מקום משלה: להקשיב לקול הנשים

מאמר תגובה ל""ותן חלקנו": חומר ורוח בעולמה של האישה החרדית"

מעיין דויד
מעיין דויד עיתונאית ופובליציסטית

אי אפשר לדבר על לימוד תורה לנשים בלי לדבר על הפיל שבחדר: פמיניזם. אולם, כדי שיהיה אפשר לדבר על הצרכים של האישה החרדית, שבכללן, קשר אל עולם הרוח היהודי, עלינו להתחיל להקשיב לקולן של הנשים, ולהיפטר מכמה קלישאות אפולוגטיות, החונקות באיבו כל דיון רציני.

'פמיניזם'. המילה כה טעונה בלקסיקון החרדי, עד שהיא משמשת לעתים סוג של מילת גנאי. התפיסה החרדית הרווחת רואה בפמיניזם רוח רפאים חורשת רעות, שמתגנבת אל תוך בתינו ומאיימת לפרק את החברה שלנו מערכיה היהודיים והמסורתיים. החשש מהתנועה הפמיניסטית אף אינו מוגבל לציבור החרדי. בעקבות הזרם הרדיקאלי (וזרמים נוספים) שלה, רבים מזהים את התנועה עם שנאת גברים, עם מגמה של פירוק משפחות, עם התנהלות כוחנית בשם אפליה המתקנת, ועם עמדות קצה נוספות הן בהקשר המגדרי והן בהקשרים נוספים. באופן כללי יש לחברה החרדית, כמו לכל חברה שמרנית, סיבות טובות לחשוש מפמיניזם בגרסתו הדומיננטית כיום, שאינה עולה בקנה אחד עם אורח חיים מסורתי.

מנגד, כולנו – כל אישה באשר היא החיה במאה ה-21 – קוצרות את פירות הפמיניזם. מי כיום תבקש לשלול את זכותן של נשים לרכוש השכלה גבוהה, או לעבוד במגוון מקצועות? מי תתנגד היום לחינוך שוויוני לבנות, לזכות האישה לקניין פרטי, או אפילו לזכות נשים להצביע בבחירות דמוקרטיות? חשוב להדגיש שכל אלו הם תוצרים של מאבקי נשים פמיניסטיות, חלקן אותן "נשים מיליטנטיות" הידועות לשמצה, לאורך עשרות שנים של פעילות עיקשת.[1]

המציאות שבה אלפי אברכי הכוללים שוקדים על תלמודם התאפשרה מתוך היכולת, פרי הפמיניזם, של נשים חרדיות לעסוק בהוראה ובמגוון עשיר של מקצועות

כמובן שגם אורחות החיים של נשים חרדיות בימינו, ואף של הציבור החרדי באופן רחב יותר, חבים את קיומם לאותם מאבקים פמיניסטיים. הגישה להשכלה גבוהה, האפשרות לעבוד במגוון מקצועות ולהשתכר שכר הוגן, היכולת לפתוח חשבון בנק ולהחזיק כרטיס אשראי, וכך הלאה – קיימות בזכות הפמיניזם. באותה המידה, המציאות שבה אלפי אברכי הכוללים שוקדים על תלמודם התאפשרה מתוך היכולת, פרי הפמיניזם, של נשים חרדיות לעסוק בהוראה (תחילה) ובמגוון עשיר של מקצועות (בהמשך). בעידן הטרום-פמיניסטי, גם הוראה הייתה מסלול מקצועי עבור נשים רווקות בלבד, ומעבר לכך מעט מאד מקצועות היו זמינים עבור נשים – שלא לדבר על פערי השכר העצומים בין גברים ונשים.[2]

בצדק פיתחה החברה החרדית את הרגישות הגבוהה לכל תופעה שריח הפמיניזם נודף ממנה. אולם, חשוב להיות מודעים לכך שאותו ריח פמיניסטי אינו בהכרח איתות על סכנה, ולעתים הוא דווקא מבשר על תופעה חיובית ונחוצה. ברוח זו, אבקש לדון במאמר זה בקולות נשים שראוי להטות אליהם אוזן. לעתים, קולות אלו אינם נשמעים בשל הקישור המיידי לתנועה הפמיניסטית והחשש ממנה. החשד עצמו במקום: חשוב לנקוט משנה זהירות מפני נפילה לרדיקליות הפרוגרסיבית של תנועות נשים מסוימות. אך יש נסיבות שבהן דווקא ההתעלמות מקולות נשיים עשויה לגרום נזק עמוק, ולמצער לאיבוד הזדמנות להביא טוב וברכה לציבור כולו.

כזה הוא קולה של גב' לרנר, כפי שהושמע במאמרה אודות לימוד גמרא לנשים. לא מדובר בקולה של קבוצת לומדות רדיקלית, כזו המונעת ממניעים ליברליים-פרוגרסיביים שאין ביניהם לבין העולם התורני ולא כלום. כן, לא מדובר בקול – יותר נכון, בהעדר קול – של יוזמת לימוד תורה מתוך צורך טכני: צורך של ידע הלכתי או צורך לעזור לבן בלימודיו (עם כל הכבוד למפעל "אבות ובנים", יש בהחלט בתים שבהם החברותא האמיתית של ילד בכיתות ד-ח היא דווקא אימו, שצומחת לתוך עולם לימוד הגמרא יחד אתו). מדובר בקול של נשים חרדיות המבקשות ללמוד תורה מתוך צימאון רוחני המהול בתחושת חוסר מנוחה ונחת באשר למקומן בעולם החרדי – בקול המייצג, לצד קולות נוספים במגוון תחומים, הלך רוח שכיח בקרב הציבור שלנו.

מבלי לדון בסוגיה ספציפית, אבאר במאמר זה שתי סיבות מרכזיות, שתי תגובות לתביעתן של נשים חרדיות, שבגינן קולות אלה אינם זוכים ליחס הראוי. את התגובה הראשונה אכנה "תסמונת ההאדרה המוגזמת", ואת השנייה "בעיית חוסר הקשב". לאחר הצגת התגובות, השגויות לדעתי, אטען שמן הראוי להטות אוזן קשבת ולשמוע את הקולות כפי שהם.

 

מגדל שן גבוה מידי

הציבור החרדי מתקומם, ובצדק, על החלת מושג ה"הדרה" על הפרדה הלכתית בין המגדרים בנסיבות שונות. הדרה זו, טוענים – ושוב, בצדק מוחלט – משרתת את הנשים יותר מכל. שוב ושוב אוהבים האפולוגטיקנים החרדיים להצביע על כך שאין מקום שבו נשים זוכות ליותר כבוד והגנה מאשר המגזר החרדי. האישה החרדית היא בת מלך, היא אשת חיל, היא עיקר הבית. מה יש לעולם החילוני, שהחפיץ את האישה עד כלות, להציע מול היהדות, שהגנה על זכויות האישה אלפי שנים לפני שאי-מי חשב בכלל שליצורים ממין נקבה יש זכויות? מה יש לו להציע מול חברה שבה נשים יכולות לטפח ערך עצמי כיצירי כפיו של אלוקים ולא כדקורציה חברתית?

שוב ושוב אוהבים האפולוגטיקנים החרדיים להצביע על כך שאין מקום שבו נשים זוכות ליותר כבוד והגנה מאשר המגזר החרדי. האישה החרדית היא בת מלך, היא אשת חיל, היא עיקר הבית. מה יש לעולם החילוני, שהחפיץ את האישה עד כלות, להציע מול היהדות

האפולוגטיקנים צודקים בטענותיהם. אין הרבה נשים חרדיות שמציצות אל הרחוב החילוני וכמהות לחוויית החיים "המשוחררת" של האישה החילונית הממוצעת. אבל אפולוגטיקנים אלה סובלים גם מקוצר ראות. פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו מלמדת אותנו שצרכיו של אדם אינם מסתכמים בביטחון פיזי ותזונתי, וגם לא במשפחה וחברים. ביטחון פיזי, לצד שייכות קהילתית ומשפחתית, אמנם נמצאים קרוב יותר לבסיס הפירמידה. אך לאחר שסופקו כל הצרכים הללו מגיעות הרמה הרביעית והחמישית של הצרכים: הצורך בהערכה חברתית והצורך במימוש עצמי. צרכים אלה אינם זמינים לאישה החרדית באותה וודאות כמו צרכים בסיסיים יותר. החברה החרדית אינה מדירה נשים, אולם היא כן מתעלמת – בדרך כלל מתוך בורות וחוסר תשומת לב – מצרכים חשובים שלהן.

לפני שנתיים, העיתונאי שרולי בסר פרסם בעיתון משפחה באנגלית טור אישי שעורר את אחת המהומות הגדולות ביותר באותה שנה בעולם החרדי האמריקאי. בבתי יעקב בארה"ב, נהוג כי אבות מוזמנים לטקס סיום התיכון של בנותיהן. עם זאת, הם חייבים כמובן להישאר בחוץ בזמן ההופעה. הם נקראים רק לחלוקת התעודות בפועל שבה הם מתכבדים להידחק למקום קטן מאחורי המחיצה. בסר תיאר במאמרו את הצפיפות, את המיזוג שלא הורגש, את הכיבוד שהסתכם בשני מגשי עוגיות בניגוד לכיבוד העשיר שהוגש לאימהות. האבות בקושי יכלו לראות את הטקס, ונאלצו להסתפק בשמיעת צעדי בנותיהן אל הבימה. בסר סיכם באומרו שזו הייתה הזדמנות עבורו להרגיש מה שמרגישות נשים חרדיות באירועים רבים, והוא מעריץ אותן על כך.

במילות סיכום, שבהן הוא פונה לביתו, כתב: "את מצטרפת לגדודי הנשים של האומה שלנו, הן שמקבלות על עצמן ברוח טובה ובלי תלונות את המעבר לצד האחורי של החדר. הן מקבלות ומאמצות את הייעוד שלהן – אני לא יכולתי לסבול את זה לשעה, אבל עבורן זו דרך חיים. […] הן עשויות מחומר מיוחד. יש משהו שמיימי בתפקיד הזה".

הסכנה הזו, של הנחת נשים במקום גבוה מידי, של העתרת שבחים מופרזים על עקרות הבית המופלאות ואימהות שאוהבות כל חלק וחלק בתפקידן, היא הסכנה העיקרית שהציבור החרדי מתמודד איתה בסוגיית היחס לנשים

בתוך סערת התגובות של אלפי נשים חרדיות שניסו להסביר שדווקא לא, הן לא מקבלות את מקומן ברוח טובה ובלי תלונות, בלטה בעיני תגובה של רבנית אחת שכתבה לבסר כך: "כשאתה מרומם את הנשים למגדל שן גבוה כל כך, יש סכנה אמיתית שכבר לא תוכל לשמוע משם את הזעקות שלהן. אני לא רוצה מחמאות על כך שאני מקבלת את גורלי בחיים בענוות חן. אני רוצה עזרה לשפר את המצב שלי".[3]

הסכנה הזו, של הנחת נשים במקום גבוה מידי, של העתרת שבחים מופרזים על עקרות הבית המופלאות ואימהות שאוהבות כל חלק וחלק בתפקידן, היא הסכנה העיקרית שהציבור החרדי מתמודד איתה בסוגיית היחס לנשים. עבור נשים כה מופלאות, גם עזרת נשים צפופה וחמה תספיק, אף אם לא רואים ממנה דבר. עבור נשים כה נעלות, אין צורך לטרוח בהתקנת מקום מרווח ונוח בשמחת בית השואבה: הן תסתפקנה בידיעה שהבן שלהן רוקד אי-שם למטה. נשים שמיימיות כאלה תמחלנה אפילו על היעדר מוחלט של עזרת הנשים בימים שאינם הימים הנוראים: בשבתות הן יכולות לצעוד לבית כנסת מרוחק או להתפלל בבית. נשים יקרות כאלה אינן צריכות אירועי תרבות באותו סדר גודל כמו גברים: כמה טקסי הפרשת חלה יספיקו להן. נשים הן כמעט מלאכים, ולכן בוודאי לא מצפות לתנאים חומריים טובים, לקרדיט על הישגיהן, לקידום, או לשאר הבלי העולם הזה שהם לחם חוקם של הגברים, הארציים יותר.

אם נאזין לשיח הממסדי באשר להשתלבות נשים בפוליטיקה, נשמע גם שם את הטון הזה, מגביה ומגביה את מגדל השן. כבר שמענו חברי כנסת מסבירים בפומבי כי העבודה בכנסת משולה לעבודה בזבל, והציבור החרדי מכבד נשים מכדי לתת להן לעבוד בזבל.[4] אם במקום להעלות את הנשים אל מגדל השן היינו חושבים על כיצד לספק טוב יותר את צרכיהן, אולי היה אפשר למצוא דרכים לאפשר להן דריסת רגל בעולם הפוליטי, באופנים כשרים מבחינה ציבורית והלכתית. האם מפלגות חרדיות לא יכולות להעסיק, לפחות, נשים שיעבדו מאחורי הקלעים בקידום עניינים החשובים לנשים – כאלה שידאגו, למשל, שחברי כנסת חרדים יגיחו לפעמים גם לישיבות העוסקות באלימות כלפי נשים או בדיקות גילוי מוקדם לנשים? אולם אם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא שנשים הן מלאכיות מידי עבור הבוץ של הפוליטיקה, מסתבר שלא נכיר בצורך לקרב אותן לבוץ הזה בכל דרך שהיא, גם לא באמצעות מנגנון חוץ-פרלמנטרי.

 

בעיית קשב

האופן האחר שבו החברה החרדית מתעלמת מצרכים של נשים דומה להפליא לארגוני "זכויות נשים" למיניהם – שניהם יודעים בבירור "מה נשים רוצות", ולנשים עצמן אין כל זכות דיבור בעניין. כולנו לועגים לפעילות פמיניסטיות שמצהירות כי אישה שרוצה לשמוע אומן חסידי בהפרדה היא אישה מדוכאת שיש לשחרר מכבליה. אולם, איננו יודעים תמיד ללגלג באותה בוטות על קולות מתוכנו, המתיימרים לקבוע כיצד מרגיש רוב מניין ובניין של נשות הציבור החרדי.

כולנו לועגים לפעילות פמיניסטיות שמצהירות כי אישה שרוצה לשמוע אומן חסידי בהפרדה היא אישה מדוכאת שיש לשחרר מכבליה. אולם, איננו יודעים תמיד ללגלג באותה בוטות על קולות מתוכנו, המתיימרים לקבוע כיצד מרגיש רוב מניין ובניין של נשות הציבור החרדי

כך אנחנו נשמע ש"נשים חרדיות אינן רוצות להיות מעורבות בפוליטיקה", "נשים חרדיות אינן שואפות למשכורות גבוהות", "נשים חרדיות שואבות את מרבית סיפוקן מהטיפול בילדיהן", ושאר אמירות ברוח זו. האמירות הללו, כמובן, אינן מופרכות מעיקרן. הן נכונות לגבי ציבור גדול מאד של נשים חרדיות. אולם הפיכתן להכללה חד-משמעית שמוציאה מחוץ למחנה את כל מי שמרגישה אחרת היא בעייתית. יש נשים חרדיות רבות שואבות את הסיפוק העיקרי שלהן דווקא מהעבודה ולא מהבית, יש כאלה שהיו כמהות להשתלב בפוליטיקה, ויש גם לא מעטות שחולמות ביום ובלילה על משכורת של עשירון עליון.

קביעות אבסולוטיות באשר לרגשותיהן ורצונותיהן של נשים חרדיות אינן מגיעות בהכרח מהתעקשות על דימוי האישה השמרני, אלא פשוט מחוסר הקשבה לקולן של הנשים. שאם לא כן, איך אפשר להסביר את העובדה שבשיח החרדי הציבורי, אישה גם אינה יכולה להביע רגשות קשים על הצורך להשאיר תינוק יונק בן שלושה חודשים במעון, רק משום שבעלה אברך והיא מפרנסת יחידה? (אמנם ברוב המשפחות היום שני ההורים עובדים, אך רוב הנשים החרדיות אינן מאריכות את חופשת הלידה מעבר לתקופה בתשלום, בניגוד לרוב הנשים היהודיות האחרות).[5] כולם יודעים שנשים חרדיות הן לביאות – מפרנסות במשרה מלאה, עקרות בית במשרה מלאה, רעיות מושלמות ועובדות סופר חרוצות. כל העיתונים מלאים בתיאורים כאלה. איך אפשר  להעלות על הדעת שיש מישהי שמעוניינת מרצונה הטוב להישאר בבית?

בעיית קשב זו מונעת מציאת פתרונות אמיתיים לצרכים אמיתיים. אם יש לנשים חרדיות את כל מה שהן רוצות, למה לנסות לשפר? אלא שאותו סירוב לשמוע מה באמת נשים מרגישות עלול, בסופו של דבר, להוביל לתמורות רדיקליות שבדיוק מהן אנחנו חוששים. כאשר אנחנו קמים להתנגד לתמורות שמביא הפמיניזם, חובה עלינו להקשיב, גם באיחור רב ככל שיהיה, לצרכים שעמדו מאחוריהן. כי לא, הפמיניזם אינו אשם בכל שינוי שלא לרוחנו בעולם הנשים החרדי. יש צרכים ממשיים , שאולי, מי יודע, קיימים גם אצל נשים חרדיות, שהביאו נשים בעולם הכללי לשאוף לשינוי.

בעיית קשב זו מונעת מציאת פתרונות אמיתיים לצרכים אמיתיים. אם יש לנשים חרדיות את כל מה שהן רוצות, למה לנסות לשפר? אלא שאותו סירוב לשמוע מה באמת נשים מרגישות עלול, בסופו של דבר, להוביל לתמורות רדיקליות שבדיוק מהן אנחנו חוששים

דוגמא לשינוי לטובת הנשים שהוקע לשווא כמזימה פמיניסטית הוא יוזמת "היועצות ההלכתיות", פרויקט שהקימה הרבנית חנה הנקין בשנת 1999. מדובר בתוכנית לימודים לנשים, שבמסגרתה הן לומדות דיני נידה וענייני בריאות האישה במשך שנתיים, ולאחר בחינה, מוסמכות לכהן כיועצות הלכתיות לנשים (אך לא פוסקות) בדיני טהרת המשפחה. בארץ זכה הפרויקט להצלחה מסחררת בקרב הקהילות הדתיות לאומיות. הפרויקט נבע מצורך ממשי של נשים, שביקשו סביבה נוחה ונשית יותר להתייעצות בעניינים רגישים אלו. מנגד, בעולם החרדי זכתה היוזמה להתעלמות מוחלטת, בתואנה ש"לנשים חרדיות אין שום בעיה לדבר עם רבנים על ענייני טהרה".

הרב יצחק אדלרשטיין, רב קהילה חרדית בארה"ב, פרסם מאמר על הנושא לפני מספר שנים,[6] שבו טען שאין ביועצות ההלכתיות צורך אמיתי (ואין זה אלא שהרוחות המניעות את היוזמה הן פרוגרסיביות ואנטי מסורתיות). ראשית, הגברים הם לרוב אלה ששואלים את השאלות. שנית, אין שום סיבה שאישה תרגיש שלא בנוח לשאול רב בעצמה, ואי נוחות כזו אינה משקפת את מידת הצניעות שאליה היהדות מחנכת. בתגובה לדבריו כתבו נשים רבות, בכללן חרדיות, שהוא פשוט טועה. לא רק שישנן נשים רבות שנאלצות לשאול בעצמן (הבעל במילואים או בנסיעת עסקים, האישה בנסיעת עסקים, הבעל פחות דתי, הבעל לא משתף פעולה, וכן הלאה), אלא ששיעור עצום של הנשים שומרות הטהרה יעדיפו לקפוץ מראש בניין האמפייר סטייט ולא לפנות לרב בעצמן להציג את שאלותיהן.

המשוב בנושא היה כה חד משמעי ומלא להט, שהרב אדלרשטיין הודה בטור המשך שהוא טעה.[7] לא שהוא בהכרח חושב שתכנית היועצות היא הפתרון, אבל היא אכן נועדה לטפל בבעיה קיימת – שהוא, למרות כהונתו כרב זה שנים ארוכות, לא היה מודע לה. הוא הציע להרחיב את הכשרתן של מדריכות כלות כך שיוכלו להמשיך את הליווי ההלכתי גם שנים אחרי החתונה, או להכשיר רבניות המעוניינות כך שיוכלו לעבוד בצוותא עם בעליהן. זוהי, אכן, גישה לגיטימית: אין שום חובה לאמץ דווקא את מודל היועצות ההלכתיות. אפשר בהחלט למצוא פתרונות יצירתיים אחרים. אולם הגישה שגורמת לנשים חרדיות להרגיש ריחוק רגשי מנותני הטון בציבור החרדי היא הגישה שהובעה במאמרו הראשון של הרב אדלרשטיין: גישה המניחה מה נשים חושבות ומרגישות, בלי קשב מעמיק לקולות מהשטח.

 

הרחיבי מקום אהלך

הכרה בתסמונות ההאדרה המוגזמת וחוסר הקשב לנשים בציבור החרדי חיונית לפני כל דיון על שינוי כלשהו במצבן או באורח חייהן של נשים – כולל הדיון שנפתח בחודש זה על במת "צריך עיון". לא חייבים להסכים עם סברתה של גב' לרנר, לפיה לימוד גמרא בעיון הוא מרפא לתחלואי הדור. כן חייבים להקשיב בזהירות לקולותיהן של לומדות הגמרא, ולהימנע מהכללות וקלישאות על אושרן של הנשים החרדיות באשר הן. דחיה של קולות מהשטח בטענה שנשים חרדיות מרוצות בשלמות מהיחס שהחברה מעניקה להן ומהמקום שהיא מקצה עבורן היא גישה מסוכנת.

הקשבה כזו גם תגלה לנו שיש נשים רבות שמגיעות לגמרא מתוך חיפוש אמיתי וכואב אחרי מקום נוח יותר בחברה שבה הן חיות. נשים כאלה אינן רוצות להיות מלאכים, והן גם אינן מעוניינות בשירי תהילה סנטימנטליים. הן רוצות שצרכיהן האנושיים, הלגיטימיים, יזכו להכרה ולכבוד

הקשבה זהירה לקולן של הנשים תאפשר לנו להבין, למשל, שקיימת בעיה אמיתית באופן שבו לימודי קודש מועברים בבתי הספר לבנות, ושהיעדר טיפול יסודי בבעיה זו עלול לגרום לחומרנות מוגזמת ולניתוק מרוחניות, או לחילופין ליוזמות רדיקליות כמו קבוצות לימוד גמרא לנשים. הקשבה כזו גם תגלה לנו שיש נשים רבות שמגיעות לגמרא מתוך חיפוש אמיתי וכואב אחרי מקום נוח יותר בחברה שבה הן חיות. נשים כאלה אינן רוצות להיות מלאכים, והן גם אינן מעוניינות בשירי תהילה סנטימנטליים. הן רוצות שצרכיהן האנושיים, הלגיטימיים, יזכו להכרה ולכבוד. הרצון הזה אינו צריך להוביל אותנו להתקף פאניקה מפני הרוחות הזרות של הפמיניזם. הוא בסך הכל ביטוי לערגה לחיות בחברה ההולכת לאורו של ערך יהודי מוכר: ואהבת לרעך כמוך.

העבודה על שיפור מעמדן של נשים בציבור החרדי איננה דורשת מהפכות. במקרים רבים, מדובר בתהליכים שכבר מתרחשים באופן עדין והדרגתי. כפי שהציבור החרדי בכלל הפיק תועלת משינויים חברתיים שהפמיניזם הוביל, כך גם הנשים החרדיות מפיקות תועלת משינויי תודעה אוניברסליים בתחומים שבהם אין שום סיבה יהודית לשמר את העבר. כך למשל, כשהתחלתי בקריירת הכתיבה שלי אי-שם לפני כמעט עשור וחצי, נדרשו נשים חרדיות לאמץ שם עט של גבר כדי לכתוב על נושאי אקטואליה. היום תופעה זו הולכת ונעלמת. באיחור אופייני אבל מובן, הציבור החרדי מאמץ נורמות חדשות של יחס אובייקטיבי יותר כלפי נשים.

עם זאת, לא תמיד ניתן להניח לדברים להתפתח בקצב שלהם. כשמדובר בנושאים חשובים במיוחד (ומטענה הרוחני של האישה החרדית הוא בהחלט כזה), מתבקש שנשים ידחפו יותר להשגת שינוי. אחרי הכל, אם שרה שנירר הייתה מחכה להקמת בית יעקב "מלמעלה למטה" במקום להצמיח אותו מהקרקע בעצמה, המחירים לכלל ישראל היו עלולים להיות קשים מנשוא. כאשר המניעים טהורים, יש להתייחס במלוא הרצינות לרצונן של נשים לפתוח דיונים שנראים בעיניהן קריטיים.

ככל הנראה, רובן המוחלט של הנשים החרדיות לא יקבעו לעולם את מושבן בבית המדרש, גם לא על בסיס חלקי מאד. אבל הפולמוס על לימוד הגמרא עשוי להיות אבן דרך חשובה בדרך למציאת הגדרות רלוונטיות יותר של יחס נאות ומעמד מתאים עבור האישה החרדית בת ימינו. בדרך לשם, מוטב יהיה אם נשמע פחות לרוח הרפאים של הפמיניזם המהלכת עלינו אימים, ונקשיב יותר לאישה החרדית החיה ונושמת, המחפשת לה, בסך הכל, מקום נח משלה בתוך החברה התורנית שחבה לה כה רבות.

 


[1] התחקות אחר שורשי תנועת זכויות הנשים בארצות הברית מגלה שהיא התפתחה מתוך התנועה לביטול העבדות. מנהיגותיה הראשונות של תנועת זכויות הנשים בארה"ב צמחו בתנועה זו ונשענו על משאביה – שכן למרות שמצבם של עבדים באמריקה של המאה התשע עשרה היה רע ומר, מצבן של נשים לא תמיד היה טוב בהרבה. רק מעטים יודעים כי אחד הנושאים שתנועת זכויות הנשים נלחמה למענו במלוא העוז באותה תקופה היה ההימנעות מאלכוהול (temperance). הסיבה לכך פשוטה: לאישה באמצע המאה התשע עשרה שמצאה עצמה נשואה לגבר שיכור – והיו רבות כאלה – לא היו כל אמצעים להגן על עצמה, על ילדיה, או על רכוש המשפחה. אבי המשפחה היה יכול להמשיך בהתנהגותו ההרסנית ללא מעצורים ולהביא את כל משפחתו עד פת לחם, מבלי שאשתו תוכל לעצור בעדו. גם אם הייתה מצליחה להשיג גירושין באורח חד-צדדי – דבר קשה מאד באותה תקופה – המשמורת על הילדים הייתה נשארת אצל האב האלכוהוליסט, ולאם לא הייתה כל זכות להיות למעורבות בחינוכם.

באותה התקופה, נישואין הפכו את האישה לרכושו של הבעל במלוא מובן המילה: היא נותרה ללא שמץ של בעלות על הרכוש שהביאה עמה – על רווחיה, על ילדיה, או אפילו על גופה. מצד שני, נישואין היו בדרך כלל הבחירה הנבונה ביותר עבור רוב הנשים, מאחר שאישה רווקה נאלצה להתמודד עם קשיים משמעותיים משלה. מרבית המקצועות היו סגורים בפני נשים, ורק רווקות מעטות היו אמידות מספיק כדי לחיות בנוחות ללא נישואין. עד שנות השבעים של המאה העשרים, נשים רווקות בארה"ב התקשו מאד להשיג מבנקים שירותים בסיסיים כמו הלוואות או כרטיסי אשראי.

ראוי לציין שחלק מהזכויות המשפטיות שנשים נלחמו עליהן במשך יותר ממאה שנים היו נחלתן של נשים יהודיות כבר מזמן המשנה. עם זאת, אין ספק שיש זכויות וטובים חברתיים רבים שגם אנו זכינו להן בזכות הפעילות של אותן נשים.

[2] כך למשל, מחקרם של Chris Minns ו- Emma Griffin על נורמות שכר באנגליה הוויקטוריאנית, מצא כי גם כאשר גברים ונשים עבדו בתפקידים תעשייתיים זהים, באותו היקף ועם אותן דרישות, השכר לנשים עמד על 51% מהשכר לגברים.

[3] צוטט במאמר התגובה של אלכסנדרה פלקשר, https://cross-currents.com/2017/07/03/orthodox-women-crowd/

[4] http://mynetjerusalem.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%97-%D7%9B-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%91-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA-368964/4

[5] https://www.themarker.com/career/1.2627979

[6] https://cross-currents.com/2015/11/22/yoatzot-an-exchange/

[7] https://cross-currents.com/2015/12/10/yoatzot-what-we-learned/

תמונה: Bigstock

17 תגובות על “מקום משלה: להקשיב לקול הנשים

  • מעיין, מאמר מעולה.
    רהוט, ברור, מנומק ונהדר!

  • א. הדת היהודית הפורמלית מביטה על אישה בדיוק כפי שהביטו לפני 3,000 שנה, כיצור שאינו שווה לגבר ואך מיותר להביא דוגמאות, וכל נסיון לטייח יהיה נלעג. השאלה היא להיכן צועדים עם זה. לטעמי נכון שאנו חייבים לציית להלכה, אבל באם באמת יש "רוח ההלכה" בנושא? וגם אם יש, האם היא מחייבת? מדוע שאישה הפטורה מסוכה תידחף לסוכה או לעזרת נשים צפופה ? יהיה הרבה יותר הלכתי והרבה יותר נבון וענייני שלא תתאמץ לקיים מה שאינה חייבת, אך מנגד זה אינו משפיע על זכויותיה, רצונותיה ומעמדה בכל שאחר תחומי העולם שבהם אינה מוגבלת ע"י ההלכה. מנין שפטור מפרשת זכור מחייב איסור על שכר גבוה? אין צורך לכרוך את החיובים ההלכתיים בגל שאר תחומי החיים.
    ב. יאמרו – ההלכה מגבילה את האישה גם בשאר תחומים, שלא תהא מנהיגה על הציבור (פוליטיקה) , ושלא תצא ברחובות [למי שאינו זוכר הנה ציטוט מהלכה מפורשת ברמב"ם "גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לשבת בזוית ביתה, שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה"] וממילא שלא מנהג ועוד ועוד. התשובה היא שכשם שאין מי שחושב שנותר בדל מאיסור היציאה ברחובובת ומהאיסור החמור על הצבעה בבחירות (מי זוכר שהרב קוק נלחם נגד הצבעת נשים) ומסיבות ברורות כך כל מיני איסורים שאינם איסורים בעצם כמו הנהגת הציבור ורובם המכריע של הנושאים שבאמת מפריעים לנשים כפי הנראה אינם בעיה משמעותית.
    ג. גם הנושא של יועצות הלכה כפי הנראה אינו מנוגד להלכה ופשוט יש רתיעה מהרוח הנושבת, כפי שכתב פעם הגרי,ד מבוסטון – שהוא פחות חושש מהבעיה ההלכתית נטו של מעורבות נשים בבית כנסת כמו מהרוח הדורשת זאת, שבדר"כ אינה רוח של דרישת ה' אלא של שיח זכויות. שיח זכויות – בבקשה, אבל בלי לערב את הקב"ה.
    ד. מה שנותר הוא פטור ממצוות רבות, שזה באמת אינו בעיה (היכן הישראלית המוטרדת מכך שאינה נושאת כפיים?) והנושא הנקודתי של העגנת נשים מכוונת ע,י בעלים הזוקק לפתרון נקודתי, שאפשרי.
    ה. אמנם: מרוב הצטדקות והתחנייקות הורגלנו שהדת מקיפה כל רגע מחיי האדם. היות ומה לעשות, אנשים נורמליים שאינם אנשי מעלה מיוחדים (וזה 99.7% מהציבור) זקוקים גם למלוי צרכי עצמם שאינם חובות דתיות ו היות ולא נודה בזה בליים, אנו מגייסים את הדת למלוי צרכים תרבותיים. אין אדם שומע ח"ו את השיר ירושלים של זהב או מעל פסגת הר הצופים וכדו', חלילה לנו. אנו נעדיף לגייס את התנ"ך למלוי צרכינו אלו ולשמוע פסוקים מושרי, ואת האיסור על כך לפטור בהצטבעות שהשירה היא לשם תוספת יר"ש. בגלל עירוב התחומים המוזר הזה – גם חלק מפעולות הדת הפכו לצורך תרבותי. הליכה לבית כנסת, עריכת קידוש ועוד. וממילא עולה כי נשים מודרות גם מצרכים תרבותיים. למה לכן העיוות הזה, חפשו תרבות במקום שיש תרבות
    ו. יש משהו בטענה כי דחיקת האישה ממעורבות דתית מביאה לניתוק מסויים מהדת ולשקיעה בחומרנות וכפי הנראה הפיכת הדת לתרבות, שהוזכרה קודם, אמורה גם לנסות לפתור בעיה זו. מסופקני אם זה פתרון מוצלח ובכל מקרה אינו פתרון נכון, כאמור קודם. אבל הפתרון אינו לימוד סוגיא תלמודית. הפתרון יכול להיות במתן עניין רוחני משמעותי ונאות והוא או בלימודי נושאים עיוניים שאינם נושאים דתיים או בלימוד מחשבה דתית ברמה גבוהה ובצורה המדברצ למי שלא הורגל בלימוד גמרא אלא למי שהורגל בענייני העולם הזה, כמו הנדסת תכנה, חינוך מיוחד ועוד. זה אפשרי (ואפילו היה רצוי, גם לגברים). אבל מי יעז?

  • אני מציע לחזור לתקופת בית המקדש.

  • מעיין, מאמר נהדר.
    אזכיר כאן ציטוט חופשי של אחת התגובות הכי מופלאות שקיבלתי פעם על סיפוריי – 'נשים בכלל לא אמורות לכתוב דעות. המקום שלהן הוא במדורי מתכונים'.

    אז אם הן כבר כותבות דעות, כמוך, מה טוב שהן עושות זאת בכשרון, בתבונה ובבהירות.

  • אני לא נכנס לעניינים ההלכתיים אבל אני כן יודע שכל הכתבות האלו רק גורמות לנשות ובנות ישראל להתמרמר ולהתמסכן התורה מעריכה מאד נשים והיהדות בכל דורותיה עד שהנשים מבזות את עצמם ומתמסכנות כאילו עשו מהם אתיופים

    • אתה חי בסרט אבל רע.

  • מאמר מרתק ומעורר מחשבה. רוצה להתייחס כרגע לנקודה ספציפית אחת מהנאמר.
    בקשר לטור של בסר – אולי מעצם השאלה עולה התשובה. באירועים של נשים הגברים מודרים לגמרי (ויש אירועים נפלאים לנשים, רק השבוע השתתפתי באירוע מהודר שנערך על ידי עיתון משפחה בבנייני האומה, שם העלו על נס עשייה נשית וגם זכו באירוח נפלא) ובאירועים של גברים נשים מודרות, וכך זה ביהדות, שאצלה ההפרדה בין המינים מעבר לקרובי משפחה היא בבסיס קיום התורה. באמת קשה ליצור מצב של שוויון מבחינת איכות המיקום וכו' באירוע כמו שמחת בית השואבה למשל, אבל יש שמחת בית שואבה מיוחדת ושמחה לנשים בלבד, שם הן הן אורחות הכבוד, עם תזמורת נשית מדהימה וכן על זו הדרך.
    יוצא מן הכלל הוא נושא עזרת הנשים לתפילות באופן סדיר, שפה כבר מדובר במצב בית הכנסת ובמצבם הכספי של חבריו… הייתי בבתי כנסת עם עזרות נשים מדהימות ומרווחות ובכאלו שרק הקצו מקום קטן מעבר למחיצה ארעית. הדבר נובע כמובן מכך שנשים פטורות מתפילה בציבור, ועם זאת יש לתת את הדעת לדבר וחשוב לשמוע דעות של נשים נוספות בנושא. יש עוד הרבה מה לכתוב על המאמר החשוב אך הזמן קצר. תודה למעיין.

  • ב"ה

    בתקוה שזה יהיה מועט המחזיק את המרובה:

    שני ציטוטים מהמאמר שבהערת שוליים 3 –

    Please recognize each of us as an individual in 2017.

    As a thinking 21st century woman…

    כלומר, אנחנו לא פרימיטיביות כמו הסבתות שלנו…

    רוח דומה נושבת מהכתבה הנוספת שבה"ש, וכן לכל אורך המאמר של הגב' דויד עצמה. וזוהי בעצם כל התורה כולה על רגל אחת בענין זה.

    ואידך פירושא, זיל גמור.

    למגיב משה:

    הרב קוק, וכל גדולי ישראל שעמו, מעולם לא אסר על נשים להצביע. הרי אין שום איסור בהליכה לבית הספר הקרוב ושלשול מעטפה בקלפי.

    מה שהוא, וכל גדולי ישראל שעמו, התנגדו לו זה מתן זכות הצבעה לנשים.

    זהו הבדל של יום ולילה. אין כאן שום תזוזת פרדיגמה, אלא שינוי נסיבות פשוט. מכיון שאנחנו בגלות ולא עושים כתורה ונשים חילוניות מצביעות, אין שום סיבה בעולם שלא להצביע.

  • אני מודה להקב"ה שנכתב והתפרסם מאמר נפלא כזה! אני כגבר חרדי ב"ה למדתי ממנו רבות להיות פתוח למצב הנשים ורגשותיהן ולצאת מהדמיונות שכאילו אנחנו נותנים להן המקום הכי טוב (ואפילו מעיזים לומר יותר טוב מהגברים) וכאילו אנחנו הגברים יודעים הכל על מה שהן רוצות ומרגישות. כל מה שיש לגברים בעולם החרדי שלנו זה בתודה למסירות נפש ממש כפשוטו של נשותינו (התרגשתי מאד מחתימת המאמר) ולפחות חייבים אנו להחזיר להן מה שמגיע להן ולא להיות עם לב אבן אלא עם לב בשר.

  • הנה לשונו של הרב קוק
    כמובן שלפי זה קיים גם איסור על עבודת נשים כמו שזה קורה היום ועוד
    והפלפולים אם האיסור על מי שהיה אז בסמכותו לתת לאישה זכות בחירה לבין איסור על האישה אינם משנים מאומה. לפי דבריו אישה הניצבת בפני השאלה אם לבחור אמורה לא לבחור, וגם לא לעבוד במקום עבודה מעורב היות ואין ךתרום למצב של תערובת מינים וכל כבודה בת מלך פנימה

    "והנה בדבר הדין אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמוני בתורה בנביאים ובכתובים, בהלכה ובאגדה, הננו שומעים קול אחד, שחובת עבודת הצבור הקבועה מוטלת היא על הגברים, "שהאיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש", ושתפקידים של משרה, של משפט ושל עדות, אינם שייכים לה, וכל כבודה היא פנימה. וההשתדלות למנוע את תערובות המינים בקבוצים היא כחוט חורז במהלך התורה בכללה. וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה צבורית המביאה בהכרח לידי התערבות של המינים בהמון, בקבוצה ובמסבה אחת, במהלך החיים התדיריים של הכלל"

  • רון: "אני לא נכנס לעניינים ההלכתיים אבל אני כן יודע שכל הכתבות האלו רק גורמות לנשות ובנות ישראל להתמרמר ולהתמסכן התורה מעריכה מאד נשים והיהדות בכל דורותיה עד שהנשים מבזות את עצמם ומתמסכנות כאילו עשו מהם אתיופים."
    נפלא רון,
    חבל שגילו לעבדים בארה"ב שהם עבדים. אני עכשיו ממש מבין את רוצחיו של לינקולן, איזו חוסר אחריות לגלות לאנשים שמצבם נמוך משל האתיופים. איזה הפסד ירד על העולם כאשר שוחררו העבדים בגלל הבל פיהם של שוטים.

  • מאמר נהדר ונכון!

  • ליודי,

    באמת מי אמר שבעיניים חרדיות שחרור העבדים הכושים היה דבר טוב?

    יעוין בספר מערכת הגדולים עמוד נ"ב,

    "כאשר נהרג נשיא ארצות הברית מר יאן קענעדי משחרר הכושים בשנת תשכ"ד לפ"ק, הגיד הרב הקדוש רבי משה יצחק געווירצמאן מפשווארסק, כי בעת שנהרג מר אברהם לינקאלן נשיא ארה"ב, עבור ששחרר את הכושים מעבדותם, הגיד אז רבו הגה"ק בעל דברי יחזקאל משינאווא זיעוכי"א, כי עונש זה הגיע לו, ובדין היה שיטול שכרו זו, עבור שעבר על הקללה 'ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו וגו', ועל כן כל שינסה לעשות כדוגמתו, אחריתו תהיה כמוהו."

    ואם כך במשחררי כושים, בפמיניסטיות על אחת כמה וכמה.

  • אין שום עניין לשמר קללות, להפך! אנשים כאלו יצאו גם נגד אפידורל ונגד עבודה ללא זיעת אפיים השם ישמור 🙂 המטרה שלנו היא להיטיב אחד עם השני, לאהוב ולכבד זה את זה ולחפש להקל על בני האנוש בעולם (אחרת אולי היה כדאי לצאת באופן נחרץ ותורני נגד המצאת החשמל למשל….) ואם יש נשים שמרגישות לא נוח או שהן לא ממצות את עצמן והן מחפשות את המקום הנכון שלהן מבחינה יהודית ותורנית – לכתוב נגד זה בצורה (סליחה על הביטוי) אגרסיבית זה הפך "ואהבת לרעך כמוך".
    אכן – לגלות למישהו שמצבו לא טוב והוא יכול לשפר אותו זה חסד. ואם אפשר גם לעזור לו לשפר את מצבו – הרי שזה חסד עוד יותר גדול. וגם אם אי אפשר כרגע – עצם הגילוי יש בו חסד כי הוא השלב הראשון גם אם הדרך ארוכה.

  • קולע, תודה שהצפת מה שנוגע לכל הרבה הרבה מאיתנו!

  • הפמינזם והאידיאות החדשות הן מדרון חלקלק.. והדוגמא הנאותה היא מציבור הגברים בעולם. שנקעה נפשם מהדרישות המתחדשות לבקרים. למתן זכויות והזדמנויות לנשים בכל תחום שעולה על הדעת.. . אלו דורשים גם ובתקיפות גוברת והולכת. גם שיווין חובות.. כולל גיוס לצבא ושירות ביחידות קרביות. .והפעלת החוק בצורה שווה. שבין היתר גרמו להוצאתן להורג של 12 נשים במדינות הדרום של ארה'ב בהן מופעל עונש מוות.. בשנים האחרונות.. אין צורך להכביר במילים. על החיוב החל על הציבור החרדי והדתי. להתרחק כמטחווי קשת מהפמניזם ושאר מרעין בישין.

  • התורה היא דרך חיים נצחית והיא יכולה להתמודד עם הכל. לומר על התפתחות חברתית כלשהי שהיא מדרון חלקלק ולהחליט להתרחק ממנה כמטווחי קשת זה בעצם לומר – התורה לא יכולה להתמודד עם זה אז בואו נברח… כל מהלך חברתי מתנדנד תמיד בין קיצוניות אחת לשנייה עד שהוא מגיע לאיזון. אותו דבר קרה כאשר נשים יצאו לעבודה והצילו בכך את עולם התורה (ואכן, לקחו על עצמן חובות שעד אותו דור היו גבריים לגמרי. דרך אגב, זה לא קשור ליהודים בדווקא. לפני שנים רוב הנשים לא יצאו לעבודה וכיום רובן עובדות ומשלמות את המחירים והעולם עדיין סובב על צירו). אותו דבר יקרה כאשר נשים אולי תרצינה לחזור הביתה ולהיות רק עקרות בית ושהגברים שלהן יפרנסו וכן הלאה. התורה לא נבהלת משום דבר ב"ה. היא יכולה להתמודד עם הכל אם רק ניגש לדברים בלי אמוציות ובצורה מושכלת.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל