גיל הזהב?

מאמר תגובה ל"הזדקנות עם משמעות"

אחת הבעיות הפחות מוכרות של גיל הזקנה היא המצוקה הכלכלית. זקנים רבים, גם מי שעבדו כל ימיהם בעבודה מכובדת, סובלים בערוב ימיהם ממחסור. העדר פנסיה, עלייה ביוקר המחיה והצרכים הרפואיים המתגברים יוצרים מעמסה כלכלית שזקנים אינם יכולים לעמוד בה. אלא שלעתים קרובות בני המשפחה הקרובים אינם מבחינים במצוקה הכלכלית של הוריהם.

ה' אדר א' תשע"ט

לגיל הזקנה יש יתרונות רבים. במסורת היהודית שמור מקום של כבוד לזקנה וניתן לראות בו זמן שבו האדם מגיע לשיאו, ולא תקופה של דעיכה. עם זאת, לגיל הזהב יש הבטים שאינם כה זוהרים. מהמרכזיים שבהם הוא ההבט הכלכלי. טרדת הפרנסה מעסיקה את האדם בכל גיל. אולם הסיפור נעשה מורכב יותר בגיל שצרכיו הפיזיים והכלכליים של האדם גדלים, ואילו יכולתו לדאוג לפרנסתו הולכת ומצטמצמת.

לפי נתוני שנתון הזקנה של מכון מאיירס־ג'וינט־ברודקייל, כחמישית מכלל המשפחות שבראשן עומדים בני 65 ומעלה הן משפחות עניות. ישנם אלפי קשישים בישראל, חלק גדול מהם נמנה על הציבור החרדי, המתמודדים עם מצוקה כלכלית משמעותית. על הגורמים לכך נדון במאמר זה.

תוחלת החיים ההולכת ומתארכת יוצרת מצב שאנשים זקוקים להכנסה שנים רבות לאחר שהפסיקו לעבוד. לצד זאת, בתקופת הזקנה הצרכים האישיים רק הולכים ומתגברים. הוצאות הרפואה גבוהות באופן משמעותי, הניידות פוחתת והרגישות גוברת

אנשים נוטים לחשוב על מצוקה כלכלית בתור בעיה של הדור הצעיר, ומנגד לראות באנשים מבוגרים את השכבה המבוססת של החברה. מדובר אחרי הכל באנשים שעבדו כל ימיהם, שגידלו משפחה וחיתנו ילדים, והגיעו למקום המכובד של דאגה לאחרים. אלא שתוחלת החיים ההולכת ומתארכת יוצרת מצב שאנשים זקוקים להכנסה שנים רבות לאחר שהפסיקו לעבוד. לצד זאת, בתקופת הזקנה הצרכים האישיים רק הולכים ומתגברים. הוצאות הרפואה גבוהות באופן משמעותי, הניידות פוחתת והרגישות גוברת.

הבעיה היא שאנשים צעירים – בנים ונכדים לאוכלוסיה מבוגרת – אינם מודעים לעלויות המחיה הגבוהות של הזקנה. הם גם אינם נותנים דעתם על מקורות ההכנסה של הוריהם. כך, תכופות אין בני המשפחה מודעים למצוקה הכלכלית של ההורה המבוגר. במסגרת עבודתי אני נפגשת לא אחת עם בני משפחה המסורים מאד להוריהם, ועם זאת אין להם מושג כלל מהו מצבם הכלכלי.

בדברי להלן אבקש להעלות תשומת לב למצוקה הכלכלית בגיל המבוגר. אתאר את הגורמים השונים למצוקה ואת הסיבות לכך שהסביבה אינה מודעת אליה. דברי מכוונים בעיקר לקהל הצעיר יותר – אלה שיש להם הורים, שיתכן שסובלים ממצוקה כלכלית. לצד זה, הדברים יכולים לשמש איתות והכוונה לאנשים צעירים לקראת ימי הזקנה.

 

מדוע זקנים רבים נעשים עניים?

במסגרת תפקידי, עובדת סוציאלית במחלקה גריאטרית פנימית בבית חולים, אני נתקלת בקשישים במצבים שונים. לעתים קרובות מדי, הקשישים שאני פוגשת מתמודדים לא רק עם קשיים בריאותיים, אלא גם עם מצוקה כלכלית משמעותית. הכואב ביותר הוא לפגוש אנשים שעבדו במהלך חייהם בעבודה מסודרת, גידלו משפחה לתפארת, וכעת, בערוב ימיהם, הם הופכים נזקקים. כמה סיבות נפוצות למצב עניינים זה:

העדר פנסיה

בציבור החרדי, שכיח למצוא אנשים ללא קצבת פנסיה. בעבר, שררה חשדנות רבה בחברה החרדית כלפי "הממסד" של המדינה – כפי ששררה (בצדק רב) ביחס לארצות הגולה. חשדנות זו גרמה, בין השאר, לתופעה רחבה של "עבודה בשחור" – עבודה ללא דיווח לרשויות (ביטוח לאומי ומס הכנסה), וללא זכויות סוציאליות כגון הפרשה לקרן פנסיה. כך ארע שאנשים עבדו כל חייהם מבלי שתהיה להם קרן פנסיה.

לעתים קרובות מדי, הקשישים שאני פוגשת מתמודדים לא רק עם קשיים בריאותיים, אלא גם עם מצוקה כלכלית משמעותית. הכואב ביותר הוא לפגוש אנשים שעבדו במהלך חייהם בעבודה מסודרת, גידלו משפחה לתפארת, וכעת, בערוב ימיהם, הם הופכים נזקקים

לפני שנה פגשתי את אברהם, יהודי ירושלמי מלא תורה וקדושה ושמחת חיים, אשר חינך דורות של ילדים. ר' אברהם הוא סמל ומופת לאדם חרוץ שעמל כל חייו על מנת לפרנס את משפחתו הענפה, והמשיך בכך שנים רבות לאחר גיל הפרישה הרשמי. אולם, כיוון שהגיע היום שבו כוחותיו לא עמדו לו להמשיך במלאכה הקדושה של חינוך ילדי ישראל, מצא ר' אברהם את עצמו ללא כל מקור הכנסה. בחיידר שבו עבד שולמה משכורתו מדי חודש במזומן, ללא כל דיווח רשמי. ר' אברהם, שכל ימיו הסתפק במועט, לא הניח כסף לימי זקנה. כך הפך בגיל שיבה – לאחר שגידל משפחה מפוארת, פרנס את ילדיו בכבוד במשך שנים והעמיד דורות של תלמידים – לנזקק.

להעדר פנסיה יש סיבות נוספות. לפעמים המעסיק לא הפריש עבור העובד, שלא מידיעתו, תוך ניצול בורות יחסית של הציבור החרדי בכל הנוגע לזכויות סוציאליות. כן, בעבר לא היה חוק שחייב עצמאים להפריש לפנסיה. כך ניתן למצוא בעלי עסקים שנהנו למשך שנות עבודתם מיציבות כלכלית, אך לעת זקנתם היו לנזקקים. במקרים אחרים, השוק המשתנה דורש התחדשות בעסק, אך האדם המבוגר מתקשה להתאים את עצמו לדרישותיו. דוגמא לכך היא מר דוד, שניהל במשך שנים חנות מכולת מצליחה בשכונתו. לאחר עשרים וחמש שנים שבהן שירת בנאמנות את תושבי השכונה, נפתח באזור סניף חדש, מרווח ומאיר עיניים של רשת ארצית. מר דוד לא הצליח לעמוד בתחרות, ובמהרה מצא את עצמו בהליכי פשיטת רגל וללא כל מקור הכנסה.

ירידת ערך החסכונות

לעתים אני נתקלת באנשים מסודרים מאוד שלאורך השנים ניסו לחיות בחשבון ולחסוך כסף ליום פקודה. אולם, סכום הכסף שהניחו בצד בעמל של שנים אינו מספק אותם כיום, בשל העלייה ביוקר המחיה ותנודות כלכליות אחרות שהם לא לקחו בחשבון.

את בני הזוג ישראל ורבקה אני מכירה זה שנים רבות. הם מסוג האנשים המוכיחים שהעולם מלא בטוב. הם משקיעים במשפחה ובילדים, ומאירים פנים לכל אדם. ישראל ורבקה הם הורים לשבעה ילדים, והם חיו כל ימיהם בדירה שכורה בירושלים. כאשר הגיעו ילדיהם לפרקם, עמדו ישראל ורבקה על כך שבני הזוג הצעיר ירכשו דירה עם נישואיהם, על מנת שלא יאלצו, כמוהם, לשלם שכירות לאורך שנים.

השחיקה בערך הכסף והעלייה ביוקר המחיה מביאות לכך שגם אנשים אחראיים שהשתדלו לחסוך כסף לימי הזקנה נקלעים למצוקה כלכלית. לצד זה, אנשים אינם מודעים לצרכים הכלכליים המוגברים של ימי הזקנה ואינם מוכנים לקראתם

לאחר שארבעה מילדיהם התחתנו וקנו דירות בבית שמש, נלחצה רבקה מאוד. היא חששה שכאשר תזדקן, תישאר להתגורר בירושלים בגפה, רחוקה מהילדים ומהנכדים שיבואו בעזרת ה'. בני הזוג החליטו כי בזקנתם הם יעברו להתגורר בבית שמש, סמוך לילדים. באותם ימים דירה בבית שמש היתה שווה כמאה אלף דולר. על מנת להבטיח את עתידם הכלכלי הם הפקידו שמונים אלף דולר בתכנית חיסכון של עשרים שנה, מתוך חשיבה כי בזמן הזה הכסף יישמר ויצבור רווחים, וישתחרר בדיוק בזמן על מנת לקנות דירה נוחה בבית שמש קרוב לילדים.

לאורך השנים לא התעסקו עוד בני הזוג בעניין זה וחיו בתחושה כי העניינים מסודרים על הצד הטוב ביותר. לפני שנתיים הגיעו מרבית הדיירים בבניין שבו ישראל ורבקה מתגוררים להסכמה על פינוי בינוי מרצון. כך פג תוקפו של חוזה השכירות של בני הזוג, והם החליטו כי הגיע הזמן להוציא את הכסף מתכנית החיסכון. אלא שעם ההגעה לבנק התברר גודל השבר. התמורות הכלכליות המשמעותיות במשק השפיעו על גובה התשואה של תכנית החיסכון, והסכום שהפקידו כמעט לא גדל. מנגד, העפילו מחירי הדירות בבית שמש לגבהים שאיש לא שיער, ושמונים אלף דולר אינם מספיקים כיום אפילו לדירת חדר. כך מצא את עצמו זוג אחראי ושקול בגיל מבוגר בפני שוקת שבורה.

השחיקה בערך הכסף והעלייה ביוקר המחיה מביאות לכך שגם אנשים אחראיים שהשתדלו לחסוך כסף לימי הזקנה נקלעים למצוקה כלכלית. לצד זה, אנשים אינם מודעים לצרכים הכלכליים המוגברים של ימי הזקנה ואינם מוכנים לקראתם.

הצרכים של הגיל המבוגר

כאמור, דורנו התברך בכך שתוחלת החיים הממוצעת התארכה מאוד. אולם ברכה זו מעלה גם התמודדויות כלכליות חדשות, ביניהן החזקת עובד זר, שיפוצים והתאמה של הבית למגורים של אדם סיעודי או מימון בית אבות. מדובר בהוצאות משמעותיות, שפנסיה ממוצעת וקצבת זקנה מתקשות לממן. שחקן נוסף בזירה הכלכלית הוא מצבו הרפואי של האדם. חלק מהתרופות שאדם זקוק להם בגיל הזקנה אינן נכללות בסל התרופות, ואינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי. לעתים מדובר בהוצאה חודשית כבדה.

כאשר הבין הרוקח עבור מי הגעתי, הוא ביקש ממני להתאזר בסבלנות, כיוון שיידרש זמן רב לארגן את התרופות. בסופו של דבר, יצאתי מבית המרקחת עם מספר שקיות ובהן כמות עצומה של תרופות וגלולות שונות ומשונות. החשבון הסתכם ביותר מ־2,000 ₪

עודני זוכרת את תחושת ההלם כשנשלחתי בנערותי לראשונה לקנות את התרופות הקבועות עבור קשישה שנהגתי לבקרה. כאשר היא ביקשה ממני ללכת במקומה אל בית המרקחת, סברתי לתומי שמדובר בקנייה שגרתית, כמו של "אקמול" או "נורופן". היא שלחה אותי אל רופאת המשפחה המטפלת בה כדי לקבל את המרשמים, ולהפתעתי קיבלתי משהו שנראה יותר כמו חוברת עבה. כאשר הבין הרוקח עבור מי הגעתי, הוא ביקש ממני להתאזר בסבלנות, כיוון שיידרש זמן רב לארגן את התרופות. בסופו של דבר, יצאתי מבית המרקחת עם מספר שקיות ובהן כמות עצומה של תרופות וגלולות שונות ומשונות. החשבון הסתכם ביותר מ־2,000 ₪.

מצרך יומיומי אחר שעלויותיו מזנקות באופן דרמטי בגיל המבוגר הוא תחבורה. בשלב הבריא יותר של הזקנה רבים יכולים להמשיך להחזיק רכב, ואילו זקנים מרקע סוציו-אקונומי נמוך יותר יכולים להתנייד בתחבורה ציבורית במחיר מוזל. אך עם העלייה בתוחלת החיים, מצפים לאדם המבוגר מספר שנים שבהן הוא יזדקק להסעה במונית ממקום למקום. בסופו של חודש, נסיעות אלו מצטברות לסכום משמעותי.

נתון נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא העלויות שאני מכנה "עלויות משפחתיות". זוג מבוגר שחיתן את ילדיו מוציא כסף רב יותר מאשר זוג צעיר ללא ילדים. גם לאחר שחיתנו את ילדיהם ושלחו אותם אל עבר חיים עצמאיים, ההורים עדיין מוציאים עליהם כסף. אירוח בני משפחה לשבתות וחגים עולה ממון רב. כיוצא בו, שמחות ואירועים במשפחה כרוכים בהוצאה כספית של ההורים. הם ירצו להשתתף בשמחת ילדיהם, לתרום כפי יכולתם, ולהביא מתנות לנכדים או לנינים. אנשים מבוגרים רוצים להמשיך לחיות ברמת החיים שאליה הורגלו, ובוודאי אינם מעוניינים לחשוף את מצוקתם לעיני המשפחה. כך תורמת המשפחה לעול הכלכלי של ההורים המזדקנים.

 

חוסר המודעות של בני המשפחה למצב הכלכלי

בתור עובדת סוציאלית בעלת תפיסה משפחתית, אני מייחסת חשיבות רבה לכוחה של משפחה, הן לטוב והן למוטב. אני רוצה להתמקד בחלקה של המשפחה ולנסות להבין מדוע פעמים רבות מדי אין בני המשפחה מודעים למצבו הכלכלי של אב המשפחה. הילדים מודעים היטב למצבם הבריאותי של הוריהם, אולם אינם מעלים בדעתם שהם סובלים ממצוקה שכיחה אחרת: המצוקה הכלכלית.

עד שההורים אינם מגיעים למצב סיעודי, לילדים רבים אין מושג לגבי מצב חשבון הבנק שלהם – מה היקף ההוצאות שלהם והאם ההכנסות מספיקות. ההורים, מצדם, אינם נוטים לשתף מידע זה עם ילדיהם, וכך נוצר מצב שההורים מתקשים לסגור את החודש, והילדים, הטרודים בחייהם האישיים, אינם שמים אל לב

לפני תקופה קבעתי פגישה משמעותית עם משפחה של אישה שלה סייעתי. היה מורכב מאוד לתאם פגישה עם שנים עשר הילדים, העסוקים כל אחד בענייניו. מטרת הפגישה היתה מינוי אפוטרופוס לאם, והחוק דורש כי היא תערך בנוכחות כל ילדיו של המטופל. כך מצאתי את עצמי עובדת במשרה מלאה בניסיון לתאם מועד לפגישה שיהיה מקובל על כולם. די בכך שאומר שמדובר היה במשימה מורכבת במיוחד.

הרגע הגדול הגיע. פתחתי חדר ישיבות במיוחד עבור אותה פגישה, אלא שבשעה היעודה הסתבר כי כולם הגיעו מלבד האם. אחד הילדים צלצל אל האם, ועדכן כי היא בדרך ומן הסתם תגיע תוך דקות ספורות. אלא שדקות אלו התארכו והתארכו, ובינתיים בני המשפחה נהנו ממפגש משפחתי עליז. מדי עשר דקות בערך התקשר אחד מהם לאם וחזר עם אותה הודעה בדיוק: אמא אמרה שהיא בדרך וכבר כבר מגיעה. לאחר שעה וחצי הופיעה האם המסורה בחדר חיוורת ונבוכה. היא סירבה לשתף את ילדיה בסיבת איחורה, ובמענה לשאלותיהם רק חזרה ואמרה שהכל בסדר ואין צורך לדאוג.

בסיום הפגישה עם בני המשפחה, כשרק אני בחדר, היא פרצה בבכי. בכאב רב סיפרה שהיתה מודעת לזמן הפגישה ולחשיבותה, והיא קמה מוקדם בבוקר והתארגנה ליציאה. אני כבר לא צעירה, אמרה, ודרוש לי זמן רב להתארגנות. אולם כאשר סיימתי להתארגן ורציתי להזמין מונית על מנת להגיע כמתוכנן לפגישה, גיליתי כי אין לי כסף לנסיעה במונית. לא נעים לי לבקש כסף מילדי, ולכן נאלצתי להיטלטל בדרכים בתחבורה ציבורית ביום קיצי, ולהחליף שלושה אוטובוסים בדרך. הילדים המודאגים חשבו על כל התרחישים האפשריים העשויים לעמוד מאחורי איחורה של האם, אולם לא העלו בדעתם את הסיבה הפרוזאית: כסף. לא היה להם מושג עם מה מתמודדת אמם היקרה.

חוסר הידיעה של הילדים יושב לעתים על עומס החיים. הילדים, בעלי משפחות צעירות, מתמודדים עם הקשיים של עצמם, ואינם פנויים לחשוב על הוריהם. זכור לי מקרה שבתה של פציינטית מבוגרת בבית החולים הופיעה ונעלמה תכופות במשך מספר שעות. היא היתה מגיעה לשבת ליד אמה למספר דקות, נעלמת לזמן ארוך, וחוזר חלילה. כשתהיתי מדוע היא מתרוצצת כל הזמן ואינה יושבת ליד אמה. היא הסבירה לי כי קבעה עם בני משפחתה לשהות ליד אמה במהלך הבוקר. אולם עם הגעתה לבית החולים, עדכנה אותה בתה כי היא בדרך לחדר לידה. היא רצתה ללוות את בתה, אולם במקביל הרגישה מחויבת לשהות ליד אמה. כך במשך כל הבוקר היא התרוצצה ממחלקה למחלקה, רגע אחד היא יושבת ליד אמה, ורגע לאחריו היא רצה לבדוק שהכל בסדר עם בתה.

מקרה זה מדגים את המורכבות שעמה מתמודדים ילדים להורים מבוגרים. רוב המשפחות החרדיות הן ברוכות ילדים. ילדיו של הקשיש עסוקים אפוא במגוון דרישות ואירועים בתוך משפחתם שלהם – שידוכים, לידות, מחלות ילדים, אתגרי גיל ההתבגרות וכך הלאה. במקרים אחרים, הילד עצמו נמצא כבר בגיל השלישי, וגם הוא נאלץ להתמודד עם צרכי הגוף ההולכים ותובעים תשומת לב מתגברת. נתקלתי לא אחת בהורה וילד המאושפזים באותו בניין במחלקות שונות. במקרים אלה נאלץ הילד להתעסק בענייניו הוא, ואינו פנוי לצרכיהם של הוריו.

כאשר הילדים אינם מתגוררים בסמיכות להורים, הם אינם מודעים לשגרת היומיום של הוריהם. הילדים התרגלו לכך שהוריהם מטפלים בהם, ואינם מעלים בדעתם שאולי כיום ההורים עצמם זקוקים לתמיכה – תמיכה כספית. אנשים רגילים להיות מעורבים במצב הכלכלי של ילדיהם, אולם עד שההורים אינם מגיעים למצב סיעודי, לילדים רבים אין מושג לגבי מצב חשבון הבנק שלהם – מה היקף ההוצאות שלהם והאם ההכנסות מספיקות. ההורים, מצדם, אינם נוטים לשתף מידע זה עם ילדיהם, וכך נוצר מצב שההורים מתקשים לסגור את החודש, והילדים, הטרודים בחייהם האישיים, אינם שמים אל לב.

 

ילדים, היזהרו בהוריכם!

עבור כל סבא וסבתא, אירוח הנכדים הוא תענוג מיוחד, אולם לאירוח זה יש גם היבט אחר, מוכר פחות, לעתים נעים פחות. כאמור, אירוח הוא עול כלכלי משמעותי, ועבור זקנים שגם כך מתקשים לממן את הוצאותיהם, הוא עלול להיות כבד מנשוא. דברים אלו נכונים במיוחד בשלב המאוחר של הזקנה, כאשר הנכדים כבר הקימו משפחות משל עצמם. לרוב מתגוררים הסבא והסבתא בשכונות ותיקות, במיקום מעניין ואטרקטיבי עבור בני המשפחה. למשל, ליד האדמו"ר או בסמוך לישיבה של הנכד. במקרים אחרים, בני המשפחה מפוזרים ברחבי הארץ, והסבא והסבתא גרים במרכז ירושלים או בלב בני־ברק. וכך הופך בית הסבא והסבתא לאתר עלייה לרגל עבור הזוגות הצעירים. יש להניח כי הסבא והסבתא שמחים באמת ובתמים על כך שנכדיהם באים להתארח אצלם, והם מקבלים אותם בלב רחב. עם זאת, אירוח המוני זה עולה כסף רב. לעתים הוא נטל כלכלי כבד מנשוא עבור ההורים, אך הם מתביישים להודות בכך או לבקש מהילדים להשתתף במימון.

זכורה לי אישה יקרה ומיוחדת שבמשך שנים רבות התפללה לצד סבתי בבית הכנסת. בכל תפילות החג היינו נפגשות בבית הכנסת, והיא היתה מספרת לנו בהתרגשות ובשמחה על מה שהכינה לחג. היא סיפרה כי ילדיה ונכדיה אינם מוותרים על החגים אצלה, ומשתבחת בכך שהם מרבים לבוא ולהתארח, וכך נהנים גם מהפינוקים שלה וגם מהתפילות בישיבה הסמוכה. שנה אחת לא פגשתי אותה על הספסל. לאורך כל התפילה פזלתי לצדדים כדי לראות אולי היא הגיעה, אולם היא לא הופיעה לתפילות במהלך כל החג. דאגתי שמא קרה לה משהו והיא זקוקה לעזרה.

לו משפחתה היתה מודעת קצת יותר למצבה הכלכלי, היתה בוודאי נחלצת לעזרה. ילדיה היו קונים עבורה את המצרכים ומגיעים לעזור לה להכין את החג בביתה. אבל אותה אישה חשה מבוכה רבה לספר זאת לילדיה, וכך נאלצה לבדות חולשה בריאותית, ולוותר על מה שהיא באמת רוצה לעשות – לארח את משפחתה

לאחר החג פגשתי אותה ברחוב, ושיתפתי אותה בדאגתי בשל העדרה. היא השפילה עיניים ובבושת פנים השיבה: תשמעי, כיף לי מאוד לארח את הילדים, אני אוהבת להכין, לפנק ולקנות את כל מה שרק אפשר, אבל זה עסק לא זול. השנה נאלצתי לעבור טיפול רפואי משמעותי שעלה לי כסף רב. איני עובדת כבר, ולא יכולתי להרשות לעצמי להזמין אותם להתארח אצלי. אז סיפרתי להם שאני עייפה וכואב לי הגב. הבת שלי הזמינה אותי להתארח אצלה וכך פתרתי את הבעיה. נו, שאלתי, ואיך היה לך? עצוב מאוד! היא ענתה, הבת שלי מקסימה, הכינה את כל הדרוש לחג בטוב טעם, אבל הלב שלי בכה על כך שלא אני המארחת.

לו היתה משפחתה מודעת קצת יותר למצבה הכלכלי, היתה בוודאי נחלצת לעזרה. ילדיה היו קונים עבורה את המצרכים ומגיעים לעזור לה להכין את החג בביתה. אבל אותה אשה חשה מבוכה רבה לספר זאת לילדיה, וכך נאלצה לבדות חולשה בריאותית, ולוותר על מה שהיא באמת רוצה לעשות – לארח את משפחתה.

 

מה ניתן לעשות

השלב הראשון לשיפור המצב הקיים הוא העלאת המודעות לעניין. ילדים – היו ערים למצבם הכלכלי של הוריכם! מיותר לציין כי על בני המשפחה לנהוג ברגישות רבה ובכבוד מקסימלי בראש המשפחה. אולם לצד רגישות זו, עליהם להיות ערניים להוצאות הכספיות הנלוות למעגל השנה, ולצרכים השונים של הוריהם. על הילדים לשים לב לכל הנוגע לאירועים במשפחה, לחגים, לשמחות ולחיי היומיום – כיצד ההורים מסתדרים ואיך ניתן לעזור להם לשמור על כבודם ומעמדם גם לעת זקנה. ברגישות מספקת ניתן לעשות זאת דרך כבוד, מבלי לגרום להורים להרגיש נצרכים.

על הילדים לשים לב לכל הנוגע לאירועים במשפחה, לחגים, לשמחות ולחיי היומיום – כיצד ההורים מסתדרים ואיך ניתן לעזור להם לשמור על כבודם ומעמדם גם לעת זקנה. ברגישות מספקת ניתן לעשות זאת דרך כבוד, מבלי לגרום להורים להרגיש נצרכים

אני מאמינה בכוח היחיד והמשפחה ובכוחם של צעדים קטנים, ואני סבורה כי הפתרון לבעיה נמצא אצל הסביבה הקרובה. על השינוי לבוא מתוך השטח, ולאו דוקא דרך צינורות ציבוריים כמו ארגון חסד, שינוי חקיקתי או כל פעילות הזקוקה למשאבי כסף וזמן. מתוך אחריות וערנות כלפי האנשים היקרים לנו, נוכל לשפר את המצב פלאים.

יש רמות שונות של מעורבות. עיקר האחריות נופלת כמובן על המשפחה הקרובה, על הילדים והנכדים. אחריות זו מתבטאת בכמה אופנים. כללית, כל אחד מבני המשפחה צריך להיות רגיש יותר ולכסות הוצאות הקשורות בו בדרך מכובדת. לדוגמא, אם נכד מתארח אצל סבו וסבתו, הוא יכול להביא אתו את צרכי השבת ולדאוג גם לעודף, על מנת שלא להטיל עליהם מעמסה כלכלית. כן, כאשר מזמינים את הסבא והסבתא לאירוע או לשמחה משפחתית, אפשר לדאוג להסעה מכובדת עבורם כדי למנוע מהם הוצאות מיותרות. ברמה הגבוהה יותר, המבוגרים האחראיים במשפחה צריכים להיות ערים למצב הוריהם, ולדון בצורה עניינית, והכי חשוב – דיסקרטית, בנושא. אם הם רואים שהוריהם מתקשים כלכלית, עליהם לבנות תכנית משפחתית על מנת לעזור להם לחיות בכבוד, כפי שמגיע להם.

ברמה הקהילתית, יש לשים לב אל הסובבים אותנו. יש לבדוק כיצד מסתדרים הקשישים בסביבתנו הקרובה – המכר המבוגר מבית הכנסת או השכן הקשיש. אל לנו להסס להזמינם לשבת או לבחון איך ניתן לסייע להם. אם אנו מגלים שכן מבוגר חסר משפחה, עלינו לגייס את הקהילה עבורו. ניתן להיעזר בארגוני צדקה לשם כך, אך עלינו ליטול את היוזמה וליצור עמם קשר, ולראות שהאדם המבוגר מקבל את הסיוע שהוא זקוק לו. בידינו הכח. כל אחד ואחד מאתנו נדרש לפקוח עיניים, לפתוח את הלב וליטול אחריות על מנת לשפר את מצבם של זקנים המתמודדים עם אתגרים כלכליים קשים.

ועוד מספר מילים בנושא אל הדור הצעיר: על מנת למנוע מצבים כאלו בעתיד, עלינו לגלות אחריות לעתידנו בגילים צעירים יותר. זוהי קריאת השכמה לשכירים, למעסיקים ולעצמאים. אם הנך מעסיק, אנא ודא כי אתה משלם לעובדים את מה שמגיע להם, וכי קרן הפנסיה שלהם מסודרת. אם הנך שכיר, דע את זכויותיך ודאג לכך שאתה והמעסיק מפרישים מדי חודש לקרן פנסיה, כדרישת החוק. עצמאים צריכים תשומת לב מיוחדת לוודא שהם מפרישים מדי חודש סכום מספק לקרן פנסיה, ומומלץ להיעזר לשם כך באיש מקצוע.

ועל כך נאמר, "החכם עיניו בראשו".

 


תמונה: JHistory [CC BY-SA 4.0 ], from Wikimedia Commons

 

4 תגובות על “גיל הזהב?

  • בסוף המאמר ציינת את חשיבותו של 'קרן הפנסייה'
    השטות הכלכלית הכי גדולה זה להשקיע בקרן פנסיה.
    בעצמך סיפרת למעלה על זוג שהניח 80,000$ לחיסכון בבנק כדי לקנות דיר בבית שמש ואחרי 20 שנה בקושי יכלו לקנות עם זה מקרר….
    אם קצת שכל והגיון כלכלי סביר, תפריש לעצמך כסף כל חודש ותפקח את העניים ותחפש השקעות אטרקטיביות. בנדל"ן או בכל תחום ואל תיתן לבנקים ולקרנות הפנסייה לעשות על גבך כסף!!!

    "הגשם את חלומתיך או שמישהו אחר ישתמש בך כדי להגשים את חלומותיו הוא!"

    • אין בארץ חינוך פיננסי, וזה פשע. בציבור החרדי הבעיה חריפה יותר – למה כולל לא מפריש פנסיה לאברכים? לא מספיק שהם לא עובדים ומרוויחים? אברכים גם לא מתחככים באנשים שעובדים ויש להם פחות מודעות לדרכים לעשיית כסף.

  • ר' אברהם המלמד הצדיק גנב כל חייו מהמדינה ולא שילם מסים. אין דינא דמלכותא?

    • וואלה, אכן דוגמה לא מוצלחת

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל