צריך עיון > סדר עיון > הזדקנות עם משמעות > נישואים שניים בגיל זקנה

נישואים שניים בגיל זקנה

מאמר תגובה ל"הזדקנות עם משמעות"

ציביה נטליה כהן
ציביה נטליה כהן עובדת סוציאלית

נישואים שניים עשויים להיות הצלה מן הבדידות עבור אנשים בגילים מבוגרים – גילים שכיום ניתן לחיות בהם שנים ארוכות במצב תפקודי טוב. אולם כדי שחבל ההצלה לא יהפוך בעצמו לאיום על בריאות הגוף והנפש של בני הזוג, חשוב לקחת בחשבון את הרגישויות של בני המשפחה, ובעיקר של ילדי כל אחד מבני הזוג. יש להנציח את זכר ההורה המנוח, באופן שיאפשר לילדים להמשיך הלאה בחייהם, ולשחרר את ההורה החי מכבלי האבל.

י"ב אדר א' תשע"ט

אמרה ישנה טוענת: "כולם רוצים להאריך ימים, אבל אף אחד אינו רוצה להזדקן." דורנו התברך באריכות ימים שאין לה אח ורע. גילי ה-80 וה-90, שהיו נחלתם של אחדים בלבד בדורות קודמים, היו לחזון נפרץ. אולם מצב מבורך זה מביא בכנפיו גם אתגרים. אחד האתגרים המשמעותיים הנולדים מכך הוא זוגיות שניה בגיל מבוגר.

אנשים בגיל הזקנה יכולים לחיות עוד שנים רבות, שמחות ומלאות. הם אינם חייבים לשקוע באובדן, ולבלות את שארית חייהם באבל ובבדידות. וכך, מחליטים זקנים רבים לפתוח פרק חדש בחייהם עם התאלמנותם, ולהינשא מחדש

לדאבוננו הרב, למרות השיפור הרב שחל בבריאות בגיל הזקנה, לא הכל זוכים לאריכות ימים. לעתים לא רחוקות הולך אחד מבני הזוג לעולמו בסביבות גיל ה-70, ובן הזוג השני מתאלמן ועוד שנות חיים רבות לפניו. אובדן זה מציב את האדם בפני הנורא מכל תחלואי הזקנה –  הבדידות. כפי שאמר לי פעם אדם שחיפש מסגרת דיור לאחיו המבוגר: "מכל מחלות הזקנה שפגשתי, לא מצאתי אכזרית יותר מהבדידות." גם בימי הזקנה עדיין רלוונטיים דברי הכתוב: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', י"ח).

אנשים בגיל הזקנה יכולים לחיות עוד שנים רבות, שמחות ומלאות. הם אינם חייבים לשקוע באובדן, ולבלות את שארית חייהם באבל ובבדידות. וכך, מחליטים זקנים רבים לפתוח פרק חדש בחייהם עם התאלמנותם, ולהינשא מחדש. מאמר זה מבקש להציג את האתגרים בזוגיות מאוחרת, ולהציע דרך להתמודד אתם.

 

לחתן את ההורים

בדיחה עממית מספרת על בני זוג קשישים שהכירו זה את זה בזקנותם, ונישאו בגיל מאה. מוזמני החתונה תמהו: "יפה ונאה לכם שבחרתם לא להישאר לבד, אך מדוע חיכיתם זמן כה רב?". לשאלתם ענו בני הזוג המאושרים: "לא רצינו לפגוע ביקירינו, אז חיכינו שיזדקנו". ואכן, הבעיה בהא הידיעה של זוגיות שניה היא המתח הנוצר בשל הילדים.

בדיחה עממית מספרת על בני זוג קשישים שהכירו זה את זה בזקנותם, ונישאו בגיל מאה. מוזמני החתונה תמהו: "יפה ונאה לכם שבחרתם לא להישאר לבד, אך מדוע חיכיתם זמן כה רב?". לשאלתם ענו בני הזוג המאושרים: "לא רצינו לפגוע ביקירינו, אז חיכינו שיזדקנו"

נחמה היא אישה בריאה ונמרצת בגיל 71. בעלה היקר, אפרים ז"ל, היה דמות תורנית חשובה, והם זכו לגדל יחדיו שנים-עשר ילדים מקסימים. אלא שלדאבון לב, הלך ר' אפרים לעולמו לפני מספר שנים. הוא נפל ונחבל בראשו כשבנה את הסוכה, ומאז לא חזר לעצמו. חמש שנים נמשכה הידרדרותו,  ולבסוף, למגינת לב אשתו, ילדיו וכל מכריו, הוא הסתלק לעולם שכולו טוב.

עם קומה מאבלה, החליטה נחמה כי היא לא תישאר לבדה. חמש שנים היא סועדת, מטפלת, מתפללת ובוכה אל הכרית – היא לא יכולה לתת לבדידות להימשך. נחמה הכירה את הבדידות היטב, וידעה שהיא לא תוכל לשרוד אותה לאורך זמן. לא עבר זמן רב עד שנחמה הכריזה בשעה טובה ומוצלחת על אירוסיה לזלמן – לשמחת הצדדים, ולתדהמתם של ילדיה.

זלמן עבר תהליך דומה. הוא אב לחמישה ילדים העומדים ברשות עצמם, ואלמן זה עשור. זלמן ונחמה החליטו להינשא בשנית ולהתחיל את הפרק השלישי בחייהם יחדיו. הם חשבו כי יוכלו לבלות את ימיהם יחד בטוב ובנעימים עם משפחותיהם, לשמוח בשמחות נכדיהם וניניהם, ולארח את ילדיהם בשבתות ובחגים. אלא שלדאבון לב, בני המשפחה חשבו אחרת.

הילדים סירבו להגיע. בניה של נחמה דחו את זלמן ולא אבו לשבת בחברתו. הם הגדילו לעשות, ואף הדירו רגליהם מאותם בתי מדרש שבהם ישבו בניו ונכדיו של זלמן. כל חג הפך לאתגר קשה כקריעת ים סוף. הוויכוח אם נחמה תגיע לחגוג לבדה עם ילדיה או בחברת בעלה הטרי שיסע את המשפחה. הילדים התעקשו שכשהם יבואו, "הוא" לא יהיה שם. "איש אחר יתפוס את מקומו של אבינו המנוח? היה לא יהיה!" אמרו ואף עשו. חיי המשפחה של נחמה הפכו לסיוט. ברגע של רוגע, היא אמרה לי בחצי שפה: "מזל שלפחות זלמן נשאר אתי".

אצל זוגות רבים הנישאים בגיל זקנה עולה בעיית המתח בין המשפחות. מתח זה  מתעצם כאשר בני הזוג מגיעים מרקע שונה, כפי ששכיח מאד במקרים של נישואים שניים מאוחרים. קשישים רבים אינם מייחסים משמעות יתרה להבדלים בין חסידויות, בין קהילות שונות ואפילו בין עדות. אדרבה, לעתים קרובות מקל הרקע השונה של בן הזוג על בנית קשר חדש. באופן זה, בני הזוג אינם חושבים כל הזמן על הקשר הקודם שלהם עם יקיריהם שהלכו לעולמם. הם אינם מצפים מבן הזוג החדש להיכנס לנעליו של הישן, אלא באים בגישה שהפרק הקודם בחיים ננעל, ועתה הם פותחים פרק חדש.

אלא שהילדים מקבלים זאת באופן שונה. סביב הסבא והסבתא נוצרים מפגשים בין משפחות שונות מאד, ועבור הילדים  שונות זו משמעותית. החיכוכים ותחושת אי-הנעימות והדחייה עולים במצבים כמו אירועים משפחתיים, חגים, העלאת זכר הנפטר, ובאופן כללי בכל מפגש עם בן הזוג החדש והזר.

לעתים קרובות, חשים ילדי הזוג נבגדים מעצם ההחלטה של הוריהם להינשא בשנית בגיל זקנה. הם סבורים, כך נראה, שבשלב זה, הדבר הנכון להורה האלמן הוא להקדיש את שנות חייו הנותרות למשפחה ולנכדים. הרעיון שההורה יתחיל פרק חדש בחיים עם אדם זר מרתיע אותם

לעתים קרובות, חשים ילדי הזוג נבגדים מעצם ההחלטה של הוריהם להינשא בשנית בגיל זקנה. הם סבורים, כך נראה, שבשלב זה, הדבר הנכון להורה האלמן הוא להקדיש את שנות חייו הנותרות למשפחה ולנכדים. הרעיון שההורה יתחיל פרק חדש בחיים עם אדם זר מרתיע אותם. הם מרגישים כי הקשר עמהם ועם ההורה המנוח הוא קשר מחייב, ואי אפשר להכניס פתאום מישהו חדש למשפחה.

הילדים מפרשים את הנישואים של ההורה בתור העדפה של מישהו אחר עליהם, והדבר מעורר בהם תחושות קשות. הם מרגישים כי נישואי ההורה הם דחייה שלהם – כאילו הם אינם מספיק טובים עבורו, והוא נזקק ללויה של בן או בת זוג. יתרה מזאת, הם רואים בזאת זלזול בהורה המנוח. בעיניהם, חובת הנאמנות לבן הזוג אינה נעלמת עם פטירתו, ונישואין שניים מבטאים חוסר כבוד (ואפילו בגידה) כלפיו. כך הופכים הילדים ל"שוויגער" של הוריהם הנישאים בגיל זקנה. הם חשים שבן הזוג החדש גוזל מהם את אביהם או את אמם, והם נעשים קנאיים.

באופן כללי, התחושה של העמדת המשפחה הביולוגית במקום שני בסדר העדיפויות היא שורש פורה למתחים במקרים של נישואים שניים. בכל חג עולה השאלה עם מי להיות בחגים או את מי לארח, וקשה מאד לרצות את כולם. כאשר הנישואים כרוכים גם בוויתור על מסורות משפחתיות, תחושת הפגיעה מתעצמת. הילדים נחרדים לראות את ויתורה של אמם על ההנהגות המקובלות במשפחה. "אבא היה אוכל את הדג כשהמצה בשקית לידו. שומו שמים! כיצד היא מסוגלת להעביר סדר פסח שלם כשהמצה מונחת לה גלויה על השולחן! הלא אבא זצ"ל היה רותח על כך!"

 

לזכור, להנציח, להינחם

נישואין שניים טומנים אפוא מתח מובנה: האב או האם אינם מעוניינים לבלות את שארית ימיהם מתמוגגים באבל על העבר. שנים רבות עומדות לפניהם, והם חפצים לפתוח דף חדש בחיים. מאידך גיסא, הילדים רואים בכך פגיעה בזכר ההורה המנוח, ויתרה מזאת, בגידה במשפחה וזלזול בהם.

האתגר העומד לפנינו הוא לסייע לילדים, ואולי גם להורה עצמו, להרגיש שפתיחת פרק חדש בחיים אינה מחייבת מחיקה של העבר. המטרה צריכה להיות נתינת מקום ברור ומכובד להורה המנוח ולמשפחה, לצד הנישואים השניים

האתגר העומד לפנינו הוא לסייע לילדים, ואולי גם להורה עצמו, להרגיש שפתיחת פרק חדש בחיים אינה מחייבת מחיקה של העבר. המטרה צריכה להיות נתינת מקום ברור ומכובד להורה המנוח ולמשפחה, לצד הנישואים השניים.

מדובר ללא ספק באתגר לא פשוט. בכל נישואים שניים יש שני צדדים. שני הצדדים מגיעים אל הנישואים לאחר חיים מלאים ועשירים עם בן הזוג הקודם. החיים שלהם אגודים כל כך בזכר בן הזוג המנוח ובחיי משפחתם, עד שנראה כי הדרך היחידה לתת מקום לקשר זוגי חדש היא שכחה והתנתקות מסוימת מן העבר.

אפשר למצוא הד לגישה זו במנהג הרווח כיום, שילדים אינם מגיעים לחופה שניה של ההורה. זו אינה הלכה אלא מנהג, אך יסודותיו בקודש. הוא מבטא רצון לתת לזוג לשכוח במעמד החופה את העבר הכואב ולהעניק הזדמנות לפתיחת פרק חיים חדש. כן, הוא מבטא התחשבות ברגשות הילדים, המצטערים על מות הורה במצב של אלמנות, או כואבים את פירוק המשפחה אם מדובר בגירושין. כיצד אפוא ניתן לתת מקום להורה המנוח, כאשר הנישואים השניים דורשים את השכחה, לכאורה?

ניתן ללמוד כיצד לעשות זאת דרך התבוננות בהנהגתו של אברהם אבינו. כמה פרקים אחרי מות שרה נאמר "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה". בגילו המופלג, לאחר פטירתה של שרה אמנו, נישא אברהם בשנית. אחרי חיים ארוכים ומלאים עם שרה אמנו – האישה שאתה עבר את המסע הארוך מחרן לכנען; האישה שנלוותה אליו בכל נסיונותיו; האישה אשר בעבורה הוא מגרש את הגר ואת ישמעאל, רק כדי שהיא ובנה יהפכו להיות עיקר הבית – אחרי כל זה, עם פטירתה, הוא הולך ונושא אישה אחרת.

אלא שאם נעיין בפסוקים נראה כי הוא אינו עושה זאת לפני שהוא דואג להציב מצבה לזכר שרה, ולקבע את מעמדה בתור אם משפחתו. פעולה זו מאפשרת גם ליצחק להינחם אחרי אמו. כך יכול אברהם להתחיל פרק חדש בחיים מבלי לפגוע במעמדה של שרה, ומבלי לפגוע בזיקה שבינו ליצחק. הבה נבחן זאת ביתר פירוט.

מיד לאחר סיפור העקדה נאמר "וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע", ורק עם מות שרה, הוא חוזר לקרית ארבע: "וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ." יש מקום לשאול: מה ראה אברהם לשבת בבאר שבע לאחר העקדה, שהרי עיר מגוריו, שממנה יצא לעקדה, היתה חברון? המפרשים מבארים שלאחר העקדה הלך אברהם להיות עם יצחק בנו בבאר שבע, כדי לדאוג לצרכיו ולהשיאו אישה. אולם, עם פטירת שרה, מניח אברהם במופגן את עסקיו הנוגעים ליצחק בנו, וחוזר לקרית ארבע כדי לספוד לשרה. הוא רוכש עבורה חלקת קבר, ובכך מדגיש שהאישה שתהיה קבורה בנחלת הקבר שלו, לצדו, היא שרה. הוא מנציח את זכרה באופן המבהיר חד-משמעית כי היא היתה ותישאר עקרת הבית.

לאחר מכן חוזר אברהם ודואג להשיא את יצחק בנו. יצחק מביא את רבקה "האהלה שרה אמו", ולוקח אותה לאשה. רק אז, אומר הכתוב, מתנחם יצחק על אמו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז). לאחר כל הדברים האלה, מרגיש אברהם כי הוא פנוי כעת, והוא נושא אישה שניה.

הרגישות במקרה של נישואים שניים מורכבת מהקשר המשולש בין ההורה החי להורה המנוח ולילדים. הילדים, האבלים על אובדן ההורה המנוח, מרגישים כי זיקתם אליו נשמרת באמצעות הקשר להורה החי. מבחינתם, האב או האם צריכים להיות מצבה חיה להורה המנוח. הם מסרבים להינחם על אובדן ההורה, וממשיכים להיאחז באשליה שהבית עדיין קיים

הרגישות במקרה של נישואים שניים מורכבת מהקשר המשולש בין ההורה החי להורה המנוח ולילדים. הילדים, האבלים על אובדן ההורה המנוח, מרגישים כי זיקתם אליו נשמרת באמצעות הקשר להורה החי. מבחינתם, האב או האם צריכים להיות מצבה חיה להורה המנוח. הם מסרבים להינחם על אובדן ההורה, וממשיכים להיאחז באשליה שהבית עדיין קיים.

מורי בואן (Murray Bowen), תיאורטיקן נודע שדן בנושא החיכוכים הבין-דוריים במשפחה, מבהיר את העומד מאחורי הדברים: במצב מאוזן, מורכבת מערכת הקשרים המשפחתית ממשולש של בני זוג וילדים. כל אבר במשולש תומך באחרים, אך לצד זה מסייע להם לפתח תודעה של מובחנות עצמית. במצב זה, כל אינדיבידואל במשפחה זוכה ל"עצמי" ייחודי, ואינו מפתח יחסים של תלות רגשית או של היטמעות. אולם כאשר מופר האיזון המשולש, עלול להיווצר מצב של תלות לא בריאה של הילד בהורה או של ההורה בילד. הסתלקות אחד ההורים בגיל זקנה עלולה ליצור תלות בתוך מערכת היחסים הבין-דורית.[1]

מאברהם אבינו אנו לומדים כי הדרך להתגבר על כך היא להציב מצבה ברורה להורה המנוח, שתנציח את מקומו במשפחה. הצבת המצבה מבהירה לילדים שמקומו של אותו הורה מובטח, והוא תמיד יישאר במעמד האב או האם של המשפחה. יחד עם זאת, היא נותנת לילדים אפשרות להשתחרר מהיאחזות באבל בתור אמצעי זיכרון. הם מבינים כי עליהם להמשיך בחייהם האישיים ולתת למשפחתם למלא את מקומו של ההורה החסר; לקיים את האוהל באמצעות בן זוגם, ולהינחם אחרי אמם או אביהם. באמצעות זאת, הם יוכלו "לשחרר" את אביהם או אמם מהתביעה להיות צרורים באלמנות עד יומם האחרון, בשם זכרון ההורה המנוח.

הנצחת ההורה באופן ברור מעניקה לדור הבא את התחושה שזכרו לא אבד, ומקומו מונצח וקבוע. להנצחה זו יש פעולה כפולה, ולמעשה הפוכה. היא מקבעת ומשחררת כאחד. היא מקבעת את מעמדו של ההורה המנוח, ובכך מצהירה שאיש לא יוכל להיכנס למקום של בן הזוג הקודם. לצד זה, היא משחררת

הנצחת ההורה באופן ברור מעניקה לדור הבא את התחושה שזכרו לא אבד, ומקומו מונצח וקבוע. להנצחה זו יש פעולה כפולה, ולמעשה הפוכה. היא מקבעת ומשחררת כאחד. היא מקבעת את מעמדו של ההורה המנוח, ובכך מצהירה שאיש לא יוכל להיכנס למקום של בן הזוג הקודם. לצד זה, היא משחררת. היא חותמת את הגולל על הסתלקות בן הזוג ומאפשרת למשפחה להינחם ולהמשיך הלאה. היא מתירה את חבלי ההיאחזות הנואשת בזכרון העבר, ומנתצת את האשליה שההורה המנוח ימשיך להיות נוכח-נפקד באמצעות הבדידות והאבל של בן זוגו.

כאשר האב או האם מצליחים להבהיר כי הנישואים השניים אינם גורמים להם לשכוח את בן זוגם ואינם מגיעים על חשבון משפחתם, הרי שעם הזמן יפחת הקושי של המשפחה להכיר בזוגיות החדשה. משנפתחה הדרך להשלמה ולנחמה על אובדן ההורה, נראה כי מתפנה מקום לזוגיות חדשה, שניה, אשר תתקבל בהבנה על ידי המשפחה.

***

נישואים שניים עשויים להיות הצלה מן הבדידות עבור אנשים בגילים מבוגרים – גילים שכיום ניתן לחיות בהם שנים ארוכות במצב תפקודי טוב. אולם כדי שחבל ההצלה לא יהפוך בעצמו לאיום על בריאות הגוף והנפש של בני הזוג, חשוב לקחת בחשבון את הרגישויות של בני המשפחה, ובעיקר של ילדי כל אחד מבני הזוג. לצד הצורך בהבנה מצד הילדים לכורח ולזכות של הוריהם להינשא בשנייה, חשוב שגם ההורים יהיו מודעים לתחושות הקשות שנישואין שניים יכולים להעלות אצל הילדים. במאמר ניסיתי להציע גישה שיכולה לסייע להורים ולילדיהם להתנהל בתוך מסלול המכשולים הרגשיים שנישואין שניים מציבים בפניהם.

מובן שהפרטים של כל מקרה שונים, ואין מתכונת אחת, פשוטה וחלקה, שניתן ליישם אוטומטית בכל משפחה. ברור עם זאת שכל הצדדים, הורים וילדים כאחד, מעוניינים בטובם וברווחתם של האחרים. אני תקוה שהגישה הכללית ששרטטתי לעיל תעזור לכולם בהנחת תשתית ראויה לחיים שניים, חיים שיביאו ברכה הן להורים המתבגרים והן למשפחותיהם.

 


[1] ראו: Kerr, M., and Bowen, M., 1988. Family Evaluation: An Approach Based on Bowen Theory, NY, Norton.

5 תגובות על “נישואים שניים בגיל זקנה

  • אהבתי את צורת כתיבת המאמר שמשלב ברעיון כל כך חשוב מקורות יהודיים ומהספרות התיאורטית. מאמר חשוב מאוד עבור העובדים עם הקשישים ומשפחותיהם . מורגש שכותבת המאמר בקיאה בנושא והיטיבה להקיפו מהזוויות השונות.

  • הדברים ברובם יפים בכל נישואין עם אלמן או אלמנה צעיריםצאו קשישים. הקשיים הספציפיים שצויינו, לקבל את הבעל החדש, קיימים גם במקרה של אלמן או אלמנה צעירים.
    הדבר המצריך עיון לדעתי, האם עיקרון המצבה טוב רק לאדם המת או גם לחי? ואסביר את כוונתי למרימי הגבה.
    מטרת המצבה היא לתת מקום של תיעוד והנצחה לקיום הבלתי מעורער של ההורה. אם כן ככלי להקלת נישואין שניים בכלל, עלינו להשאיר מקום לאב או לאם שאינם משמורנים. ככל שבן או בת הזוג החדש והסביבה הביתית ישאירו מקום ברור לכך שהאב הביולוגי והאם הביולוגית הם ההורים, כך יטיבו לקבלם הילדים. הדברים ניצבים בקונפליקט תמידי כגון, כיצד לכנות את ההורה החדש? אבא? אמא? כיצד דברים מובהקים של אב לבנו ישארו כמומנט הנצחתו. לדוגמא:
    אם הילדים תדאג שרקידה על כתפי האב בשמחת תורה תהיה עם אביו הביולוגי.
    הבעל החדש יכונה בכינוי שאינו אבא. יהיו תמונות שלו בחדרי הילדים וינתן לו מקום של כבוד בזכרונם של הילדים. בצורה זו לא ירגישו שהגבר החדש תופס את מקומו של אביהם. וזוהי לטעמי גם שיטת המצבה הלמודה מאברהם.

    • אכן נכונים הדברים. עם זאת לצורך ההדגש, סוגיית הבין דוריות במצב של אלמנות צעירה מחייבת התבוננות אחרת על הדינמיקה המשפחתית שכן הילדחם עדיין ילדים, משמעות הזוגיות והתא המשפחתי נתפסים אחרת, האבל אחר והטראומה תופסת מקום פתולוגי יותר (אם כי כל מקרה לגופו) ולכן סוגיית הנישואין השניים בגיל זקנה הינה דיון בפני עצמו כאמור. בכל זאת יפה ונאה כתבתם את ההדגשים והשאלות השונות העולות ונכון יהיה בבוא העת להתייחס להשוואה ולהפיק למידה תועלתית ממנה. יישר כוח על חשיבה מעמיקה ואמפטית.

  • המאמר מתמקד בנישואין שניים של אלמן ואלמנה.
    מה לגבי נישואי גרושים?

  • אכן ראוי להתייחס לנושא זה אך ההתייחסות תהיה לסטטוס כמשתנה מרכזי ולכן לא היה נכון לכלול זאת במאמר זה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל