הזדקנות עם משמעות

11.3% מהאוכלוסיה בישראל הם בני למעלה מגיל 65, ושיעורם צפוי לגדול ל־14% בעוד כ־15 שנה – כך לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ממוצע החיים של אדם לאחר גיל 65 עומד בימינו על 19.3 שנים. 20 שנה הם זמן רב מאד. מה אנחנו מתכוננים לעשות בכל הזמן הזה?

במדינת ישראל נשים בגיל 62 וגברים בגיל 67 רשאים (ולעתים מחויבים) לפרוש מעבודתם. מאותו מועד הם זכאים ליהנות מהפנסיה שהפרישו, ואף מקצבאות ומהטבות שונות (כגון קצבת זקנה, הנחות בארנונה ובתחבורה הציבורית). מעבר לכך, מעבר האדם מסטטוס של "מבוגר" לשל "זקן" עשוי להיות דרמטי. בגיל זה, שתי הפעילויות שמילאו את יומו, העבודה וגידול הילדים, מסתיימות. בפני האדם נפתח עולם חדש, עולם של זקנה.

ברכת אריכות הימים שזכינו לה בדורנו מעניקה הזדמנות לחיות חיים מלאי משמעות בפרק השלישי של החיים. היא מחייבת אותנו לחשוב איך אנו מנצלים פרק חיים זה בצורה הטובה ביותר. אם רצוננו שימי הזקנה שלנו יהיו לא רק ארוכים אלא אף מלאי עניין, עלינו לדאוג למלא אותם במשמעות

הזקנה יוצרת צורך לחשב מסלול מחדש. רוב העובדים החרדיים יוצאים לפנסיה בגיל המתאים, וכמעט כולם מושפעים מעזיבת הילדים את הבית. הפעילות השגרתית שמילאה את יומו של אדם ברוב שנות חייו מפנה את מקומה לתקופה חדשה של שיבה ארוכת ימים.

ברכת אריכות הימים שזכינו לה בדורנו מעניקה הזדמנות לחיות חיים מלאי משמעות בפרק השלישי של החיים. היא מחייבת אותנו לחשוב איך אנו מנצלים פרק חיים זה בצורה הטובה ביותר. אם רצוננו שימי הזקנה שלנו יהיו לא רק ארוכים אלא אף מלאי עניין, עלינו לדאוג למלא אותם במשמעות. אבל לפני שניגש לדאגה למשמעות בימי הזקנה, כמה מילים על דאגה אחרת התופסת את תשומת לבנו כשאנו חושבים על זקנה – הדאגה לבריאותנו.

 

אל תשליכנו לעת זקנה

מקובל לחלק את הזקנה לשניים: הגיל השלישי והגיל הרביעי. הגיל השלישי הוא התקופה שהזקן מתפקד באופן עצמאי. האדם אמנם כבר אינו בשיא כוחו. הוא גם יצא לפנסיה וסיים לגדל את הילדים. אולם הוא עדיין מסוגל לדאוג לכל צרכיו בעצמו. גיל זה הוא הגיל הפעיל של הזקנה. הגיל הרביעי מתחיל כאשר האדם הופך מוגבל במידה כלשהי והוא מתאפיין בקושי משמעותי בהתנהלות היומיומית.

כולנו מקווים ומתפללים להאריך ימים עד מאה ועשרים, בדעה צלולה ובלי שנהפוך סיעודיים. אולם אנו נוטים לחשוב כי מעבר לתפילה ולשמירה על בריאות הגוף, אין בידינו מה לעשות בנידון. התשישות תגיע כשתגיע, ולא לעולם חוסן. זוהי טעות חמורה

ההבדל בין הגיל השלישי לגיל הרביעי משמעותי מאד. בגיל השלישי האדם אולי אטי יותר משהיה בצעירותו, אבל מכל בחינה אחרת הוא מתפקד באופן מלא. הוא מסוגל לקיים תפקידים אחראיים ולתרום לחברה באופן פעיל. זקנים בגיל זה מסוגלים לארח את משפחתם, לשמור על נכדיהם, ובאופן כללי למלא תפקיד אקטיבי בחיי הקרובים להם, משפחתם ומכריהם. וכמובן, יש גם הממשיכים לכהן במשרות פעילות. הגיל הרביעי מתאפיין בדינמיקה אחרת לגמרי. זהו גיל שהמשפחה לוקחת את תפקיד הדאגה להורים. הסבא והסבתא מתקשים לשאת באחריות למשפחתם, והדאגה לבריאותם ולצרכיהם היומיומיים מתחילה לאפיין את היחסים עמם.

טבעו של עולם הוא שהזדקנות מלווה בהידרדרות בריאותית. האדם הזקן מועד לחולי יותר מהצעיר, וככל שגילו עולה הוא נעשה פגיע יותר. נוסף למחלות גופניות, הזקנה עלולה לעורר בעיה קשה של בדידות. לפי דו"ח של מכון ברוקדייל על מצב הזקנים בישראל בשנת 2017, 33% מהגברים ו־40% מהנשים סובלים מבדידות. ככל שהגיל עולה כך מתחזקת גם תחושת הבדידות. הבדידות עלולה להביא לדיכאון בקרב זקנים, והיא מעוררת לעתים נטיות אבדניות. ד"ר אבי ביצור, לשעבר מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים בממשלה, הפועל למיגור תופעת הבדידות בזקנה, אומר כי "האויב מספר אחת של הזקנה הוא הבדידות". נכון אמנם שבחברה החרדית שיעור הבדידות נמוך יותר. במחקר משנת 2015 עלה כי שיעור הבדידות בקרב זקנים חרדיים נמוך ביותר מ־50 אחוז מבשאר האוכלוסיה, וכי אחוזי שביעות הרצון ממצבם הבריאותי גבוהים יותר. אך עם זאת, הבדידות והחולי הם עדיין האויבים הגדולים של הזקנה.

לצד החולי, והריתוק והבדידות הכרוכים בו, עלולה הזקנה להביא לידי שיטיון, או בשמו הרווח "דמנציה". דמנציה היא מחלה שהתפקודים הקוגניטיביים (יכולות החשיבה) והמנטליים (התפקודים הרגשיים וההתנהגותיים) של האדם נפגעים. היא עשויה להתבטא בירידה בזיכרון, בבלבול, בירידה הדרגתית ביכולת לבצע פעילויות יומיומיות וביכולת לתקשר עם הסביבה. זקנים רבים מפתחים חשדנות כלפי הסביבה, המגיעה לעתים עד התקפי אלימות. אחד הסוגים המוכרים של הדמנציה הוא אלצהיימר, אולם ישנם למעשה סוגים שונים של דמנציה.

הדמנציה היא אחד ההיבטים הקשים ביותר של הזקנה. טיפול בהורה הסובל מדמנציה קשה באופן משמעותי לבני המשפחה. המטפל העיקרי (לרוב, אחד מבני המשפחה) קורס תחת העומס הטיפולי, הן פיזית והן נפשית.

לפי פרסומי עמותת "עמדא", עמותה התומכת בבני משפחה של חולי דמנציה ואלצהיימר, יש בישראל כ־150 אלף חולי דמנציה. בקרב בני 60, שכיחות הדמנציה היא 1%. שכיחות זו מוכפלת בכל חמש שנים עם העלייה בגיל. כלומר, בקרב בני 65־70 שכיחות הדמנציה היא 4%, בקרב בני 75-70 – 8%, וכן הלאה. בגילאי 85־90 שכיחות הדמנציה היא 30%, ומעל גיל 90 – כשני שלישים. אינני יודעת מהו שיעור הדמנציה בקרב זקנים חרדיים, אבל אין ספק שהיא קיימת גם באוכלוסיה זו.

השלב שמתחילה ההידרדרות בזקנה הוא שלב המעבר מהגיל השלישי לגיל הרביעי. עם הירידה בתפקוד והריתוק אל הבית מגיעה גם הבדידות, ועמה שאר המצוקות והקשיים של הזקנה.

כמה זמן נמשך הגיל השלישי? אצל כל אדם התשובה שונה כמובן. יש אנשים הפעילים עד יומם האחרון ויש אנשים המרותקים לביתם במשך שנים רבות.

כולנו מקווים ומתפללים להאריך ימים עד מאה ועשים, בדעה צלולה ובלי שנהפוך סיעודיים. אולם אנו נוטים לחשוב כי מעבר לתפילה ולשמירה על בריאות הגוף אין בידינו מה לעשות בנידון. התשישות תגיע כשתגיע, ולא לעולם חוסן. אנו סבורים כי החולי והשיטיון שבזקנה הם גזרת שמים, ואין לנו אלא לנסות לעורר רחמי שמים.

אני משוכנעת שזוהי טעות חמורה. יש בידינו מה לעשות. הזקנה היא אולי גזרה על האדם, אולם אנו יכולים לעשות השתדלות משמעותית כדי להאט או לדחות את ההידרדרות. ניתן לנסות להשפיע באופן אקטיבי על הארכת תקופת הגיל השלישי ולעכב את הגעת הימים אשר אין בהם חפץ, כפי שמתאר הפסוק בקהלת את ימי הזקנה המאוחרים.

 

כיצד ניתן להיטיב את זקנותנו  

גורמי הסיכון הידועים למחלות למיניהן הם חוסר פעילות גופנית, משקל יתר ותזונה לא בריאה. אולם לדמנציה יש גורם נוסף, שרבים מתעלמים ממנו. ד"ר קאופמן, נוירולוג ומנהל המרכז הרפואי של בית החולים "הרצוג" בירושלים, טוען כי לגורמים פסיכוסוציאליים יש תפקיד קריטי בהיווצרות דמנציה ומחלות נוספות. הרגשת חוסר משמעות, המביאה לידי לחץ ודיכאון, מעלה את הסיכוי ללקות בדמנציה באופן דרמטי. מחקרים מראים כי מדובר בגורמי סיכון חשובים שההשפעה שלהם היא פי חמישה עד עשרה מגורמי הסיכון הגופניים המוכרים. לדברי ד"ר קאופמן, אם נצליח לגרום לכך שהאדם לא יאבד את תחושת המשמעות בחייו עוד לפני הופעת הסימפטומים של השיטיון, יהיה ניתן למנוע כ־50% ממקרים אלו.

בפעילות אקטיבית האדם נושא באחריות והוא נמצא בעמדה של נתינה. מוקד פעילות זו אינו העניין של האדם, אלא החברה. האדם מרגיש שהוא תורם משהו לעולם – למשפחתו, לקהילה או לחברה כולה. יתרה מזאת, הוא מרגיש כי הוא נחוץ. הפעילות שהוא עוסק בה היא בעלת אחריות, ואם הוא לא ידאג שהיא תתבצע, הרי שהעולם יחסר משהו

ד"ר קאופמן מבחין בין שני סוגי פעילויות המעניקות לאדם משמעות בימי הזקנה – פעילות פסיבית ופעילות אקטיבית. בפעילות אקטיבית נושא האדם באחריות למתרחש ונמצא בעמדה של נתינה. מוקד פעילות זו אינו העניין של האדם אלא החברה. האדם מרגיש שהוא תורם דבר מה לעולם – למשפחתו, לקהילה או לחברה כולה. יתרה מזאת, הוא מרגיש כי הוא נחוץ. הפעילות שלו היא בעלת אחריות, ואם הוא לא ידאג שהיא תתבצע, הרי שהעולם יחסר משהו. פעילות זו יכולה להיות דאגה אקטיבית למשפחה או התנדבות בקהילה. כל פעילות שהאדם חש אחריות לבצע אותה היא פעילות אקטיבית.

הסוג השני של הפעילות מכונה על ידי ד"ר קאופמן "פעילות פסיבית". כל פעילות שהמוטיבציה אליה היא העשרה של האדם או הנאה שלו, ואין בה ממד של אחריות ונתינה, נחשבת פעילות פסיבית. פעילויות כמו השתתפות בשיעורים או בסדנאות, יציאה לטיולים וביקור במוזיאונים, קריאת ספרים או עיתונים, בילוי זמן עם המשפחה או שיחת חולין עם חברים, הן דוגמאות לפעילות פסיבית.

חיים של משמעות הם סוד אריכות הימים. ככל שחייו של האדם יהיו משמעותיים יותר, כך הוא יצליח להפחית את ההידרדרות בימי הזקנה. המשמעות בחייו של האדם המבוגר נבנית משילוב של פעילות פסיבית ואקטיבית, אך הפעילות המועדפת היא בוודאי האקטיבית. היא מעניקה לאדם תחושת משמעות גבוהה יותר. כאשר האדם חש כי הפעילות שהוא עוסק בה נצרכת לחברה, יש לו תמריץ חזק לקום בבוקר.

חיים של משמעות הם סוד אריכות הימים. ככל שיהיו חייו של האדם משמעותיים יותר, כך הוא יצליח להפחית את ההידרדרות בימי הזקנה

אולם לצד זאת חשוב שלא להזניח את מקום הפעילות הפסיבית, ולמצוא תחומי עניין שיוסיפו תוכן ומשמעות לחיי האדם. רוב הזקנים אינם יכולים להיות פעילים כפי שהיו בצעירותם ולמלא את זמנם רק (או בעיקר) בפעילות אקטיבית. הרי משום כך הם יצאו לפנסיה. עליהם למצוא אפיקי משמעות רגועים יותר, שעל ידם יוכלו למלא בתוכן את ימי הזקנה.

אפיקי המשמעות הפסיביים חשובים במיוחד כאשר האדם מגיע לגיל הרביעי והוא מרותק למקומו. בגיל זה, יכולתו של האדם למלא תפקיד אקטיבי הדורש אחריות יורדת משמעותית. כך, אדם שהיה עסוק כל ימיו בפעילות שנתנה לו סיפוק, אך לא גילה עניין בכל סוג פעילות אחרת, עלול למצוא את עצמו מרותק לפתע לביתו וסובל מבדידות ומשעמום.

כללו של דבר, בניית משמעות בגיל הזקנה, הן אקטיבית והן פסיבית, יכולה לשמש גורם המונע מחלות והידרדרות. ההידרדרות הדרמטית של קשישים מתחילה כאשר הם אינם מוצאים משמעות בחייהם. היעדר המשמעות מביא לידי חוסר עניין, חוסר עניין מביא לידי שעמום, שעמום מביא לידי בדידות, בדידות מביאה לידי דיכאון, ודיכאון גורר הידרדרות גופנית ונפשית.

נמצאנו למדים ששאלת המשמעות בימי הזקנה אינה רק מותרות, אלא מצרך חיוני לקיומו של האדם. כאשר אנו עוסקים בזקנה בחברה החרדית, עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות. הראשונה: האם יש לזקן החרדי הצע מספק של אפיקי משמעות אקטיביים? והשניה: האם יש לזקן החרדי הצע מספק של אפיקי משמעות פסיביים?

 

זקנה בעולם החרדי

ערכים של כבוד לזקנים קיימים בכל חברה. אולם דומה כי בחברה המערבית של ימינו מתלווה לכינוי "זקן" קונוטציה שלילית. בחברה המעריצה את הנעורים, נתפסת הזקנה שלב המגיע אחרי שהחיים כבר נגמרו. כך התואר "זקן" הפך לכינוי מגונה כמעט, שיש להחליף ביופמיזם כמו "גיל הזהב", "קשיש" או "אזרח ותיק".

לא כן הדבר בחברה החרדית. בעולם החרדי זקנה אינה משהו שלילי, אלא אדרבה, שלב מפותח יותר של החיים. כבר אמרו חז"ל שזקני תלמידי חכמים, כל כמה שמזקינים מתווספת בהם דעת, ואכן רבנים, מלמדים ומורי הוראה ממשיכים בעבודתם כל עוד הם מסוגלים לכך, גם בגיל מבוגר ואפילו מופלג. זקנתם אינה נתפסת חולשה או חיסרון, אלא דוקא מעלה. מנהיגי הציבור החרדי הם לעתים קרובות זקנים מופלגים, וההערכה אליהם רק מתחזקת בשל כך.

בחברה החרדית קיים יחס של הערכה לאדם הזקן. הזקנים הם אבות ואמות המשפחה, והם מקבלים מקום בראש. המשפחה מיטיבה את מצבם של הזקנים גם במובן המעשי. במשפחות חרדיות עושים הילדים והנכדים השתדלות גדולה לתמוך בהוריהם, לבקרם לעתים תכופות ולסייע להם בדברים שהם מתקשים בהם

בחברה החרדית קיים יחס של הערכה לאדם הזקן. הזקנים הם אבות ואמות המשפחה, והם מקבלים מקום בראש. המשפחה מיטיבה את מצבם של הזקנים גם במובן המעשי. במשפחות חרדיות עושים הילדים והנכדים השתדלות גדולה לתמוך בהוריהם, לבקרם לעתים תכופות ולסייע להם בדברים שהם מתקשים בהם. תורמת לכך העובדה שמשפחות חרדיות התברכו בילדים רבים, וכך יש לסבא ולסבתא מערך תמיכה גדול בתוך המשפחה.

מחקר של פרופ' דב צ'רניחובסקי וחן שרוני ממכון טאוב הראה כי תוחלת החיים של יהודים חרדים גבוהה באופן יוצא דופן. מחקר זה הראה גם כי הם שבעי רצון ממצבם הבריאותי יותר מזקנים הנמנים על שאר האוכלוסיה, זאת על אף שמבחינה כלכלית הם מדורגים במקום נמוך יחסית. החוקרים ייחסו את מצבם הטוב של הזקנים החרדיים להון החברתי שהם התברכו בו, במילים אחרות, למקום של האדם הזקן בקהילה החרדית, ולכבוד ולתמיכה שהוא זוכה להם.

 

משמעות בזקנה החרדית

לצד הכבוד החברתי של האדם הזקן בחברה החרדית, המעבר מתפקיד ההורה לתפקיד הסבא או הסבתא הוא תפנית חדה בחיים האישיים. כאשר הקן מתרוקן וילדיהם עוזבים את הבית ומקימים משפחות משל עצמם, ובמיוחד כאשר הם פורשים מעבודתם עקב גילם המתקדם, עלולים בני הזוג לחוות משבר. הדברים שנתנו משמעות לחייהם במשך שנות ההורות כבר אינם.

המעבר מתפקיד ההורה לתפקיד הסבא או הסבתא הוא תפנית חדה בחיים האישיים. כאשר הקן מתרוקן וילדיהם עוזבים את הבית ומקימים משפחות משל עצמם, ובמיוחד כאשר הם פורשים מעבודתם עקב גילם המתקדם, עלולים בני הזוג לחוות משבר

בדרך כלל, בשלב הראשון של הזקנה, בגיל השלישי, ממלאים בני הזוג החרדיים את זמנם בלימוד תורה ובפעילות משפחתית וקהילתית. הגברים מוצאים זמן להשתהות בבית הכנסת והם מבקרים תכופות בבית המדרש. הם שומעים שיעורי תורה, לומדים בחברותא ונוטלים חלק בהווי הכללי של המתפללים ולומדי התורה. הנשים מבלות את רוב זמנן בהתעסקות בחיי המשפחה, בעזרה בטיפול בנכדים, באירוח בשבתות, בהכנת ארוחות עבור בנותיהן היולדות, באפיית עוגה לשלום זכר של הנכד או אפילו של השכנה, בקבלת השכנים החדשים לבניין וכדומה.

הפעילות המשפחתית של הנשים והפעילות התורנית של הגברים מעניקות להם משמעות רבה. יש בהן מאפיינים של פעילות אקטיבית ופסיבית. כאשר האדם משכים ומעריב לבית הכנסת מתוך הרגשת חובה, הרי שיש לפעילותו משמעות אקטיבית. הוא ממלא חובה המוטלת עליו, והיא אינה נתפסת אצלו "העשרה" בלבד. כיוצא בו, אדם הלומד תורה יכול להיות אקטיבי או פסיבי. אם הוא מעביר שיעור בבית הכנסת, הרי שהוא עוסק בפעילות אקטיבית מהמעלה הראשונה. הוא חש אחריות להעברת השיעור. הוא מחויב להתאמץ ולהכין אותו מראש, להגיע אליו בזמן, וכמובן להעביר אותו כמיטב יכולתו. מגיד השיעור גם יודע שהעולם נתרם ממאמציו – יש אנשים המגיעים לשמוע את שיעורו בכל יום (או בכל פעם). הוא גם יכול להשתתף בשיעור בתור שומע פסיבי – כמובן, גם לפעילות זו חשיבות רבה.

באופן דומה, גם העיסוקים המשפחתיים מכילים בתוכם מאפיינים פסיביים ומאפיינים אקטיביים. המעורבות בחיי המשפחה המורחבת בתפקיד הסבא או הסבתא מתאפיינת באחריות רבה. ההורים מעורבים בחיי ילדיהם, בנתינת עצה ובעזרה ממשית. לעתים הם אף לוקחים על עצמם חלק מהאחריות לטיפול בנכדים. מעבר לכך, הם אחראים לעתים קרובות על החזקת המשפחה – ליישב סכסוכים, לארגן אירועים, ובאופן כללי לתמוך בילדיהם ולסייע להם במידת האפשר. כמו כן, המעורבות המשפחתית נושאת אופי של פעילות פסיבית. ההתעניינות של הסבא והסבתא בחיי משפחתם ממלאת את חייהם בתוכן ובמשמעות, גם אם הם אינם נוטלים בה תפקיד פעיל.

רבי נהוראי אינו מתייחס רק למצוקה הממונית של הזקן. הוא מתייחס בעיקר לדלות המתלווה לימים שהאדם אינו יכול לעסוק עוד בפעילות שמילאה את חייו במשמעות בצעירותו. השאיפה שלנו היא להגיע למצב של "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו". הפעילות שאנו מחפשים לימי הזקנה היא פעילות שתמלא אותנו במשמעות, ולא תגרום לנו חלילה להרגיש נבילה

לאנשים רבים מספקות הפעילות המשפחתית והישיבה בבית המדרש את הצורך במשמעות חדשה בימי הזקנה. אצל גברים חרדיים להתרשמותי לימוד התורה וחיי המשפחה מעניקים סיפוק ניכר והם אינם מרגישים חוסר משמעות או שעמום. בביקורי בית שאני עורכת בשעות הבוקר, בדרך כלל איני זוכה להיפגש עם בעל הבית, משום שהוא נמצא בבית הכנסת או בכולל. אין זה אלא כדברי רבי נהוראי, שהתורה אינה כשאר אומנויות העוזבות את האדם בימי הזקנה, אלא היא "נותנת לו אחרית ותקוה" בזקנותו:

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה: שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן: כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו – הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו – ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. (קידושין פב, א)

בניגוד לשאר אומנויות, אשר אינן יכולות לספק לאדם משמעות בימי זקנה, התורה משמרת את האדם ומחיה אותו גם בימי הזקנה.

כך או כך, דברי רבי נהוראי מלמדים אותנו כי בימי הזקנה עלינו לדאוג בשל כך שהפעילות שבה עסקנו רוב ימינו לא תספק אותנו עוד. "הרי הוא מת ברעב" בדברי רבי נהוראי אינו מתייחס רק למצוקה הממונית של הזקן. לעניין זה, התורה בדרך כלל לא תוכל לסייע. אם אין קמח אין תורה. הוא מתייחס בעיקר לדלות המתלווה לימים שהאדם אינו יכול לעסוק עוד בפעילות שמילאה את חייו במשמעות בצעירותו. השאיפה שלנו היא להגיע למצב של "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו". הפעילות שאנו מחפשים לימי הזקנה היא פעילות שתמלא אותנו במשמעות, שלא תגרום לנו חלילה להרגיש נבילה, אלא אדרבה, "דשנים ורעננים יהיו".

 

אתגר המשמעות לנשים חרדיות

לצד הפעילות התורנית של הגברים, רבות מהנשים שאני פוגשת מרגישות שהפעילות המשפחתית שהן עוסקות בה עם הגעתן לגיל זקנה אינה משמעותית דיה, או לכל הפחות ביחס לתפקידים שמילאו בעבר. שתי סיבות לכך. ראשית, לאדם המבוגר בימינו יש שפע של זמן. הפעילות המשפחתית עשויה למלא חלק מהזמן הזה, אך לא את כולו. נשים שלא פיתחו לעצמן תחומי עניין ועיסוק נוספים על העיסוק המשפחתי מוצאות מהר מאד כי הן משתעממות. כמו כן, נשים שעבדו בעבודות משמעותיות בחייהן לצד גידול המשפחה, מרגישות כי העיסוק המשפחתי לבדו אינו מספק אותן.

נשים שלא פיתחו לעצמן תחומי עניין ועיסוק נוספים על העיסוק המשפחתי מוצאות מהר מאד כי הן משתעממות. כמו כן, נשים שעבדו בעבודות משמעותיות בחייהן, לצד גידול המשפחה, מרגישות כי העיסוק המשפחתי לבדו אינו מספק אותן

יתרה מזו, היכולת של האשה לתרום באופן פעיל למשפחתה יורד עם הזמן. מגיל מסוים, אירוח המשפחה נעשה מטלה כבדה מדי עבור הזוג המבוגר. נשים רבות מגלות כי גם אם הן עדיין בריאות ועצמאיות, קשה להן לארח את ילדיהן בשבתות או להכין ארוחות לבנותיהן היולדות. אין להן אותה מידת המרץ כבעבר להכנת עוגה לשלום זכר או ארוחה לשכנים חדשים. כאשר פעילות זו מאבדת את יכולתה להעניק להן משמעות, לעתים קרובות הן אינן מוצאות משהו אחר למלא בו את החלל. כך, נשים בריאות ועצמאיות חשות בדידות ושעמום. הן יושבות ומצפות בכליון עיניים לביקורים של הילדים והנכדים בשעות הצהרים או בערב שבת, לאחר שעות העבודה או לאחר סיום הלימודים במסגרות החינוכיות.

הכרתי אשה, נכנה אותה הגב' כץ,¹ שעבדה בהוראה שנים רבות. הקן שלה התרוקן מספר שנים בטרם פרשה מעבודתה, והיא שאבה סיפוק רב ממשפחתה המתרחבת ומעבודתה בהוראה. ביקורים אקראיים של המשפחה במהלך השבוע ואירוחה בשבתות, לצד עבודתה בהוראה, סיפקו לה פעילות ערה. חייה היו מלאים ועשירים, והיא לא ראתה צורך לפתח תחומי עניין נוספים או תחביבים מיוחדים.

לפני שלוש שנים פרשה הגב' כץ מעבודתה בשל גילה. לא עבר זמן רב ומצב רוחה ירד פלאים. היא חשה שעמום וחוסר סיפוק וגילתה סימנים של דכדוך. היא מיעטה לצאת מהבית והמוטיבציה שלה לעשות דברים אחרים נחלשה מאד. הילדים שלה ניסו לשכנע אותה להשתלב במועדון שכונתי, אך היא לא ראתה את עצמה "זקנה", וסרבה להצטרף למועדון קשישים. רק לאחרונה, לאחר שלוש שנים של דכדוך וקושי ביציאה מן הבית, היא החלה להבין שהיא חייבת לעזור לעצמה אם היא רוצה ליהנות ולהפיק משמעות מעשרות שנות חייה הנותרות. בתמיכה רבה מהמשפחה, היא החלה להעביר שיעורי תורה לנשים. כך היא מצאה דרך לפעילות בעלת משמעות, שבה היא תעשה את מה שהיא אוהבת ויודעת היטב – ללמד, ותמשיך לתרום מידיעותיה ומכישוריה לאחרים. אילו היתה הגב' כץ מרחיבה את תחומי העניין שלה, את המעגלים החברתיים שבתוכם היא פועלת ואת האפשרויות העומדות בפניה טרם פרישתה, יתכן שהיו נחסכות ממנה שנים אלה של סבל ודכדוך.

עם זאת, פיתוח אפיקי משמעות עם ההגעה לגיל זקנה אינו פשוט ליישום. הוא דורש מודעות עצמית גבוהה, מוטיבציה חזקה ותמיכה וליווי של המשפחה.

 

אוגר בקיץ בן משכיל

יש ערך רב בפיתוח תחביבים אישיים, במציאת תחומים חדשים של עשייה חיובית ובהרחבת תחומי העניין לפני הגיל השלישי והרביעי. באופן זה, כאשר האדם מגיע לגיל זקנה, הוא מורגל בפעילות אקטיבית שאינה עבודה או גידול משפחה. כאמור, איכות החיים של האדם משתפרת בכך, ומעבר לכך, הפעילות משמרת אותו נמרץ ורענן ויכולה למנוע הידרדרות. כמו כן, אם בגיל השלישי מוצא האדם עניין במגוון תחומים, הרי שגם בגיל הרביעי, כאשר כבר אינו יכול לצאת ולבוא, ככל שמצבו הקוגניטיבי יישמר, יהיו חייו מלאי עניין. הוא יוכל להמשיך למצוא חידוש וטעם בתחומי העניין שלו.

יש ערך רב בפיתוח תחביבים אישיים, במציאת תחומים חדשים של עשייה חיובית ובהרחבת תחומי העניין לפני הגיל השלישי והרביעי. באופן זה, כאשר האדם מגיע לגיל זקנה, הוא מורגל בפעילות אקטיבית שאינה עבודה או גידול משפחה

כאשר הגב' דייטש, שהכרתי במסגרת עבודתי, היתה עצמאית ובריאה, היא הרבתה לעסוק באמנות. היא אהבה את התחום ורוותה ממנו סיפוק. לצד זאת, היא היתה מארחת שיעורי תורה בביתה במהלך השנים. כלומר היא היתה מעורה בפעילות אקטיבית שיש בה נתינה ואחריות, ואף מצאה זמן לעסוק בתחביביה. היא הגיעה לגיל הרביעי בגיל מופלג מאד, וגם אז, למרות מצבה הסיעודי, היא המשיכה לעסוק באמנות ולארח שיעורי תורה בביתה עבור נשות השכונה. היא בנתה לעצמה זקנה מלאת משמעות ואף היתה מודל חיובי לאחרים: הנכנסים לביתה התפעלו מעבודות האמנות שיצרה ומאופיה האופטימי.

מנגד, כאשר האדם אינו מרחיב את תחומי העניין שלו בגיל השלישי, הוא עלול ליפול למשבר בגיל הרביעי. אם האדם לא פיתח עניין בפעילויות המתאימות לגיל הרביעי בהיותו בריא וחזק יותר, הוא עלול להתקשות מאד למצוא עשייה כשהוא חלש ומרותק למקומו. קשה לפתח עניין בתחומים חדשים ולשנות הרגלים בגיל הרביעי.

מבחינה זו, ראוי לחשוב גם על הגברים. אם הדבר היחיד הנותן משמעות לאדם הוא ההליכה לבית הכנסת, אזי כל מאורע המונע מהאדם תנועה מועד למשבר. כל חולי המרתק את האדם למקומו עלול לגרום לו לאבד את המשמעות בחייו וליפול לבדידות ולדיכאון. שכיח מאד שזקנים נופלים ונעשים מרותקים לביתם למשך תקופה של חודשים. בגיל זקנה, חודשים ספורים שהאדם מרגיש שעמום ובדידות עלולים להיות קריטיים. כיוצא בו, בגיל הרביעי, ההליכה לבית הכנסת נעשית אתגר לא פשוט. היא עשויה להצריך סיוע של מטפל צמוד, שאינו זמין לכל אדם. זקנים שתחום הפעילות היחיד המעניק להם משמעות הוא השהות בבית הכנסת או הגעה לשיעורי תורה נמצאים בסיכון לאיבוד משמעות כשאינם יכולים להתמיד בכך.

 

הקושי בשינוי בגיל מבוגר

בעיה נפוצה בזקנה היא שהאדם מתרגל לכך שהמשמעות בחייו תלויה בסוג פעילות מסוים. לפתע, בהגעתו לגיל בוגר, פעילות זו כבר אינה רלוונטית עבורו והוא צריך למצוא תחום פעילות חדש. בימי הזקנה מדובר באתגר לא פשוט, כיוון שקשה מאד לשנות הרגלים בתקופת חיים זו ולמצוא את המרץ להתחיל להתעניין בדברים חדשים. אנשים רבים חווים משבר כאשר הם מגיעים למצב ששוב אינם יכולים לעסוק בפעילות שהורגלו בה, ושמילאה את חייהם משמעות. זוג יהודים מבוגרים שהכרתי, נכנה אותם מר וגברת שמעון, הם דוגמא טובה לכך.

בעיה נפוצה בזקנה היא שהאדם מתרגל לכך שהמשמעות בחייו תלויה בסוג פעילות מסוים. לפתע, בהגעתו לגיל בוגר, פעילות זו כבר אינה רלוונטית עבורו, והוא צריך למצוא תחום פעילות חדש. בימי הזקנה מדובר באתגר לא פשוט, כיוון שקשה מאד לשנות הרגלים בתקופת חיים זו ולמצוא את המרץ להתחיל להתעניין בדברים חדשים

מר שמעון היה רגיל להגיע בכל בוקר לבית הכנסת ולהישאר שם לאחר מכן לשיעור תורה. פעילות זו נתנה לו סיפוק, משמעות והנאה. מעבר לתפילה ולשיעור התורה, הוא היה פוגש בבית הכנסת את מכריו ואת חבריו ומבלה זמן בחברתם. אלא שברבות השנים נעשתה ההליכה לבית הכנסת קשה יותר ויותר, והביקורים של מר שמעון בו הלכו ונעשו נדירים. בהעדר הפעילות בבית הכנסת, מצא את עצמו מר שמעון בודד ומשועמם. הוא התמלא תחושת דכדוך, ומספר חודשים לאחר מכן חלה והתאשפז. מבית החולים חזר מר שמעון מרותק לכסא גלגלים, כך שהיציאה מביתו הפכה למבצע של ממש. מר שמעון הלך והתכנס בתוך עצמו, וכך נפגעה גם האינטראקציה עם סביבתו ועם משפחתו המורחבת.

אלא שבעקבות זאת חייה של אשתו, הגב' שמעון, התהפכו גם הם. הגב' שמעון היתה אשה עצמאית ועסוקה. קודם להידרדרות הבריאותית של בעלה היא היתה ממלאה את יומה במגוון תחומי עניין – היא קראה ספרים, יצאה לסיורים לימודיים והשתתפה בטיולים ובבילויים חברתיים. אולם בעקבות מצבו של בעלה היא החלה לזנוח את פעילויותיה האחרות ולהתמקד בטיפול בו.

אם בעבר היא ראתה בעצמה עקרת בית – תפקיד שמילאה במסירות רבה – אשר משלבת את הטיפול בבית בפעילות לימודית וחברתית, הרי שבעקבות המשבר שפקד את בעלה היא החלה לראות את תפקידה הבלעדי בסיעוד בעלה. היא זנחה אפוא את שאר פעילויותיה. המצב העגום של בעלה ורגשי החמלה והאמפתיה כלפיו מילאו אותה חוסר אונים.

במצב זה, הדבר הטוב ביותר שהיה אפשר להציע לגב' שמעון היה סיוע ותמיכה נפשית. אולם הסיפור של הזוג שמעון מגלה בעיה רחבה יותר. כאשר אדם מתרגל לכך שהמשמעות בחייו מצטמצמת לסוג פעילות אחד – במקרה זה, הטיפול בבעל או ההליכה לבית הכנסת – הפסקת אותה פעולה מסיבה כלשהי גוררת משבר חמור.

סיפורה של הגב' מרקוביץ' ממחיש את הקושי בשינוי, אך גם את החשיבות של מציאת משמעות חילופית.

חייה של הגב' מרקוביץ' נעו באותם ימים סביב בעלה. היא התרגלה לכך שחייה מקבלים משמעות מן הטיפול בו. הבעיה היתה שלאחר פטירתו היא לא ידעה במה להעסיק את עצמה. היא החלה להרגיש שאיבדה משמעות לחייה, והפכה חסרת מעש ומדוכדכת

הגב' מרקוביץ' התאלמנה ל"ע בשנים האחרונות. בשנותיו האחרונות היה בעלה, מר מרקוביץ', סיעודי לחלוטין. חייה של הגב' מרקוביץ' נעו באותם ימים סביב בעלה. חייה קיבלו משמעות מן הטיפול בו. הבעיה היתה שלאחר פטירתו היא לא ידעה במה להעסיק את עצמה. היא החלה להרגיש שאיבדה משמעות לחייה, והפכה חסרת מעש ומדוכדכת. לראשונה בחייה היא פיתחה תלות בילדיה.

הילדים נוכחו בקושי של אמם וניסו לשכנע אותה לעשות דברים שחשבו כי ייטיבו עמה. למשל, הם הציעו לה להשתלב במועדון למבוגרים באזורה. אולם כיוון שהמועדון היה מיועד לאוכלוסיה הכללית, היא סירבה להצטרף אליו. לא עבר זמן רב והגב' מרקוביץ' החלה להידרדר מבחינה בריאותית. היא סבלה מכאבים בגפיים והרגישה חלשה.

כעבור פרק זמן נוסף, בעקבות דחיפה חוזרת ונשנית מילדיה, היא הסכימה לנסות את הפעילות במועדון הזקנים. היא התקשרה לברר את כשרות האוכל במקום, וכאשר קיבלה תשובה שהשביעה את רצונה, התרצתה לבדוק את האפשרות. באותו אחר הצהרים חזרה הגב' מרקוביץ' לביתה מאושרת. היא התקשרה אל ילדיה ואלי נלהבת כדי לחלוק את החוויה החיובית שעברה במקום. היא החלה להגיע לפעילות באופן יומיומי, ובסופי שבוע חיכתה בכליון עיניים לימי ראשון.

לאחר זמן מה היא חלתה והתאשפזה. ילדיה חשבו שלא תוכל לחזור לפעילות, ובצער רב עדכנו את האחראים שהיא זקוקה למנוחה ותחסר עד להודעה חדשה. הגב' מרקוביץ' שמעה כי גורלה נחרץ ללא ידיעתה, ויום לאחר שחרורה מבית החולים התקשרה אלי. היא הבהירה לי שהיא רוצה, מסוגלת וחייבת להמשיך להגיע לפעילות באופן יומיומי. ביום למחרת היא חזרה לפעילות והיא ממשיכה בכך עד היום. לדבריה, היא מאושרת ומלאת סיפוק.

 

האומץ להשתנות

רבים בגיל השלישי ואף בגיל הרביעי מקבלים די סיפוק ומשמעות מפעילותם. אולם יש אחרים שאף שהם מצליחים למלא את זמנם בדרך כלשהי, הם אינם מרגישים כי הפעילות שהם עושים משמעותית דיה. גם אם האדם אינו מגיע למצב של דיכאון, דכדוך ובדידות, הוא ירגיש עייפות, משום שהפעילות אינה ממריצה אותו. כמובן, כל פעילות עדיפה על חוסר פעילות, אולם אם אנו רוצים למלא את שיבתנו במשמעות, ולהזדקן "דשנים ורעננים", אנו נדרשים לעשות יותר. יש צורך במודעות אישית ובאומץ רב כדי להרחיב את הפעילות האקטיבית במעבר בין גיל הורות לגיל זקנה, ועוד יותר מכך בגיל הרביעי.

אם אנו רוצים למלא את שיבתנו במשמעות, ולהזדקן "דשנים ורעננים", אנו נדרשים לעשות יותר. יש צורך במודעות אישית ובאומץ רב כדי להרחיב את הפעילות האקטיבית במעבר בין גיל הורות לגיל זקנה, ועוד יותר מכך בגיל הרביעי

יש דרכים רבות ליצור משמעות או להגדיל משמעות קיימת. ראשית, יש חשיבות עליונה לפתוח את הראש לדברים אחרים. אחד הצעדים החשובים ביותר לקראת זקנה משמעותית הוא המוכנות להתנסות בדברים מוכרים פחות, שגרתיים פחות. כאמור, לאנשים מבוגרים קשה לשנות הרגלים. אם הפעילות שהורגלנו בה אינה רלוונטית לנו או אינה מעניקה לנו עוד משמעות, אנו בבעיה.

לעתים אני ממליצה לאנשים על שינויים קטנים, רק כדי לצאת מתוך התפיסה שבגיל מבוגר איננו מסוגלים להתחדש ולפתח עניין בדברים בלתי מוכרים. אדם היוצא לטיול רגלי בשעות בוקר במסלול קבוע יכול לשנות את המסלול שלו, אפילו במעט: לצעוד על המדרכה השמאלית במקום על הימנית. הגיוון, פתיחת הראש, היציאה מחוץ לשגרה מרעננים את האדם ומסייעים לו למצוא משמעות בחיי היומיום. עצם השינוי גורם לאדם לראות מראות חדשים, לשים לב לדברים שהיו תמיד בדרכו אך לא השגיח בהם. פתאום צעידת הבוקר עצמה מקבלת משמעות חדשה.

וכן, כשאדם רואה מודעה בקופת חולים המפרסמת חוג בנושא כלשהו, כדאי לו לחשוב פעמיים ולא להגיב אוטומטית "אין צורך, זה לא מעניין אותי". אפשר לברר, ליצור רשימת חסרונות מול יתרונות, ולהגיע פעם אחת כדי לראות איך זה. הבעיה היא שאנשים רבים, במיוחד בגיל מבוגר, רגילים לדחות על הסף דברים שאינם מוכרים להם. אך זהו בדיוק מה שנדרש: הגיל עצמו דורש מאתנו שינוי.

תוחלת החיים של האדם התארכה כיום באופן משמעותי. בניגוד לשנים עברו, כאשר אדם מגיע לגיל 70-65 מצפות לו שנות חיים רבות. הוא יכול להיפתח לשינוי ולגרום לשנותיו להיות ארוכות ומלאות משמעות וסיפוק, או לתת להן לחלוף בעצלתיים, והשגרה תכתיב את סדר יומו. רק לאחר שהראש נפתח לרעיונות שונים, אפשר לדבר על סוגי פעילויות אפשריים כדי לבנות חיים משמעותיים.

 

מציאת משמעות מותאמת

לכל אדם אופיו, כישוריו, מעלותיו וחסרונותיו, קשייו ויכולותיו. בכל שלב בחיים קיימים אתגרים וכל אדם מתמודד בתוך נסיבות חייו. ניתן בקלות להאשים את נסיבות חיינו בהיעדר המשמעות ולפטור את עצמנו מהשתדלות. אנשים זקנים קרובים יותר לחוות חולי ואבדן ל"ע. הדבר מקשה עליהם למצוא כוח לפעילות אקטיבית ולהתייחסות אופטימית כלפי החיים.

אולם בכל גיל ובכל מצב יש דבר מה שניתן לעשות כדי שחיינו יהיו משמעותיים יותר. מודעות אישית ורצון של הזקן לעזור לעצמו לפתח משמעות ולהרחיב את עיסוקיו, בהתייעצות עם בני משפחה ואנשי מקצוע, יסייעו לכל אדם למצוא משמעות לחייו לעת זקנתו – ואף קודם לכן.

בכל גיל ובכל מצב יש דבר מה שניתן לעשות כדי שחיינו יהיו משמעותיים יותר. מודעות אישית ורצון של הזקן לעזור לעצמו לפתח משמעות ולהרחיב את עיסוקיו, בהתייעצו עם בני משפחה ואנשי מקצוע, יסייעו לכל אדם למצוא משמעות לחייו לעת זקנתו – ואף קודם לכן

יש סוגי פעילות רבים שזקנים יכולים למצאם מתאימים עבורם. במסגרת עבודתי אני מעודדת את הזקנים לחשוב על כך בכוחות עצמם, או בשיחה עם בני גילם. כל אדם מכיר את עצמו היטב, וכאשר הוא נפתח לרעיון לנסות דברים אחרים, הוא מתחיל לחשוב על האפשרויות העומדות בפניו ומגלה אופקים חדשים.

פעילות אקטיבית בעלת משמעות תהיה בעיקר עבודה בתשלום כלשהו. כאשר האדם עובד בעבודה שמישהו משלם לו עליה, הוא חש שעבודתו נצרכת. עבודה בתשלום היא פעילות אקטיבית במובן של האחריות שיש בה ותחושת הנתינה. גם עבודה בהתנדבות היא אופציה טובה, ככל שהאדם מרגיש אחריות כלפיה והיא נצרכת ומוערכת.

מציאת עבודה חדשה המותאמת לגמלאים אינה קלה. לאחרונה השיק הג'וינט את תכנית "הפלוס בשישים", אשר מטרתה לעזור לגמלאים להשתלב במשרות איכותיות ומגוונות ובשכר ראוי. התכנית מפעילה שמונה מרכזים ברחבי הארץ. השרותים הניתנים במרכזים כוללים ליווי פרטני בחיפוש עבודה, עזרה בכתיבת קורות חיים וסדנאות העצמה.

עם זאת, תכנית זו רלוונטית פחות לציבור החרדי. רובן של הנשים החרדיות בגיל הזקנה היו עקרות בית או מורות. בשנים הקרובות עתיד נתון זה להשתנות, אבל לעת עתה זוהי תמונת המצב. כיוצא בו, רבים מהגברים החרדיים בגילים אלו שימשו "כלי קודש" במסגרות שונות, ובאופן כללי, אין להם תארים אקדמיים. המסגרת הנוכחית של תכנית "הפלוס בשישים" מתאימה יותר לבעלי תארים והתמחויות.

עקרות בית חרדיות רבות יוכלו להשתלב בגיל מבוגר בסוגי עבודות שונים. כעת, לאחר שהן סיימו לגדל את הילדים ויש להן זמן פנוי רב יותר, הן יכולות לעבוד במשרות חלקיות בעבודות שונות ולתרום מנסיונן העשיר בגידול משפחה ברוכת ילדים. כמו כן, גברים חרדיים יכולים למצוא עבודות שונות המתאימות לכישוריהם

יש מקום לשקול הקמת תכנית דומה עבור חרדים. עקרות בית חרדיות רבות יוכלו להשתלב בגיל מבוגר בסוגי עבודות שונים. כעת, לאחר שהן סיימו לגדל את הילדים ויש להן זמן פנוי רב יותר, הן יכולות לעבוד במשרות חלקיות בעבודות שונות ולתרום מנסיונן העשיר בגידול משפחה ברוכת ילדים. כמו כן, גברים חרדיים יכולים למצוא עבודות שונות המתאימות לכישוריהם, כגון לימוד שיעורי תורה פרטיים, הכנת ילדים לבר־מצוה ועריכת ספרים.

יש גם פעילות התנדבותית משמעותית לגיל זקנה. אנשים בגיל השלישי יכולים לבקר קשישים בודדים בביתם באמצעות עמותות וארגונים כגון "יד שרה", "עזר מציון", "משגב לקשיש", לשכות רווחה שכונתיות ועוד. ניתן גם לבקר חולים ולחלק אוכל בבתי חולים, למסור שיעור תורה בבית כנסת, ללוות זקנים בודדים לתורים רפואיים או למשרדים ממשלתיים, לארגן פעילות עבור זקנים אחרים או להיות אחראים על פעילות קיימת.

במקומות שונים בארץ יש תכנית התנדבותית בשם "בנק הזמן". במסגרתה תורם כל משתתף מזמנו ומכישוריו, ובתמורה הוא מקבל את זמנו של אחר. לדוגמא, אשה יכולה ללמד סריגה חברה אחרת בבנק הזמן, ובתמורה לכך היא יכולה 'לקנות' שעת הדרכה בשימוש במחשב, שמציעה משתמשת אחרת בבנק הזמן. מסגרת זו מאפשרת לאנשים לממש את כישוריהם השונים, לתרום מהם לחברה ולהיתרם בחזרה. הם מעניקים גם רשת משמעותית של קשרים חברתיים, שהבסיס שלהם הוא נתינה.

גברים חרדיים בגיל השלישי מוצאים כאמור את עיקר המשמעות שלהם בפעילותם בבית הכנסת ובבית המדרש. עם זאת, הם יכולים גם לבקר קשישים מרותקי בית וללמוד אתם בחברותא. באמצעות זאת הם זוכים למצוה כפולה: הם עוסקים בלימוד תורה, וגם עושים חסד עם קשיש המרותק לביתו, אשר כל המשמעות בחייו היתה לימוד תורה, ועתה אינו יכול ללכת עוד לבית המדרש. הם יכולים גם לקחת על עצמם תפקיד של ארגון מניינים בביתם של קשישים המרותקים לביתם וכיוצא בזאת. לצד זאת, אנשים המוצאים סיפוק בעצם ההליכה לבית הכנסת ולבית המדרש יכולים לקחת בהם חלק פעיל יותר. זקנים בגיל השלישי יכולים להתנדב לסידור המדפים ולהחזרת ספרי הקודש לארונות בבית הכנסת. כיוצא בו, ישנן פעילויות התנדבותיות במסגרות החינוך החרדיות. קשישים בגיל הרביעי המתקשים להתנייד יכולים לארח שיעורי תורה בביתם.

הגב' סופר מארחת שיעורי תורה בביתה. הגב' קראוס מגייסת תרומות להכנסת כלה. מר רובין לומד חברותא בטלפון עם גברים מרותקי בית. אנשים אלו גילו יוזמה ומצאו מקום לתרום בו מיכולותיהם ומכישוריהם. הם חווים תחושות סיפוק ומשמעות על ידי עשייה אקטיבית, ועל הדרך, החברה כולה מרוויחה

מר שלומוביץ הוא ניצול שואה, אשר מספר את הסיפור האישי שלו באירועים שונים. הוא מתקשה כבר להתנייד בכוחות עצמו, ובכל פעם מגיעים לאסוף אותו מביתו במונית. התרומה שלו חשובה לו כל כך, שהוא ממשיך להשקיע מאמץ. הגב' רובינשטיין נטלה על עצמה אחריות במסגרת מועדון הקשישים. היא מגיעה מוקדם לפעילות השבועית כדי לדאוג לארוחת בוקר למשתתפות. הגב' סגל שרה במקהלות בצעירותה. היא יזמה אירוע מוזיקלי סביב החגים במועדון הקשישים שבו היא נמצאת, שם היא הופיעה בפני חברותיה למועדון. היא עושה למען חברותיה ומארגנת אירוע נחמד שכולן ייהנו ממנו, אבל יותר מהכל היא נתרמת בעצמה. הישיבה על הבמה מול המיקרופון מחזירה אותה לחיים ונותנת לה משמעות. הגב' מרציאנו מתנדבת לחלוקת תווי קניה לביגוד עבור חתנים נזקקים. הגב' סופר מארחת שיעורי תורה בביתה. הגב' קראוס מגייסת תרומות להכנסת כלה. מר רובין לומד חברותא בטלפון עם גברים מרותקי בית. אנשים אלו גילו יוזמה ומצאו מקום לתרום בו מיכולותיהם ומכישוריהם. הם חווים תחושות סיפוק ומשמעות על ידי עשייה אקטיבית, ועל הדרך החברה כולה מרוויחה.

הדור המבוגר שלנו הוא משאב חברתי חשוב מאד. אריכות הימים מאפשרת לנו ליהנות מהניסיון ומחכמת החיים של הורינו לאורך זמן. לצד הזמן שאנשים מבוגרים מקדישים למשפחתם ולעיסוקיהם הפרטיים, הם יכולים לתרום גם לחברה כולה, דרך עבודה בתשלום מספר שעות ביום או דרך פעילות התנדבותית משמעותית.

 

לא לחדול מפעילות

כאמור לעיל, מעבר לפעילות אקטיבית שבה האדם מגלה אחריות ונותן מעצמו, יש פעילות שהמשתתף בה נמצא בעמדת מקבל, אך היא משמעותית גם כן. פעילות זו מעניקה לאדם עניין, והיא גם תורמת ליצירת חברויות ואינטראקציות בינאישיות. בכל רחבי הארץ מפוזרים מועדונים למבוגרים שבהם הם יכולים ליהנות מחוגים, מהרצאות ומפעילויות חברתיות שונות.

בשכונות החרדיות ניתן למצוא מועדוני קשישים ייחודיים לנשים חרדיות, נוסף לפעילויות ולהרצאות מותאמות בתחומי עניין. התפוסה במועדונים אלו מלאה, והמשתתפות מבקשות להוסיף פעילויות על מה שמסגרות אלו יכולות לספק. לא ידוע לי על מועדונים ייעודיים לגברים, משום שהם מוצאים עניין בבתי כנסת ובכוללים, כאמור. יש מקום לשקול הקמת מסגרת לזקנים, בעלת אופי של בית מדרש מורחב, אבל יש לבדוק אם אכן יש צורך בכך.

עם זאת, להתרשמותי, אחוז הנשים הנשארות בבית ולא משתתפות בפעילות גדול באופן משמעותי מאחוז המשתתפות. יכולות להיות מספר סיבות לכך. ראשית, היעדר מידע. זקנים חרדיים רבים אינם יודעים על פעילות המועדונים ואין להם דרך להתעדכן בנעשה בהם. ואכן, לאחרונה החלו המתנ"סים החרדיים לפרסם את פעילותם בעיתונים או בעלונים חרדיים שכונתיים. במקומות אחרים הנהלת המועדון אינה חרדית והאוכלוסיה בו מעורבת. דבר זה מעורר בחרדים רבים חוסר נוחות, גם אם הפעילות עצמה מעניינת אותם.

נשים המסרבות ללכת לפעילות שיכלו למצוא בה טעם או עניין, ותמורת זאת נשארות בבית בחוסר מעש, גורמות נזק לעצמן. משום כך, חשוב שהמשפחה והסביבה יבינו את נחיצות ההשתלבות בפעילויות השונות, כדי לתת לכך לגיטימציה ולהפחית את החשש ואת החשדנות

קבוצה אחרת של סיבות קשורה לחוסר מוטיבציה, לבושה, לקושי להרגיש קשישה וכיוצא באלו. קבוצה זו שייכת למה שכינתי למעלה "חשש משינוי". קשה לאנשים מבוגרים לשנות הרגלים, ולעתים קשה גם להשלים עם העובדה שאנו נמצאים בשלב אחר בחיים. אולם כל פעילות עדיפה על חוסר פעילות. נשים המסרבות ללכת לפעילות שיכלו למצוא בה טעם או עניין, ותמורת זאת נשארות בבית בחוסר מעש, גורמות נזק לעצמן. משום כך, חשוב שהמשפחה והסביבה יבינו את נחיצות ההשתלבות בפעילויות השונות, כדי לתת לכך לגיטימציה ולהפחית את החשש ואת החשדנות. המשפחה צריכה לדרבן את ההורה להשתלב בפעילות, ואף ללוות אותו לשם, אם הוא זקוק לכך.

לצד זאת, יש נשים שהיו רוצות להשתלב בפעילות, אך הן מרגישות שאין להן פנאי לכך, פיזית או נפשית, בעקבות הטיפול בבן הזוג או בעקבות מצב רפואי מורכב. כפי שתיארתי לעיל, לעתים הטיפול בבן הזוג הסיעודי שואב את כל הזמן ואת כל הפניות הרגשית של בן הזוג השני. במצבים אלה אני ממליצה לקשישים לתת לאחד מבני המשפחה למלא את מקומם, אפילו פעם בשבוע, ולצאת להתאוורר בפעילות משמעותית ומהנה, כולל מפגש חברתי. דבר זה ייתן להם כוח להמשיך לטפל בבן הזוג החולה. כן יקל עליהם לחזור לשגרה כאשר בן הזוג לא יצטרך את טיפולם. כמו שתיארתי לעיל, כאשר הטיפול בבן הזוג נעשה לפעילות המשמעותית היחידה, הפסקתו עלולה לגרום למשבר משמעות. גם במקרים של מצבים רפואיים אישיים, אני מעודדת את הקשישים לבחור זמן בשבוע שהם מפנים מפעילות רפואית ומקדישים להתעסקות בתחומי עניין משמעותיים.

הזקנה היא חלק אינטגרלי מהחיים. היא אחד החלקים של מעגל החיים, ולא ניתן להתחמק ממנה. כיום היא גם הולכת ומתארכת. לכל אחד מאתנו יש יכולת השפעה על הדרך שיזדקן, ואפילו על הגיל שיזדקן. ככל שניטיב להרחיב את אופקי המשמעות שלנו לעת זקנה, כך יהיו חיינו מלאים ועשירים יותר

גורם נוסף לכך שהקשישים והקשישות אינם משתלבים באופן מספק בפעילות המועדונים הוא שלא תמיד הפעילות מותאמת להם. גורם זה נמצא באחריות הרשויות והמערכות המדיניות. קיימת חשיבה מתמשכת כיצד לזהות צרכים שכונתיים על פי התייחסות מגדרית, תרבותית ומגזרית, כדי לבנות מערך של פעילויות מותאמות לקהל היעד. באופן זה יהיו השרותים מותאמים לאוכלוסיה, ולא יהיה צורך שהאוכלוסיה תתאים את עצמה לשרותים הקיימים. יש כיום מודעות גדולה יותר לנקודה זו, והרשויות הממונות על הפעלת מועדוני הזקנים כבר פועלות בכיוון זה. עם זאת, עוד עבודה רבה לפנינו כדי שאנשים בגיל השלישי והרביעי יצליחו למצוא בחייהם משמעות וסיפוק.

***

הזקנה היא חלק אינטגרלי מהחיים. היא אחד החלקים של מעגל החיים, ולא ניתן להתחמק ממנה. כיום היא גם הולכת ומתארכת. לכל אחד מאתנו יש השפעה על הדרך שיזדקן, ואפילו על הגיל שיזדקן. ככל שניטיב להרחיב את אופקי המשמעות שלנו לעת זקנה, כך יהיו חיינו מלאים ועשירים יותר.

כאמור, לדור שלנו מצפה ברוך השם זקנה ארוכת ימים. היא יכולה להימשך עשרים שנה ויותר. חיים של פעילות בגיל הזקנה עושים את השנים הללו לבעלות משמעות, ועוזרים לנו למנוע מחלות פיזיות ונפשיות. הציבור החרדי כבר מצטיין בהתייחסות המכבדת ובמשמעות העמוקה שהוא מעניק לזקנה. עם זאת, חשיבה חיובית ופתיחת הראש לתחומי עניין נוספים, כגון עבודה והתנדבות, חוגים והעשרה, עשויות לתרום תרומה חשובה לחיי האדם ולחברה כולה.

לכל אחד ואחד מאתנו יש אחריות אישית ומשפחתית בנוגע לבניית משמעות טרם זקנה ותוך כדי הזקנה. בתור קהילה יש לנו אחריות לדאוג לחיים של משמעות עבור הקשישים החלשים והבודדים יותר. אני תפילה שחיינו יהיו מלאי משמעות בהגיענו לימי הזקנה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב, עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

[1] השמות המופיעים במאמר שונו לשם שמירת הפרטיות.

תמונה: Bigstock