במאמר חשוב, עמוק ומעורר מחשבה, מציף ידידי ר' אליהו לוי את אחת הסוגיות הבוערות מבחינה תרבותית בעידן שלנו: שאלת האותנטיות והעצמיות. סוגיה זו היא אחת הסוגיות המשמעותיות ביותר בעידן המודרני, הן במובן זה שמדובר באחת הבשורות הגדולות של המודרניות ובאחת מן התגליות החשובות של העולם הזה, והן בשל הבעיות והאתגרים האופייניים שהיא יצרה בתקופתנו.
במאמרו בוחן אליהו מושגים של חירות, תוך הבדלה בין אידאל החירות של העולם העתיק, המתבטא דוקא באמצעות המוסדות ו"שם המשפחה", לבין אידאל החירות המודרני, המתבטא ב"שם הפרטי", ביחיד, בקיום ולא במהות, ביחידאיות ולא בסוג. עיון זה במושג החירות מוביל אל האידאל המודרני, תוצר האינדיווידואליזם, של האותנטיות והעצמיות. לוי מבקר את האותנטיות המודרנית על כך שהיא מוצאת את ביטויה בגילוי ובחשיפה של העצמיות, כלומר בביטול "שם המשפחה" של העולם העתיק. הוא מציע במקומה אותנטיות מסוג שונה, שהוא מזהה עם המושג "קדושה". אותנטיות זו מתגשמת דוקא בהסתרה ובהבדלה, המתגלמות בסוגיות של צניעות, עריות, פרישות וכיוצא בהן. האותנטיות אמורה להיות אינטימית, ולכן אישית ופרטית ובלתי גלויה לאחרים. בכך היא גם קדושה, כי היא שומרת על זהותה הפנימית. כיצד אם כן היא מתגשמת? באמצעות עבודת ה' ושמיעה בקולו. שמיעה זו לקול ה' מאפשרת קיום פרטי, אותנטי; היא יוצרת סובייקט האומר בפני האל "הנני".
מתוך הערכה להלך המחשבה הזה ולעומק האצור בו, אבקש להציב כמה הערות שיתוו מהלך שונה מעט בנוגע לשאלת העצמיות והאותנטיות, כמו גם ממד ביקורתי יותר ופרספקטיבה אחרת גם על האתגרים שמעמידה תרבות האותנטיות בפנינו.
כישלון חרוץ?
ראשית, אפתח בהערה כללית על שרטוט הסיפור של האותנטיות. היא אולי שולית ביחס למטרתו של המאמר, אולם כדאי להתעכב עליה.
כך נכתב במאמר:
הרעיון שהאדם יכול לכונן את עצמו מתוך עצמו, ללא תלות בעוגנים חיצוניים, נחל כישלון חרוץ. האדם זכה לחירות – הוא אינו כבול כביכול לכבלי החברה, והוא רשאי לעצב את חייו כרצונו, בעצמו ומתוך עצמו. אולם מה עושה האדם עם חירות זו? הוא מבזבז אותה על אבדן חושים; הוא מוצף באפשרויות בחירה שוות ערך, ההופכות את הבחירה עצמה לחסרת ערך; הוא לכוד בפלונטר בלתי אפשרי: הוא חייב לאשר כל בחירה של כל אדם, תהיה הרסנית וקלוקלת אשר תהיה.
הבעיה מוכרת ונידונה רבות בספרות העוסקת בביקורת המודרניות, אולם ברצוני להתעכב לרגע על הניסוח. האמנם יש כאן "כישלון חרוץ"? האם האתגרים של האותנטיות והבעיות שעמן מתמודד אידאל זה הופכים אותו ל"כישלון חרוץ"? דומני שביטוי זה הוא מוגזם. אידאל העצמיות והאותנטיות קוצר הצלחות יפות. ובעיקר, אסור לשכוח על איזה רקע הוא התפתח.
כדי לחנך להגשמה של האותנטיות והעצמיות יש צורך לקדם מודלים "מודרניים" שישימו דגש משמעותי יותר בשם הפרטי, בחירות של היחיד, ביחיד כדבר מה בעל משמעות מעבר להקשר החברתי שבו הוא מופיע
ביקורת זו חיונית ביחס לדבר מה שהמאמר נוטה לייחס לו חשיבות מועטה. בתחילת מאמרו כותב ר' אליהו כך לגבי החינוך החרדי והעצמיות:
איני מיתמם לומר שהחינוך החרדי של ימינו אכן עושה זאת. לדאבוננו הרב, רוח הביטול העצמי והקונפורמיזם כבשה לה מהלכים בקרב רבים ממחנכי דורנו.
הערה זו מובלעת כדבר מה צדדי, דבר מה שלא התגשם, למרות התנאים המאפשרים, למרות האידאל התורני האמור למשוך אל האותנטיות, 'משום מה' אין החינוך החרדי עושה זאת ו'משום מה' הוא נוטה לקונפורמיזם ולביטול עצמי. אולם כאן יש לשאול: האם הסיבה איננה שורשית הרבה יותר? האם היא אינה קשורה לכיוון פנימי של החינוך הזה, הנובע דווקא מאידאליזציה של אותו עולם עתיק שבו "שם המשפחה" דוחק את "השם הפרטי"? אין כאן פתרונות קסם. לפי דעתי, כדי לחנך להגשמה של האותנטיות והעצמיות יש צורך לקדם מודלים "מודרניים" שישימו דגש משמעותי יותר בשם הפרטי, בחירות של היחיד, ביחיד כדבר מה בעל משמעות מעבר להקשר החברתי שבו הוא מופיע, גם אם אנו צריכים להעמיד את המודלים הללו במבחן הביקורת ובפיקוח מתמיד. האידאל שהמאמר מכוון לעברו לא נדחק לפינה סתם כך, בשל אי אלו תנאים שלא התגשמו, אלא מכיוון שיש דבר מה במבנה שהמאמר מציע, מבנה המבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו, בהסתרה של האינטימיות מצד אחד ובהגשמתה מצד שני, שמעצם טבעו מוביל בסופו של דבר לדיכוי עצמי ולקונפורמיזם, למרות הכוונות הטובות.
מכאן אפנה לעיקרו של המאמר ולדיון המהותי על האותנטיות.
אינטימיות נסתרת?
כך נכתב במאמר:
כאן נמצא הקשר בין קדושה לפרישות מעריות. הפרישות מעריות מבקשת לשמור את הנקודה הפרטית של האדם, הערווה שלו, מוצנעת ומיוחדת. היא מפרידה בעיקר בין קרובים: בתוך התא המשפחתי הצפוף, היא מבקשת לשמור את הערווה של כל יחיד מוגנת ומובדלת. היא אוסרת על תבל, טשטוש, ערבוב. היא מבקשת לשמור על האינטימיות של האדם, על השם הפרטי שלו.
המאמר מבקש לייצר הבחנה בין האותנטיות המודרנית לאינטימיות. האותנטיות המודרנית מחייבת את הגילוי ואת החשיפה, וממילא את חילולה של האינטימיות, את הפריצות. בניגוד לכך, מושג הקדושה מבקש לשמור על האינטימיות, ובמובן זה "לשמור על הערווה של כל יחיד מוגנת ומובדלת". בכך היא שומרת על "השם הפרטי" שלו.
אולם, האם ישנו מושג של אינטימיות שאינו כרוך בשותפות? אינטימיות מבטאת את מה שמתרחש בפנימיות "הפנימית ביותר" של היחיד, אולם הביטוי שלה כאינטימיות נובע מן העובדה שהיא משתתפת, דהיינו שהיא אינה נותרת במעמקי נפשו של היחיד אלא משותפת עם בעל סודו. הדיבור על האינטימי ועל החוויה האינטימית המשותפת הם המכוננים את האינטימיות. האם יש אינטימיות שכל מהותה הוא בדידות מוחלטת? אכן, המאמר מבקש לשכנע שזה אפשרי, שזהו מושג הקדושה, ועם זאת, בלי לשטוח טיעון הדוק, ברצוני להעלות מחשבה או פרספקטיבה אחרת. אינטימיות מקבלת את משמעותה דווקא בהשתתפותה עם אחר. אינטימיות שאין לה עם מי לשוחח עלולה לקמול ולנבול.
הניסיון "לשמור מכל משמר" על האינטימיות, לנעול אותה במנעול ובריח במעמקי הנפש, להתייחס אליה כאל דבר האמור להיות סגור לחלוטין במרתפים החשוכים של הנפש, עלול לגרום לאותה התוצאה: לביטול מוחלט של האינטימיות
האידאל הטהרני של "ההגנה וההבדלה" על השם הפרטי מציג אינטימיות שיכולה להיות רק כלואה במעמקי עצמה. ההיחשפות שלה החוצה היא פריצות. ואכן, חברות שמרניות ודתיות רואות בהיחשפות גדולה מדי, גם אם רגשית או אישית, דבר מה 'לא מכובד', פרוץ. כותב המאמר מבקש למשוך את המכחול מעט יותר: הוא מבקש לטעון כי ההסתרה הזו נובעת בראש ובראשונה מן הרצון לשמור על האינטימיות עצמה מוגנת! האם איננו אמורים לשאול, לפחות בהיסוס, שמא דווקא דיכוי זה של האינטימי מוביל לריקונו? הניסיון להגן על האינטימיות ולבצר אותה בחומות בלתי עבירות מרוקן את האינטימיות ממשמעות. האינטימיות יכולה להתקיים דווקא בשל העובדה שהיא נושקת לחוץ, שהיא מצליחה לנהל קשר עדין בין הפנים לחוץ.
אכן, הביקורת נוקבת: פנים מסוימות של המודרניות המבקשות לערטל לחלוטין את היחיד, להפוך אותו למוצג ראווה ברשות הרבים, הורסות את האינטימיות בדרכן; הן מבטלות את כל מה שאינטימי באינטימיות ומטשטשות את הגבולות בין רשות הרבים לרשות היחיד. המדיה החברתית של ימינו מנכיחה זאת בצורה הוולגרית ביותר: רשות הרבים נמצאת ברשות היחיד ורשות היחיד מופיעה בכיכר העיר. אין הבדלת רשויות, אין תחומים מובדלים, וממילא כבר לא ניתן לצוות על "עירוב". באופן כזה אין כל משמעות לאינטימיות, שכן אין בה דבר אינטימי. תופעה זו מובילה לאינפלציה של חשיפה, מכיוון שכל חשיפה מפסיקה להיות חושפנית באופן פרדוקסלי. בכל רגע נעשה חלק נוסף של רשות היחיד לדבר מה המתנוסס בכיכר העיר.
אלא שביקורת זו אינה אמורה להחזיר אותנו אל הקצה השני. הניסיון "לשמור מכל משמר" על האינטימיות, לנעול אותה במנעול ובריח, להתייחס אליה כאל דבר האמור להיות סגור לחלוטין במרתפים החשוכים של הנפש, עלול לגרום לאותה התוצאה: לביטול מוחלט של האינטימיות. אינטימיות שאינה יכולה לשוחח, שאינה יכולה לנהל מגע עם החוץ, דינה למות. אין לה ממה לשאוב חמצן. אט אט היא קמלה ונבלה מהעדר טיפוח.
בניגוד למאמר, דומני כי אינטימיות בנויה מנקודות ממשק עדינות ביחסים שבין הפנים לחוץ, מדיאלקטיקה בלתי מובהרת של היחסים הללו. אינטימיות שאינה מדברת את עצמה מפסיקה להתקיים. מה שמזין את האינטימיות ומאפשר אותה הוא היכולת לשתף אותה עם האחר.
אותנטיות סגורה
אליהו לוי מבקש לחמוק מן האותנטיות של החירות המוחלטות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בביקורת של המאמר כלפי ההחצנה של האותנטיות:
הרעיון שהאדם יכול לכונן את עצמו מתוך עצמו, ללא תלות בעוגנים חיצוניים, נחל כישלון חרוץ. האדם זכה לחירות – הוא אינו נתון כביכול בכבלי החברה, והוא רשאי לעצב את חייו כרצונו, בעצמו ומתוך עצמו. אולם מה עושה האדם בחירות זו? הוא מבזבז אותה על אבדן חושים; הוא מוצף אפשרויות בחירה שוות ערך, ההופכות את הבחירה עצמה לחסרת ערך; הוא לכוד בפלונטר בלתי אפשרי: הוא חייב לאשר כל בחירה של כל אדם, תהיה הרסנית וקלוקלת אשר תהיה.
אכן. אולם מהי האלטרנטיבה? לפי המאמר, האלטרנטיבה היא ההסתרה וההצנעה המתבטאות במה שהמאמר רואה כדבר מה המאפיין את הקדושה:
האדם קדוש מבפנים. הוא שומר על הפנימיות שלו נבדלת ואינו מניח לזרים לגעת בה. הקדושה שומרת את פך השמן הפנימי של האדם בטהרתו, שיד זרים לא תחלל אותו על ידי חשיפה. הערך של הנבדלות הפנימית הוא עצמי; אין לראות בו אמצעי לשימור ערכים אחרים, כמו התנהגות מוסרית או אידאולוגיית חיים. אולם שימור פנימי זה מאפשר לאדם לצאת אל העולם בתור בעל תפקיד מבלי שהתפקיד יגדיר אותו. התפקיד אינו משתלט על הפנימיות שלו ואינו מכונן את העצמי שלו, שאם כן הוא היה הופך עבדות לתפקיד. הקדושה מאפשרת לנו להיות בני חורין.
דברים אלה מובילים אל אידאליזציה מסוימת של ההסתגרות והצדקת מודלים מן העולם העתיק. ההסתגרות מוצגת כאן כהבדלה. ההבדלה לפי המאמר היא בידול, בידול עקרוני. הבידול אינו רק אמצעי שמירה אלא מה שמגדיר ומכונן את העצמי, שכן הוא מאפשר לו להיות הוא, לא להיות אחר, להיות מבודד. רק בהיותו מבודד הוא אותנטי. בחוץ הוא מופיע לפי תפקידו. רק בפנים, עם עצמו, עם התפילה האישית שלו, הוא אותנטי:
ההתבדלות אינה אמצעי לשימור תוכן ערכי מסוים אלא תכלית לעצמה. היא נובעת מהיותנו "גוי קדוש". קדושה מחייבת הבדלה. כדי להבין את ההתבדלות שהקדושה מייצרת יש לחזור לאידאל האותנטיות, שמשמעו שכל דבר צריך להיות הוא עצמו. לפי אידאל האותנטיות, על האדם לשמור על הייחוד שלו מפני השפעות חברתיות – לא משום שהשפעות חברתיות אלו יטו אותו מדרך הישר, אלא משום שהם יאבדו אותו, את העצמי הפנימי שלו.
את ביקורתי אני מבקש להציב כאן. אידאל אותנטיות זה מניח כי יש איזו ישות אותנטית ייחודית של היחיד כיחיד, הנובעת מעצם קיומו, הריק לחלוטין, חסר ההקשר, הקיים כשלעצמו וכשלעצמו בלבד. ואכן, תרבות האותנטיות הפופולרית מציגה את היחיד המבודד, שאינו מחויב לסדר חיצוני או לפעולות לימוד כלשהם, כיחיד "מלא", דהיינו כאפשרות נתונה מראש, כדבר מה בעל אופי ייחודי. כל אדם יכול להיות אותנטי, מכיוון שהסדרים התרבותיים הם חיצוניים לו. יש אמת פנימית של הסובייקט שניתן לעמוד עליה כמות שהיא ואותה צריכים להציל.
האם האדם, בתלישותו מכל הקשר, בהופעתו מחוץ לכל מוסד, קהילה, תנאים חברתיים, אפקטים פסיכולוגיים, ביוגרפיה אישית, חוויות ילדות, פעולות לימודיות – יכול להיות סובייקט אותנטי?
הבעיה היא זו: מי הוא אותו סובייקט תלוש? האם האדם, בתלישותו מכל הקשר, בהופעתו מחוץ לכל מוסד, קהילה, תנאים חברתיים, אפקטים פסיכולוגיים, ביוגרפיה אישית, חוויות ילדות, פעולות לימודיות – יכול להיות סובייקט אותנטי? אדם כזה הוא סוג של רובוט. זהו האדם האידאלי של התרבות הליברלית, המופיע מאחורי "מסך הבערות" של ג'ון רולס, אדם נטול כל הקשרים. דווקא כך נטול האדם כל אותנטיות. אין דבר שהופך את אישיותו, את נפשו ואת חייו לדבר יחידאי וחד פעמי. כמו בעולם החי, הוא "עוד אחד". כמו שאנו סופרים פילים, כך אפשר לספור בני אדם.
בני אדם יכולים להיות ייחודיים וממילא אותנטיים דווקא מפני שיש להם הקשר. דווקא משום שהם עברו מסע; מסע שאינו מנותק מהקשרים, מחוויות, מלימוד, מהשפעות סביבתיות, מטראומות ילדות, ממפגשים עם האחרים וכו'. ישות אותנטית יכולה לצמוח דווקא מפני שיש לה הקשר וקיום ייחודי. אולם תרבות האותנטיות הפופולרית חותרת נגד העובדה הזאת ומנסה להציג אדם "ריק", טאבולה ראסה.
תרבות האותנטיות הפופולרית מדברת בקלות יתר על אותנטיות של ילד בן שמונה או תשע המבקש להתלבש בצורה מסוימת, 'להתחבר' לתנועה זו או אחרת, או 'להחליט' לגבי זהותו המינית או המגדרית. זאת אותנטיות שאינה מתבססת על דבר. היא נחה על מצע ריק, ומשכך היא כלום. האותנטיות אינה מייצגת דבר מה ייחודי, מכיוון שהיא מייצגת קיום ריק. הקיום הריק מאפשר לה לקשקש ולשרבט על הלוח החלק כאוות נפשה, וכך אנו עדים לאידאל אותנטיות שאינו אלא אינפנטיליזציה של התרבות. "ביטוי עצמי" שהוא עצמי בכך שהוא מתלבש באופן שונה, ובעיקר שהוא מדבר על כך שהוא "שונה".
לעניות דעתי, מאמרו של ר' אליהו נופל לאותה מצודה הפרושה בפני שיח האותנטיות הפופולרי, דווקא בניסיון שלו להתנגד לו. הסיבה לכך היא, שאידאל השימור והבידול, "תיבת נח", ההסתגרות, והייתי אומר אף הפוביה מן האחר, אפשריות רק כאשר אנו מניחים אישיות מלאה, אותנטיות מלאה בפני עצמה, בדיוק כפי שמניחה תרבות האותנטיות הפופולרית. כך גם נכתב בפירוש במאמר:
הביטוי העצמי הוא ערך בפני עצמו לפי אידאל האותנטיות, שממנו נובע כאמור ערך החירות המודרני. אידאל הקדושה דומה לאידאל האותנטיות בכך שהוא מבקש לשמור על הדברים כפי שהם: נבדלים זה מזה. אבל הוא גם שונה ממנו בנקודה חשובה – בתחולה שלו.
המכנה המשותף לקדושה ולאותנטיות הוא ההתמקדות בשם הפרטי. ההבדל ביניהם הוא שהאידאל האותנטי מבקש לחשוף את השם הפרטי, והקדושה מבקשת להבדיל אותו, לכסות ולהסתיר אותו.
שיח של הבדלה אפשרי רק כאשר אנו מניחים מלאות. אבל אם יש בידול, אם היחיד לא נחשף לדבר מלבד לעצמו, כיצד אם כן תתקיים מלאותו? על פי המאמר, מלאות זו תתקיים אך ורק באמצעות השמיעה האישית לקול ה', קיום התורה והמצוות. אני מזדהה מאוד עם העובדה ששמירת תורה ומצוות, ובעיקר תפילה ותלמוד תורה, יכולה להיות פתח לאותנטיות כאשר היא באה מתוך פרספקטיבה כזו. אבל האם יש בכך אותנטיות גדולה יותר מאשר כל הזמנה אחרת לאותנטיות? במילים אחרות: האם ניתן לגייס באופן מלאכותי את מושג הקדושה כדי לשמר את האותנטיות? שום דבר אינו אותנטי ביחיד הסגור. הוא עובר שיצא ממעי אמו. הוא לא כלום. האותנטיות מחייבת לימוד, ואם כן היפתחות, יציאה מן העצמי, היחשפות לעולם, לקהילה, לאחר, היחשפות לדבר מה שהוא לא עצמי.
מה שמכונן את היחידאיות של האישיות אינו האישיות העירומה כשלעצמה, אלא הביוגרפיה של האישיות, דהיינו העובדה שהאדם צבר חוויות, העובדה שהאדם מושלך בתוך הקשר, בתוך עולם, וממילא בתוך פרספקטיבה המאפשרת לו לכונן משמעות ייחודית, חד פעמית, במקום שלו
ומכאן לקשר בין קדושה לאיסורי עריות וצניעות ואם כן לאותנטיות: על מה בדיוק אנו שומרים כה בצניעות? ערוותו של פלוני זהה לערוותו של אלמוני, גם במובן המטאפורי. בני האדם כולם דומים. מה שהופך בני אדם לשונים אינו הערווה שלהם אלא להיפך, הצורה שבה הם מתלבשים. הלבוש הוא היצירה האנושית. תפיסת האותנטיות הפופולרית מתייחסת ללבוש כאל מה שמכסה את האותנטיות, כסוג של מסכה, וממילא היא מבקשת לפתח ולעודד החצנה וחשיפה. אולם שהאמת היא שהאדם במערומיו, במצבו כחיה, אינו שונה מכל אחד אחר.
מה שהופך את האדם העירום לאותנטי הוא באופן פרדוקסלי לא הערווה שלו, אלא היותו לבוש! העובדה שהאדם בחר להתלבש, דהיינו לבנות את עצמו, לבנות קונסטרוקציה של אדם, היא ההופכת את הערווה למקרה הפרטי של האדם. במובן הזה, הצניעות אינה הסתרה והצנעה של דבר מה שחשיפתו עלולה לפגום בו, אלא להיפך: היא ביטוי של הייחודי. להיות צנוע הרי זה לא להופיע באופן וולגרי, לא להופיע כחיה. האידאל של הצניעות מבקש מן האדם להופיע בחברה כאדם. רק כינונו כאדם באמצעות האינטראקציה עם האחרים, באמצעות ההשלכה בתוך העולם, הוא העושה מן האדם אדם וממילא הוא המצווה אותו על צניעות. חיות מעורטלות אינן "לא צנועות", הן פשוט חיות. אין להן על מה "לשמור". האדם אינו שומר על דבר אם גופו הוא סוג של מכונה. הדיון בכך מחייב דיון ארוך ועמוק בנושא הבושה שאין מקומו כאן, אולם אני משתמש בדימוי הזה כדי לעבור אל מושג הקדושה המוצע כאן:
ההתבדלות אינה אמצעי לשימור תוכן ערכי מסוים אלא תכלית לעצמה. היא נובעת מהיותנו "גוי קדוש". קדושה מחייבת הבדלה. כדי להבין את ההתבדלות שהקדושה מייצרת יש לחזור לאידאל האותנטיות, שמשמעו שכל דבר צריך להיות הוא עצמו. לפי אידאל האותנטיות, על האדם לשמור על הייחוד שלו מפני השפעות חברתיות – לא משום שהשפעות חברתיות אלו יטו אותו מדרך הישר, אלא משום שהם יאבדו אותו, את העצמי הפנימי שלו. הביטוי העצמי הוא ערך בפני עצמו לפי אידאל האותנטיות, שממנו נובע כאמור ערך החירות המודרני. אידאל הקדושה דומה לאידאל האותנטיות בכך שהוא מבקש לשמור על הדברים כפי שהם: נבדלים זה מזה. אבל הוא גם שונה ממנו בנקודה חשובה – בתחולה שלו.
"לחזור לאידאל האותנטיות"! אידיאל האותנטיות הוא "שכל דבר צריך להיות הוא עצמו". האינטראקציה עם האחרים "[ת]אבד אותו, את העצמי הפנימי שלו". אולם, מי הוא אותו "הוא עצמו" או "עצמי פנימי" אם הוא מעולם לא התכונן? אם הוא מעולם לא נפתח? אותנטיות דורשת פתיחות. שמירה היא משמעותית כאשר יש בכספת זהב וכסף, אבל כאשר אין כלום אין על מה לשמור. אבל כאן הפלונטר: כדי להכניס כסף וזהב לכספת צריך לפתוח אותה! סגירת הכספת לפני שפתחו אותה היא מעשה חסר תוחלת. ה"אני העצמי", לפני שהוא מושלך בעולם, הוא לא כלום. אין לו חוויות, אין לו הקשרים, אין לו לימוד, אין לו פרספקטיבה רחבה. הוא דל כמו האותנטי הפופולרי של ימינו, אותנטי כמו כולם. אין אותנטיות ללא אינטראקציות עם האחר.
אני חוזר לתחילת דברי. לא במקרה מתרחק החינוך החרדי מביטויים של אותנטיות ומתכנס בתוך קונפורמיזם וביטול עצמי. הסיבה לכך היא בדיוק פוביית האחר הזו: אי אפשר לכונן אותנטיות ועצמיות מתוך אידאלים טהרניים של שימור עצמי, מכיוון שאט אט אין השימור העצמי שומר עוד על דבר. נכון, יש לו תורה ומצוות, אבל אין לו עצמי. תורה ומצוות ללא עצמי מובילות לקונפורמיזם. התורה והמצוות זקוקות לאישיות גבוהה כדי לבוא לידי ביטוי באופן משמעותי, אותנטי ופנימי, ולא כמתכון לעוגה או כרשימת קניות במכולת. אבל איך תתכונן אישיות גבוהה אם היא מעולם לא נחשפה לעולם, לחוויות, לחברה, לספרות טובה, לחיים במורכבותם?
אותנטיות בְּהקשר
עלינו לדבר אפוא על מה שהופך את האדם לייצור אנושי בעל ייחודיות. אדם ללא הקשר, אדם מחוץ לכל הקשר חברתי, פוליטי, משפחתי, פסיכולוגי, ביוגרפי, חווייתי – אינו שונה מכל אחד אחר. הוא נמלה כמו כל נמלה. העובדה שיש לו נפש או יכולת ליצור את עצמו אינה מספיקה כאן, במובן מסוים אנו חוברים בעל כורחנו לתפיסות מטריאליסטיות המניחות "אדם מכונה". האדם אינו אלא מכונה העובדת באופן מטריאלי בצורה מעולה, אבל הוא אינו אישיות. באופן פרדוקסלי, המכונן את היחידאיות של האישיות אינו האישיות העירומה כשלעצמה אלא הביוגרפיה של האישיות, דהיינו העובדה שהאדם צבר חוויות, העובדה שהאדם מושלך בתוך הקשר, בתוך עולם, וממילא בתוך פרספקטיבה המאפשרת לו לגבש משמעות ייחודית, חד פעמית, במקום שלו. זהו אידאל אותנטיות ראוי.
המשבר הגדול של האותנטיות הפופולרית בימינו נעוץ לעניות דעתי בזה. האותנטיות הפופולרית מבקשת להתנתק מהקשרים ולדבר על יחידים באופן אטומי לחלוטין. דברים אלה מובילים אותנו למחזות האבסורד. לרדיקליות של "בחירות", האמורות להיות מכובדות בשל העובדה שהן בחירות אישיות. כיוצא בו, אנו משליכים ילדים אל עולם שבו הם אמורים להחליט על זהותם המינית והמגדרית כי "הכל פתוח" לפניהם, בעקבות ההנחה שהאישיות שלהם היא אישיות העשויה כבר לחלוטין, בשל העובדה הבנאלית שהיא נולדה, היא קיימת, היא כאן. שיח זה משלב ידיים עם התנוונות השיח הליברלי במקומות מסוימים, המתבטאת בשיח ה"זכויות". הרדוקציה של הקיום ל"זכויות" היא ויתור על הקיום כדבר מה שניתן ללימוד, לחינוך. העיסוק האובססיבי בשאלת הזכויות בתרבות שלנו מתמקד רק בשאלות בנאליות ופרימיטיביות של אושר עובר לסוחר, אושר המתבטא בזכותו הטוטלית של האדם להחליט לעשות מה שהוא רוצה. איננו משקיעים יותר באידאלים לימודיים, באידאלים הקשורים לעיון ולהעמקה, מכיוון שאנו מניחים ש"הכל כבר כאן". אידאלים של חינוך לטעם טוב, חינוך ללימוד, חינוך לתרבות, הולכים ונעלמים. הבחירה האישית היא המובילה.
אין מנוס מהצגת האותנטיות העירומה שעמה אנו מתמודדים במלוא דלותה. אידאל אותנטיות מעוות זה מייצר מצב שבו כולם אותנטיים בצורה אחת ומאמצים אורח חיים זהה.
יתרה מזו, בתקופה שלנו כולם מדברים על אותנטיות. כולם מדברים על כך ש"הם מתחברים לעצמי הפנימי שלהם", שהם אוהבים את האותנטי, את השונה, את האחר, וכולם שואפים להתייחד, לבלוט, באמצעות אידאל האותנטיות. דא עקא, נדמה שמן הבחינה הזו מתרחש כישלון קולקטיבי פרדוכסלי. כישלון זה בא לידי ביטוי בכך שכולם אותנטיים באותה הצורה. כולם מדברים על אותנטיות ומבקשים לעשות מעשים מוזרים ולהתלבש באופן מוזר כדי להיות "אותנטיים", בשעה שמרוב רצון לאותנטיות אין דבר בנאלי ומתבקש יותר מן ה"מוזרות" הזו. במובנים רבים ניתן לומר שלהסתובב בתל אביב בלבוש "מוזר" הוא התופעה הבנאלית ביותר, המקובלת ביותר והרגילה ביותר. לעומת זאת, לבוש מסורתי, בנאלי, יכול להיתפס "אותנטי" על אפם ועל חמתם של ה"אותנטיים" למיניהם, דווקא בשל העובדה שהוא לא אותנטי. אופנת האותנטיות גרמה לאותנטיות להיות בנאלית, ובעיקר, משותפת לכל. כולם אותנטיים באותה צורה ובאותן דרכי ביטוי.
עובדה זו מעמידה אותנו בפני אחד הפרדוקסים הפנימיים הנוקבים ביותר של אידיאל האותנטיות. כאשר כמיהה לאותנטיות הופכת להיות אופנה והלך רוח חברתי מתבקש, האותנטיות עצמה נעלמת. אותנטיות אינה יכולה להיות מסומנת כמטרה, שכן הפיכת האותנטיות לאופנה נוגדת לאותנטיות עצמה. אותנטיות אינה יכולה מעצם טבעה להיות אופנתית. אין מנוס אפוא מהצגת האותנטיות העירומה שעמה אנו מתמודדים במלוא דלותה. אידאל אותנטיות מעוות זה מייצר מצב שבו כולם נוהגים בצורה אחת ומאמצים אורח חיים זהה.
עדינות של יחסים: לימוד
בתשובה לפוביה מן החוץ שמציג חינוך דתי קיצוני, פוביה שאין לה מנוס מלבד ליפול לקונפורמיזם דל, יש לחשוב על פתיחות. רק פתיחות מאפשרת אותנטיות. כותב המאמר מסוגל להלל את האותנטיות הקונפורמיסטית, דווקא משום שפתיחותו מאפשרת לו להתבונן עליה מבחוץ. האם היא באמת כזו? ובכן, לא. היא כזו בנפש רחבה, אולם נפש רחבה זקוקה ללימוד, לא להסתגרות. "תיבת נח" מועילה אולי כדי לחנך לחברה המונית של טכנוקרטים, אבל אין בה כל יכולת ליצור נפש רחבה.
הלימוד מאפשר את הדואליות: מחד גיסא אין האדם מבטל ומוחק את עצמו בפניו, מכיוון שאין מדובר בכניעה, ומאידך גיסא, הוא אינו מסתגר ואינו מתחפר בתוך עצמו; הוא פתוח אל החוץ, הוא קשוב, הוא לומד. אין לו פוביות
אולם הפתיחות, אליה וקוץ בה, שכן, במופעה הפופולרי היא סתמית, "פטפוט עקר", וכפי שנכתב במאמר עצמו:
הוא מבזבז אותה על אבדן חושים; הוא מוצף באפשרויות בחירה שוות ערך, ההופכות את הבחירה עצמה לחסרת ערך; הוא לכוד בפלונטר בלתי אפשרי: הוא חייב לאשר כל בחירה של כל אדם, תהיה הרסנית וקלוקלת אשר תהיה.
האלטרנטיבה לכך איננה הסתגרות והתבדלות, אלא יחסים עדינים ומורכבים שהאדם מנהל בינו לבין החוץ. יחסים אלה אינם יחסים של הסתייגות אלא יחסים של לימוד. לימוד אינו כניעה אלא פעולת יצירה. הלימוד מאפשר את הדואליות: מחד גיסא אין האדם מבטל ומוחק את עצמו בפניו, מכיוון שאין מדובר בכניעה, ומאידך גיסא, הוא אינו מסתגר ואינו מתחפר בתוך עצמו; הוא פתוח אל החוץ, הוא קשוב, הוא לומד. אין לו פוביות.
כמו לגבי האינטימיות, כך לגבי האותנטיות. אינטימיות מבקשת יחסים דיאלקטיים עם החוץ, אך אינה נחשפת במערומיה, כי אז היא כבר אינה אינטימיות. ועם זאת, היא משתפת. ללא שיתוף היא לא כלום. האותנטיות דומה לאינטימיות. היא נולדת מן היחסים המורכבים של האדם עם העולם: מן הארכיב, תוצר החוויות, הלימוד, העושר שהאדם סופג מן העולם, ומן הדרכים שבהן נכסים אלה מקבלים משמעות אותנטית בנפשו של היחיד.
מושג העצמיות הוא מושג מורכב שאינו יכול לאפשר פתיחות מוחלטת וגם לא סגירות מוחלטת. בשני המקרים אין עצמיות. העצמיות יכולה להיווצר רק כאשר מתקיימים יחסים דיאלקטיים בין פנים לחוץ, כאשר יחסים אלה מניחים מראש שיש פנים ויש חוץ, אולם הפנים אינו מפחד מן החוץ יתר על המידה והחוץ אינו משתלט על הפנים. אידאל ההתבדלות אינו אידאל של הסתגרות אלא של מניעת השתלטות, וההבדל ברור. הקדושה אינה הסתגרות אלא התרוממות. התקדשות אינה התבדלות פאסיבית שאין מאחוריה דבר. היא התרוממות אקטיבית למקום גבוה יותר.
וואווו!
מאמר עמוק וממש מאיר עיניים.
יישר כח גדול!
אבל,
כמה עצובה העובדה שהמאמר משכנע רק את המשוכנעים.
אלה שבאמת צריכים לקוראו פשוט לא ייחשפו אליו, עקב אותה קונפורמיות המונעת מהם את הגישה לאתר צריך עיון ו/או לאתרים דומים לו.
הסגירות זה החורבן של דורנו דור של עמי ארצות שלא היה באף דור, עדר שוטים נוהרים אחרי מי שקיבלו הנהגה בירושה, שחוץ מקטעי ישיבישע מסכתעס מלמעלה אין להם ידע בסיסי בלימוד… כל האיסור של הסמארטפון הוא איסור שאין בו ממש כדוגמתו שמתי לב כמה שיותר סוגרים את הציבור הבורות והפשע גוברים.
זהו מאמר מתפלבף שכתוב הסגנון אקדמי כביכול עם הרבה מלל ומאריך טרחא.לגופו של עניין חבל שנעדרו מהמאמר דוגמאות חיות מהשטח ומהממגדר ,למה הוא קורא או מגדיר כסגירות והתבדלות ,פתיחות,אינטמיות ואטימות, התקדשות וקדושה, כדי שהמושגים וההגדרות האלה לא יהיו מופשטים ותלויים בענן או באויר ,או אז אפשר להתייחס עניינית.
אילו ר' אליהו לוי היה משתמש במקום ב"אינטימיות" מושג של "פנימיות", היה מונע הרבה מהתגובה הטרחנית הזאת.
צריך שלכל אדם, כולל תלמיד חכם, יהיה מקום פנימי, שאיננו מעורב במגע שלו עם ה"חוץ". יתכן שימצא מקום לדון בעניני הפנימיות שלו עם מי שראוי ומתאים לזה, ובעיקר, עם מי שיודע לשמור סוד.
חבל שאתה נתפס לדוגמא אחת מתוך מאמר עשיר ומחכים, והופך עיקר וטפל. ויש הרבה מקום לגדול ולפתח אינדבידואליות גם בחינוך הכי "קיצוני" ומי שמחפש באמת ימצא.
דבר ראשון, כותב המאמר מבלבל בין אוטנטיות אישית תלויית הקשר תרבותי והחינוכי, לאוטנטיות במובן של זהות מגדרית. כידוע מבחינה מדעית, גם זהות מגדרית וגם נטיה מינית, קשורות במידה מכרעת להתפתחות הביולוגית וההורמונלית המוחית והגופנית, ולא לתרבות או חינוך. יש להבחין כאן גם בין זהות מגדרית לנטיה מינית , שכידוע הם לא אותו דבר (לדוגמא, רוב ההומואים מזדהים כגברים). רק כדי להיות מובן: אינני מתייחס כאן לבעיות כמו תסמונת קליינפלטר, שזה עניין אחר, אלא לאנשים שההתפתחות הביולוגית שלהם תקינה לחלוטין.
באופן ספציפי: למרות שהבדלים מגדריים התנהגותיים מזהים לרוב כבר אצל פעוטות, יש גם ילדים שההגדרה הביולוגית שלהם הפוכה לחלוטין מזהותם ומצורת ההתנהגות שדרכה הם מתבטאים באופן אוטנטי (לדוגמא, לבוש, משחקים מועדפים, צורת דיבור). כשילדים הופכים להיות מודעים לעצמם ולסביבתם, הדבר הרע ביותר הוא למנוע במצב כזה את האוטנטיות שלהם והפתרון לפעמים כרוך בהתייעצות בגורמים המקצועיים רציניים במערכת הבריאות הפורמלית, לא פניה לחאפרים של טיפולי המרה ודומיהם או התעלמות (שזה מה שמציע למעשה כותב המאמר).
מעבר לכך, הרי בני אדם נוטים לא פעם להיות יותר או פחות נשיים או גבריים ממה שמקובל, בלי קשר לשום דבר נוסף. אין בזה שום בעיה, ואין שום סיבה הלכתית אמיתית או מוסרית למנוע מאנשים אוטנטיות כזו, זו רק עוד אקסיומה מוטעית לגבי מהות הדת.
דבר אחר: אין לי מושג מה זאת "התרבות האותנטיות הפופולרית" , או "האדם האידיאלי של התרבות הליברלית הפופולרית", ומה הגישות שהן מייצגות, כי אלו הגדרות שהכותב בדה ממוחו. בעולם המציאות יש מספר גדול של גישות, רבות מהן מנוגדות לגמרי, וההכללות הללו משקפות סך הכל את פוליטיקת הזהויות השמרנית הימנית מהסוג המקובל עליו.
טוב. בנוגע למאמר עצמו: המאמר מציג בעיה ממשית, אם האדם ינסה לשמור מכל משמר על האותנטיות שלו, בלי לקבל כלום מבחוץ, רוב הסיכויים שהוא יהיה פשוט כלי ריק. זה נכון, אבל לא לגמרי. כי הרב אליהו לוי אמר שהעמדה של האדם צריכה להיות מול א־להיו. ממילא הוא לומד תורה, הוא לומד חסידות ומחשבה, הוא חייב להיות מעורב בדעת עם הבריות במידות מסויימות, וזה עוד לפני שדיברנו על איזון כל־שהוא.
עם זאת, כל זה זמני. לעתיד לבוא "לא ילמדו איש את רעהו דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". היום אנחנו לא מספיק מחוברים לאותנטיות שלנו, עדיין לא מספיק אינטימיים כדי להיות מלאים מבפנים בלי עזרה מבחוץ, אבל זה עוד יקרה.
בנוגע לכתיבה: הרגשתי שהמאמר מרוח למדי… היו כאן שתי נקודות משמעותיות, והמון מלל שמסתחרר סביבן. כל פסקה כתובה שלש פעמים במילים שונות, והתחושה היא שדיבור במילים גבוהות יחליף את כמות התוכן שצריכה להאמר.
עכ"פ, תודה על המאמר המחכים, הארת נקודה חשובה, שכפי שאנחנו מכירים את עצמנו ואת העולם, אדם שלא מקבל מאף אחד יהיה ריק…