אמונה כתפקיד ואמונה כבחירה

מאמר תגובה ל"איך מכוננים את העצמי? אותנטיות, חירות וקדושה"

תהום עמוקה משתרעת בין כינון דימוי עצמי באמצעות מילוי התפקיד למגע עם העצמיות באמצעות הבחירה. לא ניתן לגשר על תהום זו באמצעים אלגנטיים. שומה עלינו לעבור בדרך הקשה של שבירה ותיקון.

י"ד כסלו תשפ"ב

ראשית יישר כוח לר' אליהו היקר. באופן עמוק הוא מנתח במאמרו את אידאל האותנטיות למול הקדושה והצניעות ואת שניהם למול האני החברתי. במילים אחרות, הוא מותח קו ומחבר בין היות האדם "רשות הרבים" – שם משפחה, תפקיד וכיוצא באלו, ובין היותו "רשות היחיד" – שם פרטי, אותנטיות וכדומה, וטוען שלא האחד לבדו אלא החיבור בין שניהם ישיג את רשות היחיד המיוחלת.

ובאמת, ניתן היה לומר שההקפדה על לבוש ומאפייני זהות חיצוניים משקפת נקודה פנימית. כל אדם מבקש את ייחודיותו, אך באיזה רובד היא תימצא? האם ברובד החיצוני של הלבושים, או שמא ברובד פנימי רוחני יותר? פעמים נדמה שהזהות החיצונית דווקא מאפשרת גילוי ייחודיות פנימית.

המאמר התרכז בעיקר בכשלונה של האותנטיות המודרנית והחילונית, וטען שהסיבה לכך היא העדר לבושים. אם הכל גלוי – ממילא אין פנים, והפנים לעולם תלויים בכיסוי. בתפקידים שמייעדת עבורנו התורה הוא מוצא את הלבושים הנכונים לנקודת האותנטיות.

למול שטחיותה של האותנטיות החילונית ניצבת דלותה ושטחיותה של החירות בעולם החרדי. אכן אלו ואלו הרגו את האותנטיות. עם זאת, הכישלון אינו מבטל את נקודת החיות הטמונה במילה אותנטיות

אלא שכאן ראוי לציין נקודה מהותית וחשובה והיא, שבניגוד לעולם התורני חרדי, בעולם החילוני-מודרני לאידאל האותנטיות יש שֵם. שֵם משמעו שהדבר נוכח בעולמנו, מעניין אותנו, מטריד את הווייתנו ובעיקר מסמן עבורנו כיוון. שֵם הוא נקודת ציון למחקר אישי ופנימי.

העולם החילוני אולי מחמיץ את אידאל האותנטיות, אבל הוא עדיין עסוק בו, כותב עליו שירים, מעניק לו ציור נפשי. הדבר חי אצלו. במקומותינו, על אף היחס המתקיים בין המצוות והתפקיד לבין הנקודה הפנימית, לרוב אין לאותנטיות שֵם והיא מושלכת בקרן זווית חסרת מודעות. תמצא אותה בספרי קודש, כתובה תחת קודים כמו "נקודת החיות" או הלב; קודים שמשמעותם אינה נהירה דיה ולרוב אינה מושגת. כך שלבסוף מכסים הכלי והלבושים על אותה "נקודת חיות", ועיקר המודעות מופנית אל התפקיד, "כי זה כל האדם".

ראוי לומר בגילוי לב שלמול שטחיותה של האותנטיות החילונית ניצבת דלותה ושטחיותה של החירות בעולם החרדי. אכן אלו ואלו הרגו את האותנטיות. עם זאת, הכישלון אינו מבטל את נקודת החיות הטמונה במילה אותנטיות, וכיום היא לבדה מחזיקה צורה כלשהי של חיפוש אמת פנימית.

 

חסד ללא רחמים

אצטט מדבריו של הר' לוי: "ככל שתפקידו של האדם מובחן יותר, כך יש סיכוי גדול יותר שהוא ישתלט על הפנימיות של האדם ויאבד את קדושתו. זה בדיוק מה שקרה לנדב ואביהו. התפקיד השתלט עליהם ואכל אותם מבפנים. הוא שרף את הפנימיות שלהם, והשאיר אותם ללא קדושה כלל."

המאמר נגע מעט מדי בנקודה מהותית זו. השאלה העיקרית היא, מדוע אין התפקיד והלבוש ממלאים את יעודם לשמש נרתיק ומגן לאני, שיוכל להתגלות, ואדרבה, מכסים על האני, כך שהתפקיד לבדו הופך חזות הכל?

במקום שהצניעות תכוון את האדם אל נקודת עצמיותו ותכונן שם פרטי ורשות היחיד, הרי היא מעצבת אדם שבמידה שאינה מבוטלת רואה עצמו אובייקט דתי […] רבי אושר פריינד הגדיר זאת היטב באמרו: "בעולם החרדי יש הרבה חסד אבל אין רחמים."

נקודה זו, שהתפקיד משתלט על הזהות כולה, היא התובעת הרחבה, כיוון שהיא נוגעת למצבו של האדם החרדי כיום. במקום שהצניעות תכוון את האדם אל נקודת עצמיותו ותכונן שם פרטי ורשות יחיד, הרי היא מעצבת אדם שבמידה שאינה מבוטלת רואה עצמו אובייקט דתי. צניעות, כשרות ויראת שמים הפכו דברים שניתן למדוד ולכמת אותם, עד שמחיקת הצביון האישי מקיימת את דברי הפסוק "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה". הקפדה יתרה על הלא-אישי, המדגישה בעיקר את התפקיד, עשויה להפוך לכיסוי המעלים את האני הפרטי ואינו מגן עליו. הדברים מובילים ליצירת אידאל של אדם כאובייקט וסמל של התורה ושל החרדיות. רבי אושר פריינד הגדיר זאת היטב באמרו: "בעולם החרדי יש הרבה חסד אבל אין רחמים."

עלינו להציב את השאלה במלוא תוקפה: מי משרת את מי? האם התפקיד הוא הכי תמצי עבור האני, או שמא האני הוא הכי תמצי עבור התפקיד? מהי כוונת התורה? האם מצות גמילות חסדים היא כלי ולבוש עבור האני, או שמא תכליתה לבטל את האני אל הצו? האם לעשות רצונו יתברך פירושו ביטול מוחלט של האני אל התפקיד, או שמא קיים אני נפרד המבקש להתאחד באמצעות קיום המצוה? הקב"ה רופא חולים, ולמרות זאת אין הרפואה מהותו אלא פעולתו בלבד. האין אנו דומים לו יתברך בכך?

להיות אדם חרדי משמעותו לימוד תורה מתוך התמסרות. אך לעתים קרובות, התמסרות זו פירושה ויתור על העצמיות. וכפי שאמר לי פעם תלמיד חכם אחד, "אני איש צבא", ובמילים אחרות: אני אובייקט – "איסור חפצא". אידאל זה אכן קיים בספרים והוא מכונה "עבדות ה'" ו"ביטול". השאלה היא מהו. אכן יתכן שאידאל זה מכוון לביטול כל ממד עצמי? הביטול והעבדות מכוונים בעיקר לרסן את האגו – האני השורד שבנו – ולא את הנקודה הפנימית, כיוון שללא ביטול האגו קשה להשיג גילוי רצון אמיתי.

 

תפקיד ועצמיות

אם נבחן מהו תפקיד, נראה שאינו אלא המשגה של משהו, ואינו דבר מה בפני עצמו. תפקיד אינו ישות. התפקיד אינו הדבר בעצמו, אלא המשגות מופשטות של משהו בלתי מושג. משאיננו יכולים לבוא אל הדבר בעצמו, נדרשת המשגה לשם תיווכו. משום "לא יראני האדם וחי" אנו זקוקים לתיווך של כהונה, המייצגת את נוכחות ה' בעולם, אך התיווך אינו יכול להחליף את העצמיות. תפקיד של בעל ושל אישה, של אב ושל אם, אינם הקשר עצמו. התפקיד של האב אינו היות אב, והתפקיד של הבעל אינו היות בעל. הם המשגה של משהו אחר.

מהו אותו "משהו" שהתפקיד מנסה להמשיג? אכנה אותו כאן "איכות". איכות אינה טכנית ואינה תולדה של המעשה האובייקטיבי, אלא ישות העולה ומתפתחת כל אימת שחיבור משמעותי מתרקם בין האני לבין ההוויה. החיבור הממשי בין אב לבנו מוליד איכות. החיבור הממשי בין איש ואישה מוליד איכות. החיבור הממשי בין רופא לפציינט מוליד איכות. החיבור הממשי בין בנאי לבניין מוליד איכות. אב ובעל, רופא, ארכיטקט וכל אומן אינם יכולים לסמוך רק על ידיעותיהם, מופלגות ככל שיהיו. כך גם תלמיד חכם. ידע העולה מן התפקיד הוא המשגה מתווכת ואינו תחליף לאינטימיות. אינטימיות קיימת רק במקום שהאדם נוכח בעצמו ללא תיווך, בדיוק כפי שהאינטימיות בין איש ואשה אינה תלויה במצות פרו ורבו או בקיום חובת עונה. השלב שבו אנו נתקעים בחיים אינו המקום שבו חסרים לנו ידע ויכולת לבצע כראוי תפקיד כלשהו, אלא הרגע שבו למיומנות ולתפקיד אין מה להציע. כדי להיחלץ אנו  זקוקים לאינטואיציה, לרגש פנימי ולאמונה – לכל מה שמאפשר גילוי איכויות, החבויות בעומק.

תפקיד של בעל ושל אשה, של אב ושל אם, אינם הקשר עצמו. התפקיד של האב אינו היות אב והתפקיד של הבעל אינו היות בעל. הם המשגה של משהו אחר

כאן טמונה נקודה קריטית הקשורה למפגש של האדם עם א-להיו, עם זולתו ועם עצמו. האיש והאשה החרדיים פוגשים את עצמם ואת זולתם בעיקר מתוך התפקיד. התפקיד נעשה לעיקרון מארגן מרכזי, הרבה מעבר לחשיבותו בשמירת המצוות. ההזדהות הכמעט מוחלטת עם התפקיד ועם שם המשפחה מותירה מקום קטן מדי למודעות עצמית, למעט המודעות העצמית שהתפקיד מאפשר.

ראוי להדגיש שהתפקיד חשוב ביותר, ואין בכוונתי להוריד מערכו. רופא יטפל יום שלם בעשרות חולים תוך שהוא נושא את סבלם, בעיקר מכוח התפקיד. בסוף היום, כשהוא ממהר לביתו, יתקשה לשאת פנים לאיש. ללא התפקיד מתמעטת יכולת הנתינה, כיוון שהיא נעשית אישית ומקשה עלינו לצאת מעצמנו. אלא שכאן נוצרת בעיה הפוכה: כשהכל הופך לשם משפחה, נעלמת ההתוודעות האישית והפרטית. בעלי התפקידים שאנו פוגשים בעולם נותרים מכונות שימושיות, חסרות שם, פנים ונשמה.

אברך, רופא, נהג ושאר תפקידים, הם הנושאים את האני לכאורה, ובלעדיהם ניוותר חסרי שם ותואר. ובכל זאת, על אף חשיבותם, אין הם אלא כלי עזר ותמיכה, שאינם אמורים להחליף את האני עצמו. מחד גיסא זקוקות מערכות יחסים לתיווכו של התפקיד, ומאידך גיסא מבטל התפקיד את הממד האישי. אכן פרדוקס.

האם בביתי אני אמור להיות אך פקיד – אבא, אמא, מפרנס, מטפל וכו' – ללא שם פרטי? האם בית משמעו רק תפקוד או שמא יש בו גם הוויה? אנו עדים למחירו של פרדוקס זה בדורנו. מערכות יחסים המושתתות על גילוי העצמי הן במידה רבה שבורות – גירושין, משפחות חד הוריות, רווקות כפויה וכיוצא באלו.

המרד בלבושים והרצון הפרוע להתערטל עלולים להוביל את האדם לאבדן עצמי. אך אין להכחיש את סגולתם לגילוי הכנות העצמית שאינה מוכנה להתלבש בלבושים, אפילו הנחשבים דתיים. אין דרך אחרת להבין את המרד של אברהם אבינו באביו. מרד זה נובע מהרצון לדעת, להכיר ולהרגיש את העולם בעצמו, מתוך אינטימיות, ללא ההזדקקות לתיווך שהעבודה זרה מספקת.

השאלה הגדולה היא, מה עושים אם התפקיד אינו מביא אותנו אל נקודת העצמיות, ובהקשר שלנו, מה עושים אם אידאל דקדוק המצוות אינו משיג את האהבה המיוחלת? כיצד מוצאים את העצמיות מבלי לאבד אותה באותה פעולה עצמה?

 

שבירה, עצמיות וניכור

בדבריו הכביר הר' אליהו מילים על האותנטיות שתוצאתה החצנה. ברשותו אבקש ללמד עליה מעט זכות, ולכנוס דווקא לתוך המקום השבור שציין. במדרש רבה מובא שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן. אידאל האותנטיות המודרני מספק פירוש למונח "שבירת הכלים" שטבע האר"י. כלי משמעותו מתווך. למרות אחדותו, מתווך הקב"ה עצמו לעולם דרך כלים. מאחר שאיננו יכולים לפגוש את הקב"ה ואת ההוויה עצמם, אנו נזקקים למתווך, לדבר מה המדמה את המפגש. האדם עצמו הוא כלי; מידותיו ושכלו וכוחות נפשו הם מתווכים בשירות נקודה פנימית יותר.

המיאון או אי היכולת לשרת דבר חוץ ממני הם תמצית האגואיזם, תמצית השבירה. באי היכולת להשיג תכלית הגדולה ממני עצמי מתבטל הקשר אל מה שמחוצה לי, והתוצאה היא התרכזות בעצמי

שבירה משמעותה שהאדם אינו משיג אמצעי תיווך לממשות, היינו שאינו משיג את החיבור לעולם. כלי שבור הופך לפסולת, היות שאינו ממלא שום תכלית. במילים אחרות, הסיבה לכך שדבר נהפך בעינינו לפסולת היא שאינו עומד אלא עבור עצמו. אגואיזם משמעו אבדן התפקיד, אבדן היכולת לשרת את העולם. המיאון או אי היכולת לשרת דבר חוץ ממני הם תמצית האגואיזם, תמצית השבירה. באי היכולת להשיג תכלית הגדולה ממני עצמי מתבטל הקשר אל מה שמחוצה לי, והתוצאה היא התרכזות בעצמי. זו נקודה שחשוב להדגיש. האותנטיות החילונית מתבטאת במידה רבה בשבירה: העדר תכלית הגבוהה מן האדם עצמו.

השבירה אינה מתבטאת רק באנוכיות אלא גם בתחושת ניכור. בעקבות השבירה, משמשים התפקידים והדימויים של האדם להשגת תועלת, בלא שיספקו חיבור לעולם, ולכן מצטיירים חיצוניים לו. אדם מתהלך בעולם, מתחתן ומביא ילדים, מקיים את חובותיו החברתיות ויוצא לעבודה – וכל זה בתחושה של זרות לעצמו. זרות זו היא הצד השני של ההתרכזות בעצמיות – השבירה.

 

שבירת הכלים והולדת הבחירה

אלא שכאן עלינו לשאול: מדוע כה הכרחית השבירה להוויית האדם? התשובה היא: היא מאפשרת אחיזה בעצמיות. שבירה מביאה לידי חירות, וחירות מביאה לידי בחירה, ובחירה מביאה לידי אמונה, ואמונה היא אחיזה בלתי אמצעית בעצמיות. כדלהלן:

במאמרו ביאר ר' אליהו בטוב טעם שעבד אינו אדם פרטי, כלומר, עבד הוא אדם המזוהה לגמרי עם תפקידו. אוסיף על דבריו: עבד הוא מי שייעודו נקבע עבורו מראש. אבא שלי חזונאישניק, סבא שלי חזונאישניק, ואף אני אהיה כן – גם זו בחינה של עבדות. נכון שהיהדות מושתתת על עבודת ה' ועל מסורת, ובלעדיהן "עיר פרא יולד האדם", ובכל זאת, דווקא השבירה, הנמשכת מקיום הקודם למהות, היא כה קריטית לשאלת היותנו אדם בוחר. פילוסופים אקזיסטנציאליסטיים הבינו היטב, שנקודת החירות באדם קשורה עם העדרה של מהות מובנת.

עקרון החירות והבחירה סותרים את התפקיד, את הבניין של החינוך, מעצם מהותם. הם תולדה של שבירה

אין לדבר על בחירה ללא חירות מסוג זה. חירות משמעה שייעודי ותפקידי אינם מובנים מאליהם. עיקרון זה אכן סותר עקרונות יסוד רבים וחשובים כמו חינוך, וכפי שפירש רש"י, חינוך משמעו כניסתו של כלי או אדם לתפקידו. עקרון החירות והבחירה סותרים את התפקיד, את הבניין של החינוך, מעצם מהותם. הם תולדה של שבירה. ועם זאת החירות היא עיקרון מוביל.

כיצד אם כן ניתן לשלב בין שניים שלכאורה כה שונים זה מזה? מצד אחד, התפקיד הוא כלי שלם ההכרחי לחיבור, ומצד שני, הכלי נעשה מזוהה עם הדבר עצמו. הוא הופך להיות המסר, בפראפרזה על פתגמו של מקלאן, ובכך מצמצם את חירות האדם ומקבע אותו. הכלי מוכרח להישבר כדי לאפשר חירות, כדי לאפשר עצמיות.

התפקיד, התפקוד והפקידות אכן חשובים, ובלבד שלא תתקבע זהות בין האדם לתפקיד, ותשלול את החירות הפנימית. התפקיד נועד לספק עבורנו אחיזה, להמשיג את הדברים, לתת להם שם וקונקרטיזציה. מנגד באה החירות כדי להרפות, לשחרר ולגלות את האמת שהדברים אינם עומדים לתפיסה, כדי שנוכל להתייצב בעצמנו, מעורטלים כפי שאנו, לפני הא-להים.

היהדות גורסת שהאדם נולד ללא מהות מובנית, ומשום כך באה התורה ומטילה עליו תפקיד. המחסור במהות מובנית הוא המחזיק את נקודת החירות.

היות האדם בן חורין הוא עיקרון יסודי לא פחות מעקרון העבדות לה'. על שניהם מצווה התורה. אכן, קשה לנו להבין כיצד הם משתלבים יחד. אנו חייבים אפוא למודרניות ולאידאל האותנטיות את השיעור על עקרון החירות, למרות השבירה העמוקה שהוא מחולל.

 

כשהאמונה נהפכת לתפקיד

עלינו להיות כנים עם עצמנו ולהודות בדלותו של העולם החרדי בכל מה שנוגע לשאלה העתיקה והכה חשובה: "מי אני?"

דלות זו מתבטאת לבסוף בטשטוש ממד הבחירה שבאמונה עצמה. בחינוך החרדי, אין האמונה נחשבת עוד פעולה של בחירה, אלא תפקיד. האמונה עצמה הופכת למצוה, לחובה, ואף לאמצעי המעניק ודאות לאדם, כפעולתו העיקרית של התפקיד בחיי האדם.

השאלה המונחת בתשתית המתח שבין אותנטיות להיאחזות בתפקיד היא, מה מעניק לנו ודאות. התורה בפרט וההגות האנושית בכלל עוסקות בסוגיה זו; לא בביטחון פיזי וכלכלי בלבד, אלא בוודאות פוליטית ומטפיזית, בשאלות כמו מהו א-להים, מהו האדם, תכלית הקיום, האותנטיות וכיוצא באלו.

קל לנו לזלזל בעולם שבו האדם נעשה ריבון, והוא סומך עצמו על התבונה ומבקש את הוודאות מן המדע, הטכנולוגיה והרפואה, ומן ההסדרה שאלו מספקים. אולם הבה נבחן את עצמנו, מנין שואבים אנו לעצמנו ודאות? התשובה כמובן תהיה, אנו סומכים על הקב"ה ועל תורתו, אבל גם על ההסדרה שאורח החיים החרדי מעניק לנו. האם התשובה הזו מספקת יותר?

התורה אכן מייעדת עבורנו תפקיד, לעבוד את השי"ת בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו, ואל תפקיד זה אנו פונים כשאנו זקוקים לוודאות. אולם, באשר הוא מגלם את הצורך שלנו בוודאות, בהסדרה, התפקיד אינו אלא דימוי עצמי ואינו העצמי.

למרבה הצער, נדמה כי החינוך התורני בימינו אינו מבין זאת. בעולם התורני נוכחת האמונה עצמה באופן של תפקיד. "המאמין" רואה באמונה מעין דימוי עצמי, ודרכו הוא ממלא תפקיד של מאמין

האובססיביות שמפגין החרדי לתפקיד בכלל ולהסדרה החרדית בפרט נובעת מן הצורך בוודאות. זו ציפייתו מן החיים התורניים והחרדיים. וככל שזו חומקת ממנו והחיים נותרים בלתי ודאיים, הוא מתעקש יותר להיאחז בדימוי. (עיין התנהלותו במשבר הקורונה.)

אבל מדוע לעשות הנחה לעצמי, ולדבר על הקושי של החרדיות להיות דימוי עצמי הבא להעניק ודאות? איני מדבר רק על החרדיות, אלא על האופן שבו אנו תופסים את התורה עצמה. התורה מצווה עלינו להתחבר עם האידאה הרוחנית שלה ולראות בה דימוי עצמי. קבלנו על עצמנו את ההכרה שהאידאות שהתורה מבקשת מאתנו לאמץ אכן מוצקות ונכונות אלפי מונים מדימויים עצמיים אחרים. אולם באופק מצויה הסכנה שהאמונה עצמה תיוותר תפקיד. האמונה עלולה להפוך לדימוי העצמי שלנו, ולמלא את מקום העצמי הערום, הקודם לאמונה – העצמי הבוחר.

רעיון זה מרכזי בהגותו הבודהיסטית של אלן ווטס. אידאה, הוא מדגיש, נעלה ואמיתית ככל שתהא, אינה עצמיות, אלא רק דימוי עצמי:

בדרך של אימוץ אידאה וסמלים אנו מזדהים עם האידאה של עצמנו, המעניקה לנו תחושה כוזבת של קביעות. באמצעות אימוץ זכרונות שנבחרו בקפידה […] אנו בונים דימוי עצמי כביכול יציב. החברתיות אף היא מעודדת את קבעון האידאה אחרי והתועלת הגלומה בסמל מותנית ביציבותו. זו הסיבה שהמוסכמות מעודדות את האדם לקשר את האידאה של עצמו עם תפקידים וסטריאוטיפים מופשטים וסמליים, שכן אלו יעזרו לו לעצב ולמצב דימוי מובחן ונהיר היטב של עצמו. רק שככל שהוא מזוהה עם האידאה הוא גם הופך מודע יותר לחייו החולפים ולחוסר הוודאות המלווים את חייו. (אלן ווטס, דרך הזן)

ניתן לומר אותו דבר גם ביחס לאימוץ אידאה תורנית, כדימוי עצמי מובחן של "ללכת בדרכיו" או "להיות כמו החזו"א". אימוץ דימוי עצמי, נעלה וחשוב ככל שיהיה, אינו תחליף לעצמיות.

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים," מורים לנו חכמינו. עלינו לזכור שגם התפקיד שהתורה מציעה לנו הוא דימוי. הראיה לכך, שאין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא. לו היה התפקיד זהה לעצמיות הפנימית שלנו, לא היינו חוטאים ולא היינו יכולים לשקר לעצמנו או לאמץ קונפורמיזם כדרך חיים.

למרבה הצער, נדמה כי החינוך התורני בימינו אינו מבין זאת. בעולם התורני נוכחת האמונה עצמה באופן של תפקיד. "המאמין" רואה באמונה מעין דימוי עצמי, ודרכו הוא ממלא תפקיד של מאמין.

 

אמונה ובחירה

אמונה היא אחיזה בעצמיות ואינה המשגה מתווכת, ולכן אינה יכולה להיות מושגת על ידי תפקיד. התפקיד מאפשר לכל היותר גישה אליה, אך היא עצמה נותרת חופשיה. אין פוגשים את האמונה דרך אימוצה לדימוי עצמי, אלא רק דרך מפגש אינטימי, שבו אני נוכח בעצמי.

כיצד אפשר אפוא להגיע לידי אמונה? כאן אנו חוזרים לנקודת החירות הנובעת מן השבירה. כדי לגעת בעצמיות, חייב האדם להיות נוכח בעצמו בסיטואציה, לא דרך התיווך של התפקיד. ההסתמכות על סמכות שהתפקיד מעניק עלולה לשמש חציצה. אי אפשר להאמין מכוח התפקיד. אמונה מכוח התפקיד אינה אמונה.

כדי לגעת בעצמיות, חייב האדם להיות נוכח בעצמו בסיטואציה, לא דרך התיווך של התפקיד […] אי אפשר להאמין מכוח התפקיד. אמונה מכוח התפקיד אינה אמונה

האמונה, וביותר השאלה אם אני מאמין, נתונה לבחירה, להכרעה אישית. להאמין משמעו לבחור, ולכן זו הכרעה אישית ופרטית לחלוטין. חטא ועברה הם אישיים והם נובעים מהכרעה עצמית השומטת מאתנו את הטענה "כולם עושים כך". כך גם אמונה. הטענה שכל הגרמנים הורגים יהודים ואני רק ביצעתי פקודה, היא בריחה מן מהתייצבות שלי בחיי. זו אמירה: "זה לא אני, זה התפקיד." כיוצא בו לגבי האמונה. האמירה "יהודים הם מאמינים ולכן אף אני אאמץ לעצמי את האמונה כהסדרה ראויה", אינה מספקת. על האמונה לנבוע מן החירות ומהיכולת להכריע בעצמי אם אני מאמין, ולכן לא ניתן להעבירה למקור סמכות חיצוני – היינו לתפקיד.

למול אי הוודאות שהחיים מזמנים בשפע אהיה תמיד לבדי, ומשום כך אני עצמי הוא מקור סמכות להכריע בכנות עבור עצמי אם לקבל את היותי חסר ודאות. הכרעה הטמונה בלבי – וליבא לפומא לא גליא – זו גופא אותנטיות. העצמי האמיתי נסוג מכל ודאות, מכל דימוי. הביטוי הטהור ביותר של העצמיות הוא יכולת הבחירה. לפיכך מתקשרת עצמיות דוקא עם אמונה; זו מכילה מוכנות עמוקה לוויתור פנימי על כל שכנוע ועל כל ודאות שהדימוי מספק.

כך גם לגבי אהבה. אהבה יכולה להופיע כתפקיד, כקיום מצוה – ואהבת את ה' א-להיך. אולם גם כאן, אהבה אמיתית אינה הסדרה אלא הכרעה פנימית, ולא מועילה ההישענות על הסמכות שהתפקיד מספק. העובדה שאני מקיים את חובתי כגבר נשוי אינה אומרת שאני אוהב. השאלה אם אני אוהב את הקב"ה, את אשתי, את זולתי ובוודאי את עצמי, היא שאלה אישית לחלוטין, שמקור סמכות חיצוני אינו יכול לספק לה מענה. כאן לא הרב אלא אני לבדי מקור הסמכות, ושום דימוי הקושר לעצמו אידאה, גבוהה ככל שתהיה, אינו בר סמכא לאפשר לי לחמוק מן ההכרעה אם לאהוב.

אני מסיים בהערכה רבה על המאמר החשוב שפתח עבורי אופקים. אין ספק שישמש מקור השראה עבור רבים.

Photo by Guilherme Cunha on Unsplash

3 תגובות על “אמונה כתפקיד ואמונה כבחירה

  • לפני שאגש לעצם העניין, קודם אתייחס לצורת ההגשה של התוכן.
    עושה רושם שככל שהמאמרים אוגרים בתוכם מילים מפוצצות מהעולם האקדמי, כך תהיה המשמעות שלהם עמוקה וחשובה יותר.
    לצערי הכותבים החשובים מאבדים את הקהל ה'פשוט'.
    משל למה הדבר דומה, למגיד שיעור שזורק 'לומד'תים' מפוצצים, אך בלי קשר להבנה של הסוגיא, ובכך אמנם עושה רושם של למדן, אך התלמידים אינם מקבלים מזה כלום.

    לגופו של עניין, חושבני שהנושא פשוט מאוד. מהבחינה הפרקטית של קיום התורה, אין שום מקום לאינדיבידואליזם, כולם אמורים לקיים את המצוות באותה הצורה כפי שנמסרה למשה מסיני.
    האינדיבידואליות והאוטנתיות בתורה, מתבטאת בעבודת הלב, בה היחיד מוצא כר נרחב לחיבור שלו ולעומק האישי שלו בכל פעולה שהוא עושה.
    כמובן, בסופו של דבר, רמת החיבור של האדם לתורה ומצוות, נותן את אותותיו גם על הקיום הפרקטי, אבל זו היא רק תוצאה.
    זו כל התורה, ואידך זיל גמור…

  • תודה על המאמרים העמוקים ומאירי העינים.
    יש לי רק הערה בשולי הדברים,
    העולם החרדי הוא "עולם", כי יש אמונה, אידיאולוגיה, מאפיינים חברתיים, וכיו"ב, שהשייכים לעולם החרדי מתייחסים ביחס כלשהו למאפיינים האלה. יש בסיס משותף, שסביבו יש גישות ויחסים ודעות, של תת זרמים ושל אנשים פרטיים.
    מי שגדל בעולם החרדי, נוטה לחשוב שיש "עולם חילוני". שיש איזשהי תפישה, השקפת עולם, מערכת ערכים כלשהי, שהיא בסיס משותף לחילוניות, והחילונים חיים ביחס כלשהו לזה.

    באמת לדעתי ונסיוני זה לא כך. חילונים הם לא "עולם", אין ביניהם שום בסיס משותף כלל, משום בחינה. רק שהם לא דתיים. אבל "לא דתי" יכול להיות כל דבר. יש כאלה שהם אנטי ציוניים, ויש שאצלם הציונות היא דת קנאית, ויש שהציונות משעממת אותם. יש אנשי יוגה, אנשי אמנות, אנשי כדורגל, אנשי קיימות כדור הארץ, יש פילוסופים בכל הפילוסופיות, מאמיני בודהא וכל דת אפשרית, פמיניסטים, ויש המתנגדים בחריפות לדברים האלה, כולם או חלקם. ויש עוד אלף דעות, שעל כל מה שהזכרתי אין להם בזה שום עניין וצד, ומעסיקים אותם דברים אחרים לחלוטין. גם יש הרבה מאוד חילונים מאמינים בתורה ובקב"ה, בכל גרסה שאפשר להעלות על הדעת, חלקם קיצונים, חלקם חסידים של רב מסויים, רק שהם לא רוצים ללבוש לבוש דתי וכיפה.

    מטבע האדם, בכל דרך חיים, שקשה לו מאוד להיות אותנטי וגם להיות חופשי. גם בין אלה שהחופש והאותנטיות הם הדת הקיצונית שלהם, רובם עושים חיקוי של אדם אותנטי וחופשי, כדי להיות מקובלים על סביבתם. גם שם יש תבניות של לבוש ודפוסי התנהגות שהאדם מחוייב להם כדי להשתייך.
    רבינו יונה (שע"ת ג' י"ז) אומר שבחירה היא מהמעלות העליונות ביותר. וממילא נדירות מאוד.

    העיסוק באותנטיות ובחופש, ובגבולותיהם, מאוד חשוב. אבל להעמיד את זה כהשוואה בין דתיים לחילונים לענ"ד לא תורם לו.

  • הנחת יסוד בשני המאמרים, של ר' אליהו ושל ר, אהרן היא שהתורה רואה ערך באותנטיות. הנחה זו כלל אינה פשוטה. בהחלט ניתן לומר שהתורה מיועדת לציבור צייתן, בכפיה עד כדי כך שכופים אדם עד שתצא נפשו, כי דברים שבלב אינם דברים.

    החזון איש כבר כתב שהבחירה ניתנה לצבור ולא ליחיד, ולכן ניתן לכפות אדם פרטי ולכן ניתן גם להתפלל על אדם שיחזור בתשובה.

    מה שכתב המגיב למעלה שקיימת ייחודיות בעבודת הלב, גם זו טענה שזוקקת הוכחה. התורה מוכוונת מעשה ולא מוכוונת מחשבה ולכן קיימת דעה בהלכה שמצוות אינן צריכות כלל כוונה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל