חדלו לכם מן המסורת

שתי מידות הן בהנהגת האדם. מידה אחת היא מידת המסורת: "ללכת בדרך האבות". מידה אחרת היא מידת המוסר: "לעשות הטוב והישר בעיני ה'".

כל מי שהתחנך בחינוך חרדי למד שהמידה הטובה של היהודי היא לעשות את רצון ה'. מסר מרכזי אחר בחינוך החרדי הוא כי המידה הטובה של היהודי היא לעשות מה שאביו עשה ולא לשנות חלילה את לשונו, את מלבושו או את שמו. גישה זו שמה את מרכז הכובד של עבודת ה' על שימור אורחות החיים של הדורות הקדומים, על המסורת. מידות אלו אינן חייבות להתנגש זו בזו: המסורת עצמה עשויה להורות לנו מהו הטוב והישר בעיני ה'. עם זאת, מידות אלו עלולות לייצר גם התנגשות. בהתנגשות פוטנציאלית זו אבקש לעסוק בשורות הבאות.

הגישה המסורתית מקדשת את מנהגי האבות ללא הבחנה: הלבוש, השמות, השפה ואפילו המאכלים והמנגינות מקבלים ערך נורמטיבי מצד עצם היותם "דרך האבות". לעומת זאת, הגישה של עשיית רצון ה' –  הגישה המוסרית – מורה כי אמת המידה להתנהגות טובה היא דבקות בטוב ובישר בעיני ה', הנלמדים מתוך ההלכה המסורה לנו ומתוך מה שאדם מבין מחינוכו, מלימודו ומדעתו. לפי גישה זו, על האדם לפעול על פי הטוב והישר בעיני ה' גם כאשר מדובר במעשה שאינו מקובל בחברתו, ואולי אפילו מנוגד לנורמות המסורתיות שלה.

דיון על עקרון השמרנות ביהדות בכלל ובחברה החרדית בפרט, כפי שפתח הרב פפר במאמרו, חייב להידרש למתח שבין המסורת והמוסר, בין דרך האבות ודרך התורה. נדמה שבחברה החרדית כיום, שתי המידות הללו משמשות בערבוביה, ובעת האחרונה אף הולך ומתגבר כוחו של הנרטיב המסורתי על חשבון המוסרי. אני סבור שהתהליך זה מסוכן, וכי כל הירא את ה' אמור להזדעק מולו ולדאוג את דאגת עתידנו ועתיד ילדינו. להלן אבקש לבאר מדוע אני סבור שההליכה בדרך האבות, כאשר היא עומדת במתח מול דרך המוסר והיושר, היא מידה פסולה ומגונה.

האדרת המסורתיות

בקרב החברה החרדית מקובל לעשות שימוש במגוון אמצעים חינוכיים, בעיקר בהצגה רומנטית של העבר ובהתרפקות על חיי אבותינו, כדי לטפח את הדימוי הנאצל של המסורתיות. אנו מוצאים זאת בסיפורים העממיים על דורות עברו, בספרים ובשירים, בעיתונים ובשיחות מוסר. המסר העולה מכולם הוא שעלינו ללכת בעקבי הצאן, ולרעות את גדיותינו על כרי הדשא התמימים והטהורים של מסורת האבות. ככל שאדם מתלבש בלבוש מיושן יותר, מדבר בשפה עכשווית פחות ונוהג מנהגים שאינם עדכניים, כך הוא נתפס בעיניים חרדיות "יהודי" יותר. זאת, ללא קשר ברור למידת הדקדוק שלו בהלכה, ליראת השמים שלו ולזהירות שלו בעשיית רצון ה'.[1]

ככל שאדם מתלבש בלבוש מיושן יותר, מדבר בשפה עכשווית פחות ונוהג מנהגים שאינם עדכניים, כך הוא נתפס בעיניים חרדיות "יהודי" יותר. זאת, ללא קשר ברור למידת הדקדוק שלו בהלכה, ליראת השמים שלו ולזהירות שלו בעשיית רצון ה'

להתרשמותי, ולא אדרש כאן להוכחות, היהדות מעולם לא היתה מסורתית. החידוש העיקרי שבחרדיות על פני היהדות הרבנית הקלאסית הוא דווקא אימוץ הנרטיב של מסורתיות. זיהויה של היהדות כמסורתיות הוא המצאה חדשה ומודרנית המטשטשת את האופי ההלכתי הקדום שלה.[2] היהדות התפתחה לאורך הדורות כשיחה עירנית ומודעת בין תלמידי חכמים. בית הכנסת של החתם סופר לא דמה לזה של רבי יהושע פולק וזה של רבי יהושע פולק לא דמה לשל הרא"ש, וזה של הרא"ש לשל חסידי אשכנז, ושל חסידי אשכנז לשל הגאונים וכן הלאה והלאה. בהכללה גסה מאד, ניתן לומר שעד לחתם סופר ולחסידות, המסורתיות היהודית, הדוגלת ב"לעשות מה שאבא עשה", היתה בעיקר נחלתו של המון העם, ולא נחלת תלמידי החכמים. אך אלו מעולם לא קבעו את סדר היום בחברה. פשוטי העם אחראים על שימור חי של העבר, ובו בזמן הם גם נתונים יותר לכוחות השינוי של הזמן, אך מי שמוביל את סדר היום ומעצב את ההתנהגות מלמעלה אלו תלמידי החכמים בחברה, המנהיגים סדרי חיים לפי מה שהם רואים לנכון, אם להילחם בשינוי כנגד רוחות הזמן, ואם לשנות מן המסורת כנגד המקובל בהמון. רק בעקבות המודרנה רוממו החסידים ותלמידי החתם סופר את המסורתיות והכתירו אותה למידה הטובה של היהודי.

גם היום, נרטיב המסורתיות החרדי מתקיים בעיקר מן השפה ולחוץ; הדינמיקה הפנימית ממשיכה להיות רוויה בהתפתחות והתחדשות של תלמידי חכמים. למרות האדרת המסורתיות הרווחת, בפועל, היהדות הרבנית של ימינו אינה יהדות מסורתית. כמו בימי קדם, המסורתיים הם המכונים "בעלי בתים", המקפידים הקפדה יתרה שלא לשנות ממנהגי בית אבא. צא ולמד מה בין מניין אברכים לבית כנסת "בעלבתי": אם אחד מהסבים שלנו יכנס למניין האברכים הוא לא יזהה שם דבר: לא את הלבוש, לא את המנגינות, לא את ההווי ובוודאי לא את סדרי התפילה ואת ההקפדות ההלכתיות. לעומת זאת, אם הוא יכנס לבית כנסת "בעלבתי", הוא ימצא שם משהו הרבה יותר קרוב למה שנהג בזמנו. מאידך גיסא, בעלי בתים חשופים הרבה יותר לרוחות הזמן ואין להם כוח לעמוד מולן. תלמידי החכמים מסוגלים להציב תריס כנגד השינוי ולנסות לעצור אותו.

כך או כך, לא בעובדות ההיסטוריות באתי לדון, אלא בערך המוסרי של המסורתיות. שהלא, גם אם אבותינו אכן החזיקו בעמדה מסורתית, עדיין אסור לנו להחזיק בה אם היא עמדה שאינה מוסרית. אין היתר לעבור עברה רק משום ש"זה מה שאבא עשה". נניח אפוא לשאלת "כיצד נהגו אבותינו" ונשאל: כיצד ראוי שננהג אנו?

מסורתיות: העדר אמת מידה חיצונית לביקורת

המאפיין המובהק של העמדה המסורתית הוא העדר ביקורת על דרך האבות. האדם המסורתי אינו מניח את מנהגי אבותיו לבחינה ולביקורת אלא ממשיך לעשות את מה שאביו עשה מבלי לשאול שאלות. הוא אינו מבקש לוודא שאורחות החיים שהוא ירש מאביו מתוקנים וטובים, די לו בכך שזו המסורת. מבחינתו, התשובה לשאלה מדוע אתה נוהג כפי שאתה נוהג היא "כך אבא עשה". המסורת היא אמת המידה להתנהגות ראויה, ואם אביו שרף אלמנות באש (כמסורת בני הודו), הרי שכך ראוי לנהוג. אין אמת מידה חוץ-מסורתית לקביעת ההתנהגות הראויה, וממילא, הטענה שאביו פעל באופן לא-מוסרי אינה יכולה להיות קבילה. הוא יכול אמנם לטעון שלתוך המסורת הטהורה השתרבבו מנהגים זרים, אך טענה זו עדיין משתמשת באמת המידה המסורתית. אם יוכח מעל לכל ספק שאבותיו נהגו מאז ומעולם לשרוף אלמנות באש, הרי שמעשה זו יוכתר מעשה ראוי. אם האדם המסורתי מוכן לקבל שיש אמת מידה חוץ-מסורתית להתנהגות ראויה שניתן לפסול על פיה מנהגי אבות, הרי שהוא אינו מסורתי באמת.

ההבדל בין העמדה המסורתית לעמדה המוסרית אינה אפוא מספר המנהגים שהאדם שומר, אלא התשובה לשאלה "מדוע אתה עושה כך וכך?". תשובת האדם המסורתי היא "כך אבי נהג". בניגוד אליו, האדם המוסרי מאמין שיש אמת מידה חוץ-מוסרית שעל פיה יש לבחון את המסורת

ההבדל בין העמדה המסורתית לעמדה המוסרית אינה אפוא מספר המנהגים שהאדם שומר, אלא התשובה לשאלה "מדוע אתה עושה כך וכך?". תשובת האדם המסורתי היא "כך אבי נהג". בניגוד אליו, האדם המוסרי מאמין שיש אמת מידה חוץ-מוסרית שעל פיה יש לבחון את המסורת. למשל, בישיבות אוהבים לספר על כך שר' הלל זקס, נכדו של החפץ חיים, לא שתה בכוס היין של סבו, כיוון שהוא סבר שאין בה השיעור הנדרש לכוס של ברכה. איני יודע את מידת האמינות העובדתית של אגדה זו, אך היא משקפת היטב את העמדה האנטי-מסורתית: עצם העובדה שאחד מאבותינו נהג מנהג מסוים, ויהיה מכובד ככל שיהיה, אינה מצדיקה אותו באופן אוטומטי. יש לבחון את המנהג לאור קריטריון גבוה יותר ולשאול אם מדובר בהנהגה טובה ונכונה.

שתי עמדות אלו, המסורתית והמוסרית, מייצרות שני מובנים שונים לכבוד לזקנים ולמורים מדורות קודמים. לפי העמדה המסורתית, הכבוד לזקנים נובע מעצם זה שהם זקנים. איננו צריכים לבדוק האם אבותינו נהגו כהוגן או לא; הם ראויים לכבוד מעצם העובדה שהם בעלי מעמד גבוה ומרכזי במסורת. לפי העמדה המוסרית, הכבוד לזקנים נובע מכך שהם לימדו אותנו אורחות חיים ודרכים מתוקנות. אולם, לו היינו מגלים חלילה שהם הוליכו אותנו בדרכים עקלקלות לפי אמת המידה המוסרית, הכבוד אליהם היה פוחת. ר' הלל זקס, לדוגמא, רחש ללא ספק כבוד מופלג לזקנו בעל ה"משנה ברורה". אולם, כבוד זה לא נבע מכך שמדובר באחד מאבותיו שהיה בעל מעמד גבוה בשבט היהודי, אלא מכך שהוא אחד המורים הדגולים שקמו ליהדות בדורות האחרונים, שהעמיד את הדת על תלה, ושספריו הם מנכסי צאן הברזל בארון הספרים של הדורות האחרונים. מדובר בהבדל שאינו ניכר לעין באופן מידי, אבל הוא הבדל חשוב מאד.

הבעיה המוסרית של המסורתיות

מדוע חשוב להבחין בין המסורת לבין המוסר? נראה לי שלאור האמור לעיל, התשובה לכך ברורה: העמדה המסורתית אינה עמדה מוסרית. היא אינה בהכרח אנטי-מוסרית, אבל היא עלולה להצדיק כל מנהג שטות ולהנציח סדרים חברתיים מעוותים ופגומים. ואכן, להתרשמותי, רבים מהעניינים הדורשים בדק הבית ביהדות החרדית כיום נובעים מכך שהיא אימצה לעצמה בדורות האחרונים נרטיב מסורתי.

למשל, בפלגים מסוימים המעלים על נס את ההליכה בדרך האבות ללא דין וחשבון נהוג לגלח את ראש האישה הנשואה. למנהג זה אין כל מקור הלכתי. איש אינו מגן עליו בטענות חוץ-מסורתיות. הטענה היחידה לקיום מנהג זה היא "כך נהגו אבותינו" (גם אם ניתנים כל מיני תירוצים מפוקפקים למנהג האבות). אלא שאותה טענה בדיוק טוענים אנשי הודו ששורפים את אלמנתו החיה של האיש המת, ואותה טענה בדיוק משמיעים גם השבטים האפריקאים המטילים מום בבנותיהם הקטנות (מה שמכונה "מילת נשים"). הצידוק שלהם למעשים מזעזעים אלו הוא: כך הורונו אבותינו. וגם אם הם נושאים שם אלהים אחרים על אבותיהם ומוסיפים למנהגי האבות נופך דתי, אין זה משנה – אלהים הוא כינוי אחר אצלם לפולחן האבות.

בפלגים מסוימים המעלים על נס את ההליכה בדרך האבות ללא דין וחשבון נהוג לגלח את ראש האישה הנשואה. למנהג זה אין כל הצדקה הלכתית. איש אינו טוען שמדובר במעשה טוב מצד עצמו, שניתן להגן עליו בטענות חוץ-מסורתיות. הטענה היחידה לקיום מנהג זה היא "כך נהגו אבותינו"

לא כך מלמדת אותנו התורה. בחלק השני של פרשת שמע, שאנו קוראים פעמיים בכל יום וקושרים על זרוענו ושמים לטוטפות בין עינינו ועל מזוזות ביתנו, התורה מלמדת מה צריך לענות לשאלת הבן התוהה: "מה העדות והחוקים והמשפטים?" היא אינה אומרת שצריך לענות לו: "כך עושים אצלנו." ואפילו לא "כך נהגו אבותינו." אלא משהו אחר לגמרי:

כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו. ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. (דברים ו)

תשובת התורה מורכבת משני חלקים. ראשית, היא מורה לנו להדגיש בפני השואל שלא תמיד נהגנו כך, שבעבר היו הדברים אחרת: היינו עבדים לפרעה במצרים ולא היו לנו כל העדות והחוקים והמשפטים האלו שאנו נוהגים בהם היום. הבסיס של כל אלה אינו מיתוס שבטי ההולך אחורה עד ערפלי ההיסטוריה. הם אינם מקודשים כי הם הדרך שלנו; אדרבה, הם לא תמיד היו דרכנו. קיבלנו את אורחות החיים הנוכחיים רק כשהצלחנו להשתחרר ממה שהיה קודם לכן, כאשר הקב"ה הוציא אותנו מבית עבדים ועשה אותנו לבני חורין. כלומר, הדבר הראשון שהתורה מדגישה הוא שאין מדובר במסורת שהיתה תמיד חלק ממי שאנחנו. מדובר במצוות שקיבלנו בזמן מסוים ובתנאים מסוימים.

חשוב מזאת, מממשיכה התורה ומלמדת, מה שבעיקר עלינו לזכור הוא בעבור מה קיבלנו את כל החוקים הללו. החוקים הללו אינם שרירותיים, הם אינם סתם מסורת, דרך אבות, האופן שבו אנו חיים – הם חוקים ומשפטים צדיקים, שנועדו לטוב לנו, לחיותנו כיום הזה. לא מדובר במסורת אלא בצדקה, שתכליתה לתת לאדם חיים טובים, והמקור שלה הוא הקב"ה, היודע מה נכון ומה אמיתי ומה טוב.

שמירת המסורת בחברות שבטיות בנויה על יסוד של מיתוס. התשובה המיתולוגית לשאלה "מדוע אנו עושים כך?" היא: "מפני שזהו סדר הדברים." כלומר, אנו מוכרחים לנהוג כך; אי אפשר שיהיה אחרת. שני המאפיינים המרכזיים של המיתוס הם ראשיתיות נצחית וגורליות. המיתוס מתאר את סדר הדברים הראשוני והנצחי ביותר, ומניח שלא ניתן להיחלץ ממנו.[3] ההסבר המיתולוגי למנהג אינו "לטוב לך כל הימים", אלא "כך העולם בנוי". התורה מערערת בפרשה הנ"ל על שני היסודות של החשיבה המיתית לגבי מנהגים: ההנחה שהמנהג מבוסס על סדר קדום ונצחי, והתפיסה שאין צורך לתת הצדקה למנהג. היא מלמדת את הבן לשאול על המנהג ומורה שההצדקה שלו היא היסטורית ולא מיתית (עבדים היינו), תכליתית ולא גורלית (לטוב לנו כל הימים).

ירמיהו נגד מסורת האבות

הנביאים האחרונים, ירמיהו ויחזקאל, מוכיחים את העם השכם והערב על כך שהם מחזיקים במסורת אבותיהם במקום ללכת בדרך התורה. בפרק מפורסם מאד בירמיהו, הנקרא בתשעה באב בהפטרה, מקונן ירמיהו הנביא ואומר:

מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר. ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. וילכו אחרי שררות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם (ירמיהו ט).

הנביא שואל על מה אבדה הארץ, והתשובה שלו היא שאנשי הארץ סירבו ללמוד את תורת ה', והעדיפו במקום זאת ללכת אחר שרירות לבם ולבכר את הדרכים שלמדו מאבותיהם. בהמשך הספר אנו למדים כי הקב"ה מנסה לשכנע את ישראל ביד ירמיהו להפסיק ללכת אחרי אבותיהם. ירמיהו מנסה לשכנע את ישראל בדור החורבן לעזוב את המסורת הרעה של אבותיהם ולדבוק בדרכי ה', בדרכי האמת והצדק, כאברהם אבינו שעזב את בית אביו ואת המסורת הרעה שלו, ודבק בדרך הצדקה והמשפט.

ירמיהו מנסה לשכנע את ישראל בדור החורבן לעזוב את המסורת הרעה של אבותיהם ולדבוק בדרכי ה', בדרכי האמת והצדק, כאברהם אבינו שעזב את בית אביו ואת המסורת הרעה שלו, ודבק בדרך הצדקה והמשפט

אלא ששרירות לבם של ישראל גורמת להם לומר שאי אפשר לעזוב את דרכי האבות. הם משוכנעים שאדם מוכרח ללכת בדרכי אבותיו, והם מושלים את המשל: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (ירמיהו לא, כט, וכעין זה יחזקאל יח, ב). דרך ה' עבורם היא היא דרך האבות, שאיש מלמד את רעהו ואת אחיו ללא טעם; אם חלק ממה שהם למדו מאבותיהם הוא עבודת בעלים ודיכוי חלשים, אז הם ימשיכו לאחוז בנורמות אלו באדיקות רבה. משום כך, הם יכולים להמשיך ולומר "היכל ה', היכל ה', היכל ה'" בעודם גונבים ורוצחים ונואפים ונשבעים לשקר ומקטרים לבעלים והולכים אחרי אלהים אחרים (שם ז). היכל ה' הוא חלק מהמסורת, והמסגרת המסורתית יכולה להפוך למערת פריצים ועדיין להישאר קדושה בעיניהם.

מסורת שבטית ומסורת הלכתית

רבים תוהים איך יתכן כי למרות הרף המוסרי הגבוה שמציבה לעצמה היהדות החרדית, פעם אחר פעם אנו שומעים על עוולות חברתיות חמורות, על עושק וגזל וניצול חלשים, על התעמרות בגרושה, במהגר ובבעל תשובה, על בעלי זרוע המנהלים את העניינים לטובתם, שולטים במוסדות ובוועדות ועושים ככל העולה על רוחם, בעוד דלת העם נאנקים תחת זרועם וחייבים לציית להם ולקבל על עצמם את גזר דינם. אנשים הלומדים תורה ורואים כיצד היא מחנכת לאהבת הגר והיתום והאלמנה, לעזרה לחלש ולשלטון צדק, תוהים כיצד יתכן שבקרב חברה המדקדקת בקלה כבחמורה מצויות תופעות כעין אלו. התשובה לכך היא שהחברה החרדית קיבלה לדאבוננו אופי של חברה מסורתית.

אנשים הלומדים תורה ורואים כיצד היא מחנכת לאהבת הגר והיתום והאלמנה, לעזרה לחלש ולשלטון צדק, תוהים כיצד יתכן שבקרב חברה המדקדקת בקלה כבחמורה מצויות תופעות כעין אלו. התשובה לכך היא שהחברה החרדית קיבלה לדאבוננו אופי של חברה מסורתית

מה שעומד בבסיס העמדה המסורתית הוא הרצון לשמר את המבנה השבטי של המשפחה. עבור האדם המסורתי, הדבר החשוב ביותר הוא מה משלנו ומה לא משלנו, ובעיקר, מי משלנו ומי לא משלנו. מה שחשוב לאדם המסורתי הוא להיות חלק מהשבט, ומה שהופך את המסורת לבעלת משמעות עבורו הוא עובדת היותה מקור המנהגים של השבט שלו, "הדרך שלנו". העובדה שאדם נוהג במנהגי השבט מאותתת שהוא שייך, שהוא חלק מהשבט. כיוצא בו, מה שמקנה מעמד לאדם בחברה המסורתית הוא העובדה שהוא חלק מהשבט, וככל שאדם משתייך למעגל פנימי יותר בשבט, כך המעמד שלו עולה. זקני השבט מכובדים ביותר משום שהם "הכי משלנו". הגרים, היתומים, האלמנות, בעלי התשובה וכל אלו שהם "נישט פון אונזערע" הם בעלי מעמד חלש ונחות.

כאשר מה שמקנה חשיבות למנהג הוא העובדה שמדובר במנהג "שלנו", יש לכך השלכה מידית על מי מחויב במנהג ועד כמה. אדם הנמצא במעגל החיצוני של השבט נדרש להוכיח שהוא חלק ממנו. לשם זה, עליו להתאמץ מאד להוכיח את השתייכותו, ועליו להדר אפוא במנהגי השבט ולהיות, כפי שאומר הביטוי, "צדיק יותר מהאפיפיור". אדם מסוג זה ייבדק בקוטר של הכיפה ובאורך הציצית, בעובי הגרביים ובמרקם שער הפאה של אשתו (וחלילה שתהא לה מטפחת, כי מטפחת צועקת לשמים "היא לא משלנו!"). לעומת זאת, אדם המשתייך למעגלים הפנימיים ביותר של השבט, בן של בעל מוסד חשוב או עסקן מכובד בקהילה, אינו נדרש לשמור על הכללים כל כך. הוא אינו צריך להוכיח שהוא "משלנו" כי מעמדו מבוסס ומובטח. בצנעה, כמובן, יכולות כלותיו ללמוד באקדמיה, בנותיו לנסוע לחו"ל ונכדיו לוותר כמעט לגמרי על הנורמות הנוקשות של הקהילה.

השלכה שניה של הסדר השבטי המסורתי הוא שהדבר שחשוב יותר מכל לשמור עליו הוא ההיררכיה בקהילה. המסורת השבטית מאפשרת לשמר מבנה כוח מסוים שבו המעמד של כל אדם בקהילה ברור: ישנם החזקים המנהלים את העניינים, וישנם החלשים הזוכים בשירותים קהילתיים ובהגנה כאשר הם מצייתים לכללים, אך נדחים מהשבט כאשר אינם מצייתים להם. כאשר מגיע מישהו ומנסה לערער על סדר חברתי, ולדרוש מהחזקים לשחרר את האחיזה שלהם בחלשים, הוא מאיים על החוסן המסורתי השבטי, ורומז כי לסדר של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" יש אלטרנטיבה: "איש בעוונו יומת, כל האדם האוכל בוסר תקהינה שניו" (ירמיהו לא, ל).

לכן, כאשר יחזקאל הנביא מגיע עם הבשורה של "איש בעוונו יומת" לבני ישראל, הם מסרבים לקבל אותה, ונאבקים בכוח על האמירה שהאדם כרוך בעל כורחו בסדר השבטי שאליו הוא שייך (יחזקאל יח). בני ישראל אומרים ליחזקאל כי לא תתכן דרך ה' שאיש בחטאו יומת, אלא כל אדם כבול בהכרח אל מנהגי אבותיו. כלומר, החזקים חייבים להישאר חזקים ולהמשיך לעשוק את החלשים, וכל ערעור על כך יהרוס את המרקם החברתי!

בעוונותינו הרבים, סירבנו לשמוע לתוכחת הנביאים. אבותינו לא הקשיבו לדברי ירמיהו, והם עשקו איש את אחיו, החזק את החלש. אז מגיע הנביא ירמיהו ואומר לישראל כי נחתם גזר דינם: כיוון שהם לא שמעו לציווי ה' שלא לשעבד איש את אחיו, השבט כולו מאבד את זכות הקיום ונגזרת שממה על ערי יהודה (ירמיהו לד). שממה זו היא הנזכרת בנבואה בראשית הספר, ועליה תמה הנביא "על מה אבדה הארץ ונצתה כמדבר מבלי יושב". התשובה היא, כי הם לא היו מוכנים לשחרר את עבדיהם, והמשיכו עם המסורתיות השבטית שלמדום אבותיהם, כי החזקים צריכים לשעבד את החלשים, בשם המסורת.

בני רכב והמידה הטובה של המסורת

עם כל האמור, נאמנות לדרך האבות היא בוודאי מעלה חשובה. כל עוד הנאמנות למסורת אינה אמת המידה להתנהגות ראויה, יש ערך מוסף בכך שאדם אינו מקיים הנהגה טובה מתוך השגתו התבונית בלבד אלא היא עוברת אליו במסורת והוא מחזיק בה בנאמנות לדרך האבות. המסורת והנאמנות לדרך האבות הם בסיס לטיפוח כל הנהגה טובה. אי אפשר לטפח חברה טובה בדור אחד, ולכן הקב"ה מצווה על אברהם להקים משפחה, ולהורות להם את דרך ה': "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). כדי שיהפכו המצוות לחלק בלתי נפרד מאורח החיים של העם, יש צורך שאנשים יגדלו על כך בתור דרך חיים העוברת בירושה. רק כך הם יישארו נאמנים לה גם כשהדבר אינו נוח או נעים להחזיק בו.

הנאמנות היהודית למסורת, שהיא ללא ספק ערך ראשון במעלה בחינוך יהודי, מחזקת את התביעה של הנביאים, לנטוש את השבטיות המסורתית ולדבוק בישר ובטוב מצד מצות ה'. אנו הרי בני אברהם יצחק ויעקב, ועמדנו עם אבותינו למרגלות הר סיני, שם ניתנה לנו תורת ה' המצווה אותנו לשחרר את העבדים ולעשות את הישר בעיני ה', ולא ללכת בעקבות צווי החברה והמנהג המקובל

מי שגדל על שמירת שבת, למשל, אינו חושב פעמיים אם להדליק את הפלאפון או לעשן בשבת. דרך החיים שלו היא דרך חיים שיש בה שבת, ושמירתה טבעית עבורו. נוסף לכך, הנאמנות לדרך אבותיו מחזקת את דבקותו בשמירת השבת גם כאשר הוא נמצא בסביבה שאין שומרים בה שבת, כיוון שהוא חש שייכות אמיצה לזהות אחרת והוא נאמן לה. האדם יכול לייצר לעצמו את השבת בסביבה שאינה שומרת נורמה זו רק בשל הידיעה שהוא שייך למסורת של עם שלם, שעבורם יש רק ששה ימי מלאכה בשבוע. הוא לבדו לא היה מצליח לייצר זאת, ועל כן הוא חייב להיות חלק ממסורת. הנאמנות למסורת מטמיעה באדם את המידות הטובות והופכת אותן לטבע שני עבורו, וכך הן מחזיקות מעמד גם בתנאים קשים.

אולם, הנאמנות היהודית למסורת, שהיא ללא ספק ערך ראשון במעלה בחינוך יהודי, מחזקת את התביעה של הנביאים, לנטוש את השבטיות המסורתית ולדבוק בישר ובטוב מצד מצות ה'. אנו הרי בני אברהם יצחק ויעקב, ועמדנו עם אבותינו למרגלות הר סיני, שם ניתנה לנו תורת ה' המצווה אותנו לשחרר את העבדים ולעשות את הישר בעיני ה', ולא ללכת בעקבות צווי החברה והמנהג המקובל. המסורת שלנו היא מסורת של תשובה מדרכי האבות, כמו שעשו היהודים השבים לציון בימי עזרא ונחמיה: הם התוודו על חטאיהם ועל עוונות אבותיהם וקיבלו על עצמם לעזבם ולשוב אל התורה שניתנה להם בידי משה (נחמיה ט).

מסיבה זו, מיד לאחר שהנביא ירמיהו מוכיח את ישראל על כך שאינם משחררים את עבדיהם, מצווה עליו ה' לבחון את נאמנות בני רכב למצות אביהם, יהונדב, שלא לשתות יין. ירמיהו קורא לבני רכב, יושבי האהלים הסגפניים, ומזמין אותם אל בית ה', "אל לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים אשר אצל לשכת השרים אשר ממעל ללשכת מעשיהו בן שלם שמר הסף" (ירמיהו לה, ד). בני רכב, רועי הצאן חסרי הבית, מוזמנים אל המקום החשוב והקדוש ביותר בממלכה: אל הלשכה של איש הא-להים, הסמוכה ללשכת השרים, שכדי להגיע אליה צריך לקבל אישור מיוחד של שומר הסף. ירמיהו מחכה להם שם, וכשאנשים פשוטים אלו מגיעים אל הלשכה העליונה, הוא מושיב אותם לפניו, מגיש להם גביעים מלאי יין, ופוקד עליהם "שתו יין!".

אני מדמיין את עצמי בסיטואציה זו, מובל אחר כבוד אל המשרד הכי עוצמתי במדינה, שבו יושבים האנשים החשובים ביותר, המכובדים ביותר, בעלי הכוח, ההשפעה והיוקרה הציבורית, ולפני עומד לא אחר מאשר נביא הא-להים ופוקד עלי: שתה! ברור לי שלא משנה מי היה אבי ומה הוא היה מצווה עלי, לא הייתי מסוגל לעמוד מול מצות הנביא ברגע ההוא. גם לו הייתי משוכנע שמדובר ברעל, הייתי מתקשה לסרב. איך אפשר לעמוד בלחץ כזה? אבל בני רכב מסרבים:

ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם. ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם. ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צונו לבלתי שתות יין כל ימינו אנחנו נשינו בנינו ובנתינו. ולבלתי בנות בתים לשבתנו וכרם ושדה וזרע לא יהיה לנו. ונשב באהלים ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו (שם).

בני רכב שומרים את מצות אביהם משום שהם משוכנעים שזו הדרך לחיים טובים, כפי שהם מסבירים לירמיהו (למען תחיו ימים רבים). אולם, לולא שהיתה חזקה עליהם מצות אביהם, לולא הנאמנות האיתנה שלהם למסורת, לא היה סיכוי שיסרבו לשתות יין בסיטואציה מסוג זה. הרי מה כבר יכול להשתבש מפעם אחת? הם אינם נמצאים בסיטואציה רגילה, וכל כובד המשקל של הסביבה, של החברה, של הממסד, של הרבנים והעסקנים מוטל עליהם וקורא להם "שתו!". אלא שהנאמנות למסורת מצליחה להחזיק את מחויבותם למצות אביהם כנגד לחצי הסביבה ולעזור להם לעמוד בתומתם.

ומתוך נאמנותם של בני רכב למצות אביהם עולה התביעה כנגד ישראל: אם בני רכב שומרים את מצות אביהם יהונדב, שאינו נביא ואינו מדבר בשם ה', כיצד בני ישראל הופכים שבטיים ונוטשים את מצוות ה' א-להי ישראל? הנאמנות למסורת התורה אצל ישראל צריכה להיות חזקה הרבה יותר מנאמנות של אנשים מן השורה למצות אביהם הדגול:

ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר. כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל הלך ואמרת לאיש יהודה וליושבי ירושלם הלוא תקחו מוסר לשמע אל דברי נאם ה'. הוקם את דברי יהונדב בן רכב אשר צוה את בניו לבלתי שתות יין ולא שתו עד היום הזה כי שמעו את מצות אביהם ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר ולא שמעתם אלי. ואשלח אליכם את כל עבדי הנבאים השכים ושלח לאמר שבו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו מעלליכם ואל תלכו אחרי אלהים אחרים לעבדם ושבו אל האדמה אשר נתתי לכם ולאבתיכם ולא הטיתם את אזנכם ולא שמעתם אלי. כי הקימו בני יהונדב בן רכב את מצות אביהם אשר צום והעם הזה לא שמעו אלי (שם).

הקב"ה מוכיח את ישראל, שאם הם אכן נאמנים למסורת כפי שהם טוענים, והולכים בדרכי אבותיהם, כיצד יתכן שהם זנחו את המצוות שהוא, אביהם של ישראל שהוציא אותם ממצרים, הפך אותם לעם ונתן להם את התורה, ציווה עליהם? אין זה אלא שלא המידה הטובה של המסורת היא שהניעה את ישראל לדבוק במעשי אבותיהם, אלא שרירות לבם. לא המסורת ההלכתית של עשיית הישר והטוב עמדה לנגד עיניהם, אלא המסורתיות השבטית; לא הנאמנות למצוות מניעה אותם לפעולה ולעשייה, אלא הנאמנות לשבט ועשיית הטוב בעיני החזקים בחברה.

***

"מי שלא מצביע ג' הוא לא משלנו!" לפני מספר שבועות הסתיים סבב הבחירות האחרון, שהציב בפני מפלגת "יהדות התורה" איום חדש: מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ'. עד לאחרונה, התעמולה העיקרית של המפלגה היתה: אנחנו המזוזה של המדינה, אנחנו שומרים על התורה והשבת ומגנים על ערכי היהדות, בעוד מפלגות אחרות, גם הדתיות שבהן, מכופפות את ראשן בפני ההגמוניה החילונית. אולם, מפלגתו של סמוטריץ', שהתאפיינה בניחוח חרד"לי, הציבה אלטרנטיבה לכאורה ליהדות התורה. היא הציגה קו לוחמני בכל מה שקשור לשמירת תורה ומצוות, לא פחות מיהדות התורה, ועבור אנשים לא מעטים שבחרו עד עתה ג' בגלל נאמנותם לתורה, היא היתה אלטרנטיבה חדשה.

תהליך זה היה יכול להוליד קנאת סופרים, שתגרום לכל מפלגה לחדד את המצע שלה ולהסביר כיצד דווקא היא מייצגת טוב יותר את ערכי היהדות. אולם במקום זה, לדאבון הלב, בחרו תועמלני המפלגה לנופף בדגל השבטיות ולפרוט על המיתר של "אחד משלנו". התעמולה שלהם נשאה מסר אחד: מי שמצביע ג' הוא חלק מהשבט, ואילו מי שלא מצביע ג' אינו "משלנו" – הוא אולי ירא שמים גדול, אבל הוא "נישט פון אונזערע". התורה והמצוות נדחקו הצדה, ומה שנותר הוא דבקות בראשי השבט המצילה את האדם מהגיהנום (ואף מקנה לו חלקה בגן עדן, אליבא דתעמולת הבחירות הנוכחית).

השתלטות השיח השבטי על היהדות היא תהליך מסוכן. היא מסוכנת ליהדות ולשמירתה, ומסוכנת לבני החברה החרדית. כבילה בתוך תודעה שבטית מביאה לידי דיכוי ועוול, ולשלטון החזקים בחלשים. עלינו לזכור ולהזכיר שהיהדות אינה מסורת שבטית, אלא דרך חיים שיש לה מסר אחד ויחיד: עשיית הישר והטוב בעיני ה'. כל מה שהוא ישר וטוב בעיני ה', ראוי לעשותו, וכל מה שאינו ישר וטוב בעיני ה', ראוי להימנע ממנו, לדחות אותו ולבערו מן העולם, ולא משנה מהי דעת השבט וכמה דורות החזיק וכמה אנשים מכובדים בקהילה נהגו בו. זהו השיעור שקיבלנו כולנו על הר סיני, ואידך פירושא הוא – זיל גמור.

[1] באופן מפתיע, גישה מסורתית זו מקבלת לאחרונה תמיכה מהאגפים הרב-תרבותיים של האליטה החילונית. אליטה זו מחבקת מחדש את החרדיות בתור שבט אתני בעל מסורת מרתקת, המשמר אורחות חיים עתיקים ומנהגים בעלי ניחוח קדומים. סיורים לשכונות החרדיות עוקבים אחרי החיים האקזוטיים של השבט המסורתי, עם החנוכיות, הסוכות, השטריימלים, צעקות ה"לכו מכאן" והצפרדעים השרופות. זאת בניגוד למגמה המחקרית ששלטה עד כה, שאפיינה את החרדיות כ"פונדמנטליזם", כינוי גנאי מחקרי שצייר את ההתנגדות לערכים של הדמוקרטיה הליברלית בתור פנאטיות דוגמטית המקדשת עבר מדומיין.

[2] בעולם המחקר היתה מקובלת עד לאחרונה הבחנה בין "מסורת" ל"אורתודוקסיה". "מסורת" אופיינה כהליכה בדרך האבות ללא שאלה ודרישה יתרה. אורתודוקסיה, לעומת זאת, אופיינה כתופעה מודרנית, "אידאולוגיה", תוצר משבר במסורת שהוליד מדיניות מודעת של הקפאת העבר. אבחנה זו שורשה במקס ובר, גלגולה הישראלי אצל ש"נ איזנשטאדט, והיא התפרסמה בהקשר היהודי על ידי תלמידי ההיסטוריון יעקב כ"ץ. בהקשר ההלכתי, היא מקבלת ניסוח מפורט אצל חיים סולובייצ'יק. במאמר שהותיר בזמנו רושם רב, מתאר סולובייצ'יק כיצד הפכה היהדות ממסורת העושה את מה שהאבא עשה, לדת הלכתית המשנה כל הזמן את אורחות החיים בעקבות עיון בהלכה הכתובה בספרים. (Soloveitchik, Haym. "Rupture and reconstruction: The transformation of contemporary Orthodoxy." Tradition: A Journal of Orthodox Jewish Thought 28, no. 4 (1994): 64-130.) עמדתי, שכאמור לא אבסס כאן, היא שההפך הוא הנכון: ההלכתיות היא המאפיין הקדום של היהדות הרבנית, ודווקא המסורתיות היא נרטיב מודרני, שעליו יש הסכמה למעשה בין החוקרים לבין החרדים. הצד השווה לעמדה המחקרית ולדימוי העצמי והרב-תרבותי של החרדיות הוא המחשבה שהחיים המסורתיים הם הצורה האותנטית של היהדות. המחקר מקנטר את החרדיות, באמרו שהיא רק משלה את עצמה שהיא משמרת מסורת אבות, כאשר בפועל היא המצאה חדשה וקיצונית, אולם גם הוא מחשיב את המסורתיות לצורה האותנטית של היהדות. החרדים "קנו" אגדה מודרנית זו, שהיהדות האותנטית היא מסורתית, והם מטפחים נרטיב זה. אי"ה, אפרסם בעתיד דין וחשבון מפורט על עמדה זו.

[3] דיון תמציתי על מאפייני המיתוס ראה אצל משה שוורץ, שפה, מיתוס, אמנות, שוקן תשכ"ז, עמ' 194-142.