צריך עיון > סדר עיון > האם היהדות שמרנית?

האם היהדות שמרנית?

שתי האופציות הרווחות בעולם המערבי לניהול שינויים הן שמרנות ופרוגרסיביות, ואילו היהדות אינה תואמת אף אחת מהן: יש בה רוח של תיקון עולם מצד אחד, וחרדה לשימור הקיים מהצד השני. כלכלת השינוי של המסורת היהודית מציעה מודל שונה, שטמון בהפרדה שבין תורה שבכתב לזו שבעל פה. יש לגזור ממנה תובנה חשובה ביחס לשינויים בחברה החרדית.

ה' ניסן תשפ"א

"אני תומך בעשייה הזו. היא נצרכת מאד, אפילו חיונית, ואני מברך עליה, אך לא אוכל לתת לה תמיכה פומבית. אני מבקש שבשום אופן לא תזכיר את שמי בעניין הזה".

מילים אלו, או גרסאות דומות שלהן, מוכרות היטב לפעילים חברתיים המתייעצים עם גדולי תורה בעניין מיזם ציבורי כזה או אחר. בעצמי שמעתי אותן פעמים לא מעטות, אם בעניינים הקשורים ישירות אלי ואם בליווי אחרים המציעים מיזם או פרויקט חדש בתחומי החינוך והחברה. מובן מאליו שיש בהן אכזבה. בתוך ציבור תורני, שעיני הבדולח של גדולי תורה הן נר לרגליו, מכתב תמיכה של אחד מגדולי הרבנים (קל וחומר צירוף של כמה מהם) הוא נכס בעל ערך עצום; הסירוב לקבלו, קל וחומר לנוכח הסכמה עקרונית של אותם גורמים, עשוי להיות כואב ומתסכל.

למרות התסכול שהיא מולידה, השיטה הרווחת – הסכמה פרטית לצד הכחשה ציבורית – לא נולדה בטעות, וטמון בחובה מחשבה עמוקה ביחס לאופן שבו שינויים אמורים להתבצע. כדאי להיות מודעים אליה. הדבר עשוי לחסוך לא מעט תסכול, וחשוב הרבה מכך, לאפשר לרבים לפעול מתוך השטח

לאחרונה פנה אלי אחד המתוסכלים, אדם שביקש להקים מוסד המיועד לחרדים דוברי אנגלית, וקבל על כך שרבנים שמסכימים עקרונית עם עשייתו לא היו מוכנים לחתום על תמיכתם – מה שהקשה מאד על הצגת המיזם בפני הרבים. הוא אף תהה, בכבוד אך מתוך מרירות, אם לא מדובר בצביעות: “say what you mean”, אומר הפתגם הנודע, “and mean what you say” [=אמור מה שאתה מתכוון, והתכוון למה שאתה אומר]. האם הכנות אינה אמורה להיות נר לרגלנו? והאם אין זו ציפייה לגיטימית שמנהיגים, אותן דמויות שהגיעו למעמד של השפעה ניכרת על קהילות גדולות בישראל, אכן ינהיגו – יובילו את התהליכים שלדעתם נחוצים ונדרשים?

תגובתי לדבריו הייתה כפולה. ראשית, חבל שהוא הגיע עם כאלה ציפיות. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, ואילו היה מתייעץ אתי מראש הייתי כבר מזהירו שאלו תהיינה התגובות. ככה הדברים עובדים. אך שנית, ולגופו של עניין, יש מקום ללמד זכות על שיטה, ולראות דווקא את הצדדים היפים והמועילים שלה. למרות התסכול שהיא מולידה, השיטה – הסכמה פרטית לצד הכחשה ציבורית – לא נולדה בטעות, וטמון בחובה מחשבה עמוקה ביחס לאופן שבו שינויים אמורים להתבצע. כדאי להיות מודעים אליה. הדבר עשוי לחסוך לא מעט תסכול, וחשוב הרבה מכך, לאפשר לרבים לפעול מתוך השטח, פעילות נדרשת וחיונית "בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ" (שמואל ב י, יב).

מתוך מטרות אלו, במאמר זה אבקש לעמוד על עקרונות היסוד של "כלכלת השינוי" הנהוגה בקרבנו – ביהדות באופן כללי, ובציבור החרדי באופן ספציפי. אין לך קהילה, מדינה או עם שאין בהם "כלכלת שינוי" – כלומר, דרך שבה החברה מכלכלת את תמורות הזמן ותהפוכותיו. הדברים קל וחומר בסביבה הדינמית שבה אנו חיים, המשתנה מידי שני עשורים עד ללא היכר: בעולם כזה מובן מאליו שאין אפשרות להישאר סטטיים, במצב שאינו משתנה, והשינוי מובנה לתוך המציאות עצמה. השאלה אינה אפוא אם משתנים אם לאו, אלא כיצד משתנים.

אטען במאמר זה כי לשאלה חשובה זו קיימת תשובה מורכבת העולה מתוך מקורותינו – תשובה שאינה תואמת את הגישה הפרוגרסיבית לשינוי חברתי, אך מנגד אף אינה העתק-הדבק מגישות שמרניות. לכך אוסיף שהנהוג במחננו, בציבור החרדי, משקף במידת מה את כלכלת השינוי העולה כאמור מתוך מסורת ישראל, וכי כדאי לנו להבין אותה ולפעול בהתאם. עתידנו, ויתרה מזאת עתיד ילדינו, תלויים בכך.

 

האתגר: להשתנות

הרב שלמה וולבה זצ"ל היה מתנגד למילה "שטייגן". מילה זו, שפירושה (בערך) "התקדמות", שגורה בפי תלמידי ישיבות בתור תיאור לעליה בלימוד התורה, ושאלה למצבו של תלמיד תנוסח לעתים קרובות במונח זה. מנגד, העיד הרב וולבה שבישיבת מיר של אירופה לא היו שואלים על תלמיד אם עשה "שטייגן" ("שטייגן רצח", הטוויסט העכשווי, טרם עלה על הדעת), אלא דווקא אם הוא השתנה. כלומר, המדד להצלחה במשך שנות הישיבה לא היה התקדמות חיצונית אלא שינוי פנימי: שינוי בתפילה, שינוי בקשר עם הזולת, שינוי באופי של לימוד התורה.

אנו רגילים לדיבורים מהסוג הזה ביחס ליחיד, אדם פרטי שעובר מסלול חיים רווי בשינויים ותהפוכות. אך מה באשר לחברה אנושית נתונה – קהילה או משפחה, עיר או מדינה? זרימת החיים מביאה שינויים לא רק אל האדם היחיד, אלא גם לחברה האנושית, שאף היא משתנה ללא הרף עם השתנות הזמנים

ההבדל בין "התקדמות" (במובן של "שטייגן") לבין "שינוי" אינו סמנטי בלבד. "התקדמות" מתייחסת למה שהאדם עושה: אדם יכול להתקדם בהתמדה בלימוד גמרא, בהבנה בעדינות הסוגייה או ביכולת להתגבר על דחפים. לעומת זאת, "שינוי" מתייחס לאדם עצמו, לרובד עמוק יותר, כאשר שינוי המעשים הניכר לעין הוא אך ביטוי לשינוי פנימי ומהותי שהאדם עבר. על שינויים מעין אלו נאמרה אמרתו הידועה של ר' ישראל סלנטר זצ"ל, לפיה "כשם שאי אפשר לראות בלי עיניים ולשמוע בלי אוזניים, כך אי אפשר להשתנות בלי לימוד מוסר". כדי ליצור שינוי אמיתי נדרשת התפעלות נפשית עמוקה, כזו שיכולה לנבוע מאירוע מכונן, מפגש מטלטל או לימוד מתמיד – לימוד שנוגע בעמקי הנפש.

כפי שהגאון מווילנה מדגיש, אין אצל האדם מצב "ניוטרל". החיים עצמם הינם דינמיים בהגדרה, באופן שכל אדם נמצא בתנועה פנימית-רוחנית שאינה פוסקת לרגע. כך ביאר הגר"א את דברי הפסוק במשלי "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" (טו, כד): "האדם נקרא הולך, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה – ירד מטה מטה, חס ושלום, כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת". האנטרופיה – מידת אי-הסדר שבאופן טבעי רק הולכת וגדלה – מאפיינת את האדם בה במידה שהיא מאפיינת את העולם, ואם הוא לא ידאג להשתנות בכיוון מעלה, התוצאה המחויבת היא שינוי כלפי מטה. השינוי החיובי הוא אפוא עבודת החיים תמידית של האדם.

אנו רגילים לדיבורים מהסוג הזה ביחס ליחיד, אדם פרטי שעובר מסלול חיים רווי בשינויים ותהפוכות. אך מה באשר לחברה אנושית נתונה – קהילה או משפחה, עיר או מדינה? זרימת החיים מביאה שינויים לא רק אל האדם היחיד, אלא גם לחברה האנושית, שאף היא משתנה ללא הרף עם השתנות הזמנים. לאורך ההיסטוריה, אני רואים כיצד חברות אנושיות עוברות זעזועים ושינויי עמוק, וכמובן שהחברה היהודית אינה יוצאת דופן בכך. לנוכח ההבדלים בין תקופת התנ"ך לתקופת המשנה, בין תקופת המשנה לתקופת התלמוד והגאונים, ובין קהילות אשכנז לבין קהילות ספרד – לצד הבדלים נוספים בין תקופות וקהילות שונות קטנות יותר – הרי ברור שחיים ציבוריים יהודיים אינם עשויים מקשה אחת, אלא יש בהם אינספור גוונים.

וכאן עלינו לשאול: מהי "כלכלת השינוי" שלנו? כיצד אנו מכלכלים את השינויים ודואגים שהם יתבצעו בצורה המועילה ביותר ובאופן הנאות ביותר? בהשאלה מלשונם של תלמידי ישיבת מיר, איך נדאג שגם אנחנו לא רק "נתקדם" אלא גם "נשתנה" – כמובן לטובה? ובמילים אחרות: כיצד העצות שאנו רגילים לתת לפרטים – לימוד מוסר, התבוננות עצמית, דאגה לסביבה תומכת, וכך הלאה – יכולים להיתרגם למישור הציבורי?

 

שתי גישות לשינויים: בין בריטניה לצרפת

"שמרן הוא אדם שאינו מבצע שינויים כלשהם, ובמקרה של ספק מתייעץ עם הסבתא שלו". המשפט, המיוחס לנשיא ארה"ב ווּדְּרוֹ וילסון, נאמר אמנם בנימה ביקורתית ומוגזמת – אך היא עדיין לוכדת היטב את הרוח השמרנית המבקשת לשמר את הטוב שבחברה וחוששת מאובדנה בצעדים פזיזים של רפורמה ושינוי.

השמרנות, וכן הפכה – הפרוגרסיביות – הן שתי כלכלות שינוי מנוגדות. השמרנות מתאפיינת ביחס חשדני לתמורות חברתיות. המציאות האנושית מורכבת מאד, טוענים השמרנים, והיא אינה סובלת מחקר מדעי בדרך המקבילה לתחומים מדויקים כמו פיזיקה וביולוגיה. אין אפשרות לדעת מה תהיינה ההשלכות של שינויים חברתיים משמעותיים, ולכן עלינו להתייחס אליהם בחשדנות ובזהירות רבה. שמרנות היא אפוא כלכלת שינוי הטוענת כי גם כאשר החברה מכירה בנחיצות השינוי, עליה להאט אותו ככל היותר, לבחון תחילה את תוצאותיו השונות, ולנהוג בו בזהירות מרבית. זאת בניגוד לגישות התומכות בקִדמה (פרוגרס), שדוחפות להאיץ שינויים חברתיים וליישם רעיונות של תיקון במהירות האפשרית.

אחת הנקודות המשמעותיות, וכנראה המשמעותית ביותר, המבדילה בין השמרנות לבין הפרוגרסיביות, היא היחס לתבונה האנושית. עבור האדם הלא-שמרן, התבונה האנושית היא מקור הידע החשוב ביותר, שבכוחו אנחנו מסוגלים לדמיין חברה מושלמת ולחתור לקראתה. הפילוסוף האמריקני תומס פיין, שהיה מבין התומכים הנלהבים של המהפכה הצרפתית, הצהיר שהוא אינו מאמין בדת כלשהי, וכי במקומה "התבונה שלי היא הכנסייה שלי". בניגוד לכך, אדמונד בֶּרְק הבריטי, בר-הפלוגתא של פיין ומתנגד חריף למהפכה, סבר שמקור הידע החשוב הוא הניסיון, או כלשונו "החכמה המצטברת של האנושות". הוא אף ביקר נמרצות את ההוגים הליברליים של זמנו: "כל עוד הרעיונות האלה שולטים בם אין טעם לדבר אליהם על מעשה אבותיהם, על חוקי-יסוד של ארצם, על תבניתה הקבועה של תחוקה, שמעלותיהם עמדו כולם במבחן-חוסן של ניסיון רב-שנים".[1]

זכויות אדם למיניהם, תנועת השלום, אוטונומיה ומימוש עצמי, ועוד עקרונות יסוד של בית המדרש הליברלי, מציבים חזון שקורא לפעולה דחופה. השמרנות, אם לומר זאת בעדינות, מצליחה  לעכב את התפשטות המגמות הליברליות למשך זמן-מה. לעתים, כפי שמדגימה סוגיית היחס לחד-מיניות, תקופת העיכוב עשויה להיות קצרה מאד

שמרנים מדגישים אפוא שהתבונה אינה כל-יכולה, וחוששים מפני פירוק מוסדות חברתיים קיימים, מהמשפחה ועד מוסדות הממשל, גם אם הטעם בהם אינו מובן לנו. בלשונו של אירווינג קריסטול, מראשי ומייסדי הנאו-שמרנים בארה"ב, "למוסדות שכבר קיימים פרק זמן ממושך יש סיבה ותכלית הטבועות במהותם, חכמה קיבוצית המתגלמת בהם, והעובדה שאין אנו מבינים אל נכון – או שאין אנו יכולים להסביר אל נכון – מדוע הם 'פועלים' איננה מום שבהם אלא רק מגבלה שבנו".[2] לצד הענווה, שמרנים מדגישים את הכרת התודה: עלינו להכיר תודה על הטוב הנוכח בקרבנו, ולחשוש שהתשוקה לשינוי יגרום לחורבנו. יובל לוין, מהוגי השמרנות החשובים של ימינו, התבטא למשל כי "לדעתי, שמרנות היא הכרת תודה. שמרנים נוטים להתחיל מתוך הכרת תודה עבור מה שטוב ומה שעובד בחברה שלנו, ומשם שואפים לשפר ולפתח, ואילו ליברלים נוטים להתחיל מתוך כעס מול מה שרע ושבור, ומבקשים לעקור אותו".[3]

מנגד, שילוב תכונות אלו מביא לעתים לנוקשות עיקשת ביחס לשינויים. הנטייה השמרנית, הקשורה כמובן למזג אישי ואינה בחירה אינטלקטואלית בלבד, מבכרת את המוכר, את הנודע ואת הנוח. מייקל אוקשוט, מגדולי הפילוסופים השמרניים של המאה ה-20, הדגיש כי מדרכה של השמרנות "להעדיף את המוכר מן הלא-נודע, להעדיף את הבדוק מן הלא-בדוק, את העובדה מן התעלומה, את הממשי מן האפשרי, את המוגבל מחסר הגבולות, את הקרוב מן הרחוק […] את הנוח מן המושלם, את הצחוק של עכשיו מאיזה אושר אוטופי עילאי".[4] זוהי תפיסת עולם שאולי מציעה יציבות, אבל אין בה אופק.

שיקוליה הפרגמטיים של השמרנות נתפסים לעתים חסרי אונים מול אנרגיית השינוי של הצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית-חברתית. רעיונות כמו חירות באינספור ביטויים, שוויון בכל הקשר אפשרי, זכויות אדם למיניהם, תנועת השלום, אוטונומיה ומימוש עצמי, ועוד עקרונות יסוד של בית המדרש הליברלי, מציבים חזון שקורא לפעולה דחופה. השמרנות, אם לומר זאת בעדינות, מצליחה  לעכב את התפשטות המגמות הליברליות למשך זמן-מה. לעתים, כפי שמדגימה סוגיית היחס לחד-מיניות, תקופת העיכוב עשויה להיות קצרה מאד.[5]

על קצה המזלג, אלו שתי הגישות המרכזיות ביחס לשינויים במישור הציבורי, על חוזקותיהם וחולשותיהם. מכאן עלינו לשאול: מה יש ליהדות לומר בנושא? מהי "כלכלת השינוי" שהיהדות מציעה? חשוב להדגיש כי השאלה כאן אינה שאלה ערכית – באיזה שינוים היהדות תומכת ולאיזה היא מתנגדת – אלא כיצד היהדות מכלכלת את השינויים הבלתי נמנעים, שהיא עצמה מכירה בהם ומודה שהם נצרכים. נדמה שמקורותינו מעניקים לשאלה תשובה מורכבת.

יהדות של תיקון עולם

אם בשמרנות בתור נטיית נפש עסקינן, ניתן להתרשם שהתורה מכילה בתוכה דווקא רוח השואפת לקִדמה. אנו מצווים על הקִדמה; בכך אין כל ספק. כבר בסיפור גן עדן מקדם, נאמר בתורה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). ציווי זה מחייב אותנו למלא את העולם בבני אדם – בצורת אדם שנברא בצלם אלקים – ו"לכבוש" את הארץ כולה, על יצוריה השונים ופריה המגוונים. עלינו לפתח את הארץ, לקדמה, כפי שעשה אדם הראשון שהושם בגן עדן "לעבדה ולשמרה". גם פסגת הקִדמה הרוחנית, בניין המשכן ולאחר מכן המקדש, הושגה על-ידי מעשה ידי אדם – במדבר על-ידי משה רבנו ובתרומותיהם של בני ישראל, ובארץ ישראל על-ידי שלמה המלך: "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם" (שמואל ב ז, יב).

הרצון לשמר את ההווה הנוח (כפי שבא לידי ביטוי אצל אוקשוט), וכן הרוח הפסימית שלעתים מאפיינת את השמרנות – לפי תומס סואל, המאפיין הגדול של השמרנות הוא תפיסה פסימית של האדם והכרה במגרעותיו, מה שמכתיב מדיניות זהירה בשלל תחומים – זרים הם לרוח היהודית השואפת לעתיד טוב יותר ולעידן של גאולה

אף חכמים הדגישו את הצורך בתיקון העולם על-ידי מעשה אדם. העולם, בתפיסת חכמים, העולם נברא כשהוא פגום, חסר ובלתי מושלם, ומלאכת השלמתו ותיקונו הוטלה על האדם. לפי המדרש (תנחומא, תזריע ז) שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, "איזה מעשים נאים: של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?", והשיב לו רבי עקיבא את התשובה המפליאה: "של בשר ודם". בהמשך המדרש מבואר כי כוונת טורנוסרופוס הייתה לערער על ברית המילה, ולכן הקדים לומר כי דווקא מעשה בני אדם נאים יותר – שהרי הקב"ה ברא שיבולי חיטה, אבל בני אדם יודעים ליצור מהן גלוסקאות נאות. על אותה הדרך דרש בר קפרא: "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ" (כתובות ה, א).

תפקיד האדם בתיקון אינו מוגבל לעולם הפיזי, ועיקרו הוא דווקא בתחום שבין אדם לחברו. גם על כך ערער טורנוסרופוס כשהוא שאל את רבי עקיבא, "אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?" גם כאן ענה לו רבי עקיבא תשובה באותו המטבע: הקב"ה ברא עולם שיש בו חסרונות, כולל חסרונות חברתיים כמו עוני. האחריות על התיקון הוא על האדם, לפרנס את העניים "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם" (בבא בתרא י, א). אברהם אבינו, שהביא את הרעיון המהפכני של אמונת הייחוד לעולם, נבחר דווקא בשל היותו מוכן לאותו תיקון חברתי המכונה בכתוב "דרך ה'": "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). חברה צודקת, כזו המושתתת על צדקה ומשפט, תלויה בבנייתה וכינונה על-ידי האדם – על ידי אברהם אבינו וזרעו.

עוד קודם לתיקון העולם ותיקון החברה, נמצא תיקון האדם את עצמו, כפי שראינו לעיל בדברי הגר"א המפורסמים. בדיון מול טורנוסרופוס הזכיר רבי עקיבא שמצוות ברית המילה היא מצווה המשלימה את האדם, כמו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א). אות הברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל נמצא דווקא במקום הזה של תיקון שהופך את האדם לתמים – שלם. כלומר, הקשר שבינינו לבין הקב"ה, קשר המוטבע על בשרנו, הוא קשר של תיקון: עלינו לתקן את העולם על רבדיו הרבים, ולהפוך אותו למקום המוכן להשראת השכינה, מקום של קדושה ושל שלמות.

הרצון לשמר את ההווה הנוח (כפי שבא לידי ביטוי אצל אוקשוט), וכן הרוח הפסימית שלעתים מאפיינת את השמרנות – לפי תומס סואל, המאפיין הגדול של השמרנות הוא תפיסה פסימית של האדם והכרה במגרעותיו, מה שמכתיב מדיניות זהירה בשלל תחומים[6] – זרים הם לרוח היהודית השואפת לעתיד טוב יותר ולעידן של גאולה, מתוך זיקה עמוקה וחיבור בל-ינותק לעבר.

האם מכל זה נגזר שהיהדות היא פרוגרסיבית ביסודה,  מסתערת על כל רעיון חדש לתיקון עולם ומוכנה לבצע שינויים מפליגים על דרך המהפכנים הגדולים של ההיסטוריה האנושית? אני סבור שמסקנה כזו תהיה פזיזה, בלתי מוצדקת. היא אינה שמרנית – תרתי משמע.

 

"לא תבערו אש": תנועה של ענווה

ההמצאה הגדולה כנראה בתולדות האנושות – המצאה שחכמים מייחסים לאדם הראשון (בראשית רבה יב, ו) – היא הבערת האש (שני קרוב לה, לדעתי, המצאת הכתב). האש לא רק מאפשרת לנו להאיר, ולבשל ולחמם; היא אף מהווה בסיס לכל הקִדמה המודרנית שהתהוותה בעקבות המהפכה התעשייתית. אלמלא האש, לא ניתן להעלות על הדעת את שליטת האדם על העולם, את ה"כיבוש הגדול" שהתרחש בעבר ועודנו מתרחש מול עינינו. יש משמעות עצומה, אפוא, להגבלת הבערת האש. ההימנעות מהבערה כמוה כהימנעות מהמפעל הגדול של היצירה האנושית, מתהליך הכיבוש כולו.

זוהי בדיוק כוונתה של מצוות השבת. מכל מלאכות השבת, התורה מזכירה דווקא את הבערת האש: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). המסר של איסור מלאכה בשבת, ובפרט האיסור על הבערת אש, הוא מסר של גבול: השבת קובעת את גבולות היצירה האנושית, ומלמדת אותנו את הלקח הגדול של רבי טרפון: אמנם "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה", אך "לא עליך המלאכה לגמור" (אבות ב, טז).

השבת ממתנת את הדחף לתיקון עולם, ומשליכה על אופי העשייה שלנו גם בימי החול, שאותם אנו מונים לשבת. העשייה עצמה נעשית מתוך מודעות שאנחנו עמלים בתוך גבולות, וכי עלינו לפנות מקום לגורם נוסף – הגורם האלוקי – בתוך מלאכתנו

השבת מבקשת מאתנו להפנים את מידת הענווה. עלינו לעמול מצד אחד בתיקון העולם, אך מצד שני עלינו להפנים את העיקרון הגדול של היותנו מוגבלים, וכי אסור לנו ליפול, מרוב מפעלי הכיבוש שהקמנו, לשגיאה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). הציווי על הימנעות מהבערת אש אף הוסמכה למלאכת המשכן (של פרשת ויקהל), לאמור: אם אנו רוצים להשכין את השכינה בקרבנו, עלינו ללמוד קודם את מידת הענווה. בלעדיה, הקב"ה מצהיר על אדם גבוה-לב כי "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ד, ב).

לשבת יש גם פן נוסף: השבת היא עצמה השלמות – יום קדוש, יום מבורך, יום שבו לא חסר בעולמו של הקב"ה דבר. אנו שובתים בשבת כמו שהקב"ה שבת ממעשה בראשית – המלאכה הושלמה, הבריאה כולה קיימת וניתן לומר עליה את המילים "טוב מאד". יש כאן משהו פרדוקסאלי: דווקא על-ידי שאנו שובתים ממלאכת התיקון, אנו מגלים עולם מתוקן, שלם. בכך דומה השבת, שאף היא נקראת "אות" בינינו לבין הקב"ה, לאות של ברית המילה. גם במעשה ברית המילה, אין אנו יוצרים את התיקון והשלמות, אלא מגלים את השלמות שכבר נמצאת על-ידי הסרת הערלה המכסה עליה. שבת, כמו ברית המילה, מגלה שכל עמלנו אינו אלא לגלות את השלמות שכבר נמצאת בעולם. השלמות אינה אנושית אלא אלוקית; כדי לגלות אותה נדרשת מידת הענווה.

לא פלא שגם ביחס למצוות השבת, בנוסף על מצוות מילה ומצוות צדקה, אנו מוצאים דיון מול טורנוסרופוס הרשע, כאשר הלה שואל את רבי עקיבא "מה יום מיומיים?" (בראשית רבה יא, ה). בכל אחת ממצוות אלו טמון פרדוקס של העדר שלמות הדורש תיקון האדם: מעשה תיקון המוביל דווקא לגילוי של שלמות אלוקית – שלמות שכבר הוטבעה בבריאה מתחילתה. דבר זה נכון בכל רבדי תיקון האדם – אם באדם עצמו (ברית מילה), אם בחברה האנושית (צדקה)[7] ואם בעולם כולו (שבת). בכולם אנו משלבים תנועה פנימית של זקיפות קומה של עשייה אנושית עם תנועה של כפיפות קומה מול שלמות אלוקית שאותה אנו עמלים לגלות.

לסיכום, השבת ממתנת את הדחף לתיקון עולם, ומשליכה על אופי העשייה שלנו גם בימי החול, שאותם אנו מונים לשבת (עי' חתם סופר, תורת משה, פרשת בא). העשייה עצמה נעשית מתוך מודעות שאנחנו עמלים בתוך גבולות, וכי עלינו לפנות מקום לגורם נוסף – הגורם האלוקי – בתוך מלאכתנו. יתרה-מזו, השבת מגלה שגם היום, למרות החסרונות והליקויים, יש בעולם ממד של שלמות – ממד שאינו תלוי בנו, ומתבטא מידי שבוע בלי קשר למעשינו. אמנם אם לא נתכונן לשבת לא נוכל לחוות שלמות זו – "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א) – אך השלמות קיימת בלעדינו. עלינו רק להצטרף אליה.

האם הופכים אנו בכך לשמרנים, הדואגים בעיקר לשמר ונרתעים מכל שינוי? גם כאן, התשובה מורכבת.

 

בין שמרנות ליהדות

כפי שראינו לעיל, הענווה היא בהחלט חלק מתנועת הנפש השמרנית. עם זאת, השמרנות היהודית שונה לדעתי. הענווה שלה אינה פרגמטית או אפילו אפיסטמולוגית, אלא מהותית. היא נובעת מתוך הכרה שהשלמות נמצאת רק אצל הקב"ה, ואף הכוח שלנו לפעול ולתקן תלוי בו: "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח). היא אף מכירה בכך שהקב"ה מנהל את העניינים, ומקומו של האדם, גדול ככל שהוא, הוא בסוף מוגבל. כאשר הרב קוק זצ"ל, בקטע בֶּרְקיִאַנִי להפליא, מזהיר מפני הריסת הסדרים חברתיים מתוך הישענות על התבונה, הוא מוסיף כי "יד ה' אוחזת בארחות התולדה האנושית, לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה על-פי קורא הדורות מראש" (עין איה, שבת דף יא, א). ומהצד השני, אותה אמונה ב"קורא הדורות מראש" קובעת שגם החשש משינויים והצורך לבלום אותם הם פחות נוקשים. אמנם אנו מתקדמים מתוך ענווה וצניעות, ומקפידים לכבד את הקיים ולהיזהר שלא נאבד את הטוב שבו, אך האמונה בתהליך היסטורי שמנווט על-ידי הקב"ה גוזרת שלווה מסוימת מול שינויים.

ההבדל בין הענווה השמרנית לזו היהודית בא לידי ביטוי באופן שבו מתייחסת השמרנות לדת. שמרנים רבים נוטים להראות פנים שוחקות לדת. עם זאת, קשה לומר שהשמרנים "מאמינים" במטרות הדת או שיש בהם את הרוח של תיקון עולם שמאפיינת את האדם הדתי. הם מוכנים לאמץ את הדת משיקולים פרגמטיים – הדת היא גורם מצוין לשמר את "המידה הטובה" של דורות קודמים, ומשרה רוח שמרנית על נתיניה. "אינני מאמין באלוקים", אמר וולטייר, "אך אל תגלה זאת לעבדי, פן יהרגני בלילה". אולם, ביהדות הדת אינה "גורם שמרני" אלא היא המקור העיקרי לקביעת סדר היום. הדת אינה נכנסת בקטגוריה של "ניסיון הדורות הקודמים"; כאמור לעיל, היא צו אלוקי לתיקון האדם והעולם.

גישה שמרנית יעילה חייבת לאפשר שינויים נצרכים, "לשמר אך לשפר" כלשונו. ללא מנגנון זה, השמרנות עשויה לשמש גם כלי שימור של משטרים אפלים ומדכאים, או להנציח תופעות חברתיות שליליות שטוב היה לו ייעלמו מן העולם. ההססנות של התפיסה השמרנית האנגלו-אמריקאית, לצד פרגמטיזם חסר נשמה שלעתים מאפיין אותה, הופכים אותה לחלשה

אני סבור שהבדל זה בין השמרנות ליהדות קריטי עבור כלכלת שינוי נאותה. כפי שכותב בֶּרְק בכל מקום, גישה שמרנית יעילה חייבת לאפשר שינויים נצרכים, "לשמר אך לשפר" כלשונו. ללא מנגנון זה, השמרנות עשויה לשמש גם כלי שימור של משטרים אפלים ומדכאים, או להנציח תופעות חברתיות שליליות שטוב היה לוּ ייעלמו מן העולם.[8] ההססנות של התפיסה השמרנית האנגלו-אמריקאית, לצד פרגמטיזם חסר נשמה שלעתים מאפיין אותה, הופכים אותה לחלשה משתי בחינות: ראשית, היא מתקשה להיאבק בעוולת חברתיות ומוסדיות הדורשות תיקון. קשה כקריעת ים-סוף לבצע שינוי חברתי, ואם השמרן מהסס לקפוץ למים הים אף פעם לא יקרע לפניו. לולא הטיפוח המתמיד של האדם החותר לשפר ולתקן, עוולות חברתיות המושרשות עמוק בחברה יכולות להמשיך ולפשות בה עד ביאת גואל. שנית, גם במאבקו לשמר את הדברים הטובים שיש לחברה, האדם השמרן עשוי למצוא את עצמו ניצב חסר אונים מול האידאליזם הרדיקלי של מתנגדו הפרוגרסיבי. אנו רואים זאת כיום, כאשר מוסד המשפחה מתפורר במערב במהירות מסחררת, והסדרים הקיימים משחר ההיסטוריה נעלמים מן העולם כהרף עין. במסכת חולין (דף צב, א), אומרים חז"ל כי אחת מהמצוות שבני נוח מעולם לא הפרו הוא "שאין כותבים כתובה לזכר" – אך בתוך שני דורות בלבד התערערו סדרי בראשית בעולם המערבי כולו, והשמרנים כבר בקושי מנסים להילחם בכך. כלכלת השינוי של השמרנים לא עמדה להם בפרץ, והיחידים שעדיין מחזיקים בסדרי העולם הישנים הם הדתיים.

היהדות, מנגד, יכולה לדבוק במורשת של תיקון עולם, של שיפור מתמיד ושל מחאה לאורך הדורות נגד סדרי עולם דכאניים ואוויליים, מבלי להתמסר לכל רוח סועה וסער של מהפכנות אוטופיסטית. היא עושה זאת בזכות הענווה, ובזכות מנגנון השימור שכל מהותו לפנות מקום בחיינו אל הקב"ה: ההלכה. האופי המיוחד של מסירת ההלכה מייצר כלכלת שינוי ייחודית, שמאפשרת דינמיות של תיקון עולם, מצד אחד, ויציבות ערכית ומוסדית, מצד שני.

 

התורה הקבועה והתורה הדינמית

כפי שניסח הרמב"ם, עיקר גדול מעיקרי התורה הוא כי "התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו" (היסוד התשיעי). כלכלת השינוי היהודית מתחילה מהנקודה שיש דבר אחד שאסור לנו לוותר עליו. תמורות הזמן מאתגרות, והחיים משתנים כל הזמן, אך עם כל תהפוכות השעה, אנו יודעים כי יש דבר אחד שאסור שיישמט מידנו: התורה.

איננו משמרים את העבר באשר הוא עבר. החכמה המצטברת של הדורות היא בהחלט ערך שאין לזלזל בו, אך היא לא תמיד מדייקת, וכל מקום מגיע הרי עם החכמה המצטברת שלו. לשמרנות היהודית יש אפוא מרכז נוסף, הקודם לחוכמת הדורות, והוא התורה – מצוות התורה וערכיה שנתנו לנו בסיני. התורה, וההלכה הנגזרת ממנה, מעמידות לנו גדר – גדר שבתוכה ניתן לפתח חיים מלאים בדינמיות ואף תיקון שהתורה עצמה מצווה אותנו עליו – כאשר העקרונות הגדולים משתמרים על-ידי גדר ההלכה.

היהדות […] יכולה לדבוק במורשת של תיקון עולם, של שיפור מתמיד ושל מחאה לאורך הדורות נגד סדרי עולם דכאניים, מבלי להתמסר לכל רוח סועה וסער של מהפכנות אוטופיסטית. היא עושה זאת בזכות הענווה, ובזכות מנגנון השימור שכל מהותו לפנות מקום בחיינו אל הקב"ה: ההלכה

ואם כעת נשאל: ומה באשר לדינמיות של המסגרת עצמה, של מיקומו ואופיו של הגדר שאף היא חייבת להתמודד עם השינויים לאורך הזמן? התשובה לכך היא שמול מרכז השימור של התורה שבכתב עומד מוסד תורני נוסף שמאפשר גמישות ושינוי: התורה שבעל-פה. תקופות שונות ותפיסות שונות של גדולי הדורות התייחסו באופן חלוק למידת הדינמיות של ההלכה – מזמנים של פיתוח עצום כמו ימי חז"ל והראשונים עד לימים של שימור מרבי כמו גישת "חדש אסור מן התורה" של החתם סופר ותלמידיו – אך כולם מסכימים שהתורה שבעל-פה מעניקה ממד של דינמיות להלכה, ודואגת שהיא תדע להתמודד עם שינויי הזמנים.

קיימים אפוא ביהדות שני מוקדים שונים – מוקד של שימור וקביעות של התורה שבכתב, ומוקד המאפשר שינוי ודינמיות של התורה שבעל-פה. כפי שביאר הרב משה שמואל גלזנר, חל איסור על כתיבת התורה שבעל-פה כדי לוודא שהיא לא תהפוך לכללים נוקשים ותאבד את יכולתה להתעדכן בהתאם לשינויי הדורות:

ומעתה, מי שאינו רוצה לעקם האמת, יגיע להחלטה שמה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, הוא כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות, ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם. כי רק על אופן זה נבין נצחיות התורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם מצבם ומעמדם הגשמי והמוסרי, דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים. האמת היא שהיא חכמה נפלאה מחכמת התורה שמסרה לחכמי כל דור ודור פירוש התורה, כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, והיא היא נצחיותה.

על דרך מצוות שבת וברית מילה שהוזכרו לעיל, הנה לנו פרדוקס נוסף הטמון בתורה עצמה, במסירתה ובהתפתחותה: התורה כולה היא הרי שלמות אלוקית, אך אנחנו מגלים ומגשימים אותה על-ידי התורה שבעל-פה. השילוב שבין השתיים, בין תורה קבועה שירדה מן השמיים לבין תורה שבעל-פה העולה מתוך הארץ המשתנה, יוצר תמהיל שמשקף את "כלכלת השינוי של ענווה" שהוזכרה לעיל. אנחנו רשאים ואף חייבים לשנות, אך דווקא בתוך מסגרת של גילוי פנים חדשות לאותה התורה – תורה שלא תהיה מוחלפת לנצח.

לעיקרון הזה, לפיו הגדר שהתורה מציבה מאפשרת שינוי ודינמיות בתוך תחומה, אנו מוצאים ביטוי בדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל על דברי חז"ל הידועים בעניין שינוי השם והלבוש של דור יוצאי מצרים. במדרש נאמר כי בני ישראל נגאלו ממצרים בזכות השמרנות: "למה נאמר ג' מיני עולה? כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה" (במדבר רבה יג, כ). ואולם, בדורות מאוחרים עם ישראל אימץ שמות נוכריים רבים, וביאר הרב פיינשטיין כי אין בכך כל איסור, ומה שחז"ל שיבחו את בני ישראל שלא שינו את שמם הוא דווקא קודם מתן תורה; לאחר מתן תורה אנו מתייחדים בתורה, ושוב אין חובה לשמר שמות יהודיים.[9]

 

כיצד זה עובד?

אם נדלג לציבור החרדי של המאה ה-21, נראה מגמות שונות וסותרות בנוגע לשימור ושינוי. ישנן קהילות השומרות בקנאות רבה על מנהגי אירופה, גם כשאין להן שורש הלכתי מובהק, כגון פרטי לבוש, דיבור בשפת האידיש, גילוח שער האישה, ועוד מנהגים ממנהגים שונים. מנגד, יש גם מנהגים שלחלוטין לא נשמרו, ושחל בהם שינויים מפליגים בקהילות החרדיות שבארץ ישראל – אמירת פיוטים לצד מנהגי בית כנסת נוספים, חלוקת התפקידים המסורתית של בני זוג, חומרות הלכתיות רבות שלא נוהגו בעבר, וכן הלאה. ונשאלת אפוא השאלה: מהי כלכלת השינוי של היהדות החרדית בימינו? כיצד חלים ונבלמים שינויים בתוך הקהילה?

נדמה שבימינו ההפרדה המוזכרת לעיל בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה מקבלת את ביטוייה בנוהג שתיארתי בפתיחה: מדיניות רשמית (כתובה) מצד אחד ותמיכה פרטית (בעל פה) מצד שני. כיום, אנו נוכחים לראות שמתקיימת חלוקת תפקידים בין המנהיגות הרבנית, הדואגת לשמר ככל שניתן את המבנה והמוסדות הקיימים, לבין אנשי שטח הדוחפים לביצוע שינויים לרגל אתגרים שונים המתחדשים עם הזמן. חלוקה זו דומה לחלוקה האמורה בין התורה שבכתב הקבועה לבין התורה שבעל-פה הדינמית, כאשר שילובם יחד יוצר אפשרות של שינוי מתוך ענווה. כך השילוב שבין רבני המגזר, שאינם רואים את תפקידם להנהיג שינויים אלא דווקא לבלום אותם, ובין אנשי שטח המשתדלים למצוא פתרונות מעשיים ועדכונים נצרכים בתוך המערכת, יוצרת דינמיקה שמרנית של שינוי מבוקר, שינוי שאינו מאיים על המבנה והמוסדות של הציבור, ומנגד מעניק מרווח נשימה המאפשר את השינוי הנדרש לעת מצוא.

תפקידה של המנהיגות הרבנית היא למתן ולבלום, אך גם לאשר ולתמוך כאשר השעה צריכה לכך. השילוב של השניים, ההכרה בחיוניות של השינוי לצד הזהירות מפני התפוררות המסגרת, גוזרת שלעתים תמיכה זו לא תבוא באופן פומבי, בחתימה רשמית, אלא רק בבחינת "תורה שבעל פה"

מעניין לראות שדברים דומים נכתבו על-ידי ההוגה השמרני שהוזכר לעיל, מייקל אוקשוט:

תפקידו של השלטון איננו לשלהב את הלהט ולהזין אותו במושאים חדשים, אלא להחדיר מרכיב של מתינות אל פעילויותיהם של אנשים להוטים מדיי: לרסן, להפיג, לפייס ולפשר; לא ללבות את להבות התשוקה, אלא לדכאן. וזאת לא משום שהלהט הוא החטא והמתינות סגולה, אלא מפני שהמתינות הכרחית על מנת למנוע מאנשים להוטים להיקלע למפגש של תסכול הדדי.

אינני יודע באיזו מדינה מצוי סדר פוליטי כפי שאוקשוט מתאר, וייתכן שהוא אכן לא קיים. הכוחות הפרוגרסיביים נוהגים בדרך כלל לחתור להחלפת השלטון בגרסה שלטונית נאורה יותר, ואילו הכוחות השמרנים הם בדרך כלל אלו שנמצאים בשלטון ומבקשים לשמר את הסדר הקיים. אלו נלחמים באלו, ושיתוף הפעולה שביניהם הוא קטן עד אפסי. ואולם, זהו בדיוק הסדר הנהוג בחברה החרדית. ה"שלטון" דואג לשמר. כך הוא תופס את תפקידו, ובהתאם הוא אינו יוזם כמעט אף שינוי מעצמו. מנגד, גורמים רבים מתוך השטח מבקשים לפעול, מתוך זיהוי אתגרים ולעתים מתוך להט מרשים, ותפקידה של המנהיגות הרבנית היא למתן ולבלום, אך גם לאשר ולתמוך כאשר השעה צריכה לכך. השילוב של השניים, ההכרה בחיוניות של השינוי לצד הזהירות מפני התפוררות המסגרת, גוזרת שלעתים תמיכה זו לא תבוא באופן פומבי, בחתימה רשמית, אלא רק בבחינת "תורה שבעל פה".

במקרים יוצאי דופן – ידוע שכך נהג הרב שך זצ"ל בכמה הזדמנויות – ייתכן שהמנהיג הרבני אף ייתן אישור פרטי לפעילות מסוימת, ואילו במישור הציבורי הוא דווקא יביע התנגדות אליו, מתוך זהירות שמא שתיקתו תיתפס כתמיכה למיזם שלגיטימיות גלויה כלפיו  עלולה לערער את הסדר הקיים. להתרשמותי, מתח כה עמוק, בין הסכמה פרטית לבין התנגדות ציבורית, כבר אינו מתקיים, וכי נכון להיום, חלוקת התפקידים מתקיימת באופן הרמוני יחסית. כך, בכל אופן, למדתי אני מניסיוני האישי.

***

מתוך הדברים אבקש לגזור שתי מסקנות. המסקנה האחת היא "כבוד הממסד", ובפרט הממסד הרבני העומד בראש המערכת החרדית. מנהיגות שמרנית הינה חיונית לכל חברה שמבקשת לשמר את הטוב שבה, קל וחומר כאשר הטוב שבה היא מסורת תורנית הנמשכת אתנו לאורך הדורות. גם פעיל חברתי מנוסה שיודע עד כמה השינוי נדרש צריך להתייחס למלאכתו מתוך ענווה: ענווה שמרנית-אפיסטמולוגית הקשורה לחולשת הידע האנושי באשר הוא, וענווה מהותית-יהודית המבקשת מאתנו לפנות מקום אל הקב"ה בעשייה שלנו ולהכיר בגבולותיה. המנהיגות הרבנית מייצגת את הגבולות הללו, ועלינו לכבדם.

הטיפול בנוער נושר, בפגיעות מיניות, בפתרונות תעסוקתיים, בפיתוח אורייני, ובמגוון סוגיות נוספות העומדות על סדר היום הפרטי והציבורי, צמח וצומח מתוך השטח עצמו. כמו שרה שינרר ותנועת בית יעקב, הסכמה רבנית, בוודאי זו הפומבית והכתובה, בדרך כלל לא תבוא מראש. אפשר להסתפק בהסכמה בעל-פה

המסקנה השנייה היא שיש מקום רחב לעשייה חיובית מתוך השטח, ויתרה מזו – המנהיגות הרבנית סומכת (כמובן במידה מדודה) על מי שנמצא בשטח לפעול בעוז וביזמות כדי למצוא מענים לאתגרים הגדולים העומדים לפתחנו. אין צורך לחזור לשרה שנירר כדי למצוא דוגמה ליזמות מבורכת שצמחה מתוך השטח. הטיפול בנוער נושר, בפגיעות מיניות, בפתרונות תעסוקתיים, בפיתוח אורייני, ובמגוון סוגיות נוספות העומדות על סדר היום הפרטי והציבורי, צמח וצומח מתוך השטח עצמו. כמו שרה שינרר ותנועת בית יעקב, הסכמה רבנית, בוודאי זו הפומבית והכתובה, בדרך כלל לא תבוא מראש. אפשר להסתפק בהסכמה בעל-פה.

לסיום, אציין משל מתוך המשפט המקובל – שיטת משפט שיש בה שמרנות רבה בדמות דוקטרינת התקדים, אך יש בה גם דינמיות מרשימה בזכות יצירתיות שיפוטית המאפשרת אבחנות חדשות וחידושי פסיקה. באפיון כלכלת השינוי של המשפט המקובל, המשיל המשפטן רונלד דבורקין את המשפט לסיפור בהמשכים. כאשר שופטי כל דור ודור באים לכתוב את הפרק הבא בסיפור, עליהם להסתכל אחורה על המכלול המשפטי כולו ולדאוג שכתיבתם תהיה בהתאם אליו. הפרק החדש חייב להיות המשך מהפרקים הקודמים; קפיצות בעלילה אינן מתקבלות.

כך גם אנחנו. יש מקום גדול ורחב ליזמות מתוך השטח, ובלעדיו אנו בסיכון של קפיאה של שמרים וכישלון באתגר הפסוק "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה". אך עלינו לדאוג שהשינויים שאותם אנו מבקשים לבצע הם המשך הרמוני מהפרקים הקודמים של הספר, ולא קפיצה שלא ניתן להכילה. בדרך זו אנו מתחברים למורשת בעלת אלפי שנים, מיציאת מצרים ועד היום הזה, כאשר לכל אחד יש חלק בכתיבת הפרק הבא בסיפור המופלא של עם ישראל ובריתו עם הקב"ה. על מציאת המילים הנכונות אנו מתפללים מידי שבת ומועד: "ותן חלקנו בתורתך".

 


[1] אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשנ"ט, עמ' 71.

[2] אירווינג קריסטול, מחשבות על השמרנות החדשה, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ה, עמ' 88)

[3] מתוך נאום לרגל קבלת פרס ברדלי לשנת 2013; https://eppc.org/publications/conservatism-is-gratitude/.

[4] מובא אצל ארווינג קריסטול, מחשבות על השמרנות החדשה, עמ' 111.

[5] השתמשתי בפסקה הזו במילים "ליברליות" ו"פרוגרסיביות" ללא אבחנה, כפי שמצוי בשיח הפוליטי של ארה"ב. ברזולוציה גבוהה יותר, ניתן לומר כי הפרוגרסיביות מוסיפה על תפיסות ליברליות את מאבקי הכוח והמעמדות, כאשר למשל קידוש ערך השוויון מסמן את השילוב של גבר-לבן-סטרייט בתור "מדכא" והאלטרנטיבה (אישה, שחור, גיי) "מדוכא". רעיונות אלו התחילו להגיע למחוזות רחוקים מאד, כפי שמדגימה רפורמה חינוכית שהוצאה בזמן האחרון בהוראת מתמטיקה במדינת אורגון המקדמת את ערך השוויון. במסמך המייסד צוין כי "תרבות העליונות הלבנה מופיעה בכיתת לימוד המתמטיקה אפילו כאשר אנחנו מבצעים את האחריות המקצועית שלנו", וכי מוטל על אנשי החינוך לקחת האחריות "להראות את התכונות הרעילות של תרבות העליונות הלבנה ביחס למתמטיקה". בין היתר, נכתב עוד כי "הקונספט לפיו המתמטיקה הינה אובייקטיבית לחלוטין הוא חד-משמעית שקרי, והלימוד של המקצוע הוא אפילו עוד יותר כזה. ההקפדה על הרעיון הקובע כי תמיד יש תשובות נכונות ותשובות לא נכונות מנציחה את האובייקטיביות ואף את הפחד מעימות פתוח". ועוד הדרך רחוקה.

[6] ר' תומס סואל, עימות בין השקפות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"א.

[7] ראוי לציין בעניין זה כי מהותה של מצוות צדקה היא להעמיד את האדם על רגליו, כדי שיוכל לתמוך בעצמו, ולא לסייע לעניים בלבד. אין כאן המקום לדון בנושא, והארכתי בו במאמרי "ונא אל תצריכנו".

[8] מאמרו של פרידריך האייק, "מדוע אני לא שמרן", שפורסם בסיומו של ספרו חוקת החירות, מדגים היטב נקודה זו.

[9] שו"ת אגרות משה, חלק ד, סימן סד; מנגד, בשו"ת מהר"ם שיק (סימן קמט) כתב שיש איסור תורה בקריאת שם לועזי.

תמונה: Bigstock

23 תגובות על “האם היהדות שמרנית?

  • מאמר יפה מאוד, יישר כח. אם כי דומני שלא נימקת מספיק את הגמישות האלסטית של תורה שבעל פה. כלומר, יתכן בהחלט שתורה שבעל פה, מעצם מהותה, ניתנת לפרשנויות שונות ואף חלוקות, אך אין זה כפי שהסברת, שהיא עצמה מעצימה את הגישה הפרוגרסיבית. אשמח לפירוט נוסף בכוונתך.

  • גמישות התורה שבע"פ, זו דרך החיים שממנה החלה הקונסרבטיבים (והמשיכו לגלוש)…

    בכל מקרה מסקנת הכותב היא, ששינויים צריכים להגיע מלמטה, ולא לצפות להנחיות. אכן זו צריכה להיות ההבנה וכל התייחסות ל"ועשית ככל אשר יורוך היא טעות", אנחנו צריכים לנהל אותם, הם מנותקים ועליהם לבחון שינויים בדיעבד ולראות אם ניתן להסכים להם.

    • שמרית יקרה, זכותך כמובן ליטול לעצמך את מקומו של "המוכיח בשער", אבל כנראה שלא יזיק קצת מאותה ענווה שהמאמר מדבר עליה. אינני מכירך, אבל הבעת עמדה בנוגע לתורה שבעל-פה דורשת כנראה ידע מעמיק בתורה שבעל-פה, ומי שיש לו מובן וברור לו שמדובר בדינמיקה חיונית שממשיכה לאורך כל הדורות – אלא מה חשבת?! גם החת"ס שאמר "חדש אסור מן התורה" מלא בחידושים מופלגים ואלו דברים פשוטים בתכלית. ובאשר לשינויים המגיעים למלטה, אולי כדי להתחיל מניתוח עובדתי (is) לפני הדיבור על מה שאמור להיות (ought), ומצד העובדות ברור מאד שהיוזמות החשובות מגיעות מהשטח (ושוב: מהיכן נראה לך שהן תגענה?!).

    • יונתן ברור שהיוזמות מתחילות מלמטה.

      השאלה היא אם מי שמתחילים את היוזמות יודעים את זה או שלא?

      איך אדע אם שינוי שאני עושה היום, יוביל גם את ההנהגה התורנית לשנות את דעתה או שמא אוציא את עצמי מהיהדות האורתודוקסית?

      כאשר אני קוראת מאמר של רב, האם אני צריכה להקשיב לו ולנהוג כהדרכתו או שאעשה מה שבעיני נראה נכון, מתוך תקווה שהרב הוא שיתיישר עם הדרך שלי (ועוד הרב שילמדו ממני כמובן)?

      אם אין כללים לכך, המידע לא מאפשר לי לנווט את החיים. זאת אומרת זה מידע מסביר ולא מידע מנחה.

  • אני רואה קצת אחרת – ישנה התורה ומצוותיה ומאידך השפעה סביבתית והנדסת תודעה , ולכן , חז"ל תקנו סייגים ומעשים "להגן " מפני הסללה ושינוי תודעה .
    עצם החשיבה על שמרנות ופרוגרסיבית היא חשיבה של עמי העולם ושינוי תודעה אצל הכותב .

  • יהודי אחד הסיע אותי טרמפ לפני שנים והוא היה ר"מ בישיבה מסויימת שהרב ש"ך התנגד לה נמרצות, הוא סיפר לי שלפני שהוא ניגש למשרה הזאת הוא שאל את הרב ש"ך והרב ש"ך ענה לו אתה תהיה שם ר"מ ואני אצא נגד הישיבה הזאת, במילים פשוטות יש הרגות בכל מיני דברים אבל אם הרב ש"ך היה בעד או אפילו הוא לא היה נגד זאת אומרת שזה מוסד כשר, הרב ש"ך אחז שהמוסד הזה לא אמור להיות על דרך ישראל סבא, אבל יש לפעמים חריגים, כעיקרון נבדוק את ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל, במסכת שבת פ"ז ע"א, תניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו. ולמשל ברכות י' ע"ב
    תנו רבנן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו על שלשה הודו לו גנז ספר רפואות והודו לו כתת נחש הנחשת והודו לו גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו ועל שלשה לא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו קצץ דלתות היכל ושגרם למלך אשור ולא הודו לו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו ומי לית ליה לחזקיהו החדש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן אלא טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן סבר הואיל וראוי לא אמרינן:. שלא לדבר על זה שרבי יהודה הנשיא כתב את המשנה ורבינא ורב אשי את התלמוד, או תקנת הגאונים לגבות ממטלטלין וחרם דרבנו גרשם לא לישא שתי נשים. ובדורות מאוחרות יותר הטיילונג של תלמידי החת"ם סופר או שיטת תורה עם דרך ארץ של הרש"ר הירש, לגופו של עניין אחד מ13 עיקרים זה אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו, אבל בתורה יש כל מיני קודים שנמסרו לחכמים למשל פורים וחנוכה עירובין זה לשון הגמרא עירובין כ"א ע"ב
    אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. או למשל ביטול הסיגופים והתעניות בדורנו ועוד ועוד, בפנסילבניה יש את כת האיימיש שאצלם יש הנזרות מהטכנולוגיה [הדור הצעיר כבר לא כל כך מקפיד על זה] אבל ביהדות להיפך אימצו את הדפוס ואצל תלמידי חכמים המחשב פעיל הרבה יותר שעות וימים מאצל כאלו שאינם

  • "מנהיגות שמרנית הינה חיונית לכל חברה שמבקשת לשמר את הטוב שבה, קל וחומר כאשר הטוב שבה היא מסורת תורנית הנמשכת אתנו לאורך הדורות." הכותב טוען שזו הסיבה שבגינה המנהיגות החליטה להתנהל באופן שהינו סתירתי במקצת.
    בפשטות, סביר שהם בחרו באופציית קולמוגורוב (https://www.scottaaronson.com/blog/?p=3376). [אדם בוגר רגשית, שיודע להיתנהל בתוך מערכת מורכבת והינו בעל מבחינה פוליטית, ושמסוגל לתפעל אסטרטגית מצבים קשים.]

  • [10] הציטוט מדברי הרב גלזנר מופיע בהקדמה לסיפרו "דור רביעי" (הקדמה מעניינת)

  • תמיד בתור ילד הדמיון השה של המן במדבר היה חלום מתוק בשבילי. אוכל קסום שכל אחד טועם בו את הטעם שהוא רוצה. עכשיו כשאני כבר גדול ויודע… הכרתי את היהדות… כל אחד טועם בה את הטעם שהוא רוצה… יאללה תיהנו ממילא ההגיגים האלו לא משנים שומדבר לפחות היהדות טעימה לכם?!

  • כמדומני שעצם הדיון אם היהדות היא שמרנית או או פרוגרוסיבית ,מעלה מחשבות על הרקע עליו צמחו תנועות מחוץ ליהדות האורתודוכסית כמו התנועה הרפורמית בגרמניה שדגלה ב"תיקוני דת" ובשינויים מתבקשים לפי הזמן והשעה לפי דעתם הכוזבת,היו משכילים במאה ה-19 שראו כדוגמא בתקנת הפרוזבול חיזוק לדעתם כתקדים להתאמת ההלכה למציאות המשתנה עד כדי עקירת דבר מן התורה.ואומנם חז"ל תיקנו תקנות מסוגים שונים כסייג לתורה 'משמרת למשמרת' וכן תקנות מפני תיקון העולם כמו הפרוזבול שהלל תיקן מפני תיקון העולם (גיטין לו) כשראה שהיו נמנעים להלוות זה את זה והעניים היו במצוקה כלכלית עמד והתקין את תקנת הפרוזבול כדי שהעשירים לא יחששו להלוות להם בשנת השמיטה. ואכן נחלקו בגמרא ((יבמות פט) אם יש כח בידי חכמים לעקר דבר מן התורה. אבל חלילה לראות בכך הצדקה לאידולוגיה הכפרנית של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית שהרי הם כופרים בעיקר ואינם מאמינים בתורה מן השמים. אכן העולם שהקב"ה ברא בששת ימי המעשה השאיר בו מקום למעשה האדם לשכלל אותו כדי להביאו לתיקון ולשלמות וכדאיתא במ"ר בראשית (פרשה י"א ,סי' ט' ) "אשר ברא אלקים לעשות" ,אשר ברא ועשה אין כתיב כאן ,אלא אשר ברא אלקים לעשות.ופירש רש"י שם (סי' ו) לומר לך שהכל צריך תיקון.אבל כדי להביאו לתיקון צריך בשלב ראשון להרגיש את החיסרון ואת הביעה ,והתיקון המתבקש ובמילה אחת נדרשת תודעה אנושית ורצון לכך. וכפי שאנחנו מסיימים כל תפילה בעלינו לשבח "לתקן עולם במלכות שדי".
    בברכה רבה וחג שמח וכשר.

    • לבן אור, תקנת הפרוזבול, עיין את הסיבה האמיתית בגמרא, זה לשון הגמרא גיטין ל"ו ע"א, הלל התקין פרוסבול וכו' תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול. מה שהדאיג את הלל בעיקר היה שעוברים על לאו בתורה, שיהיה ברור הלל לא היה ח"ו סוציאליסט, ואם הוא כן דאג לעניים זה רק בגלל שהתורה ציוותה, יהודי צריך כל דבר לעשות אך ורק בגלל שה' ציווה לא לחשוב שום מחשבות רגשיות או הגיוניות הוא חייב לבטל את האישיות שלו לקדוש ברוך הוא, וימת משה עבד ה' לא גודול לא רשכבה"ג לא אדמו"ר ולא באבא

  • א. השמרנות הביאתנו למצב שבלשון המעטה אינו מזהיר, ותוכיח הקורונה. לא ההתנהלות הגרועה במהלכה אלא מה שהיא משקפת על מנגנוני החשיבה וההחלטה אצלנו.
    ב. לגזור נטיה להתקדמות מכל מיני שברי מאמרים ופרשנויות למצחוות זו גישה שאינה רצינית ואני מאמין שגם המחבר מביא אותה כאילוסטרציה בלבד. . אלו אינן ראיות לנידון זה. מישהו באמת חושב שמכך ניתן לגזור השקפת עולם יהודית במחלוקות בין ברק לפרוגרסיבים? והאם זה אומר משהו על ההכרעה בין הרב שמואל אוייערבך לרב ליכטנשטיין או לגרי"ד מבוסטון? תמהני.
    ג. ברור הוא שהדינמיות או היעדרה תלויה באופי הפוסקים ובנסיבות.
    ד. ומכאן לתורף העניין: נכון שהמדיניות שהוסברה הינה המדיניות, השאלה היא אם מדיניות של איסורי והתרי קריצה אינה אלא מתכון להרס. מנהיג אינו צריך להתבייש לדבר ברורות, אני חושב שיש לעשות שינוי מתון. הוא אינו צריך לשאוף לשינוי ולסמוך על אלו שרשמית הם פורצי גדר שינהלוהו. זו אינה מנהיגות. בנוסף – מי יחליט מתי האיסור רציני ומתי הוא מסווה?
    ה. חבל שבציבור המונהג ביותר כל הפתרונות (אם להביא מדברי הכותב – בית יעקב, נוער נושר, פגיעות מיניות, פתרונות תעסוקה ואוריינות) הן פרי מחתרת. מה זה אומר על ההנהגה?

    • ביחס לשאלתך בסעיף ה', לנו הסבירו שזה סוג "הנהגה של כלב", רק קדימה, וכל פעם בודק לאחור להיכן אדוניו הולך.

    • זה נכון שבני ישראל נגאלו ממצרים שלא שינו שמם לשונם ולבושם אבל זה היה היכי תימצי כהכנה למתן תורה, ובתורה כתוב מתי משנים ומתי משמרים, אדם חייב לבטל את דעותיו לגמרי התורה היא לא שמרנית ולא פרוגרסיבית, היא מראש ניתנה לאפשרויות שדברים מסויימים ישתנו לעתיד, אין לי כרגע כח להוכיח ממלא גמרות ותקנות גאונים וראשונים ששינו לפעמים החמירו לפעמים הקילו, אבל איך כתוב במדרש רבה קהלת – פרשה ה פסקה ז ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נתנו הלכה למשה מסיני. יש קודים של התורה האוטנטית שאומנם מראש הותאמה לכל מיני דברים השמרנות הקיצונית היא טרייף וכמובן התנועות הרפרומיות והקונסרבטיביות, השורה התחתונה שכל דבר חייב להיות מובנה על פי ההלכה או הגמרא כשבנסיבות מסויימות זה לא נפסק להלכה, כמו למשל האגדתות, הבעיה החמורה בעיקר של דורנו היא שבמקום להיות צמוד לגמרא ולשלחן ערוך צמודים לכל מיני הוגי דעות מטעם עצמם, אין ידע מעבר לידע הבסיסי [גם לפוסקים למיניהם] שנת הקורונה יצרה טלטלה אדירה בציבור בכלל ובציבור הקורא לעצמו חרדי בפרט, רוב המנהיגים לא ידעו אפילו באיזה חלק של השלחן ערוך כתוב הלכות קורונה וכל אחד "פסק" לפי סברות הכרס שלו [כמובן היו כמה צדיקים בסדום כדוגמת הרב אשר ווייס והרב יצחק זילברשטיין וראשי ישיבות הרב דב לנדאו והרב גרשון אידלשטיין והאדמו"רים מגור וקרלין ועוד ועוד, אבל לצערנו חלק גדול מהמנהיגים לא ידעו בין ימינם לשמאלם והגמרא עבודה זרה י"ט ע"ב, אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. הייתה לצערנו באמת בפועל רבים חללים הפילה אני לא רוצה לכתוב חריף מידי אבל אוי לכל המנהיגים האלו מיום הדין הקדוש ברוך הוא לא מתרגש מייחוס לא ממותג משפחתי לא מים של חסידים לא מפראק ולא מסטרוקס ולא מג'לביה

  • כהוכחה לדברים שכתב הרב פפר – ברצוני לציין כי כאשר נכנסתי לאדמו"ר מבעלזא לשאול אם ללמוד באקדמיה, הוא בירר את הפרטים ואיחל לי בחום שאצליח. וכן היה גם עם כל החברים שאני מכיר שנכנסו לבקש ברכה ללמוד לימודים אקדמיים – למרות שאף פעם לא ניתנה הסכמה פומבית.

    • למה נכנסת לשאול מישהו אם ללמוד באקדמיה. תתייעץ עם אשתך.

  • ייש"כ על מאמר מאוד מעניין ומעורר מחשבה כהרגלו של הרב פפר.
    דומני שבעניין הייחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, הכותב נגע בנושא רחב מאוד שצריך לימוד בפנ"ע ואי אפשר להסתפק בקטע המצוטט מתוך ההקדמה של הרב גלזנר (שעל אף גדלותו הרבה, הרב גלזנר לא מוכר כל כך, והדברים הנ"ל שהוא כתב בוודאי לא מוסכמים על רוב גדולי ישראל של אז ושל היום. ועכ"פ אני ממליץ בחום לקרוא את כל ההקדמה הזאת, שמליאה בראיות שונות לביסוס הגישה שלו, עם כל מיני רעיונות והסברים מעניינים). הדברים כמובן דקים מאוד ונפיצים מאוד, כי יש בזה משהו שמזכיר רפורמה, וצריך להגדיר במדוייק את ההבדלים בין השיטות. אשמח אם מישהו יוכל להזכיר עוד מקורות בנושא.
    כמו כן, בעניין היחס שבין ההנהגה למעלה לבין הפעילים למטה, כותב המאמר מציג את זה כאילו המצב הרצוי הוא שיהיה מתח תמידי בין שני המוקדים הללו וככה כל אחד מאזן את השני, וזוהי גם כוונת ההנהגה הרבנית. בפועל, קשה לי מאוד להאמין שהרבנים עצמם שנמצאים בהנהגה יסכימו עם הגישה הזאת (וגם אם נמצא דוגמאות בודדות בהן הורו ליחידים בשונה מההוראה הציבורית, הפשט הוא שבעניינים אלו החליטו שכך תהיה צורת ההנהגה שלהם, אבל סו"ס מבחינתם הכל מגיע מלמעלה, גם אם בפועל הם נעזרים בפעילות מלמטה, וזה שונה מאוד מהגישה הנ"ל שטוענת שמי שנותן את הטון הם הפעילים למטה, והרבנים רק מגבילים את השינויים). וגם בזה, אשמח אם מישהו יוכל להביא מקורות לגישה המחודשת והמעניינת הזו.

  • גם שמרנות – רהגרסיביות, וגם ליברליות – פרוגרסיביות הינם כמשל סוג של גז בלמים והילוך אחורי. הם כלים לגיטימיים לתנועה במרחב.
    אך חלילה לשנות במרכב עצמו. רכב לעד יהיה זקוק למרכיביו הבסיסיים.
    כן היא התורה. לפעמים מתקדמים לפעמים משמרים מיקום ולפעמים צריך גם רוורס, אך היא עצמה לא תוחלף ותשונה לעד.
    בכוונת מכוון, למען תיקון עולם ברבדים שונים, קבע הקב"ה תקופות שונות בהיסטוריה, כל תקופה ותיקונה היא. ולצורך סנכרון עם התקופה צריך לפעמים גז-פרוגרסיביות, ולפעמים בלמים-רהגרסיביות

    • מציאת "שביל-הזהב", "דרך האמצע", בין שמרנות וסגירות לבין קידמה
      ופתיחות היא משימה קשה ותזזיתית. המאמר המעמיק והתגובות הנמרצות מוכיחים זאת. מיגוון הנושאים הכרוך בבעיה הוא עצום – מקורונה ועד אקדמיה, מצבא ועד ליבה, מסרטים ועד מחשבים…
      אני רוצה להצביע רק על נקודה אחת, מכריעה, המצדיקה את הטיית מחוג המצפן לכיוון השמרני: הדרך השמרנית, גם אם היא מחמירה (לעיתים אפילו מרתיחה), היא זו המבטיחה שהדור הבא ידבוק בדרכי אבותיו! האם אין זה השיקול העיקרי שחייב להנחות אותנו?
      השאיפה לפתיחות נובעת מתוך לחצו של הציבור ומתוך מציאות המשתנה בסערה. על ההנהגה לאפשר את שחרור הלחץ במינון מתון – כאשר מחוג המצפן נוטה לכיוון השמרני.

  • ליהודי ישראלי אין דרך אמצע ואין שמרנות ואין פרוגרסיביות, כל דבר לגופו לפעמים צריך לשמר כמה שאפשר [את החומרות של פסח למשל] ולפעמים צריך לשנות [שיטות לימוד כאלו ואחרות או חומרות שלא קשורות לפסח] כל דבר צריך לבדוק לגופו, בעיקר זה למשל כתבתי בהתחלה שבני ישראל ניצלו ממצרים שלא שינו את שמם לשונם ולבושם, אבל במשך הדורות רבי ישראל סלנטר הנהיג את הלבוש הישיבתי של חליפה קצרה קנייטש ועניבה, והחזון איש אמר שבארץ הלבוש הזה לא רלוונטי והחזיר את החליפה הארוכה וכובע עגול ללא עניבה, או שאפילו רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל שהתנגד נמרצות לעברית הוא עודד במקרים מסויימים פתיחת תלמודי תורה בעברית, וכן שמות הורים שיקראו לבתם בארץ [בחו"ל זה שונה] יענטא או טשארנע או לילד זיסל גרונם או געציל הם שופכי דמים, צריך שכל ולדעת שיש עיקר ויש טפל [הכל כתוב כמובן בגמרא ומפרשיה בשלחן ערוך ונושאי כליו צריך להעמיק ולהבין את זה]

    • לחמודי — אכן התלמוד והשו"ע הם עמוד האש אשר לפני המחנה. אבל ישנן שאלות העולות בדורות מאוחרים-חדשים, וכדי לקבל עליהן תשובה (על-פי עמוד האש הנ"ל) אנו נזקקים למנהיגים של הדור, יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לנו סנהדרין, ולפיכך יש לנו מנהיגים רבים – לכל אחד מאיתנו יש מנהיג (ואפילו כמה כאלה…) על-פי חינוכו ובחירתו. הספקטרום של המנהיגויות רחב מאד (רחב מידי), ובדרך-כלל אפשר לחלקן בקלות ל"שמרניות" ו"פרוגרסיביות".
      יתר-על-כן, בהרבה מקרים ניתן לנחש מראש, בצורה מדוייקת למדי, כיצד תענה מנהיגות מסויימת על שאלה "שמרנית"/"פרוגרסיבית" מסויימת. ממילא אין לתמוה על התופעה שאפילו חרדים למהדרין בוחרים את מי לשאול – כדי לקבל את התשובה ה"שמרנית" או ה"פרוגרסיבית" אשר אותה הם שואפים לקבל…

  • תמהני על כותב המאמר שנעלם מעיניו דברי הרמבן עה"ת שכתב שחטאו של דור הפלגה לא הייתה כוונתם הרעה אלא רק שרצו לבנות מגדל שכמותו לא היה קודם לכן והיה החטא בכך שרצו לקדם את העולם מעבר למה שנברא ולשיטתו בודאי שכל התקדמות לשם הקדמה היא גרועה לכשעצמה ולגבי עצם הדבר מן הראוי לחלק בין שתי סוגי קדמות הקדמה המעשית והקדמה התפיסתית הראיות שהובאו נוגעות לגבי הקדמה בעולם המעשה לפתח את הארץ למקות שקל יותר לחיות בו והו פרו ורבו או מעשה בני אדם עדיף אבל מכאן לטעון שהקדמה צריכה גם להשפיע בתפיסה שלנו כציבור מהיכי תיתי ויותר מזה שבכל הדורות שניסו להנגיש את התפיסה למציאות העכשוית בצורה כביכול יותר ליברלית הגיעו לשאול תחתית ובזה פשוט שאין לגעת ואין לשנות כלל

  • ליהודי ישראלי, על דא קא בכינא, שכל אחד בוחר לו מנהיג אין שום ביקורת מי ראוי מי לא ראוי, לצערי חשבתי שברפואה זה לא כך הגיע תקופת הקורונה וגם כל אחד מכתיר את עצמו לרופא בנוגע לשמור על ההנחיות או לא לשמור או לקבל את החיסון או לא לקבל, זה הקושי החזק ביותר של הגלות בפוסטים מסויימים כתבתי איך מינו את הסנהדרין, שם הייתה ביקורות לא כל אחד הופך להיות מאן דאמר בסוגיות האלו לצערי הרב רוב ה"מחליטים" פונים לשכלם [אם יש להם מוצר כזה בקודקוד?] ולא לגמרא ולשלחן ערוך

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל