"והדרת פני זקן" מול "העולם שייך לצעירים"

במאמרה "הזדקנות עם משמעות" עומדת מיכל אופן על כך שהזקנה בקהילה הדתית נתפסת בתור שלב בחיים המחייב יחס של כבוד והערכה. יחס זה עומד בניגוד למנטליות המערבית, המביטה בזקנה בשילוב של רחמים, בוז ואפילו גועל. ואכן, מספר מחקרים אקדמיים מראים כי ישנו הבדל תרבותי בתפיסת הזקנה, בין חברות מערביות לחברות מסורתיות. חברות מערביות רואות בזקנה תוצאה בלתי-נמנעת ומאיימת של מהלך החיים. חוסר החיוניות והתפקוד הלוקה של המזדקנים מייצב את האמונה כי גיל הזקנה הוא "חדר ההמתנה למלאך המוות" – ותו לא.¹ התפיסה הקודרת הזו חזקה במיוחד במקרה של נשים מזדקנות.²

ההשקפה הדתית מעריכה את החיים בראש ובראשונה מצד עצמם. מתוך כך, הזקנה מקבלת משמעות בתור תקופת חיים בעלת חשיבות ייחודית.

בהשוואת גישה מערבית זו לערכים יהודיים כמו "והדרת פני זקן", "מזקנים אתבונן", ובאופן כללי יותר לערך של "חיי-שעה", ניכר באופן ברור כשמש הניגוד שבין נקודת המבט המערבית וההשקפה הדתית. ההשקפה הדתית מעריכה את החיים בראש ובראשונה מצד עצמם. מתוך כך, הזקנה מקבלת משמעות בתור תקופת חיים בעלת חשיבות ייחודית.

להלן אציג בקצרה את ההשקפה השלילית ביחס לזקנה והשלכותיה, ואסביר את טעותה לאור תיאורית השלבים של הפסיכולוג אריק אריקסון.

"העולם שייך לצעירים"

למרבה הצער, ההשקפה השלילית לגבי הזקנה וההזדקנות אינה נשארת בגדר רעיון בלבד, אלא היא משפיעה גם על היחס בפועל למזדקנים.³ המבט מלא הבוז על גיל הזקנה הוא מרכיב מרכזי במעמד החברתי הירוד של אנשים מבוגרים. מחקרים הצביעו על כך שאנשים צעירים בחברות מערביות נוהגים פחות כבוד במבוגרים מאשר בתרבויות אחרות. למרבה הצער, בתקופות האחרונות חוסר הכבוד הזה מתבטא במנטליות קיצונית יותר – זו הרואה בזקנה נטל מיותר, ואף קוראת לחיסולה.

במאמר בשם "למה אני מקווה למות בגיל 75" שהתפרסם בכתב-העת המוערך "האטלנטיק", טען ד"ר אזקיאל עמנואל כי החיים לאחר גיל שבעים וחמש הם חסרי טעם.⁴ לדבריו, "בגיל 75, היצירתיות, המקוריות והיצרנות נעלמות פחות או יותר אצל רובנו, רובנו המוחלט". בהמשך הוא מעיר כי "ממוצע הגילאים שבהם זוכי פרס הנובל עשו את פריצת הדרך המחקרית שהביא להם את הזכיה – לא הגיל שבו הם זכו בפרס – הוא 48". ד"ר עמנואל מצביע על כך שהעליות בתוחלת החיים שנצפו בשנים האחרונות אינן עומדות בקורלציה עם עליה באיכות החיים, וכך הופכים מבוגרים מזדקנים לנטל על ילדיהם ולמעמסה שמותירה זיכרון רע אצל היקרים להם. בסיכום מאמרו המטלטל, הכריז המחבר כי הוא מתכוון לנהוג לאור השקפת העולם שעליה הצהיר: הוא אינו מתכוון להשקיע במצבו הרפואי לאחר גיל שבעים וחמש.

אם המזדקנים אינם יצירתיים, מקוריים או יצרניים, הרי שאין סיבה לבזבז כסף כדי להשאירם בחיים. לדאבוננו, השקפה עגומה זו לגבי הזקנה נפוצה בעולם המערבי.

אין מדובר במאמר של דמות שולית המחפשת למשוך תשומת לב באמצעות סנסציות. ד"ר עמנואל הוא אחד הרופאים הידועים והמוערכים ביותר בארצות הברית, מנהל תחום ביו-אתיקה קלינית במכון הלאומי לבריאות בארצות הברית, שהיה אחד מאדריכלי החקיקה הרפואית בממשל אובמה (הידועה בשם "אובמה-קֵר"). ניתן למצוא את היחס המטריד לזקנה שאותו הציג ד"ר עמנואל בחלקים מתוך תכנית "אובמה-קֵר", המתווים הנחיות קפדניות הנוגעות להוצאות הבריאות המותרות עבור מזדקנים. אם המזדקנים אינם יצירתיים, מקוריים או יצרניים, הרי שאין סיבה לבזבז כסף כדי להשאירם בחיים. לדאבוננו, השקפה עגומה זו לגבי הזקנה נפוצה בעולם המערבי, וניתן לראות זאת בחוקים הנוגעים להמתות החסד ברחבי אירופה.

יחס נכון אל הזקנה

ניתן להסביר את טעותו של ד"ר עמנואל באמצעות תיאוריית הזקנה של הפסיכולוג ההתפתחותי המפורסם אריק אריקסון (1994-1902). לדברי אריקסון, כאשר האדם נכנס לגיל המעבר שלו, תחום גיל שד"ר עמנואל עומד באיבו, הוא ניצב מול הצורך בתחושת הישגיות והענקה. אולם יש שני דרכים לספק צורך זה.

אם אדם בגיל העמידה שם מול עיניו את ההגשמה העצמית, וכמֶהַ אל הימים שבהם היה צעיר נמרץ ויצרני, הוא עלול לפתח תחושה של קיפאון; הוא נשאר תקוע ברצון לתת תפוקה באותם סטנדרטים שבהם עמד בצעירותו, וכמובן זוכה למנות רבות של אכזבה ותסכול. מתוך מבט זה, קל להגיע אל המסקנה של ד"ר עמנואל. אריקסון מדבר על כך שהקיפאון במהלך גיל המעבר מוביל לשלב הסופי בחיים בתחושה של ייאוש ומרירות על החיים שחלפו. אמת. אם אדם מאמין שהחיים נסובים סביב "יצירתיות, מקוריות ויצרנות", הוא בהחלט ירצה לסיים את חייו בגיל 75.

אך מבט בריא על שלב הזקנה בחיים מלמד כי החיים אינם רק "יצירתיות, מקוריות ויצרנות". את מקום היצירתיות תופסת התשוקה לחלוק את החכמה שצברנו עם הדורות הבאים. דרך אחת שבה צורך זה מסוגל להיות מסופק היא באמצעות יחסים עם הדור הצעיר, וביחוד משפחתו של האדם, מתוך רצון לתרום ולהשפיע על הצמיחה האישית שלהם.⁵

אמת. אם אדם מאמין שהחיים נסובים סביב "יצירתיות, מקוריות ויצרנות", הוא בהחלט ירצה לסיים את חייו בגיל 75. אך מבט בריא על שלב הזקנה בחיים מלמד כי החיים אינם רק "יצירתיות, מקוריות ויצרנות". את מקום היצירתיות תופסת התשוקה לחלוק את החכמה שצברנו עם הדורות הבאים.

הרשו לי להציג דוגמא אישית שתחדד את הרעיון שאני מנסה להעביר – חוויית הקשר שלי עם סבי ז"ל. מעבר לערך הסנטימנטלי של חוויה זו, היא מדגימה את קלישות התזה של ד"ר עמנואל. מחזה הביקור האחרון שלי אצל סבא שלי, שבועות אחדים לפני פטירתו, ייחרט בזיכרוני לכל חיי. הוא היה בן תשעים ושתיים, ואחי יונתן ואני ישבנו לצד מיטתו, בדירתו הקטנה בלייקווד, ניו ג'רזי. כמו תמיד, השיחה שלנו נסובה סביב נושאים רבים, כמו הלכה, ספרות, היסטוריה, פוליטיקה, וארץ ישראל. אפילו במצבו השברירי, אחי ואני ישבנו מרותקים מול התבונה שלו, עטופים בנוכחות החזקה שלו. חששנו כי זו אכן עומדת להיות הפגישה האחרונה, ועזבנו אותו בלב כבד.

פטירתו הייתה בהחלט קשה עבורנו. אך למרות זאת, אני זוכר שבלווייתו חשתי דווקא תחושת הודיה, מתוך הכרת הערך, שלא יסולא בפז, שהוא הביא לחיי. לכל אורך תקופת ההתבגרות, "זיידי" (כפי שכינינו אותו במשפחתי) היה מקור בלתי נדלה לחכמה ועצה. דרך אינספור שיחות טלפון וביקורים, זכיתי לקבל את הדרכתו במגוון אתגרי החיים, מנושאים חברתיים יומיומיים ועד שיחות משמעותיות בנוגע לקריירה, העתיד והצמתים הרוחניים שעברתי לאורך חיי. היו לו אף עצות נבונות בענייני שידוכים שמשרתות אותי בחיי הנישואין שלי עד היום. כל מה שלמדתי ממנו, ממרום גילו, הותיר בי חותם עמוק, ומלווים אותו כיום בתור בעל, אבא, מרצה ופסיכולוג.

לשמחתי ולרווחתי, סבא שלי לא שמע לעצת ד"ר אזיקאל עמנואל. סבי עבר את גיל המעבר בתחושות הישגיות והענקה, והגיע לגיל זקנה מתוך שלמות וסיפוק לגבי החיים שאותם חי. הדרך היחידה שבה סבי יכול היה ליטול חלק כה משמעותי בחיי, באופן שמשפיע עלי עד היום, היא במאמציו לחיות גם בשנות התשעים לחייו. כאשר סבי היה בן שבעים וחמש, הייתי בישיבה קטנה (גילאי התיכון). למרות שנהניתי מחברתו גם אז, ההערכה לחכמתו והיכולת שלו להשפיע על חיי התגבשה בהגיעי לגיל בגרות ובהפיכתי למבוגר. רק כאשר התקרב סבי לגיל תשעים, ומצבו הבריאותי כבר לא היה בכי טוב – רק אז באמת השפיעו עלי שיחותיו ושינו את חיי.

איננו מכבדים את הזקנים בחברה שלנו רק משום שהם העניקו לנו בעבר. אנו מעריצים את הזקנים שלנו בזכות מה שעוד ביכולתם להעניק לנו דרך העצות שלהם, האישיות לדוגמה שהם מציבים לנו, וחכמתם – עד יומם האחרון.

1. Löckenhoff, C. E., De Fruyt, F., Terracciano, A., McCrae, R. R., De Bolle, M., Costa, P. T. (2009). Perceptions of aging across 26 cultures and their culture-level associates. Psychology and Aging, 24, 941-954.
2. Erdman, P. (1971). Attitudes toward aging as shown by humor. The Gerontologist, 11, 181–186. North, M. S., & Fiske, S. T. (2015). Modern attitudes toward older adults in the aging world: A cross-cultural meta-analysis. Psychological Bulletin, 141(5), 993-1021.
3. Hess, T. M. (2006). Handbook of the Psychology of Aging. New York: Academic Press.
4. Ezekiel, E. J. (2014). Why I hope to die at 75. The Atlantic. October Issue.
5. Erikson, E. (1982). The life cycle completed. New York: Norton.