החיבור לתורה מתחיל בבית

מאמרה של גב' לרנר הציף את סוגיית מקומן של הנשים בעולם הרוח היהודי. לרנר, כמו גם שאר הכותבות בחודש זה, הניחו כי בין אם ראוי להגביר את שותפות האישה בעולם הרוח היהודי ובין אם ראוי להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, הרי שהאחריות על מעמדן של הנשים מוטלת על "הממסד" – הרבנים, מנהלות בתי הספר, המחנכות, וכולי.

עם זאת, מדבריהן נעדר ממד חשוב, בסיסי וראשוני יותר בנוגע לחינוך היהודי לבנות: המרחב הביתי. האם כל חינוכה של האישה הוא בבית הספר? האם המרחב היחידי שבו יכולה אישה להיות שותפה בעולם רוחני או תורני הוא בית המדרש? ומעבר לכך, האם בית ספר או בית המדרש, ויהיו אלה המוסדות החינוכיים והמעולים ביותר, יכולים להקנות אהבה או תשוקה בסיסית לדברי תורה, כפי שהבית יכול להקנות? בית הספר יכול לבנות נדבך נוסף כאשר קיימת כבר הקומה הראשונה: מוסר אב, תורת אם, ואהבת תורה הנרכשים בבית. הכותבות לפניי הקדישו את כתיבתן למוקדים אחרים, ולא לתפקידו ההכרחי של הבית בהקניית אהבת תורה לבנות.

היעדר הדיון בנושא זה הביא אותי להעלות על הכתב מחשבות המלוות אותי כבר זמן רב, אודות מקומן של נשים בשיח התורני המשפחתי סביב שולחן השבת.

בילדותי ובנערותי הורגלתי בבית הורי כי אנו, הבנות, מהוות שותפות מלאות בשיח התורני בשולחן שבת, פעילוֹת שוות בריתחא דאורייתא, ועדות לעושרו של ארון הספרים היהודי. בעיניי, החלק המרכזי בשולחן השבת היה השיח התורני בו. השעות סביב השלחן היו זמני איכות עשירים ופוריים, אליהם ציפיתי וייחלתי. מתוך הרגלי זה, לא חשבתי כי קיימים מודלים אחרים.

במהלך הסעודה אבי המשפחה פותח בדבר תורה, כולם מקשיבים בנימוס, הבנים והבנות, אך כאשר השיח מתרחב ומתפתח והופך לדיון רב משתתפים, נוצר מצב בו הבנים ממשיכים לעסוק בו בלהט ואילו הבנות, בהדרגה, פונות לשוחח בענייניהן

משבגרתי ונכחתי בשולחנות שבת אצל משפחות חרדיות נוספות, הבנתי שלא דומה שלחן השבת אליו הורגלתי לשולחנות השבת בבתי ישראל רבים אחרים. השתתפתי בסעודות שבת אף אצל משפחות תלמידי חכמים ואנשי מפתח בקהילה החרדית, ובחלקן התוודעתי לאופנים אחרים של השיח התורני בשולחן השבת. ראיתי נוהג בו במהלך הסעודה אבי המשפחה פותח בדבר תורה, כולם מקשיבים בנימוס, הבנים והבנות, אך כאשר השיח מתרחב ומתפתח והופך לדיון רב משתתפים, נוצר מצב בו הבנים ממשיכים לעסוק בו בלהט ואילו הבנות, בהדרגה, פונות לשוחח בענייניהן.

ברוב הבתים שבהם ראיתי התנהלות כזו, היה נדמה כי בעיני המשתתפים כולם היא טבעית ומובנת מאליה. כביכול הן הבנים והן הבנות מקיימים חלוקה ברורה: לגברים שיח ייחודי – השיח התורני, ולנשים שיח ייחודי – אחר. הבנות והנשים שידרו כבוד רב לדברי התורה שנאמרו בשולחן, אך לא היו בהכרח שותפות פעילות בו. בעוד הגברים היו אקטיביים בשיח, הבנות נטו להיות פאסיביות. הן היו מכבדות, מהנהנות, ופורשות לשיחותיהן. מציאות זו נגלתה לעיניי בבתים שונים, אצל עדות, זרמים, וסגנונות מגוונים, כולם בני תורה, חרדים ויראים לדבר השם.

מטבע הדברים, ישנם תחומי שיח נוספים הנחשבים בדרך כלל כ'גבריים', שנשים אינן שותפות שוות בהם, למול נושאי שיחה הנחשבים כ'נשיים' אשר גברים אינם משתתפים בהם. לדוגמא, השיח הפוליטי או ה'נייעס' החרדי מעסיק בדרך כלל את הצד הגברי, בעוד שנושאים רגשיים וחווייתיים יותר מאפיינים את השיח הנשי. במאמר זה אני מבקשת להפנות את תשומת הלב אל מקומו של הבית ויכולתו לכונן בתודעת ילדיו את השיח התורני כ'שיח גברי', או לגרום הן לבנים והן לבנות לחוש חלק משיח זה.

מתוך חשיפתי לשני המודלים של השתלבות נשים בשיח התורני בשולחן השבת, אני מבקשת במאמר זה להעלות שאלות ונקודות למחשבה אודותיהם, ולהציע את הנושא לחשיבה ובירור. בראשיתו של המאמר אציג את מרכזיותו של שולחן השבת בעולמה של היהדות ואת התפקידים החברתיים שהוא ממלא. השבת, וזמני הסעודות בפרט, היא זמן משמעותי בהוויה היהודית. במסגרת זו, השיח התורני במהלך הסעודות ממלא תפקיד מרכזי. ארצה גם לדון בחשיבות תחושת הקשר של הנשים אל התורה, ומתוך הבנה זה, לבחון את מקומן של הנשים בשיח התורני המתנהל בשולחן השבת.

 

שולחן השבת ותפקידו בהווי היהודי

"אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל"[1]. הרעיון לפיו השבת ניתנה לנו כמתנה, כמקור חיות, והיא המחברת אותנו למקורותינו היהודיים ולמסורת, עובר כחוט השני בדברי חכמים לאורך הדורות. הרש"ר הירש כותב על חלקה של השבת בהעברת המסורת וביסוס הקשר המשולש בין ההורים, ילדיהם והקב"ה: "אם רוצים אתם, אב עברי ואם עבריה, לגדל את בנכם ליהודי נאמן לה' ולעמו הביאו אותו אל השבת. תנו בידו את ספר ה' ויקרא בו ויראה שגם הוא גם אתם ״בנים אתם לה' אלוקיכם״; יקרא בו ויראה שהשבת הוא המחנך והמדריך שלו ושלכם…".[2] לפי דבריו, יום השבת הוא היום שניתן לנו לחידוד זהותנו היהודית, יום בו עם ישראל מתקשר לאביו שבשמים, ומחזק את הקשר עם התורה ומצוותיה. הפעילות המשותפת ביום זה מחזקת את הקשר המשפחתי והקשר הבינאישי בין יהודי לרעהו.

בעוד הקשר הקהילתי-חברתי מקבל חיזוק ביום השבת בזמני התפילות והלימוד המשותפים בבית הכנסת ובבית המדרש, חיי המשפחה מתגבשים ומתחזקים בעת סעודות השבת. היחידה המשפחתית היא חלק מן הקהילה, המורכבת מאבני יסוד של משפחות-משפחות. המשפחה משרתת את ערכי הקהילה וממלאת תפקיד חשוב בביסוסה והמשכיותה. רבינו יוסף חיים בספרו 'בן איש חי', מתאר את שולחן השבת: "בסעודת ליל שבת דרכן של בני אדם להאריך על השולחן שלוש וארבע שעות… ומאריכין על השולחן שתים ושלוש שעות עד שיברכו ברכת המזון… ואצלנו בביתנו מנהג שלנו… דנמצא בכל משך שתיים ושלוש שעות שאנו יושבים על השולחן…."[3]. קיומו של זמן משפחתי זה משמעותי, אם כן, בבית היהודי, הן אצל פשוטי העם והן אצל גדוליו – כולם נוהגים להאריך בישיבה משפחתית משותפת ליד שולחן השבת.

לזמן זה, שבו מסבה המשפחה היהודית ומתאחדת סביב שולחן שבת, יש שני תפקידים: תפקיד אחד הוא העברת המסורת והנחלתה של רוח היהדות לדור הבא, ואילו התפקיד השני הוא חיברות (סוציאליזציה). במסגרת זו, לדברי התורה סביב שולחן השבת שמור מקום מיוחד, והם רלוונטיים לשני התפקידים.

שולחן השבת הוא כעין מיקרו-קוסמוס של ההווי היהודי: הוא מפגיש את בני המשפחה עם ערכים יהודיים, כולל בתוכו פעולות מאחדות, ובכך משמש מקום להנחלת המורשת ולביסוס ערכים חינוכיים-יהודיים

שולחן השבת הוא כעין מיקרו-קוסמוס של ההווי היהודי: הוא מפגיש את בני המשפחה עם ערכים יהודיים, כולל בתוכו פעולות מאחדות, ובכך משמש מקום להנחלת המורשת ולביסוס ערכים חינוכיים-יהודיים. לסעודות שבת, כזמן איכות משפחתי, יש, בנוסף, גם תפקיד חשוב בעיצוב המשפחה כיחידה בפני עצמה שהיא חלק מהקהילה. בשולחן השבת מועברים גם ערכים חברתיים-תרבותיים. עשויות לעלות בו לשיח סוגיות חברתיות, המעודדות ליבון ועיצוב של ערכים חברתיים אשר המשפחה מעניקה לצעיריה. בזמן זה נלמדים בין השיטין קודים חברתיים, שפה מקובלת, וכלי התמודדות מול סיטואציות חברתיות. סעודה מטבעה מקרבת לבבות[4] ומהווה מצע לחידוד תובנות ומסרים חברתיים, וסעודת שבת אף יותר מכך היות והיא מאפשרת שיח מתוך יישוב הדעת, רוגע ופניות ממרוץ היום-יום, מה שלא מצוי ברוב סעודות החול.

ללימוד התורה מקום ומעמד מרכזיים בשבת, וכדברי הירושלמי: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בתורה".[5] השבת והתורה כרוכות זו בזו. על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" אומר הרמב"ן: שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להִפַּנוֹת בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשנו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה"'.[6] גם בעל ילקוט לקח טוב על שבת מתאר את הנבונים ויראי ה' המתענגים בשבת בעסקי הנפש, ומצטט את דברי רבינו בחיי:

ושנפנה מחשבותינו בו מעסקי הגוף, ושנתעסק בו בדרכי ה' יתברך שהוא עסקי הנפש… וכן אמר דוד (תהילים קיט) "כל היום היא שיחתי", היה לו לומר "בכל יום", אלא שרומז על היום המיוחד, הוא השבת, שהיה מתענג בו בעסק התורה כל היום. ומפני קדושת יום השבת קראו הנביא "עונג" שנאמר (ישעיה נח) "וקראת לשבת עונג", כלומר עונג הנפש. כי המשכילים ויראי ה' מתענגים בו בעסקי הנפש, ונפשם השכלית תתעדן עידון שכלי.[7]

 

תחושת הקשר של נשים אל התורה

על אף מרכזיותו של שולחן השבת והשיח המתקיים עליו בגיבוש והנחלה של ערכים יהודיים ותורניים, נראה, כאמור, שחלק ממשפחות בני התורה אינן מנצלות את הזמן האיכותי הזה להטמיע בלב הבנות אהבת תורה וקשר מעשי אליה. משפחות רבות אינן משתמשות בזמן זה לעודד את בנותיהן להשתלב בשיח התורני וליטול בו חלק פעיל. רבות מהבנות נוקטות עמדה פאסיבית מול דברי התורה המושמעים בשולחן השבת. עמדה פאסיבית זו מופנמת אצלן ומלווה אותן בהמשך חייהן.

וכאן אשאל: האם נשים חוות את השיח התורני בשולחן השבת כמופנה אליהן באופן שווה כמו אל שאר המסובים?

אם בשולחן השבת הנשים אינן אקטיביות בשיח התורני, ואף מתייחסות אל דברי התורה כפונים אל הגברים בעיקר, כיצד תוכלנה להלין על כך שהן אינן חשות קשר אליה בבגרותן?

תחושת הקשר אל התורה, וכן עונג מלימוד התורה בשבת, אינם ייחודיים לגברים דווקא. כך מתארת, למשל, הגב' שרה שנירר, דמות המופת עבור נשות ישראל, אשר ייסדה את תנועת "בית יעקב", את הקשר העמוק בין השבת והעיון התורני, קשר אותו היא מגדירה כעונג: "בעונג מיוחד הייתי מבלה את יום השבת ליד ה"צאינה וראינה". מידי שבת בשבת הייתי עוברת על פרשת השבוע, על ההפטרה, ועל ה"נחלת צבי", בלעדי כל אלה לא הייתה שבת בשבילי כלל וכלל"^[8]. בתאוריה של גב' שרה שנירר עולה שוב ושוב הקשר העמוק שלה עם השבת כזמן לעיסוק בעסקי הנפש, שעבורה הוא עונג צרוף. כך היא כותבת באחד מימי שישי:

השעה 2 אחר הצהריים, השבת מתקרבת ובאה. זהו היום הנפלא המנתק אותנו מעבודת הגוף המפרכת ומעניק לנו חיי נפש נעימים. סקרנית אני לדעת אם כל אדם מושפע מן השבת במידה כזו, כפי שאני מושפעת ממנה. כשאני פותחת בשבת את ספרי, בו אני מוצאת דברי תורה ומדרשים וכדומה- הריני שוכחת את העולם ומלואו ומרחפת בעולם שכולו טוב.[9]

במקום אחר היא מבטאת את האושר הגדול שלה בעת עיון בספרי הקודש, ונראה כי היא מכוונת לדבריו של רבינו בחיי, וכך היא כותבת: "נפש יהודית לא תשבע מלימודי חול, רק לימודי קודש ישביעו את רעבונה, כי רק בוראה יכול לדעת במה היא ניזונה. אני מסופקת מאוד אם איזושהי סטודנטית מאושרת לפעמים במידה כזאת, כפי שאני מאושרת בשעה שאני קוראת בספרי הקודש שלנו".^[10]

ערכו של לימוד תורה בשבת גדול גם מהלימוד בימי החול, כפי שמובא בספרים. רבינו יוסף חיים כותב כי לימוד התורה בשבת חשוב אלף פעמים מלימוד התורה ביום חול[11]. יתרה מזו, כוחו של לימוד התורה בשבת יש בו להשפיע על ימי השבוע. בליל אירוסיה כתבה שרה שנירר ביומנה כי זיכרון דברי המדרש אשר קראה בשבת הוביל אותה לתובנות ערכיות לעצמה במהלך ימות החול.[12] עיסוק בדברי תורה, אם כן, הוא מוטיב מרכזי בשבת בכלל, ובזמן סעודות השבת בפרט. אלה, בשל היותן זמן איכות משפחתי, מתאימות להנחלת המסורת, ומזמנות שיח תורני פורה.

אולם כבר אז, קובלת שרה שנירר על כך שדברי התורה מופנים תמיד לבני ישראל, ורק לעיתים נדירות גם אל בית-יעקב – אל הנשים. באחד המכתבים שלה היא מתארת את חווייתה בבית הכנסת של הרב ד"ר פלש, אשר פנה בדרשתו אל בנות הקהילה כמו אל בניה:

 עוד בהיותי צעירה לימים חשבתי רבות על התהום השוררת בין האם והבת וניסיתי למצוא פשר הדבר. ורק בהיותי בימי המלחמה בויין [-וינה] ובשמעי את דרשתו מלאת ההתלהבות של הרב פלש, הבינותי שהסיבה היחידה היא שלנערה היהודייה אין אפשרות לשמוע אפילו מילה אחת משפיעה בעד תורתנו הקדושה.

שרה שנירר מביעה כאן את כאבה על כך שבנות ישראל במדינתה לא נחשפות לידע תורני. היא כואבת את התוצאות לכך שמתבטאות בהתרופפות הקשר של הבנות אל מורשתן היהודית. אלה התחדדו לה לאחר שחוותה את הפנייה הישירה של הרב אל נשות הקהילה בוינה, דבר שלא הייתה רגילה אליו במולדתה, והיא מתפעלת מכך ומעריכה זאת. היא אף מוצאת קשר בין השניים ותולה את התרופפות הקשר של בנות ישראל עם ערכי היהדות בגישה השומרת על חיץ בין התורה והבנות.

האם כאז, כן היום? אמנם בימינו, הודות לפועלה האדיר של גב' שרה שנירר, בנות ישראל רוכשות ידע תורני, והן, אכן, זוכות לשמוע אף יותר מ"מילה אחת משפיעה בעד תורתנו הקדושה". אולם, כפי שתארו גב' לרנר והמגיבות לה, מצב לימודי הקודש הרשמיים עבור נשים חרדיות רחוק מלהיות אידיאלי. מאמרים אלה התייחסו לחינוך במסגרות החינוכיות של "בית יעקב"; אולם, האם בבית פנימה המצב טוב יותר? אם בשולחן השבת הנשים אינן אקטיביות בשיח התורני, ואף מתייחסות אל דברי התורה כפונים אל הגברים בעיקר, כיצד תוכלנה להלין על כך שהן אינן חשות קשר אליה בבגרותן? אינני מציעה פתרון או קסם, אך אני מציעה לכם, הקוראות וגם הקוראים, לחשוב על המודל של שולחן השבת שלכם. האם שולחן השבת בביתכם, בית של בני תורה, מעביר מסר שהתורה היא חלקם ונחלתם של הגברים וללא נגיעה ישירה אל בנותיו, או ששולחן השבת בביתכם דומה במאפייניו לדרשת השבת של הרב פלש, הפונה ישירות אל הנשים כבעלות חלק בתורה ובחיים הדתיים?

כאשר נשים אינן שותפות שוות לשיח התורני בשולחן השבת, אזי, במקום לחבר אותן אל התורה, עלול להשתרש בהן את המסר שאין להן חלק פעיל בעולם הרוח היהודי.

 

אופי השיח התורני: "מצווה" או "הגות"

בנקודה זו חשוב לעמוד על מאפיין נוסף של השיח התורני בשולחן שבת. בלימוד תורה במסגרות פורמליות, מעבר לתוכן הלימוד יש משמעות גם לעצם העיסוק בה, בתור קיום "מצוות לימוד תורה". לעומת זאת, העיסוק בדברי תורה סביב שולחן השבת נושא אופי הגותי יותר. דברי התורה סביב שולחן השבת אינם "לימוד", במובנו המדוקדק, אלא התענגות אינטלקטואלית ורוחנית על המאור שבתורה. ביחס לנשים, אנו מוצאים עידוד בדברי רבותינו ללימוד תורה מסוג זה.

בהתייחסו ללימוד התורה לנשים, מנתק הרב יוסף משאש^[13] את שאלת החיוב בתלמוד תורה משאלת הערך והמעלה שבעיסוק בה: לשיטתו, העיסוק בתורה הינו רב ערך ורב משמעות, בלא קשר להיות העוסק בה מצווה על כך. בדרשתו, מביא הרב סיפור על בתולה אחת אשר בחרה בחיי תורה, ומתאר: "כי אינה עוסקת בתורה לצפוי שכר, רק לשם אהבתה של תורה".[14] גם ר' מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון של חב"ד, מתנסח ברוח דברים אלו. בשיחתו לגבי לימוד תושב"ע לנשים ובנות הוא אומר: "צריך ללמדן תושב"ע, לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן, אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם שחפץ ומתענג יותר מלימוד זה".[15]

כיוצא בו, רבינו יוסף חיים, בעל הבן איש חי, מביא בסופו של ספר שכתב לנשות דורו, "חוקי הנשים", פרק חידות, שרובן מתבססות על ידע תורני רחב. הוא מבאר את מטרתו בכתיבת פרק זה:

נשים, ישמרכם הרחום, הקשיבו ושמעו, שמחו והשתעשעו בפרק זה האחרון, קרבו ושמעו ממני דברים המסודרים ברמזיהם, משלי דברי החכמים וחידותם, כדי שישתעשעו בהם בנות המיוחסות בבתיהם, על שולחנם ובמסיבתם, עם בניהם ובעליהם, ותתגלה ותתחדד חכמתם בפירוש הדברים הללו ובפתרונם.^[16]

תיאור של נשים השותפות בשיח התורני מופיע גם בדברי בנה של מרת ביילא, אשתו של ר' יהושע פאלק, בעל ה"דרישה", על אמו:

כידוע לכל תלמיד אבי מורי ז"ל מאוכלי שולחנו, שתמיד אשר היו פוטרין השולחן בדברי תורה, הייתה אוזרת כגבר חלציה, במשא ומתן הדבר תורה. ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבש, נופת תיטופנה שפתותיה, ובפרט בדיני נשים והלכות נידה, הייתה בקיאה כמעט כאחד מבעלי ההוראה.^[17]

אם כן, ישנם, אמנם, גדולי תורה אשר הבינו את החשיבות שבחידוד המחשבה התורנית גם לנשים, בצורך בסיפוק ועונג רוחניים אלה, ואף "עם בניהם ובעליהם".

אך, האם כל בת חרדית בימינו גדלה בידיעה כי אף היא יכולה להתענג על חכמת התורה? האם כולן זוכות לחוות על בשרן כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם?!

אם אנו מעוניינות שיהיה לנו ולבנותינו חלק ונחלה בעולם הרוח היהודי, וקשר אקטיבי עם התורה, שולחן השבת הוא המקום הבטוח והנכון לקדם מטרות אלה. לעומת זאת, הפניית השיח התורני בשולחן השבת למשתתפים הגבריים בלבד משדר לנשים מסר לפיו אין להן חלק ונחלה בתורה

על מנת להשיג חיבור עמוק של הנשים להיבט זה של העונג בדברי תורה, ולאפשר התנסות בכך, אין מתאים יותר מהשיח התורני בשולחן השבת. הדיונים התורניים בשולחן השבת באווירה משפחתית אינם רק "עסק" הלכתי מכוח חובת תלמוד תורה, אלא דיון שיכול להיות מעשיר, הגותי ואינטלקטואלי. אם אנו מעוניינות שיהיה לנו ולבנותינו חלק ונחלה בעולם הרוח היהודי, וקשר אקטיבי עם התורה, שולחן השבת הוא המקום הבטוח והנכון לקדם מטרות אלה. לעומת זאת, הפניית השיח התורני בשולחן השבת למשתתפים הגבריים בלבד משדר לנשים מסר לפיו אין להן חלק ונחלה בתורה.אינני מתעלמת מכך שנשים חרדיות רבות נוטלות על עצמן את מלאכת גידול הילדים, ניהול הבית ופרנסתו. לא לחינם הן פטורות מלימוד התורה, שאינן פנויות אליו. משכך, אינני מכוונת בדבריי ללימוד תורה מאסיבי לנשים, דבר אשר לא יתאפשר לרובן של הנשים החרדיות. לרבות מהן,  הזמן קצר, אף אין להן כלים וניסיון בלימוד מעמיק, והן חסרות יסוד בסיסי של גירסא דינקותא. בדברי אני מבקשת להדגיש את האיכות על פני הכמות, ולהסיט את תשומת הלב לקשר של נשים אל התורה, ולאיכותו של קשר זה.

כאשר אנו מדברים על הקשר של נשים אל עולם הרוח היהודי, השאלה החשובה אינה כמה שעות בשבוע הן לומדות תורה וכמה שעות הן מקדישות לענייני החולין. השאלה החשובה היא מהו הרגש שנשים חשות כלפי התורה. מה מתרחש בנפשן באותם זמנים שבהם הן ממילא מאזינות לדברי תורה? האם כאשר הן שומעות סביבן דברי תורה והגות הן נאטמות ופונות לעסוק בענייניהן, או שהן מרגישות קשר ושייכות אל ההגות היהודית?  כאשר הן מצויות במצב של הקשבה, האם שמות הן את ליבן לחכמת התורה? האם הן מעוניינות ורוצות בה? עד כמה הן מרגישות קשורות ושייכות אליה? במחשבתי האתגר הזה מוטל על הנשים בעיקר, ובפרט על אלה אוהבות הספר, הכמהות ללימוד מעמיק ועיוני יותר.

במגזין החרדי "בתוך במשפחה" שהתפרסם בערב חג השבועות תשע"ח, השיבה כותבת המדור התורני לשאלה, האם היא מעודדת נשים להיחשף לידע תורני כמוה:

לא חושבת שאני יכולה לעודד נשים לעשות כך או אחרת. זה עניין כל כך תלוי אופי, ומושפע גם מהאווירה בבית. מי שלא מרגישה שזה עונג שאין דומה לו, לא צריכה לאלץ את עצמה לעסוק בלימוד תורני מעבר לחובותיה ההכרחיים. לשמחתי, אני זכיתי לגדול באווירה שלימדה אותי להתענג על התורה, מודה להשם ומברכת את כל צאצאיי שיזכו לכך.[18]

עונג מדברי תורה הינו נרכש, ואינו בהכרח נטייה טבעית. אולם המקום הראשון בו אפשר וצריך לטפח עונג זה הוא בין כותלי הבית היהודי. סעודות השבת המשפחתיות הן זמן אידיאלי להשריש בכל בני המשפחה, גברים ונשים, מסרים יהודיים על חשיבות לימוד תורה, רגשות של אהבת תורה, ותחושת שותפות ושייכות למאור שבתורה, שכל אחד מאיתנו זקוק לו.

 

---

[1] מסכת שבת, י', ע"ב.

[2]  הרש"ר הירש, עונג שבת, פרק ז'- השבת והחינוך, עמ' סד-סו.

[3] בן איש חי, פרשת נשא, סעיף י', שנה ראשונה. הלכות ברכת היין ודברים הבאים בתוך הסעודה.

[4] כמובא באיסור אכילה עם עכו"ם: מסכת עבודה זרה, דף כ"ט ע"ב. ורמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז, הלכה ט"ו.

[5] ירושלמי, מסכת שבת טו, ג.

[6] רמב"ן על התורה, שמות כ', ח'.

[7] עמוד קס"ה.

[8] אם בישראל, עמוד 22.

[9] אם בישראל עמוד 39.

[10] אם בישראל, עמוד 40.

[11] בן איש חי, שנה שניה, פרשת שמות- הקדמה.

[12] אם בישראל, עמוד 36.

[13] הרב יוסף משאש כיהן כרבה של העיר תלמסאן שבאלג'יריה; שימש בדיינות בבית הדין הגדול של מאכנס שבמרוקו, ובסוף ימיו, עלה לארץ ונתמנה לרבה הראשי של חיפה, תפקיד שכיהן בו עד לפטירתו בשנת תשל"ה.

[14] בראשית קיץ תשי"ג.

[15] שיחת התוועדות- פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, תש"ן.

[16] פרק חמישים ושמונה.

[17] כך מספר עליה בנה, ר' יוסף יוזפא פאלק, בהקדמתו לחיבור שכתב אביו דרישה ופרישה: ומשבח אותה על מעלותיה הרבות וביניהן תפילתה בציבור בכל יום, לימוד התורה שלה ועוד.

[18] עמוד 56.

תמונה: Bigstock