, אלא שהתמסדותה התודעתית של תפקידיהם השונים של גברים ונשים, והטמעת התודעה בחינוך ובחיברות המגדריים שלנו, הובילה אותנו לתפיסה (מוטעית) כי נבדלות זו היתה מאז ומעולם ואפשר שהיא אפילו טבועה בנו ביולוגית. כך גם ביחס לאלמנטים 'טבעיים' נוספים בחיינו כמו אכילה בסכו"ם ולבישת בגדים.
אבקש לעשות שימוש בהמשגה זו כדי לבחון את יחסינו אנו, בני החברה החרדית, לשדה הצניעות.
הטאבו החרדי על לימודים מעורבים, כמו גם על הפרדה בארועים, מסתמך (בין היתר) על דברי השלחן ערוך החד־משמעיים באבן העזר: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד." מכאן מופיעות הלכות שונות הקשורות לענייני תערובת המינים.[19] אבל האם כיום אנחנו אכן 'מתרחקים מן הנשים מאד מאד'? ואם התשובה שלילית – והרי עולמנו, גם העולם החרדי, הוא עולם מעורב – האם המשמעות היא שהלכת השלחן עברה שינוי?
באחת משיחותיו טען פרופ' ישעיהו ליבוביץ בחריפות כי הלכות שונות שנפסקו ביחס לנשים אינן רלוונטיות בזמן זה, לא מפני שקיים צורך או רצון לשנות את ההלכה, אלא מפני שההלכה לא הכירה את המציאות של האשה המודרנית. כך למשל למרות הפסול הפורמלי על עדות נשים, אין גבר, חרדי או אחר, שלא ינהל את עסקיו על סמך חתימתה של מנהלת הבנק על אישור המחאה או עסקה בסך חצי מיליון דולר. אשה אינה יכולה לדון, אבל האשה שומרת המצוות של המאה ה־21 עשויה להיות שרה בממשלה, ראש מחלקה בעיריה, מנהלת בית ספר ענק או מרצה באוניברסיטה. האם האשה של השלחן ערוך, הנשענת על אמרות תלמודיות של "אין דרכה של אשה וכו'" או "אין כבודה של אשה וכו'" היא הרופאה הבכירה שפוסקת (כן, גם לחרדים) הלכות של חיים ומוות דבר יום ביומו?
ובאופן קונקרטי יותר: האם היחס שלנו לנשים בימים אלו הוא היחס לאותן נשים של הגמרא והשלחן ערוך? התשובה ברורה: מלבד דמויות חסידיות קיצוניות נוהגים הגברים החרדים לשוחח עם נשים בנעימות, לערוך ביקורים הדדיים בין ידידים או מחותנים, לבקש עצה מקצועית מאשה ולחלוק לה כבוד עבור כך, לברך לשלום ואף לדרוש בשלומה של מכרה או קרובת משפחה שאינה מדרגה ראשונה, לקרוא את ספריה ולהסתמך על עבודותיה, לעבוד עמה ומולה בנעימות בכנסת, בממשלה ובמוסדות חרדיים – וכמובן להעניק לה שררה כמו השתתפות בבחירות או ניהול מחלקה בעיריות החרדיות ביותר.
מה התרחש כאן? התשובה, לפחות באופן חלקי, היא תופעת ההבניה החברתית כפי שתוארה לעיל. הפער הבלתי נתפס שבין גברים לנשים במשך כל ימי הביניים וגם בעת החדשה חווה תפנית דרמטית במאה וחמישים השנים האחרונות, כנראה בשל תהליכי החילון, המודרניזציה והמהפכה הפמיניסטית, וכיום איננו יכולים כלל לשאת את המחשבה על אשה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אינה מסוגלת (כלומר, אם היא מוכשרת לכך) לחבר ולפרסם ספר, אסורה בהצבעה בבחירות, נדרשת שלא לעבוד מול גברים, ואינה יכולה לצאת מביתה מלבד פעמים ספורות בחודש. נדמה לנו כי כך היה מאז ומעולם, וכי זהו הסדר החברתי התקין והפשוט.
מאידך גיסא, מתרחשת גם הבניה חברתית חרדית הפוכה ביחס לארועים בהפרדה, משל היה מדובר בטאבו מוחלט מאז ומעולם המוסכם על דעת כל הפוסקים, מלבד כמובן פוסקים ליברליים המשתייכים לדתיות הלאומית המתירנית. נסו, כפי שהודגם, לדמיין את תגובת ראשי הישיבות הגדולות ומנהלי הסמינרים לחתונה נטולת מחיצות. אלא שהבניה זו, כאמור, היא רק הבניה. היא איננה איסור מוחלט אצל כלל הפוסקים כפי שנדמה לנו, ולא מעט תלו ותולים את דיני הצניעות בזמן, במקום ובתרבות.
מאחר שכך, נותר לנו שוב לשאול: מדוע ביחסינו לנשים יצרנו הבניה חברתית שהאשה של השלחן ערוך איננה האשה של ימינו, ולכן אין בעיה ללכת לרופאה, ואילו במה שנוגע להפרדה בארועים, במקומות עבודה ובאוטובוסים אנו רואים עדיין במגע עם האשה סכנה להידרדרות רוחנית?
טענה אחת היא כי בארועים יש פוטנציאל גבוה יותר לאינטראקציה לא בריאה בין המינים. אך על כך ניתן להקשות: מדוע אפוא בהמתנה לחופה אין מחיצה בין הגברים לנשים?[20] מדוע בכלל היחסים מול הנשים בזירות האחרות איננו חוששים? האם ניתן לקיים מקומות עבודה סטריליים, גבריים או נשיים בלבד, במאה ה־21? ומה ביחס להפרדה באקדמיה החרדית: האם העובדה כי בהמשך הקריירה של הסטודנטים והסטודנטיות הם ייאלצו, גם אם לא יחפצו בכך, לעבוד מול גברים או נשים מן השדה שבו התמחו מאפשרת ומצדיקה את ההפרדה בשלב ההתחלתי של המסלול האקדמי?
השלכות שליליות אפשריות
ההפרדה ההרמטית בארועים או במקומות העבודה וכדומה, לצד השינוי הסוציולוגי של כולנו ביחס לנשים, עלולה לעתים אף לגרום לנזקים, בעיקר לנשים. הרב יחיאל יעקב וינברג כותב זאת במפורש ביחס לגובה המחיצה בבית הכנסת:
אמנם רבני אונגארן מחמירים מאד ודורשים שהמחיצה תהי[ה] גבוהה למעלה מראשי הנשים, ועוד מרחיקים ללכת ודורשים שבאם אין בביהכ”נ מחיצה כזו אסור להתפלל שם, ואסור לנשים לבוא ולהתפלל ומוטב שישארו בבתיהם. וודאי שכוונתם לטובה, לשמור על הצניעות כפי שהיתה נהוגה בדורות הקודמים, אבל בזמננו נשתנה המצב ונשתנו הטבעים, והנשים אם תשארנה בבית ולא תבואנה לביהכ”נ תשתכח מהם תורת היהדות לגמרי, ובוודאי שאסור להדיחן ולהרחיקן בגלל חומרא יתירה שאין לה יסוד מוצק בש”ס ופוסקים… ובזמננו הנשים מקפידות מאד אם מרחיקים אותן מבתי התפילה, והליכה לתפילה בביהכ”נ היא בזמננו קיום היהדות לנשים ולאמהות.[21]
יפים בעניין זה דבריה של חנה חוה פרטון בטיים־ישראל: "פלח גדול של נשים חוו שינוי אטי ושקט של נורמות חברתיות שהוביל לחברה היררכית דו־מעמדית. מספיק נשים (דתיות, מסופקות־מתפקידינו־אך־חוששות־מהמגמות־הקיימות) כבר השמיעו את קולן, ומספרן רב מדי מכדי להיתפס כחריגות. נשים החיות בשלום עם התפילה מאחורי המחיצה כועסות על החוסר במזגן, במקום, או במיץ ענבים לקידוש. על חוסר הכבוד. הן מספרות על נסיונותיהן לדבר על זה, ועל השתקות חוזרות ונשנות."[22]
ואמנם, הרב יעקב אריאל, מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, מדגיש כי המסורת של צניעות ביהדות לא רואה בעין יפה תערובת של נשים וגברים והוא אף מחמיר ביחס לחתונה מעורבת. לצד זאת הוא מתייחס לסוגיית המחיצה בעת דרשת הרב בבית הכנסת:
ויש המקפידים להניח את המחיצה גם בשעת דרשה תורנית המתקיימת בבית הכנסת, אולם לענ"ד יש לשקול היטב האם הנזק שבה אינו עולה על התועלת. הניסיון מעיד שנשים היושבות מאחרי מחיצה חשות את עצמן מרוחקות מהמתרחש בביה"כ, מה שמקשה על ההקשבה למרצה, ולא פלא שנשים מוצאות את עצמן שקועות בפטפוט בזמן הדרשה וגורמות להפרעה, וזאת שלא באשמתן. וכדי למנוע זאת הקפדתי שהגבאים יגוללו את המחיצה בזמן הדרשה, על מנת שנשים תוכלנה להקשיב לה, כי המחיצה בזמן זה אינה הלכה אלא מנהג טוב.[23]
חרף ההיגיון שבדברי הרב אריאל, נדמה כי לפנינו שוב הבניה חברתית חרדית הפוכה ביחס למציאות זו (נסו שוב לדמיין את חניכי הישיבות ללא מחיצה בשעת הדרשה של המרא דאתרא).
השלכה שלילית נוספת נרמזה באקספוזיציה ביחס לעימותים וויכוחים סביב הפרדה בשבתות שבע ברכות. לעתים קרובות עימותים אלו יוצרים עוינות גדולה בין המשפחות, לשון הרע והלבנת פנים. לאור העובדה כי יש פוסקים משמעותיים המתירים זאת, וכן נוהגים יראים וטובים, יש לשאול ואף לשקול: האם המחיר של איסורים חמורים ביחסים שבין אדם לחברו שווה את ההחמרה שבהפרדה המגדרית?
ולבסוף, נכון יהיה לסיים רשימה זו בדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ מתוך התשובה שצוטטה לעיל:
נסתכל לדוגמא בחברה שבה כמעט בכל המשפחות הנשים עובדות. אשה שעובדת מחוץ לבית ברור שהיא גם חשופה לציבור שונה. ברור שהיא תבוא במגע עם אנשים השונים בגישתם, בארחות חייהם ובערכים שלהם מהחברה שממנה היא באה, והוא הדין גם לגברים. חברה כזו, אם למשל יהיו בה נהלים של הפרדה גמורה בין האנשים לנשים בארועים פנימיים בתוך החברה הדבר עלול ליצור מתחים, כי כל אחד מהם, גם הנשים וגם הגברים, בכל יום נמצא בחברה פתוחה ופתאום כשהם חוזרים הביתה במפגשים שבתוך הציבור הקטן הזה הם יהיו נפרדים. במקרה זה ההפרדה עצמה עלולה ליצור גירויים מחודשים במקום להפחית גירויים, כי כל מצב שהוא שונה בהכרח גורם להתייחסות ומעורר תשומת לב וגורר הרהורים מהרהורים שונים. קשה להניח שהפרדה כזו תוכל גם להחזיק לאורך זמן, מפני שלמעשה היא תכסה רק מיעוט קטן של כל המגעים החברתיים של הציבור. זו דוגמא פשוטה ביותר, אבל היא מראה את העיקרון – שחייבים לקחת בחשבון את המערכת הכללית של הדרישות הכלכליות החברתיות והעיסוקים של בני אדם, עד שאנחנו קובעים מה הם הנהלים שמסוגלים להביא לידי שמירת רמה מוסרית גבוהה.
לסיכום: היחס לנשים ולצניעות בכלל בעולם החרדי מבוסס על שתי הבניות חברתיות: האחת רואה באשה שווה בין שווים, מכבדת אותה, נסמכת על עצתה ומקבלת ללא עוררין את החלטותיה אף בשאלות של חיים ומוות. השניה רואה באשה ובאינטראקציה עמה סכנה רוחנית ועל כן מחייבת להמנע מכל עירוב מגדרי בארועים, במקומות העבודה וגם באקדמיה, חרף העובדה שלדעת רבים סוגיה זו תלויה בזמן ותרבות. מאמר זה ביקש לחשוף את ההבניות החברתיות הללו ולהעלות הרהור בהקשר לחומה הגבוהה שהוצבה על ידינו, החרדים, בין המינים: האם היא נצרכת, והאם היא שווה בנזקים שהיא יוצרת? רק הזמן כנראה יעניק לנו תשובה לשאלות אלו.
[1] אבן העזר, סימן כא.
[2] סוכה נא, ב.
[3] סימן שצג.
[4] אבן העזר סימן סב, ד"ה ויש אומרים שגם.
[5] לבוש [החור], אורח חיים, מנהגים, סעיף לו.
[6] שובע שמחות עמ' עח.
[7] מחצית השקל, הלכות פו"ר ואישות, סימן כא, ס"ק ו, וראו על כך עוד בשו"ת יביע אומר ו, יג, ה.
[8] רבי יוסף בן משה בלקט יושר בשם תרומת הדשן, צוטט בשו"ת מרכבות ארגמן ב, לד, וראה שם שהביא משו"ת ציץ אליעזר דבעבר גנאי היה לנשים לצאת לרחוב ולכן הילוך אחריה היה מביא ביותר לידי הרהור, אמנם עתה שרגילים יותר בראיית אשה ברחוב אין כל כך חשש הרהור אחריה כמו אז.
[9] שו"ת יחווה דעת ד, טו בהערה.
[10] שו"ת ישכיל עבדי, אורח חיים ה, נה, ג.
[11] אוסף פסקי הרבנות הראשית לא"י, בית הדין הגדול לערעורים, תש"י, עמ' קכו.
[12] בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת בא, י-יב.
[13] שו"ת שרידי אש, ג, צג, ד"ה ויש טוענים.
[14] שו"ת מהר"ם אלשקר לה, וראו עוד אגרות משה אבן העזר א, נח.
[15] שו"ת אגרות משה, אורח חיים א, מא.
[16] שו"ת אגרות משה, יורה דעה ב, קט.
[17] שו"ת שיח נחום, סימן קיב.
[18] אחת התפיסות העממיות סביב דיון זה גורסת כי יש להבדיל בין תרבויות העבר להיום: בעולם הערבי והמזרחי של ימי הביניים היחס לאשה אכן היה כאל יצור נחות יותר, מסוכן ומעורר יצרים, ועל כן יש להתרחק מכל מגע עמו, אולם בעולם המודרני והאירופאי היחס לאשה הוא כאל שווה בין שווים, ולמרות זאת נכתבו ונפסקו חוקי הצניעות. מכאן שהם רלוונטיים גם לימינו. אלא שלגרסה זו אין על מה להסתמך. רחל אליאור במחקרה ("סבתא לא ידעה קרוא וכתוב") מצאה כי בספריה בת מאה אלף הספרים של העם היהודי, בין ראשית הדפוס ועד סוף המאה ה־19, אין ולו ספר אחד שנכתב על ידי אשה יהודיה בלשון הקודש והובא לדפוס בימי חייה, וכן אין אף חיבור של אשה יהודיה בדפוס או בכתב יד בשפה העברית שזכה להכרה והוקרה. פרק מטלטל נוסף בספרה עוסק ב"חייהן הנדכאים של נשים יהודיות, מושפלות, ומדוכאות בידי בעליהן… בעולם האשכנזי־מסורתי במאה ה־19 בליטא."
[19] אבן העזר, סימן כא.
[20] ראו על כך למשל בשו"ת יביע אומר ג, י.
[21] שו"ת שרידי אש א, ח.
[22] צוטט ותורגם אצל ל' נוביק, מחיצה – הפרדה בחברה [3].
[23] שו"ת באהלה של תורה ה, ט, ד.
קרדיט צילום: BIGSTOUCK
מאמר חשוב.
הבעיה אצל החרדים ובעיקר הקיצוניים שבהם- לא חיים לפי ההלכה וכשצריך משנים את ההלכה לפי מה שנוח ונצרך.
גם אם תוכיח להם הלכתית שמותר ארוע משפחתי ללא מחיצות- ימשיכו עם מחיצות…
אגב היחס המפוחד מ"אישה" והחשיבה שהיא טמאה ורק רוצה להחטיא- לקוח מהנצרות,
כך התנהגו הנוצרים באירופה בימי הביניים והכומר שלא מתחתן נחשב כ"קדוש"…
בניגוד לערבים שלא מסתירים את תאוותם לנשים.
אני חושב שאת תופסת אחרת את המושג הלכה ותורה שבעל פה
כל העניין של תורה שבעל פה זה הדינמיות ההלכתית בהתאמה למציאות אבל לפי אנשים שעוסקים ורודפים רק אחרי רצון השם
ואם תעייני טוב תראי שהשילוב של התאמה למציאות יחד עם רדיפה ומסירות לרצון השם הוא מוליד את כל ההלכות ויישב לך את כל הסתירות
אין להשוות בין מפגש עם רופאה, מפגש מקצועי, או אפילו שמחה משפחתית לבין אקדמיה מעורבת. באקדמיה נוצרים קשרים חברתיים משמעותיים שמתפרסים על שים ועל עבודה משותפת וצמודה. זהו שיח שהוא מעבר למשהו מקצועי או חד פעמי. כך שגם אם יש לדון בדברים שהביא הכותב, אין להסיק מהם שאקדמיה מעורבת היא דבר חיובי.
מסכימה ביותר
בעיניי ההשוואה חוטאת למציאות, ברור שיש הבדל ענק בין קשר מקצועי כשירותי רפואה לדוגמה לבין קשר חברי כאירוע משפחתי, קשר שכזה מביא לקירוב הדעת שאינו רצוי, בשונה מקשר מקצועי
מדויק
השוואה לא רצינית!
לדעתי לא היתה כוונה להשוות בין המקרים, אלא להבהיר שעמדת התורה בעת הזו ביחס לנשים השתנתה, ואם כך, גם סייגים אחרים שנגזרו מהוראת בעל השולחן ערוך "התרחק מאד מן הנשים", צריכים לעבור בחינה מחודשת
יש הבדל בין אשה שהאטרקציה איתה אקראית, כמו רופאה, מוכרת, אשה שעוברת ברחוב וכדו', שניתן להישמר אם רוצים,
לבין אשה שאני פוגש ומדבר ביום יום, שם בוודאי יעלו הרהורי עבירה בעל כרחי.
תקנו אותי אם אני טועה-אבל נראה לי שאף גבר חרדי לא יסרב לעבוד בעירית בני ברק ואני מתארת לעצמי שיש שם עובדות נשים-פקידות,מזכירות,,מנהלות חשבונות ועוד-האם זה לא סותר?
סותר אבל ממתי הם סמל ודוגמה
אני מסכים לגמרי עם כמעט כל מה שנאמר במאמר.
כמובן שאת אותם דברים (או דברים דומים מאוד) ניתן לומר לגבי יחסינו לגויים, מדע, דיני מלחמה, חושן משפט ועוד נושאים רבים.
היה הרבה יותר קל להסכים עם הדברים (ואני, כאמור, מסכים איתם) ולשכנע אחרים להסכים איתם אילו היה בדל של סימן שהתנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים – במיוחד כותבי הקודקסים השונים – היו ערים לכך שמה שהם כתבו היה בעירבון מוגבל וכפוף לשינויים חברתיים וגילויים מדעיים וכו'.
לצערי, כמעט ואין שום סימן למודעות כזאת במשנה, במשנה תורה או בשו"ע.
החפץ חיים כתב את אחד מספרי ההלכה הופופולריים ביותר במאה ה-20. בין היתר הוא לא יכל לדמיין היתר לרופא יהודי לחלל שבת (אפילו מדרבנן) כדי לטפל ביולדת לא-יהודית. אם זו גישת החפץ חיים, למה אפשר לצפות מאנשי דורנו?
כמו ש כבר כתבו טיפשי להשוות בין מפגשים הקרעים חד פעמיים בין לנשים וגברים לבין הימצאות קבועה נשים וגברים יחד כמו לימודים באקדמיה או עבודה משותפת
והמציאות כבר הוכיחה ומוכיחה כמה הרס ונזק רוחני וזוגי זה גורם
ולגבי אירועים כנראה שזה באמת סוג של הפנייה חברתית כי לדוגמה אפילו אצל חסידים במצוה טאנץ אין מחיצה
אבל אם לא נשמור לפחות על חלק מהמאפיינים החברתיים שלנו הרי לא נישאר חברה אז מה אתם רוצים שנהיה כמו החילוניים וזהו?
בעיניי זה מהבעיות הכי קטנות שיש בחברה שלנו קודם כל יש לטפל בדברים הרבה יותר בעייתיים
וכאישה בדרך כלל ממש לא מפריע לי להיות מדי פעם בסביבה נשית סטרילית
כמובן כל עוד שזה קורה באופן מכובד ושוויוני
ולגבי הטענות שזה מביא לנזק וכו׳ זה מזכיר לי שתמיד בשולחן שבת סבא שלי כועס שכשההגברים שרים אנשים מפטפטות עדיף היה שהיו מתירים להם לשיר ככה הוא טוען…
לא מסכים עם המאמר בכלל.
קרבה בין נשים לגברים עלולה להביא לאיסורי דאורייתא ואיסורי כרת חמורים מאוד.
(אחד מ3 עבירות חמורות שבתורה, יהרג ואל יעבור!)
וכמו שציין כותב המאמר השולחן ערוך אמר שראוי להתרחק מאוד מאוד.
ואם החרדים לא יקפידו על הפרדה מגדרית מלאה, כן, גם בשבת שבע ברכות בה יש אנשים ונשים הזרים אחד לשני לחלוטין על פי ההלכה – עולמנו ילך לאבדון.
כן להפרדה מגדרית
כן לשמירת עיניים
כן להימנעות משייח מיותר עם נשים
גם במקומות עבודה
גם באירועים
וכמובן במקומות לימודים
להשוות למידה משותפת באותו מוסד לימודים ושייח עם רופאה מקצועית או פקידה בבנק – זה מגוחך. זה הוצאת הדבר מהקשרו.
וכל המהדר הרי זה משובח
למה להחפיץ?
למה להסתכל על אישה רק כאוביקט מיני?
האם אישה=פיתוי וזהו?
אנחנו לא יותר מזה?
ההימנעות המוחלטת הזו רק מעצימה את הבעיה, זו בריחה לא התמודדות.
כל מה שנכתב פה הוא מתוך הבנה שהפרדה מגדרית היא ענין בפרימיטיבי מעיק ומפריע לשגרת החיים השמחה "והנורמטיבית"
יש התייחסות לצד ההילכתי היבש של אסור או מותר.
אך אין שום התייחסות לעניין האנרגטי. מה מתרחש ברמה האנרגטית בחיבור בין גברים לנשים שאינם נשואים זה לזה. ואיך זה משפיע על העולם ועל הזוגיות הפרטית שלהם. לא ברמה שעל פני השטח אלא ברמת העומק.
בעקרון מסכים עם הנאמר, השאלה עד כמה רחוק נלך עם הרעיון שכל עניין הצניעות היא עניין חברתי.
כי אם כך, גם הצניעות בבגדים יהיה כך, וגם נעשה בתי ספר מעורבים, ואולי גם לחיצה יד לנשים (שרק נגיעה של חיבה אסור, שבפשטות הכוונה על חיבוק ונישוק)
סגנון איסוף המקורות וניתוחם אינו חדש עיינו למשל בחוברת של אמנון שפירא ז"ל שיצאה לפני 40-50 שנה כדי להסביר מדוע מותר להיות תנועת נוער מעורבת. (א,ש. היה מזכ"ל בני עקיבא ודובר פעיל בקיבוץ הדתי)
מאמר חזק, I couldn't say it any better, כמו שאומרים, אם כי מה שמאפיין את כל קריאות התגר על הדוגמה החרדי כאן (מה שמוגדר במקרה הזה כהבניה חברתית) הוא בסה"כ טיעונים ברמה הלכתית טכנית (אפולוגטיקה שתפקידה להצדיק את הצורך בשינוי הלכתי ע"י טריקים טכניים ברמה של שינוי כללי שיפוט במשחק כדורגל – כיוון שטכנולוגית הצילום השתפרה אז יש צורך לעדכן את שיטת השיפוט ) ולא ברמה העקרונית. השאלה העקרונית היא האם חברה שיש בה הפרדה מגדרית ועוד ברמה כה קיצונית היא בכלל חברה בריאה והאם יתכן בכלל שרבי יוסף קארו היה אדם שהיה בכלל מסוגל לטעות או סוג של קדוש על זמני
המאמר מציג קורלציה שגויה (אם כי נפוצה, למרבה הצער) בין הפרדה לאפליה. התרגלנו לחשוב כאילו אם מפרידים בין גברים לנשים – מובן מאליו שהנשים יקבלו חלק קטן יותר, חשוך יותר, עם גישה נוחה פחות. אם אכן הפרדה היא בהכרח גם מפלה, ניתן להביןאת הגישה שמנסה לצמצם אותה, על אף שמכל המקורות המובאים במאמר מובן שההפרדה חיובית ומהודרת, גם אם לא תמיד מחויבת הלכתית. אבל האם זה אכן כורח המציאות? בציטוט היחיד של נשים במאמר הן לא מתנגדות להפרדה, אלא לאפליה: להיעדר המיץ ענבים, למחסור בתנאים בסיסיים, ל"חוסר הכבוד".
אפשר לבדוק את זה, להחליף את המקומות בין הגברים לנשים, הנשים במרכז, והגברים מאחורי מחיצה מוגבהת שלא ניתן לראות דרכה את הנשים
נקודה נכונה שהמאמר כן התייחס אליה חלקית היא האופן שבו עודף הפרדה מייצר מתח מיני, והרחקות יתר מייצרות תפיסה של בני המין השני כאובייקטים מיניים בלבד, או בעיקר.
אין אישה שלא חוותה תחושה בלתי נעימה מול אברך חסידי שרואה אותה בסופר ממרחק 4 מטרים ומתחיל להילחץ לאן לברוח. אין אישה שלא שאלה את עצמה ולא בתת מודע: ממה הוא מפחד כל כך? המקום, הלבוש, הזמן וההקשר – אינם מיניים. ההתרחקות הקיצונית, במידה מסוימת, הופכת אותם לכאלה.
אמת.
אסור לנו להתחיל להקל בהפרדות בין המינים כשזה לא נצרך וכשיכול להביא לקלות ראש.
אבל המורא והלחץ האובססביות הזאת כמו הדוגמא שהבאת, גם היא אסורה לדעתי
"לא לזה התכוונו"
זה לעומת זה?
קשה להתייחס לכל הליקויים הראיות החסרות והקו המשובש וחסר קוהרנטיות שבמאמר, ולכן אתייחס רק לסיכום.
" היחס לנשים ולצניעות בכלל בעולם החרדי מבוסס על שתי הבניות חברתיות: האחת רואה באשה שווה בין שווים, מכבדת אותה, נסמכת על עצתה ומקבלת ללא עוררין את החלטותיה אף בשאלות של חיים ומוות. השניה רואה באשה ובאינטראקציה עמה סכנה רוחנית ועל כן מחייבת להמנע מכל עירוב מגדרי בארועים, במקומות העבודה וגם באקדמיה, חרף העובדה שלדעת רבים סוגיה זו תלויה בזמן ותרבות."
א. אין קשר וסתירה בין ההכרה באשה כשווה בין שווים או שווה אף יותר, בין כבוד לאשה וקבלת עצה ותושיה לבין זה שאשה פסולה לעדות ולדון, גם משה ואהרון פסולים לעדות יחדיו.
ב. אין כל קשר וסתירה בין תפיסה זו לבין נצחיות דברי חז"ל והפוסקים בדבר הריחוק הראוי בין גברים ונשים, ריחוק הנובע מכבוד הערכה ויחס נכון בין המינים. אף אחד לא רואה באשה סכנה רוחנית (אא"כ הוא לוקה בהפרעות אישיות כאלה או אחרות) וכל אחד חפץ באחת. אך באינטרקציה עם אשת חברו התורה רואה סכנה אנושית ורוחנית, ולא רק התורה גם החבר יכול להבחין בסכנה שבכך.
ג. כל המקורות ההלכתיות דנות במצב של דיעבד וההתנהלות עימו. האם מתור לברך השמחה במעונו, האם מותר לקרוא קריאת שמע, האם מותר לקיים מצוות לימוד תורה. ודאי שא"א ואסור ללמוד משו"ע של התנהלות נכונה בעולם מקולקל לשו"ע של הקמה כינון ותיקון העולם.
"מאמר זה ביקש לחשוף את ההבניות החברתיות הללו ולהעלות הרהור בהקשר לחומה הגבוהה שהוצבה על ידינו, החרדים, בין המינים: ."
לדעתי מאמר זה מעלה את התובנה של כותבו בדבר המושג "הבניה חברתית". הלא ברור לכל בר דעת שרבים מן תפיסותנו הם מפני הבניות חברתיות, אך לקחת מושג כ"כ חשוב ומהותי אשר נידון בהוגים ובפוסקים רבות ולמסמסו בתיוג "הבניה חברתית" משול כריקוד של פיל בחנות חרסינה. רק שבחנות הנזק הוא בחרסינה שבורה וכאן הנזק הוא בנפשות ומשפחות.
"האם היא נצרכת, והאם היא שווה בנזקים שהיא יוצרת? רק הזמן כנראה יעניק לנו תשובה לשאלות אלו"
בדבר הצורך יש לנו להסיט את מבטנו לצד לרגע קט בכדי לראות את החורבן וענן העשן המיתמר וריח הביאושים העולה מן החברות אשר הורידו את החומות. חורבן ערכי המשפחה, זילזול וזילות בנשים, ותרבות החפצה וניצול. אישה חרדית ראויה שיהיה לה מקום של כבוד בבית הכנסת ובקהילה, ראויה שיהיה לה יין לקידוש ולהבדלה, ובודאי שראוי להנגיש לה את ההווי והחוויה בנעימות מרובה ולא בדחייה. אך הנזקים שצויינו הם חיסרון ביין ומקום לא נח וחשוך, בשביל זה צריך לקרוא ןגברי לשיחת נזיפה ולהזמין חשמלאי, לא להוריד את חומות הקדושה ולהגיס את ליבנו הגס גם ככה.
כל מילה!
שאלתי פעם מישהו אם שכשיבוא המשיח הנשים יחזרו למטבח ויבינו ששם מקומם האמיתי, או שיהיה עולם מתוקן וכולם יהיו יראי שמים אך נשים וגברים ימשיכו להיות ביחד כמו היום.
שאלה מעניינת, הא?
בניגוד להנחת היסוד החוזרת על עצמה במאמר, הסיטואציות אינן מוכרות לכל חרדי. באף אירוע שבע ברכות שהייתי בו לא התקיים "דיון על המחיצה", ואף לא "לחישות ארסיות".
מלבד הבעייתיות הרבה המעשית והתורנית בתפיסת היסוד שהמאמר בנוי על פיה. (האם אדם בר דעת שחי בסביבה משפחתית יכול להאמין שכל השוני בין גברים לנשים זה עניין חברתי ולא אמיתי?)
המאמר מציג בליל של קולות מפוזרים, ללא הצגת רקע, הסתייגויות או דעות חלוקות שנאספו יחד כדי לגבש "הלכה" אלטרנטיבית.
לגופו של עניין, האם עולה ספק כלשהו שסטודנט או סטודנטית בסביבה מעורבת לא יגיעו לקלות ראש או חלילה לדברים גרועים יותר. והאם ניתן להשוות את זה למםגש אקראי עם פקידה בבנק?
ולמי שעוד מתלבט כדאי להסתכל על שיעורי החילון בחברה הדתית לאומית באקדמיה.
רק אני נגעלת קצת משיח כזה?
אני תופסת את עצמי האם אני קוראת מאמר "חרדי" או לא?
ממש מרגיש לי קרדום לחפור בה- להביא פסקים עטופים באצטלות שהעולם משתנה
וממילא המצוות והאיסורים שונים – סליחה זה מרגיש רפורמי ממש!!
אין לי בעייה בפתיחות ראש – כן יש בעיה ב"התאמה אישית" של התורה לאיפה שאדם רוצה להיות
אתה רוצה לנהוג ככה – סבבה , אבל התורה היא תורת אמת
אל תנסה להצדיק את עצמך בזה שתתאים אותה אליך!
בתור עובדת הייטק שעובדת עם גברים יש לי כבר 3 מקרים שראיתי מה קורה למי ששוכח את בת קול מסיני ודברי חכמים… וד"ל
בכלל הפרא אדם הזה ששמו משלב תרבות יון חייב לחטוף כמה מכות טובות ולשבור לו את כל העצמות להפוך אותו לסיעודי ולחתוך לו את האצבעות שלא יוכל להקליד, פשוט עוקר תורה שאין כדוגמתו, יש איסור ייחוד יש איסור קירבה יש ראייה אסורה, לכל המתחדשים תדעו השואה בפתח, יש קבלה תורה שבעל פה ממהרי"ל דיסקין שהשואה הבאה תהיה סלקטיבית לאלו שאינם יראי אלוקים, אם אתה לא רוצה עונש של חטיפה לעזה וכדומה תירגע ואל תעקור את התורה, ובכלל יש כאן הרבה מאמרים שהם איסורי תורה ממש, חד משמעית שירות צבאי או אקדמיה או תערובת מכל סוג שהיא תביא את השואה ראו הוזהרתם, אני לא יפיוף מדינה פלשתינאית בדרך איך כתב לי מישהו אינכם מתנהגים כמו בפלטין, תקבלו פלסטין, אם לא תחזרו בתשובה זה עניין של זמן לא יעזור לא הסברה ולא צבא ולא כלום
עדיף מדינה פלסטינאית ממדינה חרדית כי מדינה פלסטינית תיהיה עם פחות שנאה לאחר
אליעזר היון הוא ההוכחה למה קורה כשחרדים הולכים לאקדמיה.
יותר גרועים מכולם, יותר מהד"ל ובטח מחילונים שהם כפשוטו תינוקות שנשבו.
מה שבטוח שכשמו כן הוא הביא את תרבות יון, בכלל נוסח קרליבך זה לא תפילה ולא נוסח זה ג'ונגל אחד גדול מקסימום תיפלה רפרמית, המאמר הזה מיותר מעיקרו, בכלל כל השאלות פה לא רלוונטיות, כולנו מכירים את החת"ם סופר חדש אסור מן התורה, בינתיים כל החרד"ק והמודרנים ושאר מרעין בישין ושרות צבאי בכל מצב שהוא, הרסו את היהדות, אני רוצה לראות את כל המתחדשים למיניהם בעוד שתי דורות כמה מהם יישארו יהודים על פי ההלכה, כמו שלא כל מי שקרא בספרי טבע על הלב יכול להיות קרדיולוג, כך לא כל אמן ציטטות יכול לפסוק, זה לשון שו"ת מהר"י ווייל סימן קמ"ו והובא בסמ"ע סימן ג' ס"ק ג', דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם. כמו שלא תעיזו לתת לכל מי שלמד בבית ספר בשיעור טבע על הלב לכתוב מאמרים על צינתור או ניתוח לב פתוח, כך אי אפשר לכל בור ועם הארץ שכל הלימוד היומי שלא מתבטא בלהירדם בדף היומי זכות הבעת דעה כשהוא מחפש בבר אילן או באוצר החכמה ציטוטים ומזה הוא פוסק
כל דבר אצלכם רפורמי שבית המקדש היה מעורב רק שהיה אירוע גדול אז היה עזרת נשים זה לא אז לכם מותר להיות מודרנים רק אם זה מחמיר יותר
נשמע שאתה מרגיש מאוים…
אין לך תשובות לגופו של עניין? או שאתה רק תטען טענות חלולות כגון "חדש אסור מהתורה" כאשר הכותב מראה לך כי זה אינו חדש כלל?
ולעניין מה שאמרת על פסיקה הוא בפירוש כתב שהוא אינו פוסק
ולענ"ד אתה חוטא בדברי הרמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים "קבל את האמת ממי שאמרה"
מה שהכי מקומם במאמר הזה ובעוד מאמרים מהסוג הזה, דורי דורות בעם ישראל מעולם לא היה דיון להפריד בין נשים לגברים [כמובן מתקופת מנדלסון ימח שמו הכל השתנה] תמיד ידעו שחוץ מבת הזוג, האם, הבת [לאחות היו תמיד הגבלות מסויימות בקירבה] אין שום עסק עם אישה אחרת, הנושא הזה מעולם לא היה נושא לדיון, מה שכן צידדו האחרונים אלו היו שיחות עסקיות נטו שיש להם אפילו מקור בגמרא שבת קכ"ז ע"ב, שמא דבר מלכות יש בינו לבינה, אבל זוגות שישבו יחד בשולחן, ואמרו שמה זה שהוא מתערב, מה החוצפה הזאת, התורה קובעת, כן התורה קובעת, גם כשאין חשק לקיים אותה, היום יש חטיפה אכזרית לעזה לחוטאים, נסיים בגמרא שחוזרת על עצמה 3 פעמים בש"ס, זה לשון הגמרות כתובות ל' ע"א סוטה ח' ע"ב סנהדרין ל"ז ע"ב, אמר רב יוסף וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו לא בטלו הא בטלו להו אלא דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי. העולם אינו הפקר, לא כל שייגעץ שיש לו מקלדת יכול לכתוב ככל העולה על רוחו
רוב התגובות פה מוכיחות את נכונות המאמר… הרי ר"מ פיינשטיין (שצוטט במאמר) ש'החמיר' שבמקדש זה אולי איסור דאו' כתב חילוק הפוך… שבמקדש (ובי"כ) לעוצם קדושתם יש חובת הפרדה משא"כ באירועי רשות כחתונה וכדו'.. והוא מביא לזה ראיות מהגמ' מה שאומר שזה לא שינוי מהדרך המסורה וכל הסיסמאות המוכרות… ובלי כל זה.. בהיגיון פשוט הגמרא שמביאים להוכחת ההפרדה הנהוגה כיום מוכיחה את ההיפך שהרי אם ההפרדה הייתה נהוגה וברורה מקדמת דנא איך זה שדווקא בבית המקדש (!!!) עשו בהתחלה שהנשים מקדימה ולא כנהוג היום? מה גם שזה היה ללא מחיצה כי אחרת איך הגיעו לידי קלות ראש… לחשוב לחשוב…
היא לא הייתה כמו עוד הרבה דברים שלא היו נהוגים, עד שהבינו שצריך לנהוג על פי מה שכתוב עשו משמרת למשמרתי, עד דוד המלך היו מתייחדים עם פנוי ובימי דוד המלך אסרו, מאמרים אקדמאים טובים לדוקטורט, אבל בתכל'ס נושא הפרדה היום הוא מחוץ לויכוח, איני מבין מדוע נותנים לכל מיני רפורמים במה כאן
במחילה מכבוד המחבר, לא הבנתי מה הוא רוצה להציג למסקנה?
שיהיה לו היתר לדבר עם השכנה החרדית שלו?
שיהיה בסדר ללמוד באקדמיה מעורבת כי מעמד האשה השתנה?
למה יש ציפייה מחרדי להיות בחדר עם שותפה?
בתור דתי לאומי לא הייתי רוצה דבר כזה. מי היה מוכן לכזה?
מי אשתו הייתה מוכנה?
אשמח שתסביר, בפועל- רואים שככל שהחברה יותר מעורבת התא המשפחתי פחות יציב.
זה שיש רופאות ומנכ"ליות זו עובדה אבל לא מתיר קשר ענייני.
אדרש לעניין דבריו של הרב יעקב אריאל, המתאר את תופעת פטפוטן של נשים מעב למחיצה. מה שלא נזכר הן הקריאות "שה!" המשמשות להשתקה, הדומות יותר מכל לקריאות הכוונה לבעלי חיים – קישטה, ברה, דיו. הגליית הנשים אל פאתי בית הכנסת, מעבר למחיצה או בעליית הגג, המסמנת באופן מובהק מיהם בעלי הבית במרחב הדתי, היכן מתקבלות ההחלטות ומי רשאי להשמיע קול, חוזרת במקרים אלו אל החברה כבומרנג. אציין שאכן קשה עד בלתי אפשרי להקשיב לדרשה מעבר למחיצה, והדרישה מנשים לשתוק כדי לנסות לקלוט חצאי ורבעי מילים היא מגוחכת. תיכבד החברה ותסיר את המחיצה, תפסיק להתייחס לנשותיה כאל חסרות דעת ובחירה, ותראה ישועות.
מאמר מעניין ומושך, אך לדעתי לא מחדש כלום,
את זה שבהלכה לא כתוב את כל ניהוגי ההפרדה שנוהגים היום, כולם יודעים ואין חולק על כך,
אבל השאלה היא כזו,
האם זה לא הבניה חברתית התאוריה הזו שבה שבויים משום מה רוב כותבי המאמרים כאן (וסליחה שאני גולש לאחרים) והיא ההתיחסות של פוסקי ההלכה מדורות עברו, או לפי כותב המאמר ה'שולחן ערוך' לבין פוסקי ההלכה בדורינו,
כי כשנשלול את ההבדל בכוח פסיקתם לא ישאר לנו מקום להיתפלמס פולמוס השקפתי-אידאולוגי בנושא זה אלא נשאיר זאת לפוסקי ההלכה שלנו, כפי שנוהג כל שומר מצוות ללכת אחר המורה הוראה שלו,
אלו הם דברי כעיקרון,
אך לגופם של דברים ברצוני להתייחס לשתי הנקודות המותיות לדעתי ששטח הכותב,
א. רשימת מקורות בספרות ההלכה החרדית שבה עולה בצורה שאינה מישתמעת לשתי פנים כי הגישה החרדית היום אינה אלא שובניסטית.
אכן צדק הכותב, וכל המקורות אותם הביא מכוונים אחד לאחד, אך ברצוני לשאול שאלה אחת,
מדוע לא הובא במאמר מקורות מפוסקי ההלכה לגישה מחמירה ביותר אשר מישתווה לגישה החרדית כיום אחת לאחת? האם משום שאין כאלו בנמצא, או שמא כי אם נתחיל למנותם הדף יכלה והם לא יכלו? ליבי אומר לי שהתשובה השניה יותר נכונה, לשם דוגמה אני יציין למה שהזכיר הכותב בצורה שולית את פסיקתו של הנשר הגדול הרמב"ם שאין לאשה לצאת מביתה אלא פעם או פעמיים בחודש, די לנו בדוג' זו כדי להבין את גודל הפער.
ב. טענת הכותב כי הגישה החרדית-דתית אינה גישה אידואולגית המבוססת על השקפה כל שהיא אלא נוצרה בהניה חברתית
עובדה זו היא אחר קביעת אקסיומה מעוותת שלהפרדה המגדרית בת ימינו אין בסיס היסטורי,
אבל לשם זה יש לנו היסטוריה מתועדת בטווח של אלפי שנים ושם אנו רואים איך הייתה קיימת גישה זו גם אם לא כנהוגה בפועל אך כרצויה,
וע"כ אין היתכנות להבניה חברתית כשהמצב הקדום (אשר אין חולק שהוא היה הראוי) דומה להפליא להפרדה כיום,
אבל לשם סיום חושבני שחובה עלי בתור אחד שמתיימר לייצג פה את הציבור החרדי (ואוו מאיפה לקחתי את זה…) להסביר ולו במעט את הגישה החרדית ה(ניראת)קיצונית,
חושבני שאין חולק כי החברה הדתית בכלל והחרדית בפרט היא הסמל והדוגמא לחברה נקיה ביחס לשאר החברות, אבל זה לא מיסתכם רק בעניין המגדרי, זה קיים גם בכל שאר הנושאים החברתיים, מעזרה לזולת ועד יושר והגינות, יש לזה סיבות, זה לא קרה לבד, והסיבה לזה היא פשוטה, הציבור החרדי (תסלחו לי שאני כות חרדי ולא דתי, כוונתי לשנייהם, אני פשוט חרדי..) הוא ציבור שמגדל את ילדיו לעבודה ועבודה, אם ילד במגזר הכללי לא מכיר כלל את המושג 'אדם לעמל יולד' (אולי מהשיר..) אז ילד חרדי שומע את זה אין ספור פעמים ביום, וכשהוא גודל הוא יודע שהוא סוס עבודה, זה המפתח בשביל להצליח בחיים כפי שכולם יודעים, אבל בנוסף יש לציבור החרד מערכת חינוך המווסתת היט שמנתבת את הילד-נער לכיוון הנכון ביותר אליו היא שואפת, ולשם זה מקדישים מאמצים רבים. אחד מהמרכיבים בנחוצים ביותר כדי להגיע להצלחה זה להסיר כל מכשול, אם זה מכשול שיביא אותו לאלימות (צפיית תכנים אלימים) אם זה מכשול שיביא אותו לעצלנות (רשת ודו') ואם זה מכשול שיביא אותו לידי גילוי עריות, לשם כך קבעו מנחילי הדרך החרדית קווים ברורים בזה. זהו, זה הסיפור, ואני חושב שזה סיפור פשוט.
סליחה שהארכתי..
אתה טוב!