צריך עיון > סדר עיון > פוליטיקה ללא בלמים > יחס החרדים למדינת ישראל: מפת דרכים

יחס החרדים למדינת ישראל: מפת דרכים

מאמר תגובה ל"פוליטיקה ללא בלמים"

אלי ליפשיץ סטודנט ועוזר מחקר

לחברה החרדית יש יחס מורכב אל מדינת-ישראל המתעתע לפעמים בצופים. תיאור מונליטי של גישתם לפוליטיקה אינו מן האפשר. ומה אם כן אפשר להגיד על כך? מה הן הגישות השונות וכיצד הן מתקיימות זו לצד זו במקביל? מפת דרכים לעולם הפוליטי החרדי.

י"ד כסלו תש"פ

במאמרו "פוליטיקה ללא בלמים" מתאר מאיר הירשמן את המבוי הסתום שאליו נקלעה הפוליטיקה החרדית. לדבריו, כדי לצאת ממנו על החברה החרדית לנהוג באחריות ובבגרות:

"הפוליטיקה החרדית, אם לומר זאת בבוטות, מתנהלת לעתים כאילו היא אינה רואה אף אחד מלבדה. מחוץ לחברה החרדית, יש מעט מאד קשב והבנה לטענה שמניעת תקציבים מכוללים היא עוול […] אך דבר זה אינו מונע מהפוליטיקה החרדית להפוך את מניעת התקציבים לכוללים לרדיפת דת. מדובר בגישה שאינה בוגרת, בלשון המעטה. במקום שהגידול החרדי יהפוך את הפוליטיקה החרדית לאחראית וזהירה יותר, נראה שההפך הוא הנכון".

אם לתרגם את המילים "התנהגות זהירה ובוגרת" למילים פשוטות יותר, הכוונה תהיה "הכרה בהשקפת עולמו של האחר". למעשה, הכותב מבקש מהחרדים לאמץ את כללי המשחק של דמוקרטיה ליברלית, ולהבין שבתוך מסגרת זו צריך להתחשב גם בדעתם של אחרים.

פוליטיקה אינה מקום לדמיונות אמנם, אך כבר אמרה הסופרת הבריטית וירג'ינה וולף כי "רק חיים דמיוניים הם חיים נלהבים". אז לשמם של החיים הנלהבים, הבה נאפשר זאת לעצמנו – נשען לאחור וניתן לעצמנו לדמיין שהצעתו של הירשמן מתקבלת:

חבר הכנסת ג' ממפלגת אגודת ישראל עולה לדוכן הכנסת כדי להגיב לדיון על נסיעת אוטובוסים בשבתות ברשויות שרוב תושביהם מחללי שבת. הוא צועק ואומר: "מכובדי, עם ישראל היושב בתל אביב אינו שומר שבת – מי אנו שנכפה עליהם את אמונתנו? מי אנו שנאסור עליהם מלחמה מללכת לים בשבת?"

חבר הכנסת ד' ממפלגת דגל התורה מסיים את הקדנציה וכותב ספר אוטוביוגרפי רחב אופקים על חלוקת תקציבים במדינת ישראל. הוא פורש בספרו את משנתו האתית לחלוקת תקציב הוגנת בין המגזרים השונים במדינה, ללא אפליות, ללא משוא פנים ובהליך שקוף ומקובל על כולם.

אם לתרגם את המילים "התנהגות זהירה ובוגרת" למילים פשוטות יותר, הכוונה תהיה "הכרה בהשקפת עולמו של האחר". למעשה, הכותב מבקש מהחרדים לאמץ את כללי המשחק של דמוקרטיה ליברלית, ולהבין שבתוך מסגרת זו צריך להתחשב גם בדעתם של אחרים.

חבר הכנסת כ' מסיעת ש"ס מצביע במליאה כנגד חוק מסוים. הוא יודע אמנם שהחוק יכול לעזור לקהילה החרדית, אך מבין שהוא עלול לפגוע קשות בכלל האזרחים ובעתיד מדינת ישראל. תחושת האחריות כלפי מדינת ישראל ואזרחיה מונעת ממנו להצביע בעדה.

חבר הכנסת החרדי ס' יושב בישיבה של ועדת חוץ ובטחון, ומבין ממנה שיש צורך חיוני למדינת ישראל בגיוס אחוזים משמעותיים מבין החרדים. הוא ניגש אל גדולי ישראל וראשי הישיבות ומשכנע אותם להאיץ בבחורי ישיבה שאינם רציניים בלימודם להתגייס לצבא.

המסקנות מהדמיונות המקסימים הללו די ברורות. נכון אמנם שפוליטיקאים הם פוליטיקאים, בכל מחנה ובכל מפלגה, ורבים מהם אינם רואים תמיד (אם בכלל) את טובת המדינה. אולם באופן עקרוני, לו היינו מוצאים פוליטיקאי הגון, שמתייחס לעבודה שלו ברצינות ואינו נמצא בכנסת בשביל קידום עצמי, הרי שדמיונות אלו אפשריים. לעומת זאת, האפשרות שחבר-כנסת חרדי יעשה זאת קשה ובלתי ניתנת לדמיון. הקושי אינו נובע מכך שהם אינם הגונים; אדרבא, הם דווקא פרלמנטרים עניינים, חרוצים ועטורי שבחים. הם גם אינם חוששים לכיסאם כל כך, מה שמאפשר להם לבצע את עבודתם נאמנה. הסיבה שכל כך קשה לדמיין חברי כנסת חרדים פועלים בדפוס המתואר היא שהחרדים אינם מקבלים את כללי המשחק של הדמוקרטיה הליברלית. אפשר לומר זאת בפשטות-יתר: חרדים אינם דמוקרטים, ובוודאי שאינם ליברלים.

במקום לשגות בדמיונות, אנסה אפוא לאפיין את יחס החברה החרדית למדינה. אפיון זה יאפשר לנו להבין את הכוונות שעומדות מאחורי המדינות הפרלמנטרית החרדית. במקום להתעסק במדיניות הפוליטית גופא, נבחן את ה"ראש" הפוליטי. ייתכן שתמונה בהירה יותר של השורשים הרעיוניים של הפוליטיקה החרדית תעזור לנו גם להבין האם ניתן וראוי לקוות לשינוי, וכיצד שינוי זה עשוי לבוא.

 

כנגד ארבעה בנים דברה תורה

יחס החברה החרדית למדינת ישראל אינו מונוליטי. הוא מורכב מגישות שונות המתקיימות יחדיו באופן סינכרוני, כאשר זרמים שונים בחברה יכולים להבליט גישה כזו או אחרת בתקופות שונות ובהזדמנויות שונות. גישות אלו עלולות להכתיב לעיתים מדינות סותרת. לחרדים, כמו לכל חברה, יש בהחלט סתירות פנימיות, וניתוח חברתי צריך להצביע על המתחים והסתירות הקיימים בה. אין בהכרח רע בעצם קיומן של הסתירות, ומתח פנימי מאפשר לעיתים חיוניות ויכולת התפתחות; הבעיה מתחילה כאשר מתח זה יוצר בלבול ומוביל לדקדנטיות ולהרס.

אצביע על ארבע גישות שיש לחרדים כלפי מדינת ישראל: 1. המדינה הדמונית; 2. מדינת ישראל בע"מ; 3. מדינת עם ישראל; 4. מדינת החרדים. לאחר מכן אזכיר גם גישה חמישית, הקרובה לגישות ציוניות מוכרות, ושניתן לכנות אותה בפשטות: המדינה היהודית.

 

המדינה הדמונית

הגישה החרדית המנוסחת ביותר כלפי המדינה, אך בוודאי לא זו הרווחת ביותר, היא כנראה זו הרואה בה מעשה שטן. מדינת ישראל אויבת לשמירת התורה, ועל כן היא אינה מקבלת יחס שווה נפש אלא הופכת לגוף מרושע שיש להילחם נגדו. גישה זו מוצאת ביטוי וניסוח תיאורטי מובהק אצל ר' יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמער, ובגרסה מתונה יותר (אך עדיין קיצונית מאד) אצל הרב אלחנן וסרמן הי"ד. אך למרות גיבושה התיאורטי, מדובר בגישה שאינה מבטאת הלך רוח ממשי בחברה החרדית. יש אמנם מיעוט חרדי שמחזיק בעמדה זו ומסרב לקחת תקציבים מהמדינה, אך זו אינה תנועה פוליטית סוחפת ובת משמעות. פרט למספר הפגנות שוליות ברחבת כיכר השבת לעת מצוא, אין לגישה זו ביטוי פוליטי. רוב החברה החרדית – בפרט בקרב יושבי ציון (בארה"ב יש מספר גדול יותר של חסידי סאטמאר האוחזים בדרך זו) –  אינה מחזיקה בתפיסה כה רדיקלית, והיא נוכחת בשולי החברה בלבד.

תפיסה זו בעלת מעמד בשל העובדה שהיא מתקיימת כעמדת קיצון חרדית. החרדים אינם מחרימים את המחזיקים בה או רואים בהם עשבים שוטים.

בכל זאת, תפיסה זו בעלת מעמד בשל העובדה שהיא מתקיימת כעמדת קיצון חרדית. החרדים אינם מחרימים את המחזיקים בה או רואים בהם עשבים שוטים. חרדי מצוי לא יטען נגד חסיד סאטמאר – שספק אם גם הוא מאמץ את העמדה הקנאית בצורה מלאה – כי "מדינת ישראל היא תופעה מבורכת". הוא פשוט ישפוט את עמדותיו כמוגזמות. בנוסף, עמדות כאלה יכולות להתפתח בישיבות כדעת מיעוט (וחריג) באופן אורגני. בחור תמים שיקרא קונטרסים קנאיים ויאמץ עמדה השוללת בחריפות את המדינה יכול לעורר מחלוקת במסדרונות הישיבה. דעותיו יתקבלו כחריגות, אך בדרך כלל לא בתור תימהוניות וחסרות כל פשר. כלומר, עמדת סאטמאר נחשבת לגיטימית בעיני חלקים גדולים מהמיינסטרים החרדי, גם אם קיצונית ואף מוזרה. הם יקבלו אותה ביותר הבנה מאשר עמדה ציונית דתית.

ואכן, אפשר לראות כי למרות שהגישה הקנאית בפני עצמה נחשבת קיצונית ותלושה, אפשר להיתקל בביטויים שלה בתור תבלין לעמדות אחרות. דוגמה יפה לכך היא שיח של "גזירות שמד", הנפוצה בקרב חוגים קיצוניים של המיינסטרים החרדי – האשמת מוסדות המדינה בפיתוי חרדים להתגייס לצה"ל, "להשכיל" במוסדות אקדמיים, ולצאת לעבוד – והכל כדי לחלן אותם. הרטוריקה של "גזירות שמד", הלקוחה היישר מתוך גזירותיהם הרעות של רשעי אומות העולם, משקפת נגיעות עמוקות של גישה סאטמאר. כלומר, ההשקפה הסאטמארית אמנם אינה קיימת במיינסטרים החרדי בתור משנה אידאולוגית – לא רואים את הקמת המדינה בתור "משעה שטן" – אך יש לה ביטוי בשיח שלו, בפרט בנוגע למדיניות ודמויות ספציפיות. היחס החשדני כלפי המדינה, המייחס לה כוונות זדון דתיות (הסתה, הדחה, ופיתוי צעירים), נוכח בחברה החרדית כולה, וניתן לומר שהגישה הקיצונית עומדת בצל גישות מתונות יותר אל המדינה. יחד עמם, היא מייצרת אופי מגוון של העמדה החרדית כלפי המדינה.

 

מדינת ישראל בע"מ

גישה חרדית אחרת למדינת ישראל, רווחת הרבה יותר, רואה בה תופעה חסרת ממד דתי. היא לא אתחלתא דגאולה, אבל גם לא מעשה שטן. הישות המדינית היא חולין – "ועד בית", כפי שנהוג לומר בשם החזון איש. היחס למדינה הוא פרגמטי לחלוטין. חשוב לציין כי גישה זו נבדלת לא רק מהגישה הציונית דתית או הגישה הסאטמארית, אלא גם מהגישה הממלכתית החילונית.

הוגים רבים עמדו על כך שהמדינה המודרנית היא בעלת הקשרים ומשמעויות תיאולוגיות. הממד התיאולוגי מקבל ביטוי בממד הפוליטי, וכן להפך. כך כותב למשל יעקב טאובס (1923-1987), פילוסוף גרמני ממוצא יהודי:

"חשוב לזכור את מקורה [… הפוליטי] של התיאולוגיה כדי להיווכח שזיקתה לתיאוריה הפוליטית אינה טפלה, אלא מהותית לשתיהן. לאמיתו של דבר, אין בנמצא תיאולוגיה אשר אינה רלוונטית לסדר החברתי. אפילו תיאולוגיה המתיימרת להיות א־פוליטית לגמרי, תיאולוגיה שלדידה האלוהי הוא "אחר" לחלוטין לאדם ולעולם, אינה חפה מהשלכות פוליטיות. […] כשם שאין תיאולוגיה החסרה השתמעויות פוליטיות, אין גם תיאוריה פוליטית שאינה נשענת על הנחות יסוד תיאולוגיות. (תיאולוגיה ותיאוריה פוליטית, יעקב טאובס, תכלת עמ' 91)".

בישראל, הממד התיאולוגי נוכח מאד בחזונו של בן גוריון, ודבריו מטקס אזכרה לכבוד תיאודור הרצל מדברים בעד עצמם:

"הרצל העז כאשר לא העז אדם לפניו לא בהיקף החזון, החזון המשיחי, שהוא תמצית ההיסטוריה היהודית, מחבק עולם ומלואו, מחבק תוכן גאולה, שאין אחריו כל שיור, גאולת עם ישראל, גאולת העולם ותיקון העולם במלכות שדי […] והמרד של הרצל, אשר מרד באמונה הפסיבית של נצח ישראל, או הרצון של דוחקי הקץ, אשר היה הכוח המניע בפעולתו של הרצל – כמו שהרעיון המשיחי, נשמת ההיסטוריה היהודית בגאולה, נסתלף כמה פעמים על ידי משיחי שקר, כך גם לאחר מות הרצל". (מתוך דוד אוחנה "משיחיות חילונית כתיאולוגיה פוליטית: המקרה של דוד בן גוריון" בתוך האלוהים לא ייאלם דום, עמ' 205, הערה 2).

הציונות, תחיית השפה העברית, חזרה לארץ ישראל, לאום, קביעת שמות משיחיים לאתרים שונים, אתרי גבורה, כור היתוך, העלאת תפוצות של יהודים מארבע קצוות תבל – לא נראה שיש צורך להמשיך על מנת להצביע על החזון התיאולוגי העוצמתי שנכח בחברה החילונית-יהודית בקום המדינה ושנים רבות אחריה. ראוי בצדק להעיר על כך שכיום הממדים התיאולוגיים השתנו, וכי דווקא היסודות התיאולוגיים של הליברליזם נוכחים בישראל יותר מאשר בעבר. כך או כך, במדינה יש ממד של קדושה עבור החילוני.

הישות המדינית היא חולין – "ועד בית", כפי שנהוג לומר בשם החזון איש. היחס למדינה הוא פרגמטי לחלוטין.

זאת באשר לחילונים. על הדתיים-לאומיים אין צורך להכביר במילים, במיוחד לאור השפעתו של הרב קוק, הניכרת במיוחד לאחר שנת 1967. לדבריו: "מדינה זו היא באמת היותר-עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד" (אורות ישראל, פרק ו).

תפיסת "מדינת ישראל בע"מ", לעומתם, מסרבת לראות במדינת ישראל תופעה תיאולוגית. מבחינתה המדינה היא חול, תופעה חסרת כל ממשות תיאולוגית. זו הייתה דרכו של החזון איש. הוא עיצב השקפה הרואה בעולם מקום שבו יש תורה ולומדיה בלבד – מדינה, חברה, כלכלה וכל המסתעף, אינן תופעות שיש לתת עליהן את הדעת. אנו לא אמורים להתעסק בהן. זה לא תפקידנו. הייתי מוסיף ואומר שעל פי עמדה זו יש אפילו "איסור" לתת למדינה, כישות נפרדת, קטגוריה דתית. יש הפרדה בין חול לקודש. המדינה היא חול וחסרת ממד תיאולוגי כלשהו.

היחס למדינת ישראל כחברה בע"מ בלבד מאפשר לחרדים מידה רחבה של פרגמטיות: חופשיות רבה בהקמת קואליציות, עמידה על האינטרסים החרדיים בכל מחיר, והתעלמות מהמדינה בתור תופעה בעלת משמעות תיאולוגית או חברתית. המדינה מקבלת יחס הלכתי קר וחוקי, על דרך כל מדינה וארץ בנכר: ארה"ב, פולין, ומדינות אשכנז בימי הביניים.

 

מדינת "עם ישראל"

גישה נוספת למדינה הנוכחת במרחב החרדי מספחת את המדינה אל הקטגוריה של "עם ישראל". מדינת ישראל אמנם אינה ישות תיאולוגית בפני עצמה או מצפן מוסרי, אך היא כן סמן יהודי. היא אחד המוסדות של עם ישראל, ועל כן כל הדינים שחלים על "עם ישראל" חלים ממילא גם עליה. אין למדינת ישראל קטגוריה תיאולוגית מובחנת, אך יש למדינה כלים ומוסדות שמחייבים התייחסות דתית, שכן ראוי שהמדינה תשרת את עם ישראל כמיטב יכולתה. למשל, כיוון שיש למדינה חלק בשאלה אם עם ישראל בגבולותיו ישמור שבת וכשרות ויינשא כדת וכדין, הרי שהיא נושאת באחריות לכך.

לפי גישה זו, במסגרת המדינה מתקיימת שותפות עמומה בין בני-התורה לבין החברה הישראלית-יהודית, מעין "הסכם יששכר וזבולון". גישה זו מוצאת ביטוי באמירה השגורה שהחברה החרדית היא "שבט לוי". על פי תפיסה זו יש קרבה בסיסית, שותפות גורל ולאום, בין חרדים לחילונים-יהודים-ישראלים. "אחים אנחנו". על פי גישת "מדינת ישראל בע"מ", כאשר הח"כים החרדים מנסים להשיג תקציבים לישיבות, הנימוק שלהם בינם לבין עצמם הוא אינטרסנטי, ולעתים אף זוכה להצדקה בשל השתתפות החרדים בעול המיסים. אולם, לפי גישת "מדינת עם ישראל" יש תביעה מסוימת על המדינה לתת תקציב לישיבות: מדינת ישראל היא מדינת היהודים; כולנו, כל "עם ישראל", רוצים שיחיו פה יהודים שומרי מסורת שמסמלים בחייהם את היהדות.

לפי גישה זו, במסגרת המדינה מתקיימת שותפות עמומה בין בני-התורה לבין החברה הישראלית-יהודית, מעין "הסכם יששכר וזבולון"

הבדל נוסף בין מדינת ישראל בע"מ למדינת עם ישראל הוא הגישה הביטחונית. הראשונה ניטרלית מבחינה ביטחונית, בעוד "מדינת עם ישראל" ימנית יותר ולאומית יותר. ניתן להמחיש את ההבדל בין האמונה הלאומית ב"מדינת ישראל" לגישת "מדינת עם ישראל" באמצעות היחס לסמלי המדינה. אנשי "מדינת עם-ישראל" אמנם לא חשים רגש מיוחד לסמלי המדינה, ואף חשים ניכור כלפי כל סממן טקסי; הם לא מתרגשים משירת "התקווה", טקסי יום הזיכרון מוזרים בעיניהם, ואינם מוצאים ממד של קדושה בדגל המדינה או במדי צה"ל. אך עם זאת, הם יתמלאו ברגש חם למראה תמונתו של בנימין נתניהו עטור כיפה שחורה, או נשיא המדינה המבקר בכותל המערבי – הך, הם יפטירו, "עם ישראל"…

 

מדינת החרדים

מדינת ישראל, ובפרט בזירתה הפוליטית, משמשת כזירת התגוששות בין דתיים לחילוניים. במסגרת זו, קיים יחס למדינת ישראל בתור מסגרת שבה ניתן להפגין את עליונות החברה החרדית.

החברה החרדית רואה בבחירות, למשל, יום שבו ניתן להראות את הלכידות והעוצמה הקיימת בדרך החיים החרדית. ביום הבחירות ניתן להראות את העוצמה הטמונה בחברה המלוכדת סביב התורה. בכל מקום שבו יש ניצחון למפלגה חרדית, ניתן לראות פרץ של גאווה ורגשות עזים. רגשות של ניצחון, כמו אלו של קבוצת ספורט אחר זכייה באליפות. רגשי הגאווה החברתיים של החרדים מקבלים ביטוי בפוליטיקה הישראלית, ומתוך כך, הם רואים במדינה זירה להוכחת עליונותם. בקבלת תקציבים, למשל, יש גם עניין של כוח. בהצלחתו של גפני לכופף את משרד החינוך בקבלת תקציבים יש צד של ניצחון "שלנו", מעבר להצלחה הפרגמטית של נציג החרדים ב"מדינת ישראל בע"מ" ומעבר לדאגה ל"עם ישראל".

במובן הזה, ניתן לומר שיש היבט שבו החרדים רואים את המדינה בתור "מדינת החרדים"; קיים בהם רגש המנסה להראות כי "המדינה היא שלנו". יחס זה נפוץ בעיקר בדור הצעיר, שגדל בתקופת תנופת החרדים בשנות השמונים. דור זה הוא חרדי "ילידי", חרדי-צבר. עבורו, קיומה של החברה החרדית מובן מאליו – הוא לא חש צורך להתנצל, ולא מרגיש חובה לתת דיו וחשבון לחילונים על הצבא.

***

ארבעת הגישות האמורות אינן מתקיימות במבודד, אלא מסורגות זו בזו ומשפיעות אחת על רעותיה וחיות בערבוביה בלב הציבור החרדי. לעתים הן שזורות יחדיו, לעתים אחת רדומה והשאר חוגגות ולעתים להפך. הן יכולות לעזור זו לזו או להתנגש זו בזו. חבר כנסת חרדי יכול להשתמש בשיח של "גזרות שמד", בה בעת שהוא מנהל משא ומתן פרגמטי מול גורמים אחרים בממשלה. אי אפשר לפטור את הביטויים שלו בתואנת "רטוריקה". כדי שתתקבל על לב הציבור, כל רטוריקה צריכה יחס ציבורי לגיטימי שעומד מאחוריה. פוליטיקאי דתי-לאומי אינו יכול לדבר על "גזירות שמד", אבל הוא יכול לדבר על כוחות חילון ליברליים הכופרים בייחודיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זוהי רטוריקה אחרת, המשקפת יחס אחר למדינת ישראל.

יש גם גישה חמישית. הגישה החמישית היא של האדם החרדי שאימץ, ברמה כזו או אחרת, את הרעיון של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – לא רק "מדינת עם ישראל" בתור סמן יהודי, אלא מימוש של לאומיות יהודית שיש לה ערך דתי אנושי

ויש גם גישה חמישית. הגישה החמישית היא של האדם החרדי שאימץ, ברמה כזו או אחרת, את הרעיון של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – לא רק "מדינת עם ישראל" בתור סמן יהודי, אלא מימוש של לאומיות יהודית שיש לה ערך דתי, גם אם אין זה ערך משיחי (של גישת הרב קוק). "מדינה יהודית". חרדים אלו משתייכים למגוון קבוצות: נאמני הרב זילברמן מהרובע היהודי; לומדי "פשוטו של מקרא" שהרעיון הלאומי תופס מקום מרכזי באתוס היהודי; וכן חרדים מן השורה שהפנימו ששיבת מיליוני יהודים לארצם אינו אירוע ניטראלי וחסר-ערך במובן הדתי. גישת סאטמאר ("מעשה שטן") לא בא בחשבון, ומכאן הם מסיקים שלתהליך ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל יש ערך דתי עמוק. אליהם מצטרפים לא מעט חרדים שהפכו "חרדים ישראליים" – תומכי מדינת ישראל מתוך הזדהות טבעית של אדם עם ארץ מולדתו וגידולו. אצלם ערכה של המדינה אינו בהכרח דתי, אך הוא ממלא תפקיד חשוב במובן הנפשי: מקום של מדינת לאום, של שייכות וקשר למולדת: "מדינה יהודית".

קשה לכמת את גודלה של קבוצת בעלי גישה זו, מה עוד שאין להם ייצוג פוליטי מובהק – אך סביר להניח שמדובר בקבוצה בעיקר ליטאית, אמנם קטנה אך בהחלט הולכת וגדלה.

***

כללו של דבר, כל גישה מאפשרת תוואי פעולה אחר ומסגור שונה של הפרקטיקה הפוליטית. אירועים פוליטיים או שאלות פוליטיות מקבלים מובן על ידי ארבעת ממדים סינכרוניים אלו.

אנסה להביא כמה דוגמאות כדי להצביע על השימוש בגישות אלו:

עמידה בצפירה ביום השואה וביום הזיכרון. מחזיקי יחס "המדינה הדמונית" דוחים השתתפות בטקסים ממלכתיים מכל וכל. הם יכולים לשחק תופסת בכיכר השבת בשעה עשר בד' באייר, ואף לראות בכך מצווה. המחזיקים בגישת "מדינת ישראל בע"מ" יעמדו במקרה שבו יורה להם הרב שעמידה זו הכרחית מפני חילול השם. ומה יעשו אלו שבשעת הצפירה מתעוררת בהם גישת "מדינת עם ישראל"? המתונים שבהם יעמדו בחוסר נוחות או יאמרו תהילים כי "זו לא דרכנו". אחרים, יכולים לחוש בעמידה שלהם רגש גאווה ושותפות – מה שבוודאי נכון עבור החרדים הישראליים. ואילו מי שמידת "מדינת החרדים" שולטת ברוחו, יעמוד בעל כורחו, בזעם כבוש על ההשפלה, או יבחר ללכת "בדווקא": "אנחנו לא מחוייבים לערכים שלכם". הוא לא יתכופף.

בחירות לכנסת. "המדינה הדמונית" דוחה בחירות מכל וכל. "מדינת ישראל בע"מ" תלך לבחירות כי כך הורו גדולי ישראל, והמדינה נצרכת באופן אינסטרומנטלי למען החזקת לימוד התורה. "מדינת עם ישראל" תגיע לקלפי כי כל עם ישראל מצביעים. קטגוריה זו אף מאפשרת לחרדים להצביע לפעמים למפלגה לא-חרדית, כי זה מה שטוב ל"עם ישראל". הדברים קל וחומר עבור "חרדים ישראלים", שעשויים להצביע בתור חובה אזרחית. אנשי "המדינה החרדית" יוצאים לבחור בעיזוז. הם לוקחים אוטובוס מהר נוף לחיפה כדי להצביע בבחירות מוניציפליות. הם עוקבים בחרדה ובחדווה אחרי תוצאות הבחירות ונשארים ערים עד השעות הקטנות או קמים בנץ.

תקציבים לישיבות. חברי ה"מדינה הדמונית" אינם רוצים לערבב חלילה תורה וכסף טמא זה בזה. מדינת ישראל בע"מ: אם ניתן וצריך להוציא תקציבים מדוע לא? "מדינת עם ישראל" תראה במדינה מחויבת במין ברית או שותפות גורל בסיסית להשתתף בתקצוב הישיבות. "מדינת החרדים" תעלוץ על היכולת שלהם לקבל על אפם וחמתם של החילונים. היא תראה בכך ניצחון, כוח.

חוקים חילוניים בוטים, ביטויי שנאה של פוליטיקאים חילוניים, האשמת חרדים בחליבת המדינה, אלו יכולים לגרום לתומכי "מדינת עם ישראל" להתנדנד חזרה לכיוונה של "המדינה הדמונית"

עד עתה מניתי דוגמאות שבהן כל גישה מחזיקה בעמדה אחת ברורה. כביכול, החברה מתחלקת באופן ברור בין קבוצות שונות, בעלי גישה מובחנת למדינה. אך כאמור לעיל, בפועל, הדברים הרבה יותר מסובכים. בכל חרדי יש קצת מכל אחת מהגישות, והשאלה היא רק איזו מתגברת בו. ניתן לראות זאת בסוגיות קונטרוברסליות כמו תקצוב חינוך מיוחד חרדי. העמדות הבסיסיות כלפי תקצוב זה תהיינה דומות למתואר לעיל בתקציב הישיבות. אולם, הבה נדמיין שיש אפליה לרעה של החינוך החרדי המיוחד. לפתע נראה בקרב חלק מאנשי "מדינת עם ישראל" תנועה לכיוון "המדינה הדמונית". הם ינטרו למדינה טינה ויזוזו מעט לקטגוריה הדמונית, ובשל כך יתחפרו בעמדה החרדית הקיצונית. אפשר לראות תנועה זו אצל חרדים עובדים, המעורים בדרך כלל בחברה הישראלית ונוטים לאחוז בגישת "מדינת עם ישראל" או אפילו להפוך "חרדים ישראליים" הפוגשים חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי (ובעיקר אלו שנגמלו מגישת הרב קוק) בגישת "מדינה יהודית". בכל פעם שיש איזו "גזירה" כנגד החרדים או התבטאות של שנאה כלפיהם, ניתן לראות את הגישה הדמונית מתעוררת אצלם, ומתבטאת בתפיסה של "הם ואנחנו". נדמה שיש כאן איזו ברית כרותה עם החברה החרדית, המתעוררת כאשר המדינה הרודפת אותם, לתפיסתם. חוקים חילוניים בוטים, ביטויי שנאה של פוליטיקאים חילוניים, האשמת חרדים בחליבת המדינה, אלו יכולים לגרום לתומכי "מדינת עם ישראל" להתנדנד חזרה לכיוונה של "המדינה הדמונית".

כללו של דבר, הקשרים בין הקטגוריות הללו מתקיימים כמעט תמיד ולעולם אין בלעדיות לאחת מהגישות, באופן מזוקק ומבודד. שינויי הדגשים וההתפתחויות ביחס הציבורי של החברה החרדית למדינה יכולים להיות מפתיעים.

 

החרדים והדמוקרטיה הליברלית

"דמוקרטיה מעולם אינה יכולה להיכנס מבעד הדלת האחורית", אמר פרנסיס פוקוימה, הוגה דעות אמריקאי, שהתפרסם בזכות ספרו "קץ ההיסטוריה". לדבריו, כדי שחברה תהפוך דמוקרטית, היא צריכה לקבל החלטה מודעת, הנובעת בדר כלל מצורך ניכר. מלחמות הדת באירופה, למשל, היו אחד מהטריגרים שהביאו להתפתחות הגישה הדמוקרטית-ליברלית. באופן מודע, החברה התעוררה לצורך במדיניות דמוקרטית, ובתהליך ארוך שהתחיל מלמעלה, הפכו החברות המערביות לדמוקרטיות יותר.

לא קשה להבחין בכך שקטגוריה אחת נעדרה מהגישות שתיארתי: "המדינה הדמוקרטית הליברלית". בהשקפה החרדית לכל גווניה – למעט, במידת מה, החרדים הישראליים – קטגוריה זו אינה קיימת, והיא אינה יכולה להיכנס מהדלת האחורית. הירשמן מציע שהחרדים יאמצו בפוליטיקה תפיסה דמוקרטית-ליברלית (לכך הוא קורא "התנהלות אחראית"). אולם כדי שזה יקרה, עליהם לעבור שינויים. לא בטוח שהמעבר לפוליטיקה "אחראית" אפשרי יחד עם שימור האמונות וצורת החיים החרדית כפי שהיא כיום. מאד לא סביר לצפות שהחברה החרדית תישאר כפי שהיא – הבוחרים יישאו אותם אמונות וימשיכו את חייהם כפי שהם – ובכל זאת, במישור הפוליטי, הם יחליטו לגבי שאלות ציבוריות באופן ליברלי. כלומר, הגישה למדינה חייבת להשתנות לפני שדבר כזה יקרה, וכדי שהגישה למדינה תשתנה, משהו עמוק יותר בחברה צריך להשתנות. יתכן בהחלט שדמוקרטיה ליברלית אינה מתאימה ליהדות הנאמנה, לחוקי המדינה הסותרים לחוקי המדינה, ולחברה כמו החברה החרדית שאינה מכירה בהבדל בין חיים ציבוריים לחיים פרטיים. כל הדמיונות שהבאנו מלמדים עד כמה רחוק לחשוב שהחברה החרדית תפעל מתוך דגם אוניברסאלי של מדינת כל אזרחיה. הצרוף הזה לבד נשמע כבר כמו חילול השם.

אבל אפילו קודם שאנו מגיעים לדמוקרטיה ליברלית, יש משהו בסיסי יותר שחסר לפוליטיקה החרדית. כפראפראזה לדברי קיסינג'ר, לחברה החרדית יש רק מדיניות פנים, אין מדיניות חוץ. הפוליטיקה החרדית נעשית מתוך שיקולים פנים חרדיים ולא מתוך השקפה מדינית רחבה על הדרך שבה ראוי לנהל מדינה. כל הגישות שתיארתי אינן מכתיבות כמעט עקרונות של צדק בנוגע לכלכלה, לחלוקת תקציבים, לביטחון פנים, לזכויות מיעוטים, למדיניות חוץ, לאתיקה צבאית וכמעט לכל שאר הסוגיות שמדינה צריכה להכריע בהם. הגישות החרדיות למדינה קובעות רק את היחס החרדי אליה, אבל הן לא אומרות כיצד עליה לפעול. הן מאפשרות דרכי פעולה שונות בנקודות הקונפליקט, ולעתים גם חופש פעולה לא קטן. אולם, אין לחרדים תיאוריה מדינית במובן הרחב של המילה.

מארק לילה מבחין בין שני סוגי חזונות פוליטיים: הריאקציונר והמהפכן. הריאקציונר רואה בזמן כלשהו בעבר עידן זהב, אלא שבנקודה מסוימת בזמן התרע שבר עמוק, שממנו החל הכל להדרדר. רצון הריאקציונר הוא לשוב אל עידן הזהב. הפוליטיקה היא מכונת זמן לימים אלו. לעומתו, המהפכן מצייר לעצמו תמונה עתידית, ורצונו להגשים אותה באמצעות הפוליטיקה. לשניהם יש נוסחה למימוש החזון. הפוליטיקאי החרדי חסר נוסחה כזו. הגישות השונות למדינה משאירות אותו בהווה. הפוליטיקה אינה מכשיר לחזור אל העבר, והיא גם אינה מכוונת לכונן עתיד. עולם התורה צריך לבקוע רקיעים, אבל מה למדינה ולעולם התורה? האופק של הפוליטיקאי החרדי הוא ההווה, הווה של תקציבים ופתרון משברים.

תמונה: לע"מ

10 תגובות על “יחס החרדים למדינת ישראל: מפת דרכים

  • מאמר מצויין!!
    אני חושבת שיותר ויותר חרדים כפי שציינת, במיוחד חבר'ה משכילים, קוראי ספר, בעלי ראש פתוח וחשיבה עצמאית מתקרבים מאד לשיטת הציונות הדתית, או חרדים ישראלים כפי שקראתי להם…

    • לא ברור למה את חושבת שהשכלה, ראש פתוח וחשיבה עצמאית מביאה לידי מסקנה ששיטת הציונות הדתית נכונה. אני חושב שאני עונה על הקריטריונים הנ"ל, ואף גדלתי בבית שנוטה לכיוון ההשקפה הציונית דתית, ואחרי חשיבה עצמאית והצלבת מידע מהרבה מקורות שונים הגעתי למסקנה שדווקא ההשקפה החרדית על המדינה היא הנכונה והיותר ריאלית, ואילו השקפת הציונות הדתית בנויה על הרבה רגש משיחי (המדובר הוא על השקפת הראי"ה קוק זצ"ל ותלמידיו. הדתיים לייט לא בנויים על שום השקפה מלבד אימוץ תרבות המערב ותו לא).

  • אמין ומעניין

  • נהניתי מאד מהניתוח היפה של הגישות השונות למדינה. אך לעניות דעתי האמת היא שמה שנתפס כביכול הגישות הללו משמשות בערבוביא אצל רבים, היא בעצם השקפה שרואה את המדינה כגוף שיש לו כמה בחינות, וכל גישה נכונה מבחינה מסויימת.
    להבהרת הענין אביא משל: מהו יחס הציבור החרדי לארה"ב? מצד אחד זו מלכות של חסד שידידותית ליהודים ולמדינת ישראל; מצד שני יש שם התבוללות נוראה ואובדן של מליוני יהודים ליהדות; מצד שלישי היא היוותה מקום מפלט ליהודים שברחו מהפוגרומים באירופה, והיוותה כוח מכריע בהבסת האשמדאי הנאצי; מצד רביעי היא ערש החומרנות והתרבות המערבית המסוכנת ליהדות; ומצד חמישי זורמים משם כמויות ענק של תרומות שמחזיקות את עולם התורה.
    מה האמת? כל התשובות נכונות, כל אחת מבחינה אחרת. מבחינת היחס של הגויים היחס היה הרבה יותר טוב מאשר באירופה, אך מבחינת הנזק שנגרם ליהדות המצב היה גרוע. מבחינת פיתויי החומרנות ריבוי הכסף מהווה בעיה, אך מאידך הדבר מסייע לעולם התורה לפרוח. כל דבר נכון מבחינה אחרת, ואין מעלה אחת סותרת לחסרון אחר.

    חושבני שהדבר נכון גם לגבי מדינת ישראל. מבחינת ייצוג היהדות על ידי מקימי המדינה היא "המדינה הדמונית", כיון שהיא מייצגת את ה"יהודי החדש" שפרק מעליו עול תורה ומצוות, הצבא אלוהיו והעברית תורתו; מבחינת ההתנהלות הטכנית יש כאן "מדינת ישראל בע"מ" שדואגת לניהול תקין של מדינה, ומשכך צריך לשתף איתה פעולה באופן מעשי; מבחינת ייצוג היהדות לפי המציאות הרווחת בקרב האזרחים – הרי יש כאן "מדינת עם ישראל", כיון שהרבה מאזרחי המדינה מעוניינים בצביון יהודי ובשמירה על המסורת ברמה מסויימת; ומבחינת השמירה על צביון הציבור החרדי, יש כאן כיפופי ידיים חוזרים ונשנים בין ה"מדינה החרדית" ל"מדינת תל אביב". כל גישה נכונה מבחינה אחרת, ולכן כל פעם שמתחדש מצב הדורש התייחסות מחודשת, היחס יהיה תלוי לפי הבחינה המדוברת. אם מדובר במשרד הבריאות, הרי שידונו בענין כמו ב"מדינת ישראל בע"מ". אם מדובר ברישום נישואים ברבנות, היחס יהיה לפי הגישה של "מדינת עם ישראל". אם הנושא הוא גיוס לצבא או תקציבי הישיבות, יהיה כאן מלחמה בין "מדינת החרדים" ל"מדינה הדמונית" של עוקרי היהדות.
    מסיבה זו ברור שכשיש מלחמה נגד הערבים, תהיה הזדהות מסויימת עם המדינה, ומאידך כשיש מלחמה נגד החרדים, הגישה תהיה נגד המדינה. זאת משום שמבחינת הערבים המדינה היא לצידנו, אך מבחינת החרדיות לא.

    בודאי שישנם רבים שמזדהים יותר עם גישה ספציפית לכל הנושאים, אבל אני סבור כי ההשקפה החרדית הקלאסית רואה את הענין כמי שיש לו בחינות שונות, כאמור.

    • אדון יעקב היקר.
      מאוד אהבתי את מה שכתבת ואת הניתוח הישר והנכון שלך. מילה בסלע דברים נכוחים וישרים.
      מסכים ומזדהה לחלוטין.
      בתור אדם שגדל בבית חילוני עשה צבא וחזר בתשובה באמריקה ולאחר 11 שנות גלות חזר לארץ הקודש בגאווה …. כנראה שצריך לעבור הרבה דברים בחיים כדי להגיע למסקנות נכונות.

  • מאמר אכן ארוך מנומק וברור וגם אין בו הרבה ממה שהחרדים על חמשת גווניהם חווים כאן בשנים האחרונות הרצון לפקוח את עיניהם ובבואנו לנתח הדברים אנו עלולים לגלות דברים לא נעימים שיכולים להשפיע מהותית בשני צידות המטבע
    קודם נבדיל בין הרצון לחיות לבין הרצון להחיות והיינו ישנם הרוצים אכן תחצ בשבת מסיבה אנוכית ונוחית אך ישנם הרואים בכך סוג של ניצחון וכנל רישום נישואין וכו עד לפני מספר עשורים מועט אכן היה התנגשויות בין הרוצים לחיות מצד אחד של המתרס לבין מדינת עם ישראל מהעבר השני או המדינה הדמונית במקרי קיצון אך לצערנו בשנים האחרונות (שווה מאמר בפני עצמו האם זה תהליך שהחל מהעם והמשפטיזציה אימצה אותו בחום או ההיפך הוא הנכון) המאבק עבר שינוי קיצוני והוא בין מדינה דמונית מצד מי שרוצה מדינת כל אזרחיה ובמקרה של נתין זר גם עבירה על החוק הוא מצווה לבין מדינת החרדים שמוכנה כבר לפשרות מרחיקות לכת על מנת להציל את כבשת הרש העלובה
    אין חולק שמקומם של החרדים במדינה ביחס לגודלם באוכלוסייה הוא אינו עומד בשום קריטריון של שוויון ובכל זאת ישנם הדורשים מצד החרדים עוד ועוד כיפופים ( ראה ערך מו"מ קואליציוני אחרון שדרשו מהחרדים להגיע בפשרות על צפור נפשם הרבה מעבר למה שדרשו מכאלו שמקרוב באו וישפטו שפוט וכתב חשדות נהפך לאכילת ד"א ביוה"ק )
    אני מקצר מפאת הזמן והמקום ואסכם לדעתי
    מי שדורש מהחרדים ויתורים אינו באמת מעוניין בוויתור אלא בשינוי דפוס חייו של האחר וזה אינו בגדר קבלת האחר וסופו שגם החרדים הפרגמטיים נדחקים לכיוון הקיצוניות כי הקרב הוא כבר על הבית ולא על הממרחים (נגד ההפרדה בקמפוסים אבל דרישה ללימודים אקדמאיים נגד פטור מגיוס בכל צורה ודרך אבל גם נגד מתן שחרור מהופעה מעורבת לסוגיה)
    מי שמוכן להפר חוק או לצאת נגד מוסדות ממלכתיים כשהבנתו טוענת כך ( כאמור נתין זר / תח"צ בשבת / מרכולים / כשרויות / חמץ /ועוד) בל יתפלא על הצד השני שנוהג כמוהו בדיוק רב (זלזול במוסד אקדמאי / הפרת חוקי גיוס / אי תשלומי מע"מ / הלבנת הון / שוחד / ועוד ) כל אחד והשקפת עולמו
    מי שמזלזל במוסדות ממלכתיים ( כנסת / רבנות / ראה"מ / ועוד סמלים) בל יצקצק בלשונו ויפלפל בעיניו וקולמוסו ישרבב טורי תעמולה על מי שמזלזל במוסדות ממלכתיים ( פרקליטות המדינה / בתי המשפט / משטרה / צהל / נשיא / וכו )
    עיקרון השוויון הוא לא ביטוי לעת מצוא כשנח אלא חייב להיות השקפת עולם כשם שרב אינו יכול לשמש כדמות לחיקוי רק בשעות פעילות בית הכנסת אלא גם בשעות החשיכה כך מי שרוצה להשתמש בשם עיקרון השוויון והחופש מתכבד בזאת להחיל זאת קודם על עצמו (עד שאתה אומר טול קיסם מבין שיניך אומר לך טול קורה מבין עיניך)

    ואידך פירושה זיל גמור (ויש הרבה מה)

  • האמת היא שלכל גדולי ורבני החרדים מלפני קום המדינה (בועידת מרינבד) "וגם לאחריה מתייחסים למדינה כמדינה האדמונית כמדינת הערב רב ולכל מטרתה קמה כדי להוציא עצמה מהגלות ולפרוק עול מי שמתווכח איתי על זה שפשוט יסתכל מה אמרו חזוניהם ומנהיגיהם ומקימיהם של המדינה הציונות ההתנגשות הייתה לאיזה דרך להלחם בה מבפנים כמו המפלגות החרדים ונלויהם או מבחוץ כמו הירושלמים העדה החרדית וסאטמאר אבל אף אחד לא מתווכח שמתייחסים אל המדינה כמדינת הערב רב ומחכים לביטולה
    אבל רציתי להביא ראיה מהכתבה למעלה שאלו שהלכו להלחם מבפנים שכחו שהלכו להלחם דאם יש לכותב ולכל המגיבים התחשבות שיש עוד התיחסויות למדינה אז פשוט שכח שהלכו להלחם עם המדינה ואנחנו נגדם ובדיוק זה מה שצעקו אלו שאמרו שצריך להלחם מבחוץ ואמרו שבדרך שאתם הולכים עתידין אתם להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה

    • אמר הח"ח זצ"ל "ובהר ציון תהיה פליטה", הערשל היקר, הח"ח ראה קצת יותר רחוק וקצת יותר טוב ממך איפה עמ"י ינצל לאחר החורבן הגדול, היתה לו "ראי"ה רחוקה" א וייט קוק, והמבין יבין.

  • מה אתה רוצה לומר לי שהחפץ חיים תמך בציונות ?
    קודם כל ובהר ציון תהיה פליטה זה פסוק בעובדיה אתה לא צריך להגיע לחפץ חיים להגיד זאת ואני באמת צריך לדעת על מה הוא אמר זאת תביא קישור דבר שלם לא תופסים מילה ויש לך ראיה
    ואני לא מתווכח איתך תראה אני ואתה כאן !
    אבל מי לא יודע את דעת החפץ חיים לגבי ציונות כמה פעמים מצטט אותו גדול תלמידיו ר' אלחנן ווסרמן בחרמה נגד הציונות
    ואם אתה רוצה ציטוטים הנה קישור https://www.truetorahjews.org/images/chofetzchaim.pdf
    ואני יביא לך כאן 1 מיני רבים

  • ר' אלחנן הי"ד היה אחד מתלמידיו. לא גדול תלמידיו. ועם כל דברי ר' אלחנן, א. מדוע בחר הח"ח במרחשת כסנדק לנכדו. ב. מדוע ביקש לרכוש דירה בפ"ת?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל