צריך עיון > סדר עיון > מה קרה לרעיון החסידי? > כשהווארעמקייט מתחיל להלחיץ

כשהווארעמקייט מתחיל להלחיץ

מאמר תגובה ל"מה קרה לרעיון החסידי?"

החסידות ביקשה לרכך את חרדת החובה שנלווית לעתים לעבודת ה', ולהוסיף לה חמימות ורגש. אך הרגש הדתי של החובה קם על יוצרו, והחמימות החסידית הפכה בעצמה למנוע לחץ רב-עוצמה.

כ"ט שבט תשפ"א

כששהיתי לפני כשנתיים בארה"ב, התפללתי בליל שבת בבית כנסת חסידי מקומי. לאחר התפילה ניגש אלי אברך חסידי והזמין אותי ל"באטע" [התאספות חסידים בליל שבת אחר הסעודה לשירה ודיבורי התוועדות] המתקיימת אצלו בבית.

אם אתה מקפיד על באטע בליל שבת, פנה אלי, אתה מוזמן לעשות זאת אצלי בבית. 'מקפיד'?! ניסיתי להבין, מה שייך להקפיד בזה? עד מהרה הוסבר לי שיש הרואים בבאטע חובה גדולה ומקפידים עליה בחומרה רבה, ואף רבי פלוני הבטיח שמי שיזהר בכך כל ליל שבת, אזי אף אם יידון לגיהנום חלילה לאחר מאה ועשרים, ירשו לו להצטרף בליל שבת לבאטע בעולם האמת. הבאטע, ההתוועדות החסידית – הביטוי של שחרור הנפש האלוקית, האותנטיות, והתפרצות הנשמה החסידית – הפכה להיות סעיף הלכתי ש'מקפידים' על קיומו והוא כפוף גם למערכת המאיימת של השכר והעונש.

הבאטע, ההתוועדות החסידית – הביטוי של שחרור הנפש האלוקית, האותנטיות, והתפרצות הנשמה החסידית – הפכה להיות סעיף הלכתי ש'מקפידים' על קיומו והוא כפוף גם למערכת המאיימת של השכר והעונש

כשקראתי את מאמרו של הרב שווירץ, הסוקר בשפה עשירה ומרתקת את היסודות המחשבתיים של ההשקפה החסידית ואת השינויים שעברה החסידות עד שהגיעה למצבה כיום, נזכרתי בסיפור זה.

הרב שווירץ מלין על כך שהשינויים שעברה החסידות הפכו אותה למערכת חונקת שאיבדה חלק גדול מערכיה המקוריים. אלא שהוא תולה שינויים אלו בשני גורמים חיצוניים: ההשכלה והשואה. אני נאלץ להסכים עם התמונה שהוא מציג, אך איני מסכים עם הסיבות שהוא מייחס לה. אכן, החסידות כיום היא בבחינת 'כלוב של זהב' כפי שכינה זאת הכותב. ההיבדלות הפכה עיקר, והממסד החליף את האותנטיות הרגשית שאליה שאפו מחוללי תנועת החסידות. הוא רואה את עיקר השינוי ביחסה של החסידות כלפי החומר: מעבר מפתיחות לעולם החומרי להסתייגות מפניו. אולם בעיני השינוי דומה יותר למה שקרה לבאטע – מעבר מספונטניות מנחמת לחרדתיות מאיימת.

הרב שווירץ רואה בשינויים שעברו על החסידות תולדה של אילוצים חיצוניים. דומני שניתן להציע הסבר הרואה בהם את הצד השני של מטבע החסידות, הטבוע ביסודותיה עצמם. לטענתי, ההשקפה החסידית עצמה עלולה להוליד את הנסיגה מהחומר ואת ההחמרה והחרדה שבעקבותיה.

 

מה קרה לרגש האנושי

לפני שניגש לתוכחה שמתוך אהבה מוסתרת, נפתח באהבה הגלויה. קשה להתעלם מההצלחה הכבירה של תנועת החסידות, המשתקפת בחיים הקהילתיים החסידיים.

כל הנקלע לבית כנסת של חסידי ויז'ניץ, בעלז, קרלין וכדומה בתפילת ליל שבת, יחוש על נקלה את האווירה החסידית החמימה, את נוסח התפילה מלא הרגש ואת התלהבות המתפללים. בכל כינוס של חסידים מורגשת איזו חמימות, שקשה למצוא דוגמתה במקום אחר. גחלת רגשות לוחשת כזו אחרי כמעט 300 שנות חסידות מלאות תהפוכות היא סימן מובהק לעוצמה הכבירה של הרוח החסידית.

דומה שיותר ממה שנפוצה הפרישות החומרית בקהילות החסידיות, נפוצה שם התופעה של פרישות רגשית – שלילת הלגיטימציה מרגשות אנוש פשוטים וטבעיים […] לרגש אנושי פשוט כגון אהבת המשפחה והילדים אין לגיטימציה

לאור זאת, במאמרו של הרב שווירץ עולה אחת החידות המתמיהות בנוגע לחסידות: איך יתכן שדווקא התנועה שקידשה את החומר ואת חיי המעשה הפכה להיות בדלנית יותר משאר קהילות החרדים, בשפה, בלבוש ובהימנעות מהמודרנה? הכותב מציע, שהבדלנות אינה אלא התגוננות מההשכלה. אך התגוננות זו אינה יכולה להסביר את הפרישות הנהוגה בקהילות החסידיות, פרישות שאינה קשורה להיבדלות מהעולם החיצוני המשכיל, ועניינה הנהגות מחמירות של קדושה וצניעות. שאלה זו מתעצמת בשל העובדה שהפרישות מזוהה בהגות החסידית עם המוסר הטרום חסידי, מוסר המגידים המייסר והמוכיח שבז לעולם הזה ולמנעמיו. החסידות שקידשה את החומר וגילתה את האלוקות שבחיי עולם הזה הפכה לדוגלת בפרישות עוד יותר מאחרים.

התמיהה גדלה שבעתיים בשל מה שאני מכנה "הפרישות הרגשית". דומה שיותר ממה שנפוצה הפרישות החומרית בקהילות החסידיות, נפוצה שם התופעה של פרישות רגשית – שלילת הלגיטימציה מרגשות אנוש פשוטים וטבעיים. רגש הוא דבר חשוב ביותר בעבודת השם אצל כל חסיד, אבל בתנאי שמדובר ב'רגשות קודש' של תפילה, עבודה ומצוה. לרגש אנושי פשוט כגון אהבת המשפחה והילדים אין לגיטימציה. הדבר בולט במיוחד בתורה החב"דית – היא עוסקת רבות בביטול היש העצמי על כל המשתמע מכך, אך גישה זו רווחת בכל החסידויות.

דוגמא בולטת לכך היא האמונה החסידית שאדם גדול אינו חש את הרגשות הפשוטים – הוא מעליהם. כלומר, בניגוד למוסר הקדם חסידי שלא דרש אלא שלא להיכנע לרגשות הפשוטים, הציב המוסר החסידי רף גבוה בהרבה: שמלכתחילה לא ירגיש האדם מה שלא נצרך להרגיש. וכך כותב המגיד מקוז'ניץ בעל ה"עבודת ישראל" בספרו בפרשת חיי שרה:

איתא, שבישר השטן את שרה שנעקד יצחק בנה וכמעט שנשחט ופרחה נשמתה. וצריך הענין ביאור, הלא הצדיקים כל רצונם וחיותם לעשות רצון קונם ומוסרים נפשם ומאודם ויוצאי חלציהם בעבור כבודו יתברך שמו, ואיך יתכן לומר על שרה אמנו הצדקת […] ששמעה מעקידת יצחק פרחה נשמתה מחרדה ובהלה כדרך פשוטי בני אדם אשר כל חיותם לגדל זרע ולהרבות הון ובפירוד הבנים או הממון כמעט ימותו?

בהמשך הדברים מובא תירוץ חסידי ששרה מתה מחמת דבקות. אך לענייננו די בקושיית המחבר להוכיח לנו כמה בלתי נתפסת בעיניו האפשרות ששרה אמנו תצטער על מיתת בנה יחידה שנולד לה בזקנותה "כדרך פשוטי בני אדם" חלילה.

בדומה לכך, השפת אמת בפרשת ויגש מבאר מדוע קרא יעקב קריאת שמע בפגשו את יוסף לראשונה אחרי כ"ב שנה: "טעם הדבר כי ירא לנפשו שעל ידי זה האהבה [אהבת יוסף, מ"ש] יישכח ממנו אהבת הבורא, לכן הוא מתדבק מקודם בו יתברך, ועל ידי זה נשכח ממנו אהבה הגשמית" (עמ' 249). הרגש אינו נחשב לדבריו משהו ששייך רק לפשוטי בני אדם, אבל מכל מקום, הצדיק דואג לשכח את הרגש הזה מחשש שהוא ישכיח ממנו את אהבת השם.[1]

על הרבי מרוז'ין מסופר שהתאבל קשות על פטירת אשתו. אך לפי החסידים, אבלות הרבי לא היתה סתם צער על מות רעיה אהובה אלא עסקה בעניינים נשגבים מזה. הרבי שאף כל ימיו לעלות לארץ ישראל, גורסים בחסידות, וכשגילה הרבי שאשתו, ה'פלג גופא' שלו, נקברת בחו"ל, הסיק מכך שאף הוא ייקבר בחו"ל ולא יעלה לארץ ישראל. כך הפכה האפולוגטיקה החסידית את אבלו של הרבי על מות אשתו לאבל נשגב הנוגע לעניינים שברוח.

אין בכוונתי לדון בהיגיון של אפולוגטיקה זו אלא בצורך של החסיד בה. האילוץ להמציא הסבר זה מוכיח לנו שההסבר הטבעי לתחושתו של הרבי, אבל כבד על מות רעיה, לא יכול להתקבל באוזני החסיד, והוא נחלץ להמציא הסברים נשגבים להצדיקה.

דוגמאות אלו הן זניחות לעומת הטרמינולוגיה היומיומית השולטת בחצרות חסידים, המשתמשת בביטוי "העכערע זאכן" [דברים נשגבים] כדי להסביר כל נטיה טבעית של הצדיק. אין צדיק שאוהב היסטוריה, למשל, אלא יש צדיק שיש לו עבודה טמירה בידיעת ההיסטוריה, וכן על זה הדרך. ההנחה היא שגדלות אינה הולכת יחד עם עניין פשוט בעולם, דבר שמזקיק למצוא צידוק נשגב לכל רגש אנושי, ופרשנות מפליגה לכל אפיזודה ארצית. גם רצונו של רבי שלא יגעו בסיגריה שלו הוא סיפור חסידי שמספרים אותו עם הסיומת "והוא פלא", כי לא יתכן שהדברים כפשוטם.[2] וכמובן, הצורך החסידי בסיפורי פלא ומופתים על טבעיים נולד מההנחה שהאדם הגדול אינו יכול להיות רגיל ואנושי.

האפולוגטיקה החסידית רואה איום באבלו של אדמו"ר על אשתו והופכתו לאבל על ארץ ישראל; האפולוגטיקה הליטאית לעומתה לוקחת אדם גדול שנראה שאין לו בעולמו אלא תורה, ומדגישה את רגשותיו האנושיים

שלילת הרגש האנושי בעולם החסידי חזקה הרבה יותר, להתרשמותי, מבעולם הישיבות הליטאי. כמי שגדל בקהילה חסידית אך למד בישיבות ליטאיות, נתקלתי בעוצמה רבה בהבדל בין העולמות ביחס לרגשות אנוש פשוטים. בעולם הישיבות אין מבוכה לתאר את גדולי התורה כבעלי רגשות אנושיים חזקים. ההדגשה היא רק שרגשות אלו אינם מעוותים את התמדת הרב בתורה או את שמירת ההלכה. כשנפטר הרב אלישיב זצ"ל התאמצו ספדניו להדגיש את הרבדים הפחות מוכרים של אישיותו. צערו הרב על פטירת בתו הרבנית אויערבך שימש שוב ושוב את המספידים על מנת להאיר את הפנים האנושיות בשתקנותו המתבודדת. כיוצא בו, מקורבי הרב שך מספרים בגאווה שנזקק לכדור הרגעה בזמן פטירת אשתו, ובוגרי ישיבת פוניבז' מעלים על נס את התמודדותו של ר' שמואל רוזובסקי עם דיכאון בעת מחלתו. כל אלו מעידים על גדולת אותן דמויות מופת, שעל אף היותם אנשים רגישים, הצליחו במאמצים כבירים להתעלות מעל רגשותיהם למען לימוד התורה והרבצתה. כללו של דבר, האפולוגטיקה החסידית רואה איום באבלו של אדמו"ר על אשתו והופכתו לאבל על ארץ ישראל; האפולוגטיקה הליטאית לעומתה לוקחת אדם גדול שנראה שאין לו בעולמו אלא תורה, ומדגישה את רגשותיו האנושיים.

פער זה בין העולם הליטאי לחסידי בא לידי ביטוי גם בחיי הפרט. נוכחתי בפער זה בחדות רבה בהדרכת החתנים שקיבלתי ערב חתונתי. המדריך מטעם הישיבה נתן לי קונטרס שאחת מכותרותיו היתה "גם הסטייפלר אהב את אשתו"; המדריך החסידי, לעומת זאת, חשף אותי ליסודות בזוהר ובספרי קבלה המשגיבים מאד את הקשר שבין בני הזוג. חברי מהישיבה הליטאית לא חשו נבוכים כלל להתלבט עם החברים ועם הרבנים אם המוצעת מוצאת חן בעיניהם אם לאו.[3] לעומתם, הנער החסידי נאלץ להתפתל מאד בבואו להסביר ש'היא' לא נראית לו. הרגש האנושי זקוק להשגבה בעולם החסידי כדי לקבל את הלגיטימציה לקיומו.

יודגש שבתורות החסידיות ניתן למצוא גם דברים המחזקים את הלגיטימציה לרגש האנושי. עובדה זו מגדילה את התמיהה: מדוע דווקא שלילת הרגש היא שקנתה שביתה רבה בלב החסיד, אף שהרעיון החסידי אינו דוגל לכאורה בפרישות ובסגפנות? בחיי הבדלנות ניתן לראות תגובה קהילתית לנוכח איום ההשכלה, כדברי שווירץ, אולם את הפרישות הרגשית לא ניתן לתלות בכך. מה עוד, שכפי שהדגמנו לעיל, פרישות זו היתה נוכחת בחיי החסידות עוד לפני התגבשות הקהילות הלוחמות בהשכלה.

 

מסר ההרגעה של החסידות

החסידות המקורית היא בעיני מעין תנועת העצמה דתית. זוהי תנועה שבאה לשחרר את הנפש של האדם הדתי מכבלי החובה הטכנית, ולהפוך את העבודה הדתית למוקד של רגש ושל חיות רוחנית. כשמתבוננים במסרים היוצאים מבית מדרשם של גדולי החסידות בדור הראשון, אנו מגלים רוח של נוחם, רוח של תקווה, רוח של "טעמו וראו כי טוב ה'".

הקב"ה אינו מופיע אצל החסיד כאל קנא ונוקם אלא כמי שמתרפקים עליו, דבקים בו, והוא מלא רחמים לאנושות בכלל וליהודים בפרט. בעוד שמגידי המוסר היו פותחים את דרשותיהם בניגון דרמטי של "אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה", התמקדה התוכחה החסידית בחיזוק הקשר והדבקות עם הבורא האהוב.

החסידות המקורית היא בעיני מעין תנועת העצמה דתית. זוהי תנועה שבאה לשחרר את הנפש של האדם הדתי מכבלי החובה הטכנית, ולהפוך את העבודה הדתית למוקד של רגש ושל חיות רוחנית

צריך להדגיש: גדולי החסידות ה'מרגיעים' לא היו אדוקים בדתם פחות מגדולי התורה האחרים. עם זאת, הם ניסו ואף הצליחו במידה ניכרת להוציא את היראה המצמיתה שבעבודת ה' ההלכתית, המעמידה במרכזה מושגים כמו "חובה", "איסור" ו"עונש". דוגמא לכך ניתן לראות במאמציהם של גדולי החסידות לאורך השנים לפרש את קללות התורה בצורה מקורית ודרשנית ואפילו בנימה של חיוך, כך שתיהפכנה לברכות, כמו בקלטת המפורסמת של הרבי מקלויזנבורג ז"ל על פרשת הקללות-ברכות.

החמימות החסידית בעבודת ה' באה לידי ביטוי בכמה דרכים. אנסה לפרטן:

בכל דרכיך דעהו, גם בחיי החולין והטבע. מוטו נפוץ בתורת החסידות הוא "בכל דרכיך דעהו", כלומר, ניתן לדעת את הקב"ה "בכל דרכיך", לא רק בזמן לימוד תורה וקיום מצוה, אלא גם בשעת עיסוק חול. מתוך כך, שללה החסידות את דרך הסגפנות שנחשבה עד אז לדרך הקדושה, ורוממה את מעמדם של עמי הארץ, כפי שהרחיב הרב שווירץ במאמרו. מכאן גם החיבור החזק של החסידות לטבע, גדולי החסידות ערכו תפילות בשדה (והאגדות מספרות שאף החיות הצטרפו לתפילתם), טיילו ביערות, פסעו בנתיבי נהרות וראו בכל ציוץ של ציפור מסר אלוקי.

גישה זו עברה דרך הרעיון שהאלוקות נוכחת בכל חומר, ולכל עלה יש ניצוץ אלוקי והשגחה פרטית.[4] תפיסה זו עוררה את חמת המתנגדים, עד שלפי האגדה, ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנא שהחרים את החסידים, אמר שמתקיים בחסידים הפסוק "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן", שכן הם מכניסים את האלוקות גם בעצים ואבנים.

פגם ותיקון מול שכר ועונש. אחד מיסודות הדת החשובים ביותר הוא האמונה בשכר ועונש. החסידות המירה את הטרמינולוגיה של שכר ועונש ב"פגם ותיקון". שינוי זה הפך את מנגנון הגמול למשהו שאינו נובע מכעסו של ה' על בריותיו, אלא מחוקיות רוחנית: כשם שנקבעה מציאות גשמית, שהנותן ידו באש נכווה, כך נקבעה מציאות רוחנית, שהעובר עברה 'פוגם' בעצמו וממילא הוא סובל. כך הפכה יראת העונש אצל החסידות ל"יראת חטא". לאור זאת, גן העדן והגיהנום המובטחים לעולם הבא אינם אלא תוצאה טבעית של מעשי האדם בעולם הזה ולא ביטוי של כעס על האדם. לפי הבעש"ט "האדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת", וממילא אם עסוק הוא בחייו בתענוגים רוחניים, תוכל נשמתו להמשיך להתענג בהם אחר מותו, אך אם הורגל בחייו רק בתענוג גשמי, לא יוכל להמשיכו לאחר מותו, והעדר אפשרות התענוג זהו הגיהנום.[5] נוסף לכך, שינוי ערכין זה השפיע על היחס ל"תשובה". בהגות החסידית, התשובה מתמקדת בתיקון הפגמים יותר מבכפרת העוונות.

לפי הבעש"ט "האדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת", וממילא אם עסוק הוא בחייו בתענוגים רוחניים, תוכל נשמתו להמשיך להתענג בהם אחר מותו, אך אם הורגל בחייו רק בתענוג גשמי, לא יוכל להמשיכו לאחר מותו, והעדר אפשרות התענוג זהו הגיהנום

מחובה הלכתית לעיסוק במצוות. גם את קיום ההלכה הפכה החסידות הבעש"טית לעיסוק חמים יותר, בחותרה להדגיש את החוויה בעשיית המצוות יותר מאת הקיום הפורמלי, את ה"לצאת ידי חובה". הדוגמא הבולטת היא אי ההקפדה על זמן התפילה ההלכתי. יצוין שאי ההקפדה אינה ענין שבדיעבד, אלא חלק טבעי מעבודת השם האמתית שהיא מעל לזמן ולמקום, ומשפיעים חסידיים נוטים לזלזל במקפידים על זמן התפילה, לאמר: הם עובדים את השעון.

 

הווארעמקייט שהפך ללחץ

שלשת המתחים הפנימיים שבאה החסידות לפתור: המתח בין קודש לחול, בין יראת עונש ליראת חטא, ובין חובה פורמלית לחוויה פנימית, הם אינהרנטיים לעולם הדתי שאנו חיים בו. כבר בתחילת מסכת אבות אנו מוצאים את שלוש האזהרות אלו: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס." לא לעשות דברים מפחד העונש, אלא לעבוד לשם הדבר עצמו, מאהבה, מחיבוב המצוות. בהמשך מלמדת אותנו המשנה: "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון", ו"אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". כל אלו הם מסרים חסידיים לעילא. אולם, הסיבה שהיה צורך להזהיר על דברים אלה, היא שבתוך עולם של מצוות קל מאד להישאב להווי של "להקפיד על הבאטע". לא משנה עד כמה תהיה המצוה עשירה ומשמחת, כל עוד היא נשארת במסגרת של "מצוה", היא עלולה להפוך אצל האדם לחובה פורמלית, המכוננת הבחנה בין "קודש" ל"חול", והוא עושה אותה כדי "לצאת ידי חובה", מיראת עונש.

החסידות לא ויתרה על העולם של השלחן ערוך, והיא לא כיוונה לכך חלילה. לפיכך, כל 'הקלה' שהחסידות הציעה, לא נוצרה דרך ויתור על ערך אלא דרך הצבת ערך חילופי, וממילא לא רחק היום שהערך החילופי אכן תפס את מקומו והוא עצמו הפך להיות "חובה", שיש בה "יראת עונש" וקפידה.

וכך, ההתרחבות של החסידות, ה"בכל דרכיך דעהו", יצרו פוטנציאל ל"הרחבת תחום המאבק" – פתאום החיים כולם הפכו לזירת מאבק, ששוררים בה יראת העונש, ההקפדה, החובה וכל היתר. אפילו שיחת רעים על פיצוחים ובירה בליל שבת יכלה להפוך לחובה דתית, ל"הקפדה על באטע".

ההתרחבות של החסידות, ה"בכל דרכיך דעהו", יצרו פוטנציאל ל"הרחבת תחום המאבק" – פתאום החיים כולם הפכו לזירת מאבק, ששוררים בה יראת העונש, ההקפדה, החובה וכל היתר. אפילו שיחת רעים על פיצוחים ובירה בליל שבת יכלה להפוך לחובה דתית, ל"הקפדה על באטע"

ביטול הסגפנות לא נתן היתר לתענוגות, אלא הציב ערך חילופי של קידוש החומר. קדושת החומר משמעה שאינך נצרך לפרוש מן החומר אלא לקדשו ולרוממו. ממילא לא רחק היום שדווקא החסידים יצדדו בפרישות, אך לא בתואנה של גסות החומר אלא דווקא בשל קדושתו.

בעיני האדם הקדם-חסידי, החומר הוא נמוך ושפל ודבר לא ירומם אותו. אולם האדם חייב מגע מסוים עם החומר, וההכרח לא יגונה. משום כך הוא יכול ליהנות מעולם החולין ללא נקיפות מצפון. צריך לחיות עם אישה, צריך לאכול ולישון ולעשות שאר צרכי הגוף. לא עושים מכך עניין. עבור החסיד, לעומת זאת, החומר הוא דבר בעל פוטנציאל לקדושה עליונה. ממילא, היתר ההנאה מהעולם הזה אינו קולא – הוא מטיל עליו חובה לקדש את החומר. ומי שאינו יודע לעשות זאת כראוי עדיף לו לפרוש כליל. שהרי כיצד אפשר לאכול סתם? כיצד אפשר להתייחס בגסות הדעת אל החומר הקדוש?

ניתן לומר שהעולם הטרום חסידי אמנם ראה בחומריות דבר מה גס וחסר ערך, אבל דווקא משום כך הוא נותר אדיש כלפיה. הלמדן משאיר את הקדושה בבית המדרש ונוהג בביתו כאחד האדם. חיי החולין לא הוקדשו לגבוה והוא אינו עושה מהם עסק. לעומתו, החסיד המקדש את החומר והנצרך לדעת את השם בכל דרכיו, גם בביתו אינו יכול להיות כאחד האדם. מעשיו צריכים להיות נשגבים, ולרגשותיו הפשוטים אין מקום. לא נשארה אפוא בחיי החסיד אף חלקה נטולת חובה דתית של עבודה וקדושה. גם המעשה הטריוויאלי ביותר, הרגש הפשוט ביותר, מכילים פוטנציאל רוחני נשגב. כך התפתחו בעולם החסידי הפרשנויות המפליגות לכל מעשה פשוט של צדיק.

על רקע זה צמח מוסד הצדיק. אם הגדלות הנדרשת היא בלתי אנושית, אם האדם השלם אינו מתאבל על מות בנו או אשתו, הרי שללא ספק זו אינה דרך הסלולה לרבים. זו אינה התורה המונחת בקרן זווית וכל הרוצה יבוא ויטלה. לא כל אחד יכול לזכות לכך, תהיה עבודתו גדולה ככל שתהיה. רק אותם בעלי זכייה מועטים ש'נולדו על ההר',[6] בניהם של הצדיקים מהדורות הקודמים שנולדו מלכתחילה על ידי פעולותיהם הנשגבות שאין לנו השגה בהם, רק הם היכולים לזכות לאותה טהרת לב שתקדש את פעולותיהם הפשוטות ואף התמוהות. המון העם ואף תלמידי החכמים יכולים רק לגעת באותה שלמות, על ידי התקשרות לצדיק. כך הפכה החסידות של הבעש"ט, שגרסה "נשמת אדם תלמדנו",[7] והאמינה באינדיבידואליות ובעצמיות האדם, לחסידות של התבטלות לצדיק.

אף החלפת החטא ועונשו בפגם הניתן לתיקון הפכה ברבות הימים למוקד של לחץ דתי. שהרי לאיסור הלכתי יש גבול ומידה; זה לאו וזה חייב כריתות וכן הלאה, והרמב"ם אף מציע סדר כפרה לכל דרגת חומרה. הפגם, לעומת זאת, הוא מושג חסר גבולות, ומי יודע מה גודל הפגם שנפגם בעולמות העליונים בכל עברה, ואנה אנו באים.

ההתרחקות מפורמליות ההלכה גם היא הושגה דרך הצבת ערך חילופי. הערך של עבודת השם בהתלהבות וברגש החליף את ערך ההיצמדות לכללי ההלכה. אלא שעד מהרה הפכו ההתלהבות והרגש עצמם למעין הלכה חדשה. כך, על ההלכה הוותיקה נוספו לחסידים חובות דתיות חדשות: מקוה, טיש, התוועדות, התקשרות לצדיק ועוד. הדבר הלך וצבר תאוצה, עד שבזמננו, חלק נכבד מהקהילות החסידיות מוציאות לאור סידורי תפילה מיוחדים המפרטים את ההלכות החדשות, מתי צריך לשיר זמר זה ומתי ניגון זה. כך גם פריטי הלבוש הייחודיים והמנהגים החסידיים. האחרונים כוללים לפעמים אפילו סדר מדויק של המאכלים בסעודות שבת – כללים משמעותיים שדנים בהם בכובד ראש.

דומה אם כן שהחנק הנפשי שמתאר הרב שווירץ אינו תוצר של אילוצים מערכתיים חיצוניים גרידא אלא תולדה של עולמה הדתי של החסידות. האתגר להחזיר עטרת החסידות ליושנה נעשה משום כך מורכב יותר, ומצריך עדינות רבה בשימוש במושגי היסוד של החסידות – תנועה שלדעת הכל שאפה להחיות רוח שפלים ולרומם לב נדכאים.

 


[1] יש לציין שהשפ"א מציין לפי' המהר"ל בגור אריה, אך המעיין בדברי המהר"ל יראה לנכון שהמהר"ל כיוון למשהו שונה, ואף השפ"א עצמו מציג את פירושו כפירוש שונה מפי' המהר"ל. ליתר בהירות יעויין בקונטרס משמר הלוי להגרמ"מ שולזינגר עמ' קד.

[2] "שמעתי מאבי ז"ל… כשהתחילו לזמר הכלי זמר, והרה"צ מהוסיאטין בעת ניגון הכלי זמרים עזב את הציגארעט שפיטצעל [מחזיק סיגריה ששימש גם כקישוט מלכותי] על השולחן… והרה"צ מקארלין שישב בסמוך נטל את הציגארעט שפיטץ לראותו, ואחזו תיכף מרן אדמו"ר הזקן בידו ולא הניחו ליטלו, ואמר בלשוה"ק: טשעפעט נישט [לא לגעת]. והוא פלא." כתבי חסידים ראשונים לבית רוז'ין, עמ' 16.

[3] כשאחד מרבני הישיבה היה דואג מיזמתו לשאול את המתייעץ "היפה היא בעיניך?".

[4] צוואת הריב"ש, אות קמא.

[5] ראה בהרחבה ערבי נחל, פרשת שלח דרוש א; צפנת פענח, פרשת בשלח; תולדות יעקב יוסף, פרשת בא ופרשת כי תבוא; תניא א, ה, שפת אמת, יתרו תרנ"ו. יש לציין שמאבי מורי שליט"א שמעתי פרשנות שונה לסיבת ההתמקדות בפגם ותיקון במקום בשכר ועונש. לדבריו, זה נובע מהרצון לא להתעסק בשאלות של אינטרס אישי המתבטאות בשאלות השכר והעונש אלא בשאלות העוסקות בתיקון העולם כולו כשאלות הפגם והתיקון.

[6] משל חסידי עתיק יומין שמפרש מדוע בני הצדיקים בדרגה גבוהה יותר מחסידים בעלי תורה ועבודה, כי הם, כלומר בני הצדיקים, נולדו מלכתחילה על ההר, בדרגה רוחנית שאין לנו השגה בה, בעוד כל השאר נאלצים לטפס את ההר כל חייהם ולעולם לא יגיעו לפסגתו.

[7] אמרי פינחס לתלמידו הרה"ק רבי פנחס מקאריץ, עפ"י מאמר חז"ל חגיגה טז, א.

Photo by S F, CC BY 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by/3.0>, via Wikimedia Commons

7 תגובות על “כשהווארעמקייט מתחיל להלחיץ

  • הנושא מאוד בעייתי לדורנו, אני חוזר ואומר איני יודע מה היה בדורות קודמים לא חייתי אז אבל היום בדורנו השיטות האלו פסולות מעיקרן ומאוד מסוכנות כל שיטת ההעכערע זאכען זה בדורנו אפשר להיות עבריין מסוכן, כשייתי בחור בישיבה קטנה [חסידית אבל לא חניוקית שוונאנצית] אמרו לנו את ההבדל בין גאון לצדיק גאון זה כאב ראש וצדיק זה כאב בטן כשילד לא רוצה ללכת לחיידר ואומר שכואב לו הראש מודדים לו את החום ואם אין לו חום שולחים אותו לחיידר אבל אם ילד אומר כואבת לי הבטן קשה לבדוק את זה, אותו דבר כאן גאון אתה יכול לבדוק את הגאונות שלו אבל צדקות תמיד אפשר למכור את הלוקש של העכערע זאכען. כאחד שחי בתרבות החסידית לפני ולפנים וכן בתרבות של עולם הישיבות [שאין לו שום קשר לשיטה הליטאית הקלאסית זה סוג של זן חדש] קלטתי שאנשים פשוט חיים בבועה דמיונית שאין שום קשר בינה לבין המציאות, באיסלם מי שיודע מה שהיה אסור להמון העם הותר לשליטים וד"ל. זה למעשה מה שקורה אצל האדמו"רים דבר מאוד מאוד חמור הם למעשה נהנתנים כמו כולם הם לא הוצנחו מהשמים לאחר פטירת אביהם/סבם/אחיהם/מחק את המיותר, הם גדלו בתוכנו והיו אנשים רגילים לחלוטין, האמונה התפלה שהם קיבלו רוח ממרום לא מקובלת עלי הפנטזיה הזאת כשהם נוסעים לנופש בשווייץ הם נהנים כמו כולם שלא יקשקשו שהם מעלים שם נשמות. לפני למעלה מארבעים שנה אדמו"ר מסויים החליט לבקר באתר חדשני שנפתח זה עתה לציבור היה אתר ראשון ויחיד מסוגו, טיפש האדמו"ר לא היה והוא הפעיל קשרים להגיע לשם לפנות בוקר [מוכר מאיזשהו מקום] עתונאי זריז קלט את האדמו"ר וצילם אותו באתר הזה, כולם היו בטוחים שערכו ירד בעיני חסידיו, לא מיניה ולא מקצתיה ברגע שזה נודע לחסידיו נהיה אצל החסידים """"""""""גרויסע עיניין"""""""""""""לבקר שם

  • ואולי אפשר לומר כך: "חסידות" מובנה (לפי המסילת ישרים) – לפנים משורת הדין, והיא תלויה לגמרי בהתנדבותו של היחיד להוסיף בעבודת ד' – מתוך אהבתו (ע"ש באריכות). בראשית החסידות זה היה המצב. ואז נהפכה ההתנדבות והרצון לחובה – ואיבדה את הצידוק להיקראות בשם "חסידות". וכיון שהמשיכו לנהוג את מנהגי החסידות בתור חובה – זה חזר כבומרנג.

  • החסידות היא כמו כוורת, יש מלכה ויש הרבה פועלות שלעולם לא יתקדמו להיות מלכות (ויש בכוורת גם את הזכרים שאצל החסידים אלו היו דווקא הנקבות).

    זו גם הסיבה שאצל חלק האדמור"ים, חיי החסידים חשובים פחות מצרכי האדמו"ר (ראינו זאת בשואה כשהצילו את האדמור"ים, ורואים זאת בקורונה כאשר אצל חלק מהחסידיות היה חשוב לשמור על "שיגרה", כולל אי לבית מסכות, צפיפות חתונות ענק ע"ח חיי כמה חסידים שימותו בגלל אירועים כאלו).

  • אוי ואבוי…. לקחו דבר טוב והפכו לחובות ואיסורים. יותר חמור ממה שהיה קודם. כל הרעיון של החסידות אבד. עכשיו אני מבינה את כל 'ההלכות' המוזרות שבין איש לאשתו. כל החסידות כפי שהיא נראית היום בטעות חמורה יסודה.

    • ההלכות המוזרות הם בעיקר מחסידויות פולין, שהושפעו מאווירת פולין האדוקה מאד.

  • בשביל לבדוק האם הדך נכונה או לא צריך להגיע לסוף… בשביל לראות אם עץ מוצלח יש לבדוק את הפירות

    אחוז הנשירה בציבור החסידי הוא עצום!!! הרבה יותר מכל אוכלוסיה אחרת!! וכשאני מדבר על נשירה זה לא רק משפחות שפרקו עול אלא על אלפי צעירים שהולכים בשבת עם שטריימל אבל איון לו שום משמעות… במהלך השבוע עם ג'ינס ואיפון…

    לבחור ליטאי יש מסגרת חונקת של בגדים אבל אפשר להסביר את ההיגיון שמצריך לבוש תואם כמו מדים ויש גם טווח גדול שאפשר לשחק בו ולהרגיש שונה
    לבחור חסידי אין מה להסביר שמקפלים גרביים בגלל שפעם פעם היה בוץ אז מסבירים שזה שמונה בגדים של כהן גדול…. הדבר היחיד שניתן להסביר זה הגאוות יחידה! אצלנו הולכים עם שחור בשבת ולבן בחג … למה? ככה… אנשים כמו מכונות.. אותם משקפיים ואותם נעלים..
    אם מישהו שינה משהו קטן זה כאילו אכל בכיפור..

    אצל הליטאים מי שמתפרפר זה בגילאי 13\18 – יש מסגרת ישיבתית ברורה ולוחצת עם יעד של שידוך\דירה ומי שלא מסוגל ללמוד נפלט
    אבל מי שעובר את גיל 19 ימשיך בדרך החרדית עד גיל 90. למרות שעד סוף ימיו המסגרת החרדית מחייבת אבל זה כבר פחות לוחץ.. אם הוא רוצה הוא יכול לעבור לאזור יותר מודרני או לשלוח את הילדים למוסד פחות חניוק

    אצל החסידים חזרו בשאלה גם אנשים נשואים וגם עם ילדים כי המסגרת ממשיכה ללחוץ עד 120 ומי שטיפה יוצא מהתלם נשרף

    חסידי גור רבים שיצאו בשאלה אמרו שהמשבר הגדול היה לא לאכול בכיפור אלא שעברו על איזה חומרה… להסתכל על האישה היה כ"כ חמור שאחרי שהוא שבר את זה אז כבר לשכב עם נידה לא היה כ"כ נורא

    • לאיש טוב מאוד, הקושי הזה החל בעיקר ב40 שנה האחרונות שהחסידויות הגדולות כמו גור בעלזא וויז'ניץ התחילו להשתדך בעיקר בינם לבין עצמם, מי שרוצה לצאת מהחסידות פירושו לצאת מהמשפחה המורחבת ולהרגיש נטע זר, יש כמובן הרבה אמיצים שאומרים למשפחה לא, אבל האחרים נשברים ומידרדרים. אצל הליטאים הנערוויסטים הבעיה חמורה אפילו יותר מהחסידים, אצל הליטאים שהתכוונת הם בעיקר תלמידי רבי גרשון אידלשטיין שאצלהם המטוטלת נעה בין פרומער [לא עם ocd] לבין מודרני עד מאוד מודרני, אבל הפרומערס אצלהם הבעיה היא אפילו יותר חמורה מהחסידים. יש דוקא חסידויות די ליברליות אבל גם שם יש נשירה חזקה, הסיבה האמיתית לנשירה אצל החסידים היא לאו דוקא כל הנערווים שלהם, אלא כי לצערנו אצל החסידים לימוד תורה אינו בראש הפירמידה וברגע שהלימוד לא תופס את העיקר הסיפור אם החתול שראה את העכבר יוצא מקופסת הטבק של רבי יונתן אייבשיץ קורה לעיתים קרובות מאוד.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל