צריך עיון > סדר עיון > הזדקנות עם משמעות > זקנה ביהדות: אידאל, חורבן או ייעוד?

זקנה ביהדות: אידאל, חורבן או ייעוד?

מאמר תגובה ל"הזדקנות עם משמעות"

חיים דיין ונתנאל אדלר
חיים דיין ונתנאל אדלר

בציבור החרדי ישנה נטיה לאידאליזציה של הזקנה. גישה זו עלולה לגרום להתעלמות מאתגרי הזקנה ולטשטוש הקושי שבה. כאשר מתבוננים בדברי חז"ל מגלים כי התמונה מורכבת יותר. חז"ל אינם מתעלמים מתהליכי הבלות בזקנה, אלא מציעים מבט של יעוד הנותן לה משמעות. הקושי להשלים עם הזקנה נובע מתוך שיפוט שלה באמת המידה של הצעירים, המעריכים יצירתיות ואון. כאשר מבינים כי הזקנה היא תקופת חיים בעלת ערך העומד לעצמו, הרי שניתן לכבדה ולהדרה.

י"ט אדר א' תשע"ט

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לָעוֹף? מָה עוֹף אֵינוֹ פּוֹרֵחַ בְּלֹא כְּנָפַיִם, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּלֹא זְקֵנִים. גָּדוֹל כֹּחַ הַזְּקֵנִים. אִם זְקֵנִים הֵם, חֲבִיבִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם נְעָרִים, נִטְפְּלָה בָּהֶן יַלְדּוּת (תנחומא שמות כט).

תחילתו ותכליתו של מאמר זה בניסיון להבין את היחס לזקנה ולזקנים בציבור החרדי-תורני. מקורות רבים בתורה מדברים בשבח הזקנה, בפרט בנוגע לתלמידי חכמים. אכן, הציבור החרדי ידוע כמי שמהדר פני זקני העדה, נהנה מהם עצה ותושיה והולך לאורם. פחות ידוע מהו היחס לזקנה "רגילה", נטולת ההוד של "גדול הדור". כיצד נראים חייו של הזקן החרדי? מהו יחס החברה אליו?

בשיחות שערכנו עם אנשים מהקהילה החרדית, התרשמנו כי תפיסה רווחת רואה בזקנה תקופת חיים אידאלית בחיי האדם, לעתים תוך התעלמות מהקשיים ומהאבדנים שבה. התרבות החרדית היא "תרבות של תורה".[1] תפיסות חברתיות מושפעות במידה רבה מהאופן שבו החברה תופסת את עמדת התורה ביחס לאותן סוגיות. כך גם בסוגיה של זקנה. אך נראה כי האידאליזציה של הזקנה נובעת מהבנה שגויה של עמדת התורה ביחס אליה. נוכח זאת סברנו שהצעד הראשון הנדרש לטיפול בנושא הוא לברר את עמדת התורה ביחס לזקנה.

התפיסה הרווחת בחברה החרדית, שהתורה רואה בזקנה גיל אידאלי במובן של תכלית החיים ופסגתם, היא שטחית ואינה ממצה. יתרה מזו, גישה "רומנטית", המעמעמת את קשיי הזקנה על רקע גיבוי תורני, יכולה לשמש שטיח שתחתיו ניתן לטאטא את מצוקות הזקנה ואת הבעיות שעל הקהילה למצוא להן מענה

האמירה המרכזית שלנו היא שהתפיסה הרווחת בחברה החרדית, שהתורה רואה בזקנה גיל אידאלי במובן של תכלית החיים ופסגתם, היא שטחית ואינה ממצה. יתרה מזו, גישה "רומנטית", המעמעמת את קשיי הזקנה על רקע גיבוי תורני, יכולה לשמש שטיח שתחתיו ניתן לטאטא את מצוקות הזקנה ואת הבעיות שעל הקהילה למצוא להן מענה. ברצוננו להציע מבט הנותן לזקנה משמעות חיובית מבלי לטשטש את האתגרים והמצוקות שבה.

 

האם הזקנה משובחת?

האם הזקנה משובחת או היא רק הכרח שלא יגונה?[2]

לכאורה הזקנה היא ברכה, שהרי התורה מבטיחה אריכות ימים בשכר קיום התורה: "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות… לשמר אתִֹֹֹ כל חקתיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך" (דברים ו, א-ב). ולהיפך, קיצור ימים הוא קללה, כמו שנאמר לעלי הכהן: "ולא יהיה זקן בביתך כל הימים" (שמ"א ב, לא-לב). יתרה מזו, ערך החיים המקודש בתורה, כמו גם העובדה שהזקנה היא תהליך "טבעי" הכלול לכאורה במעגל החיים, מכוונים אותנו לסבור שמדובר בשלב חיים משובח ורצוי.[3]

עם זאת, אריכות ימים מעבר לשמונים שנה מתוארת בירושלמי "חיי צער"[4] שאין טעם לבקש עליהם. בכלל, ימי הזקנה נחשבים במקורות תקופה של אבדנים רבים וכואבים. אלו מכונים בפי חז"ל "ימי הרעה", על פי הפסוק "בטרם יגיעו ימי הרעה" (קהלת יב, א): "ימי הרעה – אלו ימי הזקנה" (שבת קנא, ב). כן, הנגידו חכמים בין הצעירות שהיא "כתר של ורדים" לבין הזקנה שהיא "כתר של חילפים (קוצים)" (שם קנב, א).[5] דוגמא נוספת במאמר חכמים: "כי הוינן זוטרי לגברי – כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי; השתא דקשישנא לדרדקי – עכשיו שהזקנו הננו שפלים כתינוקות" (בבא קמא צב, ב).

עד כדי כך מגיעים הדברים, שנראה מדברי חז"ל כי במצבים מסוימים עדיף המוות על חיים מנוולים של זקנה, כפי שמשתקף מהסיפור הבא:

מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא. אמרה ליה: רבי הזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה, ואני מבקשת להפטר מן העולם. אמר לה: מה מצוה את למודה (איזו מצוה את רגילה) לעשות בכל יום? אמרה ליה: למודה אני אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה (ילקוט שמעוני, עקב, תתעא).

אישה זו היתה עוסקת במצוות, ועיסוק זה החזיקה בחיים, אלא שהיא מאסה בחיים אלו מחמת ניוול הזקנה. רבי יוסי בן חלפתא לא ניסה לשכנע אותה כי לכל רגע מחייה יש משמעות עליונה, אלא אדרבה, יעץ לה לחדול מעסק המצוות, וכך להסתלק מן העולם ולהינצל מסבל הזקנה.[6]

כיצד מתמודדים עם מורכבות זו? מחד גיסא, הזקנה משובחת ונחשקת, ומאידך גיסא היא נושאת רצף של אבדנים וסבל? על פניו, מדובר בשתי הסתכלויות שונות. אפשר לראות בזקנה תכלית החיים ופסגתם. לפי גישה זו החיים הם מסלול של עליה מתמדת, גרף העולה בקביעות עם הגיל: ככל שהגיל מתקדם כך ניצב האדם גבוה יותר. מנגד, אפשר לראות בזקנה שלב של ירידה ודעיכה. לפי גישה זו החיים מגיעים לשיאם באמצעם, כשהאדם במלוא יכולותיו, ומשם הוא פוחת והולך. החיים נדמים לגרף פעמון גאוס: במרכז נמצאים אנשים בשיא כוחם, ובזנבות הפעמון נמצאים הילדים והזקנים. גישה זו רואה את חיי האדם כמסלול השמש: האדם זורח בשחר חייו, ממריא ומטפס אט-אט אל מרכז החיים עד שמגיע ל"חצות היום", ומשם מתחיל לדעוך אל שקיעתו הבלתי נמנעת.

כאמור, נדמה שבחברה החרדית יש נטיה לבחור בגישת האידאליזציה, ולהתעלם במידת מה מההיבט של האבדנים בזקנה. אולם כפי שהראינו, יחס המקורות לסוגיה אינו פשוט וחד משמעי.

להלן נבקש להעמיק בדברי חכמים, ולהראות כי גישתם לזקנה מורכבת וכוללת התייחסויות לשתי הגישות שהוזכרו לעיל. במקומות מסוימים ניתן דגש בגישת הפיחות, ולפעמים בולטת דווקא גישת האידאליזציה. מתוך דבריהם נרצה לבנות מבט מפותח יותר על הזקנה, שנכנה "גישת הייעוד". גישה זו אינה עושה אידאליזציה לזקנה בתור שיא החיים, אלא מנסה לשפוט אותה מתוך הבנה שלכל תקופת חיים תפקיד משלה.

גישת האידאליזציה ממקדת את המבט בקנייני הזקנה ובעליונותה על פני הבחרות: "זקן" במשמעות של "זה קנה". כנגדה, גישת הפיחות מתמקדת באבדנים של הזקנה ובפחיתותה לעומת הבחרות. את שתי הגישות הללו היטיב שייקספיר לתאר: "כך משעה לשעה אנו הולכים ובשלים, וכך משעה לשעה אנחנו מרקיבים והולכים."[7] גישת הייעוד שנציע ממקדת את העניין בתפקיד של הזקנה, במשמעות המיוחדת שלה, ובתרומתם של האבדנים ושל קנייני הזקנה גם יחד לייעוד זה.

 

שני סוגים של זקנה

אברהם אבינו הוא הראשון במקורותינו המתהדר בתואר זקן,[8] ומסבירים חז"ל שאברהם "תבע" (וגם טבע) את הזקנה:

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל." עד אברהם לא היה זקנה. מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם, משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק, משתעי בהדי אברהם. אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה, שנאמר "ואברהם זקן בא בימים" [מי שהיה רוצה לדבר עם אברהם היה מדבר עם יצחק, וכן להפך. בא אברהם וביקש רחמים ונהייתה זקנה] (בבא מציעא פז, א).[9]

המפרשים תמהים על כך: הרי עוד בטרם לידת יצחק כבר אמרה שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן", וכן נאמר "ואברהם ושרה זקנים".[10] גם מקורות נוספים מלמדים כי התבלות הגוף היתה גם היתה עוד טרם תבע אברהם זקנה. חלק מהמפרשים מסבירים שאמנם היתה בלות הגוף, אך לא היה שיער לבן.[11] כלומר, עד אברהם היתה הזקנה נתפסת בלות, חולשה ודעיכה גרידא, ולא היה מתכבד הזקן בפני הנער. מי שהיה רוצה לשוחח עם אברהם, היה משוחח עם יצחק, וכן להפך. כל עוד הדבר היחיד שהבדיל בין הצעיר למבוגר היה "מבחן הטבע", הרי שהזקנה נתפסה חולשה בלבד.

עד אברהם היתה הזקנה נתפסת בלות, חולשה ודעיכה גרידא, ולא היה מתכבד הזקן בפני הנער. מי שהיה רוצה לשוחח עם אברהם, היה משוחח עם יצחק, וכן להפך. כל עוד הדבר היחיד שהבדיל בין הצעיר למבוגר היה "מבחן הטבע", הרי שהזקנה נתפסה חולשה בלבד

אברהם בא לערער על תפיסה זו, ותבע מהקדוש ברוך הוא את השיער הלבן, המשמש סמל סטטוס לחשיבות הזקנה:[12] "עטרת תפארת שיבה" (משלי טז, לא); "והדר זקנים שיבה" (שם כ, כט). גם הקדוש ברוך הוא נדמה בחזון דניאל (ז, ט) לזקן בעל שיער לבן: "וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא" (הקב"ה המכונה "עתיק יומין" יושב, לבושו כשלג חיוור ושיער ראשו כצמר נקי). מכאן מקור לנכבדות של הזקנה, ל"הדר זקנים" ולתפיסת הזקנה בתור פסגה אנושית.

מנגד, בתנחומא (פקודי ג) אנו מוצאים מילים חריפות המתייחסות אל הזקנה כאל דבר מגונה:

[הזקין האדם] דּוֹמֶה לְקוֹף, שֶׁנִּשְׁתַּנָּה דְמוּתוֹ מִכָּל הַבְּרִיּוֹת, שׁוֹאֵל עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּמוֹ נַעַר, וּמְשַׂחֵק כְּמוֹ תִינוֹק, וְיָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו בְּדַעַת אֲבָל לֹא בְּדָבָר אַחֵר. וַאֲפִלּוּ בָּנָיו וְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ מַלְעִיגִין עָלָיו וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ וְשׂוֹנְאִין אוֹתוֹ. וּכְשֶׁהוּא דוֹבֵר שׁוּם דָּבָר, אוֹמְרִים לוֹ: הַנִּיחוּ לוֹ, כִּי הוּא נַעַר וְזָקֵן. וְהוּא דוֹמֶה לְקוֹף בְּכָל עִנְיָנָיו וּבְכָל דְּבָרָיו. וַאֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת מַלְעִיגִין עָלָיו וּמְשַׂחֲקִין בּוֹ. וַאֲפִלּוּ צִפּוֹר דְּרוֹר יְנַעֲרֵהוּ מִשְּׁנָתוֹ.

מהי אפוא הזקנה: מעמד חברתי נעלה, או מצב אומלל שאפילו התינוקות מלעיגים עליו? גישה רווחת המציעה פתרון לשאלה מבחינה בין שני סוגים של זקנה: של תלמידי חכמים, ושל עמי הארץ.

במדרש קהלת רבה מובאים דברים התנחומא דלעיל עם תוספת חשובה, שהדברים מוגבלים ל"זקני עם הארץ" בלבד: "הֲדָא דְּתֵימַר בְּעַמֵּי הָאָרֶץ, אֲבָל בִּבְנֵי תוֹרָה כְּתִיב (מלכים א א, א): וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זָקֵן, מֶלֶךְ." (קהלת רבה א, ג). כלומר, חז"ל מבחינים בין זקנתם של תלמידי חכמים לבין זקנתם של עמי הארץ, ורואים ביניהן שוני מהותי.

היחס הכפול אל הזקנה מופיע כבר בספר איוב. פסוק אחד מייחס חכמה לזקנה: "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה." (איוב יב, יב). אולם בסמוך אליו מייחס הפסוק לזקנה גרימת סרות טעם: "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח." (שם יב, כ). חז"ל עמדו על סתירה זו, ויישבו על-פי אותה ההבחנה: "זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן, שנאמר 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח'. אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן, שנאמר 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'." (משנה קינים ג, ו).[13]

חז"ל יוצרים אפוא הבדלה חותכת בין זקנה שהיא תיאור גיל, לזקנה שהיא תיאור של מעלת החכמה. הם נמנעים מגישה הקובעת כלל גורף לכלל הזקנים, ובוחנים כל מקרה לגופו

מעלת הזקן בדברי חז"ל היא החכמה, "זה קנה חכמה", ומכאן שהיא שמורה לזקני תלמידי חכמים. "אדם בן תורה בשעה שהוא מזקין הכל באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה." (דברים רבה ו, ג). באותה הרוח, הגמרא קובעת שמצות "מפני שיבה תקום" חלה רק על חכם, ולא על "זקן אשמאי" (קידושין לב, ב). חז"ל יוצרים אפוא הבדלה חותכת בין זקנה שהיא תיאור גיל, לזקנה שהיא תיאור של מעלת החכמה. הם נמנעים מגישה[14] הקובעת כלל גורף לכלל הזקנים,[15] ובוחנים כל מקרה לגופו. מעלת הזקנה היא בחכמה שבה, ומכאן שאצל זקני עמי הארץ, שאין בהם חכמה, זקנותם מנוולתם. לצד זאת, בהמשכה של אותה סוגיה ציינו חכמים כי גם נסיון חיים עשיר – לא רק חכמה תורנית – נחשב "חכמה", ולכן יש להדר פני כל זקן, גם אם אינו יודע תורה או אינו יהודי, מתוך כבוד לנסיון החיים ולהבנת המציאות שהתפתחה אצלו. כן גם נפסק להלכה.[16]

למדנו מתוך דברי חז"ל כי מעלתה של הזקנה וסמכותה אינן נגזרות מהגיל לבד, אלא מהחכמה שבאה לאדם עם הגיל.[17] כן עולה מדברי הכתוב בספר איוב, מדברי אליהוא בן ברכאל הפונה אל הזקנים, ופותח בהתנצלות: "צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוֹת דעי אתכם; אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה."[18] מכאן נגזר מקומם של "זקני העדה", אם בתנ"ך ואם, להבדיל, בחברות שבטיות. כבוד הזקנים נובע מכך שהם מנוסים יותר, מבינים יותר ויודעים יותר.[19]

 

האם הזקנה היא תקופת החכמה

האם הזקנה היא תמיד מעלה אצל תלמידי חכמים? עיון בדין מינוי זקן לסנהדרין מגלה כי גם בקרב לומדי תורה התשובה אינה כה פשוטה. מחד גיסא נאמר בגמרא: "אין מושיבין בסנהדרין […] אלא בעלי זקנה." (סנהדרין יז, א). מאידך גיסא נאמר כי "אין מושיבין בסנהדרין זקן" (שם לו, א). סתירה זו טעונה הסבר – האם הזקנה היא מעלה או פגם? מדברי הרמב"ם נראה שהוא מבין כי הזקן הנפסל לדיינות רק כשהוא "זקן מופלג". [20] בנימה דומה מבאר רבנו יונה ש"בעלי זקנה" בא למעט בחורים, אבל אין הכוונה זקן ממש.

יהא פתרון הסתירה אשר יהא, הדיון מעלה את השאלה: האם הזקנה היא אכן זמן החכמה? ניסיון אנושי פשוט מלמד שלעתים קרובות מחלישה הזקנה את כוח השכל יחד עם כוחו של הגוף. כך מציין המהר"ל, ומבחין (על דרך הרמב"ם הנ"ל) בין זקנה המוסיפה לאדם חכמה עם הסתלקות "הכוחות הגשמיים" לבין זקנה מופלגת שבה "אין לאדם השכל כל כך, שהחולשה של הגוף מקלקל את שכלו".[21]

אפילו ביחס ל"זקנה המוקדמת" אין הדברים חד משמעיים. הר"ן מתקשה בדברי חז"ל שתקופת הזקנה הוא זמן של התחזקות הדעת, והוא מפרש אותם באופן שונה:

ואין הכונה בכאן לומר שזקני תורה כל זמן שיזקינו תתרבה חכמתם, כי אפשר שאין כן. […] ולכן לא אמר זה התנא חכמה מתוספת עליהם. אבל אמר שדעתן מתיישבת עליהם. ופירושה, שזקני תורה אשר בבחרותם הניחו תאוות העולם ובחרו הדרך הטובה, כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם, כלומר שהם מתפייסים יותר ודעתם נוחה במה שהסכימו עליו. אבל לזקני עם הארץ יקרה ההפך. והוא שבבחרותם נפתים אחר תאוות העולם […] אבל כל זמן שמזקינים, שהעולם נשמט מהם והם ממנו, הם רואים שכל מה שהתאוו ובחרו בימי בחרותם אפס ותהו.[22]

הר"ן מכיר בירידה ביכולות הקוגניטיביות בזקנה, ולכן הוא מייחס לדעת שבזקנה משמעות אחרת, של שלוה מתוך השלמה.[23] סמך לדבר ניתן לראות בגמרא המשתמשת בביטוי "דעת" לציון תכונת הנפש והאישיות: "יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו – זה הדבר הטוב לו מן הכל."[24] גם בעל ה"אור החיים" מציין את העובדה ש"כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבוא במלחמתה של תורה." ומפרש את דברי חכמים על דרך הר"ן: "הגם שאמרו רז"ל זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתיישבת לשלול דעתם של זקני ע"ה שמטרפת. ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס."[25]

חכמי הדורות מלמדים כי לא ניתן לעשות אידאליזציה פשוטה לזקנה ולראות בה זמן שבו מגיע האדם לשיאו. הזקנה היא זמן של דעיכה, וגם תלמידי חכמים מושפעים ממנה. הזקנה המשובחת של תלמידי חכמים נגזרת מהאופן שבו חווה אותה האדם – ביישוב הדעת ובשביעות רצון, בעוד אצל עמי הארץ מביאה הזקנה לטירוף ולייאוש

בהקשר זה יש לציין כי היו גדולי עולם שמנעו עצמם מהוראת הלכה בזקנותם המופלגת.[26] לפי גישה זו, הכבוד שניתן לזקנים בעלי הדר הפנים והדעת אינו נובע מאידאליזציה עיוורת של הזקנה, והתעלמות מכך שמדובר בזמן שבו נחלשת יכולת האדם, אלא מחמת מעלת "ישוב הדעת" שקונה האדם המבוגר. לצד זאת, ישנה הכרה ברורה גם במעלתו של הצעיר, בעל הכוח. "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה." (משלי כ, כט). הצעיר כוחו בעוז הגוף ובהתפרצות כוחותיו, והזקן כוחו בהדר שיבתו, בדעתו ובאישיותו המיושבת, ובחכמת חייו המאירה מפניו.

למדנו אפוא שפתרון המבוכה ביחס לזקנה אינו מסתכם בהבחנה שבין תלמיד חכם לבין עם הארץ. חכמי הדורות מלמדים כי לא ניתן לעשות אידאליזציה פשוטה לזקנה ולראות בה זמן שבו מגיע האדם לשיאו. הזקנה היא זמן של דעיכה, וגם תלמידי חכמים מושפעים ממנה. הזקנה המשובחת של תלמידי חכמים נגזרת מהאופן שבו חווה אותה האדם – ביישוב הדעת ובשביעות רצון, בעוד אצל עמי הארץ מביאה הזקנה לטירוף ולייאוש.

 

בלות הגוף בזקנה

עד עתה דיברנו על מעלת הזקנה בהקשר החברתי והקוגניטיבי. אולם מה באשר לדעיכת הגוף בזקנה? במקומות שונים תיארו חכמים את התבלות הגוף בזקנה: "שפתותיהם של זקנים מתרפטות, אזניהם של זקנים מתכבדות." (שבת קנה, א). מבחינה פיזית, הזדקנות היא תופעה הדרגתית של התבלות החומר עד להתכלותו. לכאורה, המובן היחיד שיש לזקנה הגופנית הוא של דעיכה. האם ניתן לראות גם זקנה זו בדרך אחרת?

ירידת ערך בזקנה איננה רק אמירה תיאורטית. היא מתבטאת בתורה גם בדיני ערכין. אדם האומר "ערכי עלי" מחויב לתת להקדש סכום מסוים שנקבע בתורה בהתאם לגיל ולמין. החיים מחולקים לשלושה חלקים, והערך המקסימלי נמצא באמצע החיים.[27] בזקנה פוחת הערך אצל הגבר יותר מאשר אצל האישה, וחכמים מסבירים זאת באמירה ש"סבא בביתא – פאחא בביתא; סבתא בביתא – סימא בביתא [זקן בבית – שבר בבית; זקנה בבית – אוצר בבית]." (ערכין יט, א).[28] רש"י מבאר: "פאחא" – שבר, שאינו אלא למשא;[29] "סימא" – מטמון, שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה.

דברים אלו מוסיפים פן למורכבות של גיל הזקנה. הזקן שיש לו זיקה לחכמה, אכן קונה ידע, בשלות, יישוב הדעת ושיקול דעת. אך מנגד, הזקנה כרוכה בירידת ערך, הבאה לידי ביטוי באבדנים פיזיים, רגשיים ואף רוחניים. המתח בין שתי נקודות המבט אינו תיאורטי בלבד; הוא משליך על התמודדות הזקן הן עם מצבו האנושי והן עם יחס החברה כלפי הזקנה

כך גם ביחס לכשירות הלויים לעבודת משא. הלווים יכולים לעבוד במקדש מגיל שלושים ועד גיל חמשים, וכפי שמסביר רש"י (במדבר ד, ב): "מנה מהם את הראויין לעבודת משא והם מבן שלשים ועד בן חמשים שנה. והפחות משלשים לא נתמלא כחו, מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה."[30]

הזקנה הפיזית אינה רלוונטית רק לכשירות האדם למלאכה, או ליכולת של חשיבה ולמידה. היא משפיעה גם על יכולתו לעבוד את השם, כדברי רבנו יונה: "בימי הזקנה, בהעדר כח ההרגשות, איננו עוצר כח לחדש מסילות בלבבו ולערוך מחשבות להלחם בהן ביצרו, ולהשיג המעלות, ולטרוח ולעמוד בתורה ובמעלות." (שערי תשובה, ב, לד). רבנו יונה מציין שמשום כך על האדם לעבוד את ה' בנעוריו, כדברי הכתוב: "וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה." (קהלת יב, א).[31] על דרך זו העיד האדמו"ר מפיאסצנה כי כמה פעמים התאוננו לפניו חסידים זקנים שעבדו את ה' כל ימיהם, שכשנחלשו כוחות גופם לעת זקנה, הם מצאו עצמם חסרי יכולת להתנגד ליצרים ולתאוות שונים.[32]

את מאמר הגמרא (שבת קנב, א) "ינקותא כלילא דורדי [כתר של ורדים] סבותא כלילא דחילפי [כתר של קוצים]" מסביר הבן איש חי בספרו "בן יהוידע" שהכוונה לשבח את ימי הנערות מבחינה רוחנית: "כי האדם בעוד כוחו בו יוכל לעסוק בתורה ובמצוות וגמילות חסדים […] משא"כ בזקנות שסר כוחו מעליו […] לכך הצדיקים משבחים את הנערות."[33] רבי נחמן מברסלב אף מוסיף "כי אֵין טוֹב לִהְיוֹת זָקֵן, הֵן חָסִיד זָקֵן וְהֵן צַדִּיק זָקֵן. זָקֵן אֵין טוֹב כִּי צָרִיךְ רַק לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל בְּכָל עֵת מֵחָדָשׁ. רַק יֵשׁ מַה שֶּׁהוּא מַשְׁבִּיחַ כְּשֶׁהוּא זָקֵן, הַיְנוּ דָּבָר אַחֵר[34] שֶׁמּוֹסִיף כּחַ כְּשֶׁמַּזְקִין."

דברים אלו מוסיפים פן למורכבות של גיל הזקנה. הזקן שיש לו זיקה לחכמה, אכן קונה ידע, בשלות, יישוב הדעת ושיקול דעת. אך מנגד, הזקנה כרוכה בירידת ערך, הבאה לידי ביטוי באבדנים פיזיים, רגשיים ואף רוחניים. המתח בין שתי נקודות המבט אינו תיאורטי בלבד; הוא משליך על התמודדות הזקן הן עם מצבו האנושי והן עם יחס החברה כלפי הזקנה.

מציאת פשר לפער בין קנייני הזקנה לאבדניה היא משימת ההתפתחות הנפשית של אנשים בשלב זה של חייהם,[35] ואף של צעירים המסתכלים קדימה לקראת תקופה זו. להלן נציע את "גישת הייעוד", המבקשת לצמצם את הפער ולהראות שהחולשות של הזקנה והחוזקות שלה יוצרות יחד מצע לתפקיד מיוחד שיש לזקנה בחיי האדם. אין כאן יומרה לעסוק בכל הייעודים האפשריים של תקופת חיים זו, אך אנחנו מבקשים להראות כי במקום לראות את הזקנה בשני כיוונים בלבד – פסגת החיים או סרח העודף שלהם, יש לראותה עומדת בפני עצמה. זהו שלב בעל ייעוד ומשמעות ייחודיים לו, תקופת חיים המאופיינת במשימות ובהתפתחות משלה, כמו שאר תקופות החיים. באשר לשאלה מהו התוכן ש"יוצקים" במשימת חיים זו, אנחנו מבקשים להציג להלן שניים מהייעודים שהציגו חכמי ישראל.

 

זקנה – ייעוד בעל משמעות

"איזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקינה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר." – על שם הנס, שאחר שנעשו זקנים, כמ"ש 'ואדוני זקן', 'ואני זקנתי', חזרו לימי נעורים, דהיינו שנעשו הם בחור ובתולה, כמ"ש 'אחרי בלותי היתה לי עדנה'." (מהרש"א, בבא קמא צז, ב).

ב"מורה הנבוכים" מתייחס הרמב"ם לבעיית הרוע בעולם.[36] הוא מעלה את סוגי הסבל שונים, ומסביר את מקורם ואת משמעותם. בין השאר, הוא מתייחס לכך שהעולם הוא חומרי ונוטה לבלאי, מכך נובע סבל כמו מומים ומחלות. בניגוד למצופה, הרמב"ם אינו כולל בדבריו אלו את הזקנה. במקומות אחרים בספר הוא דווקא מתייחס לחולשת הגוף בזקנה בתור מצב המאפשר לאדם לקבל את "המעלות המידותיות".[37] לדבריו, "הכוחות הגופניים בזמן הבחרות עוצרים בעד רוב המעלות המידותיות", שכן "רתיחת ההרכבה הגופנית" אינה מאפשרת את השגת המעלות. עם היחלשות כוחות הגוף ותאוותיו "מתחזק השכל ומתפשטים אורותיו ומזדככת השגתו ויחשוק במה שהשיג, עד שכאשר בא השלם בימים וקרב למות מוסיפה אותה ההשגה תוספת גדולה, ויגדל הלהט באותה ההשגה והחשק למושג עד אשר תיפרד הנפש מן הגוף אז במצב אותו העונג."[38]

עיקר מעלתה של הזקנה היא דעתו של האדם המתיישבת עליו בזקנתו, החיבור הנפשי שלו אל ערכיו, דעותיו והעדפותיו, שהתגבשו בו עם השנים עד שהיו לחלק מאישיותו. גישה זו אינה מתעלמת מהקשיים שבזקנה ואינה מנסה לטשטש אותם. היא מכירה בחולשות הזקנה, אלא שהיא נותנת להן משמעות המתלכדת יחד עם מעלות הזקנה

הרמב"ם העניק להידרדרות הגופנית בזקנה משמעות, בכך שהיא מאפשרת הזדככות וחוויות רוחניות עמוקות יותר.[39] היא גם מאפשרת פרידה מהגוף בצורה "רכה" יותר, "כמשחל בניתא מחלבא [כמושה שערה מחלב]".[40] הר"ן והאור החיים, שדבריהם הובאו לעיל, נותנים הסבר דומה להידרדרות היכולות הקוגניטיביות של האדם. עיקר מעלתה של הזקנה היא דעתו של האדם המתיישבת עליו בזקנתו, החיבור הנפשי שלו אל ערכיו, דעותיו והעדפותיו, שהתגבשו בו עם השנים עד שהיו לחלק מאישיותו. גישה זו אינה מתעלמת מהקשיים שבזקנה ואינה מנסה לטשטש אותם. היא מכירה בחולשות הזקנה, אלא שהיא נותנת להן משמעות המתלכדת יחד עם מעלות הזקנה. יחדיו, החולשות והמעלות יוצרות מצע המותאם לתפקיד הייחודי של שלב חיים זה.[41]

בזוהר ישנה התייחסות המרחיבה ומעמיקה את משמעותה של הזקנה: "האי מוחא דאיהו האי חכמתא סתימאה, שקיט ואשתכיך באתריה כחמר טב על דורדייה והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים ומוחיה סתים ושכיך [המוח הזה שהוא החכמה הסתומה, שקט ונרגע במקומו כיין הטוב על שמריו. וזהו שאומרים שזקן דעתו סתום ומוחו סתום ורגוע]." (זוהר ג, קכח, ב). דברי הזוהר מחלקים בין חכמתו של הזקן לבין דעתו. לפי ביאור הרמ"ק (אור יקר), פירוש הדברים הוא כי חכמתו של הזקן אצורה בתוכו, ואינה משפיעה החוצה. דווקא משום כך היא מגיעה לכלל בשלות גמורה לכשעצמה, כיין טוב המתיישן והולך, משביח והולך, כשהוא נח על שמריו שלו. לעומת זאת, בכוח הדעת של הזקן, שהיא החיבור הנפשי שלו אל חכמתו הנסתרת, הוא מוצא דרכים נעלמות להשפיע בהן גם לזולתו.[42]

אנו רגילים למדוד זקנים לפי קריטריונים "צעירים" של פעילות, התפתחות, יצרנות, אינטראקציה חברתית ותרומה לחברה. אך טבעי שלפי אמות מידה אלו נראה בזקנה פיחות. כשאנו רואים את הזקן שקט ומכונס בעצמו, אנו מרחמים עליו וחושבים שהוא בודד ומסכן. אך האמת היא שמצבו תקין, עונה על צרכיו ומותאם לשלב החיים שלו

הזוהר מציע כאן מבט מהפכני על הזקנה, העומד בניגוד גמור לקריטריונים שבהם אנו רגילים לשפוט אותה. אנו רגילים למדוד את מעלת האדם באמת מידה של "יצירה" – עד כמה האדם מעורב ומשפיע. הזוהר מציע אמת מידה שונה עבור הזקנה, הבוחנת דווקא את השקט והרוגע. במילים אחרות, אנו רגילים למדוד זקנים לפי קריטריונים "צעירים" של פעילות, התפתחות, יצרנות, אינטראקציה חברתית ותרומה לחברה. אך טבעי שלפי אמות מידה אלו נראה בזקנה פיחות. כשאנו רואים את הזקן שקט ומכונס בעצמו, אנו מרחמים עליו וחושבים שהוא בודד ומסכן. אך האמת היא שמצבו תקין, עונה על צרכיו ומותאם לשלב החיים שלו.

יש זקנים שאכן סובלים מבדידות הרסנית, והנושא דורש טיפול שאין כאן המקום לדון בו. אך חשוב להפריד בין בדידות לבין התכנסות טבעית ובריאה. ולעתים דווקא התפיסה שמצבו של הזקן נמדד באמות מידה "צעירות", היא הגורמת לו תחושות קשות של בדידות ועצב. יש לאפשר לזקן לחוות את הזקנה בדרכו שלו, מבלי ליצור אווירה חברתית שבה אין מקום אמתי לזקנה, ונדרש מהזקן באופן סמוי לחתור חזרה לצעירות.

על פי דברי הזוהר, הזקן עסוק בתחום שונה לגמרי. על הציר של מעורבות לעומת התכנסות, של אינטראקציה לעומת אינטימיות. יש הבדל מהותי בין הצעיר לבין הזקן. הזקן אינו משפיע החוצה כבעבר, ולעתים גם אינו יוצר ומפתח, אפילו לא את עצמו, אם במובן הפיזי ואם (כפי שראינו לעיל) ברוחני. ההתלהבות והתנועתיות פוחתות; כוחו מבעבע בתוכו.[43] על פי דברי הזוהר אין להירתע מכך. הזקנה היא "עת האסיף", הזמן של האדם להתכנס אל עצמו, אל מקום אינטימי של אישיות אחידה ושלמה עם עצמה ועם הישגיה, יהיו אשר יהיו.

הזקן אינו משפיע החוצה כבעבר, ולעתים גם אינו יוצר ומפתח, אפילו לא את עצמו, אם במובן הפיזי ואם ברוחני. ההתלהבות והתנועתיות פוחתות; כוחו מבעבע בתוכו. על פי דברי הזוהר אין להירתע מכך. הזקנה היא "עת האסיף", הזמן של האדם להתכנס אל עצמו, אל מקום אינטימי של אישיות אחידה ושלמה עם עצמה ועם הישגיה, יהיו אשר יהיו

חולשת הגוף בזקנה משרתת את המטרה הזו. שפתותיהן של זקנים מתרפטות, אזניהם של זקנים מתכבדות. הזקן מתקשה להתבטא ומתקשה לשמוע. "סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים"[44] – הוא מתקשה להגיע בקלות ממקום למקום, ולעמוד באתגרים חדשים. חולשת הגוף מביאה בהדרגה לניתוק מהסובב ומעולם המעשה. היא מטה את הערוץ הנפשי פנימה, לאט אבל בנחישות ובעקביות. כל ישותו של הזקן מכוונת אותו בהדרגה להתכנסות אל תוך עצמו, אל ה"אני" שלו. הוא מביא את נפשו, את חכמתו ואת דעתו לידי הבשלה אישית שיכולה להיות רק בתוכו פנימה. אפילו לאכזבה ול"יאוש" של הזקן מגופו ומהעולם יש חלק בתהליך. זהו תהליך כואב (המתחיל בהדרגה כבר בימי העמידה) אך חיוני של היפרדות האדם מהסביבה והתכנסותו אל עצמו. כשם שגופו הרענן של הצעיר משמש כלי לתפקודו בצעירותו, כך גופו הבלה של הזקן משמש כלי לתפקודו בזקנה. התהליך של ההיחלשות שעובר הזקן, בשילוב ניסיון החיים וההבנה שצבר, מכינים אותו למצב של התכנסות, שהוא מצב טבעי ורצוי עבורו. הוא שלם עמו וממילא הוא ממצה ממנו את יתרונותיו.

תפקיד הצעירות הוא אפוא בהשפעה של האדם, לעצמו ולזולת: פיתוח, פעילות, כוח, יצירה. תפקיד הזקנה הוא בקבלה של האדם את עצמו: הבשלה, סיכום, מאזן, הגעה לשלמות עם עצמו ועם חייו כפי שחי אותם. אברהם ושרה זכו בדרך נס שיתקיימו בהם שני האידאלים כאחד. בימי הזקנה עצמם היו אברהם ושרה גם "באים בימים", שלמים עם כל חייהם, וגם המשיכו להוליד ולהשפיע.

בזקנה מגיע אדם לשלמות פנימית כפי ערכו וסגנונו. שלמות זו הולכת וגוברת ככל שאדם מנהל חיים בעלי ערך, מלאים בתוכן משמעותי, שעם הזמן נקנה לאדם והופך לחלק מאישיותו.[45] אולם, אם חלילה לא קנה האדם תוכן פנימי, אלא נשאר "עם הארץ", להיכן יתכנס?[46] אדם זה מרגיש ריק, והוא זקוק נואשות לאינטראקציה עם הסביבה, להמשך ימי הצעירות, לשם סיפוק. בזקנותו הוא נקלע למלכוד נורא. ככל שהוא מזקין וכוחותיו עוזבים אותו הוא מתכנס פנימה, אבל התכנסות זו עושה אותו בודד יותר ומעצימה את תחושת החסר.

***

"אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו." כמו דוד המלך (תהלים עא, ט), רבים מאתנו חוששים מההגעה ל"עת זקנה", זמן שבו כוחנו כלה. הציבור החרדי נוטה ליצור אידאליזציה של הזקנה, המדגישה את מעלת הזקן, זה שקנה חכמה. אך כפי שהראינו לעיל, חז"ל היו מודעים היטב גם לצדדים הקשים של הזקנה, הבאים לידי ביטוי בממד הפיזי, השכלי ואף הרוחני. ככלות הכוח, אנו מתפללים אל בורא העולם שלא יעזוב אותנו – שגם במצבנו החדש, כאשר היחס שלנו עם הסביבה ועם עצמנו שונה מכפי שהיה בשנות הנעורים, עוצמת הקשר שלנו עם הקב"ה לא תפחת, ואף תגדל.

בהתייחס ל"פרדוקס הזקנה"[47] – למתח שבין מעלת הזקנה לבין הפסדיה – ביקשנו במאמר זה להציע את "גישת הייעוד". הגישה קוראת להכרה בשילוב של קנייני הזקנה עם האבדנים שלה בתור משלימים זה את זה, כמו תל וחריץ, ומאפשרים לזקנה תפקיד ייחודי. הייעוד של האדם הזקן שונה משל האדם הצעיר, ושינוי הייעוד גוזר אמת מידה אחרת למדידה של חיים טובים ומלאים. דחיפת האדם הזקן לתוך קריטריונים של אדם צעיר עושה לו עוול עמוק, ומקשה עליו לחוות את תקופת הזקנה ברוגע ובנחת רוח. תקופת הזקנה מכוננת ייעוד אחר, המותאם לכוחות האדם המשתנים עם גילו. חשוב שהחברה, זקנים וגם צעירים, תכיר בכך, ותלמד להקשיב לקולם של זקנים בלי לבצע בו תרגום מידי לשפת הצעירים.

אין כוונתנו לומר שניתן למלא את ייעוד הזקנה רק בצורות האמורות – בדרך של שלמות פנימית, של התכנסות ושל הבשלה. אנשים יכולים למצוא את הייעוד שלהם בעת הזקנה בצורות שונות, לעתים גם בשילוב של מעורבות חברתית, נמרצות ויצירה.[48] עיקר כוונתנו לפנות מקום לזקנה, בתור מרחב העומד בפני עצמו, שאינו נטפל לצעירות – לטובה או לרעה. אנחנו מוצאים בדברי חז"ל הארה כי אין לשפוט את הזקנה מנקודת מבט פטרונית-צעירה. ראיית הזקן רק מנקודת המבט של הצעיר עושה אותו "אחר", מי שמצוי בשולי החיים "האמתיים", של הצעירים. הזקנה היא שלב חיים בעל איכות בפני עצמו, ויש לבחון אותה מנקודת מבטו של הזקן.

הזקן אינו ה"אחר" של החברה. הוא אינו צריך להיות "יותר חכם" ולא "פחות חזק" מאלו הנמצאים ב"מרכז החיים". לאדם הזקן יש פשוט תפקיד שהוא מתאים לעצמו בהתאם למצב שבו הוא נמצא – הגופני, הרגשי והקוגניטיבי. אין תחרות והיררכיה בין שלבי החיים, כולנו עוברים את כולם. ככל שנדע, בתור פרטים ובתור חברה, להכיר בשלבים השונים ובשוני שביניהם, כך נוכל להפיק את המרב מכל אחד מהם, ולחיות בכולם חיים טובים ומלאים.

 


[1] דיין, ח' (2017). מעבר לעקרון הבינוניות: אתגריה של החרדיות המתחדשת. כתב העת לחקר החברה החרדית, 5, 34-1.

[2] הרב שאר ישוב הכהן (הזקנה ביהדות, ספר אסיא – ו', עמוד 80) עסק בשאלה האם הזקנה ברכה או קללה. הוא הביא מקורות רבים שאריכות ימים היא ברכה גם עבור היחיד. מאידך גיסא הביא מחז"ל מקורות על האתגרים של הזקנה והציע שהדבר תלוי בהתנהגות של האדם עצמו, האם הוא תלמיד חכם או עם הארץ והאם נהג בבריאות ולא כברזילי. ספרי מחשבה רבים הסבירו כי המשמעות של "אריכות ימים" היא ניצול מקסימלי של כל יום ויום, ולא אריכות ימים במובן של הגעה לזקנה מופלגת. הימים עצמם ארוכים – מנוצלים במלואם. ראה למשל באהבת שלום קאסוב פרשת חיי שרה ד"ה ואברהם זקן, שהסביר כך את הביטוי "בא בימים" שנאמר אצל אברהם, היינו שבא עם כל ימיו ורגעיו. וכך הסביר האמרי אמת שאביו השפת אמת זכה לאריכות ימים, אף שנפטר בגיל 58 בלבד. יתכן שביארו כך כדי להתמודד עם שאלת אריכות הימים הפיזית [הן אצל אלה שלא זוכים לה, והן אצל אלה שזוכים לה פיזית אבל נפגעים ממנה].

[3] ואולם ניתן לראות בזקנה (במובן של התבלות החומר) חלק מגזרת הבורא לאדם הראשון "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז), שהיא לכאורה המיתה בעטיו של נחש (בבא בתרא יז). וראו בתחילת מדרש תמורה: "הדורות אינם הולכים למות שלימים עד שגופם מתחסר מהמלכים (ד׳ יסודות) שיש בגופו". ובמהר"ל חידושי אגדות שבת עז, ב: "האדם שהוא חלש בטבע לעת זקנתו מפני כי הוא קרוב לקצו ולפיכך מתחדש לו החולשה." הרמב"ן (בראשית ב, יז) הנ"ל טוען שאם אדם היה חי לעולם לא היה צריך לאוכל עבור קיומו [כי לא היה בו שום בלאי וכיליון], ואכילתו היתה רק לעונג. האברבנאל (בראשית ב, ח-יז), קושר בין הצורך לאכול לתהליך ההזדקנות. גם בספר קהלת מתוארת בהרחבה הזקנה עד הסיום במיתה, ומשתמע כאמור.

[4] ירושלמי בכורים, (ו, ב) תני המת לחמישים שנה מת בהיכרת, לחמשים ושתים זו היא מיתת שמואל הנביא, לששים מיתה האמורה בתורה, לשבעים מיתה של חיבה, לשמונים מיתה של זקנה, מכאן ואילך חיי צער. ראה גם אבות (ה, כא): "בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". ראה גם בשבת (קנב, א) ששחות קומה ואי-יציבות ההליכה היא מוטיב מרכזי של הזקנה (כך לפי רש"י שם). באופן מפתיע גיל שמונים מתואר במשנה (אבות שם) גיל של גבורה. ראה גם במהרש"א ח"א ברכות מז, א: "כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה כו'. שהוא סובר שעל ידי שיאריך באמן יאריך ימים ושנים כדאמרינן בסמוך כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. והוא טועה, דאריכות ימים ושנים יותר מדאי נמי אינן טובים כמ"ש והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ וגו'."

[5] ינקותא כלילא דוורדא סבותא כלילא דחילפא. רש"י פירש חילפי – סרפדים. ובישעיהו (נה, נג) פירש: "נעצוץ וסרפד" – מיני קוצים הם. רבינו חננאל כתב: הבחרות כתר של ורד ריחו נודף ושל זקנה כתר של חילף שריחו מאוס. יש אומרים שמדובר בקמשונים או בערבות, הצד השווה שבהם – שהם צמחים שגדלים בשוליים (שדה מבוית או נחל) וניזונים מהמרכז https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=34959. מנגד, בגמרא סנהדרין (מד, א) משמע שהוא מין הדס, וההקשר שבו מובא הדבר מעניין מאד ונוגע לענייננו: "חטא ישראל (יהושע ז, יא) אמר רבי אבא בר זבדא: אע"פ שחטא ישראל הוא. אמר רבי אבא: היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה." האדר"ת (קושט אמרי אמת, שם) מביא מרבינו חננאל (שם וסוכה לד, א) שחילפי הוא מין הדס רע [ראה דברי רש"י לעיל והשווה "תחת הסרפד יעלה הדס" (ישעיהו שם)], ומבאר את הקשר המשל ל"ישראל שחטא ישראל הוא" על פי הגמרא במנחות (כז, א) והמדרש (ויק"ר אמור ל, יב) שהדס הוא כנגד אותם מישראל שיש בהם מצוות ואין בהם תורה. לפי זה, השימוש שעושה הגמרא ב"כלילא דחילפי" רומז לכך שגם בזקנה, למרות שכלפי חוץ נראה כי חלו שינויים רבים באדם, נשאר לאדם הטבע העיקרי והמקורי שלו. וראה בנתיבות עולם למהר"ל נתיב התורה פרק יב בביאור הגמרא (ברכות ח, ב) היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו "אף אם נסתלקה התורה ממנו מצד גופו המקבל את התורה והיה זה לאונסו בשביל כך לא נסתלקה ממנו המעלה העליונה שקנה על ידי התורה." למעשה לזקן ולהדס אותה מילה בארמית: "אסא" (ראה גיטין סט, א. והערוך גורס שם "אשא").

המהרש"א מסביר מימרא זו בשני אופנים המראים יחס מורכב לזקנה: א. כתר של ורדים הוא יפה אך אינו מתקיים, כינקותא דאזלא ולא אתיא [שהולכת ואינה חוזרת]. כתר של קוצים אינו יפה אך הוא מתקיים. ב. הכוונה לצבע שיער הראש המעטר את הפנים. בינקות הוא צבעוני, בשיבה הוא לבן. בהקשר לכך יצוין כי שיער השיבה הלבן נחשב בחז"ל סממן של הדר וכבוד (בבא מציעא פז, א).

[6] עיקרון זה התקבל להלכה בנדון דומה. בספר חסידים (סימן רלד): 'עת למות' (קהלת ג' ב'); למה הוצרך קהלת לומר כן? אלא כשאדם גוסס כשנפש אדם יוצאה, אין צועקים עליו שתשוב נפשו, כי אינו יכול לחיות כי אם מעט ימים ואותן ימים יסבול יסורים. וכיוצא נפסק בשולחן ערוך (שו"ע, יו"ד, שלט, א, בהגה): אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק, כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש – מותר להסירו משם. וראו דברי השופט מנחם אילון ע"א 506/88. יעל שפר, קטינה, באמצעות אמה נ' מדינת ישראל. בבית המשפט העליון. פ"ד מח(1) 87 וכן פרופ' אברהם שטיינברג, הבסיס ההלכתי להצעת "חוק החולה הנוטה למות". אסיא עא-עב, שבט תשס"ג (ינואר 2003) כרך יח, ג-ד

[7] מתוך המחזה "כטוב בעיניכם" (מחזות, תרגום ל, גולדברג, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, 1962, כרך ג).

[8] בראשית רבה סה, ט: "מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה, וכיון שעמד אברהם, נתן לו זקנה."

[9] במדרשים (תנחומא חיי שרה א. בראשית רבה סה, ט) מבואר כי תביעת אברהם היתה עבור כבודו של הזקן מול הצעיר. "אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד. מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד."

[10] הזקנה כללה בלות הגוף, כמו שדרשו חז"ל (ב"מ שם) "אחרי בלותי היתה לי עדנה אמר רב חסדא אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו."

[11] מהרש"א ב"מ פז, א. והדבר מפורש במדרש תנחומא חיי שרה, א: "שהיה אדם חי מאה ומאתים שנה ולא היה מזקין אמר אברהם רבש"ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן שיתכבד הזקן בנער. א"ל הקב"ה: חייך, ממך אני מתחיל. הלך ולן באותה הלילה ועמד בבקר כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו. אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא? אמר לו עטרת תפארת שיבה (משלי טז) והדר זקנים שיבה (שם כ) לכך נאמר ואברהם זקן."

[12] כדברי התנחומא חיי שרה, א הנ"ל. וראה בגמרא ברכות (כח, א) על רבי אלעזר בן עזריה ["הרי אני כבן שבעים שנה"] שהיה צעיר לימים ונוספה לו בנס הדרת פנים של שיער שיבה כדי שיכבדוהו כזקן, שיש כלפיו דין הידור מגיל 70 שנה. הרב מרדכי מנשה זילבר (דברי תורה, פרשת ויקרא החודש תשע"ז) מסביר את הקשר בין שיער השיבה המביא באופן טבעי לכיבוד הזקן, לבין מה ש"דעתו מתיישבת", ומבאר כי בזקנה שנחלשים כוחות הגוף מתגברת השפעת כוח הנשמה, שהוא דבר הניכר במיוחד בהארת הפנים, כנאמר "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, יא), לכן מתבטאת הזקנה ככבוד בהופעת עטרת שיער לבן [כעין קרינת אור הבוקע ויוצא] סביב הפנים דוקא. "והדרת פני זקן". לדבריו מובן ביותר הקשר בין פשט דברי הגמרא בבבא מציעא כהסבר המהרש"א, לבין ביאור המהר"ל. ואכן, המשך הפסוק (קהלת שם) מציין כי מאור פניו של החכם מביא למורא ממנו: "ועוז פניו ישונא". רש"י: "משאר הבריות עד כי יראו מגשת אליו כי קרן עור פניו". דבר הנאמר על משה לאחר שזכה לנבואה של פנים אל פנים.

[13] בגמרא (שבת קנב, א) מופיע הנוסח: "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם וכו' ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן." הרמב"ם (בפירוש המשנה) מסביר באותו האופן את המשנה בקינים ו, ג: "תלמידי חכמים שבשעת שהם מזקינין ונחלשין ויפסיד גופם תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלמות." וכ"כ רבנו עובדיה מברטנורא שם: "זקני תורה כל זמן שמזקינים ובאים לידי תשות כח, הן מוסיפין חכמה." התפארת ישראל בביאור המשנה בקינים משלב בין הדברים: "דעתן מתישבת עליהן: רוצה לומר מתיישבת ומשתרשת בחוזק. וכו' כשמזקין הת"ח וכח גופו מתחיל להיות נראה כמתרופף, אז אדרבה כח שכלו מתוסף ומתחזק בעזרתם מקודש, ועי"ז מוסיפין שלימות להנשמה, מדכבר נח רוגזיה דיצר הרע, ויש להם ג"כ מנוחה מטרדת עסקי הגוף, ועי"ז יוכל כח שכלם לפרוש כנפיו לתימן ולהזדקק היטב בתורת ה', ולה' הישועה." דוק שהתפא"י יודע שבמציאות הדברים אינם כה פשוטים, והוא מסיים את דבריו בתקוה ובתפילה לה'. כתב הראי"ה (אורות הקודש ג, קכה): כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באוויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגליים. וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החומריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו בה תכנים מוסריים ואורחות צדק ומישרים, סופה להתעכר, מפני קטנותה, ומפני הזוהמא והסרחון שהחיים החומריים לקויים בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם. בייחוד תוכר חולשה של מחשבה קיבוצית כזאת, במה שתשים את מרכזה רק בצעירים, שהחיים החומריים משחקים לפניהם בכל מהתלותיהם ושגיוניהם, וזקנים לא יוכלו לקחת בה חלק אמיץ, כי אם ברצון עשוי ובלב מיואש. וכך היא המידה היוונית להביט על הזקנים במבט בוז, כדברי אריסטו, ברטוריקה. ומה לקויה היא מחשבה ציבורית, שאינה יכולה להתפשט יפה על כל חלקיה. ונאמר כי מלך ה' בהר ציון ובירושלם, ונגד זקניו כבוד.

לביטוי "עם הארץ" ישנן כמה וכמה משמעויות בחז"ל בהקשרים שונים (ברכות מז, ב; פסחים מט, ב; חולין צב, ב.), וכפי שמסכם זאת הרא"ש (פסחים ד, י): "כמה מיני עם הארץ יש." ישנו עם הארץ כשר שיכול אף להיות ירא חטא וצדיק (אבות, ב, ה ורבנו יונה שם), בעל מידות ודרך ארץ (חולין צב, א; תנא דבי אליהו רבה פרק יד; רמב"ם אבות ה, ז) ועל כן, כותב רבנו יונה (אבות, שם) כי הביטוי "עם הארץ" מתייחס לאדם המצוי, ובעצם לרוב העולם. מנגד ישנם "עמי הארץ" שחז"ל גינו בחריפות (למשל פסחים, שם). כך שלאמתו של דבר, אין לראות בהנגדת המשנה "זקני תורה" לעומת "זקני עם הארץ" דיכוטומיה, שתי קטגוריות בלבד שרק לתוכן ניתן לסווג אנשים, אלא תיאור של רצף, משרעת, שבקצה האחד ניצבים בעלי תורה ואנשי חיל מופלגים, בקצה הנגדי ישנם עמי ארצות מהסוג הנחות והמגונה ביותר, וביניהם תווך רחב של טווחי ביניים שאליו משתייכים רוב האנשים. לאור זאת, השפעת הזקנה על האדם המתוארת במשנה גם היא אינה דיכוטומית – או משובחת או גרועה, אלא מורכבת ותלויה במיקומו ברצף ובהרכב האישיות המיוחד לו. נמצא אפוא שקשיי הזקנה אינם "מעבר לגדר", הם נחלת הרוב, גם אותם אנשים שהולכים בתלם הרצוי אינם פטורים מחלקיה המורכבים של הזקנה.

[14] גילנות (AGEISM) מוגדרת סטריאוטיפים שליליים או חיוביים, דעות קדומות ו/או אפליה כלפי אנשים על בסיס גילם הכרונולוגי. גילנות יכולה להיות מרומזת או מפורשת, ברמה ציבורית או אישית, ולפעמים על ידי האדם עצמו. לרוב מדברים על גילנות בהקשר של אנשים מבוגרים.

[15] בכלל, אנו מוצאים בתורה קטגוריות של קבוצות סוציאליות "חלשות" כמו גר יתום ואלמנה, או קטגוריות של חלשים פיזית, כמו קטן וחולה. הזקנים אינם עומדים מבחינות אלו בקטגוריה בפני עצמה. בארבעת חלקי השלחן ערוך, בראשונים ובפוסקים, ישנן הלכות רבות המתייחסות לשינויים או למגבלות של הזקנה, ובהתאם לכך ולפי ההקשר, מתחשבות בזקן, מעדיפות אותו, או מונעות אותו. הצד השווה שבהן, שאינן מכלילות את הזקנה ואת הזקנים בקטגוריה אחת, אלא בוחנים כל מקרה, ולעתים אף כל אדם, לגופו (ראו פירוט הדינים באנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב אברהם שטיינברג) ח"ג ערך זקן ענף ה, עמוד 305 והלאה). דיון בכך אנו מוצאים במשנה באבות (ד): רבי יוסי בר יהודה איש כּפר הבבלי אומר: הלומד מן הקטנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשוּלות ושותה יין ישן . רבי אומר: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן, שאפילו חדש אין בו (אבות ד). בעוד רבי יוסי ברבי יהודה מציע ליצור קטגוריה בין "לומד מן הזקנים" ל"לומד מן הקטנים", דעת רבי שיש לבחון כל מקרה לגופו, להתייחס לתוכן ולא לקנקן. ההפרדה בין הגיל בתור קטגוריה לבין בחינת מצבו הענייני של האדם, בולטת בסוגיה שבה דנו חכמים בביאור הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (קידושין לב, ב), האם המצוה מתייחסת לאדם שיש בו שיבה וגם חכמה (אינטראקציה של חכמה עם בשלות ונסיון חיים), או שדי בחכמה לחוד, ואולי די בניסיון חיים עשיר הנובע מזקנה. בכל מקרה, הקטגוריה אינה תלויה בזקנה הפיזית לחוד, אלא גם בתכונות הקשורות לאותו אדם. הנה דוגמאות אחדות. למשל, בהקשר התעסוקתי, לוי כשר לעבודתו כל זמן שקולו תקין (חולין, כד, א) וגם כאשר קולו מפסיק להיות תקין הוא פסול רק לשירה וכַשר לשמש שוער (רמב"ם כלי המקדש, ג, ח), כיוצא, כהן כשר לעבודה במקדש "עד שיזקין" פירשו בגמרא "עד שירתת" (חולין כד, ב). וכן נפסק ביורה דעה סימן א לגבי כשירות של שוחט זקן שהיא תלויה בגילו – כלומר כשרות הזקנים לעבודות אלו אינה על פי מבחן גיל, אלא על פי מבחן אובייקטיבי של יכולת תפקוד. ביחס לקטגוריזציה רפואית, אמנם כתב בלקט יושר (עמ' פב) "וזכורני המעות שנודרים בשביל החולה כשברך אותם נתן מיד לחולי אחר באותו מקום או לזקנים החולים כדרכם, דסתם זקנים חולים הם." אך ברמ"א (סי' שכח סע' יז) "מותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאב"ס." ולא נפסק כן לגבי זקן, כלומר ההלכה אינה יוצרת קטגוריזציה של הזקן בתור חולה – כך הוכיח בשו"ת משנ"ה (ח"ו סי' קטו). כיוצא, לגבי הגדרת אדם צעיר או זקן לעניין טומאה היוצאת מגופו, מצינו בחז"ל שהן אצל איש (חולין כד, ב) והן אצל אשה (נדה ט, ב) אין הגיל קובע אלא יכולות אובייקטיביות או יחס של האדם עצמו. הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, בספרו דבר יציב (יו"ד סימן פא) תמה מדוע לגבי דיני טהרה לא קבעו חכמים גיל מסוים ונתנו דבריהם לשיעורים, ואילו לגבי קימה והידור קבעו גיל. ולדברינו ניחא, כי כל דבר שעניינו הוצאת האדם מתחום הצעירות, אין ראוי לקבוע בו גיל גורף, רק לגבי כבוד והידור קבעו חכמים גיל, כי אינו רק עניין של הזקן אלא של החברה כולה. עקרון זה חשוב, כי אף שמבחינה רפואית רואה הרמב"ם (הנהגת הבריאות, מוסד הרב קוק, ירושלים שכ"ג, שער שני עמוד 43) בזקנים קטגוריה בפני עצמה (הבריאים, החולים והקבוצה השלישית: חולים נרפאו אך טרם התחזקו וכן הזקנים) עדיין מבחינה הלכתית נמצאים הזקנים באותה קטגוריה עם הבריאים.

[16] בגמרא (קידושין לג, ב) ונפסק ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה ט). טעם הדבר מבאר בספר החינוך (מצוה רנז): שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שרואה הזקן ברוב שניו… שעיקר היות האדם נברא בעולם מפני החכמה (דעת הבורא יתברך ודבריו), על כן ראוי לכבד מי שהשיג אותה, וזה השורש שפירש איסי, שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, ראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והבין קצת במעשי השי"ת ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד. ביאור דבריו על פי דברי רש"ר הירש: "מתוך הטבע ומתוך ההיסטוריה מדבר אליך ה'" (מישלוב, ש', 2008. היחס לחכמות הכלליות: בין רש"ר הירש לרב קוק, הגות: מחקרים בהגות החינוך היהודי ח: 242-209). כלומר, רצון הבורא מתבטא בשני ערוצים: בהתגלות מפורשת – בתורה, ובהתגלות סמויה – בטבע הפיזי והאנושי ובמהלך ההיסטוריה. לכן, מי שרכש ידע על המציאות, הרי הוא מחזיק בדעת הבורא שבהתגלות זו, והוא ראוי להידור בשל כך.

[17] בגמרא (בבא בתרא קמב, ב): "אמר ליה רבי אבהו לרבי ירמיה: הלכתא כוותן או הלכתא כותייכו? אמר ליה: פשיטא דהלכתא כוותן, דקשישנא מינייכו, ולאו הלכתא כוותייכו דדרדקי אתון. אמר ליה: מידי בקשישותא תליא מילתא? בטעמא תליא מילתא."

[18] איוב לב, ו–ח.

[19] להעמקה בעניין ראו חזן, ח', 2003. אנתרופולוגיה של הזקנה. בתוך א' רוזין, (עורך) הזדקנות וזקנה בישראל. ירושלים: מוסד ביאליק. עמודים 614-573.

[20] הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ב, ג) פסק שאין מושיבין בסנהדרין זקן מופלג בשנים. ובהלכות ת"ת (ו, ט) פסק דמופלג בזקנה היינו בן שבעים. לפי זה, תקופת התפקוד של דיינים לסנהדרין שדנה דיני נפשות היתה גיל 70-60. לגבי ההלכה כיום, ראו שו"ת יין הטוב (ירושלים, תשל"ט), ח"ב עמ' שכד.

http://www.zomet.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/tm-1-043nisi.pdf

[21] אור חדש (בני ברק תשל"ב), קטז א.

[22] דרשות הר"ן, דרוש י.

[23] לכאורה הר"ן מיישב רק את נוסח המשנה בקינים ולא את נוסח הגמרא בשבת. אך באמת המושג "חכמה" בתורת ישראל אינו מציין כוח שכלי עיוני אנליטי, אלא כוח אינטואיטיבי המיוחס יותר לנפש, חכמה שיש בה ממין הנבואה (חידושי הרמב"ן בבא בתרא יב, א). כך בכל המקרא כולו מיוחסת החכמה ללב ולא למוח, וכדעת רבי יהושע במחלוקתו בזה עם רבי אליעזר (ילקוט שמעוני תתקכט ובריש מדרש שוחר טוב למשלי) וכח זה יכול להתווסף בזקנה.

[24] מגילה טז, ב ורש"י שם.

[25] האור החיים דן במשנה שבקינין ומחלק בין מתיישבת/מיטרפת לנוספת/מתמעטת. אך האחרונים מקשים על דבריו מהגמרא בשבת קנב, א ששם כתוב שבתלמידי חכמים נוספת חכמה בזקנותם. וכך כותב הבכורי אביב (ויחי, מדרש בחדוש אות א) על דברי האור החיים: "הרואה דברי האור החיים יחשוב כי ראה רק המשנה במסכת קנים ולא ראה הסוגיא בשבת ח"ו, אך באמת הרב יפרש ששני עניינים הם: בזקן ממוצע [בשנים] מתווספת חכמה כיון שנחלשות בו הכוחות התאווניות, אבל בזקן גדול [מופלג בשנים] ייחלש גם כח השכלי, ולפעמים יהיה כאחד הלומדים הקטנים, כאשר בעינינו ראינו באחד מגאוני הדור", עכ"ל.

[26] הדברי חיים (צאנז) מנע עצמו בזקנתו מהוראה, שו"ת אהע"ז ח"ב סי' קמ"ז, וכותב ששמע בבירור שגם הנוב"י עשה כן. וראה בהקדמת החיי אדם: "הנה ימי הזקנה באים אשר לא אוכל עוד לצאת ולבוא במלחמתה של תורה להוציא הדינים ממקור החיים." ובהקדמת דרשות חתם סופר (עמוד יב ברחובות קריה) מביא שאמר החתם סופר לעת זקנתו: "כל אדם בהגיע לימי זקנותו בדרך הטבע יוחלש אחד מחושיו: או כח הזיכרון או כח השכל, ותל"י אצלי כח הזיכרון שלי נחלש מעט ולא כח השכל." ומביא שם מה שכתב ע"ז עוד החת"ס. וראה בגמרא מגילה (כח, ב) "שמעתא בעא צילותא" [צלילות, דעת צלולה ומיושבת שאינו טרוד בכלום מחשבה], ולכן אפילו שינוי במזג האויר מפריע ללימוד. וכל שכן הוא לגבי חולשות וטרדות הגוף המתלווים לזקנה.

[27] ראה גם דברי המהר"ל בחידושי אגדות שבת עז, ב: "האדם שהוא חלש בטבע לעת זקנתו מפני כי הוא קרוב לקיצו ולפיכך מתחדש לו החולשה. והוא בגבורתו באמצע, ובסוף כשיבא לקיצו גובר עליו החולשה. כי האדם בריאה ממוצעת ממוזגת וכל ממוזג הוא דבר שהוא במיצועו, ולפיכך כח וגבורת האדם באמצע ימיו כפי אשר הוא האדם." המדרש (קהלת רבה א, ג; תנחומא פקודי ג) מתאר את מהלך חיי האדם כפעמון גאוס ששיאו באמצע חייו [משילוב סיבות של כוח וסיטואציות חיים], אך מסייג את הדברים ל"עמי הארץ", ולא ל"בני תורה" שאצלם גם בזקנה נשמר ערכו של האדם.

[28] מאידך גיסא, הובא במדרש: "סבא בביתא סימנא טבא בביתא" (אוצר המדרשים [אייזנשטיין], אלפא ביתא דבן סירא עמוד 40).

[29] ראה קידושין פב, ב: "כל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב." בזקנה ישנה פגיעה קשה בביטחון התעסוקתי.

[30] סוגיית גיל הלויים לעבודות השונות היא סבוכה ויש בה שיטות שונות: יש הסוברים שההגבלה על גיל הלויים היא רק לתקופת המשכן ולא לדורות, יש הסוברים שההגבלה על גיל הלויים מחולקת לשניים: גיל המינימום של גיל שלשים קיים לדורות ואילו גיל המקסימום של חמישים הוא רק לתקופת המדבר. ויש שחילקו בין העבודות השונות לעניין גיל הלויים, הן כלפי גיל המינימום והן כלפי גיל המקסימום. [ראה בגמרא חולין כד, א. רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש שלישי. כסף משנה על הרמב"ם הלכות כלי המקדש ג, יז. רש"י ורמב"ן במדבר ח, כה ובמפרשי רש"י שם (רא"ם, צדה לדרך, גור אריה)]. הגישה השלישית מחדדת את ההבדל שישנו בהשפעת הזקנה על תחומים שונים, וממקדת את הפיחות בעיקר בהקשר הכוח הגופני.

[31] על דרך זו ראו בספר "אהבת שלום" (קאסוב), פרשת שמות ד"ה תכבד.

[32] הכשרת האברכים פרק ג, צו וזירוז אות ד.

[33] חשוב לציין בהקשר זה את דברי הרמח"ל במאמר על ההגדות, שבאגדה גם מאמר שנאמר כמוחלט [אבסולוטי וללא הסתייגות] אין לקחתו כך, אלא יש להשוותו עם שאר מאמרים בשאר מקומות ולקבל תמונה שלמה. המאמר המוחלט בא רק להאיר נקודה, אבל לא לומר שהיא בלעדית.

[34] שבת עז, ב: "שלשה כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה, ואלו הן: דג ונחש וחזיר."

[35] רעיון זה דומה במידת מה לשלב ההתפתחות שכינה אריקסון "שלמות לעומת יאוש". זהו קונפליקט אשר פתרון מוצלח שלו מתבטא ב"חכמה". אריקסון, א' (1960/1979). ילדות וחברה. תל-אביב: פועלים. עמוד 195. וראו בהרחבה, שמוטקין, ד' (2003). תיאוריות פסיכולוגיות של הזדקנות. בתוך (א' רוזין, עורך) הזדקנות וזקנה בישראל. ירושלים: אשל. עמודים 383-345.

[36] חלק ג, יב

[37] מורה נבוכים (ג, נד): "כי הדבר הנקנה בעצם הזקנה הוא העתוד לקבלת המעלות המידותיות." יושם לב כי המעלות המידותיות שייכות לתחום האישיות [נפש/נשמה], ולא לחדות השכל העיוני [המושכלות]. כלומר, הרמב"ם טוען כי חולשת הגוף בזקנה מאפשרת התגברות של השפעת כוח הנשמה באדם והתבטאות אישיותו הפנימית. ואמנם, ראה להלן כי הדבר קיים בעיקר אצל מי שקודם הזקנה פיתח ועיצב את נפשו [אישיותו] ואת התגלות נשמתו [רוחניותו], עד שבמידה מסוימת אלו ה"אני" והזהות שלו. כוח הנשמה מול הגוף אינו מתגבר אוטומטית רק מחמת חולשת הגוף, ראה בהרחבה בספר דרך השם לרמח"ל ובספרי האדמו"ר מפיאסצנא שגילוי הנשמה וכוחה טעון עבודה ופיתוח, ואינו דבר שממילא.

[38] מורה נבוכים (ג, נא). וראו חלק ג פרק ט, ובמהר"ל בדרך חיים על המשנה "בן שישים לזקנה" (אבות ה, כא), ובחידושיו לאגדה לגבי אברהם תבע זקנה ויעקב תבע חולי (בבא מציעא פז, א): "כבר אמרנו כי הזקנה הוא התגברות השכל כמו שביארנו, והחולשא הזאת [של חולי] הוא עוד יותר, הוא מיעוט הגוף לגמרי עד שהוא מגיע בחייו לסלוק הגוף, והוא עלוי לאדם ודבר זה רמזו חכמים במס' נדרים (לט, א) כי השכינה למעלה מראשו של חולה ודבר זה בוודאי כי כאשר יחלש הגוף מתקרב השכינה אל האדם."

ראה גם שערי תשובה לרבי יונה (ב, ט) בביאור המשנה בן ששים לזקנה וכו': "והיתה כוונתם ז"ל בדברים האלה להזהיר על התשובה. ושיחשוב האדם על קצו בהגיעו לימי הזקנה. אם לא זכה לעשות כן בימי בחורותיו. ואחרי כי קרוב לבא עתו יעזוב חפצי הגוף ותאוותיו ויתקן נפשו. ובהגיע לימי השיבה יוסיף לגרש מלבו ענין העולם. ולפי מיעוט השנים הבאות ימעיט בעסק העולם ויתייחד תמיד להתבונן ביראת השם. ולחשוב עם נפשו ולתקן מידותיו. ולבקש תורה ומצות. ומה שאמרו בן תשעים לשוח הוא מלשון (תהילים קב) ישפוך שיחו (בראשית כד) לשוח בשדה. כמו שפירשו רבותינו זכרונם לברכה יצחק תיקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. כי אחרי שהגיע לתשעים ראוי לו להיות כל עסקו בתפלות ובתהילות השם ולשיח בנפלאותיו."

[39] סנהדרין כו, ב: "אמר רב חנין למה נקרא שמה תושיה, מפני שהיא מתשת כחו של אדם". ברש"י (ברכות כא, ב, ד"ר אפשר) כתב עוד: "סתם תלמידי חכמים חולים הם". ומבאר רבנו ניסים (נדרים מט, א): "שאפילו בבריאותם הם תשושי כח, מפני שהתורה מתשת כחם." ואולם באבות (ו, ז) נאמר כי "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעשיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא." ובעירובין (נד, ב): "חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא." בזהר חדש (לב, א) נאמר עוד כי פעם אחת שח רבי אלעזר ברבי שמעון לאליהו הנביא על יכולותיו הפיזיות המופלגות. שאלו אליהו כיצד מתיישב הדבר עם העובדה שרבי אלעזר עמל בתורה והיה גדול הדור, לאור הקביעה שתורה מתשת? אָמַר לֵיהּ וְלָא נִקְרֵאת אַסְוָותָא, וְשִׁקּוּיָיא, (רפואה ומרפא) שֶׁנֶּאֱמַר רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. אַף אֲנָא שָׁתֵי מֵאוֹרַיְיתָא סַגִּיאָה, כְּמַאן דְּשָׁתֵי מָאנָא דְּאַסְוָותָא וְאִתְיַישֵׁר חֵילִי. (גם אני שתיתי מהתורה כמי ששתה מכוס של רפואה והתחזק כוחי). פשר הדבר מבואר בזהר חדש (י, ב): "ר' יִצְחָק אָמַר, הַתּוֹרָה נִקְרֵאת תּוּשִׁיָּה בַּתְּחִלָּה. וְאַחַר כַּךְ גְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה וְגו', תֵּדַע לָךְ כִּי בַּתְּחִלָּה נִקְרֵאת תּוּשִׁיָּה, שֶׁמַּתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִלָּחֵם עִם יֵצֶר הָרָע, וּלְכַתֵּת כָּל גּוּפוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, עַד שֶׁיַּרְגִּיל אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁהוּא רָגִיל לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, אָז יֵשׁ לוֹ שִׂמְחָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, רְצוֹנוֹ לֹאמָר כְּשֶׁאָדָם רָגִיל בַּתּוֹרָה וּבַחָכְמָה, אָז יֵשׁ לוֹ תִּפְאֶרֶת, וְאֵיזוֹ הִיא גְּבוּרָה, לְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר, כא) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה', שָׁם תְּהֵא הַמִּלְחָמָה וְהַגְּבוּרָה."

[40] ברכות ח, א. תיאור של מיתת נשיקה, שהיא מיתה יפה וחלקה כמושך נימת שער מתוך החלב. אגב, הפסוק שעליו מביאה שם הגמרא ענין זה הוא: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" (תהלים לב, ו) הנדרש בתנחומא (מקץ ז) על הזקנה.

[42] ולו רק באופן של "חכמת אדם תאיר פניו".

[43] מבואר בספרי חסידות שהבחרות וזמן בעירת האש והתלהבות דרושים להשגת להב דבקות ואהבת הבורא . (ראשית חכמה שער האהבה פ"ד בשם רבי יצחק דמן עכו, בעש"ט עה"ת פרשת תרומה, הקדמת חובת התלמידים ופרקים הראשונים של הכשרת האברכים מהאדמו"ר מפיאסצנא. לדבקות דרוש גם כוח גופני, ראה צוואת הריב"ש אות לח-לט) ואולם בימי הזקנה התפקיד משתנה, כפי שמסביר בספר "שפת אמת": בשם מו"ז ז"ל בפסוק ומבן חמשים וגו' ישוב מצבא העבודה, אבל חוזר הוא לנעילת שערים, ודקדק מה זה הלשון נעילת שערים, ולא פתיחת שערים. ופירש דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים", פעמיך הוא התעוררות התלהבות לבות בני ישראל, מלשון פעמון זהב, בנעלים הוא שזה התלהבות צריך שמירה ומנעול שלא יתפשט בו פסולת. ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מדאי, וזהו נעילת שערים… וז"ש ושרת את אחיו וגו' לשמור משמרת, כי הזקנים נותנים כחם לציבור לסייע להנערים שלא יתערב פסולת בעבודתם, ועל פי זה יש לפרש המדרש פרשת וארא חביבים הזקנים אם זקנים הם חביבין הם, ואם נערים נטפל להם ילדות, ויש לפרש על פי הנ"ל כי הזקנים האמיתיים הם אותן שבימי ילדותן תיקנו בחינת עבודת התלהבות כראוי, ובימי הזקנה מבררין עבודתם הראשונה, וזה פעמים בנעלים. ואם נערים הם, פירוש אף הזקנים שמתחילין עתה לקבל עבודת ה' בימי זקנתם וחסר להם כח התלהבות עם כל זה הם מוסיפים כח להילדים וזה נטפל להם ילדות, כמ"ש ושרת את אחיו כנ"ל. (בהעלותך תרמ"ג). ובספר "שם משמואל" מבאר את מאמר חז"ל: בנדב ואביהוא שהיו מהלכין אחר משה ואהרן, ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו ננהיג את הדור. דהנה ידעו שיש בחינת זקנים ובחינת אבות ובחינת בנים, בחינת זקנים הם בשכל, כמו שאמרו ז"ל קדושין ל"ב זקן זה שקנה חכמה, דיש עבודה בהתלהבות ובהתפעלות הנרגשת ונראית לעינים, ובהלל ושיר שהוא מכחות הלב, ויש עבודה למעלה שהיא בחינת השכל והמח, וידוע שהמח קר, והתפעלות עבודתם בבחינת זקנים, שהוא השכל והמח… הבאה מהמח אינה ניכרת לזולתו… והעבודה שמבחינת השכל בלי התפעלות נרגשת, גדולה יותר מעבודה שעל ידי תנועה והתפעלות, והנה כך היתה עבודת משה ואהרן. והנה נדב ואביהוא חשבו שלהנהגת הדור יותר טוב שהמנהיג שתהיה עבודתו בהתפעלות למען שהרואים נמי יתפעלו ויעשו עבודתם בהתפעלות יתר, וזהו שדייקו מתי ימותו שני זקנים הללו, היינו שהם עבודתם בבחינת זקנים, שהוא השכל והמח. (קרח תרע"ד). הרב מרדכי מנשה זילבר מסביר כי הדבר נכון גם בעבודת ה' ובדבקות, וכי טועים עובדי ה' מבוגרים השופטים עצמם לפי עבודתם כצעירים. סוג העבודה וסוג הדבקות שונים בצעיר ובזקן. צעיר עבודתו ודבקותו כאש – התפרצות וביטוי חיצוני. זקן עבודתו ודבקותו כמים – שקט ופנימיות (ראה על שני הסוגים בתניא פרק מ ובקונטרס העבודה לרש"ב פרק ד). זוהי תוצאה טבעית של תהליך המתחיל ב"התנגשות" של האדם עם ערכים והשגות רוחניות ומסתיים ב"קניין" שלהם. ראה תיאור ההתגלות הראשונה של הקב"ה אל משה בשמות פרק ג, ובמדרש שמות רבה ג, א: "בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה, טירון היה משה לנבואה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו." ובסופו של דבר "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ." (שמות לג, יא). "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה." (משלי כ, כט). תפארת היא מיזוג כוחות, כוח ההתפרצות עם כוח ההגבלה. אולם בזקנים יש בחינה של הוד, כי כוח ההתפרצות נחלש.

[44] שבת קנב, ב.

[45] ראה דברי האדמו"ר מפיסצנא (הכשרת האברכים פרק ג. צו וזירוז אות ד) המסביר בכך את בעייתם של אותם זקנים שהתאוננו בפניו. "זה קנה חכמה". רק חכמה כזו מאירה מפניו של אדם, המקרינים את הפְנים שלו, והיא בבחינת "הדר פני זקן".

[46] מי ששלט בו בחייו היצר הרע, מתקיים בו בזקנותו מאמר המדרש (קהלת רבה ד, יג) "מלך זקן וכסיל – זה יצר הרע", והוא הוא אותו "זקן עם הארץ" שדעתו נטרפת עליו בזקנותו, כהסבר הר"ן.

[47] המושג פרדוקס הזקנה הוא רחב יותר ועיקרו קיומם הסימולטני של תהליכים המגבירים את הסדר במערכות התפקוד (הסתגלות, אינטגרציה) ולעומתם תהליכים המוליכים את המערכות הללו לאי-סדר (אנטרופיה, מוות). ראו בהרחבה, שמוטקין, ד' (2003). תיאוריות פסיכולוגיות של הזדקנות. בתוך (א' רוזין, עורך) הזדקנות וזקנה בישראל. ירושלים: אשל. עמודים 383-345.

[48] מחקרים שונים לימדו שבזקנה ישנה הטרוגניות רבה המתבטאת באופנים השונים שאנשים חווים את הזקנה שלהם. יש הטוענים כי למרות שאפשר להצביע על תהליכים אופייניים – כמו נטיה הולכת וגוברת למופנמות והתבוננות פנימית, חשבון נפש של מאזן המטרות וההישגים, פרספקטיבה על הזמן שעבר והזמן שנותר, והתייחסות אל המוות בצורה אישית – לא תמיד הם מתרחשים בשלב או בזמן שהחברה מצפה. ראו בהרחבה, שמוטקין, ד' (2003). תיאוריות פסיכולוגיות של הזדקנות. בתוך (א' רוזין, עורך) הזדקנות וזקנה בישראל. ירושלים: אשל. עמודים 383-345.

4 תגובות על “זקנה ביהדות: אידאל, חורבן או ייעוד?

  • יישר כח על המאמר שנכתב בטוטו"ד עם מקורות רבים,הכותב בעל ידע נרחב וניכר גם העמל הגדול שהושקע במאמר משובח זה. ברצוני להעיר בעקבות דברי הר"ן והאור החיים הק' על החולשה הקוגנטיבית שיש לזקן עד ש"גם איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה" כלשון האוה"ח , דבריו מתייחסים ליעקב אבינו! גם האבן עזרא כותב "לא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם". כלומר ההנחה ההגיונית היא שגם לת"ח, בזקנה מופלגת אין לו את יכולות החכמה שהיו לו בצעירותו, כמו שכולם מניחים שלגדול בישראל יש ירידה בבריאות הגופנית לעת זקנה ואין זו סתירה לאמונת חכמים, כך גם ביכולת השכלית. ברור שקדושתו אינה יורדת במאומה וכח התורה וברכתו להצלחה וכדומה היא נשגבת אך אינו דומה בידיעת התורה כשהוא בשנות הששים לגילאי 90 ו100.

  • לצערי יש כאן עיוות מחשבתי. ישנם זקנים "צעירים" וכך צעירים זקנים. גם אומות העולם מבדילים בין OLD ,VERY OLD וכיוצ"ב . וחז"ל לימדונו שחייבים לכבד גם זקן עכו"מ.
    גם אם הכותב הנכבד השקיע הרבה באיסוף מקורות, הוא כנראה לא מטפל בהורים או סבים זקנים.
    אין ברכה גדולה מזאת. אבי ז"ל אמר לי בעת הגיעו לגיל 80, כולם רוצים להיות זקנים אבל לא רוצים את הזיקנה!
    ושוכחים להתפלל על כך בצעירות. את הברכה שיש לנו עד מאה ועשרים עם אמא וחמות לא ניתן לתאר! הן ב"ה מתפקדות פחות או יותר, ומהוות דוגמא לדור הרביעי – והלוואי גם לחמישי.
    לא לחינם כתבה התורה בפרוש 120 שנה!

    • טובה שלום,

      אני אחד מכותבי המאמר. לא הצלחתי להבין מה את טוענת, אודה לך אם תחדדי. מה הבנת מהמאמר [מה טענתו המרכזית] ומה את טוענת כנגד זה.

      כמה נקודות בנוגע לדברים שהזכרת:

      התורה לא אמרה בשום מקום "מאה ועשרים שנה" כפי המשמעות הנפוצה [בטעות]. תראי את רש"י במקום (בראשית ו, ג) וכמוהו הבינו בפשיטות חכמי כל הדורות, כולל חז"ל, שהרי חז"ל ידעו את התורה שבכתב ישר והפוך והמקורות שהובאו מהם מראים את התייחסותם לגילים שונים.

      קצת על המאמר ועלי:

      המאמר אינו עבודת "איסוף" אלא עבודת "מחקר" תורני מאומצת מעמיקה וממושכת.

      גם אבי שיחיה וגם חמי שיחיה נושקים לגיל 90, כל אחד מצד אחר של הגיל הזה.

      סבי נפטר כשהייתי בן 10 אבל אני לא זכיתי להכיר אותו, כי בדיוק 10 שנים אלה היו השנים בהן סבל מאלצהיימר.

      בברכה
      נתנאל

  • חזקו ואמצו. מאמר חשוב מאוד ומאיר עניים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל