נושרים ברשת

מאמר תגובה ל"כיצד מונעים את הנשירה"

בעולם הווירטואלי אורבות לבני הנוער, ובעיקר לנערות, סכנות מסוגים שונים. נערות נורמטיביות כלפי חוץ עלולות להיקלע למצבי סיכון בעקבות שימוש ברשת, מבלי שחזותן החיצונית תעיד על כך. כדי לעזור לאותן נערות עלינו להפסיק לעצום עיניים, ולהיות מודעים לקיומן של הסכנות.

כ"ג בטבת תשפ"א

אנו מדברים הרבה מאד על נוער בסיכון. לא עובר יום שלא מתפרסמים טור או כתבה על הנושא. אולם איננו מדברים כמעט על הסכנות של הנוער האחר, הנוער שאינו בסיכון. לנוער בסיכון דואגים די הצורך, אבל איש אינו דואג לנוער שאינו בסיכון.

אני כותבת זאת בציניות כמובן, אבל יש בכך מידה של אמת: יש היום אין ספור ארגונים ועמותות וסתם אנשים טובים הדואגים לנוער הנושר ולמקרי הקצה. לכל בת שנכנסת לקטגוריית "נוער בסיכון" מוצעת מעטפת מגוננת, גורמים רבים יושיטו לה יד. אבל יש תופעה ההולכת ומתרחבת, שלדעת המכירים את השטח האיצה את התרחבותה בזמן הקורונה, של בנות נורמטיביות הנקלעות לסכנה למרות שאינן עומדות באף קריטריון של "נוער בסיכון". מדובר על בנות טובות, סטנדרטיות, שאינן מדירות שינה מהוריהן ואינן נמצאות תחת הזרקור של הצוות בסמינר המצוין שבו הן לומדות – אבל מבפנים הן הולכות ומתנתקות, הולכות ומתרסקות.

כפי שכל מחנך בעולם הכללי יודע היום – הרשת היא מקום מסוכן, במיוחד לנערות צעירות. הן חשופות לפגיעות מסוגים שונים, לניצול רגשי, לתכנים פוצעים ולהתמכרויות. אלא שאנו מעדיפים להעלים עין ולהאמין שניתן להסתפק בשלילה גורפת של אינטרנט וסרטים

נערה יכולה להיות חצי יום בסמינר ולשחק את המשחק ואחר הצהרים לחיות חיים אחרים לחלוטין. נערות חרדיות רבות חשופות לרשת האינטרנט, פעמים רבות ללא ידיעת ההורים. כפי שכל מחנך בעולם הכללי יודע היום – הרשת היא מקום מסוכן, במיוחד לנערות צעירות. הן חשופות לפגיעות מסוגים שונים, לניצול רגשי, לחשיפה לתכנים פוצעים ולהתמכרויות. אלא שאנו מעדיפים להעלים עין ולהאמין שניתן להסתפק בשלילה גורפת של אינטרנט וסרטים. אולם העלמת העין אינה מעלימה את התופעה אלא מונעת מהבנות שנפלו ברשת את האפשרות להתמודד עם החוויות הקשות שלהן. הן נושאות אותן בפנים בלי לנשור ובלי לחשוף את מצוקתן, וללא משים הן מתנתקות – מתנתקות מבחינה רוחנית, חברתית ולעתים אף תפקודית.

בקרב נערים, נער שקצה נפשו במסגרת הישיבתית ואין לו חיבור רוחני ללימוד מתקשה להישאר במסגרת לאורך זמן. נערות לעומת זאת מצליחות לשרוד במסגרת וללכת בתלם גם כאשר הן מנותקות לחלוטין ואין להן שום קשר רוחני לסמינר. תעודת הבגרות (או מבחני החוץ) הם סיבה מספקת עבורן להישאר בסמינר, גם כשמבחינה רוחנית הן במקום אחר לגמרי. וכך, מבחוץ הן נראות בנות סמינר טובות, ואיש לא יודע על מצוקתן. במקרה הטוב, הן מצליחות להתגבר על החוויות הקשות שלהן במהלך השנים ונשארות עם צלקות בלבד. במקרים אחרים, הן נושאות את הפצעים לאורך זמן, והם הופכים לנמק ההולך ומתפשט.

צו השעה הוא אפוא להיות ערים למצוקת אותן נערות, נערות שאינן בסיכון, ולהכיר בסכנות הווירטואליות. עלינו, הורים ואנשי חינוך כאחד, להיות מודעים לסכנות השונות, לדעת איך לזהות בנות במצבי מצוקה, ובעיקר, לדעת איך לעזור לאותן בנות. חובתנו היא כפולה: מלכתחילה עלינו לעשות הכל כדי למנוע את הבנות מליפול קרבן לסכנות הרשת, ולאחר הנפילה, לתת להן אוזן קשבת וכתף תומכת.

כדי להמחיש את הצורך, הבה נפתח בסיפורה הסטנדרטי של מירי, לפני שנעבור לסיפורה הטרגי של חני.

 

מירי והטאבלט

מירי היא הבת השלישית במשפחה ירושלמית טובה. היא בחורה עדינה ומלאת שמחת חיים, המתלבשת לפי התקנון, עוזרת בבית, מתנדבת בארגון השכונתי פעמיים בשבוע ונפגשת עם חברות מהסמינר בליל שבת. כמו רבות מחברותיה, גם מירי מחזיקה טאבלט. מדובר בטאבלט כשר לחלוטין, מוגן, ונטול דפדפן. מה שההורים של מירי לא יודעים הוא שעל גבי הטאבלט יש Drive, שדרכו מעבירות חברותיה של מירי זו לזו סרטים וסדרות טלוויזיה. סרטים אלו הם כולם 'נקיים' באופן יחסי, אך הם אינם ה'מצגות' שמראים בסמינר; רוחן של מחנכות בית יעקב לבטח אינה נוחה מהם.

לאחרונה היו בכיתה של מירי מריבות רבות, הכיתה התפצלה לשניים, ומירי הרגישה בודדה וחרדה. הטאבלט נעשה לחבר הסודי שלה, והיא התחילה לצפות שעות רבות בסדרות טלוויזיה. היא היתה מגיעה לסמינר עייפה, ולאט לאט נעשתה מנותקת. כשהמורה דיברה על "חיים של תורה" היא חלמה על הסדרה שראתה אתמול, ולא הקשיבה לחפירות של המורה הדוסית, שלא מבינה מהחיים שלה. בבית היא ברחה יותר ויותר לטאבלט כדי להירגע.

מירי אינה מבינה מה קורה לה. היא אינה מודעת לרגשות שלה, לכך שהיא בורחת. היא אינה ערנית לריגוש הממלא אותה לזמן קצר ולריקנות שבאה אחריו, ואינה יודעת שכך בדיוק נראית התמכרות. היא חווה ריגוש מעצם ההסתרה של הסרטים מההורים שלה ומהאפשרות לעשות מה שהיא רוצה בלי רשות מאף אחד ובסתר, ואינה יודעת שהיא פוגעת בסופו של דבר בעצמה

מירי אינה מבינה מה קורה לה. היא אינה מודעת לרגשות שלה, לכך שהיא בורחת. היא אינה ערנית לריגוש הממלא אותה לזמן קצר ולריקנות שבאה אחריו, ואינה יודעת שכך בדיוק נראית התמכרות. היא חווה ריגוש מעצם ההסתרה של הסרטים מההורים שלה ומהאפשרות לעשות מה שהיא רוצה בלי רשות מאף אחד ובסתר, ואינה יודעת שהיא פוגעת בסופו של דבר בעצמה. היא חיה חיי פנטזיה, שעליהם אינה יכולה לשוחח עם מבוגרים משמעותיים בחייה.

נערות רבות נחשפות היום לעולם הווירטואלי. רובן יציבו לעצמן גבולות, אך רובן גם אינן מודעות לנזק שעלול להיגרם להן. הן יתחילו מתוך אמונה שיש להן גבולות ו"להן זה לא יקרה" ומהר מאד ייסחפו למקומות שונים ללא שליטה כמעט. אולם איש אינו מסביר להן מהן ההשלכות של חשיפה זו. ההנחה היא שהכל אסור, וממילא אין צורך לדבר ולהסביר. גישה זו מותירה את הנערות פגיעות מאד, ללא מודעות והגנה.

בחורה חרדית טובה שלא התנסתה במערכת יחסים תקנית ובריאה, רואה את המערכות יחסים בעולם הווירטואלי ואינה מודעת לכך שמדובר בפנטזיה שאינה משקפת את המציאות. החיים אינם סרט הוליוודי. ומערכת היחסים שהיא תחווה בעז"ה בעתיד תהיה מושתתת על שמחה וכאב, עליות וירידות, נסיונות ואתגרים. ככל שהיא תשקע בתוך עולם הפנטזיה, היא תתקשה לקבל מציאות מורכבת ולחיות בה. זאת לפני שאנו מדברים על עצם הניתוק ועל תסמיני ההתמכרות הנלווים לחווית "מים גנובים ימתקו". חווית הצפייה בסתר בתכנים 'אסורים' מובילה את הבת לבריחה לעולם דמיוני שירגיע אותה – הרגל מזיק מכל בחינה.

נכון, אין מה להיתמם, ידע לא ימנע את השימוש בטכנולוגיה. אולם הוא לפחות יאפשר מודעות והבנה בזמן אמת מה שקורה לנפש, יעודד שימוש זהיר וימנע את הניתוק המתמשך.

 

חני נלכדת ברשת

עד כאן דובר על המקרים השכיחים, ועל מידת מודעות הנדרשת מבת סמינר סטנדרטית הנחשפת לעולם הווירטואלי. אך מעבר לכך, יש גם סכנות חמורות ברשת, ולדאבוננו לא מעט בנות נלכדות בהן. ברשת יש מקומות שיכולים להפוך כל נערה לנערה בסיכון.

יש נערות המועדות יותר ליפול במקומות קשים. לפעמים בשל תקופה קשה, העלולה לפקוד כל מתבגרת, ולפעמים בשל תנאים חיצוניים שיצרו מצוקה. כך או כך, מעבר לצפייה תמימה יחסית בסרטים ובסדרות הוליוודיים המועברים מחברה לחברה, יש גם איומים חמורים יותר על שלומן הנפשי של נערות.

בחורה שעברה פגיעה ברשת, אם על ידי גורם חיצוני ואם על ידי חשיפה לתכנים קשים, היא בחורה בסיכון שיכולה להיראות כלפי חוץ נורמטיבית מאד. מבחינה חיצונית היא אינה עונה לאף קריטריון מקובל של נוער בסיכון. היא לומדת בסמינר טוב, לבושה כיאות ומקפידה על כללי ההתנהגות המקובלים. אולם בנפשה פנימה היא קרועה ופגועה

אחת הסכנות השכיחות האורבות לנערות צעירות ברשת היא כניסה לקשר וירטואלי מסוכן. העולם הווירטואלי מציע ממשקי תקשורת רבים ומגוונים. הרשתות החברתיות המוכרות הם ערוץ אחד, אך ניתן לפתח קשר וירטואלי עם זרים גם דרך דמות בדיונית במשחק מחשב. כך, דרך משחק מחשב תמים למראה, שבו יש לנערה דמות וירטואלית דמיונית, היא יכולה לתקשר עם זרים מכל העולם ולפתח אתם קשרים שנראים בהתחלה תמימים, אך מהר מאד הם עלולים להפוך להתמכרות – התמכרות לריגוש שבפרסונה הבדיונית שהנערה בנתה לעצמה. במקרים אחרים, נערה יכולה דרך פעילות בפורומים שונים – בזהות בדויה – לפתח קשרים עמוקים עם דמויות חסרות פנים ושם המסתובבות באותם הפורומים. קשרים אלו יכולים להוביל לניצול רגשי שיפגע באמון שלה בבני אדם, לניתוק ושקיעה בעולם דמיוני, ולחשיפה לתכנים פגומים ומשחיתים. כך, גם אם הקשר הווירטואלי אינו חורג מגבולות הרשת, הוא עלול לפגוע בה עמוקות.

יש הורים המשוכנעים מעל כל ספק כי אצלם זה לא יקרה. אין להם כלל גישה לרשת בבית, או אך ורק גישה לרשת המסוננת לעילא. להורים אלה יש להזכיר כי בעולם של ימינו, כל עוד בתם אינה תחת בילוש צמוד, אין להם יכולת לדעת למה באמת היא נחשפת. תלמידה בסמינר יכולה להשיג גישה לתכנים שלא יהיו מקובלים על הוריה בביתה של חברה, או אפילו באמצעות מכשיר חכם שרכשה לעצמה בסתר. יתרה מזו, אפילו נערות שאכן שומרות על הגבולות מבחינה חיצונית ושימושן ברשת מוגבל למייל בלבד – יכולות להיחשף לתכנים פוגעניים ומטלטלים שישלחו אליהם זרים, או אפילו להיסחף לקשרים וירטואליים בלתי ראויים בדרך זו.

בחורה שעברה פגיעה ברשת, אם על ידי גורם חיצוני ואם על ידי חשיפה לתכנים קשים, היא בחורה בסיכון שיכולה להיראות כלפי חוץ נורמטיבית מאד. מבחינה חיצונית היא אינה עונה לאף קריטריון מקובל של נוער בסיכון. היא לומדת בסמינר טוב, לבושה כיאות ומקפידה על כללי ההתנהגות המקובלים. אולם בנפשה פנימה היא קרועה ופגועה. גורמים חיצוניים משחקים ברגשותיה, פוגעים בתמימותה ושורטים את נפשה.

כאשר נערה חווה פגיעות מסוג זה והיא אינה מדברת על כך עם איש, בעודה ממשיכה לחיות חיים נורמטיביים כלפי חוץ, היא מצויה בסכנה גדולה, ולפעמים אפילו בסכנה גדולה יותר משל הנערה הנושרת במופגן. נערה שחיה חיים כפולים סובלת מסוג של 'פיצול אישיות'. רגשות בלבול מציפים אותה. מצד אחד היא רוצה אורח חיים חרדי, ומהצד השני היא מרגישה מנותקת לחלוטין.

חני, בחורה שליוויתי במסגרת עבודתי, היא דוגמא למקרה כזה. חני למדה בסמינר הכי טוב בעיר מגוריה והתלבשה בצניעות. החל מכיתה ט' מצאה חני את עצמה צופה בתכנים קשים ברשת ומתכתבת עם כל מיני טיפוסים שונים. היא לא סיפרה דבר לאיש. לא להורים שלה, שהיו "מתים במקום" כלשונה, ולא לאף אחת במערכת החינוכית שדיברה על ערכים ויראת שמים.

כדי לעזור לבנות כמו מירי ולהציל בנות כמו חני, עלינו להישיר מבט אל העולם הווירטואלי, להבין שהוא כאן ושאנו חייבים להכיר בו ולהתמודד אתו. התעלמות לא תועיל לכל הבנות הנחשפות אליו, אלא רק תפקיר אותן במדבר השממה הענקי של הרשת הווירטואלית

רק אחרי שנים רבות, בגיל 28, לאחר שנות רווקות ארוכות שניסתה לבנות קשר כדי להקים בית בישראל, שלחו אותה ההורים לטיפול. שם היא נפתחה וחשפה את סיפורה. היא סיפרה שהיא לא מסוגלת להתחתן עם בחור בן תורה ירא שמים כמו שמציעים לה, כי "רק אני יודעת את האמת על עצמי", והאמת היא שהיא אינה ראויה לבחור כזה. בטיפול הסבירה לה המטפלת ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו" וש"אין דבר העומד בפני הרצון". היא ביררה אתה מה הרצון האמתי שלה, וכשחני הזיזה את כל הפחדים, הכאב, האשמה, הבושה והגועל העצמי, היא גילתה שהיא רוצה חיים של תורה ויראת שמים. היא עשתה תשובה מול ה' באהבה ובקבלה, והצליחה לזהות את שורש ההתמכרות והחיים הכפולים שלה. היא הבינה שיש רצון שהוא העיקר, ויש תאוות. אבל התאוות אינן מגדירות אותה.

בנות בסיטואציה של חני, שלצערנו הרב אינן מעטות, מתקשות מאד למצוא אוזן קשבת במערכת החינוכית. הן שייכות למערכת החינוכית הנורמטיבית, אך אין להן עם מי לדבר על מצוקתן. גם כשהן משוועות לעזרה, אין להן לאן לפנות. הצוות החינוכי בסמינרים אינו מודע לסכנות שברשת, ובוודאי אינו יודע איך להתמודד עם בנות שנלכדו בה. וכך, הבנות עלולות ליפול עמוק יותר ויותר, מבלי להיות מוגדרות "נערות בסיכון".

כדי לשנות זאת, כדי לעזור לבנות כמו מירי ולהציל בנות כמו חני, עלינו להישיר מבט אל העולם הווירטואלי, להבין שהוא כאן ושאנו חייבים להכיר בו ולהתמודד אתו. התעלמות לא תועיל לכל הבנות הנחשפות אליו, אלא רק תפקיר אותן במדבר השממה הענקי של הרשת הווירטואלית.

 

היחס לסכנות הרשת בסמינרים

במרבית הסמינרים, היחס לרשת על כל היבטיה מסתכם באמירה שמדובר במוקצה מחמת מיאוס. הנחת העבודה של הסמינרים היא שהרשת על כל שימושיה אסורה, ואם היא אסורה, הרי ש"אצלנו אין טכנולוגיה". אין אפוא טעם לדבר על מה שלא קיים. העובדה שבכיתות הגבוהות של הסמינר תלמידות לומדות לפעמים במסלולים שהן נדרשות בעצמן לעשות שימוש ברשת מודחקת לשוליים.

בהתאם לכך, כל סמינר המכבד את עצמו יבחר שלא לדבר עם הבנות כלל על העולם הווירטואלי, אלא ישחק את המשחק, כביכול אצלם בסמינר הוא אינו קיים. עצם העלאת הנושא לשיחה הוא הודאה שקיימת תופעה כזו חלילה. הסמינרים מעדיפים אפוא להחתים על תקנון שהשימוש ברשת אסור מכל וכל, ובכך לסגור את העניין. אלא שהמצב בשטח שונה לחלוטין, והאסטרטגיה של הימנעות מדיבור בנושא מחשש למתן לגיטימציה נהיית פחות ופחות רלוונטית.

אין לי נתונים מדויקים על מידת החשיפה של נערות בסמינר לרשת ועל אופני השימוש שלהן בה. עם זאת, עובדה היא שברוב הבתים החרדיים יש היום גישה לרשת. מהיכרות של השטח, אפשר להעז ולהגיד שהשימוש של נערות ברשת הוא תופעה רחבה מאד מאד, היא קיימת בכל סמינר באחוזים משמעותיים, וככל שהסמינר יותר 'מודרני' האחוזים עולים. כמו כן, ניתן לשער שהתופעה התרחבה מאד בימי הסגרים והקורונה.

האם בכל החודשים הארוכים שהבנות שהו בביתן חשבו הסמינרים לדבר עם הבנות על השימוש ברשת? לפחות להסביר להן מה הסכנות שבה, או להציע עזרה לבנות הזקוקות לכך? אנחנו אמנם מתחילים לראות ניצנים של התעוררות לנושא, אך לצערי הרב אפילו בסמינרים הפתוחים יותר מעדיפים לשתוק ולטמון את הראש בחול, כביכול התופעה אינה קיימת.

 

למה כל כך חשוב לדבר?

נכון, אם נדבר עם הבנות על הסכנות הנפשיות בשימוש ברשת, במקום לומר שהרשת כולה מוקצה מחמת מיאוס, ניתן בדיעבד לגיטימציה לדבר. אם מדברים על סכנות, משתמע מכך ששימוש זהיר הוא כשר ואפשרי. עם זאת, המציאות מוכיחה כי מדיניות של בת יענה אינה מצליחה לחסוך מאתנו את הניסיון הזה. כדי לא למעול בתפקידנו החינוכי, אין לנו  ברירה: במקום לומר רק "אסור", יש להסביר גם למה זה אסור, ואפילו להעז לתת כלים במקרה הצורך למי שנפלה. וכוונתי כאן אינה לשיח על הסכנות הרוחניות, שכל נערה מכירה היטב משיחות החיזוק ומהרצאות הרבנים, אלא לשיח על הסכנות הנפשיות, על הפגיעה האפשרית בנפש הנערה.

אם בעבר איסורים חיצוניים יכלו למנוע מהבנות להגיע למקומות לא רצויים, הרי שהאיום הסמוי של הרשת מצריך דרך התמודדות חדשה. איסורים והפחדות לא ימנעו את הבת מלהגיע למקומות אפלים. לשם כך היא צריכה כלים ומודעות ולא הנחתת מגבלות מלמעלה

כל מוסד צריך כמובן לעשות את השיקולים שלו כמה לדבר בפירוש וכמה לרמוז, לפי אופי הבנות והבתים שמהם הן מגיעות. עם זאת, עלינו להבין שנגרם נזק עצום מעצם ההסתרה של החיים הכפולים. ויתרה מזו, כשבת סמינר טובה נופלת למקומות פוגעניים ורוצה לצאת, היא צריכה עזרה. אם הסמינר ימשיך במדיניות של "אסור לדבר על זה" – היא לא תיגש לקבל את העזרה שלה היא זקוקה.

מדובר אפוא בשני צרכים שונים. צורך אחד הוא להביא למודעות הבנות את הסכנה בשימוש לא זהיר ברשת ואת הנזקים הנפשיים העלולים להיגרם מכך. צורך שני, שאינו נוגע דוקא לסכנות האינטרנט, הוא שתהיה לנערה דמות שהיא יכולה לפנות אליה בביטחון ולקבל ממנה עזרה. דמות שאינה מאיימת בסילוקה מהסמינר ואינה חולקת את המידע עם הצוות בחדר מורים, שנותנת לה מקום בטוח, הכוונה, וסיוע במקרה של פגיעה חלילה. צורך שני זה הוא עניין של הצלת נפשות. עצם הדיבור, ההכלה, ההכוונה ומתן הכלים יכול למנוע מבחורה לנשור ולעזור לה להתגבר על הנפילה ולחזור למסלול.

האיום שהרשת מציבה על החינוך החרדי דורש שינוי אסטרטגיית התמודדות. תקנון נוקשה יכול לגרום לבנות ללכת בגרביים, אך אינו יכול למנוע מהן לצפות בחשכת חדרן הפרטי בכל חומר שידן משגת. אם בעבר איסורים חיצוניים יכלו למנוע מהבנות להגיע למקומות בלתי רצויים, הרי שהאיום הסמוי של הרשת מצריך דרך התמודדות חדשה. איסורים והפחדות לא ימנעו את הבת מלהגיע למקומות אפלים. לשם כך היא צריכה כלים ומודעות ולא הנחתת מגבלות מלמעלה. ואדרבה, ההגבלות החיצוניות רק ירתיעו את הבת מלבקש עזרה. נערה שנופלת ואין מי שיושיט לה יד, שיכיל ויסייע, נמצאת בסכנת נשירה. צו השעה הוא שינוי דרך ההתמודדות.

 

מה עלינו לעשות?

נדרש שינוי במספר מישורים. ראשית, מודעות. מודעות ומודעות. עלינו להסכים באומץ להסתכל במציאות בעיניים, להכיר בתופעה, בהקף הרחב מאד שלה, בנוכחות שלה כמעט בכל מקום. זו קריאה להורים ולצוותים החינוכיים: עליהם ללמוד, להכיר, לקרוא חומר בנושא, ולעבור הכשרות במידת הצורך.

אם נרצה שיקשיבו לנו, אנחנו צריכים לשנות את הטון. אפשר לעשות זאת במגוון דרכים שידברו ללבן של הבנות ולא יידחו אצלן באופן אוטומטי. חשוב להחדיר ללבן את המסר, שהעולם הווירטואלי מלא בריגוש ובפנטזיה אך הוא אינו ממלא

שנית, נדרש שינוי של השיח. במקום לדבר רק על כמה זה אסור ולא נמצא בבית ספרנו, עלינו גם להסביר למה ואיך העולם הווירטואלי עלול לפגוע. לדבר על כך שהעולם הווירטואלי מציע ריגושים זמניים העלולים לשבש את העולם הפנימי, ולדבר על הסכנה בשקיעה בעולם הווירטואלי ועל הפגיעה הפוטנציאלית בחיי הנישואין בעתיד. אם זה נחוץ, יש לדבר גם על ההתמכרות ועל הסכנות שברשת. כמו כן חשוב מאד להכשיר את הצוות החינוכי בסמינרים לדעת לזהות התמכרות לרשת ומצבי מצוקה באמצעות סימנים חשודים כמו ניתוק ודיכאון פתאומיים.

כדי להגיע ללב הנערות, איננו יכולים להסתפק אך ורק במדיום החינוכי של הרצאות. אם רשימת סכנות העולם הווירטואלי תגיע שוב דרך הרצאות כבדות המדיפות ריח דידקטי, הבנות ימשיכו לקטלג זאת כהטפה לא רלוונטית. בדיוק כפי שהיום, למרות האזהרות החמורות נגד אינטרנט וסרטים, בנות בסמינרים הטובים ביותר מעבירות זו לזו סדרות וסרטים. אם נרצה שיקשיבו לנו, אנחנו צריכים לשנות את הטון. אפשר לעשות זאת במגוון דרכים שידברו ללבן של הבנות ולא יידחו אצלן באופן אוטומטי. מה שחשוב הוא להחדיר ללבן את המסר, שהעולם הווירטואלי מלא בריגוש ובפנטזיה אך הוא אינו ממלא.

מעבר לכך, חשוב שתהיה דמות בסמינר שהנערה תוכל לפנות אליה ולבקש עזרה. ולא מומלץ שזו תהיה יועצת הסמינר, שהנערות חוששות שכל מילה שלהן עוברת ממנה למנהלת. למעשה, יש חשיבות עליונה לכך שתהיה לכל בחורה, גם בסמינר הטוב ביותר, כתובת ברורה, ידועה ואמינה לפנות אליה אם היא חלילה נופלת והיא צריכה עזרה, אם היא רוצה לצאת מהבור והיא לא מצליחה בכוחות עצמה, ואפילו אם היא רק מרגישה לבדה עם הסוד וכבד עליה המשא. נערות צריכות אוזן קשבת שלא תהיה שיפוטית אלא מכילה; שתציע להן עזרה ולא ביקורת. היא אינה חייבת להיות דמות מהצוות בסמינר. היא יכולה להיות נציגה של ארגון מסוים ואולי דמות שהיא מכירה מהשכונה. נערה שנופלת וחווה משבר, אסור לה לחשוב שאין מישהו בעולם שיבין אותה וייתן לה יד. היא זקוקה לכתובת ברורה וזמינה לפנות אליה ברגעי משבר. היא חייבת להרגיש: אני לא לבד.

כבר היום יש ארגונים כמו "אקשיבה" ו"לב שומע" שהם הכתובת לפנייה גלויה או אנונימית של נערים ונערות, אך רצוי שבכל מוסד חינוכי תהיה דמות המוכרת לנערה והזוכה לאמונה, ועדיף אפילו שהיא לא תשתייך למוסד באופן פורמלי.

יתרה מזו, לפני שאנו מחכים שהנערות הנזקקות יפנו אלינו, חשוב מאד שאנחנו נדע למצוא אותן, וכיום, אי אפשר לסמוך על כך שנפגוש ברחוב את הזקוקות לעזרה. אנו צריכים להיות שם, ברשת, בשבילן. אם הסכנה של היום אינה רק "להסתובב ברחוב" אלא גם "להסתובב ברשת", הרי שאנו צריכים להיות ערים לכך, ולדעת למצוא אותן שם. אפשר לאתר את הבנות הזקוקות לעזרה דרך הרשתות החברתיות. ואם המורה אינה יודעת כיצד לעשות זאת, כאשר היא מזהה סימני קושי אצל התלמידה, היא יכולה לפנות לגופים שזו עבודתם. המטרה כמובן אינה לבלוש אחרי הבת כדי להעיף אותה מהסמינר ולדרדר את מצבה עוד יותר, אלא להיות שם בשבילה ולהציע עזרה.

שנזכה להיות המבוגר האחראי, האוהב, המכיל והנוכח, ולהעניק חמלה וביטחון לכל נשמה פצועה המחפשת את דרכה בעולם.

Photo by Raychan on Unsplash

17 תגובות על “נושרים ברשת

  • מאמר מעולה!!!
    נוגע בדיוק בנקודות הכואבות ובצרכים המדויקים!
    בסמינר בו אני למדתי בין הטובים ביותר בירושלים, התופעה המתוארת קיימת במימדים גדולים!!
    אמנם השיח הכללי אכן לא מדבר על הנושא, אך מחנכות רגישות כן היו שמות לב, ומתייחסות היטב.
    כמו כן, בכיתות הגבוהות(י"ג, י"ד) קיימת התייחסות ציבורית ורחבה…
    כך שכן רואים כבר שינוי בשטח…
    ויהיה טוב אם רק ילך וימשיך!
    תודה!

  • כל מילה חצובה כסלע! הבעיה היא עוד יותר קשה ממה שתואר בהרחבה. לא דובר על נושא 'ההתמכרות' שזה כבר פולט את הנערה לגמרי מהקשת הנורמטיבית. שאז צריך לעבור 'תהליך גמילה קשה וממושכת'. אין ספק שבתקופת הקורנה נגע הטכנולוגיה התרחב מאוד. משעמום וכדו'. תצילנה האוזניים מה ששומעים 'אין בית שאין בו מת'
    אינני קיצוני אולם אני מבין במאה אחוז את כל הרבנים המורים 'לא להפסיק לרגע ללמוד במסגרת' 'גדול המחטיאו יותר מההרגו'

    • מעניין יהיה להצליב את המאמר הכל כך נכון, כאוב, ורלונטי של גב' קאופמן עם המאמר "חיים מאושרים ללא אינטרנט וסרטים" של עורך האתר שם הוא נותן לגיטמציה לסרטים ואינטרנט. וחבל שכך

  • "כמו רבות מחברותיה, גם מירי מחזיקה טאבלט." ואולי כאן מתחילה הבעיה, ובמידה רבה גם יכולה להיגמר?

    • טאבלט בגיל הסמינר? בשביל מה???

      לענייננו, טאבלט הוא אמצעי צפיה. אבל אפשר להעביר חומרים גם באמצעות אונקי.

    • נכון שאפשר גם בדיסק און קי. אבל אם השימושים הלגיטימיים במחשב, ככל שישנם כאלה בגיל הזה, נעשים במרחב המשפחתי ובמחשב/ים משפחתי/ים ולא במרחב הפרטי ובכלי "אישי" של הנער/ה שההורים לא בודקים, הסיכון מצטמצם עד מאוד. הבעיה היא בעצמאות ובחוסר הפיקוח. זה גם מגביר את הפיתוי וגם מקל על ההסתרה.

      משיחות עם אנשי חינוך, הנחת העבודה בציבור החילוני, וכנראה גם הדתי, כל הנוער נחשף לפורנוגרפיה. ובגילאים הולכים ויורדים. בלי להשוות בין הדברים, גם הם מדברים על כך שאי אפשר לטמון את הראש בחול כמו בת ינעה, ושצריך להשלים עם כך ולפתח אסטרטגיות של "הכלה", "התמודדות" וצמצום נזקים. על מניעה באמצעות שינוי כללי המשחק המאפשרים את זה, הם כלל לא מעיזים לחשוב. וחבל…

  • כולנו עומדים בפני ניסיונות על בסיס יום יומי, האם אנחנו צריכים מודעות לגבי כל סיכון שעומד בפנינו כדי להנצל ממנו? לא ולא.

    הדרך להציל מפני ניסיונות אינה דרך מודעות כזו או אחרת, המודעות הכללית לסכנות הרוחניות והנפשיות מספיקה בהחלט.

    מה שבסופו של דבר מבדיל זה שנופל בניסיונות ולא קם מהם לזה שמתרסק, זה אך ורק העוצמות הפנימיות שבהם ניחן וניתן לו על ידי הסביבה המשפחתית והחינוכית.

    אם אנחנו רוצים להוביל שינוי ושיפור אמיתי למצב, אנחנו צריכים להשקיע כל כולנו באיך אנחנו נותנים חוזק פנימי ועוצמה בילדינו ובחניכנו, כדי שכאשר יעמדו מול הניסיון, יוכלו להסתכל לו בעיניים, לעבור אותו בשלום ואף לצמוח ממנו.

    כמובן, אין בכך כדי להמעיט בחשיבות העצומה של עירנות הורים ומחנכים לנפשו של הילד ושימת לב אמיתית למצבו בכל עת.

  • טוב מאוד שהנושא הזה עלה ואני מקווה שילמדו להתמודד אתו ולא להדחיק אותו, בפרט בזמן הקורונה שהאינטרנט זינק בציבור החרדי משפחות שלא האמנתי שיש להם אינטרנט גיליתי שיש להם, היום כבר החיים השתנו מהקצה לקצה ועדיין בחלק ממוסדות החינוך מנסים לרמות את עצמם, אני כידוע לכם שכחתי מזמן איך חושבים בתוך הקופסא ואני אומר חד משמעית לגלות את כל הקלפים על השולחן להפסיק בלשחק בנדמה לי להתיר רשמית את האינטרנט וללמוד להתמודד אתו הוא קים וזו עובדה הנוער היום חשוף לתכנים שהוא לא היה חשוף לפני 50 שנה וזו גם עובדה [כשאני וחברי התחנתננו היו לי חברים שלא ידעו כלום עד יום החופה היום כמעט וזה לא מצוי, עוד עובדה שמטאטאים מתחת לשטיח זה הפאות הלא בדיוק לפי רוח חרדים [לא אשתמש במילה לא צנועות כי צניעות זה מושג יחסי]. חייבים להחלים דיסק מHDD לSSD ובמקום לכתוב על איסורי אינטרנט ללמוד איך מתמודדים עם האינטרנט, סינונים או יותר מכך בלי סיפור ממיילך בידרמן אי אפשר, בזמנו אצל ר' שלומק'ה מזוויל היה בחור נושר שביקשו ממנו ללכת לרבי שלומק'ה, הרבי שאל אותו למצבו הרוחני והוא אמר לרבי שמאוד קשה לו להתגבר על היצר, ענה לו הרבי גם אם אינך מתגבר על היצר אל תיתן לו את זה בקלות לפחות תדחה אותו הבחור שמע לרבי שלומק'ה וברבות השנים הפך לתלמיד חכם גדול, יש כלים להתמודד בלי להדחיק נכון זה קשה יותר אבל החיים לא אמורים להיות קלים בתקווה להצלחה בהתמודדות, אני כידוע לכם לא אוהב לחפש ביקורות כדי לתקוף אלא כדי לחשוב למצוא פתרונות ויש הרבה כאלו לכל התופעות שעולות באתר

  • למדתי בכיתות י"ג וי"ד בסמינר טוב מאוד, בו לרוב הבנות יש גישה כלשהי לרשת (אפילו "רק" מיילים),
    ולא דיברו איתנו על הנושא הכל כך חשוב הזה!!!!
    לצערנו יש מנהלי ומנהלות סמינרים שעדיין טומנים את ראשם בחול, וחבל שכך!!!!
    יישר כח וכל הכבוד על העלאת המודעות!!!!!!

  • אכן יש צורך גדול לדבר
    אבל יש להיזהר ביותר לא לעשות את הרשת וכו' כל כך וורד, לפעמים דוקא שיחה על הזהירות גורמת לבנים ולבנות לבדוק,
    באו לא נשכח שישנו יצר של סקרנות
    לפני כ5 שנים נמסרה שיחה נגד האינטרנט לפני קהל אברכים, בבדיקה חשאית שנעשתה לאחר חודשים התברר ש30% מהקהל שמעולם לא נחשף לאינטרנט הלך לבדוק מה זה

    היו זהירים, צריך לדבר אבל בזהירות

  • מה שחשוב בעיקר הוא לפרסם על דמות חינוכית מחוץ לסמינר על מנת שבנות ירגישו בטוחות לפנות אליה אפילו באנונימיות. שיהיו יועצות צעירות שיוכלו לתת לבנות כלים על סף הנפילה וגם לאחריה.

  • מאמר חשוב מאד.
    כאמא לבנות אני רואה ושומעת את השיח והתמימות הקיימת.
    ועד כמה פעמים רבות אפילו הצוות החינוכי לא מודע או לא רוצה לפתוח עיניים על הבור השחור הגדול הזה.
    יישר כח על העלת המודעות!

  • אני לא יודע אם זה המקום אבל בתחילת המאמר הייתה התייחסות קצרה לבחורים
    אז כן גם שם יש בעיה של בחורים שהם לא בסיכון אבל וזה אבל גדול הם צריכים מערכת קצת שונה והמערכת היום לא נותנת להם מעטפת שתעזור להם וישיבות לנושרים לא יעזרו להם הם לא נושרים אבל הם צריכים לעשות משהו שיותר יתאים לאישיות שלהם כך שאולי היום הם לא בסיכון אבל סיכוי גדול אין להם…
    זה מצב שלא יתכן שבכל מקום אחר בעולם יהיה לכל בחור אפשרות לבחור מגוון של לימודים ובחברה שלנו אלפי בחורים מוכשרים ומוצלחים יראים ושלמים יוכרחו ללמוד באותו סגנון בדיוק (בהבדלים דקים בלבד) וככה הבחור גורר רגליים עד החתונה… (כאילו זה פתרון לבעיה) ולא ממצא חצי מהיכולות שיש לו וגם בקרונה או בכל אתגר אחר בחור מסוג כזה בקלות יוכל להפוך לבחור בסיכון הנוער הרגיל גם צריך שיחשבו עליו…

  • מאמר מעולה !
    צריך להכניס את השיח הזה גם אצל בחורי ישיבות גם שם טומנים את הראש בחול ולא מדברים על הנושא ויש את זה בדיוק כמו שתואר במאמר .
    ולדעתי הכי חשוב שההורים והמחנכים ילכו ללמוד בעצמם אלו סכנות יש ברשת ואז אולי הם יצליחו להפנים ולעזור יותר . מכיוון שהם בעצמם לא מבינים מה הסכנות ומה זה אומר רשתות חברתיות אז כל מה שהם ינסו לומר זה לא יעזור

  • כל האיומים והאזהרות והחרמות והחתימות נגד מחשבים ואינטרנט לא יסתמו את החורים שבסכר, שדרכם זורמים מים מזוהמים. נתקלתי בחרדים לעילא ולמהדרין, שלא הייתי חושד בהם לרגע שהם מחוברים לאינטרנט, ושרבניהם אוסרים לחלוטין גישה לאינטרנט, אבל הם שולטים בו להפליא (כמובן שרבניהם ושכניהם לא יודעים זאת). הפיתרון היחידי, והוא עובד יפה אצל יחידים וקבוצות, הוא התחברות גלויה לאינטרנט דרך חברות סינון למיניהן. במקום לנסות לסתום חורים בסכר – לכסות את כל הסכר במסך סינון, אשר יעביר רק מים נקיים…

  • שלום,

    אני מנסה ליצור קשר עם שרה קאופמן. אשמח לקבל פרטי התקשרות עימה.

  • משומקום הגעתי לפה.
    מאיפה קפץ לי המאמר הזה? לא יודעת.
    יודעת שקראתי מילה מילה.
    ותודה לאי מי שפעם כתב אותה.
    שנתיים עברו מאז, הלוואי כבר יהיה שינוי.
    משהו יראה אותן. את הנערות האלה. יציל אותן ממה שהולך כאן.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל