צריך עיון > סדר עיון > פוליטיקה ללא בלמים > החרדים והחוקה: שלשה פרקים בהלכות מדינה

החרדים והחוקה: שלשה פרקים בהלכות מדינה

מאמר תגובה ל"פוליטיקה ללא בלמים"

דבורה בלוך
דבורה בלוך סטודנטית לפסיכולוגיה

יש הרואים את השותפות של החרדים בכנסת כעדות למחסור בעמוד שדרה אידיאולוגי. בניגוד לכך, התבוננות היסטורית בעמדה החרדית חושפת קו עקבי, ברור ולא מתפשר. החרדים כפרו מאז ומעולם בסמכות החוקית של המדינה, אבל הכירו בה כגוף הנחוץ למען שמירה על הסדר הציבורי. השותפות עם המדינה הותנתה מראש באי-הכרה בסמכותה החוקית. בכל פעם שהמדינה ניסתה לכפות את סמכותה החוקית בניגוד לחוקי התורה, היהדות החרדית התקוממה נגדה.

ז' כסלו תש"פ

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנו בדיון משולב על שלוש הצעות חוק שהכותרות שלהן הן באמת של "הצעות חוק שמי לא יתמוך בהן?" זכויות במשפט, חופש הביטוי, זכויות העובדים, באמת דברים יוצאים מן הכלל. לכאורה, באמת מי שצריך לתמוך בהצעות חוקי-יסוד כאלה הוא דווקא מיעוט, קבוצות המיעוט שנרדפות או עלולות להיות נרדפות בשלטון הרוב.

חוק-יסוד או חוקה באים לשריין את הזכויות של המיעוט, אבל, לצערנו הרב, אנחנו היהודים חיים בעיקר מהניסיון. כבר כינו אותנו "עמא פזיזא", אנחנו משתכנעים מהר, אבל לומדים מהמכות שאנחנו מקבלים את הלקחים.

נתתם לנו את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. מה לא "אכלנו" עם כבוד האדם וחירותו? מה לא קיבלנו מחוקי היסוד הללו? כמה שינויי סטטוס-קוו על-ידי הבג"ץ?

זאת המציאות, רבותי, שנדע. שלושת החוקים התמימים הללו, שאני לא יכול לדבר נגדם, אני בשכלי הדל לא מוצא בהם חסרונות שאני יכול להצביע עליהם היום – לא בכולם, בחלקם. גם אם חוק זכויות עובדים הוא מצוין, גם אם חוק זכויות במשפט הוא מצוין – אבל מי מפרש את החוקים הללו, חבר הכנסת צוקר?

מי שמפרש אותם הוא בית-המשפט העליון, ובהרכב שלו היום ובפרשנות הליברלית שהוא נתן למדינה יהודית אוניברסלית, איך אני יכול כיהודי דתי חרדי, כשאנחנו קבוצת מיעוט בעם הזה, לסמוך על בית-המשפט העליון שיפרש את החוקים הללו?

[…] חוקים שגם אם כוונת מחוקקיהם – ואני לא קונה את הדבר הזה שהכוונות הן תמימות, אני כבר הפסקתי להאמין בנושא חוקי-יסוד, במחוקקים שלא הולכים לפי חוקי התורה. גם אם היית מביא את עשרת הדיברות כחוק-יסוד של ועדת החוקה, הייתי מצביע נגד. אני לא יודע מה אתם זוממים ביחד עם שופטי בית-המשפט העליון לעשות לנו.[1]

מילים אלו נשא השר דרעי במסגרת דיון בכנסת בשנת 1996 בשלושה חוקי יסוד: זכויות במשפט, חופש הביטוי וההתאגדות וזכויות חברתיות. שלושה חוקים שלכאורה אינם כרוכים בסוגיות דתיות ומשכך אינם אמורים לפגוע בצביון הדתי של המדינה בכלל, ובמגזר החרדי בפרט. חרף כך, דרעי, וכן שאר חברי הכנסת החרדיים שנוכחו בדיון, הביעו התנגדות לחקיקתם. הם תלו זאת בחוסר האמון שרוחשות המפלגות החרדיות כלפי המחוקק, וביחוד כלפי הפרשן המוסמך לחוק: בית המשפט העליון. כאמור, השר דרעי לא ראה בחוקי יסוד אלו אמירה תמימה נטולת כוונות חתרניות. להיפך, הוא צפה שהם עתידים להיות עילה נוספת לפגיעה בצביון הדתי של המדינה.

התנגדותו של השר דרעי לחוקה לא נוצרה בחלל ריק. היא מקפלת בתוכה היסטוריה רצופת תככים ביחסי המפלגות החרדיות והמפלגות הליברליות. הדרך לכינון חוקה שתגדיר את המנגנונים השלטוניים במדינת ישראל היתה מאז ומעולם זרועת מכשולים. רבים נוהגים לראות במגזר הדתי בכלל, והחרדי בפרט, את הבלם העיקרי שעצר מיזמים אלו.

לאור מצב מתמשך זה, נראה שחוק הלאום, שעבר לראשונה בתמיכת המפלגות החרדיות בשנת 2018, מסמן תפנית היסטורית ביחסה של החברה החרדית לחוקה. לא רק שהחוק עבר הודות לתמיכת המפלגות החרדיות; יתרה מזו, זמן מה לאחר מכן הציעו המפלגות החרדיות מיוזמתן חוק יסוד חדש – חוק יסוד: לימוד תורה. ממתנגדים לחוקה, הופכים החרדים ליזמים. כיצד ניתן להסביר את השינוי הדרמטי שחל בעמדתם?

זמן מה לאחר מכן הציעו המפלגות החרדיות מיוזמתן חוק יסוד חדש – חוק יסוד: לימוד תורה. ממתנגדים לחוקה, הופכים החרדים ליזמים. כיצד ניתן להסביר את השינוי הדרמטי שחל בעמדתם?

יש שיאמרו כי החרדים שינו את עורם והפכו לממלכתיים יותר והם מאמינים בחוקי מדינת ישראל. אולם, נקל להראות שהסבר זה אינו מספק. החברה החרדית עדיין רואה בבית המשפט העליון אויב, ובחוקי התורה את החוקה היחידה המחייבת אותם. אלא, נראה שהשינוי בעמדת החרדים מעיד על שינוי עמוק ביחס החרדים אל החוק בישראל. לעניין זה אבקש לתאר תהליך של שלשה שלבים.

בשלב הראשון הפנימו החרדים שהמדינה שבדרך תהיה מדינה מודרנית בעלת חוקה דמוקרטית-ליברלית – חוקה שכמובן אינה משקפת את דין התורה. הבנה זו הובילה לחרם מוחלט מטעם החרדים על מוסדות המדינה שבפתח. בשלב השני, אף הוא טרם קום המדינה, נוצרה הפרדה בין המדינה בתור גוף רגולטורי מוסמך, סוג של "ועד בית" משוכלל, לבין המדינה בתור מחוקק. החרדים היו מוכנים לשתף פעולה עם המדינה בתור גוף ניהולי: יושבי ציון כולם זקוקים לתשתיות מתפקדות, למערכת בריאות תקינה, לתקנות תעבורה יעילות, וכך הלאה. מנגד, הם סרבו בתוקף להכיר בלגיטימיות של המדינה במישור החוקתי: החוק הקובע הוא חוק התורה, ולחוקי המדינה אין תוקף, למעט מקומות שחוק התורה עצמו מכיר בחוק המדינה ("דינא דמלכותא"; גם בזה קיימת מחלוקת רחבה בין הפוסקים באשר למעמד "דינא דמלכותא" בארץ ישראל). מצב זה הוביל להתנגדות לכל ניסיון לייצר חוקה, עד שנקבע מתווה פשרה: השעיית סוגיית החוקה ושמירה על הסטטוס קוו תמורת שותפות בממשלה. בשלב השלישי, שבו אנחנו עומדים היום, בית המשפט כבר הכריז על המהפכה החוקתית. בתחילה ראו בכך החרדים כפיה של חוקה וביטול הסכם הסטטוס קוו, ויצאו למאבק. אולם, לאחר מכן התברר כי בעקבות המהפכה החוקתית הפך החוק למכשיר לקידום מטרות פוליטיות, בעיני החברה ישראל כולה ואף בעיני החרדים. הרעיון של חוקה איבד אפוא את המשמעות הדמוקרטית-ליברלית שלו, והפך לנשק שכל צד רשאי להשתמש בו – ומכאן חוק הלאום של הימין. החרדים, בתורם, הבינו כי הסיפור אינו החוקה כשלעצמה, וגם הם הצטרפו לעגלה ותמכו בחוק הלאום, ואף הגדילו לעשות בהצעת חוקי יסוד משלהם.

בשלב השלישי, שבו אנחנו עומדים היום, בית המשפט כבר הכריז על המהפכה החוקתית. בתחילה ראו בכך החרדים כפיה של חוקה וביטול הסכם הסטטוס קוו, ויצאו למאבק. אולם, לאחר מכן התברר כי בעקבות המהפכה החוקתית הפך החוק למכשיר לקידום מטרות פוליטיות

להלן אעמוד על כל אחד מהשלבים האלה בהרחבה, ואבחן את משמעותם עבור החברה החרדית ואת תרומתם להגדרת מקומה בקרב החברה הישראלית.

 

התנגדות עקרונית לחוקה

התנגדות החרדים לחוקה התחילה בשנת 1936, עוד לפני קום המדינה, עת ועדת פיל סימנה את היתד הראשון בדרך לחקיקת חוקה. ועדת פיל, ועדה בריטית מימי המנדט, קבעה כי עתידה לקום מדינה יהודית בארץ ישראל. בכפוף להחלטות שהתקבלו בוועדה, החלו גורמים שונים לעמול על גיבוש חוקה למדינה היהודית שבדרך.

שנה לאחר כינוס ועדת פיל, התאספה הכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל. אספה זו עמדה בצל שאלת הקמת מדינת ישראל, והדעות בה היו חלוקות. חלק מגדולי ישראל התנגדו לכל צורה של שיתוף פעולה עם הציונים, וחלק תמכו ברעיון של "מדינת ישראל" והסכימו להכיר בישות זו בתנאים מסוימים. הצדדים השונים לא הצליחו אמנם להגיע להכרעה חד משמעית, אך עם סגירת הכנס פורסמה הצהרה מעורפלת, הקובעת אמרה שלילית אף נמנעת מאמירה חיובית.[2] בהצהרה שפורסמה בעיתונות, שעיקרה התנגדות לרעיון חלוקת הארץ, נאמר בין השאר:

זכות עם ישראל על הארץ הקדושה יסודה בתורה הקדושה וביעודי הנביאים. קיום מדינה יהודית אפשרי רק אם חוקת התורה מוכרת בה בתור החוקה היסודית של הארץ. מדינה של יהודים שאינה מיוסדת על חוקי ושלטון תורה היא התכחשות למקור ונצח ישראל ושוללת את מהותו וצביונו של עם ישראל וחותרת את יסוד קיום עמנו וחודלת להיות מדינה יהודית.[3]

ניסוח אמביוולנטי זה אינו קובע יחס ברור למדינת ישראל, אך קובע מה היא אינה יכולה להיות: היא אינה יכולה להיות מדינה יהודית אם אינה מתנהלת על פי חוקת התורה. מדינה שאינה על פי חוקת התורה "חודלת להיות מדינה יהודית". מה היא כן, אם כך, ומה אנו עושים אתה? זאת לא נאמר.

ניסוח אמביוולנטי זה אינו קובע יחס ברור למדינת ישראל, אך קובע מה היא אינה יכולה להיות: היא אינה יכולה להיות מדינה יהודית אם אינה מתנהלת על פי חוקת התורה. מדינה שאינה על פי חוקת התורה "חודלת להיות מדינה יהודית"

ואכן, אף שניתן להבין מכך כי אגודת ישראל עתידה להתנגד לכל חוקה מעשה ידי אדם, למעשה כבר שנה לאחר מכן נראה שהסכימו לבלוע את הצפרדע בתנאים מסוימים. בוועדת וודהד, ועדה מנדטורית נוספת משנת 1938 שדנה בהיבטים הטכניים של יישום המלצות ועדת פיל, הגישה הסוכנות הצעות שנשענו בחלקן על המלצות של החוגים הדתיים, אשר דאגו להגדיר כבר בשלב זה את מערכת האיזונים בין דת למדינה.

 

מעורבות פרגמטית בחוקה

במכתב שכתב הרב חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל, שהיה נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ובין מתנגדיה הבולטים (אך לא הקיצוניים) של הציונות, הוא מנסח את גבולות הגזרה של ההשלמה עם המצב הקיים. הוא מציג גישה שאינה מכירה בלגיטימיות של החוקה, אך נכונה להיות מעורבת בכתיבתה כדי להגן על המיעוט הדתי במדינה העתידית. במכתבו, שדן בין היתר בשאלות הלכתיות הנגזרות מהצעת החלוקה הבריטית, הוא כותב את הדברים הבאים:

אבל לפי השעה נראה כי אחרי החלטת הקונגרעס הציוני והאגענץ [הסוכנות היהודית], אם הממשלה המאנדאטית רוצה בחלוקת הארץ ותעמוד בדעתה בזה, [היא] לא תתחשב עם דעת אחרים ותעשה כרצונה, ואז עלינו להתאמץ ולהשתדל בפנים ובחוץ ולעמוד על המשמר לראות שבהקאנסטיטוציע [בחוקה] שתנתן יובטחו עניני הדת וכל המשאלות העומדים על בסיס התורה בכל הפרטים.[4]

בעקבות ההבנה כי האוטופיה של מדינה יהודית-תיאוקרטית אינה יכולה להתממש תחת הנהגה ציונית המושכת לכינון מדינה ברוח ליברלית ודמוקרטית, אימץ ר' חיים עוזר גישה שתדלנית. הוא קרא לפעילי אגודת ישראל להתערב בחיקוק החוקה על מנת להבטיח הגנה מקסימלית על ערכי הדת והמסורת. חשוב לציין כי כבר בשלב זה ראו הפעילים החרדיים חובה לעצמם ליטול מנדט על הדת. הם חרטו על דגלם את נאמנותם לחוקי התורה בתור אחד מהעקרונות המנחים של פעילותם הפוליטית.

המגמה בקרב המפלגות החרדיות היתה הגנה מרבית על המסורת. הם לא הכירו בסמכות הלגיטימית של החוקה, אך הבינו שהתעלמות ממנה אינה אסטרטגיה יעילה. במקום התעלמות, הם ניסו להביא לצמצום תחולת החוקה המתוכננת ככל האפשר, כך שהסדרי דת ומדינה ייפגעו כמה שפחות

מכתבו של ר' חיים עוזר משכנע את פעילי אגודת ישראל כי דווקא הדבקות ברציונל של מדינה תיאוקרטית תגבה מהם מחיר יקר של פגיעה בהסדרי דת במדינה שתקום. משכך, הם בחרו להכיר בחוקה דה פקטו, ולפעול למען עיצובה באופן שיגן על האינטרסים של היהדות באופן הטוב ביותר. אם בתחילה בחרו פעילי אגודת ישראל ללחום את מלחמתה של מדינה תיאוקרטית, הרי שבסוף שנת 1938 הם שינו אסטרטגיה והתכנסו להילחם למען עיגון האינטרסים של שומרי התורה. המגמה בקרב המפלגות החרדיות היתה הגנה מרבית על המסורת. הם לא הכירו בסמכות הלגיטימית של החוקה, אך הבינו שהתעלמות ממנה אינה אסטרטגיה יעילה. במקום התעלמות, הם ניסו להביא לצמצום תחולת החוקה המתוכננת ככל האפשר, כך שהסדרי דת ומדינה ייפגעו כמה שפחות.

 

סטטוס קוו

ראש הסוכנות דאז, דוד בן גוריון, זיהה את החזית החדשה שפתחה היהדות החרדית מול הסוכנות היהודית הליברלית, וניסה להגיע לפשרה מרצון לרתום את חברי אגודת ישראל לרעיון המדינה היהודית. הוא סבר כי לשם השגת המנדט יש חשיבות קריטית להצגת חזית אחידה מול הבריטים, וחשש מאד מהופעה נפרדת של נציגי היישוב בפני הוועדה הבריטית. הנציגים החרדיים, שחששו מאד מחוקת המדינה שבדרך, התנו את אי-הופעתם בפני הוועדה בהסכמה מראש על חוקה שהם יוכלו לחיות אתה ובשמירת הסטטוס קוו בנושאי דת במדינה לכשתקום. בשנת 1947, במהלך דיוני ועדת וודהד, שלח בן-גוריון לראשי אגודת ישראל את מכתב הסטטוס קוו, שנועד ליצור הבנה בין אגודת ישראל לסוכנות היהודית.[5]

מפאת חשיבותו, אצטט אותו במלואו:

לכבוד:
הסתדרות אגודת ישראל העולמית, רח' בן יהודה, בניין סנסור, ירושלים

הנהלת הסוכנות שמעה מפי היו"ר שלה על מבוקשכם בדבר הבטחת ענייני האישות, השבת, החינוך והכשרות במדינה היהודית לכשתקום בימינו.

כפי שמסר לכם היו"ר של ההנהלה אין הנהלת הסוכנות או שום גוף אחר בארץ מוסמכים לקבוע מראש את חוקת המדינה היהודית לכשתיווסד. הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תיאוקרטית. במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא יהודים – נוצרים ומוסלמים, וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון-זכויות מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת או בעניינים אחרים.

שמענו ברצון שאתם מבינים שאין שום גוף מוסמך לקבוע למפרע חוקת המדינה ושהמדינה תהיה בתחומים מסוימים בת-חורין לקבוע את חוקתה לפי רצון אזרחיה.

יחד עם זאת מעריכה ההנהלה את תביעותיכם, והיא יודעת שאלה הם דברים המדאיגים לא רק חברי אגודת ישראל בלבד, אלא רבים משלומי אמוני ישראל שישנם במחנות הציונים ומחוץ לכל מפלגה, והיא מתייחסת בהבנה גמורה לתביעותיכם שהנהלת הסוכנות תודיע לכם מה עמדתה היא בשאלה שהצגתם, ומה היא מוכנה לעשות, במידה שהשפעתה והכרעתה מגעת, למען מלא מבוקשכם בשאלות הנזכרות.

הנהלת הסוכנות מילאה את ידי החתומים מטה לנסח את עמדתה בשאלות אשר נקבתם בשיחתנו והרינו מודיעים לכם בזאת את עמדת הסוכנות:

  1. שבת. ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם.
  2. כשרות. יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מזון כשר.
  3. אישות. כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים.
  4. חינוך. תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך (אגב משטר זה קיים גם בהסתדרות הציונית ובכנסת ישראל גם עכשו) ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תיתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.

בכבוד רב

בשם הנהלת הסוכנות היהודית

ד. בן גוריון

הרב י. ל. פישמן    י. גרינבוים

הניסוח העמום של ראשי הסוכנות משקף רצון להגיע לפשרה שתציע איזון נכון במתח שנוצר כבר אז בינם לבין אגודת ישראל. בדומה להצהרת אגודת ישראל שצוטטה לעיל, שקבעה "מה לא" בלי לפרט "מה כן", גם בן-גוריון נקט אסטרטגיה דומה. הוא לא אמר להם מה תהיה החוקה, אלא קבע מה היא לא תהיה, תוך שמירה על עמימות באשר לטיבו החיובי של המשטר החוקתי המתוכנן למדינה שבדרך. מצד אחד הוא קובע שזו תהיה חוקה ליברלית, ומצד שני הוא מתחייב שהיא לא תבא בהתנגשות עם הסכמי הסטטוס קוו. האם הוא ידע כיצד אפשר לעשות זאת? אם נשאל את פי ההיסטוריה, אזי התשובה לכך שלילית.

הוא לא אמר להם מה תהיה החוקה, אלא קבע מה היא לא תהיה, תוך שמירה על עמימות באשר לטיבו החיובי של המשטר החוקתי המתוכנן למדינה שבדרך. מצד אחד הוא קובע שהחוקה תהיה ליברלית, ומצד שני הוא מתחייב שהיא לא תבא בהתנגשות עם הסכמי הסטטוס קוו. האם הוא ידע כיצד אפשר לעשות זאת? אם נשאל את פי ההיסטוריה, אזי התשובה לכך שלילית

מאוחר יותר, שימש הניסוח העמום בתור פרדיגמה עבור המצודדים בחוקה. באופן שיטתי ניתנה העדפה לניסוח העמום, שמצד אחד לא פגע בצביון הדתי ובזכויות מיעוטים, ומצד השני הותיר מקום לפרשנות שתאפשר יציקת שינויים והרחבות לחוקה.

 

חוקה מול פשרה

חילוקי הדעות שהתגלעו בין המפלגות החרדיות והדתיות לתומכי החוקה עוד לפני קום המדינה צפו מיד עם תום המנדט הבריטי. האספה המכוננת, הגוף הנבחר שתפקידו היה להגדיר את סמכויות השלטון של המדינה שבדרך, נכשלה בניסיונה להשיג הסכמה לחוקה שתגדיר את הלגיטימיות הריבונית של מדינת ישראל. המפלגות החרדיות והדתיות שילבו כוחות במטרה להכשיל כל ניסיון לחוקק חוקה ליברלית. מתוך כך, קיבלה האספה המכוננת את "חוק המעבר", המגדיר למעשה עד היום את הסמכות הלגיטימית של הכנסת. בהמשך, נתקבלה "החלטת הררי", שמשמעותה בתמצות הוא "החלטה שלא להחליט". ההחלטה היתה להימנע מחקיקה מידית של חוקה, מתוך איזשהו צפי למצב עתידי שבו "תתגבש" חוקה מאליה:

הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.[6]

פשרה זו התקבלה על דעת המפלגות החרדיות, כיוון שהיא דחתה לזמן לא ידוע את קביעת החוקה ואת תוקפה. עם זאת, ההחלטה העקרונית של מועצת גדולי התורה משנת 1950 היתה התנגדות נחרצת לרעיון החוקה הליברלית, בדומה לעמדתה הישנה:

על הצירים לעשות כל מיני טצדקי ולאחוז בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע שתתקבל החלטה בכנסת על תחוקה כללית ויסודית שלא על פי תורה"ק.

כמו כן, המליצה המועצה להימנע מלתמוך בהצעת הררי כל עוד ההתנגדות לא תקדם חלופה של חוקה כללית ויסודית יותר. ככל שאכן תקודם חוקה כזו, מועצת גדולי התורה הורתה לחברי הכנסת לעזוב את המליאה במופגן. לבסוף, אף שחברי הכנסת החרדים נמנעו מלהצביע, הצעתו של הררי עברה ברב קולות.[7]

מאז, ידעה סוגיית החוקה עליות ומורדות. במהלך השנים הסתמנו מספר נסיונות קיקיוניים לגיבוש חוקה. נסיונות אלו לא זכו להד ציבורי נרחב. הפריצה הראשונה בדרך לחוקה התרחשה בשנת 1992, עם חקיקתם של שני חוקי יסוד חדשים: חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. בעקבות חקיקת חוקים אלו יזם אהרן ברק, שהיה באותה עת שופט בית המשפט העליון, הענקת מעמד של חוקה לחוקי היסוד, בהסתמך על החלטת הררי הנ"ל. עם תחילת נשיאותו של ברק ב-1995 עלה מקרה המבחן הראשון של סמכויות בית המשפט (פסק הדין "בנק המזרחי"), והוכרזה להלכה "מהפכה חוקתית" המעניקה סמכות לבית המשפט לבטל חקיקה של הכנסת על סמך חוקי היסוד. זמן לא רב לאחר מכן ניצל בית המשפט את הכוח שהעניק לעצמו, וביטל בפועל חקיקה של הכנסת.

למהפכה החוקתית היתה משמעות מיוחדת מבחינת הציבור החרדי. אם עד אז היה מוסכם שסוגיות הקשורות בדת ומדינה הן בתחום האחריות של הרשות המחוקקת, שעמה קל יותר להגיע לפשרה, הרי שהמהפכה החוקתית של ברק בעקבות חוקי היסוד משנת 1992 שינתה את כללי המשחק

למהפכה החוקתית היתה משמעות מיוחדת מבחינת הציבור החרדי. אם עד אז היה מוסכם שסוגיות הקשורות בדת ומדינה הן בתחום האחריות של הרשות המחוקקת, שעמה קל יותר להגיע לפשרה, הרי שהמהפכה החוקתית של ברק בעקבות חוקי היסוד משנת 1992 שינתה את כללי המשחק. הענקת פרשנות זו או אחרת לחוקי יסוד והכרעת שופטי בג״ץ בעניינים ציבוריים הפכה לגיטימית והיתה לעניין שבשגרה.

כבר בשנת 1993 נתקלו חברי הכנסת החרדיים באיום על הסטטוס קוו הנשקף מחוקי היסוד הקיימים, בעקבות פסיקת בג״ץ בפרשת מיטראל. בשנת 1993 הורה בג"ץ לאפשר לחברת מיטראל לייבא בשר לא כשר, בניגוד לססטוס קוו שהיה נהוג עד אז, בעקבות חוק יסוד: חופש העיסוק.[8] בשלב זה היתה מפלגת ש"ס חלק מהקואליציה, והיא ניצלה את מעמדה כדי להכניס לחוק יסוד חופש העיסוק סעיף שנקרא "פסקת ההתגברות". פסקת ההתגברות מאפשרת לרשות המחוקקת להעביר חוק הסותר חוק יסוד, בתנאי שצוין בו בפירוש שהוא בא להתגבר על חוק היסוד.

פרשיית יבוא בשר החזיר וההתערבות האקטיבית של מפלגת ש״ס בחוקי יסוד היא אחד השלבים הראשונים בהתפתחות המאבק החזיתי בין החרדים לבית המשפט. החברה החרדית התחילה להבין כי בית המשפט העליון עושה שימוש בסמי-חוקה כדי לפגוע בערכי התורה ולחלן את המדינה היהודית.

המפלגות החרדיות החלו לנוע בשלב זה לכיוון של אקטיביזם. הכח שניתן בידיהם של שופטי בית המשפט העליון אילץ אותם להתערב באופן פעיל על מנת להכשיל כל ניסיון משפטי להכריע בסוגיות של דת ומדינה. ואכן, המחאה נגד בית המשפט הניעה את ההפגנה הגדולה ביותר שיזם הציבור החרדי עד אז

המפלגות החרדיות החלו לנוע בשלב זה לכיוון של אקטיביזם. הכח שניתן בידיהם של שופטי בית המשפט העליון אילץ אותם להתערב באופן פעיל על מנת להכשיל כל ניסיון משפטי להכריע בסוגיות של דת ומדינה. ואכן, המחאה נגד בית המשפט הניעה את ההפגנה הגדולה ביותר שיזם הציבור החרדי עד אז, ומהגדולות ביותר שידעה המדינה כולה. בכ"ח שבט תשנ"ט, ערב ר"ח אדר, התכנסו מאות אלפי חרדים למחות נגד רדיפת הדת בידי בית המשפט העליון. להפגנה לא היתה עילה ספציפית, אלא תחושה כללית ממושכת של שחיקת הסטטוס קוו בידי בית המשפט, שהתעצמה באותה העת בעקבות דיונים על חוק הגיוס. בהמשך, הצטרפו אל ההפגנה עצרות המחאה נגד התערבות בית המשפט בפרשת ההפרדה בבית הספר בעמנואל.

 

חוק הלאום וחוק יסוד: לימוד תורה

בשנת 2018 עבר חוק הלאום. יתכן שהוא לא היה עובר ללא תמיכת המפלגות החרדיות. הורתו של חוק הלאום בשנת 2003, אז התחיל השר מיכאל איתן (בישבו בראש ועדת החוקה, חוק ומשפט) לקדם יוזמה של חוקה בהסכמה. במסגרת חוקה בהסכמה עלו מספר הצעות לחוקי יסוד, אחת מהן היתה חוק המגדיר את ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. בשנת 2011 הציע השר אבי דיכטר לקדם בנפרד את חוק יסוד: חוק הלאום, בלי המסגרת הרחבה יותר של יצירת חוקה בהסכמה. קידום חוק הלאום, גם אם באופן לא מוצהר, ניסה לתת מענה למהפכה החוקתית של אהרן ברק. ההנחה של ברק היתה שישראל היא דמוקרטיה ליברלית, ומשכך עליה להישען על חוקה ליברלית שהוא מצא בחוקי היסוד. חוק הלאום באה להציע תחליף לחוקה, שיחזיר את המנדט על עיצוב תדמיתה של מדינת ישראל לרשות המחוקקת. בפועל, גם אם לא זו היתה מטרתו של חוק הלאום, הוא נתפס ציבורית בתור מכשיר פוליטי להצרת סמכויות בית המשפט.

חוק הלאום באה להציע תחליף לחוקה, שיחזיר את המנדט על עיצוב תדמיתה היהודית של מדינת ישראל לרשות המחוקקת. בפועל, גם אם לא זו היתה מטרתו של חוק הלאום, הוא נתפס ציבורית בתור מכשיר פוליטי להצרת סמכויות בית המשפט

החוק לא קודם, בין היתר בשל ההתנגדות המסורתית של החרדים לחוקה. לאורך השנים, לא נפקד מקומם של חברי כנסת חרדיים מהדיונים על אודות חוק יסוד: חוק הלאום; לאור נסיונם עם חוקי היסוד משנת 1992, הם הבינו שאם אי אפשר לנצח אותם (את הפעילים למען חקיקת החוקה) אזי שמא כדאי להצטרף אליהם. עם זאת, ואף שחבר הכנסת אברהם רביץ מיהדות התורה וכן הרב נויגרשל נטלו חלק פעיל בדיונים על אודות החוק, המפלגות החרדיות משכו את ידיהן מן הנושא.

ב-2015, נכנס חוק הלאום, שקודם בשלב זה על ידי בנימין נתניהו, אל ההסכמים הקואליציוניים. נתניהו, שמונה להרכיב את הממשלה, הציב את ההסכמה לחוק הלאום בתור תנאי סף להצטרפותן של המפלגות החרדיות לקואליציה. אלו הבינו כי על מנת לקדם אינטרסים מפלגתיים כגון חוק הגיוס, עליהן לתת את הסכמתן לקידום "החוק של נתניהו". בשנת 2018, לאחר דין ודברים עם המפלגות החרדיות לוודא שהחוק לא יפגע בסטטוס קוו ובערכים תורניים אחרים, עבר החוק בתמיכתן.

בו זמנית, מספר חברי כנסת חרדיים יזמו חוק יסוד חדש משלהם: "חוק יסוד: לימוד תורה", במסגרת המאמצים להסדיר את מעמדם החוקי של בני הישיבות. ההתערבות של בית המשפט בסוגיית הגיוס הכשילה את נסיונות הפשרה עם החרדים מספר פעמים, וכאמור, אף היתה טריגר לפרוץ המחאה החרדית החריפה של 1999. חוק הלאום לימד את החרדים כי עם חוקים נלחמים בחוקים אחרים. במקום להילחם בבית המשפט באמצעות החרמה, הם אימצו את תכסיסי הימין וניסו – ועד היום מנסים – להציע חוקים משלהם.

יחס החרדים לרעיון הדמוקרטיה החוקתית הליברלית לא השתנה. מה שהשתנה הוא מעמד החוק. כעת, לאחר שהפכו חוקי היסוד בישראל לכלי פוליטי, גם החרדים מרגישים נוח לעשות בהם שימוש

התבטאויות של יוחנן פלסנר וידידה שטרן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה נגד חוק יסוד לימוד תורה מלמדות שהם מבינים שיוזמת "חוק יסוד: לימוד תורה" אינה נובעת מתהליך דמוקרטיזציה שעברו החרדים, אלא מזילות רעיון החוקה שפשתה בחברה. במכתב נגד יוזמת החוק החרדית הם מנמקים את התנגדותם אליו בטעם הבא: "מנקודת ראות משטרית יש לגנות את השימוש בחוקי יסוד כפתרון למשברים פוליטיים. חוקי היסוד נועדו לסמן את ערכי היסוד של המדינה ואת המכנה המשותף הבסיסי של החברה, ה'אני מאמין' שלה, ואין הם כלי מזדמן להרגעת הרוחות נוכח צורך נקודתי."[9] כלומר, גם הם מבינים כי יחס החרדים לרעיון הדמוקרטיה החוקתית הליברלית לא השתנה. מה שהשתנה הוא מעמד החוק. כעת, לאחר שהפכו חוקי היסוד בישראל לכלי פוליטי, גם החרדים מרגישים נוח לעשות בהם שימוש.

 

חוקי התורה מול חוקי המדינה

כאשר מדברים על השותפות החרדית בפוליטיקה, נוטים להתמקד באופיו של שיתוף הפעולה הפרלמנטרי על ציר הפרגמטיות-נוקשות. אולם, אחד ההיבטים החשובים ביותר של יחס החרדים לפוליטיקה הוא ההיבט החוקתי. מדינה, כפי שהבינו החרדים עוד מההתחלה, אינה מורכבת רק מתככים פוליטיים ומהסכמים פרלמנטריים. מדינה היא סמכות לגיטימית להפעלת כוח, ולכן היא זקוקה למסגרת חוקתית שתגדיר את גבולות סמכויותיה. היהדות החרדית סירבה באופן עקבי להכיר בסמכות החוקית של המדינה החילונית; לא חוקי המדינה קובעים את נורמות ההתנהגות, אלא חוקי התורה.

מדינה, כפי שהבינו החרדים עוד מההתחלה, אינה מורכבת רק מתככים פוליטיים ומהסכמים פרלמנטריים. מדינה היא סמכות לגיטימית להפעלת כוח, ולכן היא זקוקה למסגרת חוקתית שתגדיר את גבולות סמכויותיה. היהדות החרדית סירבה באופן עקבי להכיר בסמכות החוקית של המדינה החילונית; לא חוקי המדינה קובעים את נורמות ההתנהגות, אלא חוקי התורה

החרדים מעולם לא חזרו בהם מעמדה זו. ואולם, חל שינוי משמעותי במישור הפרגמטי, ומנמנעים הם הפכו למתנגדים, ובסופו של דבר לפעילים. בתחילה הצהירו על הימנעות. אלא שאז הבינו כי חזון המדינה היהודית על פי חוקי התורה אינו ריאלי, ועל כן בחרו באסטרטגיה של צמצום הסמכות החוקית של המדינה שבדרך למינימום, דרך הגנה על הסטטוס קוו. מצב ביניים זה החזיק מעמד במשך זמן לא קצר, עד שבית המשפט החליט לקחת על עצמו את הסמכות להגדרת החוקה. בשלב זה הפכו החרדים אקטיביים. בהתחלה הכריזו מלחמה נגד בית המשפט, ובהמשך הפנימו כי המונח "חוקה" איבד למעשה את העוקץ המאיים שלו, והתנגשות חזיתית בבית המשפט לא תשרת את האינטרסים שלהם. מתוך כך, כיום הגישה היא לאמץ את כללי המשחק החדשים, ולפעול לפיהם על מנת שלא יטרפו כל הקלפים.

השינוי האסטרטגי נעשה אמנם מסיבות פרגמטיות, אך אין למעט בשל כך בחשיבותו. לשינויים טקטיים או אסטרטגיים יש השפעה, גם אם לא מכוונת, על המהות, על גישות עקרוניות ועל תפיסות עולם. עיסוק המפלגות החרדיות לראשונה בתחום החוקה מצטרף למעורבות של הציבור החרדי, בגין שלל סיבות, בתחומים המשפטיים והחוקתיים של המדינה – מעורבות חסרת תקדים מאז קום המדינה. לצד ההשפעה על העשיה הפוליטית, נדמה שעשויות להיות לכך השפעות רחבות על החברה עצמה. אין בכוונתי לקבוע עמדה שיפוטית ביחס להשפעות אלו, או להציג גישה להתמודדות אתן. אסתפק בהערה שכדאי להיות מודעים אליהן.

 


[1] הישיבה הארבע-מאות-ועשרים-ושלוש של הכנסת השלוש-עשרה יום שני, כ"ט בשבט התשנ"ו (19.2.1996).

[2] פונד, יוסף בן חיים. פירוד או השתתפות : אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1999. וראה גם: שוקי פרידמן ועמיחי רזדינר, חוקה שלא כתובה בתורה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשס"ז. אם לא צוין אחרת, הפרטים העובדתיים המצוינים במאמר נסמכים על מקורות אלו.

[3]  החלטת מועצת גדולי התורה על דבר חלוקת הארץ, הפרדס, שנה י"א, חוברת ו'.

[4] ח"ע גרודז'נסקי, אגרות ר' חיים עוזר, בני ברק, תש"ס, עמ' שלח.

[5]  הארכיון הציוני המרכזי.

[6] https://www.idi.org.il/parliaments/11535/11538

[7] https://www.idi.org.il/articles/16375

[8] בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נגד ראש הממשלה ושר הדתות, מר יצחק רבין, פ"ד מז(5) 485

[9] https://www.idi.org.il/articles/20959

תמונה: לע"מ

2 תגובות על “החרדים והחוקה: שלשה פרקים בהלכות מדינה

  • איך ששלפת את הפסבדו סטטוס קוו עברתי הלאה.
    לידיעתך, סטטוס קוו הינו שמירה על המצב הקיים.
    המצב הקיים בקום המדינה היה שכמה מאות בחורים יישבו וילמדו, כלל וכלל לא שערים שלמות עם עשרות אלפי ילדים יהיו מנועים אוטומאטית מלהתפרנס ויפלו לנטל על הציבור.
    זה דבר שלא היה כדוגמתו בכל תולדות עמינו ואף אחד לא העלה אותו על דעתו (אפילו החרדים שכולם התפרנסו למחייתם).
    איך זה שה׳סטטוס קוו׳ יזוז קדימה (או אחורה) רק כשזה יהיה נוח ׳לנו׳?
    צריך עיון גדול

  • מאמר התגובה הזה ילדותי בעיני.
    ולא, ילדותיות זה לא בעיה ביכולת ההתבטאות (שלא נראה שבעייתית במיוחד כאן) אלא ברציונאל שלו, בתפיסה שאם אביא מובאות והוכחות לגישה שלי אני צודק…ולא משנה המציאות בשטח.
    מאיזו סיבה הכותבת הנכבדה חושבת שאמורים לכבד את ה"סטטוס קוו"?
    מוסרית? מדוע שמה שהתחייבו אבות אבותיו של החילוני הממוצע יחייבו אותו מבחינה מוסרית? 70 שנה זה לא מספיק זמן להחליף דיסקט??? להתנער ממחויבויות??
    חוקית (יענו לכפות על החילונים כי אנחנו יכולים…)? כוח יענה בכוח ולחילונים במציאות הנוכחית ולטווח הארוך יש הרבה יותר כוח…
    רק תראו איך בפלונטר הפוליטי הקיים החרדים פשוט רועדים מפחד להישאר בחוץ, כי בלי כספי התמיכה הציבור שלנו יקרוס!!! הציבור החרדי הוא חלש ועני, במאבקי כוח לאורך זמן ברור שהוא יפסיד מול החילוניות המבוססת כלכלית… כשהחילונים מאיימים שירדו מהארץ זה מאיים ואכן קורה בהיקפים של עשרות אלפים של צעירים שנקלטים בכל העולם. כשהחרדים מאיימים שירדו מהארץ, החילונים רק מחכים שזה יתממש ואף חרדי לא עזב כי אין מי שיקבל אותנו…
    חלאס!!! תהיו חייכנים, נעימים, תורמים לסביבה (כמה חרדים שגרים במתחרדים והפיחו בהם רוח חיים, והפכו לאהובים על השכנים והאהיבו עליהם את הדת…), אל תדרשו מהחילונים דברים שהם לא רוצים לתת בכוח הזרוע/ מחויבות מוסרית מלפני 3 דורות…
    בסופו של דבר, במציאות החיים המודרנית אדם שלא רוצה לתת משהו ומכריחים אותו לתת- ילחם!!! ובמלחמה מי שחזק מנצח, וברמת המאקרו החילונים חזקים יותר מהדתיים ובמלחמה כזו רק החרדים יפסידו.
    רק שתבינו שקראתי כתבה היום שערים שונות שמדגישות יוזמות אזרחיות אנטי דתיות כדוגמת נסיעות בשבת/קידום קבורה אזרחית/איסור הופעות נפרדות וכו', לא עושים זאת כי זה באמת חשוב להם… מבחינתם זו דרך להרחיק אוכלוסייה חרדית מן הערים!!!
    שימו לב… אפילו לא רוצים אותנו במרחב, ואכן כל הכוח הכלכלי מצוי אצלם וזה רק ילך ויחמיר.
    אז איזה היגיון וחוכמה יש במהלך של לכפות על אנשים משהו בטיעון שאבות אבותיהם התחייבו עליו…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל