לאן נעלם הצדיק?

מאמר תגובה ל"מה קרה לרעיון החסידי?"

ההצעה לחדש את החסידות לאור קווי היסוד המקוריים שלה סובלת מחולשה מרכזית: היא אינה משאירה מקום ל"צדיק". החסידות העכשווית זקוקה בהחלט להתחדשות רוחנית, אך היא אינה יכולה לעשות זאת ללא הצדיק.

כ"ב שבט תשפ"א

מאמרו של הרב שלמה שווירץ מבקש להחיות מחדש את הרעיון החסידי של קידוש החומר, שנזנח לדבריו על ידי הקהילות החסידיות בנות זמננו. שווירץ מציע לשנות כמה מקווי היסוד המאפיינים את החסידות כיום ולהמירם בקווי יסוד שאפיינו לדעתו את החסידות המקורית. בלי להכנס לתוכן ההצעה של שווירץ, לדעתי עצם היומרה להציע שינוי של קווי היסוד החסידיים צריכה עיון, לא בגלל מה שיש בה אלא בגלל מה שאין בה: הצדיק, או כפי שהוא נקרא בימינו – האדמו"ר. שווירץ משרטט חזון נפלא בעיניו להתחדשות חסידית בת ימינו; הוא רק שוכח פרט קטן אחד – שלכל חסיד יש אדמו"ר.

 

הדומיננטיות של הצדיק

הרב שווירץ מציע להקים קהילה חסידית עם מאפיינים 'פתוחים' יותר. עם זאת, מהצעתו נעדרת באופן בולט כל התייחסות לשאלה מי יהיה ה"צדיק" של אותה קהילה חסידית. שווירץ מציע במובלע להמיר את הצדיק באברך החסידי: "האברך החסידי שזכה ללמוד תורה בכולל יהיה מחונך ומוכשר לשמש מגיד שיעור מוצלח לחבריו שעובדים רוב היום, ולהטעים להם כל ערב את טעמה הערב של התורה, ובכך ימלא את התפקיד של הצדיק החסידי המקרב את ישראל לאביהם שבשמים." בסוף דבריו הוא אף רומז שהחסידות יכולה להסתדר גם בלי "צדיק", כמו ברסלב וחב"ד.

אולם, דומני שאין אפשרות ליצור חסידות אמתית בלי "צדיק". גם ברסלב וחב"ד מתבססות על צדיק כלשהו שאליו מתקשרים, והוא נוכח אצל חסידי קהילות אלה בכל רמ"ח ושס"ה, אלא שהוא נפטר זה מכבר. אי אפשר לדמיין חסידות בלי "צדיק" שאליו אפשר להתקשר. המחיר שחסיד ישלם על אי דבקות בצדיק הוא ערעור עולמו הרוחני. התיאור של הצדיק במאמרו של שווירץ רחוק מהדומיננטיות שלו בעיני חסידיו. תאור הצדיק המקרב את עמי הארצות והכפריים, יורד אליהם ממרום השגותיו ומקרב אותם לעבודת ה', אינו ממצה את המשמעות הכבירה והדומיננטיות העמוקה של תפקיד הצדיק בחייו של החסיד.

אין אפשרות ליצור חסידות אמתית בלי "צדיק". גם ברסלב וחב"ד מתבססות על צדיק כלשהו שאליו מתקשרים, והוא נוכח אצל חסידי קהילות אלה בכל רמ"ח ושס"ה, אלא שהוא נפטר זה מכבר. אי אפשר לדמיין חסידות בלי "צדיק" שאליו אפשר להתקשר. המחיר שחסיד ישלם על אי דבקות בצדיק הוא ערעור עולמו הרוחני

בהגות החסידית, ה"צדיק" הוא המקשר בין האדם לבין הקב"ה. את הדבקות הרבנית בתורה לא המירו החסידים בהעלאת ניצוצות אינדיבידואלית, כל אחד לפום דרגא דיליה, אלא בדבקות בצדיק. לפי גישת החסידות, האדם לבדו אינו יכול להגיע לקרבת ה' כראוי בלא עזרת הצדיק ובלא ההתבטלות אליו. כך כותב למשל המגיד מקוז'ניץ, אחד מאבות החסידות:

וכמו כן הבורא ית"ש נראה כרחוק ולאו כל אדם יוכל לדבק בו ית'. אך יהיב לן עצה לדבק בצדיקים שהם השכנים להבורא ית' ולקרבה אליהם ואז יוכל לעלות עמהם וזה האדם הרוצה לקרב עצמו אל הצדיק צריך להפקיר עצמו עם כל אשר לו לזה הצדיק. ואז יוכל לקרב אליו ולדבק בו. (עבודת ישראל למגיד מקוזניץ אבות ב, ט)

אצל ר' יצחק אייזק מקומרנא, אחד מהמפורסמים באדמו"רי גליציה, מודגשת אי היכולת ללכת בדרך החסידות ללא דבקות ברב:

כי עיקר לתלמיד שידבק עצמו באהבה עזה ובלב ונפש ומאודו אצל רבו ואז ילך בדרך נכון וישר וגם יאצל מן הרוח אשר עליו וישפיע לתלמידיו ובלבד שיהיה בדביקות אהבה עזה ויעמוד בכל הנסיונות שיעבור עליו מענין דביקות ואהבת רבו ואז תצליח ואז תשכיל וכל אלו שלא היה להם רב מיוחד דבוק בדביקות אהבה עזה בלב ונפש לא הצליחו. (נוצר חסד אבות ד, ט לר' יצחק אייזק מקומרנא)

ואכן, עד ימינו מחונך החסיד מגיל צעיר להפנות את כל תשומת לבו ל"צדיק", ושיחת החסידים נסובה על מעלת ה"צדיקים" אבות החסידות, דרך אדמו"רי החסידות עד לאדמו"ר הנוכחי של החצר שאליה הם משתייכים. בחינוך החסידי, אפילו לתנועות הפשוטות של הצדיק יש משמעות בעולמות עליונים, כפי המסופר בפי חסידים לאלפים. יש מקומות שהגדילו לעשות והם בוחנים ילדים ובחורים על התנועות של הרבי ועל האופן שבו הוא בוצע את החלה ואוכל את הדגים. יש חסידויות שבסעודת ליל שבת שרים בהן שירי התקשרות לצדיק. שפה פנים-חסידית שגורה מדברת על "לעשות נחת רוח לרבי", ולשם כך יעשה החסיד יותר מכפי יכולתו. השבתות והחגים כולם סובבים סביב השולחן של הרבי, והשמחות במשפחתו תופסים מקום גדול מאוד אצל החסידים. השתתפות בחתונות של בני הרבי ונכדיו נחשבות משפיעות שפע ישועות על כל המשתתף בהם, ועוד ועוד.

לפיכך, קשה לראות חסיד שעוזב את הרבי שלו בלא שנפער אצלו חלל רוחני ונפשי עצום. המחיר של החלל הזה הוא תחושת ריקנות רוחנית. שווירץ מציע למעשה שינוי רדיקלי עבור אדם שגדל על ברכי החסידות. אימוץ הצעותיו עלול לייצר שבר ולרוקן ממשמעות את מה שהיה לחלק בסיסי מחייו הרוחניים של החסיד. התרוקנות זו עלולה להביא דווקא להתרופפות ביראת שמים ובקיום מצוות – ההפך ממטרתו של שווירץ.

במילים אחרות, איני רואה דרך לקבל את הצעתו של הרב שווירץ מבלי למוטט את כל בניין החסידות. אני מסכים עם הרבה מהביקורת שהשמיע על חסידות ימינו, והייתי שמח לקבל את הצעות השיפור שלו, ועם זאת אני שואל: האם כדי להציל את החסידות מעצמה, כפי שהוא דורש, שווה לשלם את המחירים הקשים הללו?

 

מי הנמען?

נוסף על הקושי ביצירת חסידות ללא צדיק, הצעתו של שווירץ סובלת מחולשה נוספת, הקשורה גם היא לחוסר ההתייחסות למקום שתופס הצדיק בלבו של החסיד. חלק מהקשר של החסיד עם הצדיק כולל מידה רבה של "אמונה בצדיק", שהמושג "דעת תורה" של הליטאים הוא רק צל חיוור שלה. רבים מהחסידים מייחסים לאדמו"ר רוח הקודש, והם מקבלים את הכרעתו בשאלות של חיים ומוות. דברי האדמו"ר הם קודש בעיני חסידיו ורבים מהם מוכנים (כמעט) למסור את הנפש על מנת "לעשות רצון צדיק", או לבצע את מה שמבקשים ב"קודש פנימה".

והנה מגיע אחד, יהיה מי שיהיה, מציע הצעה שלא עלתה על דעת שום אדמו"ר, ומצפה שהחסידים יזנחו את רבותיהם (שהם בעיניהם "צופים במרכבה") ויחליטו שאדוננו מורנו ורבנו שליט"א אינו יודע כיצד צריכה להתנהל החסידות כיום. האם ניתן להניח שהחסיד יחשוב שהאדמו"ר המחליט כהרף עין בענייני חיים ומוות ומנהיג את כל ענייני החסידות הסבוכים והקשים ביותר, אינו מבין את דרכה של החסידות המקורית, או אינו מבין כיצד צריכה להיראות החסידות?! היעלה על הדעת שהאדמו"רים אשר יצרו את החסידות כפי שהיא היום, ובניהם ונכדיהם אשר ממשיכים לטפחה באותה הדרך, לא ראו את הכשלים הגדולים של השיטה כפי ששווירץ מתאר אותם? האם נוכל להתעלם ממאמר חז"ל – שהחסידים משתמשים בו רבות כדי לחזק את עצמם כנגד המקטרגים על הרבי שלהם – "כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה"?

החסידות יצרה מצב שאין כמעט אפשרות לחדור אל ליבת החברה הזו ולהשפיע עליה. המנגנון של "אמונה פשוטה" בלי הבנה, בלי לשאול שאלות, הוא מגן משוח בשמן המחליק מעליו כל ביקורת רציונליות. הרציונליות עצמה נשללת בכל תוקף, ולכן אפשר לשמר כל דעה וכל מנהג (ואף להוסיף מנהגים שלא שיערום אבותינו חדשים לבקרים), בלי שלרציונליות יהיה מקום כלשהו לערער על הדברים

במילים אחרות: מי הם נמעני הצעתו של הרב שווירץ? האם אלו המאמינים הדבקים ברבותיהם כדרך שחסיד דבק ברבו, או אלו שהם בלאו הכי תלושים כבר מהמקור החסידי שלהם?

שווירץ מציין במאמרו את "קידוש האי-רציונליות" של החסידות. הוא אמנם מייחס זאת למאבקה בהשכלה (הנחה שניתן לערער עליה), אך אין זה משנה. כיום, החסידות לכודה בצבת של עצמה: קידוש האי-רציונליות נותן את אותותיו בחינוך החסידי בצורה בולטת ומקיפה מאוד, וקשה אפוא להניח שניתן לפנות אל חניכי חינוך זה בשם הרציונליות ולהסיר אותם מאמונתם הפשוטה בצדקת דרכם.

עלי לציין (לצערי) שהחסידות יצרה מצב שאין כמעט אפשרות לחדור אל ליבת החברה הזו ולהשפיע עליה. המנגנון של "אמונה פשוטה" בלי הבנה, בלי לשאול שאלות, הוא מגן משוח בשמן המחליק מעליו כל ביקורת רציונליות. הרציונליות עצמה נשללת בכל תוקף, ולכן אפשר לשמר כל דעה וכל מנהג (ואף להוסיף מנהגים שלא שיערום אבותינו חדשים לבקרים) בלי שלרציונליות יהיה מקום כלשהו לערער על הדברים.

 

רק הצדיק יכול לקדש את החומר

לבסוף, יש להתעכב על אותו חידוש חסידי ששווירץ מתאר בהרחבה: עבודת קידוש החומר. חשוב לדייק ולומר כי החסידות מעולם לא קראה "להרחיב את החומר" כדי לקדש אותו. כלומר, החסידות לא קראה למאמיניה להוסיף חומריות כדי לקדש את החיים. החסידות העניקה משמעות לחומריות שהאדם תפוס בה בעל כרחו, והציעה אופנים לקדש אותה. אולם, בדברים מסוימים הרחיקה החסידות את החומריות הרבה יותר מהמתנגדים. בהשקפה החסידית, עבודת ה' באופן של כניסה לתוך החומר כדי להעלות ממנו ניצוצות של קדושה היא עבודה מסוכנת מאוד שרק צדיקי עולם יכולים לעשותה, ומעולם לא הוטלה על החסידים עצמם. בכך, הקשר לצדיק מקבל ממד חיוני נוסף: החסידות אולי מלמדת על האפשרות לקידוש החומר, אבל גם מבהירה שזהו תפקידו של הצדיק בלבד.

החסידות העניקה משמעות לחומריות שהאדם תפוס בה בעל כרחו, והציעה אופנים לקדש אותה. אולם, בדברים מסוימים הרחיקה החסידות את החומריות הרבה יותר מהמתנגדים. בהשקפה החסידית, עבודת ה' באופן של כניסה לתוך החומר כדי להעלות ממנו ניצוצות של קדושה היא עבודה מסוכנת מאוד שרק צדיקי עולם יכולים לעשותה, ומעולם לא הוטלה על החסידים עצמם

כך מתאר את עבודת "העלאת הניצוצות" אחד מהמחברים המפורסמים מראשית החסידות, ר' דוד שלמה אייבשיץ, בעל ה"ערבי נחל":

וכך הוא הדבר דכל זמן שהאדם מתאווה לדברים רעים הנה הוא צריך לעשות מתג ורסן לעצמו ולהלחם ולהתרחק מאותן התאוות ולא לבוא בגבולם כלל, כי יחוש תמיד אולי תתגבר התאוה עליו ותביאהו ח"ו לידי עבירה לכן צריך להרחיק ממחשבתו ודיבוריו ענין בלתי טוב, וככה צריך להתנהג עד שנשבר היצר הרע ונעשה גם כן טוב באופן שאין לו שום תאוה לשום דבר רע בעולם, באופן שאין חשש שיתגבר יצרו עליו ואז אדרבא יתרחק במחשבתו ודיבוריו לתאות ודברים רעים בכדי שיתקרב אל קליפיות אותה העבירה ומיד ישברה ומוציא ממנה לאלפים נשמות וניצוצות השראות השכינה וזה ענין הוצאת ניצוצות קדושות מתוך הקליפות שנתבאר בכל הספרים והבן. (ערבי נחל, פרשת שלח ג)

כלומר, קידוש החומר על ידי העלאת ניצוצות מצריך קודם כל שבירה גמורה של החומר, שמשמעה פרישות והרחקה. רק אחרי שהאדם פרוש וקדוש, הוא יכול לגשת אל העבודה הקשה והמסוכנת של "העלאת ניצוצות". דברים דומים כותב גם בעל ה"אור המאיר", אחד מספרי היסוד בחסידות, המוסיף אזהרה לאדם לבל יהין האדם להתעסק בחומר, מתוך יומרה "להעלות ניצוצות":

האדם אינו רשאי להכניס את עצמו [לעבודת העלאת הניצוצות מהחומר] כי הוא סכנה גדולה אולי ילכד במצודת חרמו של נחש הוא היצר הרע ולא די שלא יועיל בתקנות להעלות משם איברי השכינה אף גם זאת שישאר שקוע לשם ח"ו עם ראשו ורובו ולכן טוב לו להזהר ולהשמר ויכפול שמירתו בגדרים וסייגים בכדי שאל יבא חטא לידו ואפילו נדנוד עבירה וזה עבודת האדם בעוה"ז כל ימי חיים חיותו ללחום מלחמת היצר הרע. (אור המאיר סוף פרשת בא)[1]

כללו של דבר, גם בהגות החסידית עצמה, עבודת העלאת הניצוצות אינה מאפשרת הרחבת המעורבות בעולם והפחתה של הפרישות ממנו, אלא כאשר היא מגיעה דרך תיווך של הצדיק, שקידש את עצמו בפרישות רבה. צדיקי עליון הרושפים אש קודש באהבת ה' ויראתו יכולים לקדש ולהעלות את החומר, אבל מי שלא בדרגה הזו ומנסה להביא לקידוש החומר, עלול לגרום לכך שהחומר יתרחב על חשבון הקדושה ח"ו ולא להיפך.

לסיכום, התחדשות הרוח בעולם החסידי תוכל לבא לדעתי רק על ידי משפיעים רוחניים שנפשם לוהטת בעבודת ה' והם דבוקים בה באמת, שאליהם יתקשרו מבקשי ה' בדרך חדשה. הם, ורק הם, יוכלו לרעות את צאן מרעיתם, להאיר את חשכת החומריות השולטת בעולמנו, ולהעלות ממנה את האדם הפשוט לאהבת ה' וליראתו.

 


[1] וראה עוד בספר ילמד דעת לר' ישעיה בנימין הולצר, מעמ' צב ואילך, שם האריך להביא מכל גדולי החסידות על הסכנה הנוראה לרדת כדי לברר ניצוצות.

Photo by Mosholudinner , CC BY-SA 3.0 , via Wikimedia Commons

9 תגובות על “לאן נעלם הצדיק?

  • לא לחינם אמר הרבי מסאטמער בעל הדברי יואל נשתכחה תורת הבעל שם טוב [שיהיה ברור איני חסיד סאטמער למרות שאני מעריץ אותו כאישיות אני למשל בעד לקחת תקציבים מהמדינה חד משמעית] הוא נתן משל קולע על סוחרים שנסעו תמיד בכביש הראשי ובאו שודדים ושדדו אותם כתוצאה מכך הם התחילו לנסוע בדרכים צדדיות לימים השודדים גילו את הדרכים הצדדיות אמרו החסידים אם כך עדיף כבר לנסוע בכביש הראשי. כך המצב היום בזמנו בתקופת שבתי צבי ימ"ש היו חייבים לשנות לדרך צדדית למרות כל הסיכונים שיש בה איני מכניס ראשי בין שני הרים גדולים מתיירא אני שמא ירוצו גלגלתי [יבמות ט"ו ע"ב] כידוע בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא – יורה דעה סימן צ"ג כתוב וחסידים יכשלו בם. אבל היום בשנת 2021 הנזק של כת החסידים חמור פי מיליון מהתועלת שאולי תהיה בזה כל הערצת הצדיק כבר מגיעה לעבודה זרה ממש, עכשיו בתקופת הקורונה התנגדות האדמו"רים לחבישת מסכה זלזול בהנחיות ובכלל שמתפללים מתי שמתחשק להם ונותנים היתר לשבור ידיים ורגלים למתנגדיהם זה סטייה מהיהדות מי לנו גדול מרבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל שאמר שחייבים לחזור לדרך הישנה ותלמידו בעל הדברי חיים אמר בכלל שהחסידות נועדה ל150 שנה וזה החסידות של היום היא עוד כת מיסטית או יותר נכון סטייה מהיהדות הבעיה שאין לנו היום תלמידי חכמים בסדר גודל של הנודע ביהודה הגר"א החיי אדם החתם סופר ועוד ועוד שיחליטו להוציא את הכתות האלו מכלל ישראל היחיד שהיה לו אומץ בזמנו היה הגרא"מ שך שהחליט להוציא את כת חב"ד המתחדשת [שאין שום קשר בינה לדרכם של בעל התניא ושלא לדבר על דרכו של הצמח צדק]

  • הרב פרקש
    נא בדוק בציציות הליטאיות, האם אינן בנויות על אמונת חכמים שפעם היתה חיוורת יחסית והיום דוהרת לכוון האמונה החסידית באדמור.
    מה שאתה מנבא למקור עלול לקרות גם בחיקוי

    • למשה, באמת אין שום הבדל שתי הכתות האלו גובלות בעבודה זרה חייבים ליצור מהפך ולהשליט את הגמרא והשלחן ערוך בלבד [גם הלכות שאין חשק לקיימים כגון נזקי שכנים והנחיות של הקורונה ועוד]

  • המאמר יציב ונכון מאוד ברובו.

    אך חובה להעיר על הקטע שכתבת "יש מקומות שהגדילו לעשות והם בוחנים ילדים ובחורים על התנועות של הרבי ועל האופן שבו הוא בוצע את החלה ואוכל את הדגים. יש חסידויות שבסעודת ליל שבת שרים בהן שירי התקשרות לצדיק" וכו', שזוהי תוספת חדשה של חסידות מסויימת שחריגה בנוף החסידי בדברים הללו, ואף רבם בעצמו מכנה זאת כ'שיטה מחודשת' (והקצין את דברי אביו למען השיטה ואכמ"ל)
    אכן חסידים בדורות קודמים ג"כ היו עוקבים ומסתכלים על כיצד הרבי מתפלל ולומד וכיצד אוכל וכו' אך מתוך מבט של איך הרבי דבוק במחשבתו בהשי"ת בכל רגע ורואה אך את רצונו נגד עיניו. ולא בדרך חיצונית שהומצאה בדורינו הרדוד של פולחן אישיות זוהי פשוט עיוות כואב, והיפך הכוונה שההתקשרות לצדיק תביא לדבקות בבורא על ידו.
    אלו שהיו בקרבת צדיקי אמת הרגישו יראת הרוממות מעצם העמידה בקרבתם אל הצדיק ולא מיחצנות והטפה על כך שהרבי קדוש וטהור כפי שקיים בכמה מקומות. חסידישע יודן אמיתיים (כוונתי לאלו שעוסקים בעצמם בכפיית היצר, בעבודה על המידות בתפילה ובלימווד התורה וכו' ולא לכל מי שמשתייך לקהילה חסידית), ידעו תמיד להבחין זאת.
    כן, יש בקהילות חסידיות נוספות מעט אנשים שרצים אחרי הרבי לכל מקום, אך אלו. בדר"כ לא מה'עובדי השם' וה'מבקשים" וה'שקדנים' וכי"וב.

    וודאי לא היה כך בעבר כשיטה לציבור כפי שמשמע מהמאמר.
    וברור שהציבור החסידי בהווה לא מתנהג בדרך של ה'שיטה' הקיצונית הנ"ל (אם כי בפרטים אחרים לצערינו יש עוד היתפסות לדברים חיצונים ומטופשים גם בהרבה חסידויות אחרות ואכמ"ל) ורבים אף כואבים על העיוות הנל שנוצר, ולכך אנא, אל נא תרעו להגדיר הנהגה כזו כהנהגה של 'דרך החסידות',

  • יש הרבה שהם "כלל חסידיים". זאת אומרת שהיום למעשה יש עלות כבידה להיות חסיד של רבי ספציפי (האלימות הפנימית, הקיפאון המחשבתי, אנשים בנויים על תורשה ולא על אינטליגנציה וכד'), אז מעדיפים לשמר מנהגים חסידיים בלא להתחייב לרבי מסוים.

    בברסלב יש רבני קהילה שאנשים מקושרים אליהם אז למעשה זה הרבה חסידיות קטנות, אבל לא אחד שמתיימר להיות רבי.

    בחב"ד פטירת הרבי השאירה חלל שהם ממלאים כקבוצה, איך יתנהל, ימים יגידו.

  • לברוך, נכון שזו לא דרך החסידות, אבל החסידות לפי גישת החת"ם סופר שהתנגד לה נמרצות בעיקר מהסיבה שהיא הופכת טפל לעיקר ועיקר לטפל התופעות האלו לא באו בהפתעה והייתי אומר שהחסידות הזאת היא הסנונית הראשונה בשיטה הזאת במקרים מסויימים זה מתפשט גם לחסידויות אחרות בצורה יותר מינורית אבל מתפשט אני חוזר ואומר שתנועת החסידות חייבת להיפסק אם לא יעצרו את הכת הזאת בזמן [לא במלחמה חזיתית כדי לא ליצור אנטגוניזם אלא בשיטה שקטה וזוחלת] היא למעשה תהיה משהו כמו הרפורמה וגרוע מכך

  • המאמר מבדבר על חשיבות התבקות לצדיק
    בקום החסידות לקחו צדיק והפכו אותו לאדמו"ר
    היום לוקחים אדמו"ר והופכים אותו לצדיק

    • "קידוש החומר" הוא עניין עקרוני וחשוב בחסידות המקורית, אבל הטיעון, שהוא כותרת במאמר זה, "רק הצדיק יכול לקדש את החומר" נראה לי מעורפל (מן-הסתם בגלל קוצר-דעתי ובגלל שלא גדלתי בחסידות סגורה-מתבדלת, אשר מונעת חשיבה עצמאית). האומנם קידוש החומר ע"י הצדיק צריך להגיע עד-כדי מכונית-פאר, ארמון, נופש בשווייץ, חתונה המונית (גם בזמן מגיפה), מאבק בין אחים צדיקים על שליטה ברכוש וכדומה, כל זאת כאשר רבים מהחסידים של הצדיק נמצאים במצב כלכלי קשה ונדרשים לסבסד את הנ"ל? תמהני…

  • ראןי לבחון מהיכן יבוא "צדיק" לקהל שלו, שכן הירושה אינה מבטיחה צדקות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל