קולו של היחיד

החכמה העממית הרווחת ממליצה לעוסקים בבעיות חברתיות "לתקן את הגשר" במקום "לבנות בית חולים מתחתיו", כלומר: למנוע את הבעיה מראש, במקום להתגונן ממנה לאחר מעשה. אולם, סוציולוג הרפואה האמריקאי-ישראלי, הפרופסור אהרן אנטונובסקי ז"ל,^[1} סבר כי מטפורה זו אינה מציגה נכונה את הכשל שלנו בטיפול בבעיות. הוא ביקש להבחין בין שתי גישות יסודיות יותר להבנה של בריאות וחולי: הגישה הפתוגנית המתמקדת במקור החולי ועוסקת בגורמים הפוגעים בבריאות, והגישה הסלוטוגנית המתמקדת במקור הבריאות ועוסקת בגורמים המשמרים בריאות חרף פוטנציאל החולי הגלום בטבע.

הגישה האחרת מניחה שהחיים הם נהר ויש בו מערבולות. אין מסלול בטוח שיאפשר לנער לעבור בשלום את גיל ההתבגרות, הוא חייב לשחות מול הזרם ולהתגבר על הסכנות. השאלה החשובה היא אפוא מה יעזור לנערים להישאר בישיבה למרות הנסיונות והאתגרים של גיל ההתבגרות

כדי לחדד את ההבדל בין ההבחנה הרווחת בין "רפואה מונעת" לבין הגישה הסלוטוגנית, השתמש אנטונובסקי במטפורת הצלת טובעים בנהר במקום במטפורת בית החולים והגשר. בגישה המקובלת מבחינים בין "רפואה מתגוננת" הממוקמת במורד הזרם ועוסקת בהצלת אנשים שכבר טבעו (בית החולים מתחת הגשר), לבין "רפואה מונעת" הניצבת במעלה הזרם ומונעת מאנשים להיכנס מלכתחילה לנהר השוצף (מתקנת את הגשר מעל הנהר). שתי הגישות מביטות מבעד לפריזמה הפתוגנית וממוקדות בשאלה מה גורם לבריא להיות חולה. הגישה הסלוטוגנית, לעומת זאת, מניחה שאין גשר: כל בני האדם מצויים בתוך הנהר, חלקם טובעים וחלקם שורדים. השאלה הרלוונטית היא אפוא מהו סודם של השורדים – מה מסייע לאנשים לצלוח בשלום את נהר הסכנות.

אנחנו מניחים שנער אמור להשתלב באופן טבעי במסלול החיים שהוריו תכננו עבורו, ולכן אנחנו נוטים להתמקד בפתולוגיה – בגורמי הסיכון ובסיבות שהנער לא השתלב במסגרות. גישה זו מתמקדת בעיסוק במקור הבעיות. הגישה האחרת מניחה שהחיים הם נהר ויש בו מערבולות. אין מסלול בטוח שיאפשר לנער לעבור בשלום את גיל ההתבגרות, הוא חייב לשחות מול הזרם ולהתגבר על הסכנות. השאלה החשובה היא אפוא מה יעזור לנערים להישאר בישיבה למרות הנסיונות והאתגרים של גיל ההתבגרות. הגישה הפתולוגית מניחה שהכל צריך להתנהל כסדרו, ועל כן היא מתמקדת בתקלות. הגישה הסלוטוגנית מניחה כי דווקא תקלות הן הדבר הצפוי, ועל כן יש להתמקד בגורמי החוסן – בשאלה מדוע למרות הקשיים האפשריים אנשים רבים שורדים ואף משגשגים.

 

מודל הגבינה השוויצרית

גיל ההתבגרות הוא תקופה לא פשוטה בחיי האדם, ובמהלכה יש לא מעט "גורמי סיכון" העלולים להביא אותו לנשירה ממסלול חיים נורמטיבי. לצד זאת, יש גם גורמי חוסן המסייעים לנער לצמוח כראוי חרף קשיים. מודל הגבינה השוויצרית שפיתח הפסיכולוג הבריטי ג'יימס ריזון יכול לסייע לנו בהבנת העניין. המודל מבקש להסביר כיצד נוצרים כשלים תפקודיים על ידי צירוף מספר סיבות. הוא ממשיל את הכשלים לחורים בגבינה שוויצרית. כל פרוסה משולה לשכבת הגנה. כשלים בהגנות מאפשרים את חדירתם של גורמי סיכון דרך החורים בגבינה.^[2]

באופן ציורי ניתן לתאר את מסלול ההתבגרות של הנער כמסע על פני גוש גבינה שוויצרית. בגבינה יש חורים פה ושם, כל חור הוא "גורם סיכון" אחר. אולם, נשירה מהמסגרת מתרחשת רק כאשר החורים שבגבינה עומדים זה במקביל לזה, כך שהם יוצרים נקב מפולש

באופן ציורי ניתן לתאר את מסלול ההתבגרות של הנער כמסע על פני גוש גבינה שוויצרית. בגבינה יש חורים פה ושם, כל חור הוא "גורם סיכון" אחר. אולם, נשירה מהמסגרת מתרחשת רק כאשר החורים שבגבינה עומדים זה במקביל לזה, כך שהם יוצרים נקב מפולש, והנער מחליק דרך כל החורים החוצה. כדי שהילד יעבור בשלום את המסלול, איננו חייבים (וכנראה איננו יכולים) למגר את כל גורמי הסיכון, אולם בידינו לנעוץ מכשולים בשרשרת הסיכון, ולדאוג שהחורים בגבינה לא ייצרו נקב מפולש. למשל, יתכן שהילד נחשף לתכנים לא ראויים, אבל יש לו קשר טוב עם ההורים, או עם דמות בוגרת חיובית, והקשר שומר עליו מפני עזיבה של המסגרת. יתכן שיש לו קשיים לימודיים, אך הוא מוצא סיפוק מתפקידים חברתיים אחרים (אחראי על אוצר הספרים; ת"תניק).

קשיי ההשתלבות (המכונים "נשירה") הם רבי-פנים. הם יכולים להיות גלויים או סמויים, קלים או חמורים. הם יכולים להתבטא בתחום אחד או בתחומים רבים: במישור הרוחני-תורני, במישור הלימודי, במישור ההתנהגותי ועוד. יש גורמי סיכון וגורמי חוסן רבים, נפשיים, משפחתיים וחברתיים, ותקצר היריעה מלפרט את כולם. למעשה, אין גם טעם רב לפרטם, כיוון שהם ידועים לאנשי המקצוע, ולעתים קרובות – גם להורים. עם זאת, ישנו דבר מה המונע לצערי הורים רבים מלתת את הטיפול המתאים לילד שלהם, כך שבמקום להתמקד בגורמי החוסן ולנסות להעצים את ילדם לנוכח הקשיים, הם עלולים חלילה להעמיק עוד קצת את החור, לגרום לילד להתחפר בחולשה ולהשתקע בה, עד שהחורים מצטברים והופכים לנקב שדרכו הילד נושר. תופעה כאובה זו אני מכנה "תסמונת מרתא בת בייתוס".

 

תסמונת מרתא בת בייתוס

סיפורה הטרגי של הגבירה בת ירושלים, מרתה בת בייתוס, יכול לשמש לנו מורה דרך. מרתה השתייכה למשפחת אצולה, והחזיקה בעושר עצום ובהשפעה רבה, עד שהיה בידה לדאוג למינוי בעלה לכהן גדול בתקופת בית המקדש השני. ואולם, הרעב הגדול של ימי המצור על ירושלים פגע בה קשות, כפי שמספרים חז"ל:

מרתא בת בייתוס עשירה שבירושלים היתה. שלחה את שליחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת. עד שהלך נמכרה. בא ואמר לה: סולת אין, קמח יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. בא ואמר לה: קמח אין, סובין יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. בא ואמר לה: סובין אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. היתה חלוצת נעל, אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול. התיישב לה גלל ברגלה ומתה. כאשר היתה עומדת למות, הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו: זה למה אני צריכה? וזהו שנאמר: "כספם בחוצות ישליכו" (גיטין נו, א. תרגום מארמית).

סיפור עצוב זה ממחיש לנו עד כמה עלינו לחשוב על העתיד, גם כאשר המשבר כבר נמצא. אל לנו לחכות לקטסטרופה, ורק אז להתחיל לשנות את ההתנהלות שלנו. במחשבה שניה, חכמים טמנו כאן מסר נוסף, הרלוונטי מאוד לצמצום תופעת חוסר ההשתלבות.

פעמים רבות מזהים הורים קושי ונכונים לבצע התערבות מסוימת. אך הם עושים אותה ברגע האחרון, ובעיקר במידה ובמשורה. דומה הדבר לאדם שיש לו נמק והוא דוחה את כריתת האיבר אף שהנמק הולך ומתפשט, וגם כשהוא מבצע כריתה, הוא נצמד לקו הנמק

פעמים רבות מזהים הורים קושי ונכונים לבצע התערבות מסוימת. אך הם עושים אותה ברגע האחרון, ובעיקר במידה ובמשורה. דומה הדבר לאדם שיש לו נמק והוא דוחה את כריתת האיבר אף שהנמק הולך ומתפשט, וגם כשהוא מבצע כריתה, הוא נצמד לקו הנמק, ללא מרחב ביטחון שיוודא את עצירת התהליך. מענה מוקדם לצורך של הילד, לפני שכדור השלג יתפח והילד או הילדה יצברו פערים לימודיים ורגשיים משמעותיים, הוא נחוץ ביותר. אלא שלמרבה הצער, גם כשההורים מרגישים שמשהו לא בסדר, הם מעדיפים לחכות עד שתגמר הסולת כדי לעבור לקמח, והם לא תמיד מבינים שיתכן שעד שיגיעו לשלב הזה, גם קמח לא יהיה בנמצא. הצורך במתן מענה מידי לקושי של הילד אינו מושך את תשומת הלב, והוא נבלע ברעש החיים ובעומס השגרה.

דוגמא לכך הוא ילד מחיידר חסידי שהתמודד עם קשיים מסוימים. בהמלצת אנשי החינוך הוחלט לשלבו בקבוצת טיפול ייעודית. דא עקא, התברר להורים שבקבוצה יהיו מעט מאוד ילדים מחיידרים חסידיים. הם חששו שהדבר ישפיע על צורת החינוך שלו, ולכן לא הכניסו אותו לטיפול, בניגוד לדעת גורמי החינוך המלווים אותם. עקרונית, השיקול של ההורים ראוי, אך לא במקרה שלהם. הילד שלהם נמצא כבר על מסלול חוסר ההשתלבות. חיצונית הוא נראה כמו כולם, אבל שנים רבות הוא צובר פערים חינוכיים, רגשיים ולימודיים. ההורים מבחינתם ירדו מ'סולת' (לימוד בחיידר רגיל) ל'קמח' (טיפול פסיכולוגי), אבל לא הצליחו מבעוד מועד לרדת ל'סובין' (לדעתם), ולהימנע ממצב שגם סובין לא יועילו לילד.

מדובר בגישה רווחת. היא מתבטאת בהימנעות ממתן טיפול בשל חששות שונים, בהימנעות משילוב ילדים בכיתת שילוב או בחינוך מיוחד, ובשילוב בחורים בישיבות 'יוקרתיות' כאשר הם זקוקים למסגרות המותאמות לצרכים שלהם, גם אם הן פחות 'נחשבות'.

פעמים רבות אני פוגש ילדים ונערים שבמשך שנים צברו פערים, מבלי שנבדק לעומק מקור הקושי שלהם. פעם הגיע לטיפולי נער שנעצר בגין עברה כלשהי. הנער היה נראה בחור ישיבה לכל דבר, וכחלק מההיכרות אתו התעניינתי באיזו סוגיה הם אוחזים בישיבה. הוא התייחס בצורה שטחית ביותר לסוגיה הנמצאת יחסית בתחילת המסכת, אבל היה זה כבר באמצע החורף. הדבר הדליק לי נורה אדומה והתחלתי לברר במערכת החינוך על אודותיו. כשהגעתי למנהל הת"ת, הלה הסביר שהנער "יודע ללמוד טוב חומש, וגם קצת משנה. הוא פשוט לא היה שם כשחילקו שכל." התברר שהילד מעולם לא אובחן ולא נעשה ניסיון לבדוק מדוע הוא מתקשה כל כך בלמידה. יכולות להיות סיבות רבות לקושי לימודי, ולכל אחד מענה אחר. מה שברור הוא, שלו היו מכירים בבעיה מבעוד מועד, הסיכויים שמצוקתו של הנער היתה מגיעה לידי מעצר היו פוחתים משמעותית. אמנם זהו מקרה קיצוני יחסית, אך גם בקרב ילדים שההורים מטפלים בהם ניכרת תופעת ה'סחיבה' של קשיים ללא אבחון וטיפול. לפעמים הורים חשים שקבלת אבחון או טיפול תרופתי סותמת את הגולל על השאיפה שלהם שהילד יהיה 'נורמלי', ומטביעה אותו בחותמה של החריגות. משום כך הם דוחים את הקץ ככל שרק ניתן. בסופו של דבר, הורים רבים אכן מעניקים טיפול ועזרה לימודית לילדים – אך פעמים רבות הם עושים זאת באיחור ומשלמים על כך מחיר יקר.

תסמונת "מרתא בת בייתוס" נפוצה במיוחד בכל מה שקשור לטיפול בהפרעות קשב וריכוז (ADHD) בקרב בנות. זה שנים אני מקיים במסגרת "מכון הקשב" קבוצות הדרכה להורים, מורים וילדים. בשנים האחרונות סברתי שהגיעה העת לקיים תכניות דומות עבור ילדות. כאן נתקלתי בחומת הכחשה גבוהה שחלקה קשור לחוסר מודעות וחלקה לחוסר נכונות להכיר בתופעה. למשל, כשפניתי למנהלת בית ספר אזורי שבו מתחנכות כמה מאות בנות, השיבה לי "אצלנו יש ילדה אחת או אולי שתיים עם הפרעת קשב". כמובן, הסטטיסטיקה היא שונה לחלוטין. פעמים רבות נבחין בהורים המתלוננים על קשיים רבים האופייניים להפרעת קשב אצל בנות, אך אינם מעלים על דעתם שהילדה סובלת מההפרעה וכי יש לקחתה לאבחון ולטפל בה בהתאם. במקרים רבים, רק כאשר הבעיה פורצת כל גבול, בבחינת "ולא יכלה עוד הצפינו", הם מתעוררים ופונים לעזרה.

 

מה מעכב את ההורים?

אפשר מאוד להבין את ההורים. באופן כללי, כל הורה רוצה עבור הילד שלו רק את הסולת. קשה מאד להורה להודות שהסולת אינה זמינה עוד עבור הילד וכדאי להשיג בשבילו קמח. בעיה זו קיימת בכל חברה אנושית, והתרופה היחידה לה היא מידע. ככל שהורים יבינו טוב יותר את מצבו של ילדם, הם יפנימו ביתר קלות את הצורך שלו בטיפול מתאים.

בחברה החרדית יש להורים קושי מיוחד להכיר בצורך של בנם בטיפול. במקומות אחרים, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז אינם לוקחים 'ויטמינים' אלא "ריטלין". בחברה החרדית לעומת זאת יש ניסיון מאומץ להתכחש ולהדחיק את הצורך של הילד בטיפול.

פנייה לעזרה – חינוכית או טיפולית  – היא אתגר עבור כל אדם, לאו דווקא חרדי. עם זאת, בחברה החרדית יש להורים קושי מיוחד להכיר בצורך של בנם בטיפול. במקומות אחרים, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז אינם לוקחים 'ויטמינים' אלא ריטלין. בחברה החרדית לעומת זאת יש ניסיון מאומץ להתכחש ולהדחיק את הצורך של הילד בטיפול.

ההסבר לכך טמון בשילוב בין האופי הקהילתי (קולקטיביסטי) שלה לבין החתירה להישגיות. השילוב בין השתיים דוחק בהורים לנסות 'לנרמל' את הילד כמה שיותר ולהימנע מכל מה שיכול להיתפס שונה, פחות ממצוין.

כפי שמלמד הפסיכולוג החברתי ההולנדי גירט הופסטדה, אחת הסוגיות המטרידות כל חברה אנושית היא נקודת האיזון על ציר הקולקטיביזם-אינדיבידואליזם.^[3] חברה מאורגנת נדרשת לבחור נקודת איזון על פני הרצף שבין שמירה על הייחודיות והחירות של הפרט, לבין יצירת אחידות, מחויבות וזהות עם הכלל. בקצה האחד של הסקאלה נמצאות ייחודיות וחירות מוחלטת של הפרט. בחירת נקודה זו משמעה הסדר חברתי המכונה אנרכיה. בקצה הנגדי יש ציפיה לאחידות גבוהה וחבות מוחלטת לצרכי הכלל. בחירה בנקודה זו משמעה שיטת משטר חברתית טוטליטרית.

נקודת האיזון שבה בוחרת החברה משקפת את המשקל שהיא מעניקה ליחידות למול הקהילתיות. ככל שחברה נוטה לכיוון קוטב הקהילתיות, כך היא דורשת מחבריה להיות דומים אל הרוב, לשהות במרכז עקומת הפעמון, וליישר קו עם הנורמות החברתיות. היא גם מצפה מהם לוותר יותר על ייחודיותם ועל צרכיהם לטובת הכלל. בחברה זו פוחת משקלו של היחיד בכף המאזניים הערכי לטובת משקלם של הרבים.

ביחס למקובל כיום בחברה המערבית, נקודת האיזון של החברה החרדית נוטה יותר לקוטב הקהילתי.^[4] ה"הכלל" מצוי במרכז הוויתה. מושם דגש רב בהתאמת הפרטים לנורמות החברתיות. מושם דגש בנראות של דברים. ומיוחסת חשיבות לגדרי הקהילה וללחץ החברתי בבחירותיו של היחיד. השלכות של נטיה קולקטיביסטית זו נכרו בתקופת הקורונה: הריחוק החברתי וסגירת מוסדות הקהילה גרמו לקשיים בתפקודם של אנשים ועלתה דרישה נמרצת להחזיר את המוסדות החברתיים לפעולה. המערכת בנויה על קהילתיות, וכשזו נחלשת יש לכך אימפקט גדול.

קהילתיות מוגברת משפיעה באופן ישיר על קבלת השונה. השונה, מעצם הוויתו, פוגם באחידות של קבוצה מגובשת. הוא מאלץ אותה לנוע ולחפש מכנה משותף רחב יותר שיאפשר את השתייכותו לקבוצה חרף שונותו. מצב זה יוצר לחץ על ההורים לדחוק את הילד לתבנית נורמטיבית, ולשכנע את עצמם שתפקודו טוב יותר ממה שהוא באמת.

 

טיפול נפשי בקהילה החרדית

מכל אלו אפשר להבין מדוע הורים מתעקשים לחשוב שילדם מתאים למסגרת נורמטיבית, גם כאשר כל הסימנים מאותתים שהוא ממש לא בנוי לכך. יתרה מזו, דומני שהיחס החשדני לטיפול נפשי בקהילה החרדית מושפע באופן ישיר מאותה נטיה קהילתית. מרחב הטיפול הוא 'מקדש' של היחידות. במרחב זה ניתן מקום כמעט בלעדי לעולמו הסובייקטיבי של הפרט, לייחודיות שלו ול'קול' שלו. המפגש בין הפרט לבין המציאות הריאלית נתמך בידיו של הפסיכותרפיסט. הוא ממתן ומרכך אותו, כמיילדת הקולטת את הולד בסל של אניצי פשתן. מסיבה זו הסתייג הציבור החרדי בעבר מפנייה למקצועות הטיפול הנפשי.

הביטחון של היהדות החרדית בימינו מאפשר לה אפוא לחזור שוב אל המקורות התורניים המדגישים את חשיבות הפרט, ולהקל מעט ממשקל הקהילתיות לטובת רווחתם הנפשית של היחידים. ניתן לראות זאת לדוגמא בפריחתן של מסגרות הנותנות מענה לנערים בעלי צרכים מיוחדים

המצב שונה מאוד כיום. לשינוי זה ישנן סיבות רבות. אני מבקש להתמקד בשתיים מהן, אחת חברתית ואחת תורנית. האחת היא שהחברה החרדית חשה בטוחה ומבוססת והיא יכולה להרשות לעצמה לתת מקום רחב יותר ליסוד היחידני בלי שהיא תחוש שהוא מאיים על היסוד הקהילתי.

השניה היא, המשקל שניתן בהלכה לאחריותו של האדם למצבו הרוחני. הנטיה הקהילתית המוגברת של החברה החרדית נבעה מגורמים היסטוריים ונקבעה מפני צרכי אותם זמנים, אך לא מפני שזו האלטרנטיבה היחידה שהתורה מתווה לנו. בתורה אנחנו מוצאים תמונה מורכבת בשאלת האיזון בין היסוד הקהילתי ליסוד היחידני. מחד גיסא יש אמרות חכמים וכן הלכות רבות המעצימות את היסוד הקהילתי.^[5] לעומתן יש יסודות המשקפים דווקא את חשיבותו של היחיד, גם על חשבון הקהילה.^[6] ההלכה מתמודדת עם המתח שבין היסודות הללו. היא מכירה בחשיבותם של כל אחד מהערכים אלו ובצורך באיזון שיביא את שניהם לידי ביטוי.

דוגמא לכך מצויה בהבחנה המפתיעה שיוצרת ההלכה בין חובת הצלת אדם מסכנה גשמית – בה היא מחייבת בזבוז ממון עבור ההצלה,^[7] לבין הצלה מסכנה רוחנית – בה היא אינה מחייבת בזבוז ממון (רמ"א, יו"ד, שלד). הדבר ראוי לתשומת לב לאור האמירה ש"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו",^[8] המקשה לומר שלהצלת הגוף יתרון על הצלת הנפש. אין זאת אלא שההלכה מכירה באחריותו של האדם למצבו הרוחני, והיא פוטרת את הציבור מבזבוז ממונם על כך. אף שהערבות ההדדית חלה גם בנושא זה, מגבילה התורה את היקפה ומסמנת לאדם את תחום אחריותו על עצמו.^[9]

הביטחון של היהדות החרדית בימינו מאפשר לה אפוא לחזור שוב אל המקורות התורניים המדגישים את חשיבות הפרט, ולהקל מעט ממשקל הקהילתיות לטובת רווחתם הנפשית של היחידים. ניתן לראות זאת לדוגמא בפריחתן של מסגרות הנותנות מענה לנערים בעלי צרכים מיוחדים. הורים רבים יותר ויותר אינם מהססים לפנות לאבחונים ולטיפולים.

"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – עושים שלום לא נאמר, אלא מרבים. בפרפראזה בנושא שילוב ואי-שילוב, אין עושים שילוב ואין מונעים עזיבה, אלא מרבים שילוב ומצמצמים עזיבה, ודוק. גם כאשר הנער לא הצליח להשתלב במסגרת, יש חשיבות לצמצם את עומק הניתוק, ולחזק את מוקדי החוסן האחרים בחייו.

 

---

[1] להרחבה אודות גישתו של אנטונובסקי ראו "מגמות" כרך א' לט, מס' 1/2, אייר תשנ"ח / מאי 1998 וכן Mittelmark, M. B., Sagy, S., Eriksson, M., Bauer, G. F., Pelikan, J. M., Lindström, B., & Arild Espnes, G. (2017). The handbook of salutogenesis. Springer Nature.

[2] להרחבה ראו Reason, J. (2000). Human error: Models and management. Bmj, 320(7237), 768-770.

[3] Hofstede, G. 1980. Culture's Consequences. Beverly Hills, CA: Sage את עיקרי משנתו הוא מציג גם באתר המחבר הנושא נחקר גם בישראל.

[4] דיין, ח' (2017). מעבר לעקרון "הבינוניות": אודות החרדיות המתחדשת ואתגריה הערכיים-חברתיים. כתב עת לחקר החברה החרדית, 5, 34-1.

[5] היגדים: "אל תפרוש מן הציבור" (משנה, אבות ב,ה); "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל" (בבלי, ברכות מט); "לעולם תהא אימת הציבור עליך" (בבלי, סוטה מ); יצער עצמו עם הציבור (בבלי, תענית, יא). הלכות: דין ערבות הדדית, תוכחה ומחאה, כפייה על המצוות, עונשי בית דין אשר מבטאים ערכים קולקטיביסטיים שבהם עומד הכלל על משמרת קיום הדת, מצוות המוטלות על הציבור, מצוות הנעשות רק בציבור, ועוד. ראו מהר"ל (דרך חיים ב, ד) ובספר הכוזרי (ג, יט): "כי היחיד בכלל הצבור כאבר האחד בכלל הגוף. אילו היה מקפיד הזרוע על דמו כשהוצרך אל ההקזה, היה נפסד הגוף כולו ונפסד הזרוע בהפסדו. אך ראוי ליחיד לסבול הצער גם המוות בצד תקנת הכל."

[6] כגון מצוות שמעצם טיבן אין הכלל יכול להתערב במעשהו של הפרט, למשל, במצוות התלויות בלב. גם במצבים שבהם ניתן להתערב, סמכות הקהילה לעשות זאת מוגבלת בשל שיקולים הלכתיים שונים, כמו דין הלעיטהו לרשע, מוטב יהיו שוגגין. גדולה מזו, גם במקומות שניתנו לכפייה, מצינו שנדרשת הסכמה לבסוף: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (רש"י ויקרא, א). וראו ב"עין איה" על שבת ב נה, שעל אף הפלגתו של הראי"ה בכמה מקומות בחשיבותה של הכלליות, כותב: "כאשר נחדור לעומק ענין החיים נדע שהכלל אם שהוא נכבד מהפרט מפני ריבויו, אבל עצם מעמד הכלל הלא הוא הפרט, יסוד כל התנועות הכלליות הוא להיטיב ולשכלל את הפרטים הרבים הגנוזים בתוך הכלל הגדול. ע"כ כאשר לפנינו יזדמנו שתי השקפות סותרות, מעבר מזה ערך של חיים חדשים כלליים, ולעבר מזה ערך חיים פרטיים גבוהים ורמים בערכם, עלינו להודות כי חיי הפרט הרם והנשא הלא הוא הוא כל המגמה והתכלית של הכלל. כי למה ניתן לנו כל העמל הכללי, כדי להביא את הפרטים לאושר גדול, לשלמות אמתית בדעת ובהנהגה."

[7] רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש א,יד. ברמ"א יו"ד סוף רנ"ב, מבואר: "הפודה חבירו מן השביה חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם." ובשו"ע הרב, הלכות נזקי גוף, ז: "וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו ואם לאו לא ימנע, ואם נמנע עובר על לא תעמוד." (ע"ע מאירי, קידושין ח, ב). בגדר חובת הוצאת ממון, ראו דברי הרב שלמה זלמן אוירבך, מנחת שלמה תנינא פו, ד, ובדברי הרב ואזנר בשו"ת שבט הלוי יו"ד, קעד – כך או כך, קיימת עקרונית חובת בזבוז ממון.

[8] רש"י (דברים כג, ט) בשם המדרש: "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא.. ואמנם יתכן שזהו ביטוי לתפיסה ערכית, אך לא להגדרה הלכתית, שהרי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. מ"מ בהגדרה הלכתית יש לסכנה דתית מעמד לפחות של סכנה פיזית, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (אורח חיים שו, יד). ראו סקירה סבג, א. (תשע"ו). פיקוח נפש רוחני. צהר לט. עמודים 75-55.  http://www.tzohar.org.il/wp-content/uploads/39_13.pdf

[9] הלכה זו מובנת לאור האמור כי ההלכה מבקשת אחר איזון בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם, ובהקשר הנדון: בין אחריות הכלל על הפרט, לבין אחריות הפרט לנפשו. כאשר מדובר בסכנה פיזית, ההלכה מטילה על הכלל אחריות רחבה יותר על שלומו הפיזי של הפרט (חובת בזבוז ממון להצלתו) משום שבהקשר זה חשובה התוצאה – ההצלה. לעומת זאת, כאשר מדובר בסכנה דתית, ההלכה דווקא מצמצמת את גדר האחריות של הכלל עליו (אין חובת בזבוז ממון), משום שכאן נדרש להגביר את היסוד החירותי-פרטני, כדי שהאדם יבחר בדרך התורה. מכאן מקור לתמונה מורכבת המאפשרת לקבוצה או ליחיד להשאיר אחריות בלעדית בידיהם על חייהם הרוחניים, לפחות יותר מעל חייהם הפיזיים.

 

Photo by Wolfgang Hasselmann on Unsplash