קולו של היחיד

מאמר תגובה ל"כיצד מונעים את הנשירה"

במקום לדבר על "גורמי סיכון" ו"מניעת נשירה" ולצבוע באדום ילדים טובים וכשרים, עלינו לחשוב על "גורמי חוסן" המאפשרים לכל נער לצלוח בשלום את קשיי ההתבגרות. התחלתו של שינוי זה נעוצה בהרפיית המתח הקולקטיבי והקשבה יתרה לקולו של היחיד.

א' שבט תשפ"א

החכמה העממית הרווחת ממליצה לעוסקים בבעיות חברתיות "לתקן את הגשר" במקום "לבנות בית חולים מתחתיו", כלומר: למנוע את הבעיה מראש, במקום להתגונן ממנה לאחר מעשה. אולם, סוציולוג הרפואה האמריקאי-ישראלי, פרופסור אהרון אנטונובסקי ז"ל[1], סבר כי מטפורה זו אינה מציגה נכונה את הכשל שלנו בטיפול בבעיות. הוא ביקש להבחין בין שתי גישות יסודיות יותר להבנה של בריאות וחולי: הגישה הפתוגנית המתמקדת במקור החולי ועוסקת בגורמים שפוגעים בבריאות, ולעומתה הגישה הסלוטוגנית המתמקדת במקור הבריאות ועוסקת בגורמים המשמרים בריאות חרף פוטנציאל החולי הגלום בטבע.

לצד גישה זו, המתמקדת בעיסוק במקור הבעיות, ישנה גישה המבינה שהחיים הם נהר ויש בו מערבולות. אין מסלול בטוח שיגרום לנער לעבור בשלום את גיל ההתבגרות, אלא הוא חייב לשחות בזרם ולהתגבר על הסכנות. השאלה החשובה היא אפוא מה גורם לנערים להישאר בישיבה למרות הניסיונות והקשיים של גיל ההתבגרות

כדי לחדד את ההבדל בין ההבחנה הרווחת בין "רפואה מונעת" לבין הגישה הסלוטוגנית השתמש אנטונובסקי במטפורת הצלת טובעים בנהר במקום במטפורת בית החולים והגשר. בגישה המקובלת, מבחינים בין "רפואה מתגוננת" הממוקמת במורד הזרם ועוסקת בהצלת אנשים שכבר טבעו (בית החולים מתחת הגשר), לבין "רפואה מונעת" הניצבת במעלה הזרם ומונעת מאנשים להיכנס מלכתחילה לנהר השוצף (מתקנת את הגשר מעל הנהר). שתי הגישות מביטות מבעד לפריזמה הפתוגנית וממוקדות בשאלה מה גורם לבריא להיות חולה. הגישה הסלוטוגנית, לעומת זאת, מניחה שאין גשר: כל בני האדם מצויים בתוך הנהר, חלקם טובעים וחלקם שורדים. השאלה הרלוונטית, אפוא, היא מהו סודם של השורדים – מה מסייע לאנשים להיות בריאים למרות נהר הסכנות.

באופן טבעי אנחנו מניחים שנער אמור להשתלב במסלול החיים שהוריו תכננו, ולכן אנחנו נוטים להתמקד בפתולוגיה – בגורמי הסיכון ובסיבות שבגללן הנער לא השתלב במסגרות. אולם לצד גישה זו, המתמקדת בעיסוק במקור הבעיות, ישנה גישה המבינה שהחיים הם נהר ויש בו מערבולות. אין מסלול בטוח שיגרום לנער לעבור בשלום את גיל ההתבגרות, אלא הוא חייב לשחות בזרם ולהתגבר על הסכנות. השאלה החשובה היא אפוא מה גורם לנערים להישאר בישיבה למרות הניסיונות והקשיים של גיל ההתבגרות. הגישה הפתולוגית מניחה שהכל צריך להתנהל כסדרו, ועל כן היא מתמקדת בתקלות. הגישה הסלוטוגנית מניחה כי דווקא תקלות הן הדבר הצפוי, ועל כן יש להתמקד בגורמי החוסן – בשאלה מדוע למרות הקשיים האפשריים אנשים רבים שורדים ואף משגשגים.

 

מודל הגבינה השוויצרית

גיל ההתבגרות הוא תקופה לא פשוטה בחיי האדם, ובמהלכה ישנם לא מעט "גורמי סיכון" שעלולים לגרום לו לנשור ממסלול חיים נורמטיבי. לצד זאת, ישנם גם גורמי חוסן שמסייעים לנערים לצמוח כראוי חרף קשיים. מודל הגבינה השוויצרית שפיתח הפסיכולוג הבריטי ג'יימס ריזון יכול לסייע לנו בהבנת העניין. המודל מבקש להסביר כיצד נוצרים כשלים תפקודיים על ידי צירוף מספר סיבות. הוא ממשיל את הכשלים לחורים בגבינה שוויצרית. כל פרוסה משולה לשכבת הגנה. כשלים בהגנות מאפשרים את חדירתם של גורמי סיכון דרך החורים בגבינה וכתוצאה מכך נגרם כשל.[2]

באופן ציורי ניתן לתאר את מסלול ההתבגרות של הנער כמסע על פני גוש גבינה שוויצרית. בגבינה יש חורים פה ושם, כאשר כל חור הוא "גורם סיכון" בפני עצמו. אולם, אי-השתלבות במסגרת נוצרת רק כאשר החורים שבגבינה עומדים זה במקביל לזה כך שהם יוצרים נקב מפולש מצד לצד

באופן ציורי ניתן לתאר את מסלול ההתבגרות של הנער כמסע על פני גוש גבינה שוויצרית. בגבינה יש חורים פה ושם, כאשר כל חור הוא "גורם סיכון" בפני עצמו. אולם, אי-השתלבות במסגרת נוצרת רק כאשר החורים שבגבינה עומדים זה במקביל לזה כך שהם יוצרים נקב מפולש מצד לצד, והנער מחליק דרך כל החורים החוצה מהמסלול. כדי שהילד יעבור בשלום את המסלול, איננו חייבים (וכנראה איננו יכולים) למגר את כל גורמי הסיכון, אולם בידנו לנעוץ מכשולים בשרשרת הסיכון, ולדאוג שהחורים בגבינה לא יצרו יחדיו נקב מפולש. למשל, ייתכן שהילד נחשף לתכנים לא ראויים, אבל יש לו קשר טוב עם ההורים, או עם דמות בוגרת חיובית, והקשר שומר עליו מפני עזיבה של המסגרת הנורמטיבית. יתכן שיש לו קשיים לימודיים, אך הוא מוצא סיפוק מתפקידים חברתיים אחרים (אחראי על אוצר הספרים; תתני"ק).

קשיי ההשתלבות (המכונים "נשירה") הנם רבי-פנים. הם יכולים להיות גלויים או סמויים, קלים או חמורים. הם יכולים להתבטא בתחום אחד או בתחומים רבים: במישור הרוחני-תורני, במישור הלימודי, במישור ההתנהגותי ועוד. ישנם גם גורמי סיכון וגורמי חוסן רבים, נפשיים, משפחתיים, וחברתיים, ותקצר היריעה מלפרט את כולם. למעשה, אין גם טעם רב לפרטם, כיוון שהם ידועים לאנשי המקצוע, ולעיתים קרובות – גם להורים. עם זאת, ישנו גורם שמונע לצערי הורים רבים מלתת את הטיפול המתאים לילד שלהם, כך שבמקום להתמקד בגורמי החוסן, ולנסות להעצים את ילדם למרות הקשיים, הם עלולים חלילה להעמיק עוד קצת את החור, לגרום לילד להתחפר בחולשה ולהשתקע בה, עד שחלילה החורים מצטברים והופכים לנקב שדרכו הילד נושר. תופעה כאובה זו אני מכנה "תסמונת מרתא בת בייתוס".

 

תסמונת מרתא בת בייתוס

סיפורה הטרגי של הגבירה בת ירושלים, מרתה בת בייתוס, יכול לשמש לנו כמורה דרך. מרתה השתייכה למשפחת אצולה, החזיקה בעושר עצום ובהשפעה רבה, עד שהיה בידה לדאוג למינוי בעלה לכהן גדול בתקופת בית המקדש השני. ואולם, הרעב הגדול של ימי המצור על ירושלים פגע בה קשות, כפי שמספרים חז"ל:

מרתא בת בייתוס עשירה שבירושלים הייתה. שלחה את שליחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת. עד שהלך נמכרה. בא ואמר לה: סולת אין, קמח יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. בא ואמר לה: קמח אין, סובין יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. בא ואמר לה: סובין אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. היתה חלוצת נעל, אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול. התיישב לה גלל ברגלה ומתה. כאשר היתה עומדת למות, הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו: זה למה אני צריכה? וזהו שנאמר: "כספם בחוצות ישליכו" (גיטין נו, א. תרגום מארמית).

על פניו סיפור עצוב זה ממחיש לנו עד כמה עלינו לחשוב על העתיד, גם כאשר המשבר כבר נמצא. אל לנו לחכות לקטסטרופה, ורק אז להתחיל לשנות את ההתנהלות שלנו. במחשבה נוספת, חכמים טמנו כאן מסר נוסף, שרלוונטי מאוד לצמצום תופעת חוסר ההשתלבות.

פעמים רבות הורים מזהים קושי ונכונים לבצע התערבות מסוימת. אך הם עושים אותה ברגע האחרון, ובעיקר במידה ובמשורה. דומה הדבר לאדם שיש לו נמק והוא דוחה את כריתת האיבר למרות שהנמק הולך ומתפשט, וגם כשהוא מבצע כריתה, הוא נצמד לקו הנמק

פעמים רבות הורים מזהים קושי ונכונים לבצע התערבות מסוימת. אך הם עושים אותה ברגע האחרון, ובעיקר במידה ובמשורה. דומה הדבר לאדם שיש לו נמק והוא דוחה את כריתת האיבר למרות שהנמק הולך ומתפשט, וגם כשהוא מבצע כריתה, הוא נצמד לקו הנמק, ללא מרחב ביטחון שיבטיח את עצירת התהליך. מענה מוקדם לצורך של הילד, לפני שכדור השלג יתפח והילד או הילדה יצברו פערים לימודיים ורגשיים משמעותיים, הוא נחוץ ביותר. אלא שלמרבה הצער, גם שההורים מרגישים שמשהו לא בסדר, הם מעדיפים לעיתים קרובות לחכות עד שתגמר הסולת כדי לעבור לקמח, והם לא תמיד מבינים שיתכן שעד שהם יגיעו לשלב הזה, גם קמח לא יהיה בנמצא. הצורך במתן מענה מידי לקושי של הילד אינו מושך את תשומת הלב, והוא נבלע ברעש החיים, ובעומס השגרה.

חשבו לדוגמה על ילד מחיידר חסידי שמתמודד עם קשיים מסויימים. בהמלצת אנשי החינוך שמלווים את ההורים הוחלט לשלבו בקבוצת טיפול ייעודית לצרכיו. דא עקא, התברר להורים שבקבוצה יהיו מעט מאוד ילדים מחיידרים חסידיים. הם חששו שהדבר ישפיע על צורת החינוך שלו ולכן לא הכניסו אותו לטיפול, בניגוד לדעת גורמי החינוך שמלווים אותם. עקרונית, השיקול של ההורים ראוי, אך לא במקרה שלהם. הילד שלהם נמצא כבר על מסלול חוסר ההשתלבות. חיצונית הוא נראה כמו כולם, אבל שנים רבות הוא צובר פערים חינוכיים, רגשיים ולימודיים. ההורים מבחינתם ירדו מ"סולת" (לימוד בחיידר רגיל) ל"קמח", (טיפול פסיכולוגי), אבל לא הצליחו מבעוד מועד לרדת ל"סובין" (לדעתם), ולהימנע ממצב שגם סובין לא יועילו לילד.

מדובר בגישה רווחת. היא מתבטאת בהימנעות ממתן טיפול מתוך חששות שונים, בהימנעות משילוב ילדים בכיתת שילוב או בחינוך מיוחד, ובשילוב בחורים בישיבות "יוקרתיות" כאשר הם זקוקים למסגרות שמותאמות לצרכים שלהם, גם אם הן פחות "נחשבות".

פעמים רבות אני פוגש ילדים ונערים שבמשך שנים צברו פערים, מבלי שנבדק לעומק מקור הקושי שלהם. פעם הגיע לטיפולי נער שנעצר בגין עבירה כלשהי. הנער היה נראה כבחור ישיבה לכל דבר, וכחלק מההיכרות אתו התעניינתי באיזו סוגייה הם אוחזים בישיבה. הוא התייחס בצורה שטחית ביותר לסוגייה שנמצאת יחסית בתחילת המסכת, אבל היה זה כבר באמצע החורף. הדבר הדליק לי נורה אדומה והתחלתי לברר במערכת החינוך אודותיו. כשהגעתי למנהל הת"ת, הלה הסביר שהנער "יודע ללמוד טוב חומש, וגם קצת משנה. הוא פשוט לא היה שם כשחילקו שכל". התברר שהילד מעולם לא אובחן ולא נבדק מדוע הוא מתקשה כל כך בלמידה. יכולות להיות סיבות רבות לקושי לימודי, ולכל אחד מענה אחר. מה שברור הוא, שלו היו מכירים בבעיה מבעוד מועד, הסיכויים שמצוקתו של הנער הייתה מגיעה לידי מעצר היו פוחתים משמעותית. אמנם זהו מקרה קיצוני יחסית, אך גם בקרב ילדים שההורים מטפלים בהם, ניכרת תופעת ה"סחיבה" של קשיים מבלי אבחון וטיפול. לפעמים הורים חשים שקבלת אבחון או קבלת טיפול תרופתי "סותמת את הגולל" על השאיפה שלהם שהילד יהיה "נורמלי", ומטביעה אותו בחותמה של החריגות. כתוצאה מכך, הם 'דוחים את הקץ' ככל שרק ניתן. בסופו של דבר, הורים רבים אכן מעניקים טיפול ועזרה לימודית לילדים – אך פעמים רבות הם עושים זאת באיחור ומשלמים על כך מחיר יקר.

תסמונת "מרתא בת בייתוס" נפוצה במיוחד בכל מה שקשור לטיפול בהפרעות קשב וריכוז (ADHD) בקרב בנות. מזה שנים אני מקיים במסגרת "מכון הקשב" קבוצות הדרכה להורים, מורים וילדים. בשנים האחרונות סברתי שהגיעה העת לקיים תכניות דומות עבור ילדות. כאן נתקלתי בחומת הכחשה גבוהה שחלקה קשור לחוסר מודעות וחלקה לחוסר נכונות להכיר בתופעה. למשל, כשפניתי למנהלת בי"ס אזורי שבו מתחנכות כמה מאות בנות, השיבה לי "אצלנו יש ילדה  אחת או אולי שתיים עם הפרעת קשב". כמובן שהסטטיסטיקה היא שונה לחלוטין. פעמים רבות נבחין בהורים שמתלוננים על קשיים רבים האופייניים להפרעת קשב אצל בנות, אך אינם מעלים על דעתם שהילדה סובלת מההפרעה וכי יש לאבחן ולטפל בה בהתאם. במקרים רבים, רק כאשר הבעיה פורצת כל גבול, בבחינת "ולא יכלה עוד הצפינו", ההורים מתעוררים ופונים לעזרה.

 

מה מעכב את ההורים?

אפשר מאוד להבין את ההורים. באופן כללי, כל הורה רוצה לילד שלו רק את הסולת. קשה מאד להורה להודות שהסולת אינה זמינה יותר עבור הילד שלו וכדאי להשיג בשבילו קמח. בעיה זו קיימת בכל חברה אנושית, והתרופה היחידה נגדה היא מידע. ככל שהורים יבינו טוב יותר את מצבו של ילדם, הם יפנימו יותר בקלות את הצורך שלו בטיפול מתאים.

בחברה החרדית ישנו קושי מיוחד להורים להכיר בצורך של בנם בטיפול. במקומות אחרים, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז אינם לוקחים "ויטמינים" אלא "ריטלין". בחברה החרדית, לעומת זאת, קיימת תופעה נרחבת של ניסיון מאומץ להתכחש ולהדחיק את הצורך של הילד בטיפול, שהופכת את הריטלין הניתן לילד ל"ויטמינים"

פנייה לעזרה – חינוכית או טיפולית  – הינה אתגר עבור כל אדם, לאו דווקא בחברה החרדית. עם זאת, בחברה החרדית ישנם להתרשמותי גורמים שמעצימים את הקושי. אני מוצא שבחברה החרדית ישנו קושי מיוחד להורים להכיר בצורך של בנם בטיפול. במקומות אחרים, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז אינם לוקחים "ויטמינים" אלא "ריטלין". בחברה החרדית, לעומת זאת, קיימת תופעה נרחבת של ניסיון מאומץ להתכחש ולהדחיק את הצורך של הילד בטיפול, שהופכת את הריטלין הניתן לילד ל"ויטמינים".

ההסבר לייחודה של החברה החרדית טמון לדעתי בשילוב בין האופי הקהילתי (קולקטיביסטי) שלה, לבין החתירה להישגיות מאידך. השילוב בין השתיים דוחק בהורים לנסות "לנרמל" את הילד כמה שיותר ולהימנע מכל מה שיכול להיתפס כשונה, כלא מצויין.

כפי שמלמד הפסיכולוג החברתי ההולנדי גירט הופסטדה, אחת הסוגיות המטרידות כל חברה אנושית היא נקודת האיזון על ציר קולקטיביזם-אינדיבידואליזם.[3] חברה מאורגנת נדרשת לבחור נקודת איזון על פני רצף שבין שמירה על הייחודיות והחירות של הפרט, לבין יצירת אחידות, מחויבות וזהות משותפת עם הכלל. בקצה האחד של הסקאלה נמצאת ייחודיות וחירות מוחלטת של הפרט. בחירת נקודת הכרעה זו משמעה הסדר חברתי המכונה אנרכיה. בקצה הנגדי מצויה ציפייה לאחידות גבוהה וחבות מוחלטת לצרכי הכלל. בחירה בנקודת הכרעה זו משמעה שיטת משטר חברתית טוטליטרית.

נקודת האיזון שבה בוחרת החברה, משקפת את המשקל שהיא מעניקה ליחידות אל מול הקהילתיות. ככל שחברה נוטה לכיוון קוטב הקהילתיות, כך היא דורשת מחבריה להיות דומים אל הרוב, לשהות במרכז עקומת הפעמון, ו"ליישר קו" עם הנורמות החברתיות. היא גם מצפה מהם לוותר יותר על ייחודיותם וצרכיהם לטובת הכלל. בחברה כזו, בכף המאזניים הערכי משקלו של היחיד פוחת לטובת משקלם של הרבים.

ביחס למקובל כיום בחברה המערבית, נקודת האיזון של החברה החרדית נוטה יותר לקוטב הקהילתי.[4] ה"הכלל" מצוי במרכז הווייתה. מושם דגש רב על התאמת הפרטים לנורמות החברתיות. מושם דגש על הנראות של דברים. בכורה ניתנת לשליטת הכלל בבחירתו של היחיד, ומייחסים חשיבות לגדרי הקהילה וללחץ החברתי שישמר על צביונו של היחיד. השלכות לכך ראינו בתקופת הקורונה כאשר הריחוק החברתי וסגירת מוסדות הקהילה גרמו לנזקים בתפקודם של אנשים ועלה ביקוש רב להחזיר את המוסדות החברתיים לפעולה. המערכת בנויה על הקהילתיות, וכשזו נחלשת יש לכך משקל גדול. כל אלה הם ביטויים של קבוצה שעובדת בהסדר של הגברת יסוד הקהילתיות על פני יסוד היחידות.

הגברת ערך הקהילתיות משפיעה באופן ישיר על קבלת השונה. השונה, מעצם הוויתו, פוגם באחידות של קבוצה מגובשת. הוא מאלץ אותה לנוע ולחפש מכנה משותף רחב יותר שיאפשר זהות משותפת של הקבוצה חרף שונותו. מצב זה מהווה מנוף לחץ על ההורים לדחוק את הילד לתבנית "נורמטיבית", ולסבור שתפקודו תקין יותר ממה שהוא באמת.

 

טיפול נפשי בקהילה החרדית

לאור אבחנה זו, אפשר להבין את הסיבה לכך שהורים מתעקשים לחשוב שילדם מתאים למסגרת נורמטיבית, גם כאשר כל הסימנים מאותתים שהוא ממש לא בנוי לכך. יתרה מזו, דומני שהיחס החשדני לטיפול נפשי בקהילה החרדית מושפע באופן ישיר מאותה נטייה קהילתית. מרחב הטיפול הוא "מקדש" של היחידות. במרחב זה ניתן מקום כמעט בלעדי לעולמו הסובייקטיבי של הפרט, לייחודיות שלו ול"קול" שלו. המפגש בין הפרט לבין המציאות הריאלית נתמך בידיו של הפסיכותרפיסט אשר ממתן ומרכך אותו, כמיילדת הקולטת את הולד בסל של אניצי פשתן.

הבטחון של היהדות החרדית בימינו מאפשר לה אפוא לחזור שוב אל המקורות התורניים המדגישים את חשיבות הפרט, ולהקל מעט ממשקל הקהילתיות שבאה לעיתים על חשבון רווחתם הנפשית של היחידים. ניתן לראות זאת, לדוגמא, בפריחתם של מסגרות שנותנות מענה לנערים עם צרכים מיוחדים

מסיבה זו, בעבר ההנהגה החרדית והציבור הסתייגו יחסית מפנייה למקצועות הטיפול הנפשי. מצב זה שונה מאוד כיום. לשינוי זה ישנן סיבות רבות, אני מבקש להתמקד בשתיים מהן, אחת חברתית ואחת תורנית. הסיבה החברתית נעוצה בכך שהחברה החרדית חשה בטוחה ומבוססת והיא יכולה "להרשות לעצמה" לתת יותר מקום ליסוד היחידני מבלי שהיא תחוש שהוא מאיים על היסוד הקהילתי.

מעבר לכך, דומני שהנטייה הקהילתית המוגברת של החברה החרדית נבעה מגורמים היסטוריים ונקבעה מפני צרכי אותם זמנים, אך לא מפני שזו האלטרנטיבה היחידה שהתורה מתווה לנו. בתורה אנחנו מוצאים תמונה מורכבת בשאלת האיזון בין היסוד הקהילתי ליסוד היחידני. מחד ישנן אימרות חכמים וכן הלכות רבות המעצימות את היסוד הקהילתי[5].  לעומתן ישנם יסודות המשקפים דווקא את חשיבותו של היחיד, גם על חשבון הקהילה[6]. ההלכה מתמודדת עם המתח בין היסודות הללו, כשהיא מכירה בחשיבותם של כל אחד מהערכים אלו ובצורך בבחירת איזון שיביא את שתיהן לידי ביטוי.

דוגמה לכך מצויה בהבחנה המפתיעה שיוצרת ההלכה בין חובת הצלת אדם מסכנה גשמית – שבה ההלכה מחייבת בזבוז ממון עבור ההצלה[7], לבין הצלה מסכנה רוחנית – שבה אינה מחייבת בזבוז ממון (רמ"א, יו"ד, שלד). הדבר ראוי לתשומת לב לאור האמירה ש"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו"[8] אשר על פיה קשה  לומר שההבדל בין הצלת הגוף להצלת הנפש נובע מיתרון הראשון על השני. אין זאת אלא שההלכה מכירה באחריות הפרטית של האדם למצבו הרוחני, והיא פוטרת את הציבור מבזבוז ממונם על כך, כאומרת: "אתה הפרט; יש לך אחריות אישית על הרוחניות שלך". למרות שיש ערבות הדדית גם בנושא זה, התורה מגבילה את היקפה ומסמנת לאדם את אחריותו האישית[9].

הבטחון של היהדות החרדית בימינו מאפשר לה אפוא לחזור שוב אל המקורות התורניים המדגישים את חשיבות הפרט, ולהקל מעט ממשקל הקהילתיות שבאה לעיתים על חשבון רווחתם הנפשית של היחידים. ניתן לראות זאת, לדוגמא, בפריחתם של מסגרות שנותנות מענה לנערים עם צרכים מיוחדים. כמו כן, אנו רואים כיום יותר ויותר הורים שאינם מהססים לפנות לאבחונים וטיפולים.

"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – עושים שלום לא נאמר, אלא מרבים. כפרפראזה על כך, גם בנושא שילוב ואי-שילוב, אין עושים שילוב ואין מונעים עזיבה, אלא מרבים שילוב ומצמצמים עזיבה. ודוק. גם כאשר הנער לא הצליח להשתלב במסגרת, יש חשיבות לצמצם את עומק הניתוק, ולחזק את מוקדי החוסן האחרים בחייו.

 


[1] להרחבה אודות גישתו של אנטונובסקי ראו "מגמות" כרך א ' לט, מס '1/2, אייר תשנ"ח / מאי 1998 וכן Mittelmark, M. B., Sagy, S., Eriksson, M., Bauer, G. F., Pelikan, J. M., Lindström, B., & Arild Espnes, G. (2017). The handbook of salutogenesis. Springer Nature.

[2] להרחבה ראו Reason, J. (2000). Human error: models and management. Bmj320(7237), 768-770.

[3] Hofstede, G. 1980. Culture's Consequences. Beverly Hills, CA: Sage את עיקרי משנתו הוא מציג גם באתר המחבר הנושא נחקר גם בישראל.

[4] דיין, ח. (2017). מעבר לעקרון "הבינוניות": אודות החרדיות המתחדשת ואתגריה הערכיים-חברתיים. כתב עת לחקר החברה החרדית, 5, 34-1.

[5] היגדים: "אל תפרוש מן הציבור" (משנה, אבות ב,ה); "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל" (בבלי, ברכות מט); "לעולם תהא אימת הציבור עליך" (בבלי, סוטה מ); יצער עצמו עם הציבור (בבלי, תענית, יא). הלכות: דין ערבות הדדית, תוכחה ומחאה, כפייה על המצוות, עונשי בית דין אשר מבטאים ערכים קולקטיביסטיים בהם הכלל שומר את משמרת קיום הדת, מצוות המוטלות על הציבור, מצוות שנעשות רק בציבור, ועוד. ראו מהר"ל (דרך חיים ב,ד) ובספר הכוזרי (ג, יט): "כי היחיד בכלל הצבור כאבר האחד בכלל הגוף. אלו היה מקפיד הזרוע על דמו כשהוצרך אל ההקזה, היה נפסד הגוף כולו ונפסד הזרוע בהפסדו. אך ראוי ליחיד לסבול הצער גם המוות בצד תקנת הכול".

[6] כגון מצוות שמעצם טיבן הכלל אינו יכול להתערב במעשהו של הפרט, למשל, במצוות התלויות בלב. גם במצבים בהם ניתן להתערב, סמכות הקהילה לעשות זאת מוגבלת בשל שיקולים הלכתיים שונים, כמו דין הלעיטהו לרשע, מוטב יהיו שוגגין. גדולה מזו, גם במקומות שניתנו לכפייה, מצינו שנדרשת הסכמה לבסוף "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". (רש"י ויקרא, א). וראו ב"עין איה" על שבת ב נה, שלמרות הפלגתו של הראי"ה בכמה מקומות אודות חשיבותה של הכלליות, כותב: כאשר נחדור לעומק ענין החיים נדע שהכלל אם שהוא נכבד מהפרט מפני ריבויו, אבל עצם מעמד הכלל הלא הוא הפרט, יסוד כל התנועות הכלליות הוא להיטיב ולשכלל את הפרטים הרבים הגנוזים בתוך הכלל הגדול. ע"כ כאשר לפנינו יזדמנו שתי השקפות סותרות, מעבר מזה ערך של חיים חדשים כלליים, ולעבר מזה ערך חיים פרטיים גבוהים ורמים בערכם, עלינו להודות כי חיי הפרט הרם והנשא הלא הוא הוא כל המגמה והתכלית של הכלל. כי למה ניתן לנו כל העמל הכללי, כדי להביא את הפרטים לאושר גדול, לשלמות אמתית בדעת ובהנהגה.

[7] רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש, א,יד. ברמ"א יו"ד סוף רנ"ב, מבואר – "הפודה חבירו מן השביה חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם". ובשו"ע הרב, הלכות נזקי גוף, ז: "וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו ואם לאו לא ימנע, ואם נמנע עובר על לא תעמוד". (ע"ע מאירי, קידושין, ח,ב). בגדר חובת הוצאת ממון, ראו דברי הרב שלמה זלמן אוירבך, מנחת שלמה תנינא, פו, ד, ובדברי הרב ואזנר בשו"ת שבט הלוי, יו"ד, קעד – כך או כך, קיימת עקרונית חובת בזבוז ממון.

[8] רש"י (דברים,כג,ט) בשם המדרש: " הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא". ואמנם ייתכן שזהו ביטוי לתפיסה ערכית, אך לא להגדרה הלכתית, שהרי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. מ"מ בהגדרה הלכתית יש לסכנה דתית מעמד לפחות של סכנה פיזית, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (אורח חיים, שו, יד). ראו סקירה סבג, א. (תשע"ו). פיקוח נפש רוחני. צהר, לט. עמודים 55-75.  http://www.tzohar.org.il/wp-content/uploads/39_13.pdf

[9] הלכה זו מובנת לאור האמור כי ההלכה מבקשת אחר איזון בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם, ובהקשר הנדון: בין אחריות הכלל על הפרט, לבין אחריות הפרט לנפשו. כאשר מדובר בסכנה פיזית, ההלכה מטילה על הכלל אחריות רחבה יותר על שלומו הפיזי של הפרט (חובת בזבוז ממון להצלתו) משום שבהקשר זה חשובה התוצאה – ההצלה. לעומת זאת, כאשר מדובר בסכנה דתית, ההלכה דווקא מצמצמת את גדר האחריות של הכלל עליו (אין חובת בזבוז ממון), משום שכאן נדרש להגביר את היסוד חירותי-פרטני, כדי שהאדם יבחר בדרך התורה. מכאן מקור לתמונה מורכבת שמאפשרת לקבוצה או ליחיד להשאיר אחריות בלעדית בידיהם על חייהם הרוחניים, לפחות יותר מאשר חייהם הפיזיים.

 

Photo by Wolfgang Hasselmann on Unsplash

3 תגובות על “קולו של היחיד

  • אכן דברים כדורבנות
    לא הבנתי את המשפט הבא:
    "הבטחון של היהדות החרדית בימינו מאפשר לה אפוא לחזור שוב אל המקורות התורניים המדגישים את חשיבות הפרט, ולהקל מעט ממשקל הקהילתיות שבאה לעיתים על חשבון רווחתם הנפשית של היחידים"
    לפי דעתי קיים דווקא חוסר ביטחון ולא ביטחון, ואני לא מכירה אף גורם ציבורי או קהילתי שיהיה מוכן "לשחרר"

    • לדעתי, דברים אלו בגין הביטחון החרדי והשחרור, הם קצת אשליה שנובעת מהפרשנות של הכותב ללגיטימציה החרדית לטיפול פסיכולוגי. בעיני הסיבה ללגיטימציה הזו היא הרבה יותר פשוטה ואמיתית, והיא מאותה סיבה שיש לגיטימציה לאבחנה וטיפול בהפרעות קשב וכדו. פשוט דברים שבעבר בציבור קטן היו סיפורים כיום נהפכו לתופעות, ותופעות דורשות פיתרונות ישימים. כמובן שגם ההסברים המשחררים מגיעים אחר כך, בתור הצדקה בדיעבד למה שהיה אמור להיות מותר לכתחילה (תהליך מוכר, לא ?).. לדעתי היום המצב יותר קשה וקולקטיבי ברמת הדרישה לאחידות.. רק שבציבור כל כך גדול לא כל הסוסים מעוניינים להשאר בארווה. וגם אלו שכן לא בהכרח מוכנים לאכול אבוס ( או לוקשן אחרים..). ובהצטרף לחדירה מערבית קלה למחוזותינו בנושאי החינוך (ברמת הדיבורים..) זה נותן איזו תחושה מוטעית של ביטחון לכיוון אינדיבידואליסטי..

  • מאמר מצוין ומאיר עיניים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל