צריך עיון > סדר עיון > חרדים מהקורונה > מי אנחנו ללא הקהילה?

מי אנחנו ללא הקהילה?

מאמר תגובה ל"חרדים מהקורונה"

whatsapp-image-2017-03-14-at-15-25-53
אלי שטרן חוקר בתחום ההיסטוריה. כותב את הבלוג 'נוטריקון'.

בימי שגרה הקהילה מספקת עבורנו כל מה שצריך עבור הגדרה עצמית, משמעות ותחושת ערך. אולם מה קורה כשאנו מוכרחים להישאר בבית, ללא המעטפת הקהילתית שתגיד לנו מה ואיך לעשות, ותתן לנו אישור שאנחנו "בסדר" - האם החיים שלנו עדיין משמעותיים?

ח' ניסן תש"פ

מגפת הקורונה הפכה סדרי עולם וערערה אותנו במישורים רבים. המגפה פרצה בעידן דיגיטלי ותקשורתי מתמיד. בשל כך הביאה אתה בין היתר אינפלציה מוגברת של מילים כתובות. כמספר בני האדם – מספר הדעות, הפוסטים, המאמרים וההגיגים. באופן טבעי, מקבלת המגפה גם פן דתי. רבנים ומורים רוחניים נקראים אל הדגל, חלקם מדברים דברי טעם, דברי כיבושין ומוסר, דברי עידוד ונוחם, וחלקם לוקחים את תפקיד נביא הזעם ומדברים בשם אלוקים, לעתים בפראות מעוררת חלחלה. הם מונים בקטרוג את חטאי האדם שגרמו לכך, ומתיימרים לדעת בדיוק מהן המטרות של אלוקים בהבאת המגפה. עם חלוף הזמן מתברר כי ימים אלה הם אתגר גדול לבוחן המציאות של רבים. כתמיד בזמנים כגון אלה, אנו מופתעים לגלות את שיעור הקומה של אנשים 'פשוטים' שהכרנו, ולהיפך – להתאכזב מאחרים שחשבנום בני דעת.

כל זה מרתיע אותי מאד מלכתוב. מה יועילו ומה יתנו עוד מילים ועוד תיאוריות. מה אוכל להוסיף על כל רעשי הרקע המתלווים לבהלת הקורונה. מצד אחר, מתעורר בי חשק גדול להתבטא. אינני שונה משאר בני האדם, ודעתי אינה נחשבת יותר משל אחרים. ועדיין, אני מבקש, בהיסוס, להוסיף דברים משלי לים המלל. במחשבה שניה, אולי אהיה סלחן כלפי עצמי: בסך הכל זוהי דרך התמודדות אנושית טבעית עם מהפכה כזו בסדרי החיים. האדם פונה להיאחז במילים, מנסה באמצעותן למצוא לעצמו איזה סדר בתוך הכאוס.

בהדי כבשי דרחמנא למה לי. אין לי שמץ יומרה לכתוב כנביא, לדבר בשם בורא העולם ומנהיגו, ולהטיף מוסר לאנשים הגדולים ממני בכל קנה מידה. אבל אני יכול לכתוב ולשתף מה עושה לי משבר עולמי זה ברמה האישית

מה שמוסיף לאתגר הוא העובדה שלנגד עינינו, אנשים שאולי נחשבים בעלי חכמה, אנשים בעלי גמרא וסברא, מתנהגים בחוסר היגיון משווע. הקיצוניים שבהם מתפרנסים מתיאוריות קונספירציה שונות (כגון קנוניה כביכול של השלטון הזדוני נגד הציבור החרדי), וזורעים חורבן (רפואי, נפשי ואמוני) בכל סביבתם. גם אנשים מתונים יותר, מנהיגים ואנשי מעשה, כושלים בכור המבחן של תפיסת המציאות, וגורמים לשבר אצל רבים מבני קהילתם. פתאום מתערער הבטחון בהנהגה הציבורית ובמבנה הקהילתי, וכל מה שנותר בטוח הוא רק הבית האישי והפרטי, עם המשפחה, החברים והקרובים.

בהדי כבשי דרחמנא למה לי. אין לי שמץ יומרה לכתוב כנביא, לדבר בשם בורא העולם ומנהיגו, ולהטיף מוסר לאנשים הגדולים ממני בכל קנה מידה. אבל אני יכול לכתוב ולשתף מה עושה לי משבר עולמי זה ברמה האישית. אילו מחשבות ואילו תהליכים אני מזהה בחיי ובחיי הקרובים אלי.

 

ערעור המשענת הקהילתית

אחד הסמלים הבולטים של מהפכת הקורונה הוא הרחובות הריקים. הערים הגדולות והמתוירות בעולם הפכו שוממות. מדהים לראות, למשל, תמונות מכיכר הטיימס בניו יורק, הידועה ברבבות האנשים הגודשים אותה בימים רגילים, העומדת בימים אלה ריקה כמעט ללא נפש חיה. הרחובות התרוקנו ומיליוני בני אדם מסתגרים בבתיהם. זוהי שעתו של הבית. הבית הפרטי של האדם, שאליו הוא חוזר בימי שגרה רק בשעות הערב לאחר עמל יומו, הופך להיות משכנו הקבוע, המקום היחיד שבו הוא יכול לבלות את כל שעות היממה.

המפגש האינטנסיבי הזה עם הבית מציף הרבה מחשבות והתמודדויות. הוא מפגיש אנשים עם אתגרים לא פשוטים. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והאתגר שלו. בין אתגר זוגי, בין אתגר השהות עם הילדים וחינוכם, ובין עצם האתגר לשבת בבית ולהיות "עם עצמך". לאנשים רבים עצם השהייה בחברת עצמם קשה מנשוא, היא מעמידה אותם מול קשיים וכאבים שהם אינם יודעים כיצד להתמודד אתם.

משבר הקורונה מערער את המשענות החיצוניות. האדם נסגר לפתע בין קירות ביתו. הרחק מעין השכנים, מן המסגרת הקהילתית, מן הזהות הקבוצתית. ופתאום עולים סימני שאלה: מה יקרה כשאתה מנותק מכל אלה? מי אתה בתור בן אדם בודד? האם רק העולם בחוץ מגדיר אותך או גם הבית פנימה?

לרבים השהייה בבית היא עמידה מול מראה, שאינה משקפת בהכרח את ההצלחות שלהם בעולם החיצוני. רבים קוצרים את הצלחותיהם, את הדימוי העצמי שלהם ואת הזהות שלהם דווקא מן העולם בחוץ, מהעבודה, מהעסקנות, מהקהילה, מבית הכנסת, מהישיבה. לרבים היציאה מהבית בכל בוקר היא סוג של בריחה. דווקא הבית אינו "אזור הנוחות" שלהם. כעת כל זה מתערער. פתאום אתה חייב לחזור אל עצמך, לחזור אל הבית, לגעת ביסודות ובשורשים, שהם לעתים מאתגרים ולעתים כואבים. יש כאלה שעצם החזרה הביתה מטילה עליהם חרדה. חרדה מפני מפגש עם נקודות התורפה שלהם, חשש מפני השעמום, פחד להימצא לרגע עם עצמם בלי הסחות דעת. אולי זהו פחד מרגשות שצפים ושאי אפשר להדחיק אותם ולברוח מהם באמצעות עיסוק אינטנסיבי בעניינים אחרים.

משבר הקורונה מערער את המשענות החיצוניות. האדם נסגר לפתע בין קירות ביתו. הרחק מעין השכנים, מן המסגרת הקהילתית, מן הזהות הקבוצתית. ופתאום עולים סימני שאלה: מה יקרה כשאתה מנותק מכל אלה? מי אתה בתור בן אדם בודד? האם רק העולם בחוץ מגדיר אותך או גם הבית פנימה? האם יש לך מגדירים פנימיים אישיים עצמאיים, או אתה מוגדר רק על ידי ההשתייכות המגזרית שלך, על ידי התפקיד שלך, המעמד החברתי שלך? וכן הלאה.

 

מה נשאר ממנו ללא הקהילה?

להתכנסות אל הבית יש אספקט נוסף. בשנים האחרונות הפך הבית – אצלנו בחברה החרדית – למקום הסודי של האדם, לפינתו הנסתרת מעין כל. במידה רבה זהו המקום שבו הוא חופשי, מקום שבו יכול הוא להתנער מכבלי החברה ולעשות ככל העולה על רוחו. מרבים לדבר על ה"חומות" שבנתה החברה החרדית מן העולם שבחוץ. כיום כולם יודעים שהחומות נפלו, ובכף ידו של אדם מצויה הגישה לכל אוצרות תבל, כמו גם לכל טינופת התבל. ה"חומות" היחידות הקיימות היום, הן חומות ביתו של אדם, שדווקא מסתירות אותו מהקהילה שלו, ומותירות אותו בעלים יחידי בעולמו הפרטי, שבו מי יאמר לו מה תעשה. בתוך הבית, רק הגבולות שהאדם קובע לעצמו הם שעומדים לו. האדם אחראי לעצמו ובונה את גדרות ההגנה שלו במו ידיו.

יש לכך גם צד חיובי כמובן, ביתו של האדם הוא הממלכה שלו, שבה הוא יכול להביא לידי ביטוי את יכולותיו ואת כוחותיו המיוחדים, בה הוא קובע את הכללים ויוצק את התוכן. בביתו נמחקים הבדלי המעמדות שבחוץ והמיקום שלו בהיררכיה החברתית כבר חסר משמעות. שם הוא המלך. הוא חופשי לבנות את ביתו ולעצב אותו לפי הערכים שהוא מאמין בהם ולתת דגש בדברים החשובים לו באמת.

בימי השגרה, עם זאת, הבית אינו מרכיב משמעותי מאד בזהות שלנו. המוסדות הקהילתיים וכל המעטפת החברתית מספקים לנו כמעט כל מה שאנו זקוקים לו עבור הגדרה עצמית, תוכן ויציבות אישית. הם גם קובעים עבורנו את הגבולות, ומשרטטים למעננו את הערכים ואת הכיוון שעלינו לשאוף אליו. יש בכך תועלת רבה, אבל בד בד פוטר אותנו הדבר במידה רבה מן האחריות האישית, ואולי קצת מרדים אותנו ומשכיח את הצורך שבבנייה עצמית ועצמאית של ביתנו – הגדרת גבולות ויציקת תוכן פנימי, כמידת ערכנו ובאופן המתאים לנו ביותר.

בעקבות המגפה, בבת אחת נעלמו ונאלמו כל ה"מוסדות" – החדרים והישיבות, ואפילו בתי הכנסת, והאדם צריך למצוא את השכינה בתוך ביתו פנימה. פתאום מתעורר הצורך להפוך את הבית ל"מקדש מעט"

והנה, בעקבות המגפה, בבת אחת נעלמו ונאלמו כל ה"מוסדות" – החדרים והישיבות, ואפילו בתי הכנסת, והאדם צריך למצוא את השכינה בתוך ביתו פנימה. פתאום מתעורר הצורך להפוך את הבית ל"מקדש מעט". צריך לקדש את החול, וצריך למצוא רוחניות בהתמודדות עם חולשות אנושיות – כעס ומריבות בבית, חוסר סבלנות לילדים וכדומה. פתאום ההישגים הגדולים בחוץ, הן התורניים (ראש ישיבה, משגיח, ר"מ), והן המקצועיים, נמחקים ומתאיינים. פתאום כולם שווים – ראש הישיבה ועמל הכפיים – מול הילד המרדן שנשכב בצרחות על הרצפה. האדם חוזר לזירה האנושית הבסיסית שלו: הבית, וכל המסכות החיצוניות נופלות.

זו עלולה להיות סטירת לחי לאנשים מסוימים. פתאום לפגוש את עצמם בחולשתם, לעמוד מול המראה עירומים. אבל מאידך גיסא, איזו הזדמנות מדהימה נקרתה פתאום – לתקן במקומות האלה דווקא; במקומות הבסיסיים, האנושיים, לעסוק בדרך ארץ שקדמה לתורה.

לא באתי לדבר לכולם, וקל וחומר שלא ללכת בנפלאות ובגדולות ממני. אין ספק שהמצב הזה קשה מאד להרבה אנשים. גם לולא הסכנות שבעצם המחלה, רבים חווים מעצם ההסתגרות מצוקה גדולה. לא קל לאמץ ראיה חיובית של המצב. יש רבים הסובלים סבל קשה, דוגמת אנשים בעלי מוגבלויות, אנשים בודדים ומבוגרים, ואנשים שמטה לחמם התרסק והם חווים עוני ומחסור. חובה כמובן להיות ערים לסבל הזה שסביבנו ולנסות לעזור במה שניתן. יחד עם זאת, אני מדבר מתוך עולמי הפרטי עבור אנשים כמותי, ורוצה להצביע על נקודות אור שניתן ללקט מן המצב הנוכחי ועל הזדמנות מופלאה העומדת בפנינו. קרה פה משהו שלא היה מעולם: האנשים מוכרחים לשבת בבתיהם, וכל המוסדות הדתיים והחינוכיים משותקים, ולהבדיל גם מקומות הבילוי והצריכה. בשונה מתקופות קשות בהיסטוריה שלנו – איננו סובלים ממחסור במזון ובתרופות ובצרכים בסיסיים אחרים. מה שנדרש מאתנו בעיקר הוא ההתמודדות עם עצם הישיבה בבית.

לאנשים כמונו זהו הזמן לשאול את השאלות: מה יש אצלי בתוך הבית? מה מגדיר את הבית שלי? כמה גורמי חוץ מגדירים אותו וכמה איכויות וערכים פנימיים מקוריים? האם חס וחלילה אני איש של "חוץ" בלבד או יש לי גם "פנים"?

לאנשים כמונו זהו הזמן לשאול את השאלות: מה יש אצלי בתוך הבית? מה מגדיר את הבית שלי? כמה גורמי חוץ מגדירים אותו וכמה איכויות וערכים פנימיים מקוריים? האם חס וחלילה אני איש של "חוץ" בלבד או יש לי גם "פנים"? מה מוטל עלי לעשות כדי להפוך את עצמי לאדם פנימי יותר?

 

היה יהודי בביתך

התרגלנו שהחיים הדתיים מתקיימים ב"מוסדות". יש בית כנסת ו"שטיבל", יש ישיבה וכולל ובית מדרש. ופתאום מוצבת לפנינו שאלה מופלאה: האם נוכל לקיים חיים דתיים מלאי משמעות בלי להיות תלויים במוסדות האלה?! וזה אומר גם לכונן דתיות עצמאית, בלי להיות תלוי בקהילה ובלי להיות תלוי ברב או במשגיח שיעמוד על גבנו ובידו שוט. בגמרא נאמר: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות." המעטפת החיצונית מוגבלת, והאדם צריך לפתח את ה"מרדות אחת" שבינו לבין עצמו, כשהוא עומד לבד מול בוראו. אם פעם סמכנו על ה"מאה מלקיות" – היום במיוחד מוטל עלינו לפתח את העצמאות, להיות ה"משגיחים" של עצמנו, ולבחור בדרך הנכונה באמונה ובבטחון עצמי. ברור שישנה חשיבות גדולה למעטפת החיצונית והקהילתית והיא נדרשת. אבל נקלענו למצב מיוחד המעניק לנו הזדמנות לבנות דברים במישור חשוב לא-פחות שלא השקענו בו, מישור שאולי נזנח.

העולם נעצר, באופן שלא היה עולה בדעתנו. ואנשים נאלצים לפגוש את עצמם, לשהות עם בן הזוג ועם הילדים, מבלי יכולת לברוח מן העמידה הזו מול המראה. הנה ניתנה לנו ההזדמנות לקצת שקט מכל רעשי הרקע, עצירה לרגע בקצה המסלול, כדי לחשב עצמנו מחדש. האם לא ניקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים?

(במאמר המוסגר: אפשר ללכת צעד נוסף ולחשוב, בינינו לבין עצמנו, כעת כשהכל נעצר, ואנחנו יכולים להסתכל רגע על הקהילה שלנו ועל אופיה, איך נשפר אותה ואיך נעצים אותה כאשר בעז"ה נחזור לימי השגרה. שאלה נוספת שצריך לשאול בינינו לבין עצמנו היא, האם יש בסביבה שלנו אנשים שדווקא שמחים על כך שהקהילה מושבתת, שדווקא נדחקים לצד ומרגישים דחויים בשעה שקהילה "פורחת"…?)

כך גם לגבי חינוך הילדים. אנו רגילים לעשות "מיקור חוץ" לכל דבר. הבגדים שלנו נתפרים בארצות רחוקות, האוכל שלנו מיוצר במפעלים, וכך גם מרבית המוצרים שאנו צורכים. להבדיל, גם את מלאכת החינוך אנו מפקידים בידיים אחרות. אין ברירה, אנחנו עסוקים מדי בעולם שבחוץ. אבל הנה הזדמנות לעצור רגע ולהקנות קצת ערכים, תורה ואמונה, בעצמנו. כבודם של המחנכים, המורים והרבנים, במקומו מונח, אבל האם הם באמת יכולים להציע תחליף לחינוך הביתי?

לו היו שואלים אותי לפני כמה חודשים, איך הייתי פועל לתקן את העולם, הייתי מציע לעצור לגמרי את כל העולם ממירוצו. לחדול ממירוץ החיים, מטירוף הקניות, העבודות, ה"סידורים", אפילו מהלימודים, כדי לחשוב רגע. לכוון לבנו לאבינו שבשמים, לעצור לרגע את הרדיפה, שלעתים היא בעצם בריחה, ולעמוד מול עצמנו. אבל לו הייתי אומר זאת, היו מגחכים ואומרים מן הסתם שאני הוזה. הרי זה בלתי אפשרי לעצור את הכל. אבל הנה, זה קרה. העולם נעצר, באופן שלא היה עולה בדעתנו, ואנשים נאלצים לפגוש את עצמם, לשהות עם בן הזוג והילדים, מבלי יכולת לברוח מן העמידה הזו מול המראה. הנה ניתנה לנו ההזדמנות לקצת שקט מכל רעשי הרקע, עצירה לרגע בקצה המסלול, כדי לחשב עצמנו מחדש. האם לא ניקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים? האם נפספס אותה? כמה עצוב יהיה אם החיים יחזרו למסלולם בעוד מספר שבועות בלי ששום דבר מהותי בחיינו ישתנה לטובה.

 

משכו וקחו לכם

לפנינו משבר עולמי, בקנה מידה אפוקליפטי, המביא חולי וגם מוות לצערנו, אבל יש בו גם הרבה חסד. האדם מוצא בבית את מקום המבטח שלו, וניתנת לו ההזדמנות לעצור רגע ולחשוב. לרגע ניתן לו שחרור מעצת פרעה ש"תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו…". מבעד לחשש ולדאגה, פתאום אפשר להאמין שיש סיכוי לשינוי מהותי בחיינו. פתאום אפשר לדמיין אנושות הנעשית טובה יותר, הנותנת חשיבות לפנים ומבכרת אותו על פני החוץ, הפורשת רגע מהמירוץ ומהרהרת מה באמת חשוב לה ומה אינו אלא זיוף חברתי.

בואו ניתן לכך צ'אנס, לחזק את העולם הפנימי שלנו, ולחשוב מה באמת נותן תוכן ומשמעות לחיינו. נחשוב כיצד לשפר את הקשרים האנושיים שלנו, ונתחיל מהקרוב קרוב קודם, מחיזוק הגרעין הבסיסי המשפחתי. נטפח את היחסים בין בני הבית, נגדיל את האהבה בינינו, ונשקיע בקשרים החשובים לנו באמת. זה לא תמיד קל. לעתים השהות הממושכת רק מגבירה את הקושי ואת הכאב, אבל דווקא המפגש עם הקשיים יכול לשמש קריאת השכמה, לעורר אותנו להחלטות, להביא אותנו להתחיל בשינוי. אפשר להטות קשב מחודש לכל מה שמציק לנו ומפריע לנו, להיפגש בפתיחות מחשבה עם הדבר שאנו בורחים ממנו, אולי בלא-מודע, במהלך שגרת השנה, ולראות מה חשוב לנו בחיים ומה אנו עושים בשל לחצים חברתיים. מתוך המפגש עם המקומות הפגועים שלנו, ומתוך עמידה אמיצה וקשובה מולם, נוכל לצאת לקראת מסע ריפוי.

דווקא המפגש עם הקשיים יכול לשמש קריאת השכמה, לעורר אותנו להחלטות, להביא אותנו להתחיל בשינוי. אפשר להטות קשב מחודש לכל מה שמציק לנו ומפריע לנו, להיפגש בפתיחות מחשבה עם הדבר שאנו בורחים ממנו, אולי בלא-מודע, במהלך שגרת השנה, ולראות מה חשוב לנו בחיים ומה אנו עושים בשל לחצים חברתיים

זוהי גם הזדמנות מופלאה לגלות שההתרכזות בבית פנימה עושה אותנו אמפתיים ואכפתיים יותר גם כלפי מעגלים רחבים יותר. כלפי ההורים המבוגרים הנמצאים במקום אחר, כלפי המשפחה המורחבת, וכלפי הקהילה, השכנים, והחברים מבית הכנסת, מהכולל והעבודה. כל אותם היקרים לנו, שאנו אולי מקבלים אותם כל השנה כמובנים מאליהם. מתוך גאולת הבית יכולה לצמוח גם גאולת הרחוב. מתוך גאולת הפרט תבוא בעזרת ה' גאולת הכלל.

בדרך של השגחה מתרחש כל המצב הזה מספר שבועות לפני חג הפסח, חג האמונה. זהו חג שבו מועברת האמונה דווקא על ידי הבית. באמצעות האב ולא באמצעות הרב. זהו חג ששמו בא מהפסיחה על הבתים, מהנס הגדול של "…ואת בתינו הציל", ושהעבודה בו היא "שה לבית". ננסה לקחת את ההזדמנות הזו של המפגש עם הבית, ונקווה שמ"המלחמה על הבית" נצא מחוזקים יותר. נתפלל ונקווה שהגאולה תבוא ותצמח מתוך הבית. לא לחינם אורח הכבוד בליל הסדר הוא אליהו הנביא – הלוואי ונזכה להתגשמות הנבואה בספר מלאכי, על חיבור חלקי הבית כתנאי מקדים לגאולה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

תמונה: Bigstock

 

13 תגובות על “מי אנחנו ללא הקהילה?

  • מאמר כנה, נוגע ללב במקומות הכי פגיעים. משקף מה שאני לבעלי חשים בתקופה האחרונה. תודה שתרמת מזמנך כדי לשתף בהגיגך

  • רגע של אנושיות עם ערכיות, ויכולת אינטרוספקציה נהדרת כלפי הכלל והפרט.
    יישר כח!!

  • מדהים! לראשונה בחיי אני רואה מאמר כל כך יפה ועמוק, ובטח שלא ראיתי דבר כזה בציבור החרדי. עלה והצלח, נקוה שתכתוב עוד. זה היה מדהים.

  • יוצאים לשליחות

  • ישר כוח, לומר שאלו דברים של טעם לא מספיק משקף את ההרגשה שלי אחרי קריאת המאמר, אם היה באפשרותי הייתי מוסיף אותו כחובת קריאה לכל יהודי שהאמת חשובה לו כחובת קריאה בליל הסדר. אתה מעלה נושא חשוב מאד וכל כך אמתי. החומרות וההנהגות הקהילתיות שנובעות מתחרות חברתית או כפיתיות מסולפת גורמת ברוב המקרים משבר אמון הרבה נשמות איבדנו בדרך זו, קיבלנו במקומם קיצונים שגורמים לכל מי שרוצה לקיים את התורה במסגרת חרדית לסבול מהכללות ולנראות בזויה. ניואנסים של כתות ונורמות עדריים שברוב המקרים אין חיבור אמתי לאלוקים ותורתו, התובנות נמצאים שנים בהרגשה אצלי ולא הצלחתי להביאם למודעות.

  • מאמר הכתוב בענוות חן, ביראה ובאהבה. יוצא מן הלב ונכנס אל הלב.

  • באיזה סימן בש"ע מוזכר החיוב להיות חרדי?

  • מאמר יפה ועדין.
    ועכשיו לקטנות: סיימת בוורט נחמד על החג עם האב ולא עם הרב. נחמד, אבל ברור שההפרטה של החינוך היא פשוט המצאה מאוחרת יותר לכן האב ממלא תפקיד חשוב. לראייה התלמידים 'שהיו מסובים בבני ברק'…

    • תודה רבה!
      הרחבתי את ה"וורט" הזה במאמר אחר כאן, ב"סדר שני".
      את הדברים כתבתי לפי איך שהתגבשה המסורת במהלך הדורות. אבל אם כבר הגעת לתקופת התנאים, העניין מורכב הרבה יותר. דווקא הסיפור על הזקנים בבני ברק הוא סיפור חריג. קודם כל, בתורה מדובר על חובת האב לספר את סיפור יציאת מצרים לבנו בכמה מקומות.
      מלבד זאת, החכמים והחוקרים עמדו על כך שבמקורות התנאיים יש שתי גישות לגבי החובה בליל הסדר, האם "סיפור יציאת מצרים" או "עיסוק בהלכות הפסח". דווקא העיסוק בהלכות הפסח כנראה מאוחר יותר, והתגבש לאחר חורבן הבית, כתחליף לדבר האמיתי, בבחינת "כל העוסק בתורת עולה…".
      יש לעיין לאיזה משתי המגמות משתלב סיפור הזקנים בבני ברק. חשוב לדעת שאין שום מקבילה לסיפור הזה מלבד בהגדה (כמדומני רק במקור הבבלי, אבל לא בדקתי כעת), ועכ"פ כנראה שהסיפור בהגדה מגיע בכדי להראות שאפילו זקנים וחכמים ויודעים את התורה עדיין צריכים *לספר* ביציאת מצרים, ולא בכדי להוציא מהחובה הראשונית הפשוטה של חובת האב לבנו. ודו"ק ואכמ"ל.

  • המשבר הנוכחי פשוט גילה לעיני הכל, את טבע האנשים הסובבים, ובאמת משאיר אותי נדהם.
    לא יודע אם לקרוא לזה מצוות אנשים מלומדה, או שעצם הכתבה המוצלחת הזאת מסבירה את עומק המושג של מצות אנשים מלומדה.
    נראה לי שבציבור החרדי, יותר חשוב מחשבון או כל חכמה כללית אחרת, צריך ללמד היסטוריה, הידע ההיסטורי של העולם נותן הבנה יסודית, ועוזרת לאדם להבין את זמנו, וכן נותן אפשרות שיקול יותר מפוקח.
    נדהם מהתנהגות אנשים למשל במקוה גברים, יותר חשוב מפיקוח נפש ה' ירחם. מנינים בבתי כנסתבאופן שמסכן, אין עם מי לדבר, החרש היה לבם.

  • ויש כאלה שגם בעת שגרה הקהילה לא מספקת להם הגדרה עצמית
    בלי שהם ירצו הם נולדו להיות בקו התפר בין לבין
    תוכלו ללמוד מאלו איך לפתח עצמי שהוא פחות קולקטיבי ויותר אינדוודואלי
    עצמי שאינו תלוי קהילה או סדר חברתי אלא בנוי על יציבות פנימית יותר.

  • קראתי את המאמר בשלמותו פעמיים.
    גרמת לי לחשוב הרבה ובעיקר להבין מי אני והיכן אני עומדת…
    שמת לי מראה ענקית שלא בטוחה שהיה לי האומץ להביט בה לולא נתקלתי במאמר.
    המילים שלך הזיזו בי מה שאני עצמי לא הצלחתי להניע
    אם אדייק – לא רציתי להניע
    תודה שגרמת לי לחשוב על עצמי מחדש,
    הייתי חייבת את זה, לאו דווקא בגלל ה'קורונה טיים'
    זה כבר זמן רב שאני בורחת מלחשוב, להביט פנימה.
    אם יחול בי שינוי כלשהוא, והיה זה שכרך…

  • כולנו יודעים שיש בעולם מידה כנגד מידה שלא בטלה מעולם
    והמבין יבין …..
    פגעו באלפי בחורים
    ובאלפי נערות טהורות שלא התקבלו…
    המבין יבין
    ה,כנראה גם בתמונה….

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל