צריך עיון > סדר עיון > על דעת הקהל > בין פוליטיקה של קהילות לפוליטיקה של יחידים

בין פוליטיקה של קהילות לפוליטיקה של יחידים

מאמר תגובה ל"על דעת הקהל"

שיפוט הפוליטיקה החרדית לפי אמות המידה של הדמוקרטיה הליברלית מחמיץ את המאפיין המרכזי שלה. ביהדות החרדית, הקהילה קודמת ליחיד. בהתאמה, שליחי הציבור מתמנים בידי הקהילה, ולא בידי אינידיבדואלים בודדים המעוניינים למקסם את טובתם האישית.

י' כסלו תשפ"א

במאמרה "על דעת הקהל" טוענת ד"ר מורן נגיד כי ביזור סמכויות לרשויות המקומיות החרדיות הוא רעיון גרוע. למעשה, היא מסכימה כי העצמה של הרשויות המקומיות החרדיות היתה יכולה להביא ברכה רבה לתושביהן, אלא שלדבריה, העדרה של תרבות דמוקרטית בקהילה החרדית משנה את התמונה. במצב הנוכחי, היא אומרת, העצמה של הרשויות לא תועיל לציבור, אלא למפלגות המנהלות את העיר:

בעולם מתוקן יותר […] הזירה המקומית החרדית יכולה היתה לשמש זירה לפריחה תרבותית ודתית, להיות תמונת ראי ליפי ערכיה של הקהילה החרדית, ולקדם את השפעתה החיובית במרחב הישראלי הכללי. אך […] למרבה הצער, התרבות השלטונית החרדית מסמנת לשלטון המקומי המגזרי אופק מוגבל למדי, שאולי ישמר את כוחה של ההנהגה המקומית הקיימת, אך גם את מעמדן המפוקפק של הרשויות החרדיות כ'חצר האחורית' של מדינת ישראל.

ההאשמות שמותחת נגיד על התנהלות הרשויות העירוניות חמורות ביותר. במה דברים אמורים? מהן החולשות המהותיות שמהן לדעתה סובלות הרשויות המקומיות החרדיות? דומני שאפשר לסכם אותן בשתיים שהן אחת: חוסר מקצועיות וחוסר תודעת שירות, ששתיהן נובעות מהבעיה העקרונית, שהיא מכנה "חוסר ייצוג של הציבור":

על מנת להיכנס ל'טרקלין' – להצדיק ביזור של סמכויות ומשאבים וקבלת אוטונומיה מקומית לניהול ענייניהן הפנימיים – נדרשות הערים החרדיות לשינויים והתאמות משמעותיים. הן צריכות לאמץ נורמות עבודה מקצועיות ותרבות ארגונית תקינה, ולקדם ערכים של מקצועיות, מנהל תקין, שקיפות ודיווחיות. מעל הכל, הן צריכות לשנות את האופן שבו מנוהלת הפוליטיקה החרדית, כדי שזו תתחיל, אחת ולתמיד, לייצג באמת את הציבור שעומד מאחוריה.

חוסר הייצוג של הציבור שהיא מאשימה בו את הפוליטיקה החרדית אינו ניתן להבנה כפשוטו. הרי הפוליטיקה המקומית החרדית אינה שונה במבנה הפורמלי שלה מהפוליטיקה המקומית שאינה חרדית. הנציגים נבחרים לעיריה על ידי התושבים: הם מצביעים למפלגות המייצגות אותם. אי אפשר לומר שרשויות מקומיות חרדיות הן יותר 'מפלגתיות' ממקומות אחרים. המבנה השלטוני בישראל מורכב ממפלגות, שמרכיבות ביחד קואליציה ואופוזיציה. גם אם בבני ברק לא התבצעו בחירות במשך שנים אחדות, לא היה זאת מחמת כוח כפייה דיקטטורי הנתון בידי מנהיגי העיריה, אלא מחמת הסכם שנחתם בין כל נציגי התושבים. התושבים החליטו לוותר על המהומה הבזבזנית ומלאת המחלוקת והשנאה המכונה "בחירות דמוקרטיות", ולהסדיר את ענייניהם ואת המחלוקות ביניהם בדרך מכובדת ורגועה יותר. כל נציג עיריה היה יכול לערער על כך, כפי שאכן קרה בבחירות האחרונות. והנה, למרבה הפלא – התוצאה לא השתנתה – התושבים בחרו בסדר הקיים והעידו כי הוא נוח להם.

גם אם בבני ברק לא התקיימו בחירות במשך שנים אחדות, לא היה זאת מחמת כוח כפייה דיקטטורי הנתון בידי מנהיגי העיריה, אלא מחמת הסכם שנחתם בין כל נציגי התושבים. התושבים החליטו לוותר על המהומה הבזבזנית ומלאת המחלוקת והשנאה המכונה "בחירות דמוקרטיות", ולהסדיר את ענייניהם ואת המחלוקות ביניהם בדרך מכובדת ורגועה יותר

אין זאת אלא שנגיד מכוונת לייצוג מסוג אחר, כפי שהיא עצמה כותבת:

הרעיון המוביל את מגמת חיזוק השלטון המקומי המודרני הוא ההכרה בכך שהחלטות צריכות להתקבל על ידי מי שיושפע מהן […] כשרשימת הנבחרים המקומיים מוכתבת 'מלמעלה' וכסאם מובטח מכוח הסכמות סיעתיות ואינטרסים פוליטיים שאינם מקומיים, מחויבותם הראשונית והגדולה ביותר של הנבחרים המקומיים נתונה לסיעה או לגורם הממנה ולא לציבור התושבים. כשקולו של הציבור, על פרטיו הרבים והמגוונים, לא נשמע (או לא יכול להישמע) הוא אינו יכול לבוא בחשבון ראוי בהחלטות השלטוניות, והצרכים, האינטרסים וההעדפות הכנים של הציבור פשוט אינם באים לידי ביטוי.

נגיד מעמתת אפוא בין פוליטיקה המשמיעה את "קולו של הציבור על פרטיו הרבים והמגוונים", לבין פוליטיקה של "הסכמות סיעתיות ואינטרסים פוליטיים שאינם מקומיים". לגבי אינטרסים פוליטיים שאינם מקומיים, דומני שהיא מגזימה בחשיבותם. גם אם יש לנציגים החרדים בכנסת השפעה כלשהי על הפוליטיקה המקומית, היא אינה באה כמעט לידי ביטוי בעבודה השוטפת של הרשות. הרשות המקומית מוטרדת מכל מה שרשות מקומית מוטרדת ממנו: חינוך, תברואה, תחבורה, דיור, עסקים, שירותי בריאות ורווחה וכיוצא באלו. הדבר האחרון שנציגי הציבור בכנסת רוצים לטפל בו הן בעיות מקומיות אלו. עם זאת, הנקודה השניה שהיא מעלה, הניגוד בין שימת דגש ב"פרטיו הרבים והמגוונים של הציבור" לבין "הסכמות סיעתיות" אכן מאפיינת את הפוליטיקה החרדית: הפוליטיקה החרדית היא פוליטיקה קהילתית ולא פוליטיקה אינדיבידואלית. אך מי אמר שזה רעיון כל כך גרוע?

 

פוליטיקה של קהילות

הרעיון הדמוקרטי, שד"ר נגיד מחויבת לו בכל לבה, גורס כי פוליטיקה נעשית בידי אינדיבידואלים הבאים לקדם את האינטרס הפרטי שלהם. כל אחד מאינדיבידואלים אלו מעוניין למקסם את הטובה הפרטית שלו: הוא רוצה שתהיה לו החניה הכי נוחה, החנויות הכי מרווחות, הדואר הכי מהיר, והקאנטרי-קלאב הכי מפואר – כל זה, כמובן, במחיר הנמוך ביותר האפשרי. יחידים אלו מתאספים יחד, וממנים להם את הנציג שהם הסכימו כי הוא יקדם את האינטרסים שלהם על הצד הטוב ביותר.

הנציג שהם ממנים לעצמם מחויב אפוא לטוב הפרטי של כל יחיד. מתוך כך, פוליטיקאי המבקש לקנות את אמון הציבור יציע במצע שלו מדיניות המקדמת לדעתו את הטוב הפרטי של המספר הרב ביותר של יחידים באופן היעיל ביותר. אם הוא סבור שהדבר שרוב הציבור מעוניין בו הוא חיזוק הרווחה והפעילות הקהילתית, הוא ינופף במדיניות שמאל. אם הוא סבור שהדבר החשוב יותר מכל לפרט הוא חיזוק העסקים והגברת הביטחון בעיר, הוא ירוץ עם הימין. כך או כך, המדיניות שהפוליטיקאי מקדם מכוונת לטובתו של האינדיבידואל. היחידה הקטנה ביותר המיוצגת על ידי הפוליטיקאי היא היחיד. לכך מכוונת נגיד בדברה על "השמעת קולו של הציבור" – הציבור עבורה הוא אוסף אינדיבידואלים, פרטים יחידים המעוניינים במקסום טובתם האישית.

הנציגים החרדיים מייצגים נאמנה את הקהילות שלהם ואת האינטרסים הקהילתיים שלהן. הציבור בחר בהם לשם כך, והם ממלאים את מלאכתם נאמנה. כפייה של תפיסה פוליטית אינדיבידואלית על הציבור החרדי אינה אלא ניסיון לשנות בכוח את ההעדפות שלו, ולשכנע אותו בפטרונות שהוא אינו יודע באמת מה טוב לו ומה הוא 'באמת רוצה'

ברם, הציבור החרדי חושב באופן אחר. הפוליטיקאי אינו מייצג רק את היחיד אלא גם את הקהילה. הציבור החרדי מורכב מקהילות, ולצד הצרכים הבסיסיים של היחיד, יש לו צרכים קהילתיים. כאשר יחיד בציבור החרדי נדרש לבחור לעצמו נציג פוליטי הוא מעניק חשיבות לצרכי הקהילה שלו לא פחות, ואף יותר, מלצרכיו האישיים. הוא מוטרד מהשאלה האם יהיו מוסדות חינוך לבני ובנות קהילתו, והאם יהיה להם בית כנסת ומקווה. גם כשהוא חושב על צרכים הרלוונטיים לכל אדם באופן דומה, כמו חוגים לילדים, הוא מתרגם אותם לעתים לרמה הקהילתית. הוא שואל האם יהיו חוגים המתאימים לבני הקהילה, והאם יוכלו בני הקהילה לפתוח עסקים ביתיים בשכונה שלהם. הוא דואג לכך שכאשר יבקשו בני קהילתו לערוך אירוע, הם ימצאו אוזן קשבת ברשות המקומית; יוקצה להם מקום במרחב הציבורי ויתאפשר להם לערוך את האירוע כפי רצונם. כשהוא חושב על תעסוקה, הוא חושב על המסגרות הקהילתיות שיאפשרו הכשרה מקצועית, ועל קידום העסקים המקומיים של בני הקהילה. כללו של דבר, הוא רואה את עצמו לא רק יחיד, אלא גם חלק מקהילה, והוא מוטרד מהשאלה איך ניתן לדאוג לצרכים הקהילתיים. אפשר לחלק אולי בין צרכים בסיסיים אחידים, כגון תברואה ובריאות, לבין צרכים שאופיים משתנה מקהילה לקהילה, כגון חינוך ותרבות. אולם הבחנה זו אינה חדה, שהרי גם אופי השימוש בקופת חולים משתנה מקהילה לקהילה.

חשוב להדגיש כבר כאן: העובדה שכל יחיד רואה את עצמו חלק מקהילה אינה אומרת שלא אכפת לו מה קורה בקהילות אחרות, בדיוק כפי שבפוליטיקה אינדיבידואלית העובדה שכל יחיד חושב בראש ובראשונה על טובתו האישית אינה אומרת שרווחתם של אחרים אינה נוגעת לו. גם בפוליטיקה קהילתית וגם בפוליטיקה אינדיבידואלית, הדינמיקה הפוליטית נובעת מההבנה שהאדם חייב להסתדר עם אנשים שונים ממנו, שלהם רצונות אחרים והעדפות שונות. השאלה הרלוונטית היא מי הם אותם אחרים, והאם אותם אחרים הם אינדיבידואלים או קהילות. הדינמיקה של הפוליטיקה הדמוקרטית שנגיד מתארת נוצרת מתוך הצורך של היחיד להכיר בהעדפות של יחידים אחרים. הפוליטיקה החרדית, לעומת זאת, נוצרת מתוך הצורך של הקהילה להכיר בהעדפות של קהילות אחרות. נציג של בעלז שמחזיק בתיק השיכון יודע שהוא אינו יכול לדאוג לבני קהילתו בלבד, שאם לא כן, הנציג של דגל, שמחזיק בתיק החינוך, ידאג אף הוא לטובת קהילתו בלבד. כשם שבדינמיקה הבין-אישית מבין האינדיבידואל שהוא אינו יכול לדאוג רק למה שנוח לו, שמא גם שכנו ינהג כך והחיים הציבוריים ייחרבו לחלוטין, כך גם בדינמיקה הבין-קהילתית.

הטענה של ד"ר נגיד שהפוליטיקה המקומית אינה מייצגת את הציבור נובעת אפוא מחוסר הבנה בסיסי מהו "הציבור החרדי". היא חושבת על הציבור החרדי כעל אוסף של אינדיבידואלים המנסים לקדם את הטוב הפרטי שלהם. ולא היא. הציבור החרדי הוא הקהילות החרדיות. הנציגים החרדיים מייצגים נאמנה את הקהילות שלהם ואת האינטרסים הקהילתיים שלהן. הציבור בחר בהם לשם כך, והם ממלאים את מלאכתם נאמנה. כפייה של תפיסה פוליטית אינדיבידואלית על הציבור החרדי אינה אלא ניסיון לשנות בכוח את ההעדפות שלו, ולשכנע אותו בפטרונות שהוא אינו יודע באמת מה טוב לו ומה הוא 'באמת רוצה'.

 

מי ידאג לטוב המשותף?

המבנה הפוליטי שתיארתי למעלה מעלה מיד שאלה חמורה: אם כל נציג ידאג בראש ובראשונה לאינטרסים של הקהילה שלו, מי ידאג לטוב המשותף? הרי בתחום הרשות העירונית מתגוררות קהילות רבות, וגם אם לכל אחת מהן צרכים ייחודיים, יש צרכים רבים המשותפים לכולם. כולם צריכים שהעיר תראה נקיה ומכובדת. כולם צריכים שיהיו בעיר עסקים נגישים, כולם צריכים שהעיר תגדיל את ההכנסות שלה ותייצר מקומות תעסוקה נוספים. אם כל נציג יתמקד בקהילה שלו, מי ידאג לטוב המשותף?

בתחום הרשות העירונית מתגוררות קהילות רבות, וגם אם לכל אחת מהן צרכים ייחודיים, יש צרכים רבים המשותפים לכולם. כולם צריכים שהעיר תראה נקיה ומכובדת. כולם צריכים שיהיו בעיר עסקים נגישים, כולם צריכים שהעיר תגדיל את ההכנסות שלה ותייצר מקומות תעסוקה נוספים. אם כל נציג יתמקד בקהילה שלו, מי ידאג לטוב המשותף?

בפוליטיקה האינדיבידואלית, התשובה לכך היא פשוטה: כל עיקרה של הנציגות הציבורית היא דאגה לטוב המשותף. אם ראש העיריה רוצה להיבחר שוב, הוא חייב להראות לתושבים שהוא מפתח את העיר ודואג לכולם. אולם בפוליטיקה הקהילתית, הטוב המשותף עלול להישכח. מה האינטרס של נציג חסידות אחת לדאוג לפיתוח העיר כולה? מדוע שנציג בני התורה ידאג לדברים שהם מעבר לשירותים הקהילתיים המינימליים? הלא היתרון שיגרום להם להיבחר שוב הוא לכאורה נאמנותם לקהילה, ולא ההישגים המקצועיים שלהם בפיתוח העיר. גם אם כל אחד מהנציגים הקהילתיים צריך להתחשב ברצונות של הקהילות השונות, אין לו לכאורה מוטיבציה לדאוג לטוב המשותף.

יתרה מזו, כידוע, הפעילות השוטפת של רשויות השלטון מתנהלת בעיקר בידי הדרג המקצועי. תפקידיה של הנציגות הנבחרת הם שניים: לדואג לכך שהפקידות תהיה מקצועית, איכותית ויעילה, ולהתוות לה מדיניות. המבנה הקהילתי של הפוליטיקה החרדית מעלה את השאלה, מה יגרום לנציגי הקהילות למנות את הפקידות המקצועית הטובה ביותר. הפקידות המקצועית היא המקרה המובהק של "טוב משותף" – היא אינה מועילה לקהילה זו או אחרת, אלא לציבור כולו בשווה. כאשר אין לפוליטיקאים תמריץ לדאוג לטוב המשותף, יש להם לכאורה פיתוי חזק מדי למנות לתפקידים המקצועיים את האנשים המקורבים להם (גם אם הם עומדים בדרישות הפורמליות) ולא את הטובים ביותר. ואכן, ד"ר נגיד קובלת על תהליך הבחירה של הפקידות המקצועית בערים החרדיות בדיוק מסיבה זו. היא כותבת:

סוגיית המינויים לראשי מחלקות ואגפים היא חלק מההסכם ומחולקת לפי מפתח סיעתי. נורמה זו עלולה להביא לכך שאלו שייבחרו לתפקיד לא יהיו בהכרח המועמדים המתאימים ביותר, אלא המקורבים ביותר לאינטרסים הכלל ארציים של מפלגת האם. ההשפעה האפשרית על טיב השירותים המוענקים לתושבים ואיכותם ברורה.

בתור אדם שמשתייך לדרג המקצועי בעיר חרדית, אני חושב שמדובר בחשש מוגזם. יש בוודאי מקום לשיפור במקצועיות הפקידות בערים החרדיות, כמו בכל עיר אחרת. אם יש בעיה מיוחדת בכך בערים החרדיות, אין זה אלא מחמת הקושי למצוא אנשי מקצוע טובים מבני החברה החרדית, אשר מעלה צורך 'לייבא' אותם מבחוץ. אבל דבר זה הולך ומשתנה. כך או כך, הבעיה הייחודית של העיריות החרדיות אינה מינוי מקורבים, כפי שרומזת ד"ר נגיד, ותהיה זו השמצה חסרת בסיס לומר שתופעה זו שכיחה בערים החרדיות יותר מבערים אחרות. הפיתוי של מינוי אנשים הקרובים למפלגה שלך, גם אם הם אינם הטובים ביותר, אכן קיים, אך הוא קיים בכל מקום. ואדרבה, דומני כי ברשויות החרדיות המקומיות הוא מצוי פחות. נציגי הציבור החרדים מתאפיינים לרוב במקצועיות רבה, והם שואפים לייעל כפי כוחם וכישוריהם את המערכת. הרשויות המקומיות החרדיות התברכו בראשי עיריה מוכשרים ומקצועיים בהרבה מהממוצע הארצי, והם עושים עבודה נפלאה בתנאים לא פשוטים, ומצליחים לקדם ערים שנמצאות באשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים למקום גבוה הרבה יותר משהיינו מצפים.

 

הרבנים: סודה של הפוליטיקה החרדית

כיצד זה קורה? כיצד מתרחש הנס הזה ובאופן מופלא נבחרים לרשויות המקומיות החרדיות אנשים המסורים לקידום הטוב המשותף? התשובה לשאלה זו נעוצה במרכיב חשוב מאד של הפוליטיקה החרדית שלא הזכרנו עד עכשו: הרבנים. מי שבוחר את נציגי הציבור בחברה החרדית אינו ההמון אלא ראשי העדה, גדולי התורה ואדמו"רי החסידויות השונות. כאן טמון סוד המקצועיות יוצאת הדופן של הפוליטיקאים החרדיים.

אנשים הנשמעים לגדולי התורה בכל הוראותיהם משוכנעים שהדבר שמניע אותם הוא רצון בהצלחת בני התורה ובביצור היהדות הנאמנה. כאשר אנשים אלו הם הממונים על מינוי נציגי הציבור, מובטח שהם יחפשו את האנשים המקצועיים ביותר והמסורים ביותר, שלא יפעלו מתוך מניעים אנוכיים, אלא מתוך רצון כן ואמתי לשרת את הכלל כולו

כאשר הפוליטיקה היא מלחמת הכל בכל וניסיון אנוכי של כל פרט למקסם את טובתו האישית, הדרך היחידה לוודא שיהיה מישהו שידאג לטוב המשותף היא לרתום את האינטרס האנוכי שלו לטובת הכלל. כך אכן עובדת הדמוקרטיה החילונית. היא מבוססת על הרעיון שהדבר הטוב ביותר לכל יחיד השואף לקדם רק את הטוב הפרטי שלו הוא לבחור את נציג הציבור השוויוני ביותר, שעבורו בני האדם חסרי צבע והשתייכות קהילתית. כמובן, גישה זו לא תאפשר לפוליטיקה הציבורית לקדם את הצרכים הקהילתיים של הציבור, אך בחברה שאכפת לכל אדם רק מהטוב האנוכי שלו, זהו הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לשאוף אליו.

לא כן ביהדות החרדית. היהדות החרדית מקדימה את טובת הכלל לטובת הפרט. מכך נובע גם שהיא נשמעת לראשי העדה: האנשים המובחרים ביותר בקרבה, המוסריים ביותר והרחוקים ביותר משיקולים אינטרסנטיים ואנוכיים. כיוון שהאדם החרדי מקדים את טובת הכלל לטובת הפרט, הוא בוחר להישמע לאנשים המובחרים שבקהילה, והוא אינו עושה זאת בקלפי, אלא בכל יום ויום, ללא שוט של שוטר או אימת החוק. בני הקהילה ישמעו לרבותיהם כי הם מאמינים להם והם משוכנעים שהם אינם מונעים מאינטרסים אישיים אלא מרצון אמתי בטובת בני קהילתם. אנשים שהולכים לקבל מהאדמו"ר שלהם עצה ותושיה בכל עניין גדול וקטן לא עושים זאת מאימתו, אלא מכך שהם משוכנעים שהוא חפץ בטובתם. אנשים הנשמעים לגדולי התורה בכל הוראותיהם משוכנעים שהדבר המניע אותם הוא רצון בהצלחת בני התורה ובביצור היהדות הנאמנה. כאשר אנשים אלו הם הממונים על מינוי נציגי הציבור, מובטח שהם יחפשו את האנשים המקצועיים ביותר והמסורים ביותר, שלא יפעלו מתוך מניעים אנוכיים, אלא מתוך רצון כן ואמתי לשרת את הכלל כולו.

אין חולק על כך שהאדם הראוי ביותר לשרת את הכלל הוא זה שאינו מונע מאינטרס אנוכי אלא ממחויבות עמוקה לטובת הציבור. אין ספק בכך גם שיש אנשים כאלו בינינו. כולנו מכירים אותם. אנשים שמקימים ארגוני חסד. אנשים המנהלים גמ"חים בבתים שלהם. אנשים העוסקים בצרכי ציבור באמונה שלא על מנת לקבל פרס. בציבור שלנו, שמקדים את טובת הכלל לטובת הפרט, יש ברוך ה' אנשים רבים כאלו. הבעיה שאליה מתייחסת ד"ר נגיד היא כיצד לגרום לאנשים אלו לאייש את המשרות הציבוריות.

משרה ציבורית מקנה לאדם כוח רב. כאשר כוח זה נופל לידיים אינטרסנטיות, הן יכולות לנצל אותו לטובתן האישית ולהזניח את טובת הכלל. ישנו אפוא תמריץ חזק מאד לאדם אנוכי לנסות להתמנות למשרה ציבורית. האינטרס האנוכי של האדם מביא אותו לרדוף אחרי הכוח והכבוד וטובות ההנאה הכרוכים במשרה. מאידך גיסא, המניע האלטרואיסטי חלש מהמניע האנוכי. אדם שכל רצונו לעזור לכלל לא יילחם על משרה ציבורית עם בעלי הזרוע, שאינם בוחלים בכל אמצעי על מנת להשיג את המשרה הנחשקת. זוהי בעיה חמורה, שעומדת בבסיס המבנה הדמוקרטי של הפוליטיקה.

בציבור הכללי, שאינו נשמע לקול האנשים המוסריים ביותר שבו, הפתרון שנמצא לבעיה זו הוא בחירות דמוקרטיות. ההנחה היא שכל אדם פרטי חפץ בטובתו הוא, כאמור, ולכן הוא יבחר את האדם הראוי ביותר לתפקיד הציבורי, כלומר זה שמסור לשירות הציבור וגם מוכשר לביצוע התפקיד. עם זאת, יש בשיטה זו שני חסרונות ברורים המוכרים לכולנו. ראשית, האנשים המסורים לטובת הכלל אינם אלו שדוחפים את עצמם קדימה, ועל כן אפשרויות הבחירה שיש לציבור מוגבלות. הפוליטיקאים בציבור הכללי עלולים להיות אנשים האוהבים שררה, שיודעים לדבר יפה ויודעים איך לדחוף את עצמם קדימה. אם הם לא היו כאלה, הם לא היו נכנסים לתחרות הפוליטית המתישה. יתרה מזו, כיוון שהפוליטיקאי צריך להשיג את תמיכת ההמונים, הוא נדרש לפתות אותם. כך יוצא שהפוליטיקאי הנבחר עלול להיות בעל המדיניות הפופוליסטית ביותר, ולא בעל המדיניות הטובה ביותר.

כל זה נכון כאשר החברה אינה נשמעת לקול האנשים החכמים והמוסריים שבקרבה. אולם, אם החברה כן נשמעת לקול האנשים החכמים והמוסריים שבה, אלו שאיננו חושדים בהם שמה שעומד בראש מעיניהם הוא צבירת כוח, הרי שנוכל לסמוך עליהם שהם ימנו את האנשים הראויים. הם בוודאי יחפשו את האדם המתאים ביותר לתפקיד, זה שהם סומכים עליו שיעשה את מלאכתו נאמנה ולא יבקש את טובת עצמו. יתרה מכך, סביר שהם יוכלו לשכנע את האנשים המוכשרים לעבודה למלא את התפקיד, אף אם הם מעצמם לא היו מעלים על דעתם לעסוק בעבודה המתישה של הפוליטיקה.

נציגי הציבור בחברה אינם מתמנים על ידי ההמון, שאינו מכיר את טיב העבודה הפוליטית, ונוטה פעמים רבות להשתכנע מאלו שלשונם חלקה, על אף שאין בהם אף כישרון מעשי מלבד זאת. אלו הבוחרים את העוסקים בצרכי הציבור הם הרבנים – האנשים החכמים והמוסריים ביותר בחברה, המכירים היטב את צרכיה ויודעים איך מתנהלת הפוליטיקה ואילו כישורים נדרשים כדי להצליח בה

כך בדיוק עובדת היהדות החרדית. נציגי הציבור בחברה אינם מתמנים על ידי ההמון, שאינו מכיר את טיב העבודה הפוליטית, ונוטה פעמים רבות להשתכנע מאלו שלשונם חלקה, על אף שאין בהם אף כישרון מעשי מלבד זאת. אלו שבוחרים את העוסקים בצרכי הציבור הם הרבנים – האנשים החכמים והמוסריים ביותר בחברה, שמכירים היטב את צרכיה ויודעים איך מתנהלת הפוליטיקה ואילו כישורים נדרשים כדי להצליח בה. הרבנים הם אפוא סוד כוחה של הפוליטיקה החרדית. המינוי על ידי הרבנים הוא הסיבה שהפוליטיקאים החרדים מצטיינים כל כך בכישוריהם ובמסירותם.

***

"מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה". בחסדי ה', הציבור החרדי גדל בעשורים האחרונים באופן משמעותי מאד, והכפיל ושילש את עצמו. ערים חרדיות חדשות קמו, והן צומחות בקצב מהיר. צמיחה מבורכת זו מעלה אתגרים לא פשוטים, ומציבה בפני הרשויות המקומיות החרדיות משימות קשות מאד לביצוע. הן נדרשות ללמוד תוך כדי עבודה, ולהתאים את עצמן לצרכים הגדלים של הציבור. לפני כמה עשורים, איש לא העלה בדעתו שתהיינה רשויות חרדיות. עיריית בני ברק התנהלה באופן מנומנם לפי הסדרים שנהגו בה מקדמת דנא, וערים חרדיות אחרות לא היו בנמצא. אך כיוון שהרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, נולדו צרכים חדשים והתמודדויות חדשות.

הערים החרדיות נמצאות בחיתוליהן ויש להן אתגרים ייחודיים רבים. אי אפשר לצפות שהן תתנהלנה באופן מושלם ותפתורנה באורח פלא בעיות שעד אתמול איש כלל לא הכיר. להתרשמותי, הרשויות המקומיות החרדיות מתמודדות עם האתגרים שלהן בצורה נהדרת. פעמים רבות דרוש זמן מה עד שמזהים בעיה ועד שלומדים איך לפתור אותה, אבל זהו טבעו של עולם. עלינו להתאזר אפוא בסבלנות, לנסות לשפר היכן שצריך, ולא להימנע מלהתרות על הדורש תיקון. אולם לצד זאת, ראוי להכיר טובה לאנשי הציבור הרבים, הדואגים בנאמנות, במסירות ובאמונה לצרכי הציבור, ולא לאמץ חלילה את התעמולה החילונית הצובעת את הפוליטיקה החרדית כולה בצבעים קודרים. מאחורי תעמולה זו עומדת בסך הכל קנאה בחוסן שלנו – השמיעה לקולם של גדולי ישראל.

תמונה: Amos Ben Gershom, לע"מ.

28 תגובות על “בין פוליטיקה של קהילות לפוליטיקה של יחידים

  • אין ממנים פרנס אלא אם כן נמלכים בציבור תחילה. זו לא אקסיומה דמוקרטית ליברלית אלא גמרא מפורשת. וראה שו"ת רב פעלים חלק ד – יורה דעה סימן כו: "דדין זה הוא מוכרח יען כיון דהפרנס הזה עושה שררה על הצבור איך יהיה שורר עליהם שלא מדעתם ורצונם".
    גם אם יש הסכמה בין מפלגתית לחלוקת התיקים בין המפלגות בדרך כל שהיא חייבים להמלך בציבור ביום הבחירות ולברר אם הוא מרוצה מהפרנסים שממנים עליו.

    • מוכרך היה לכתוב גילוי נאות באותיות קידוש לבנה. שהכותב הוא פקיד נבחר של הפוליטיקה עליו הוא מדבר.
      ולכן הינו בעל אינטרס . ובעצם נטול יכולת לבקר.
      לא מציאותי לכתוב מאמר אינטליגנטי אמיתי לעלות שאלות ולהציע תשובות על פי דעתו האמיתית של הכותב. לנבחר בחברה שלנו

  • לצערי, מאמר שלם הלוקח בשבי את "הציבור החרדי" כעדר סומא שלא יוכל לברור את טובתו בצורה מושכלת ומתוך מחשבה, או בקיצור – כולכם מטומטמים, אנו נבחר לכם את ראשיכם בצורה בלתי אינטרסנטית ומקצועית ביותר………… ברור…

  • מליץ יושר מאוד נחמד אתה יודע מצויין לקרא את ארבעת עיתוני המפלגה החרדים יתד המודיע הפלס והמבשר ועוד כמה שבועונים ועלונים מהסוג הזה בתאוריה זה נשמע הדבר הכי פנטסטי שיש והלוואי וזה היה כך, אבל וזה אבל גדול, כל הדברים שציינת היו נכונים לו "גדולי התורה" היו מתמנים לפי איך שכתוב במסכת סנהדרין [כתבתי על זה תגובה שלמה בפוטט נחפשה דרכינו ונחקורה] אבל זה לא המצב. בעתונות זה נשמע גן עדן עלי אדמות אבל כאחד שחי בפנים אצל הציבור הליטאי המצב איכשהו סביר אבל בחסידית המצב גרוע ולפני פיצוץ. זה עניין של זמן עד שהדור החדש יתמרד.

    • לצערי הרב ביום חמישי האחרון נבחרו חברים חדשים למועצת גם לפי כמויות הבשר שהם יביאו לקלפי

  • קשה לי לקבל את הטענה שהציבור החרדי מורכב *רק* מקהילות, וגם לפני שקובעים את האקסיומה הזאת ראוי היה לשאול את כולם…
    יש הרבה אנשים שמטבעם אינדבידואליסטים יותר (יכול להיות שזה נכון יותר אצל ליטאים) ולא מעוניינים לקבל כל דבר ודבר דרך צינור ה"מויסדות" וקהילות ה"אנ"ש"…

    • אני חרדי ואני בפירוש אינדיבידואליסט

  • חחחחחח וכו'

    • זה בדיוק מה שרציתי להגיב
      חחחחחחח וכו'

    • התגובה הכי מתאימה לאלעק מאמר הזה.

  • ביהדות החרדית, הקהילה קודמת ליחיד. בהתאמה, שליחי הציבור הם אינידיבדואלים בודדים שמעוניינים למקסם את טובתם האישית, ושמשתמשים בקהילה בתור מקפצה, תוך כדי צפצוף על היחידים.

  • די לראות איך נראים האינטרסים הקהילתיים מחד ואיך, לעומת זאת, נראה הטוב המשוף (כלשונך). כמה אפשר לזרות רוח. איך אפשר לומר שאנשים מתמנים על סמך כישוריהם ללא זיקה לנאמנותם הקהילתית/מפלגתית? הכותב מסתמך על כל ש"מרובים צרכי עמך ודעתם ק צ ר ה". אבל לא ק צ ר ה עד כדי כך.
    ולמערכת – היש טעם בהבאת דברי אנשים שהם אינטרסנטים מכח תפקידם?

    • הוא לא כתב שהמינויים הם מקצועיים ונטולי הקשר פוליטי, הוא בסך הכל אמר שזה קורה בכל מקום ולאחר דווקא אצל החרדים ושבסך הכל האנשים מנסים לעשות עבודה טובה. אני כמובן חושב שזה לא ממש נכון למכירה אישית פוליטיקאים חרדים שמהיום שהתיישבו על הכיסא פשוט לא עשו כלום עד ליום מותם ועד בכלל… אבל חשוב לדייק גם בביקורת.
      בנוסף, הצד הנוסף של המאמר שהציבור החרדי מתפקד באופן דמוקרטי הוא נכון לחלוטין. כל הנציגים נבחרים בלי זיופי קולות משמעותיים. הציבור החרדי אולי אחיד מאוד אולי דביל משהו אבל בינתיים לפחות משחק את המשחק הדמוקרטי.

  • עמדה מנומקת ובהירה
    המודל הדמוקרטי מצריך מהפוליטיקאי להשקיע משאבים גוברים והולכים בהישרדותו האישית ובשכנוע דעת ההמון, ראו ערך נתניהו וקיצרתי.
    זהו מודל רב-חסרונות.

  • בס"ד
    מבלי להתייחס להיבט הפוליטי דמוקרטי שאינו מעניינינו בכלל –
    עם שני דברים, לא ניתן להתווכח:
    העדר מקצועיות
    העדר מודעות שירות
    א הללו היו מטופלים כדבעי, היה כל השאר, הבל ורעות רוח.
    עכשיו, כשכל המשרדים מאויישים בקרובי משפחה, בלי קשר למקצועיות ולרמת השירות – ניתן לחפש לכך סיבות מן הגורן ומן היקב ולשוא.
    מי שחושב שהקהילה קודמת ליחיד, צריך שיהיה זה ניכר במעשיו !!
    לצערנו – זה אינו ניכר.

  • המלך הוא ערום!!!!!!
    אין ולו מילה אחת על הצורך בניקוי אורוות של השחיתות האיומה וההתנהגות המאפיונרית הקיימת לפחות בחלק מהרשויות החרדיות. הנסיון לפלפל בזה ולמצוא צידוקים לכך היה מצחיק אם לא היה כל כך עצוב.

  • הציבור החרדי כבר מזמן לא תמים ולא הולך בשבי על ג' וש"ס שכל פעם מחדש מרמים אותנו בהבטחות ודברים ובסוף זורקים עלינו חול. די לראות את היתנהלות שלהם בקורונה כדי להבין כמה הציבור לא מענין אותם.
    מה שאכפת להם זה הכסף לישיבות (ולעצמם). רק לראות איך הם נלחמים על התקציב לישבות וכו וכו.

    מ

    • כן, הרי כולנו רואים את כל המפלגות האחרות והמצליחות… מה כבר נשאר מג' וש"ס?!
      אנשים שהרצונות 'להם מספרים להם איך נראית המציאות, הם חידה לא פתורה…

  • טוב, אז אם זה היה כך ניחא. הבעיה היא שהפוליטיקאים הללו, ברגע שמתיישבים על הכסא, שוכחים מי שלח אותם ומדוע, ודואגים לטובתם האישית ולטובתם של מקורביהם, והאחרים? יוק.
    דוגמא לכך היא בניית מוסדות סולם ברחוב סורוצקין בירושלים. אדון פרוש, יחד עם חבר מרעיו ברצותם לתת מתנה לגנב ולשודד ארנסטר, החליטו שילדי סורוצקין אינם זקוקים לגנים ונתנו את השטח למוסדות סולם, ומאז אותה חבורה הנקראת "מוסדות סולם" רק מזיקה וגונבת ומפריעה לשכנים שלהם.
    אגב, בעת הדיון בוועדה, התייצבו אל מול יו"ר הוועדה לתכנון ובניה רבים מהתושבים והביעו התנגדות נחרצת להעברת השטח לידי אנשי "סולם", אולם כמובן לדרישתם ולזעקתם, לא היה שום סיכוי להיענות.
    והתוצאות: נזק ישיר ועקיף לתושבי סורוצקין בכלל ולדיירי בנין 22 הסמוך לאותה חבורה בפרט.
    אבל האם את פרוש זה מעניין? ממש לא, כשם שלא מעניין אותו גורלם של עובדי ביקור חולים מהם גזלו הוא ואביו את הפנסיות, וזרקו אותם לרחוב, כשהם צוחקים כל הדרך אל הבנק.

  • אני מקווה שבקרוב בחירות והצדיקים מיהדות התורה ישבו אחר כבוד באופוזיציה.

    • ואולי לא יעברו את האחוז החסימה, ובנט וביבי יקחו את המנדטים.

  • מקריאת המאמר הזה מגיעים בדיוק למסקנא ההפוכה מדעתו של כותב המאמר.
    אכן הפוליטיקה החרדית מתנהלת כאיזון של קבוצות ולא של יחידים. ככה רק בעלי הכוח וראשי הקבוצות נהנים מייצוג האינטרסים שלהם ואכן הציבור החרדי בנה כאן בארץ מערכת חרדית סבירה ומתפקדת של מוסדות חינוך, דת וחסד. אבל מי גורס את היחידים? ואכן מצבם של היחידים בציבור החרדי הוא בכי רע מכל הבחינות. אין עבודה, אין פרנסה, אין איכות חיים בסיסית מינימלית ובעיקר בעירו של הכותב בני ברק שהיא עיר עשירה ומפוצצת כסף ממיסים אבל ישנה, מוזנחת, רועשת ומלוכלכת וכל דאלים גבר כמו עיר עולם רביעי. כמובן כשלהרבה יחידים לא טוב אז נוצרת מסה קריטית של ציבור שלם שבועט ויוצא בשאלה. אם יחשבו איך לעשות טוב לכל יחיד ויחיד גם כלל הציבור יראה הרבה יותר טוב אבל לך תשכנע…

  • נראה לי שהכותב לי חי על הירח.
    מנותק לגמרי מן המציאות.

  • אשרי המאמין לגרוייסע מומחה שחיבר את המאמר

  • את משרתים רק את עצמם ומשפחתם עם ג'ובים. ותו לא.

  • בואו ניקח לדוגמה את עיריית בני ברק. עיר מטונפת מבולגנת וצפופה. כי כל ראשי הערים בה לא ניבחרו כי הם מומחים לנהל עיר …אלא כי הורו לעדר להצביע עבורם. למה רב צריך לומר לי את מי למנות כדי שיאסוף זבל???

  • צביעות לשמה.
    יש כאן הצגה של מציאות כאובה כאילו היא מימוש אידיאלים גבוהים…
    כולם הרי יודעים כי גדולי התורה נבחרים ולא להיפך. יודעים גם ש"מובחרים" הם הכותב וחביריו שאינם מוכשרים יותר, אלא עשו היפך דעתם של הרבנים בשמם הם מדברים.
    פנו ללימודים אקדמיים בחברה מעורבת. קיבלו הכשרה, וממילא הכשר…
    המאמר הוא בעצם מס שפתיים לממונים, ואף עושה אידיאליזציה לכל הרפש. זה באמת נוח שהציבור ברובו נשמע לגדולי הדור, נשאר קטן אינו משכיל. ומשאיר לאלו שלא נשמעו בקול הרבנים לנהל את ענייניו..
    חשוף את טלפיך.
    שמיעה ציבורית בקול גדולי הדור, אינה מהערכים שלך, אלא מהאינטרסים שלך…
    כי מי שאלו ערכיו אינו שוקד על הקמת מכינה חרדית בטכניון, שמובילה גם אחרים ללימודים בחברה מעורבת.
    כולנו יודעים שגם אם יש רבנים שתומכים בהסכמה שבשתיקה ללימודים אקדמיים, הם מתנגדים בתוקף, להסללה ללימודים בחברה מעורבת במקומות חילוניים.
    ולקינוח, אני מציע שתבדוק את דעת הקהל, היכן שהוא לא חושש לבטאות את דעתו.
    ראה את התגובות בכל האתרים החרדיים, שנכון להיום רוב החרדים גולשים בהם (כך עפ הסקרים, ובבקשה אל תשחק במיהו חרדי, כי אם נתחיל עם קריטריונים, אתה הראשון להיות בחוץ.. ).
    בקיצער אל תסתיר את הכביסה המלוכלכת, לא מאחורי רבנים, וגם לא מאחורי מילים גבוהות. הציבור מפגר (דעתו קצרה..) אבל לא עד כדי כך…

  • מאמר הזוי ומנותק. מפלגת שס מקדמת את האינטרסים של משפחות יוסף דרעי ועוד כמה משפחות. גפני מקדם את האינטרסים של ראשי הישיבות. ומה עם שאר הציבור ? ראה הכותב איך נראית העיר בניי ברק? . מה עניין פינוי אשפה ובניית מערכת ביוב או כבישים- לדעת רבנים? פה צריך מקצועיות גרידא. אתה מתעלם מכך שאם מדינת ישראל ומשרד הפנים לא היו עוזרים לרשויות הללו (דרך מענקי איזון והדרכה מקצועית של משרדי הממשלה )הם כבר ממזמן היו הופכים לשטעטלים מימי הביניים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל