צריך עיון > סדר עיון > מה קרה לרעיון החסידי? > לחסידות אין חוקי יסוד

לחסידות אין חוקי יסוד

מאמר תגובה ל"מה קרה לרעיון החסידי?"

מאמרו של הרב שווירץ מבקש לעצב מחדש את החסידות לפי עקרונות יסוד שהוא מחלץ מכתביהם של מייסדיה. אלא שלחסידות אין באמת עקרונות כאלו. הלך הרוח המניע את החסידות הוא הקדמת החיים לרעיון, והתאמת האמצעי לצורך, ולא עיצוב המציאות לאור עקרונות כתובים.

כ"ב שבט תשפ"א

מאמרו של ידידי הרב שלמה שווירץ דן בתפקידה של הקהילה החסידית בתקופה המשתנה שלנו. מתוך הספרות החסידית הוא מחלץ, מעשה אמן, "יסודות מחשבתיים של אבות החסידות, המנחים את העומדים בראשי הקהילות עד ימינו". בהסתמכו על ציטוטים רבי עניין הוא מתחקה אחר "התכלית הראשית של החסידות", פורש נקודת מבט היסטורית מרתקת, מקשר בין סיבה לתוצאה, ומבאר כיצד חוללו הרעיונות של החסידות מהפכה בחיי היהדות. מתוך כך הוא בודק האם התנהלות החצרות החסידיות בימינו תואמת את רוח החסידות ומטרותיה.

הרב שווירץ תמה מדוע עקרונות היסוד של החסידות אינם מיושמים בימינו כפי שהיינו מצפים, לאור ספרי אבות החסידות. אני אבקש להתחיל מנקודה זו ואילך, ולראות בה קביעה ולא תמיהה. כלומר, הקהילות החסידיות בנות ימינו אינן נראות כפי שהיינו מדמים מתוך אימוץ רעיונות כתובים מספרי חסידות. השאלה היא מה יוצר את הפער שבין "התורה שבכתב" לבין ההנהגה בפועל. הרב שווירץ תולה זאת בעיוות היסטורי, ואילו אני אבקש לטעון כי קושיה מעיקרא ליתא, ודומה היא לתמיהה מדוע אין החסידים מאמצים את שיטת הראי"ה קוק זצ"ל, על אף שהיא כידוע מבוססת היטב על רעיונות חסידיים וקבליים.

לתורה הכתובה בחסידות יש מעמד משני ביחס לרובד של "תורה שבעל פה" שבה. ההנהגות והרעיונות שלא נכתבו רלוונטיות להנהגה בפועל של החסידות יותר מהרעיונות הכתובים. החסידות לא התמקדה בחיבור "שלחן ערוך" של עקרונות יסוד; עיקר חיותה הוא דווקא היותה "תורה שבעל פה"

לא אתיימר לקבוע מהי חסידות, מה גם שקשה למצוא שני ענפי חסידות שיסכימו על מכנה משותף מחייב, אלא בעיקר אעיר כמה הערות על מה היא לא.

טענתי העיקרית היא שהחסידות אינה 'רעיון' המנסה להגשים את עצמו בחיי המעשה ולגזור מציאות חדשה, אלא להיפך: הבסיס הוא המציאות, ולתוכה יש ליצוק תוכן רוחני. מתוך כך נגזר היפוך בחשיבות בין "התורה שבכתב" של החסידות ל"תורה שבעל פה" שלה. שווירץ מייחס ל"תורה שבכתב", קרי הרעיונות המצויים בספרי החסידות, מעמד של "חוקי יסוד". בניגוד לכך, ארצה לטעון כי לתורה הכתובה בחסידות יש מעמד משני ביחס לרובד של "תורה שבעל פה" שבה. ההנהגות והרעיונות שלא נכתבו רלוונטיות להנהגה בפועל של החסידות יותר מהרעיונות הכתובים. החסידות לא התמקדה בחיבור "שלחן ערוך" של עקרונות יסוד; עיקר חיותה הוא דווקא היותה "תורה שבעל פה".

 

מי בא בגבולו של מי

הנקודה היסודית שעליה אני חלוק עם הרב שווירץ, היא הקדמת המחשבה למעשה. רוחה של החסידות מתנגדת להבנתי לגישה זו. החסידות לא באה ליצור מציאות התואמת עקרונות שנחצבו מעולם המחשבה, אלא להיפך – היא מאירה בהלך המחשבה שלה את המציאות שעמה היהודי מתמודד.

שבירת הדיכוטומיה שבין גשם לרוח אכן מתבססת על הרעיון של קידוש החומר, אולם רעיון זה אינו אבוהון דכולהו דרכי החסידות. כל שכן שאין בכוחו לכפות שינויים העשויים לפגוע במטרה הגדולה של חיזוק היהדות בשטח, וחיזוק לב היהודים עצמם למען יעבדו את ה' בשמחה

אמחיש את כוונתי באמצעות רעיון דומה מתחום ההלכה. כידוע נחלקו פוסקי דורנו האם יש במשחק לגו משום בניין וסתירה בשבת, יש אוסרים ויש מתירים. שמעתי פעם את ניתוחו החריף של תלמיד חכם אחד בנוגע לשורש ההשקפתי של המחלוקת בנושא בין שני רבנים ידועים. לדבריו, הרב שנטה לראות בלגו בניין וסתירה התבונן בדבר רק מתוך ההגדרות שבסימן שי"ד באורח חיים, "דברים האסורים משום בניין וסתירה בשבת". מתוך הסתכלות זו, "לגו" עונה על ההגדרות, ומשכך נטה הוא לאוסרו. לעומתו, הרב המתיר דן ב"משחק הלגו" – אף שההגדרה "משחק" לא נחצבה מתוך סימן שי"ד גופא, אלא היא מציאות ארצית – ומעתה השאלה היא האם ההגדרות ההלכתיות של בנין וסתירה מתפשטות וחלות על המושג הארצי "משחק". משכך, הוא נטה לומר שלגו אינו בכלל מה שנאסר בסימן שי"ד.[1]

ניתן לומר כי החסידות מתאפיינת בתפיסה הדומה לזו האחרונה. התורה היא שבאה בגבולם של החיים ולא להיפך. ובהטעמה חסידית: התורה מאירה ומקדשת את חייו של היהודי, ולא שהיהודי הוא "היכי תימצי" לקיום התורה. החסידות עוסקת אפוא בהתבוננות על המציאות ובהתמודדות עמה, ועקרונות העל שמנחים אותה הם שמירת דרך האבות ועבודת הבורא בשלמות.

שבירת הדיכוטומיה שבין גשם לרוח אכן מתבססת על הרעיון של קידוש החומר, אולם רעיון זה אינו אבוהון דכולהו דרכי החסידות,[2] וודאי שאין בכוחו לכפות שינויים העשויים לפגוע במטרה הגדולה של חיזוק היהדות בשטח, וחיזוק לב היהודים עצמם למען יעבדו את ה' בשמחה.

לא ה"חומר" הוא שציפה שהחסידות תרומם אותו ממעמדו הנחות ותבסס תנועה שבה יזכה לכבוד הראוי לו, אלא היהודי שעיסוקו ב"חומר". החסידות שללה את הזלזול באלו שאינם לומדי תורה (ובמיוחד אם זלזול זה הרחיק אותם מיהדותם), מאחר שיש לעבוד את ה' באמצעות כל המצוות ועל ידי העם כולו. משכך, העיסוק בחיי המעשה אינו "בדיעבד", אלא הוא היהדות עצמה.[3]

 

 

עקרון קידוש החומר

העיקרון הגדול ששווירץ מגדיר לפיו את מהפכת החסידות הוא "קידוש החומר". לדבריו, שבירת הדיכוטומיה בין הגשם לרוח, בהבנה שגם הגשם הוא בעצם רוח, ושגם לגשמי יש תפקיד חשוב בעבודת האדם, היא שהביאה להעלאת מעמד דלת העם על חשבון משקלם של הלמדנים תופשי התורה.

רעיון קידוש החומר אינו עומד מעל מטרת ביצור החומות. וכך אכן מוכיחה ההיסטוריה החסידית בצמתים חשובים רבים: התמיכה בהיפרדות הקהילות בהונגריה, היחס לציונות ועוד. סוגיות אלה לא נידונו לאור עקרונות יסוד חסידיים בדווקא, אלא לאור עקרונות של יהדות חרדית, המשמרת את בניה בתוך מסגרתה

יש אמנם קשר בין הדברים, אבל לאור האמור לעיל, ארצה להציע כי החסידות לא ערערה על מעמד תלמידי החכמים, אלא ניסתה לתת מענה לערעור שעלה מהשטח. מתח בין המון העם לאליטה התורנית היה קיים מאז ומעולם בעם ישראל. בימי ראשית החסידות הוא תסס במיוחד, במקביל לתופעות דומות בעולם הלא יהודי שהביאו לשינוי הסדר הפוליטי באירופה כולה. העולם היהודי ניצב אפוא בצומת דרכים, שבו הוא נדרש להכריע כיצד להיענות לשינוי המעמדי הרוחש תחת רגליו. הדרך שבה בחרה החסידות היתה לרומם את המעמד הפשוט וליצוק טעם ביהדות שלו.[4]

מהלך זה ענה על החשש שדלת העם ימרדו בהנהגה התורנית או ישתקעו בעם-ארציות עד שיזנחו את עיקרי הדת, ועל עוד חששות דומים. מהלך זה מייצג את התפיסה שכל יהודי הוא קדוש וחשוב אצל יוצרו, ואין מקום להשפילו ולמרר את רוחו על כי לא זכה להיות מן האליטה הלמדנית. החסידות העניקה קדושה לדלת העם, על פי תפיסת "בכל דרכיך דעהו", ועל בסיס העיקרון שגם החומר הוא קדוש.

אולם, הרעיונות שנאמרו במסגרת זו אינם "חוקי יסוד" של החסידות, ואינם באים על חשבון המטרה העיקרית. אף רעיון קידוש החומר אינו עומד מעל מטרת ביצור החומות. וכך אכן מוכיחה ההיסטוריה החסידית בצמתים חשובים רבים: התמיכה בהיפרדות הקהילות בהונגריה, היחס לציונות ועוד. סוגיות אלה לא נידונו לאור עקרונות יסוד חסידיים בדווקא, אלא לאור עקרונות של יהדות חרדית, המשמרת את בניה בתוך מסגרתה.

נתבונן לדוגמא בדברי הבעל שם טוב (הובאו בהערה 3) על חשיבותו של ה"מחליף פרה בחמור" בפועל. ובכן, האמנם גדולי החסידות העדיפו בפועל את הכפרי על פני הלמדן? האם ביכרו להשתדך עם כפריים פשוטים או עם למדנים? התשובה ברורה. אף שהרביים החסידים עשו מאמצים לרומם את רוחם של היהודים הפשוטים, לא מצאנו שהם השתדכו אתם או עשו פעולות אחרות לקדם "חברה שוויונית" יותר. ואדרבה, מבחינות רבות שימרה החסידות את הבדלי המעמדות, ואף הוסיפה עליהם בדרישה לייחוס אבות. (דווקא עולם הישיבות הליטאי הוליד פתרון חלקי לבעיית שוויון המעמדות, שכן אפשר להיות גדול בתורה גם ללא ייחוס אבות.) כמו כן, אף שחל אצל חסידים פיחות מה במעמדם של לומדי התורה, לא נחשב הדבר לעיקרון מחייב. ואדרבה, החסידים המשיכו לכבד את התורה ואת לומדיה.

ראיה לכך שלמעשה אין לחסידות "חוקי יסוד" מחייבים ניתן למצוא בעובדה שבכל חצר חסידית מפרשים את יסודות החסידות בדרך שונה, מספרים סיפורים אחרים על הבעש"ט ושאר רועי החסידות, ומתוך כך מגדירים את המטרה בצורה שונה, ונוהגים בפועל בדרכים מגוונות, עד שכבר לא ברור אם רב המאחד על המפריד בין החסידויות השונות; אלה התפתחו בכל מקום לפי תנאי הסביבה. עם זאת, בכל התפתחות כזו ניתן לראות כי העיקרון המנחה היה שימור היהדות.

 

תורה שבעל פה

ביסוד ההנהגה החסידית קיים מרכיב נכבד של "תורה שבעל פה", או "דברים שלא ניתנו להכתב", ולרוב – הם נעלמים אף מעיניהם ומלבם של החסידים עצמם. פעמים שרובד זה משתנה, אם מפני השינויים במציאות, ואם מפני שדרכם של דברים שבעל פה להישכח.

כדוגמא ל"דברים שלא ניתנו להיכתב" אבקש להתבונן בהנהגה שאפיינה חסידים בעבר, שלא להתחשב בזמן תפילה. בספריהם של חלק מגדולי החסידות ניתנו לכך נימוקים שונים, ולרוב תירצוהו כענין של דיעבד, והתייחסו אליו כלדבר הטעון תיקון, שרק צדיקים נוהגים בו ואין לחסיד מן השורה לחקות אותו. אך דומה כי ההסברים של "התורה שבכתב", אין בהם כדי לתרץ את העובדה שחסידים למעשה לא דקדקו בעבר בזמן תפילה. ההסבר האמתי להנהגה החסידית היה בגדר "תורה שבעל פה". במסתו של הרב יהושע מונדשיין ז"ל, חסיד חב"ד גאה, הוא מצא לנכון לכתוב במפורש את הדברים שלא ניתנו להיכתב, והוא ניסח זאת כך:

החסידים שואפים לקיים את רצונו של הקב"ה ולא את דבריו. ובלשון משפטית: קיום רוחו של החוק עדיפה על קיום לשונו. החסידים משוכנעים כי רצונו הפנימי של הקב"ה הוא שהתפלה תהיה על דרך ואשפוך את נפשי וכד', וכדי להגיע לכך הם מוכנים לעבור אפילו על הלכות מפורשות, ללמוד, להאריך בהכנות, לאכול – והעיקר שתהא זו תפלה אמתית, גם אם אינה בזמן וגם אם לשון החוק מעדיפה את התפלה המיכנית והמדוקדקת על תפלה שאינה עומדת בקריטריונים הברורים של ההלכה.[5]

די בדוגמא זו בכדי להבין שלחסידים יש, או לפחות היתה, "תורה שבעל פה". בדוגמא דלעיל לא קשה לשער למה לא נכתבו הדברים בריש גלי: אמירות כאלה נחשבות אצל לא מעטים כפירה או פריקת עול ח"ו. יש שיאמרו כי אכן הודות לחרם שהכריז הגר"א על החסידים הלכו דברים אלו ונשתקעו. ואכן במהלך הדורות השתנתה הגישה, והגדיל לעשות האדמו"ר בעל אמרי אמת מגור בשנותו "סדרי עולם" ובתקנו בפועל להתפלל בזמן התפילה ע"פ הלכה. לענייננו אין זה משנה. מה שברור הוא שהדברים שכן נכתבו בספרי החסידות בסוגיה אינם משקפים בהכרח את המניעים העיקריים.

לא השפלת מעמד השו"ע יש כאן, אלא תפיסה שרצון הבורא גדול יותר ממה שניתן לצמצם לתחום ה"כתוב". לאור זאת ברור שאין לצפות שספרי החסידות ישמשו "שלחן ערוך" חלופי המחייב לעשות שינויים בשטח. שכן, כל עיקרה של ההנהגה החסידית הוא האמונה בכך שעבודת השם היא למעלה מן ה"כתוב"

מראשית החסידות, היו שטענו נגד החסידים שהם מזלזלים ב"שלחן ערוך". למעשה, לא השפלת מעמד השו"ע יש כאן, אלא תפיסה שרצון הבורא גדול יותר ממה שניתן לצמצם לתחום ה"כתוב". לאור זאת ברור שאין לצפות שספרי החסידות ישמשו "שלחן ערוך" חלופי המחייב לעשות שינויים בשטח. שכן, כל עיקרה של ההנהגה החסידית הוא האמונה בכך שעבודת השם היא למעלה מן ה"כתוב".

בתורת החסידות, האדם הוא במרכז ולא הספר. ידועה האמרה "הגר"א השאיר אחריו ספרים; הבעש"ט – אנשים". הדבר מתחבר לכך שהחסידות אינה יכולה להרשות לעצמה לכתוב הכל. חולשה זו מתבטאת בימינו במה שנקרא "השקפה". מאחר שבהתאם למסורת נמנעים החסידים מלכתוב מה שבלבם, זו נכתבה בדרך כלל על ידי ליטאים. ומתוך כך, גם ההשקפה של החסידים עצמם הולכת ומשתנה בהתאם להשקפה הכתובה והמנומקת. ב"יומן טאלנא" (עמ' 39) מובא ביטוי מעשי לכך: פעם ביקש אחד האדמו"רים להציע בישיבת מועצת גדולי התורה להקים ישיבות של חצי יום לימוד וחצי יום עבודה, ואמר לו האדמו"ר מגור ה"בית ישראל" זצ"ל, שאף הוא תומך ברעיון, לטובת בחורים שרק בישיבה כזו ילמדו משהו. אולם ההצעה הורדה מן הפרק עקב התנגדות גדולי התורה מהצד הליטאי. עוד מסופר שם כי האדמו"ר מטאלנא זצ"ל העלה רעיון דומה בפני הגאון מטשעבין, וזה הסכים לכך עקרונית, אבל אמר לו שהדבר ייתקל בהתנגדות עזה. (המקור הזה אינו מדויק, אבל גרעין של אמת בוודאי יש כאן). החסידים בדורות האחרונים לא העזו לצאת בריש גלי נגד עקרונות 'ליטאיים'. ההשקפה החסידית שאינה מחייבת "רק תורה" מעולם לא נכתבה.

***

ביקורתו של שווירץ על הפיכת הקהילה החסידית ל"חסידות קופת חולים", ש"אינה מרוממת את החסיד מבחינה רוחנית והופכת את חיי היומיום שלו לבעלי משמעות, כמו שביקשו הבעש"ט ותלמידיו לעשות", בהחלט ראויה לתשומת לב, וכן דבריו בהמשך על אודות שלילת העצמאות מבני הקהילה. אולם הדרישה לשנות את הכיוון, משום ש"החסידות דיברה דווקא אל המיוחד שבכל פרט וביקשה לתת שבילים בעבודת ה' שלא יחייבו את כולם לשבת בבית המדרש באותו אופן", אינה משכנעת. לא רק משום שהמאפיינים והעקרונות הללו אינם בהכרח מדרך החסידות, אלא מכיוון שהניסיון מוכיח כי החסידים יבחנו כל רעיון לפי תרומתו לביצור חומות היהדות ולהבטחת המשך שמירת תורה ומצוות בקרב צאצאיהם, אף אם יידרשו לשם כך לנקוט פעולות הנוגדות רעיונות חסידיים מובהקים, ששימשו בשעתם את המטרה העיקרית.

שינויים עשויים לקרות, וחלקם רצוי שיקרו, אבל אימוצם בחצרות החסידים לא יהיה לפי עקרונות כתובים, אלא לפי 'חוש ריח' חסידי, האמון להתמודד עם המציאות המשתנה מתוך זהירות יתרה וללא נטילת סיכונים.[6]

אסיים בדברי תורה הקשורים לפולמוס זה. לפעמים, הסיבה שדברים נשארים בגדר "תורה שבעל פה" היא מחמת רוב פשיטותם. וכדברי הרמב"ם בפירוש המשניות ריש פרק רביעי דמסכת מנחות:

ודיני הציצית והתפילין והמזוזה […] המשנה לא דיברה אל אלה המצוות דבר מיוחד לכלול דיניהן עד שיהא חייב לפרש אותו, וסיבת זה בעיני, לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חיבור המשנה, והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל אדם פרט וכלל […] ועל כן לא ראה לדבר בהן, כמו שלא הסדיר התפילה.

והנה, האדמו"ר מסוכצ'וב בספרו שם משמואל (פרשת בלק תרע"ד) מציע לשאלה זו יישוב מפתיע, המתקשר לענייננו, וזה לשונו:

על ידי שישראל עוסקים בדברים הגשמיים בקדושה ובטהרה, בזה מכניסים קדושה גם לגשם […] במדרש "לא הניח הקדוש ברוך הוא דבר שלא נתן בו מצוה לישראל. יצא לחרוש – לא תחרוש בשור ובחמור; לזרוע – לא תזרע כרמך כלאים" […] והיינו שמצות התורה שיש בכל דבר ודבר אינה מניחם להתגשם, כי ההלכות שבתורה מבערין את כל כחות הרע המגשמים. ועל כן תמצא שבענינים שהם מגשמים ביותר יש בהם מצוות והלכות ביותר […] לעומת מצוות ספר תורה תפילין ומזוזה וציצית שאין בה שום הנאת הגוף להתגשם בהן – אין בה אפילו משנה מיוחדת.

ולפי דרכנו, למדנו נקודת מבט חסידית נוספת על אודות "דברים שבעל פה".

 


[1] ראה שלחן שלמה, הערה שבריש סי' שיד.

[2] בחסידויות פולין אכן מקובל לראות רעיונות חסידיים כבסיס להנהגה בפועל, ותורת איזביצה אף מרחיבה ברעיונות חסידיים רדיקליים. אולם במחוזות אחרים שררה תפיסה שונה, פשוטה ומציאותית יותר, והיא המקובלת כיום למעשה בעולם החסידי.

[3] ראה מאור עינים, אגדות הש"ס, מסכת שבת דף לא: "…כי הנה עסק משא ומתן הוא גם כן עבודה ותורה כי כמה דינים יש על זה ואמר הרב הבעל שם טוב ע"ה נבג"מ כי אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא למשל אם לומד המשנה המחליף פרה בחמור הוא חשוב מאוד לפני הבורא ברוך הוא כ"ש אם עושה הדבר ומחליף פרה בחמור ומנהיג עצמו בזה על פי התורה, ודאי יותר חשוב עבודה מעולה, כי בכל דבר שיש בעולם הכל לא בראו אלא לכבודו, כי כל דבר קטן וגדול אינו מתנהג כי אם על פי התורה… ומכל דבר יכול לעבוד את ה' ולהכיר נפלאות הבורא ברוך הוא ושכל העליון ישיג מתוכו. וגם כן בפשוט, אם מתנהג על פי התורה דהיינו איפה צדק ומדה צדק ומאזני צדק הוא גם כן מקיים מצוה ישב ולא עבר עבירה וכו' וא"כ כשמתנהג כן אזי הוא עוסק בתורה תמיד אפילו בשעה שעוסק בסחורה."

[4] חשוב לציין כי אף במחוזות ה"מתנגדיים" שרר מתח דומה – בין הרבנים לראשי הקהל. ושם הוכרע כי הרבנים הם מנהיגי הציבור. אולם בניגוד לתיאור שמופיע בספרות המאדירה את "שלטון התורה" בוילנא – כגון ספר "עולמות טמירים" לפסח מרכוס – הרי למעשה, שלטונם היה מוגבל ביותר. [דווקא במחוזות החסידיים, ה"עמך" שלכאורה זכה בהכרה ובמעמד, לא ניצל זאת בכדי להקים מערכות שלטון פנימיות המורכבות מנציגי ה"עמך", אלא החזיר מרצונו ובתמימות את השלטון להנהגה הרוחנית – אדמו"רים, מגידים או רבנים]. והא ראיה – קיומו הרופף של החרם נגד החסידים. אילו החסידים היו מחרימים את המתנגדים, החרם היה קיים ומחייב עד היום, ואילו החרם נגד החסידים לא התקבל הלכתית לדורות הבאים. אפילו בעיצומה של הסערה, כאשר החסידים סבלו רדיפות, היה קיים בוילנא עצמה קלויז חסידי.
מעמדם של הרבנים כמנהיגים, נבנה על חשבון מעמד ה"פרנסים" ומוסד "שבעת טובי העיר" הוותיק, מוסד שנחלש בהדרגה ברחבי אירופה כולה, כאשר השלטונות הגבילו את כוחן של אוטונומיות קהילתיות דתיות.
זכר לדבר ניתן לראות בספרות ההלכתית:
בשו"ע (חו"מ ב) עדיין השלטון מסור בידי שבעת טובי העיר (מאחר שהציבור קיבלום עליהם כאילו היו בית דין הגדול שבירושלים, יעו"ש בנו"כ) ולא בידי הרב.
לאחר כשתי מאות, בזמנו של הגר"א, אנו כבר מוצאים את המוסד "בית דין" כבעל כח שלטוני דומה לטובי העיר, וכמוהו, אף הוא שואב כוחו מהסכמת הקהל (לדוגמא ראה חכמת אדם שער איסור והיתר כלל קב: "כל בית דין שבעירו וכן שבעה טובי העיר הנבחר על פי הסכמת המנהג שנוהגים בעירם יש להם דין כבית דין הגדול שיכולים לתקן תקנות ולהחרים ולהשביע וכל תקנה שתיקנו בחרם יש לו כל דין איסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא".
לאחר עוד כמה דורות, כבר מוצאים התייחסות לכוחו השלטוני של רב העיר. ראה ערוך השולחן (חושן משפט סימן ב): "וכח זה הוא רק לגדול בתורה או לטובי העיר, שטובי העיר בעירם כחם כב"ד הגדול, ובזמנינו מוטל על הרב וטובי העיר לגדור פרצות ישראל בכל יכולתם…" ומשמע מדבריו שה"גדול בתורה" כבר לא תלוי בהסכמת הקהל. רק טובי העיר [מוסד שכבר לא היה קיים בימיו כלל] הם אלו שנזקקים להסכמת הקהל, בכדי להיחשב כבית דין, אבל הגדול בתורה ובית דינו – הם הרי מקור הסמכות!
כך, בהדרגה, התבצרה והתקבעה מודעות שלטון התורה בתודעה החרדית, ובימינו מקובל לחשוב כאילו מאז ומקדם היה בסמכותם של רבנים לתקן תקנות ולחדש איסורים מכוח דעת תורה בלבד, ואף ללא שקיבלום עליהם אנשי העיר.

[5] מתוך: נזילותה של דרך החסידות – "עברה לשמה", או "אגרת לידיד". מן הענין לצטט כאן עוד מספר קטעים הפורשים את תפיסת העולם הזו:

"מדרכי החסידות הוא שלא לנטות מדרך ההלכה ימין ושמאל, להזהר עד קצה האחרון אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים, לבטל את השכל אל ההלכה ורצון ה' שאינו משתנה – בקיצור: מ'דארף זיין פרום. מאידך גיסא הכל יודעים כי החסידים לא גרסו את ה'פרומקייט', וה'פרומער מתנגד' הי' לגנאי. מה פשר הדבר?

מובן שהחילוק בין חסידישע פרומקייט ומתנגדישע, מתבטא בגמישותו ופקחותו של החסיד, לעומת המתנגד הנוהג בטמטום מרובע והולך עם הראש בקיר – מתוך הרגשה שהוא עושה בדיוק מה שנצטווה לעשות, ללא התחכמויות חסידיות.

ולכן לא יעלה בדעתו של המתנגד לאחר את זמן התפלה כפי שלא יעלה בדעתו לאכול מצה בסוכות. הוא יקום ויעמוד להתפלל מיד בקומו משנתו, ח"ו לא ילמד קודם התפלה כדי שתהא סמוכה למטתו, ולא יבטל תפלה בציבור אפילו אם לשם כך יצטרך לוותר על טבילת עזרא. ואם מן המהדרין הוא המשכימים ל'ותיקין', הרי שתפלתו תהי' בתכלית השלימות ההלכתית כשיעמוד לשמו"ע ושעון בידו לקבוע מתי בדיוק יתחיל בתפלה.

באים החסידים והופכים את הקערה על פיה: לומדים וטובלים קודם התפלה – אפילו אם יאלצו בשל כך להתפלל אח"כ ביחידות, אוכלים קודם התפלה אפילו אם ה'תענית' הקלה לא תזיק לבריאותם, ולבסוף אפילו מאחרים תפלתם אחר הזמן שנקבע בדברי חז"ל והשו"ע וברצונו וחכמתו של הקב"ה שאינו משתנה!

וכל כך למה? כדי לקיים את רצונו של הקב"ה! אמנם כל צעדיו של המתנגד ספורים ומדודים ומכוונים לדברי הש"ס והפוסקים ולדברי הבורא ית' עצמו, אבל החסידים שואפים לקיים את רצונו של הקב"ה ולא את 'דבריו'… זו דוגמה אחת מני רבות שבה החסיד שופט בשכלו כי עליו לנטות מן ההלכה הפסוקה כדי לקיים את רצון בוראו. אותו חסיד גם יתן צדקה יותר מאשר מותר לו ע"פ לשון ההלכה, יהי' מוכן לעבור על שבות דרבנן כדי לזכות במצוה (כידוע מר"ז ווילענקיס – מחסידי אדמוה"ז – שנסע בסוסו ועגלתו אחר התקדש ליל ראש השנה כדי שיגיע למקום ישוב וישמע קול שופר), ומאידך גיסא יוכל לבטל תלמוד תורה ומצוה כדי שלא יראוהו עוסק בהן ויכבדוהו (או שרצונו שיזלזלוהו), ויוכל לעבור איסור דאורייתא למען כבוד שמו – ככל הני עבירות לשמן שבדברי חז"ל, וכאותו א' מאנ"ש שהרים מהקרקע בש"ק דף סידור וטלטלו אמות רבות ברשות הרבים דאורייתא, כדי ששמו הק' לא יהא מונח בבזיון."

הדברים כמובן עוררו סערה (ראה לדוגמא: ישורון כ, עמ' תשמו ואילך; אגב, זה אירוני ש"הליטאי הסביר" מתחלחל נוכח דברי מונדשיין ורואה בהם סילוף היסטורי, במקום לראות בהם סיבה מוצדקת לחרם הגר"א). אני מניח שחלק מהקוראים אף יציינו כאן איזה "עפ"ל" פרטי, לצאת ידי חובת מחאה. האמת, גם חסידים ינועו באי נוחות נוכח שורות אלה. שוחחתי בעניין עם ר"י מונדשיין ואין צורך לומר שידע זאת היטב, אולם הוא בחר להשמיע ברמה את מה שראה כדבר שאין להתבייש בו.

[5] ומדובר מבחינת שיקולים רוחניים וחינוכיים בלבד. אין צריך לומר כי כל חצר חסידית היא גם מוסד כלכלי ועוד הרבה דברים, והיחס לכל שינוי יהיה מושפע משיקולים של יציבות הקהילה.

Photo by http://rebbe.org/, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons

 

17 תגובות על “לחסידות אין חוקי יסוד

  • כמה שיותר כותבים על החסידות אני יותר ויותר למרות שאיני מכניס את ראשי על מה שהיה לפני 300 שנה אבל היום דרך החסידות מאוד מסוכנת ויפה שעה אחת קודם אם לא רוצים שיקום פה טירוף שיהיה מאוחר מידי חייבים להחליט ולהילחם על זה מלחמת חורמה שרק מי שהולך לפי הגמרא והשולחן ערוך הוא יהודי כשר [הייתי מציע אפילו להפסיק עם המינוח חרדי] ומחוץ לזה הוא לא לפי דרך התורה כל השיטות האלו הוכיחו כעת בתקופת הקורונה שהם מביאות לרצח [כן רצח]

    • נכון שלפי הלך הרוח הקיים כיום בתקופת הקורונה התנהלות חלק מהחסידויות מזכירה מעט רצח ב"גרמא". ומסתבר באמת שההתנהלות הזו מקורה בעליונות ובמרכזיות הגורם הקהילתי בחיי החסיד, וכי בהינטל ה'אירועים' – הטישים והחתונות וכו' לא נשאר החסיד עם העוגן של חייו הרוחניים. אך בואו לא ניסחף. כמו שמותר עדיין לנהוג ולנסוע בכביש למרות שאנו שותפים באיזשהוא מקום להרג ולרצח המתרחש בו, לא מוטל עלינו להימנע מכך, רק להשתדל לא להיות גורם מזיק, כך גם בקורונה.

    • לשלמה, במקום לנסות לתרץ את החרפה הזאת רק החרפת את הבעיה, אתה מזכיר אדם שרצח את הוריו ואומר לשופט שיתחשב בו מפני שהוא יתום, באמת ליצור תחליף לעמל התורה [שכל אחד יכול להגיע לפי דרגתו עיין אור שמח על הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"א ה"א] יצרו טישים ורעבישע חתונות וקברי צדיקים ופולחן סביב מנהיג ועכשיו הקורונה לבד כדאי שיבוטלו כל הדברים האלו ואנשים יתחילו למצא יותר סיפוק בדף גמרא ואם קשה להם אפשר ללמוד עין יעקב שזה היום יש מהדורות ששוות לכל נפש

    • לשלמה, שכחתי להגיב שאני שומר על כל חוקי התנועה ומי שאינו שומר הוא באמת רוצח

  • 'אינני מתפלסף' זוהי גם פילוסופיה

  • וואו וואו כמה תענוג לקרא את דבריו של סופר מוכשר חריף שנון
    ומעל הכל תלמיד חכם אמיתי
    כמה עומק מונח במאמר זה, בכל משפט בכל מובאה
    היטיב הרב שמואל זינגר להגדיר ולרמוז את ההסתכלות הנכונה על החסידות תועלתה וחולשותיה
    תודה לך

  • לפי טענת מחבר המאמר אז הכותרת למעשה צריכה להיות אחרת ורדיקלית יותר מ״אין חוקי יסוד לחסיד״. אלא משהו כמו ״רצון ה׳ (לפי פרשנותו) מול שו״ע -החסיד בחר בראשון. ואולי יש כאן באמת חוק יסוד שאיני כתוב אבל היא עמוק וותיק מאז היווסדות החסידות. רצון ה הוא הדומיננטי ולכן הרועה הפשוט יכול לחלל (תרתי משמע) בחליל בתפילת יום כיפור ותפילתו טובה ומתקבלת יותר. וזאת אולי מהות האנרכיזם החסידי היוצא מול החוקים הנוקשים בשו״ע.

  • אשרי מי שיודע את רצון ה (שאינו כתוב בתורה), נביא גדול ממשה הוא.

    • אין דבר כזה לא כתוב הכל כתוב זו המצאה של כת החסידים בשביל להצדיק את הכוחנות שלהם

  • חשוב לציין כי אף במחוזות ה"מתנגדיים" שרר מתח דומה – בין הרבנים לראשי הקהל. ושם הוכרע כי הרבנים הם מנהיגי הציבור. אולם בניגוד לתיאור שמופיע בספרות המאדירה את "שלטון התורה" בוילנא – כגון ספר "עולמות טמירים" לפסח מרכוס – הרי למעשה, שלטונם היה מוגבל ביותר. [דווקא במחוזות החסידיים, ה"עמך" שלכאורה זכה בהכרה ובמעמד, לא ניצל זאת בכדי להקים מערכות שלטון פנימיות המורכבות מנציגי ה"עמך", אלא החזיר מרצונו ובתמימות את השלטון להנהגה הרוחנית – אדמו"רים, מגידים או רבנים]. והא ראיה – קיומו הרופף של החרם נגד החסידים. אילו החסידים היו מחרימים את המתנגדים, החרם היה קיים ומחייב עד היום, ואילו החרם נגד החסידים לא התקבל הלכתית לדורות הבאים. אפילו בעיצומה של הסערה, כאשר החסידים סבלו רדיפות, היה קיים בוילנא עצמה קלויז חסידי.
    מעמדם של הרבנים כמנהיגים, נבנה על חשבון מעמד ה"פרנסים" ומוסד "שבעת טובי העיר" הוותיק, מוסד שנחלש בהדרגה ברחבי אירופה כולה, כאשר השלטונות הגבילו את כוחן של אוטונומיות קהילתיות דתיות.
    זכר לדבר ניתן לראות בספרות ההלכתית:
    בשו"ע (חו"מ ב) עדיין השלטון מסור בידי שבעת טובי העיר (מאחר שהציבור קיבלום עליהם כאילו היו בית דין הגדול שבירושלים, יעו"ש בנו"כ) ולא בידי הרב.
    לאחר כשתי מאות, בזמנו של הגר"א, אנו כבר מוצאים את המוסד "בית דין" כבעל כח שלטוני דומה לטובי העיר, וכמוהו, אף הוא שואב כוחו מהסכמת הקהל (לדוגמא ראה חכמת אדם שער איסור והיתר כלל קב: "כל בית דין שבעירו וכן שבעה טובי העיר הנבחר על פי הסכמת המנהג שנוהגים בעירם יש להם דין כבית דין הגדול שיכולים לתקן תקנות ולהחרים ולהשביע וכל תקנה שתיקנו בחרם יש לו כל דין איסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא".
    לאחר עוד כמה דורות, כבר מוצאים התייחסות לכוחו השלטוני של רב העיר. ראה ערוך השולחן (חושן משפט סימן ב): "וכח זה הוא רק לגדול בתורה או לטובי העיר, שטובי העיר בעירם כחם כב"ד הגדול, ובזמנינו מוטל על הרב וטובי העיר לגדור פרצות ישראל בכל יכולתם…" ומשמע מדבריו שה"גדול בתורה" כבר לא תלוי בהסכמת הקהל. רק טובי העיר [מוסד שכבר לא היה קיים בימיו כלל] הם אלו שנזקקים להסכמת הקהל, בכדי להיחשב כבית דין, אבל הגדול בתורה ובית דינו – הם הרי מקור הסמכות!
    כך, בהדרגה, התבצרה והתקבעה מודעות שלטון התורה בתודעה החרדית, ובימינו מקובל לחשוב כאילו מאז ומקדם היה בסמכותם של רבנים לתקן תקנות ולחדש איסורים מכוח דעת תורה בלבד, ואף ללא שקיבלום עליהם אנשי העיר.

    • זה כבר היה בימי הגמרא, זה לשון תוספות סנהדרין ה' ע"א, דהכא שבט והתם מחוקק – משמע דשבט עדיף והא דאמר בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא. ושם) אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו ואומר רבינו תם דה"מ במילתא דאיסור והיתר דבני א"י חכימי טפי דאוירא דא"י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר בית דין הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר בירושלמי. והרבה פעמים יש את הביטוי בש"ס דבי ריש גלותא ולא לחיוב, מה שאני מדבר שלטון התורה זה היה למעשה רק עד שלמה המלך והתחדש בימי חזקיהו ושוב בימי יאשיהו ואחר כך השלטון המוחלט לצערנו הסתיים אני לא שולל דוקא את החסידים ולא מעדיף יותר מידי את המתנגדים כבר בימי הרמ"א זה לשון יורה דעה סימן של"ד סעיף מ"ח בהג"ה, אף על פי שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה, ובידו למחות, נתפס באותו עון, מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדין על גופנו ומאודנו (מהרי"ו סימן קנ"ז). הטענה שלי על כת החסידים היא משהוא אחר לגמרי ובכלל איני מתייחס לדורות קודמים למרות שהנודע ביהודה הגר"א ועוד התנגדו לחסידות אבל היו גדולי עולם שחשבו אחרת אני מתייחס רק לדורנו שהיום גם תנועת החסידות וגם עולם הישיבות פשטו אידיאולוגית את הרגל אצל החסידים הבעיה היא שאין לבחור או אברך וק"ו ילד דמות לראות אותה מודל לחיקוי אצל הליטאים למרות ששם גם יש שחיקה רצינית עדיין לפחות באופן רשמי הדמות צומחת מתוך עמל התורה אצל החסידים תינוק שנולד למשפחת אדמו"רים שווה יותר מגאון עולם שעמל מעל 80 שנה

  • אינו הוגן להצדיק ולהפוך כל שינוי ותמורה שקרו בקהילה החסידית לצורך שימור ויציבות הקהילה כדבר שנעשה ע"פ 'חוש ריח' חסידי שלכולם ברור שהוא נעשה מתוך אינטרס לשמר את השליטה, ע"ע מה שנעשה לאנשים שמעוניינים לעבור לאדמור אחר שלא כ"כ מצא חן בעיני הקהילה ההיא הרי ברור שזה התוצאה הישירה של העזיבה של חוקי היסוד [גם אם לאו דווקא הנקודות שכ' הרב שוורץ אבל מ"מ עזיבה של האינטרס העיקרי] וקידוש ה'קופות חולים' והגדלת האינטרס הציבורי על חשבון היחידים .

    • חבל על כל המלל הזה. אמונה עיוורת במנהיג, ללא שום ביקורות (כמו הדתות במזרח הרחוק) היא דבר מסוכן ועלולה לפתוח מאפייני כת לכל דבר.

    • ראה הערה 5

    • דרך אגב הגדלת האינטרס הציבורי על חשבון היחידים זה לא מאפיין רק את החסידים, זה מאפיין את רוב אם לא כל ראשי הישיבות שיכולים לא לקבל בחור או לזרוק בחור למרות שהם יודעים שייגרם לא נזק אדיר העיקר שיישמר השם הטוב של הישיבה.

  • צודק כותב המאמר שאין חוקי יסוד לחסידות ויש בה שיטות שונות (אגב, כך ארע גם לתנועת המוסר). למרבה הצער יש סכנה מסויימת כאשר אין חוקי יסוד: גלישה במדרון של מושגים כמו "קידוש החומר" ו"עבירה לשמה". גלישה כזאת עלולה להתבטא בפאר מנקר-עיניים, בנהנתנות, בתחרות על מכוניות וארועים, במחלוקות פנימיות (גם אלימות), בהקפדה על מנהגי הקהילה על-חשבון הלכות מפורשות…

  • לומר שמטרת החסידות היא לשמר את היהדות – זו אמירה מצחיקה וחסרת משמעות. כל הוגה יהודי רציני מנסה "לשמר" את היהדות בדרכו. כמו לדוגמה הרמב"ם שכתב את מורה נבוכים, בו ניסה להסביר את התורה על פי הפילוסופיה של אפלטון.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל