צריך עיון > סדר עיון > סכנת הליברליזם ושברה

סכנת הליברליזם ושברה

pp
הרב יהושע פפר עורך ראשי, כתב-העת "צריך עיון"

עקרונות הליברליזם העכשווי - מה שמכונה לעתים "פרוגרסיביזם" - מאיימים על עצם קיומה של היהדות האורתודוקסית, וביחוד על החרדית. התמודדות עם איום זה דורשת אסטרטגיה ישנה-חדשה: מענה בשפה עכשווית לתביעה המוסרית של הליברליזם. את נקודת הפתיחה נוכל למצוא בהגות השמרנית.

ז' אלול תש"פ

בשבת האחרונה שח לי חבר כיצד בסיוע משבר הקורונה הצטרפה לאחרונה כל המשפחה הקרובה – משפחה חרדית-ליטאית קלאסית, אברכים ואברכיות לצד כמה חריגים, כמקובל – לקבוצת ה"וואטסאפ" המשפחתית. לא התפלאתי. הצטרפות המונים לקהילת משתמשי ה"וואטסאפ" ואפליקציות דומות הוא סוד גלוי בציבור החרדי. ה"וואטסאפ" קבע נורמות חדשות בכל הנוגע לתקשורת בתוך משפחות ומעגלי חברים, בין עמיתים לעבודה, ואפילו בשאלות הלכתיות המופנות לרבנים (בין 80% ל-90% מהשאלות ההלכתיות שאני מקבל מגיעות בערוץ זה). המשך דבריו מעניין יותר: התכנים המועברים. בתוך הקבוצה עוברים בחופשיות להיטים עכשוויים של אמנים ישראלים שמקום מושבם ומקורות יניקתם רחוקים למדי מהחברה החרדית: חנן בן ארי, ישי ריבו, אמיר דדון, שולי רנד (שחזותו החרדית אינה מגדירה את אופי יצירותיו) ועוד. היו אפילו הודעות שהפנו למתרחש בעונה החדשה של "בית ספר למוסיקה". "משהו השתנה", הסיק חברי.

אם בעבר, בימים שבהם מידת ההתבדלות שהצליחה החברה החרדית ליצור היתה גבוהה מאד, היה אפשרי להדוף את הרעיונות הגדולים של הסביבה החילונית על מפתנן של השכונות החרדיות, הרי שהיום גוזר עלינו המיזוג התרבותי איום מסוג חדש, "האיום הליברלי"

אכן, משהו כנראה השתנה. כמו שהשוק החופשי משקף באופן מרבי את מצב החומר בחברה נתונה, כך משקפת התרבות – הספרות, המוסיקה, תרבות הפנאי באופן כללי – את מצב הרוח. "אמור לי מי גיבורך", כתב רבנו יונה (בפרפרזה שלי), "ואומר לך מי אתה". העובדה שתושבי העיר בני ברק צורכים, גם אם באופן חלקי, את אותה התרבות של תושבי העיר תל אביב; שנגנים "מאושרים" של בנות סמינר חרדיות מכילים שירים המושמעים בקיסריה ובהיכל התרבות, מדברת בעד עצמה. חדירתה של "תרבות יהודית" לתוך התרבות הישראלית הגיעה בד בבד עם חדירת התרבות הישראלית לתוך החברה החרדית, והמשוואה נכונה לא רק במוסיקה אלא גם בספרות ובקולנוע (באמצעות המחשב הביתי). את שאלת השיפוט הנורמטיבי – "האם זה טוב או רע?" – אשאיר לעת עתה להכרעת הקורא. העובדה עצמה היא החשובה לענייננו, והיא מצביעה על מצב חדש, שלא הכרנו בעבר.

טענתי במאמר זה תהיה שמצב זה מחייב אותנו להתבוננות מחדש באסטרטגיית המאבק בחילון. ימי החילוניות המיליטנטית, המנסה לכבוש כל חלקה טובה בהתריסה נגד ה' ותורתו, נמצאים רחוק מאחורינו. המאה ה-21 אינה המאה ה-20. הרעיונות הגדולים שהמכנה המשותף שלהם היה דחיית הדת, והתנועות הגדולות שהלהיטו המונים בשם אותם רעיונות, פינו את מקומם לרעיון אחד, צנוע יותר מצד אחד ועוצמתי יותר מצד שני, והוא: הליברליזם. היסוד הגדול של "חיה ותן לחיות" קיבל עם הזמן גרסה מודרנית וקיצונית, המכונה בשיח הפוליטי בארה"ב פרוגרסיביזם (לאורך המאמר אשתמש במילה "ליברליזם", אך הכוונה היא לגרסה הפרוגרסיבית שלה). לגרסה זו מספר דגשים, כפי שאתאר בהמשך, ואולי המרכזי שבהם הוא קידום ערך השוויון בכל זירה וכמעט בכל מחיר – בין דתות ובין לאומים, בין מינים ובין גזעים, וכמובן בין נטיות מיניות שונות. אותה גרסה חדשה של ליברליזם היא הרעיון המוביל כיום בחברה המערבית. ואם בעבר, בימים שבהם מידת ההתבדלות שהצליחה החברה החרדית ליצור היתה גבוהה מאד, היה אפשרי להדוף את הרעיונות הגדולים של הסביבה החילונית על מפתנן של השכונות החרדיות, הרי שהיום גוזר עלינו המיזוג התרבותי איום מסוג חדש. אכנה אותו "האיום הליברלי".

מול האיום הליברלי אין אפשרות להתגונן באסטרטגיה המקובלת של הגבהת החומות; הסוסים כבר מזמן ברחו מן האורווה. מנגד, הגישה הרווחת כיום – התעלמות מוחלטת, בתקווה תמימה שניתן לרכוב על הגל הליברלי ואיכשהו לצאת בשלום – משאירה אותנו חשופים לסכנה עצומה. מול גישות אלה, אבקש לטעון שהדרך להתמודד עם התפיסה הליברלית המכרסמת עמוקות בחברה החרדית – לא רק בשוליה אלא גם בגרעין הפנימי שלה – היא העמדת תפיסת עולם אחרת, היודעת להתחרות עם קסמו ומשיכתו של הליברליזם. חלקים מתוך התפיסה הזו אמצא בהגות השמרנית, המנוגדת לליברלית. חלקים אחרים ממתינים לפיתוח פנימי, והוא תלוי בנו.

 

הפנמת ערכי הליברליזם

לפני מספר שנים לימדתי בתכנית עיונית שהתקיימה בארה"ב, בחסותה של עמותה שמרנית אמריקאית, "קרן תקוה" (גילוי נאות: אני מועסק על ידה היום), שהיתה מיועדת לתלמידי ישיבה דוברי אנגלית. השתתפו בה תלמידים נבחרים (רווקים לצד צעירים נשואים) מישיבות מוכרות – ישיבת לייקווד בניו ג'רסי, ישיבת נר ישראל בבולטימור, ואפילו כמה תלמידי ישיבה דוברי אנגלית הלומדים בישיבות בארץ – ונדונו בה סוגיות עיוניות מרכזיות. מטבע הדברים, ניתן דגש בסוגיות הנוגעות ליהדות ארה"ב והתפוצות, המטרידות את המנהיגות התורנית והקהילתית בעולם היהודי. נוסף על המפגשים שהנחיתי, השתתפתי במספר מפגשים שעוררו את סקרנותי.

באחד המפגשים עלתה לדיון השאלה של נישואין חד-מיניים – שאלה שהסעירה באותה העת את ארה"ב, בעקבות פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון (אוברגפל נגד הודג'ס) שהרחיב מאד את זכויותיה של "הקהילה הלהט"בית".[1] בפתח הדיון ביקש המנחה מהמשתתפים להסביר מדוע לדעתם נישואין חד-מיניים הם בעייתיים, בלי להזדקק לעובדה שמדובר באיסור מן התורה. להפתעתי, היתה התגובה דממה מוחלטת. לא היה ולו משתתף אחד שידע לתת מענה לשאלה. לבסוף, פתח אחד המשתתפים את פיו, אך הדבר היחיד שזכור לי מתוך דבריו הוא ההבהרה שגם איסור התורה מתייחס למקרה של זוג גברים בלבד.

העובדה שאף אחד לא ידע להסביר את הבעייתיות בנישואין חד-מיניים, במונחים המתקבלים בשיח ציבורי-כללי, הבהירה לי נקודה שהטרידה אותי זה מכבר: רבים מאתנו, גם תלמידי ישיבות ואברכי כוללים, הפכו "ליברלים". החשיבה שלנו, כולל התפיסות המוסריות שבהן אנו דוגלים, מושפעת עמוקות מתפיסות ליברליות, גם במקום שהדבר עומד בסתירה לדין התורה

העובדה שאף אחד לא ידע להסביר את הבעייתיות שבנישואין חד-מיניים, במונחים המתקבלים בשיח ציבורי-כללי, הבהירה לי נקודה שהטרידה אותי זה מכבר: רבים מאתנו, גם תלמידי ישיבות ואברכי כוללים, הפכו "ליברלים". החשיבה שלנו, כולל התפיסות המוסריות שבהן אנו דוגלים, מושפעת עמוקות מתפיסות ליברליות, גם במקום שהדבר עומד בסתירה לדין התורה. באותו מפגש הובהר לי דבר נוסף: חוץ ממנהלי התכנית (שלהם זה הפריע מאד), איש לא הוטרד מכך. היה נדמה שתלמידי הישיבה עצמם חיו היטב עם הדיסוננס הקוגניטיבי שבין גזרת הכתוב האוסרת את המעשה לבין תפיסות מוסר עכשוויות הרואות באיסור על כך דבר לא מוסרי בעליל.

הנטיה הליברלית המובנית של אותם תלמידים (ורבים כמותם) היא בדרך כלל בלתי-מודעת. הם מפנימים אותה מתוך מה שקרוי "השיח הציבורי": הערוצים השונים שבהם מעבירה התרבות המערבית העכשווית את מסריה. אלה שלמדו לימודים אקדמיים זכו כמובן למנה מתומצתת שלה בהרצאות שונות ובפעילויות השגרתיות של קמפוסים אקדמיים. אך גם אלו שלא דרכו מימיהם באקדמיה ולא צפו מעולם בסרט, קולטים את התפיסות הליברליות דרך האוויר שהם נושמים – בעיתונות הרווחת (גם החרדית), בשיחות מסדרון, בקטעי חדשות ברדיו, ובמודעות ענק ברחובות. איש לא אמר להם: "הנה, אני כעת מלמד אתכם כיצד לחשוב כאדם ליברלי"; זה קרה מעצמו. אם נשאל אותם לזהותם, הם ישיבו במגוון תשובות: יהודי, יהודי נאמן לה' ולתורתו, חרדי, תלמיד ישיבה, חסיד באבוב, וכך הלאה. אף אחד לא יענה שהוא "ליברל". ודווקא כאן טמונה הסכנה הגדולה. הליברליזם אינו מאיים עלינו מבחוץ, אלא מבפנים.

טרם אגש לשאלה כיצד ניתן לפעול לנוכח מציאות זו, אקדים מספר הקדמות נחוצות. ראשית, אבאר מהו הליברליזם (כאמור, בגרסתו העכשווית), ובאילו ערכים הוא דוגל. לאחר מכן אפנה לעיון במתח שבין הדת לבין הליברליזם, ואסביר מדוע הדת בכלל, והחרדיות בפרט, אינן תואמות לתפיסותיו המוסריות. משם אעבור לחדירת הליברליזם לתוך החברה החרדית: כיצד הדבר נעשה, ומדוע הוא אמור להדיר שינה מעינינו. לסיום, אציע מסלול התמודדות שיוכל, במידה מסוימת, לתת תרופה למכה.

 

ליברליזם מהו

הליברליזם מגיע במגוון גרסאות ואריזות, כל אחת עם הדגשים והניואנסים שלה. על אף המגוון שבתוך השדה הליברלי, יש מספר הנחות יסוד המשותפות לכולן, ובעיקר: ערך החירות. במובן הפוליטי, הליברליזם דוגל בחירות פוליטית (ובדרך כלל במשטר דמוקרטי), בצמצום כוח הריבון, בשוויון בפני החוק, בשוק החופשי, ובמספר זכויות יסוד אזרחיות: חופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות ועוד. אך לצד הפן הפוליטי שלו, הליברליזם הוא אף פילוסופיה מוסרית הגורסת כי ערך כבוד האדם וחירותו הוא אבי אבות המוסריות. מכאן נגזרות זכויות הפרט, שאינן קשורות בהכרח לזכויות פוליטיות: חופש המחשבה, חופש דת (ובמידת מה, חופש מדת), חופש החינוך. "עקרון הנזק" המפורסם, שנוסח לראשונה על ידי ג'ון סטיוארט מיל (בן המאה ה-19), מבוסס אף הוא על יסודות החירות של הליברליזם: העיקרון הגדול הוא שהאדם רשאי "לעשות ככל העולה על רוחו",[2] ומכאן נגזר כי "התכלית היחידה שבשבילה מותר להשתמש בכוח הכפייה כלפי חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו של אותו איש היא למנוע נזק לאחרים". וכפי שכתב ג'ון לוק (בן המאה ה-17) שנים רבות לפניו: "בהיות כל אדם שווה ועומד ברשות עצמו, אסור לאחד להזיק לחברו בחייו, בבריאותו, בחירותו או ברכושו".[3]

אדם אוטונומי הוא מי שבכוחו לעצב את חיי עצמו ולקבוע את מסלולם. הוא חופשי לבחור בין אופציות שונות המתחרות על הגדרת "החיים הטובים", ובידו לפתח יחסים בין-אנושיים, ליזום פרויקטים ותכניות במגוון תחומים, ולהקדיש מזמנו למען העדפותיו האישיות

התיאור הנ"ל מתאים למה שמכונה היום "הליברליזם הקלאסי". אין ספק שהוא הביא הרבה טוב לעולם, וניתן גם לטעון שחלקים מתוך הליברליזם הקלאסי חיים בשלום, ואולי אפילו בהתאמה הרמונית, עם תפיסות תורניות. הליברליזם הקלאסי אף מהווה את התשתית הבסיסית למדינה המודרנית-מערבית. לא אפריז אם אומר שכולנו, ללא קשר לאדיקות דתית, מברכים על כך שאנו חיים במדינות ליברליות בהקשרים הבסיסיים של הליברליזם הקלאסי: מדינות שיש בהן חירות פוליטית, צמצום כוח הריבון, וזכויות יסוד הניתנות לכל אדם באשר הוא. ואולם, כאשר אנו מדלגים למחוזות ליברליים עכשוויים יותר, התמונה נעשית ורודה פחות.

נדמה שנכון לומר כי העיקרון המוסרי המוביל של הליברליזם כיום, עד שהוא גובר על כמעט כל ערך אחר, הוא ערך האוטונומיה. מיהו האדם האוטונומי? אדם אוטונומי הוא מי שבכוחו לעצב את חיי עצמו ולקבוע את מסלולם. הוא חופשי לבחור בין אופציות שונות המתחרות על הגדרת "החיים הטובים", ובידו לפתח יחסים בין-אנושיים, ליזום פרויקטים ותכניות במגוון תחומים, ולהקדיש מזמנו למען העדפותיו האישיות. כדברי יוסף רז, האדם האוטונומי "יוצר, חלקית, את העולם המוסרי שלו".[4] רז מדגיש שהגדרת האדם כאוטונומי מניחה אפשרות לקבל החלטות גורליות ומרחיקות לכת, וכי תנאי הכרחי לכך הוא הזמינות של מגוון אופציות מתחרות והיכולת החופשית לבחור ביניהן. החיים של האדם האוטונומי עוצבו לאור בחירותיו הוא, שקבעו לו את מסלול חייו.[5] הוא "מספר לעצמו את סיפור חייו" – איש לא יעשה זאת במקומו.

מכאן נובעת האובססיה של הליברליזם העכשווי בנוגע לקהילות מיעוטים. בני קבוצות המיעוט, לפי התזה הרווחת, אינם זוכים לאותה מידה של אוטונומיה שלה זוכים בני קבוצת הרוב, שכן חולשתם המובנית מול קבוצת הרוב גוזרת בהכרח תהליך של הטמעה והתבוללות בתוך תרבות הרוב. מכאן שיש לחזק את קבוצות המיעוט, ולאפשר להן לחיות את חייהן לפי בחירתן העצמאית. רעיון הרב-תרבותיות, שהוא פיתוח של הליברליזם, בא להעצים את קבוצות המיעוט בחברה, וחוגג את השוני, את המגוון, את כבוד האדם שאינו מכיר בגבולות מלאכותיים של עמים, קהילות ותרבויות, אלא מתקיים בכולם בשוויון מלא. גם הפמיניזם, הן בגרסותיו המתונות יותר והן בקיצוניות, מושפע רבות מעקרונות החירות והשוויון של הליברליזם. כיום, מאבקיה הנמשכים של קהילת הלהט"ב, על גווניה השונים והמתחדשים, הם אולי המגרש התוסס ביותר של יישום עקרונות הליברליזם. שאר הזירות לא נשכחו, אלא שעיקרן כבר נכבש מזמן.

ראוי להדגיש שלא כל אדם המגדיר את עצמו ליברל יאמץ את התפיסות הללו, את כולן או את רובן. יש הרואים את עצמם "ליברלים קלאסיים", הם מאמצים את יסודות הליברליזם של חירות הפרט בלי לאמץ את הנטיות הליברליות המודרניות הגוזרות השלכות מרחיקות לכת. יש גם קבוצות שמרניות, המאמינות במודל משפחתי מסורתי, בזהויות לאומיות וקהילתיות חזקות, ובאמתות דתיות ותרבותיות, ולצד זאת ביסודות הליברליזם הקלאסי בהתאם לגבולות המשפחה והקהילה. לעומתם, נטיית האקדמיה, האליטה האינטלקטואלית, התקשורת והתרבות הפופולרית העכשווית היא לאמץ את יסודות הליברליזם 'עד הסוף'. האוטונומיה, על נגזרותיה השונות, משאיפת העל ל"מימוש עצמי" ועד לזכותו של אדם לאמץ זהויות שונות, נמצאת ללא ספק בעמדת כוח.

 

בין דת לליברליזם

הוגים ליברליים שונים הקדישו מאמצים רבים לחשיבה על גבולות הסובלנות של הליברליזם לדת. הם עסקו בשאלה, האם ועד כמה ראוי שמדינה ליברלית תאפשר את קיומן של קבוצות מיעוט שאינן ליברליות, וכיצד ניתן דווקא לשלב אנשים דתיים בשיח ציבורי שמתקיים במגרש הליברלי? מדובר כאמור בהוגים ליברליים ולא באנשי דת, ומטבע הדברים נטייתם היא 'להכיל' את קבוצת המיעוט הדתיות, ובלבד שאלו יאמצו את יסודות הליברליזם ויהפכו לגוונים שונים בתוך השדה הליברלי עצמו. השאלה היא רק היכן למתוח את הקו האדום של המגרש הליברלי: אילו 'עברות' על חוקי המשחק הליברלי מוציאות את האדם מחוץ למגרש?

נעשים נסיונות רבים 'להכיל' את הדת בתוך המגרש הליברלי, אולם כשמדובר בדת בעלת שאיפות מעשיות ולא רעיונית בלבד, דוגמת היהדות, הרי שבין הדת לבין הליברליזם קיימות סתירות עצומות שקשה להעלות על הדעת יישוב מספק שלהן

אמנם, נעשים נסיונות רבים 'להכיל' את הדת בתוך המגרש הליברלי,[6] אולם כשמדובר בדת בעלת שאיפות מעשיות ולא רעיונית בלבד, דוגמת היהדות, הרי שבין הדת לבין הליברליזם קיימות סתירות עצומות שקשה להעלות על הדעת יישוב מספק שלהן. קחו לדוגמא את התחום של נישואין וגירושין. ראשית, תחום זה טומן בחובו אי-שוויון עמוק בין גברים לבין נשים. ביהדות, הגבר הוא המקדש והוא המגרש, והאישה היא המתקדשת והמתגרשת – מה שגוזר שאישה אינה יכולה לשאת שני גברים (ובגידתה יוצרת פסול ממזרות), מה שאינו נכון (באותה מידת חומרה) ביחס לגברים. לצד אי-השוויון המגדרי, יש בו כמובן אי-שוויון בוטה כלפי מי שאינו יהודי: הוא אינו יכול לשאת בן זוג יהודי, וכן כלפי פסולי חיתון נוספים. מובן מאליו שיש כאן גם אפליה של בעלי "נטיות הפוכות". כנראה שמסיבות אלו, בין היתר, הצהיר מייקל וולצר, מגדולי הוגי הליברליזם העכשוויים, ש"כל דת שמפלה נשים לרעה – ובכך כלולים כמעט כל הדתות בגרסותיהן האורתודוקסית או הפונדמנטליסטית – היא אנטי-ליברלית".[7]

אך הסתירה עמוקה יותר מבעיות אפליה ואי-שוויון לבד. חוקי הנישואין של התורה גוזרים שהטוב הקהילתי, המוגדר במונחים דתיים, מקבל קדימה על-פני הערך הליברלי של מימוש עצמי. עדיפות זו היא הגוזרת שעל אדם שנולד ממזר – מצב שנוצר כמובן שלא באשמתו – להימנע לאורך ימיו מלחיות חיי זוגיות ומהבאת ילדים לעולם, למען הערך הדתי-קהילתי של "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ג). באותה המידה, ובניגוד מוחלט למסרים החודרים אל תוך מחננו השכם והערב בערוצי התרבות השונים, על אדם שגילה כי הוא כהן להימנע מנישואין עם האישה הגרושה שאליה הוא מאורס, תוך ויתור על מימוש אהבתם. ערך קדושת הכהונה גובר על עקרון המימוש העצמי, גם במקום האישי ביותר. יתרה מזו: המערכת הדתית גוזרת כי הציבור עצמו, ונציגיו בדמות בתי הדין והדיינים, חייבים לדאוג שעקרונות אלו יישמרו. אסור להם לאשר נישואין האסורים על פי התורה, וככל שהיכולת בידם שומה עליהם להפריש את בני הזוג זה מזה, ולדאוג שקשרי החיתון לא יתקיימו.

המעמד האישי הוא רק תחום אחד, אם כי מרכזי, שבו הסתירה שבין הדת לבין הליברליזם באה לידי ביטוי. לפי דעות מרביתם של פוסקים, אדם שנולד כהן לא יוכל ללמוד רפואה, בשל הבעיה המובנית של התעסקות עם מתים. ספורטאי מצטיין לעולם לא יוכל לממש את חלומותיו להגיע למעמדים בינלאומיים גדולים, בשל איסורי שבת שונים. סיבות דומות עשויות למנוע מאמא להיות עם בתה בשעה שהיא כורעת ללדת, ודיני צניעות יגרמו לאישה דתיה לחשוב פעמיים לפני שתחל בקריירה בתור זמרת. סתירה בולטת נוספת, המוזכרת לעתים קרובות בשיח הפוליטי בארה"ב, היא הפלות: בדרך כלל, ההכרעה בין "pro life" לבין "pro choice" תהיה הכרעה בין ערכי דת (שלפיהם הפלות הן אסורות, ונחשבות מעשה רצח) לבין ערכי הליברליזם: האוטונומיה של האישה על גופה. מטבע הדברים, התחום המגדרי מעניק דוגמאות רבות לסתירה – תפקידי בית הכנסת, חיוב במצוות ובלימוד תורה, כהונה בתור רב ודיין, חיובי הכתובה, דיני צניעות, וכך הלאה – הן עוצמתיות בשל העובדה שכולנו נתקלים בהן באופן תדיר. אך הן בהחלט אינן הדוגמאות היחידות.

במבט רחב יותר, נראה שהמבנה הסמכותי של היהדות, כפי שהוא מופיע בספר דברים, במסכת סנהדרין ובמקומות רבים נוספים, הוא אנטי-ליברלי במהותו. פרשת "זקן ממרא" מורה שגם כאשר אדם סבור אחרת, ואפילו כשמדובר באדם מבין חכמי ישראל, שייתכן בהחלט שהוא גם צודק בפרשנות שהוא נותן לתורה, עליו להרכין את ראשו ולנהוג לפי הכרעת בית הדין הגדול גם במישור האישי: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".[8] בכך מורה לנו התורה כי הכרעת הכלל, שבמקרה הזה מגולמת באחידות ההלכה, מחייבת את היחיד גם בחייו הפרטיים – עיקרון שנשמר היטב עד היום בתחומים של פסיקת הלכה על ידי פוסקי הלכה ומנהיגים רבניים, אף שאלו נעדרים את כוחו הסמכותי של בית הדין הגדול. כלומר, המוסר התורני דוחה את "עקרון הנזק", הגורס שיש לאדם חירות מוחלטת לנהוג לפי אמונותיו כל עוד אינו מזיק לאחר. היחיד חייב להישמע לכלל, גם כאשר אינו מזיק לאף אחד בהתנהגותו.

אם בין הדת לבין הליברליזם שורר מתח עמוק, הרי שאצל הציבור החרדי הופך המתח לסתירה חריפה. הסיבה לכך היא שהחברה החרדית בנויה על יסוד ההתבדלות מקבוצות אחרות במדינה. עקרון ההתבדלות הוא נשמת אפה של החברה החרדית, כפי שמדגימים דברי ראש ישיבת סלבודקא, ר' דב לנדאו שליט"א, שנכתבו בשנת תשע"ז:

כל רצון להתחבר עם העולם החיצוני, החילוני, תרבותו, ערכיו, מושגיו, צורת חשיבתו, שאיפותיו לסוגיהן, וגישתו לכל המתרחש, מבנה שפת דיבורו וכתיבתו לכל גווניה, ובעקבות זה נוסדים מוסדות 'חינוך' במירכאות לבנים ולבנות, ועוד תכניות כיוצא בזה, שאחת היא מטרתן – להסיר ככל האפשר את החיץ שבינינו לבינם – הוא הוא הפתח לשאול תחתית, החוצות הפרועות שאיות הכחש וחמדת התועבות רח"ל.[9]

יסוד ההתבדלות הוא ההיפך המוחלט של הגישה הליברלית, החורטת על דגלה את עקרון האוטונומיה של בחירה בין אופציות שונות "לחיים הטובים". גם המתונים מבין הוגי הליברליזם מדגישים בכתיבתם שעל חברה ליברלית לוודא שלכל אזרח "זכות יציאה" – יכולת לצאת מהקהילה (הלא ליברלית) שבה גדל. לדברי ג'ף ספינר-הלב, פרופסור מוביל למדע המדינה, התנאים המינימליים המקיימים את "זכות היציאה" הם חינוך המאפשר הזדמנויות תעסוקה רחבות, ואף את הבחירה בהשכלה גבוהה, לצד היכרות בסיסית עם תפיסות עולם מתחרות על אודות "החיים הטובים".[10] כלומר, גם אם זכותם של החרדים לחנך את ילדיהם לשמירת תורה ומצוות, הם חייבים לחשוף את חניכיהם לאופציה של חיים חילוניים, כדי שיוכלו לבחור בהם בבגרותם אם ירצו בכך. כמובן, החינוך החרדי כופר בכך לחלוטין. הוא מדגיש השכם והערב כי אורחות החיים החרדיים אינם "אופציה בין אופציות שונות לחיים הטובים", אלא האופציה הבלעדית שלהם. כמו כן, אחת הסיבות המרכזיות שאין לומדים לימודי ליבה היא לצמצם את האפשרות של אופציה קלה ליציאה – מה שהביא משפטנים ישראלים לדון בחוקיותה של מערכת החינוך החרדית.[11] היהדות הדתית בגרסתה החרדית והליברליזם העכשווי הם אפוא שניים שלא ילכו יחדו.

הליברליזם כשלעצמו אינו תמצית הרוע, ויש בו גם צדדים חשובים של "תיקון עולם" המתאימים למגמת התורה, כגון ביטול מוסד העבדות והענקת מעמד שווה בפני החוק לנשים. עם זאת, המחוזות שאליהם הגיע הליברליזם העכשווי מעידים כי יש צורך בגבולות ברורים שיעניקו לרעיונות החירות והשוויון את הקשרם המתאים ואת יישומם הראוי

לסיום הפרק, אבקש להבהיר שאין כוונתי בשורות אלו לטעון שאין מקום לעקרון הבחירה והחירות בדת היהודית. ההיפך הוא הנכון. התורה מניחה את התשתית לערך החירות באירוע של יציאת מצרים – יציאה "מבית עבדים" – ולא בכדי צמח עקרון החירות המודרני דווקא במדינות נוצריות, ובתקופה (לאחר הרפורמציה) שבה הפך התנ"ך לנחלת הכלל. כמו כן, התורה בהחלט שומרת מקום של כבוד לבחירה האישית, ודורשת מאתנו להפעיל את כוח הבחירה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט). ברור אפוא שהליברליזם כשלעצמו אינו תמצית הרוע, ויש בו גם צדדים חשובים של "תיקון עולם" המתאימים למגמת התורה, כגון ביטול מוסד העבדות והענקת מעמד שווה בפני החוק לנשים.[12] עם זאת, המחוזות שאליהם הגיע הליברליזם העכשווי מעידים כי יש צורך בגבולות ברורים שיעניקו לרעיונות החירות והשוויון את הקשרם המתאים ואת יישומם הראוי. עקרון הבחירה התורני, למשל, מעניק לאדם את היכולת לבחור בין טוב לרע – כלומר, הוא מניח שיש רק אופציה אחת שראוי לבחור בה. עקרון בחירה זה שונה בהחלט מזה של החברה הליברלית בת-ימינו, שבו האור והחושך משמשים בערבוביה, ללא אמת מידה לטוב ורע. עוד אחזור לנקודה זו בחלק האחרון של המאמר.

 

האיום על החברה החרדית

האם המתח בין חיים של שמירת תורה ומצוות לבין יסודות הליברליזם רלוונטי עבור הציבור החרדי? יבוא הטוען ויטען שאין הדבר כן: מנגנון ההתבדלות העומד בלב החברה החרדית מרחיק ממנה את התפיסות הליברליות הרחק כמטחווי קשת, באופן שפוטר אותנו מהתמודדות עם צרתן. אולם, טענה זו שגויה. לא רק שאיום הליברליזם רלוונטי לנו, אלא שהוא מסכן את עצם קיומנו, וחובה עלינו לגבש לעצמנו תגובה ראויה ואפקטיבית. מנגנון ההתבדלות – שעבד לא רע עד לשנים האחרונות – אינו יכול להגן עלינו עוד מפני איום הליברליזם. לכך יש למנות שלוש סיבות:

הסיבה הראשונה והפשוטה היא שאין מנגנון הגנה היכול לשמור על חברה כלשהי מהשפעת הערכים של חברת הרוב, ובפרט כאשר מדובר בעקרונות מכוננים הנוכחים בכל מקום, מתשדירי רדיו ועד מודעות רחוב. נסיונות התבדלות, מוצלחים ככל שיהיו, לא יוכלו לחלץ את החברה החרדית מחדירתם של רעיונות ליברליים אל קרבה. הם נוכחים בקרטוני הקורנפלקס העומדים על שולחננו, בדפי הצביעה שאנו מחלקים לילדינו, ובטפסים שעלינו למלא במוסדות המדינה הרשמיים. העסקנים והפוליטיקאים החרדיים, המתעסקים בכל עת עם רשויות המדינה, כבר מזמן אימצו את שפת הליברליזם, שפת הזכויות. אך לאחרונה קרא חבר הכנסת ישראל אייכלר לחברי הכנסת החרדיים לפרוש זמנית מהממשלה (בגין סגר שהוטל על שכונה חרדית), כדי להצהיר כי "זכויות האדם החרדי אינו הפקר". כל העולם מלא ליברליזם; בעל כורחנו אנו בני העולם, ובעל כורחנו אנו מפנימים את שפתו ואת יסודותיו.

לא רק שאיום הליברליזם רלוונטי לנו, אלא שהוא מסכן את עצם קיומנו, וחובה עלינו לגבש לעצמנו תגובה ראויה ואפקטיבית. מנגנון ההתבדלות – שעבד לא רע עד לשנים האחרונות – אינו יכול להגן עלינו עוד מפני איום הליברליזם

סיבה שניה היא ירידה יחסית בעוצמת ההתבדלות החרדית, כפי שכבר הזכרתי בפתיחת המאמר; מנגנוני ההתבדלות של החברה החרדית פשוט אינם יעילים היום כפי שהיו בעבר. חולשה זו נובעת ממספר גורמים מצטברים, שיחדו הפכו את חומות ההתבדלות של החברה החרדית לנקבוביים למדי. גורם אחד הגלוי לעין הוא המרשתת – העולם המקוון ותכניו הרבים החודרים באופן בלתי נמנע למאות ואלפי בתים חרדיים. נוסף על כך יש להזכיר שינויים מרחיקי לכת שפקדו את החברה החרדית בשני העשורים האחרונים: כניסה מסיבית למוסדות להשכלה גבוהה, יציאה של גברים ונשים לתעסוקה מגוונת בתוך החברה הכללית, עיסוק ופיתוח של תחומי אמנות שונים, וכניסת רבים מתוך החברה החרדית למעמד הביניים הישראלי, תוך אימוץ אורחות חיים הגוזרים בהכרח קרבה 'לעולם שבחוץ'.

סיבה שלישית היא הושטת היד של החברה הכללית לחברה החרדית. בשנים האחרונות ישנה מגמת פיוס מצד החברה החילונית כלפי החברה החרדית. מושקעים מאמצים רבים להוריד את סף העוינות שבין החברות, על ידי אימוץ אלמנטים דתיים וחרדיים, והפגנת נכונות 'להכיל' את הציבור החרדי במסגרות חברתיות ותרבותיות שונות. מגמה זו באה לידי ביטוי בשילוב חרדים בתכניות ריאליטי שונות (כגון "בית ספר למוסיקה"), וכן בתוכן העוסק בדמויות חרדיות 'כפי שהן' – בחייהן האנושיים והפשוטים, ולא במסגרת המסורתית של עימותים בין הציבורים. מלבד העובדה שתכנים אלה מגיעים לצופים חרדיים רבים, תנועת הפיוס עצמה, הושטת היד, משפיעה על הנמכת חומות ההתבדלות.

חדירת הליברליזם לתוך המחנה מאיימת עלינו. כפי שהראיתי לעיל, מתח עמוק שורר בין ערכי הליברליזם לבין הדת בכלל, והחרדיות בפרט. כאשר אדם חרדי מפנים את ערכי הליברליזם, ומאמץ אותם בתור תפיסה מוסרית, נוצר דיסוננס – פער, מתח, סתירה – בין תפיסות המוסר שלו לבין אורחות חייו. עם הזמן, ובהתאם לעוצמת ההפנמה של המוסר הליברלי, ייווצר מצב שחלקים מתוך אורחות החיים עצמם הופכים לא מוסריים, אלא שעליו לקיימם מכוח "גזרת הכתוב" – אם הכתוב התורני, ואם הכתוב החרדי-חברתי. ר' אלעזר בן עזריה מלמד שאין לאדם לומר שהוא "אינו יכול ללבוש שעטנז" או "אינו יכול לאכול בשר חזיר", אלא "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך".[13] כפי שביאר הרמב"ם (בשמונה פרקים, פרק ו), כך אמנם ראוי לחוש ביחס לאיסור שעטנז ובשר חזיר, אך בוודאי אין הדבר כן ביחס לתחומי המוסר. אם המוסר שלנו יהיה מוסר ליברלי המבוסס על ערכי השוויון והאוטונומיה, חלקים רבים מתוך אורחות חיינו התורניים עשויים להפוך 'לא מוסריים', וקיומם ייכנס למסגרת של "מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". מצב תודעתי זה ישפיע, במוקדם או במאוחר, על אורחות החיים עצמם.

אם המוסר שלנו יהיה מוסר ליברלי המבוסס על ערכי השוויון והאוטונומיה, חלקים רבים מתוך אורחות חיינו התורניים עשויים להפוך 'לא מוסריים', וקיומם ייכנס למסגרת של "מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". מצב תודעתי זה ישפיע, במוקדם או במאוחר, על אורחות החיים עצמם

השפעת דיסוננס זה כבר ניכרת בתחום מעמד האישה. במאמר שפורסם ב"צריך עיון", כותבת אסתי אוחנה בכנות מרשימה כי "קשה לי לקבל את הרעיון שאישה פטורה ממצוות שהזמן גרמן מפני ש'אין עתותיה בידיה'". לדבריה, "המסקנה המתבקשת היא שהגברים עוסקים בדברים השווים והנעלים, ואילו הנשים מטפלות בדברים החשובים פחות". היא ממשיכה לשאול את עצמה מדוע הדבר כה מפריע לה: "אני אישה מאמינה המקבלת את דברי חז"ל ומשתדלת לחיות לאורם; מדוע אפוא בנקודה זו אני מתקשה פתאום לקבל את דבריהם כפשוטם?" תשובתה היא כי החברה החרדית כבר מזמן הפנימה את ערכי הליברליזם של החברה המערבית:

השפעתם של ערכי החברה המערבית המודרנית ניכרת בפרט אצל חרדיות המשתלבות בשוק התעסוקה או רוכשות השכלה גבוהה באקדמיה. הנחרצות של תפיסת השוויון שהן פוגשות במקומות עבודתן (או בלימודים) מערערת מאוד את תפיסת עולמן. הן פוגשות את רעיונות האינדיבידואליזם והשוויון, ושואלות את עצמן היכן האמת שוכנת. המפגש עם החברה הכללית מעמיד מולן מראה וגורם להן לזהות את עצמן בתור נשים מודרניות, במובן של אינדיבידואל חופשי ושווה ערך. הן נהגו לחשוב שהן נבדלות מהקולגות החילוניות שלהן בקיום תורה ומצוות בלבד, ובלי ספק אינן רוצות להודות שהן אינדיבידואליות פחות, שהן פחותות ערך, או שהן חופשיות פחות. כשהן מבינות כי עקרונות האינדיבידואליזם, החופש והשוויון סותרים את החינוך שעליו גדלו, הן מוצאות את עצמן נבוכות. היסודות שהן בנו עליהם את עולמן מתערערים תחתיהן.[14]

באשר להשפעות המעשיות עצמן, חשוב להקדים שתרגום שינוי רעיוני לפעולות בשטח הוא תהליך שמצריך זמן, ותוצאות הפנמת הרעיונות אינן ניכרות באופן מידי. אולם, נדמה שבתי המדרש השונים שקמו בשנים האחרונות ללימוד תורה לבנות ונשים חרדיות בהחלט קשורים לתפיסות הליברליות הרווחות.[15] לצד זאת, ישנה גם עלייה חדה בשיעור הגירושין בחברה החרדית,[16] נטיה ניכרת לבחירת מקצוע שיש בו "מימוש עצמי" (גם היועצות בתוך מוסדות חרדיים לבנות הפנימו את השפה החדשה), תפיסה שוויונית יותר והיררכית פחות בניהול משק בית,[17] ואף תופעות קצה דוגמת תנועת "לא נבחרות לא בוחרות". אציין שחלק מהתופעות עשויות להיות חיוביות; כאמור לעיל, לעקרונות הליברליזם יש שורש ביסודות התורה, ויש בהם צד של "תיקון עולם". אך העיקר לענייננו אינו התופעות שכבר התגלו מעל פני השטח, אלא הפוטנציאל ההרסני הגלום בהפנמת ערכי הליברליזם – הם מאיימים לכרסם בקיום התורה כולה. התופעות הניכרות כבר היום הן ללא ספק קצה הקרחון בלבד, ועיקרו נשאר סמוי מן העין. מדובר בהר געש הצובר לחץ והולך בכל עת לקראת פיצוץ רב עוצמה; די במבט חטוף לזירת הפמיניזם האורתודוקסי בארצות הברית כדי להבין מה מבעבע מתחת לפני השטח.

חשוב להדגיש שוב, שאיני מעודד את סגירות המחשבה. התורה אכן מעודדת פתיחות לגיוון ומחלוקת וריבוי – "שבעים פנים לתורה". אולם, יש הבדל תהומי בין "שבעים פנים לתורה", לבין "כל אחד והאמת שלו". הנקודה שברצוני להדגיש היא שהבדל זה הולך ומיטשטש

תחום נוסף שבו ניכרת מאד ההשפעה הליברלית הוא שדה החינוך. תפיסת החינוך הליברלית, הכופרת בהיררכיה ברורה בין מורים לתלמידים ובין הורים לילדים, תפסה לעצמה כבר מזמן אחיזה רחבה בעולם החרדי. אמנם ממשיכים לקיים את הטקס של עמידת התלמידים לכבוד מורים ורבנים, אך לעתים נראה שהדבר נעשה מן השפה ולחוץ בלבד, והן המורה והן התלמיד מבינים שהוא אינו מגדיר את הקשר שביניהם. הקשר ידידותי יותר משהוא סמכותי. עיון בספרות חרדית למהדרין העוסקת בהורות וזוגיות מגלה מסרים ליברליים מובהקים, לעתים קרובות תוך גיבוי מלא ממקורותינו. אף בשאלת הפלורליזם – האמת האחת מול ריבוי האמתות – נדמה שהושפענו עמוקות מהתפיסה הליברלית הרווחת. "אני אדם ליברל ופלורליסט", יאמרו חרדים רבים המבקשים להצטייר אנשים 'פתוחים' ולא 'פנאטים'. חשוב להדגיש שוב, שאיני מעודד את סגירות המחשבה. התורה אכן מעודדת פתיחות לגיוון ומחלוקת וריבוי – "שבעים פנים לתורה". אולם, יש הבדל תהומי בין "שבעים פנים לתורה", לבין "כל אחד והאמת שלו". הנקודה שברצוני להדגיש היא שהבדל זה הולך ומיטשטש.

העיקר לענייננו אינו העיון בתחומים ספציפיים, אלא הפניית הזרקור לפער עצמו – הפער בין המעשה הדתי האבסולוטי והגישה החרדית המתבדלת לבין תפיסות ליברליות. פער זה, בפרט כאשר הוא נוגע למעשים יומיומיים ולנושאים הקרובים אל לבנו (בניגוד, למשל, לשאלת המוסריות של מצות מחיית עמלק), אינו נסבל לאורך זמן: אדם אינו יכול לחיות בתודעה שדרכו אינה מוסרית, גם אם הוא מאמין שזו מצות התורה. יתרה מזו, ייחוס מעשים שאינם מוסריים לתורה האלוקית הוא בעייתי בהגדרה. אמנם יש אפשרות תיאורטית לטעון ש"מה שהקב"ה מצווה הוא הטוב" ללא קשר למוסר האנושי,[18] אך עובדה היא שר' סעדיה גאון, הרמב"ם (ותלמידיו), הרמב"ן, הרמ"ה, ר' מאיר שמחה מדווינסק (בעל ה"משך חכמה"), ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), הרב קוק, ועוד, דחו אפשרות זו.[19] דרך זו אף שומטת את היסוד מתחת לעיקר האמונה שהקב"ה הוא טוב. העדר היכולת להכיר בטובו של הקב"ה הוא בעיה חמורה באמונה, והוא אף גוזר תמונת עולם אפלה ומדכאת.[20]

הפנמת תפיסה מוסרית ליברלית מערערת אפוא את יסודות הבניין של חיים באמונה. הסתירה בין התפיסה המוסרית לבין מצוות התורה גוזרת בהכרח היחלשות של המחויבות למצוות התורה, וירידת מתח הדבקות בהן

הפנמת תפיסה מוסרית ליברלית מערערת אפוא את יסודות הבניין של חיים באמונה. הסתירה בין התפיסה המוסרית לבין מצוות התורה גוזרת בהכרח היחלשות של המחויבות למצוות התורה, וירידת מתח הדבקות בהן. האדם עשוי למצוא – באופן מודע או בלתי מודע – שהערך של קיום מצוות מתקיים לצד הערך של התנהגות אנושית מוסרית-ליברלית, ואף בכפוף לו, כך שמעשים הסותרים את התורה אך מגלמים את המוסריות הליברלית יזכו לגינוי רפה מצד אחד ולאהדה מצד שני. עם הזמן, ואולי עם חילוף הדורות, כבר יתקיימו נסיונות לשלב לתוך התורה וההלכה תפיסות ליברליות, תוך שינויים, עדינים יותר ובהמשך עדינים פחות, במנהגים ובהלכות פסוקות. הדיון המתקיים בשולי האורתודוקסיה המודרנית על היתרים לקיום יחסי אישות במצב של רווקות מדגים את המדרון החלקלק הקיים בתווך שבין תפיסות מוסר ליברליות לבין מצוות התורה. מובן שאנחנו במקום אחר משל האורתודוקסיה המודרנית, אך במצב שבו ערכי הליברליזם הולכים וקונים לעצמם אחיזת קבע בחברה החרדית, אין מקום לשאננות.

 

כיצד נוכל להתמודד

כיצד עלינו להתמודד מול איומי הליברליזם? אופציה שאבקש להוריד מהשולחן על הסף היא אימוץ יסודות הליברליזם ככתבם וכלשונם. יש אמנם יהודים שביקשו ליצור תרכובת של יהדות וליברליזם, אך שילובים אלו הפכו מהר מאד לזרמים השונים של "היהדות הליברלית": היהדות הרפורמית, הקונסרבטיבית, ההומאנית ועוד. אימוץ מלא של עקרונות הליברליזם הרווחים כיום גוזר את קץ החרדיות ואף את קץ היהדות הנאמנה, רחמנא ליצלן, ואולי את סופה של הדת כולה. כפי שכתב ספינר-הלב, דתות ליברליות מתקשות לשרוד בעולם ליברלי – לא מפני שהליברליזם עוין את הדתות הליברליות, אלא כיון שהדת הליברלית הופכת להיות זהה לליברליזם עצמו, ושוב אין כל עניין להשתייך אליה.[21] בפועל, יש שלוש אופציות לגשת לנושא. השלישית מביניהן היא הדרך שבה לדעתי ראוי לנקוט.

גישה אחת כופרת בערכים הליברליים כפי שהם מופיעים בהגות הליברלית, אך היא מאמצת את השפה הליברלית, תוך שימוש בטענות מסוג "אנחנו הליברליזם האמתי". דוגמא לטיעון בדרך זו תוכל להיות: "הליברליזם מדבר על הערך של מימוש עצמי, ומכאן הוא גוזר גישה אנטי-דתית; אך האמת היא שהמימוש העצמי האמתי הוא רק דרך התורה עצמה". דוגמא אחרת תתייחס לערך החירות: "הליברליזם דוגל בערך החירות, אך אנחנו יודעים שהחירות האמתית שמורה למי שעוסק בתורה". וכן הלאה על דרך זו.

מעניין למצוא ביטוי מעין זה באחד ממכתבי הרב שך זצ"ל, בהתייחסותו לדמוקרטיה: "ואנו תפילה להרבונו של עולם, אנא פטור אותנו מקללת הדמוקרטיה החדשה שנשלחה לעולם, שהיא ממש כמו מחלת הסרטן שנשלחה לעולם – כי רק התורה הקדושה היא הדמוקרטיה האמתית [הדגש שלי, י"פ]".[22] אצל הרב שך מדובר כמובן במטבע לשון בלבד, אך אחרים, אם בארגוני החזרה בתשובה ואם בדיונים פנים-חרדיים, מעלים את הטענה בתור אפולוגטיקה מהותית.

איש לא הסמיך אותנו להגדיר מהו "הליברליזם האמתי", ומשפטים מהסוג של "היהדות היא הפמיניזם האמתי" הם אפוא חסרי ערך. יתכן שיש אלמנט של מימוש עצמי בשמירת חוקי התורה, אך מובנו אחר לגמרי מהמימוש העצמי הליברלי, ואיזה טעם יש בהעתקת סמנטיקה ליברלית לתוך השדה הדתי?

לדידי, אינני רואה תועלת גדולה בדרך זו. איש לא הסמיך אותנו להגדיר מהו "הליברליזם האמתי", ומשפטים מהסוג של "היהדות היא הפמיניזם האמתי" הם אפוא חסרי ערך. יתכן שיש אלמנט של מימוש עצמי בשמירת חוקי התורה, אך מובנו אחר לגמרי מהמימוש העצמי הליברלי, ואיזה טעם יש בהעתקת סמנטיקה ליברלית לתוך השדה הדתי? לא רק שדרך זו אינה מועילה, היא אף מזיקה, שכן בסופו של דבר מדובר בטענה כוזבת – כזב העשוי בקלות להתגלות על ידי שומע מבחין. אפשר לטעון שהיהדות דואגת למעמד הראוי של נשים, אך לא ניתן לגזור מכך ש"היהדות היא פמיניסטית" – שכן הפמיניזם מגדיר את קידום מעמד האישה באופן אחר משמגדירה אותו ההלכה.

השדה והשפה הליברליים מותאמים לערכי הליברליזם; הם אינם סובלים טענות הנוגדות את הליברליזם עצמו. עורך דין בקליפורניה, שהתבקש להסביר את האינטרס של המדינה באיסור על נישואין חד-מיניים, גילה זאת בדרך הקשה, והוא נאלץ להשיב לשופטים במילים "תשובתי, כבודו, היא שאינני יודע; אינני יודע".[23] על מנת להימנע ממצבים מביכים מהסוג הזה, כדאי לנו להתרחק ממאבקים במגרש הליברלי עצמו. אין סיכוי לנצח בהם.

האופציה השניה היא התעלמות, לצד דבקות באסטרטגיה המוכרת של הגבהת החומות והתבדלות עד הקצה האפשרי. שרדנו מאבקים קשים יותר בעבר, אומרים הדוגלים בגישה זו – נעבור גם את הגל הזה. בגישה זו יש הרבה קסם, שכן היא מאפשרת להמשיך את דרכנו מקדמת דנא בלי לשנות ממה שנהגו אבותינו ורבותינו. אולם, גישה זו שגויה. בכל הנוגע להישענות על הגבהת החומות, כבר ביארתי לעיל שחומות אינן יעילות להדיפת ההשפעות הליברליות, בוודאי לא במצבן הרעוע היום. חומות יכולות למנוע, במידה רבה, חדירתן של נורמות מתירניות; הן אינן יודעות למנוע את חדירת העולם הרעיוני שכולנו כבר חיים בו.

ובאשר לטענה ש"עברנו מצבים קשים יותר", שתי תשובות בדבר. ראשית, אמנם עברנו מצבים קשים, גם קשים יותר, אך גם שילמנו עליהם מחיר עצום. כן, אנו יודעים שנצח ישראל לא ישקר, אך ההיסטוריה מלמדת שעובדה זו לא מנעה טרגדיות עצומות ואבדות בנפש וברוח. שנית, אמנם עברנו בעבר מצבים קשים, אך הצלחנו לעבור אותם בדיוק משום שבני אדם נקטו אמצעים אנושיים, והפכו לשותפיו של הקב"ה בשמירת הברית שבינו לבין עם ישראל. הרש"ר הירש לא היה מצליח להילחם בהשכלת גרמניה לו היה נוקט גישת "שב ואל תעשה". האיום הקשה מול הליברליזם דורש מאתנו פעילות אנושית.

האופציה השלישית, והיא דרך המלך, היא אופציית החינוך, ההסברה הפנימית. הסיבה שאנו כה מאוימים מתפיסות מוסר ליברליות היא כי אנו חיים בוואקום: בהעדר שפה מוסרית-אנושית משלנו, אנו מאמצים את יסודות הליברליזם, ורק בהמשך מבינים עד כמה הם מאתגרים את אורח החיים התורני. סיפרה פעם אוריה מבורך, העוסקת בסוגיית מעמד האישה ומשמיעה ביקורת על חלקים נרחבים מהפמיניזם העכשווי, שאחדות מהרצאותיה המאתגרות ביותר היו דווקא מול נשים חרדיות. להפתעתה, הן הפנימו כה עמוק את ערכי הפמיניזם, שלא היו מוכנות לשמוע ביקורת על אותם ערכים. כיצד הגענו למצב שנשים חרדיות הפנימו ערכים פמיניסטיים-ליברליים, עד שהתקשו לבקר אותם ואפילו לשמוע עליהם ביקורת? התשובה היא העדר שפה מוסרית-אנושית מתחרה, התומכת בתורה ובאורחות החיים החרדיים. בהעדר אלטרנטיבה, הליברליזם מוצא כר פורה בלבם של חרדים וחרדיות רבים.

כיצד הגענו למצב שנשים חרדיות הפנימו ערכים פמיניסטיים-ליברליים, עד שהתקשו לבקר אותם ואפילו לשמוע עליהם ביקורת? התשובה היא העדר שפה מוסרית-אנושית מתחרה, התומכת בתורה ובאורחות החיים החרדיים. בהעדר אלטרנטיבה, הליברליזם מוצא כר פורה בלבם של חרדים וחרדיות רבים

ואולם, קיימת שיטה מוסרית-אנושית אלטרנטיבית לליברליזם, והיא מכונה "שמרנות". השמרנות היא שיטה פוליטית המגדירה, בדומה לליברליזם, תפיסה מוסרית-אנושית מקיפה. תפיסה זו דוגלת בשימור מסורות העבר לצד מבט מפוכח לעתיד. היא אינה מוכנה להתייחס לחברה האנושית בתור נייר חלק שניתן לכתוב בו את הגיגי התבונה האנושית. מתוך כך, היא מחשיבה את הניסיון האנושי, כולל כמובן את המסורת המקובלת מדורות קודמים, לא פחות מתובנות של התבונה האנושית. היא אינה שוללת שינויים, אך מתייחסת אליהם בחשדנות ובזהירות, ומוכנה לבצע אותם דווקא מתוך דבקות במסורת ומתוך הערכה למוסדות החברתיים שנבנו בעמל רב במשך שנים רבות. היא תומכת בדת, הן משום שדבקות בדת מאפשרת חברה מתפקדת ובריאה (על דרך הפסוק "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"), והן משום שהדת מושרשת עמוק בטבע האנושי. היא דוגלת בערך החירות, אך סבורה שהוא אינו ניתן למימוש כשהוא משוחרר מגבולות של משפחה, של קהילה ושל עם. בכך היא נוטלת מהחירות את העוקץ הרדיקלי המאיים על מוסדות החברה הבסיסיים: דת, משפחה, מוסדות פוליטיים וכך הלאה. כמו בהגות הליברלית, גם בהגות השמרנית יש דעות שונות ודגשים שונים, הן בנוגע למדיניות פוליטית ואף בנוגע לתפיסות המוסריות. אך נדמה שהנקודות שהזכרתי משותפות לכמעט כל הוגי השמרנות לדורותיהם.

תפיסת הטוב השמרנית יכולה לשמש כלי חשוב עבור היהודי המאמין לתקף את אמונתו בתורה, ולספק אלטרנטיבה לתפיסת הטוב של הליברליזם. כמובן, החשיבה השמרנית אינה מחליפה אמונה בתורה, אולם היא יכולה לספק הגנה מבחוץ על דרך החיים התורנית. השימוש שניתן לעשות בה דומה לזה שעשו גדולי ישראל בפילוסופיה ובמחשבת זמנם לחיזוק דת ישראל. כגון הוכחות פילוסופיות לייחוד ה' שהושאלו על ידי הראשונים מהגות האסלאם של ימיהם,[24] עצות לתיקון המידות שנלקחו מחכמי אומות העולם,[25] או "טיעון העד" הידוע של הכוזרי.[26] מול איומים שונים שקמו מול אמונת ישראל במשך הדורות, ידעו גדולי ישראל לאמץ כלים מחשבתיים כדי להדוף את האיום ולהעמיד את אמונתנו על תלה. כיום, מול הליברליזם המאיים להחליש את דבקות ישראל בתורה, אני מבקש לגייס את החשיבה השמרנית.

כדוגמא לטיעון שמרני, המתייחס לסוגיה שכבר הוזכרה לעיל, אצטט קטע קצר מתוך כתב הגנה שהוגש על ידי מדינת וירג'יניה; העתירה עסקה בחוקיות האיסור על נישואים חד-מיניים:

נישואין מסורתיים מושרשים בחכמה התרבותית המצטברת של אזרחים; הם אינם ניתנים להעמדה לדין על פי חוות דעתם של כמה מומחים הנמנים על האליטה החברתית. […] הם משקפים את האופן שבו הקהילה מבינה את בני האדם ואת הדרך האידאלית שבה ראוי להסדיר יחסים אנושיים. מדובר בשאלות עמוקות של זהות ומשמעות שאינן מדידות.[27]

משפטים קצרים אלה מציגים טענה מוסרית שמרנית, שפה שכדאי לנו ללמוד. מנגד, הקטע גם מדגים את העובדה שאין התאמה מלאה בין "השפה השמרנית" ל"שפה היהודית". התורה מתייחסת לא רק ל"נישואין מסורתיים" במובן הציבורי, אלא אף לשאלות של הטוב והרע במובן האישי והפרטי, ויש אפוא צורך לעדכן את ההגות השמרנית הקיימת כדי שהיא תוכל לשרת אותנו נאמנה, תוך הטמעה במסגרת פנים-תורנית ובשפה הראויה לבני ובנות תורה לקרוא בה. גדולי הוגי השמרנות כתבו בהקשרים ספציפיים: אדמונד בְּרק כתב בהקשר של המהפכה הצרפתית, תוך שהוא מזהיר מנזקיה ועורך השוואה בינה לבין "המהפכה המהוללת" של אנגליה; אלכסיס דה טוקוויל תיאר את יתרונותיה של הדמוקרטיה האמריקנית, על צדדיה המנהליים, הערכיים והתרבותיים; רוג'ר סקרוטון הקדיש חלק גדול מהאנרגיה השמרנית שלו למלחמה נגד הסוציאליזם. איש עדיין לא דיבר על התמודדותה של היהדות הנאמנה מול תפיסות טוב ליברליים החודרות פנימה. מלאכת התאמה זו מוטלת עלינו.

תפיסת הטוב השמרנית יכולה לשמש כלי חשוב עבור היהודי המאמין לתקף את אמונתו בתורה, ולספק אלטרנטיבה לתפיסת הטוב של הליברליזם. מובן שהחשיבה השמרנית אינה מחליפה אמונה בתורה, אולם היא יכולה לספק הגנה 'מבחוץ' על דרך החיים התורנית

מפעל מקביל לפרויקט המתואר הוא מפעלו של הרש"ר הירש זצ"ל בכתיבת תשעה עשר המכתבים, שראו אור בשנת 1836 בכותרת "אגרות צפון" ועשו רושם עז במעגלי יהדות גרמניה. הרב הירש הציג את היהדות האורתודוקסית בשפה מודרנית-אינטלקטואלית, בהתאם לאתגרים הספציפיים של יהדות גרמניה דאז, ונחל הצלחה רבה בהגנה על עקרונות הדת. כיום, חסר לנו מפעל מקביל שיעניק 'תרגום מוסרי' בשפה אנושית ומודרנית לערכי התורה. אני משוכנע שבקיאות בשפת ההגות השמרנית תוכל להקנות כלים ראויים ליצירה זו; גם מפעלו של הרב הירש היה תלוי בשפה האינטלקטואלית שרכש בלימודיו באוניברסיטת בון. העבודה האמתית ממתינה לנו.

אין אני טוען שכל אדם חרדי צריך לעבור קורס בהגות השמרנית. רבים בתוך העולם הדתי והחרדי חווים את החוויה הפשוטה של חיים עם הקב"ה, חיים טובים ומספקים של תורה ומצוות. הם אינם מרגישים מאוימים מתפיסת הטוב הליברלית. הם יודעים מהו הטוב מתוך חוויית החיים הפשוטה, ודי בכך כדי להדוף את המסרים החודרים לתוך עולמם משדות זרים. דמויות כאלה בהחלט קיימות, ויש בהן יופי וחן שאין שווה לו. אך גם אם קולות מעין אלה המדברים בשם היופי והפשטות של חיי תורה ומצוות עודם קיימים, נדמה שכיום הם נשמעים פחות. מול החשיבה הליברלית הפושה, הם זקוקים לחיזוק ולאישור, למתן תוקף – validation. תפיסת העולם השמרנית, שלא על התבונה לבדה יחיה האדם, אלא אף על משפחה, קהילה, וכמובן (בוודאי בגרסה יהודית) על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, היא מסגרת המאשרת את אותן חוויות פשוטות וטובות. היא מאפשרת לקולן להישמע ללא מורא.

אני טוען אפוא שחשוב שיהיה עיסוק פנים-חרדי בהגות זו, מהסוג שנעשה למשל בסמינרים של "חכמתכם ובינתכם" (המופעלים על-ידי "קרן תקוה" בישראל), כדי לאפשר הגנה על אורחות החיים הדתיים למול תפיסת הטוב המקובלת בחברה ליברלית. תכניות מהסוג הזה עשויות להיות חיוניות במיוחד עבור מי שנמצא או עתיד להיכנס למוסדות אקדמיים כלליים, שהפכו להיות מרכזים שמהם יוצאת תורת הליברליזם אל העולם. לצד העיסוק בהגות השמרנית, יש לייחל לייסודה של "ספריה תורנית שמרנית" שתוכל להיות בשורה במגוון תחומים שבהם מאותגרת היהדות התורנית-חרדית על ידי החשיבה הליברלית הרווחת. אלו, ויוזמות מקבילות, יפעלו למגר את תחושת הנחיתות המוסרית שחלקנו חשים מול העולם הליברלי, ולזקוף את קומתם של שומרי המצוות הנאמנים למען ילכו בטח בדרך העולה בית ה'.

***

גרטרוד הימלפרב, היסטוריונית יהודיה אמריקאית מבריקה ועטורת פרסים, שהתפרסמה בתור מבקרת שנונה של התרבות הליברלית העכשווית, אהבה לספר את האנקדוטה הבאה מתוך נסיונה בתור פרופסורית באוניברסיטת העיר ניו יורק. לאחר שסיימה ללמד את ספרו של אדמונד בְּרק, "מחשבות על המהפכה", המבקר בחריפות את אופיה הליברלי-קיצוני של המהפכה הצרפתית, ניגשה אליה תלמידה חרדית,[28] והתנצלה על כך שהיא לא יכלה להגיע לשיעור הקודם. היא הוסיפה דברי הערכה על הקורס וציינה כי "'הספר [של ברק] העניק לה הערכה מחודשת של היהדות' – היהדות החרדית שאליה היא השתייכה".[29] הימלפרב מציינת שאותה תלמידה היתה יכולה למצוא כתב הגנה לאורחות חייה במקורות המסורתיים של היהדות, אך מסבירה שספרו של ברק העניק תיקוף אוניברסלי למסורת אבותיה, תיקוף שאינו נזקק להנחת היסוד של מחויבות לתורה.

תלמידתה של הימלפרב סבלה מאותה הבעיה שבה עסקתי במאמר. לימודיה במוסד להשכלה גבוהה הפגישו אותה עם תפיסות העולם הליברליות העכשוויות, ויצרו דיסוננס בין אורחות חייה החרדיים לבין תפיסת הטוב הליברלית. המשוואה שמקסימום אוטונומיה שווה מקסימום מוסריות גוזרת כי החברה הדתית, וקל וחומר החברה החרדית, סובלת מאי-מוסריות מובנית. את הרפואה לדיסוננס מצאה התלמידה בהגות השמרנית של אדמונד ברק – אדם שדווקא השתייך לאגף הליברלי הפוליטי בן זמנו, אך הפך לאחד מגדולי המנסחים של התפיסה השמרנית ולאבי אבות התנועה. כתיבתו סייעה לה להרגיש ביטחון בדרכה, ולהשתחרר מרגש הנחיתות שחשה מול החירות והשוויון של הליברליזם. את מה שהימלפרב הצליחה לעשות לפני מספר עשורים עבור התלמידה החריגה שהעזה ללמוד במוסד אקדמי-כללי, עלינו לשכפל כעת במישור החברתי-ציבורי.

לפני כשנה וחצי פרסם הרב צבי וינטר מאמר ב"צריך עיון",[30] ובו תהה על "היעדרות של הקול המוסרי של הימין האינטלקטואלי ממחוזותינו". גישות השמאל הליברלי, כך טען, מוצגות בתור תפיסות מוסריות, ואילו הימין מוצג בתור עמדה א-מוסרית. לדבריו, הוא חש באופן אינטואיטיבי כי רבים מבין הרעיונות של השמאל אינם נכונים מבחינה מוסרית: "בסוגיות כמו היחס למשפחה ולזהות, האיזון הנכון בין זכר ונקבה והיחסים שצריכים לשרור ביניהם, אני, ורבים כמוני, מרגישים כי השמאל מחזיק בעמדה לא מוסרית". אינטואיציה זו זהה כמובן לערכים התורניים שהוזכרו לעיל.[31] אולם, וינטר מתאר כי מחמת העדר קולו המוסרי של הימין, נוצר מצב פרדוקסלי: "האינטואיציה המוסרית שלי היא עם הימין, אולם קולו המוסרי של השמאל משכנע בעיני". הוא מסיים שבהינתן היעדרו של קולו המוסרי של הימין, "אין להתפלא על כך שאנשי השמאל נוהגים חוסר כבוד באמונות ובמסורות שעליהן מגן הימין, ושוללים מהן כל לגיטימציה".

במאמר הזה ביקשתי להבהיר שהשמעת הקול המוסרי של השמרנות הוא אכן אתגר חיוני עבור החברה הדתית והחרדית. אך בניגוד לוינטר, אני סבור שאסור לנו להמתין לאחרים שישמיעו לנו את הקול, אלא מוטל עלינו להשמיע אותו בעצמנו, תוך פיתוח "שפה שמרנית יהודית" – במקביל ל"שמרנות ישראלית" ההולכת וצוברת תאוצה במחוזות שונים. ויפה שעה אחת קודם.

 


[1] פסק הדין קבע כי נישואים חד-מיניים הם זכות חוקתית תחת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, תוך קבלת עתירת העותרים נגד איסורים על נישואים חד-מיניים שנהגו במספר מדינות. מאז הפכו נישואים חד-מיניים לחוקיים בכל מדינות ארצות הברית.

[2] ג'ון סטיוארט מיל, על החירות (מאנגלית: עופר קובל), 2006.

[3] ג'ון לוק, על הממשל המדיני המסכת השנייה (מאנגלית: יוסף אור), 1948.

[4] Joseph Raz, Liberalism, “Autonomy and the Politics of Neutral Concern,” 7 Midwest Stud. Philos. 89 (1982).

[5] Joseph Raz, “Liberalism, Skepticism, and Democracy,” 74 Iowa L. Rev. 761, 781 (1988).

[6] מדובר במגוון הוגים של חקר הליברליזם שעסקו בשאלה הגדולה של מדינה ליברלית המתמודדת עם קבוצות מיעוט שאינן ליברליות. וויל קימליקה, לדוגמא, שהוא בין גדולי ההוגים בנושא הרב-תרבותיות, דוגל בשימור תרבויות מיעוט כדי לאפשר לאדם לחיות את חייו לפי בחירתו: ערך האוטונומיה מתממש דווקא במקום שמציע אופציות מתחרות על "החיים הטובים". אולם, כיוון ששימור תרבויות המיעוט נובע מתפיסה ליברלית המקדשת את האוטונומיה האישית, ברור שאין לאפשר לתרבות מיעוט לדכא את אוטונומיית הפרט. דיכויה של אוטונומיית הפרט על ידי קהילתו מוציאה את שכרנו בהפסדנו: שכרנו של שימור תרבות המיעוט בהפסדנו של אוטונומיית הפרט שהיא היא הצדקת שימורה. ג'ון רולס, מגדולי הוגי הליברליזם של המאה ה-20, מנטרל את המתח שבין הדת לבין הליברליזם בכך שהוא מתייחס לדת המבוססת על אמונות, ולא על מעשים – דת 'מופרטת' המאפשרת את האמונה בעקרונות הדת לצד אימוץ עקרונות הליברליזם. באשר לדתות מעשיות יותר, הוא קובע שאלו יתקשו לשרוד בעולם המודרני, שכן אמונותיהן ירחיקו אותן מהשתתפות בחברה; לחילופין, הוא מזכיר דתות שהן שרידים מתקופה קדומה, ולכן יש להניח שהן ייעלמו מן המפה. התייחסותו לזרם החרדי היתה מן הסתם נקבעת לאור הנחה זו. תוך עיסוקה בשוויון המגדרי, סוזן אוקין סבורה שיש לנהוג בסובלנות בדת בתנאי שהדת מאמצת את יסודות הליברליזם – משוואה המזכירה את אמירותיו של אהרן ברק באשר לתיאום בין ערכי היהדות לבין ערכי הדמוקרטיה. מרתה נוסבאום, פילוסופית אמריקאית ידועה, סבורה כי על הדתות לאמץ את עקרון החמלה ואת ההנחה שסבלם של חפים מפשע הוא בלתי נסבל; דתות שאינן מוכנות לאמץ עקרונות אלו, לצד יסודות נוספים של צדק וסובלנות, "ניתן להניח שהן מוטעות". אלה דוגמאות ספורות מתוך רבות, והן שימושיות בהדגש על אי-ההתאמה בין הליברליזם – כפי שהוא מובן כיום – לבין הדת.

[7]  Michael Walzer “What It Means to Be Liberal” Dissent Magazine (Spring 2020); https://www.dissentmagazine.org/article/what-it-means-to-be-liberal.

[8] ראו דברים פרק יז, ובביאור הדברים ברמב"ן, השגות על ספר המצוות, מצוה א.

[9] תוכן המכתב פורסם בכלי התקשורת החרדיים, והוא זמין במרשתת.

[10]  Jeff Spinner-Halev, “Liberalism and Religion: Against Congruence,” Theoretical Inquiries in Law 9.2 (2008), עמ' 571-570.

[11] למאמר המתמקד בזכות היציאה בהקשר לחינוך החרדי, ראו טל פרוסט "ליבה לשם מה? הערת פסיקה בעקבות פסק דין רובינשטיין: זכות היציאה והחינוך לחשיבה ביקורתית במסגרת לימודי הליבה במגזר החרדי בישראל" מחקרי משפט ל (2016).

[12] לעניין מקורותיו היהודיים-תורניים של פרויקט הליברליזם, ראו הרב יונתן זקס, "החירות מדברת במבטא עברי", מקור ראשון (22.3.2013); shorturl.at/xyIV4.

[13] ספרא, ויקרא כ, כו.

[14] אסתי אוחנה "האם השוויון אפשרי?" צריך עיון (ה' באלול תשע"ט).

[15] מדרשת "אותות" של ורדית רוזנבלום היא דוגמא אחת לכך; ראו הילה טימור-אשור "אחד מי יודעת" מוסף שישבת (ישראל היום, 16.5.2019); https://www.israelhayom.co.il/article/658049.

[16] על פני טווח של 20 שנה, שיעור הגירושין בציבור החרדי כמעט הכפיל את עצמו; ראו טלי פרקש "מחקר: מתחתנים מאוחר יותר, חרדים מתגרשים יותר" ynet (13.5.20); https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5730178,00.html.

[17] דוגמא לכך עלתה לכותרות במדיה החרדית כאשר רב מפורסם התלונן על תופעת אברכים העוסקים בבישול; ראו משה ויסברג "רב העיר זעק בכאב: אברכים הפכו לבשלנים" בחדרי חרדים (4.3.2019); https://www.bhol.co.il/news/980060.

[18] זהו הצד הראשון בדיאלוג הידוע שבין סוקרטס ואותיפרון.

[19] לדיון בדעות אלו סביב שאלת המוסריות של מצות מחיית עמלק, ראו Rabbi Eugine Korn “Moralization in Jewish Law: Genocide, Divine Commands, and Rabbinic Reasoning” The Edah Journal 5:2 (2006).

[20] תפיסה זו מרכזית בספרי הרמח"ל, ומוגשת מאד כיום במשנתו של ר' אליהו מאיר פייבלזון; ראו למשל בשיעוריו בעניין עיקרי האמונה, הזמינים במרשתת.

[21] ספינר הלב, לעיל הערה 15, עמ' 563.

[22] הרב אלעזר מנחם שך, מאמרים ומכתבים חלק ה, עמ' 127.

[23] מובא אצל Pamela Beth Harris “The Politics of Judicial Public Reason: Secular Interests and Religious Rights” Philosophia 40 271, 276 (2012).

[24] אלו מצויות מאד בספרי הראשונים שהושפעו מההגות המוסלמית המקבילה, כגון ספר חובת הלבבות.

[25] דוגמא ידועה לתופעה זו היא "ספר חשבון הנפש" של ר' מנחם מנדל לפין, שהוא העתק מספרו של בנג'מין פרנקלין שנקרא Moral Accounting. אף ש"ספר חשבון הנפש" כלל חידוש גדול בדרכי המוסר, המחבר מצדיק את השיטה החדשה בהפניה לאתגרים המיוחדים שנערי אותו הדור חוו. הוא זכה לשבחיו של ר' ישראל סלנטר ובסך הכל לשתים-עשרה הסכמות רבניות.

[26] ספר הכוזרי מאמר א, קטע כה.

[27] Kenneth T. Cuccinelli et. al. Memorandum of State Defensants Robert F. McDonnell and Janet M. Rainey in Opposition to Plaintiffs’ Motion for Summary Judgment 33 (Harris v. McDonnell, 988 F. Supp. 2d 603 (2013)).

[28] הימלפרב אינה כותבת שהיא היתה "חרדית", אך מזכירה שהיא היתה מזרם "כה אדוק, עד שהיא היתה חייבת לקבל אישור רבני ללמוד במוסד האקדמי". התיאור מתאים לתלמידה מרקע חרדי.

[29] הסיפור מופיע בכמה טקסטים של הימלפרב; ראו למשל במאמרה: Gertrude Himmelfarb “A Dead White European Male Comforts a 20th Century Jew" The American Enterprise 8: 2 (1997), עמ' 64.

[30] הרב צבי וינטר "מה קרה לקול המוסרי של הימין?" צריך עיון (א' באדר א' תשע"ט); https://iyun.org.il/sedersheni/the-moral-voice-of-the-right/.

[31] ראה על כך מאמרי, "מדוע מזוהים החרדים עם הימין" צריך עיון (ב' בטבת תש"פ); https://iyun.org.il/sedersheni/haredim-and-nationalism/.

 

Photo by Sven Przepiorka on Unsplash

 

 

 

63 תגובות על “סכנת הליברליזם ושברה

  • יישר כח על מאמר מעמיק ויסודי בכל קנה מדה.
    כמדומני, הציבור הדתי-לאומי בארץ ניסה ללכת בדרך שאתה מציע ונכשל בגדול. אני יודע באופן אישי על קהילות דתיות לאומיות שמסתבכות מאוד בשאלות מסוג זה של שמרנות מול ליברליות.
    למרות שאתה צודק מאוד בתיאור של התמוססות החומות וחוסר האפשרות למנוע את החדירה של התרבות הכללית לציבור החרדי, בכל זאת, על פניו אין פתרון אחר מלבד להמשיך בהטמעת ערכי התורה בצורתם הקלאסית.
    עולם התורה הפורח לעינינו, כאשר אלפי בני תשחורת מתבודדים כעת בקפסולות הישיבתיות, מוכיח מעל כל ספק שהשטה עובדת למרות הכול.

    • למה נכשל ובגדול?

    • הצבור הדתי לאומי נכשל בגדול?!

      נראה לי שהצבור החרדי הוא זה שנכשל בגדול, השיטה החרדית קרסה לפני
      כ 150 שנה והביאה לידי כך שהיום 90% מעם ישראל ברחבי העולם לא שומר תורה ומצוות, בטח לא במובן החרדי. הפיקו לקחים? ברור שלא. החברה החרדית היא שברירית בדיוק כפי שהיתה לפני 150 שנה.

      בכל מפגש מול העולם המודרני וערכיו השיטה החרדית מתמוטטת. זו הסיבה לפחד של החרדים מפני העולם המודרני ולסגירות שלהם בפניו. ברור שהסגירות אינה פתרון אלא לכל היותר בריחה מהתמודדות.

      הצבור הדתי לאומי לפחות מנסה להתעמת מול המודרנה, הוא משלם מחיר אבל הוא הרבה יותר מחוסן. לברוח מהקרב ולהתהדר בכך שאין לכם הרוגים ופצועים זאת לא חכמה גדולה. אם הצבור החרדי היה מתמודד באותו מגרש הוא היה קורס כמו מגדל קלפים.

      כמה זמן אפשר להמשיך לחיות בתוככי העולם המודרני, לצרוך ללא הרף את שירותיו וערכיו ומאידך להסתגר ממנו? לא הרבה, חוששני שמה שעבר על החברה החרדית לפני 150 שנה עתיד לעבור עליה שוב. כשלא יודעים להפיק לקחים בצורה מסודרת, המסקנה בלתי נמנעת.

    • בתור אדם המשתייך למה שאתה קורא הציבור הדתי לאומי, אני חייב לומר שהציבור הזה לא ממש מנסה להטמיע את הדרך השלישית המתוארת כאן. התעוררות החשיבה השמרנית בציונות הדתית היא תופעה חדשה מאד, ועדיין קשה להעריך עד כמה עמוקה תהיה השפעתה ולאיזה כיוון.

  • הכל טוב ויפה,
    אולם, הרב פפר, היכן היית מעדיף לחיות במדינה ליברלית או במדינה נוצרית שמרנית שחלק מהשמרנות שלה היא אנטישמיות.
    ואם ניקח את הפמניזם לדוגמא, הרי החברה החרדית חיה בתרמית עצמית. נשים לומדות, משכילות, לא פעם יותר מבעליהם, שלא לדבר על יכולת ההשתכרות שלהן, כל גישה שמרנית קלאסית הייתה מזעזעת מעצם הרעיון. אנחנו פשוט התרגלנו אליה בעשרות השנים האחרונות. אבל כשזה מגיע לעליה לתורה, לפתע כולנו שמרנים.

    • האנטישמיות הגדולה ביותר היתה ועודנה במדינות הליברליות ביותר. וכן, יהודים העדיפו לחיות במדינות שמרניות ולא במדינות מהפכניות, בדיוק מהסיבה שאמרת – כי הן ליברליות ואנטישמיות.

  • לפני כמה שנים יצא לאורו לאור 4 כרכים של הספר 'משטר ומדינה בישראל על פי התורה' שם המחבר דן באריכות ביחס לערכים ליברלים במדינה שמרנית.

    יש בפרק יב על הנהגה שמרנית, בפרק ל' על חובות מול זכויות ועוד הרבה..

    (מי שרוצה – אפשר לקרוא בקישור הזה: http://eretzhemdah.org/data/Uploadedfiles/ftpuserfiles/books/government_and_country/1.pdf

  • כבוד הרב היקר.

    היהדות החרדית בעיקר האשכנזית מלומדת מלחמות שכאלה. מי שקצת מכיר ולמד היסטוריה של המאות האחרונות ומכיר את הפולמוסים הענקיים שהיו לנו מולם בגלות ובארץ, מכיר את הספרות וכתבי העת וכו' וכו', מיד מזהה את סוג הדיבור שלכם. כלומר כל הדיון כאן זה דיונים ישנים ועתיקים, וכן הפתרונות מכל הסוגים שהציעו אז, מוצעים היום. בקיצור בתחום הזה אין חדש תחת השמש. רק להפך, ההם היו מקוריים חדשניים ומפתים מלומדים בכל התחומים – גם ביהדות העמוקה וגם בנאורות – וגם הציעו דברים אמיתיים כמו להקים בית לאומי וצבא וכו' וכו'. מה שאין כן הדור שלנו גם בנאורות וגם אצלינו לא מציעים כלום חוץ מקלישאות.
    כלומר יש לנו ניסיון עם ענקים שבענקים ויכולנו להם, מזה הדור שלנו מול הפוסט מודרניזם הפרדוקסלי והשטחי?!

    הפלוס של הדור שלנו מול הקשקשניים של הליברליזם ושאר הבהמות (שכל מה שיש להם להציע זה מימוש עצמי להיות זמרת ושחקן כדור רגל ושוויון מדומה מול הריבון כלומר שוויון בין העבדים אצל הריבון, וההפרד ומשול מעצם הפרדת האדם לשני מגדרים שונים), שיש לנו ניסיון, ניסיון היסטורי וניסיון בהווה, כלומר אנו רואים מה יצא מכל הפתרונות האחרים מול הפתרון החרדי.
    זה לא דיון חדש שהתפתח רק עכשיו, אנו בדיון הזה מאז ומעולם.
    אם בתקופת ההשכלה והנאורות, לבני העניים לא היית יכולת ללמוד לעומק, לא את היהדות ולא את הנאורות ולכן נפלו כזבובים לטובת הנאורות, היום האינטרנט ותוכנות החיפוש כמו אוצר החכמה ועוד ועוד, עוזר להם ללמוד ולהעמיק בפולמוסים מן העבר ולהבין איפה כשלו הנאורות וכל מי שהלך בעקבותיהם.
    כלומר דווקא האינטרנט והטכנולוגיה והקלות להגיע אליהם, עוזר להמונים להחכים ולהבין מה היה אז ומהן התוצאות מכל הפתרונות שהציעו אז, ומי המנצח.

    הרב מדבר על סיפורים, שזה סיפר לו כך וזה סיפר לו כך. אני בניגוד לרב עוסק עם הנוער\ות ועם מבוגרים\ות נבוכים כל היום בכל חיי הקצרים. ואין לשער את ההצלחה של כל אלה שפתאום מבינים את היהדות הפשטנית לעומק ומצד שני מבינים את הקלישאות של הליברליזם ושל השמרנים הפוסט מודרניים.

    ובכן הפתרון היא כן להרים את החומות, אבל לא חומות דמיוניות של קהילה וחברה שזה לעולם לא היה. אלא חומות אישיות משפחתיות וכל אחד על פי דרכו הוא על דרך חנוך לנער על פי דרכו. כלומר היהדות דורש מכל אדם להיות בוגר בעצמו ולדעת מעצמו אייך לשמור על עצמו. הקהילות הם רק אמצעי, ואם האמצעי לא משרת אותו, הוא מקים קהילה אחרת, מכאן כל הקהילות לסוגיהם. כלומר כל קהילה שנהפכת לזהות מפני עצמו, היא קהילה שתרד לבסוף לטמיון. המטרה היא כל אדם ומשפחתו וצאצאיו לנצח, האמצעי זה הקהילה.

    לסיכום:

    לא בכדי התורה מתחיל עם אדם אחד. לא בכדי בהמשך התורה עד משה רבינו תמיד מתחיל התורה עם אדם אחד ומשפחתו = אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק, ויעקב. אפי' למשה רבינו הקב"ה מציע להתחיל מעצמו ולוותר על העם הנבל והלא חכם.
    כלומר התורה כסימטרית בזמן ובמקום לא מכריע מה טוב האם טוב להתחיל מאחד או לא לוותר על הזולת כמו שמשה רבינו עשה לבסוף.
    התורה דורשת מכל אדם בהווה להכריע האם הוא יכול להציל חמישית מההמונים ביחד עמו, או לחליפין אם לא מצליח, שהוא יתחיל מעצמו.
    אז ליהודי התורני אין אינטרס קולקטיבי שבא על חשבונו ועל חשבון משפחתו וצאצאיו. הוא ינסה כמשה רבינו להציל כמה שהוא יכול מהכלל, אבל יוותר על כל השאר כמו שמשה רבינו וויתר על 80% מבני ישראל שנשארו במצרים. ואם אפי' את זה לא מצליח, התורה דורשת ממנו להתחיל מעצמו כמו מאדם הראשון ואחר כך מנח ואחר כך מהאבות (למה שלוש אבות ולא אחד? כי עד יעקב לכל אב היה זרע פסול. כלומר שוב אנו רואים שאסור לוותר על החומה עד שהיא סגורה הרמטית = שלא נופל מצאצאיו אפי' אחד), עד משה רבינו בעצמו כנ"ל.

    כבוד הרב מבין מה אני אומר כאן? אין לאדם היהודי שום עניין בזהות כלשהי ומבחינות אין אפי' זהות חרדית ואפי' אין זהות קהילתית. הם טובים לו כאמצעי אם האמצעי משרתת אותו. כלומר משרתת את השקפת החיים שלו משרתת את משמעות החיים שלו. ביום שהקהילה גוזלת ממנו את צאצאיו לטובת הזהות, באותו יום הוא בורח כל עוד נפשו בו.

    כל זה נכון אפי' בתוך היהדות האדוקה, ק"ו מול הזהויות מבחוץ שאין לו שום קשר עמם רק להפך, רואה בהם כבשר חמורים.

    הטיעון הקלסי שיש נוער ונבוכים, ולכן צריך לשנות משהו, היא טיעון קלישאתית נשית רגשית שאין לו ולמציאות כלום. מה הטעם להפסיד את אשתי ואת צאצאי וכל עמלי כי יש כאלה שברח להם הסוס, כביכול הסוס יצא כבר לדרך?! יש לנו רק להתפלל עליהם ותו לא.

    המציאות הוכיחה שאם יש אחד ומשפחה אחד שנשארת נאמנה ליהדות, המשפחה הזו צומחת לכמויות ולאיכויות שהאנושות לא ידע מעולם.
    ראינו את זה בעבדות מצרים, וראינו את זה בתקומה החרדית אחרי השואה בארץ ובחו"ל.
    כל המיליון חרדים שהרב רואה בארץ ישראל, קמו משש מאות משפחות חרדיות בלבד שהיו בירושלים ועוד כמה בבני ברק. אותו דבר בחול בארה"ב, רק כמה משפחות יחידות נשארו נאמנים, ותראה מה צמח מהם.
    אני אומר את זה למי שמחפש ריגושים. כלומר זה לא באחריותינו שנהיה למיליונים. אחריותינו היא אלא כלפי משפחתינו הקרובה ממש כלומר הזוג וצאצאיו ונכדיו.
    ברגע שכל מעינינו יהיה הקולקטיב ורק הקולקטיב ועוד על חשבונינו האישית והנצחית, אז הפסדנו הכל, גם את הקולקטיב וגם את עצמינו אישית כפי שהתורה אומרת בתוכחה שנלמד בעוד שבוע: בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל-הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ,,,, וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

    זה לא שלא התנסינו בדבר הזה. אנו מנוסים בזה כבר מאדם הראשון שהפסיד את הבל, ונח הפסיד את כנען, ואברהם הפסיד את ישמעאל ויצחק הפסיד את עשיו ורק יעקב לא הפסיד בחיו. במצרים הוא הפסיד 80% מצאצאיו, בגלות הראשון הפסדנו עשרת שבטים מתוך שנים עשר שבטים, וככה בכל דור ודור אנו מפסידים עד ימינו אנו.
    כלומר אם נלך אחרי המפסידים, אז לא יהיה כלום. ולכן התשובה היא לא להתרגש מאלה שיצאו כבר לדרך. אפשר להציל כמו משה רבינו שהצליח להציל חמישית, אבל אסור לוותר אישית נצחית למען להציל אחרים. יש לנו ניסיון רב מהעבר ומההווה מה קורה לכל אלה שרצו להציל על חשבונם ועל חשבון משפחתם האישית, שניהם ירדו לטמיון.

    הדרך להציל היא אלא דרך לימוד התורה לעומק. וגם ללמוד לעומק את תורת האומות, ולגלות את ערוותם. ובאחריות אני אומר לכם שאין באומות כלום. לא רק שאין שם כלום, הם הכי פרדוקסליים שהיה לבני אנוש מאז ומעולם. מי שרק מעמיק בהגותם מיד רואה כמה דבילים ושטחיים ופרדוקסליים הם ההוגים הפוסט מודרניים. ואני אומר את זה בצער רב, כי לדורות הקודמים היה פייט, לנו אין פייט כי מולינו עומדים בהמות חסרי חכמה בינה ודעת. כלומר אפי' לבהמות יש חכמה בינה ודעת לפחות לשרידותם, ולהם להוגים הפוסט מודרניים, אין אפי' מה שיש לבהמות. עיין ערך תרבות האונס.
    האם זה קיצוני מה שאני אומר, האם כולם אנסים?! כן!! כל אחד ברמה שלו. נערים אונסים נערות שזה מיעוט קטן מאוד, אבל אדם לאדם זאב, זה הדיברה הראשונה של הליברליזם והשמרנות, ואדם לאדם זאב זה "אונס".
    הדיברה השניה של השמרנות והליברליזם, זה המשטר הריבון = עבדות לישות דמיונית או לזהות דמיונית. וכעבדים לריבון, הם כביכול נותנים לעבדים שוויון ביניהם לבין עצמן, כלומר אצל הריבון אישתך לא אשתך ובעלך לא בעלך, ילדיך לא שלך ואתה לא אבא שלהם רק הריבון הוא ההורה העליון, כלומר כולם עבדים של הריבון הדמיוני וכולם מקבלים חופש אחד מהשני, הבעל מהאישה ואישה מהבעל והבן מההורים וכו' וכו'. וזה מפתה לאלה שהם חסרי דעת והבנה מינימלית, מה היא היהדות ומהי הנאורות מכל הסוגים. מכאן כל הנבוכים למיניהם שמסתובבים ביננינו.

    סוף דבר:
    אני לא חושב שהאינטרנט הוא סכנה רק להפך. כל יהודי שרק גולש לאינטרנט מבין מיד למה יהודי רוקד כל היום ושר "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושותינו"
    כמובן לנערים ולחלשים זה אסון אישי שלהם, וגם לימוד התורה עצמה סכנה להם. על דרך "זכה נעשית לו סם החיים, לא זכה נעשית לו סם המוות"
    כלומר אין מה לעשות אלא להקים חומה עד שיתבגרו וילמדו ויבינו. אלה שמתעצלים ללמוד, שלפחות יתנו אימון מוחלט בענקי הדור לתמידי החכמים המסורתיים. בלי האימון הזה, הם בוודאות ילכו לטמיון רח"ל.

    • מצאתי בדבריך דברים נכונים – ורק אחזק אותם
      מדברי המכתב מאליהו(כמדומני בסוף חלק ב') על הקמת מכללה ישיבתית להוראה שם הוא מצטט פסוק משלמה המלך שמבטא שאין להתפשר גם לא במחיר איבוד אחרים.

    • מאבק בחילון? יש אפשרות שהאמת שונה?
      חשבתם פעם איך זה שהדת של ההורים שלך היא הדת שלך?
      בדיוק כמו פוליטיקה – אם ההורים שלך ממפלגה מסוימת רוב הסיכויים שגם אתה.
      אתם מאמינים באלוהים כי ההורים שלכם מאמינים. או עברתם משבר ופגשתם אנשים שזו המומחיות שלהם "להחזיר בתשובה" = לשנות לך המחשבה. הרי אם אלוהים היה קיים הויכוח לא היה קיים (אם הוא קיים או לא). מכיוון שהוא לא, לך תוכיח שמשהו שלא קיים לא קיים. אי אפשר.
      ובפשטות- קח את הלוגיקה שאתה משתמש בה לגבי קיום האלוהים והשתשמש בה במשפט הבא: האריפוטר יצר את החיים. אני אומר לך. לא מאמין? תקרא בספרים שלו. תראה את הסרטים שלו. נשמע לך מגוכח? ניסית פעם לנתח את השפה בתנ"ך? יש שם ביטויים ושפה שונה שמצביעים על זה שהיו עשרות רבות של מחברים לתנ"ך.

  • כשאסיים במימוש העצמי הנשי שלי,
    אני אתחיל לחפש לעצמי תעסוקות כמו הנחת תפילין, או עליה לתורה…

  • האמת שתגובה מעמיקה תצטרך להתמודד עם הרבה סוגיות והיא ארוכה.

    אבל אנסה להתחיל בקצרה.

    בספר "חוקת החירות" האייק מביא אחרית דבר שכותרתה הוא: "מדוע אינני שמרן": אחרי שהוא מונה את יתרונות השמרנות, הוא מונה את חסרונות השמרנות שהן:
    1. פחד משינוי.
    2. חיבתה לסמכות.
    3. חוסר הבנה בכלכלה.
    4. אופורטוניזם ביחס לשלטון.
    5. אמונה בערכים ומעמד שהתקבלו בירושה מבלי לבחון אותם מחדש.
    6. העדר ערכים משל עצמה.
    7. כפיה שילטונית.

    הוגי הדעות אליהם מתייחסים כיום השמרנים, ובניהם: טוקוויל וברק, היו ליברלים ולא שמרנים.

    כיום ניתן להגדיר "שמרן" במי שמגיע לרעיונות 50 שנה באיחור.

    מצד שני מה שקורה היום בוודאי שאינו ליברלי, הוא שיח סוציאליסטי, לרבות תרבות התקינות הפוליטית, השיח המקובל, "אפלייה מתקנת", כפיית "הנאורות" וכד'.

    זה לא ליברליזם, זה הפוך מליברליזם, אפילו שהוא מנסה לגנוב זהות זו.

    כעת לשיח ה"שמרני" עליו מדברים. יתכן שבאופן "שמרני" נוכל להסביר שהמסורת של משפחה היא חשובה ולכן נישיאין יוכרו רק בין בני זוג ממינים שונים, וגידול ילדים יהא רק במשפחות אלו.

    אבל שיח "שמרני" לא יסביר מדוע אסורים יחסים בין שני זכרים.

    זאת אומרת שכיום גם שיח שמרני שאינו דתי, לא יכול להתערב בתוך חיי היחיד ולהסביר את התורה בכלים ריאליים.

  • בקשר לאימוץ שיח ליברלי בציבור החרדי, אפשר להיות רגועים. זה בדיוק כמו שמפלגות קומוניסטיות מאמצות שיח דמוקרטי כשהן במיעוט או שופטי בית המשפט העליון בישראל מאמצים שיש של שוויון.

    זה נועד לצורכי חוץ, אפילו שבתוך עצמו הציבור החרדי הותיק (מי שמרגיש תחושת שייכות לאדונים איכלר, פרוש, ליצמן, גפני, הפלג הירושלמי ושות' – לא החרדים החדשים), כמובן אינו נוהג כך.

    • אוי התמימות. תהרוג את החזקים ביותר.

  • מאמר לא רע – ובשביל 'צריך עיון' זו התקדמות יפה. חבל על הדגשים החרדיים במקום היהודיים.

  • הרב פפר: "האופציה השלישית, והיא דרך המלך, היא אופציית החינוך, הסברה פנימית. הסיבה שאנו כה מאוימים מתפיסות מוסר ליברליות היא כי אנו חיים בוואקום: בהעדר שפה מוסרית-אנושית משלנו …".
    הפיתרון להעדר זה איננו לתת לו אקמול. אלא לרדת לסיבותיו, ולתקנן.
    ההעדר נובע מכך, שלימוד התורה שלנו לא כולל את עולם האמונה, המחשבה, עבודת ד', והמוסר. במקרה הטוב מקדישים רבע שעה ביום ללימוד "מוסר", ומרגישים שיצאנו ידי חובה.
    אינני מדבר על גדולי הדור וגדולי התורה. אני מדבר על רבבות עמך בית ישראל, ששוקדים בתורה בהוויות אביי ורבא, אבל "מתעלמים" מחלק גדול בתורה, כמותית, ועוד יותר איכותית.
    לימוד כסדרו של עולם האמונה והמוסר (רמב"ם, מהר"ל, חובות הלבבות, תניא, ועוד ועוד) יבנה בנו באופן יסודי עולם מוצק ושלם של אמונה גדולה, חיה, משמחת, בד' ובתורתו. ומתוך כך, נדע גם לענות ולהציב אלטרנטיבה לליברליות השטחית.

  • א. הליברליזם בנוי על תפיסה של מוסר אישי, כאשר מה שמהווה את הציר שלו הוא האדם (לא להזיק לאדם אחר, מה שהכותב קורא לו "עקרון הנזק" + אוטונומיה) ועל ציר זה בנויה התרבות המערבית. הוא אינו יכול שלא להתנגש חזיתית עם הדת שהציר שלה – אלוקים. מבחינה זו אין הבדל משמעותי בין המאה ה 20 (וודאי המחצית השניה שלה) למאה ה 21. קשה להתווכח עם תפיסה זו היות והיא מאוד הגיונית. זה ההגיון הבסיסי ללא דת. והיות וכך קשה מאוד לענות לה "לשיטתה" ולהסביר מדוע הדת אינה אמורה להתכופף בפניה.
    ב. בכלל, התשובה היחידה האפשרית, גם לעצמנו, היא שאכן המוסר אומר א' אך הדת דורשת ב, שיתכן וסותר לא'. אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו ואם המוסר (=האדם) הוא האלוקים – אחריו. הכל שאלה של אמונה. אם יש אמונה במתן תורה – יש לקיים על אף חוסר המוסריות (עקידת יצחק!). כל תשובה אחרת אינה אלא אחיזת עיניים. לומר שהרמב"ם דחה גישה זו – ממש לא מדוייק. יש פרשנויות שונות לדבריו במו"נ.
    ג. פתרונו של הכותב – דבקות במסורת אינה נימוק המחזיק מים. בשם מה עלי להתנהג כמו סבא שלי? האם בכדי להשיג חברה בריאה? זו שאלה מציאותית שאבכלל לא ודאי שאכן דרך זו משיגה חברה כזו! וגם אם כן – מי הכהן שמוכן שיגרשוהו מאשתו בכדי לתקן אחרים? שיתאצמו אחרים לתקן את עצמם. מה מחייב את הכהן האישי להתכופף כלפיהם? מדוע אדם צריך להתכופף בםני טענות מדינת וירג'יניה? מה מחוץ לכוחה של המדינה גורם לכך? ואני מניח שהמדינה ענתה כך לגבי רישום במסמכיה ולא ההינה להתערב בחדרי החדרים של הזוג, כי באמת מי שמה לפוסקת בעניין.
    ד. הערה לגבי התפיסה כי עם הזמן יהיו נסיונות לשלב בתורה גישות ליברליות – ממשית מאוד. יוער כי יש פרשנויות ולפיהן הדברים כבר נעשו [ראה שבת סד: , וע"ע ברא"ש בקצור הלכ. נידה לבנות ישראל (בסוף מס. נדה בבבלי) בטעם ההרחקות, ובחזו"א אבהע"ז כב/ג שהדבר ממש מפורש בהם, למרבה ההפתעה, ויש לכך רמזים במו"נ] ואם הם נעשים בסמכות מתאימה ולא בבתי מדרש לנשים זה בסדר.
    כמה הערות צדדיות
    ה. המצב של זליגת תרבות חילונית למגזר אינה חדשה. בשנות ה 60 וה 70 היא פרחה. נכון שלא בגרעין הקשה, נאמר החזונישניקי, של בני ברק, שהיה מצומצם מאוד מספרית, אבל בכל שאר אלו שהגדירו עצמם כחרדים – לא היתה רתיעה מתרבות זו, וודאי לא משמעותית.
    ו. ממש לא מדוייק לומר שהרעיון של דחיית הדת פינה מקומו. ספק אם יש הבדל משמעותי בין שנות ה 60 להיום אבל בכל מקרה היום פשוט אין צורך בדחיפת דחיית הדת, היום הדת בזויה ופרימיטיבית בעיניים חיצוניות, מסיבות שונות, שביניהן מרחק הדורות מהסבא הדתי הוא אחת הסיבות, ולא כולן.
    ז. האבחנה שבסוסים כבר ברחו – נכונה. לא כולם ברחו אבל הדלת נפתחת לרווחה, ואין איש מההנהגה מגיב מלבד איסור על פתיחתה..
    ח. "הטוב הקהילתי" הוא מונח מכובס. אם להתייחס לדוגמאות שהביא הכותב אי אפשר לשכנע רבים שבעולם של אמצעי מניעה זמינים ממזרות תורמת לטוב קהילתי (אינה מהווה אמצעי הרתעה). ואיזה נזק ייגרם לקהילה אם אנוסת ן תהיה מותרת לו? [
    ט. בסוגריים – דווקא הפלות אינן בעיה אקוטית כי בסך הכל גם העובר הוא "משהו" שיתכן ויש לו זכויות ויתכן שאיונו מהווה בעיה במשקפיים ליברליות
    י. ועוד הערת אגב – זקן ממרא יכול להורות לאחרים כרצונו, ולמיטב זכרוני יכול גם להורות לעצמו (מזכרון בלבד) וחייב כזקן ממרא רק אם "הורה לעשות". וזה דווקא יכול להסתדר עם עקרון הנזק – מניעת אנרכיה.
    יא. כמה מפעלו של רש"ר הירש תפס – ראה בהשפעתו לאורך ימים. ממש לא הרבה. כח אי אפשר לרבע את המעגל.

    • תשובה יפה מאד.

    • לגבי ב'
      לטעון שהמוסר אומר לי כך והתורה אחרת יכול להחזיק רק בחריגות צדדיות או חד פעמיות מהמוסר אך כשהתורה יותר מידי סותרת למוסר האישי קשה לאדם להמשיך איתה לאורך זמן בטיעונים שזה האלוהים
      אתה תסכים איתי אם היה כתוב בתורה לרצוח לגנוב לחמוד לשקר ללכת רכיל ולזלזל בהורים לא היו רבים שצועדים אחריה עם כל ההוכחות לכך שהיא ניתנה בסיני
      כי בסופו של דבר האדם מקבל את הדת רק כשהיא מתאימה לאמות המוסר שלו [וגם אם יש לדון בזה במישור הפילוסופי זה טבע האדם]
      כך ששיח ליברלי ייצר קושי רב בסתירה שלו לתורה

    • תודה על התגובה. אתייחס רק לנקודות המרכזיות:
      א. אני לא מסכים ל"סתירה החזיתית". התפיסה שהאדם במרכז אף היא תפיסה "תורנית", ולכן נאמר "ותחסרהו מעט מאלוקים", "האדם נברא יחידי", "המלכת חברך עליך", "אם אין אני לי, מי לי", "כל העולם לא נברא אלא בשבילי", ועוד. אלא שהתורה מוסיפה לכך רובד נוסף של הקב"ה במרכז. התפיסה השנייה לא דוחה לחלוטין את הראשונה, אלא מצמצמת את תחולתה. ההצגה שלך היא מידי שחור-לבן והיא חוטאת (כמו כמעט כל תפיסה בינרית) לאמת.
      ב. אני דוחה את התפיסה שלך. הנחה בסיסית של האדם הדתי היא שהקב"ה הוא "הא-ל הטוב", ותרגום פשוט לעברית מלמד אותנו היא הקב"ה הוא "הא-ל המוסרי". אם התורה אינה מוסרית אז אנחנו בצרה תיאולוגית עמוקה. זה לא ייתכן. לכן חובה למצוא את הדרך להבין, גם עבורנו בתוך עולם מודרני עם שפתו התרבותית שאנחנו מדברים, כיצד התורה היא אכן מוסרית.
      ג. הפתרון שלי אינו "דבקות במסורת", ואני מתקשה להבין כיצד הוצאת זאת מהמאמר. אולי אני צריך להבהיר את הכוונה.

    • א. אם במערכת של ערכים יש שני ערכים במשקל שווה [בענייננו – אדם וה'] מה תעשה בסתירה (ועל זה נסוב הדיון), תטיל מטבע? ברור שבמערכת הדת היהודית במקרה כזה אלוקים במרכז. נניח שגם לאדם יש חשיבות (וזה עניין שצ"ע רב אם יש לו חשיבות עצמית), אבל ברור שה' במרכז. אפשר לקרוא לזה שאינה דוחה לחלוטין ושמצמצמת, ממש לא משנה איך תקרא לזה, במקרה של סתירה – ה' במרכז, זהו הערך הדתי המרכזי. לא התייחסתי לרשימת הפסוקים והציטוטים מתושבע"פ כי אתה יודע יותר ממני שרשימות כאלו ניתן להרכיב בקלי קלות לכל צד.
      ב. בחיים לא תוכל להסביר נקודות מסויימות, וגם במאמר לא הסברת. כי אי אפשר. אפילו תפיסה מוסרית שעניינה הוא הלאום או העם (שמצליחה להתמודד עם יחס לגויים, ובאפולגטיקה לוליינית – שבעין ישרה אינה אמיתית – גם גרושי כהן מאנוסה) לא תצליח להסביר לעולם נקודות אחרות, ורבות הנ (אלא אם אין גבול לאפולגטיקה)ה. כל עוד שנינו מסכימים שהמוסר צירו האדם תהיינה סתירות, וכפי שאתה טוען הן חמורות.
      ג. פתרונך הוא שמרנות המוגדרת בשימור מסורות העבר ומבט מפוכח לעתיד, מחשיבה את הנסיון והמסורת לא פחות מהתבונה האנושית, תומכת בדת כי זו בריאה לחברה ומושרשת בטבע האנושי (כה כתבת). אני טוען שמבלי להתייחס למילים ממסגרות כמו ליברליזם ושמרנות, יש סתיאה חזיתית בין חלק מהמסורת, הנסיון והדת מול התבונה (כל עוד מקבלים כעוגן את המוסר בנוסחו של לא תזיק לאחר). ואגב – בעיני גם חמור תיאולוגית וגם מעשית להשתמש בבריאות החברה כסיבה לדת. תיאולוגית – כי לדעתי ה' במרכז והדת אינה למען האדם והחברה ובכלל – אם תמצא שיטה טובה יותר, וסביר שיש, לבריאות החברה תוותר על הדת? גם מעשית זה לא ממש תופס מים, איני בטוח שהיית מעדיף לגור ליד קנאים שסביר וישליכו אשפה ליד דלתך (במקרה הטוב) בגלל אתר כמו צ"ע מאשר לגור בר"ג גבול בני ברק כאשר אתה נהנה משני העולמות. בכלל – המקום האולטימטיבי המנוהל לפי הדת הוא בני ברק, ולא לילד הזה התפללנו (במונחים של תיקון חברתי)
      ד. לפחות בהגדרת הבעיות כמעט ואין מחלוקת וגם זה משהו

    • תשובה ל א
      כלולה בתשובה לרב פפר

    • למשה היקר

      אלוהים לא יכול להיות לעולם במרכז, לא פילוסופית ולא יהודית (בהמשך אני אשתדל להוכיח שגם לא עובדתית מציאותית).
      פילוסופית: כי אין לו ממשות.
      יהודית: ביהדות נאמר "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" כלומר האלוהים וויתר על מרכזיותו וזה גדולתו. וזה ההבדל המהותי בין אלוהי בני ישראל לאלוהי האומות.(מרכזיות תלוי בחופש. מרכזיות שבא בכפיה\בסמכות, זה לא מרכזיות אלא טוטליות. במילא יוצא שכל הדיון הפילוסופי היא קלישאה ומדומיינת הרי חוקי האל שולטים בנו כולל כל מה שאנו מוציאים מהפה. והיות שאנו ממשיכים לדבר ולהתפלסף יוצא שאנו מניחים מראש שיש חופש, ולמי שיש חופש הוא לעומק המרכז מצד האל. מכאן היהדות מגיע לאקסיומה העמוקה הזו של "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמורו" )

      פילוסופית: אם נאמר שהבינה (אחדות הבינה) מייצגת את האל ביקום ובאדם. על דרך "המלאך בין אדם לאלוהיו הוא שכלו" (אבן עזרא) ועל דרך "מי שלא חס על כבוד קונו טוב לו שלא נברא ומיהו כבוד קונו?! שכלו של האדם!!"

      אז
      א': האדם הוא המרכז הרי כבוד קונו שוכן בשכלו (= אדם ואלוהיו חד הם)

      ב': אם הבינה הוא אלא כלי לטובת האדם (וככה בדיוק רואה את זה היהדות, הרי זה מהות הבחירה של האדם, האם האדם הוא הולך אחרי שכלו האלוהי או הוא הולך אחרי המקרה על דרך אם תלכו עמי בקרי), שלעומק זה אומר שהאלוהים הוא לטובת האדם, אז שוב האדם הוא המרכז.

      עכשיו נחזור לראליה לעובדות במציאות כלפי המושג "אלוהים".

      אי אפשר לשים את האלוהים במרכז, כי לאלוהים אין מונופול. כל אחד טוען שדבריו הוא זה דבר האלוהים על דרך "הרוצה לשקר מרחיק את עדיו". אז איזה אלוהים בדיוק תשים במרכז ?!
      אם תאמר שדבר האלוהים (האלוהים שלנו לפחות), נאמר בתורה?! אנו יודעים שאפשר עקרונית לטהר ולטמא במ"ט טעמים לכאן ולכאן, שזה אומר לעומק שאין דבר האלוהים בתורה, רק להפך, אין תורה חתוכה על דרך "אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה" כלומר ביהדות זה עיקרון בסיסי. אז שוב אנו רואים שמבחינת התורה במציאות שלנו מיזה אלפי דור, שהאדם הוא המרכז.

      אני מקווה שהצלחתי להקיף את כל הנושא מכל הצדדים ולהוכיח לך שהאדם הוא המרכז גם מצד היהדות וגם מצד הפילוסופיה וגם מצד העובדה המציאותית, ובעיקר מצד האלוהים עצמו, הרי אם רצה, הוא היה המרכז בכל מחיר בלי שתעזור לו.

      לסיום אני מביא חז"ל מפורש שמכריע את הפולמוס כאן.

      "שאל זקן אחד את אליהו, ב' דברים יש בלבבי ואני אוהבן אהבה גמורה, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהן קודם את חברו, תורה או ישראל. א"ל בני, דרכן של בני אדם לומר תורה קדמה לכל שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב), אבל אני אומר ישראל קדמו לכל שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג'), בה' כתוב לומר ראשית היו ישראל לתורה שהיא ה' ספרים, ואין תבואתו אלא תורה שנאמר ותבואתי מכסף נבחר (משלי ח' י"ט)."
      (בראשית רבתי פרשת ויצא)

      "אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו, דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב), אבל הייתי אומר, ישראל קדושים [קודמין], שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג'), משל למלך בשר ודם, (שהיה) [שהיו] לו אשה ובנים בתוך ביתו, וכתב את האיגרת, אילמלי אשתו ובניו של מלך שעושין לו רצונו בתוך ביתו לא חזרה האיגרת, ביד שליח, קודש ישראל לה', ואומר ה' קנני ראשית דרכו מדה אחת, בישראל מהו אומר מרחוק ה' נראה לי וגו' (ירמיה ל"א ב')"
      (אליהו רבה (איש שלום) פרשה טו)

      בברכה
      max

    • התשובה מאד יפה וצודקת לדעתי, ההערות פחות

  • לא הבנתי מה הפיתרון בחיזוק השמרנות. דומה הדבר לכך שנאמר שהפיתרון לליברליזם הוא… לא להיות ליברלים. היא גופא הבעיה, שאנשים מסתנוורים מליברליזם ולא מכירים בעיוותיה.
    מה גם ששמרנות גרידא, אף היא לא יהדות. היהדות במהותה יודעת היטב להתמודד מול התפתחויות היסטוריות, ואף לשנות בקצה בעטייה.
    רק חינוך והסברה שהתורה, גם אם זה לא נראה לנו כך, היא ניצחית, ואל לנו להביט בראייה מצומצמת על אופנה תרבותית הגיונית ככל שתהיה, תשכנע להביט על הליברליזם בעירבון מוגבל. כל עוד לא ייגש אדם לעולמו הרוחני מתוך כפיפות וכניעה לצו האלוקי, גם אם אין הוא מבין עדיין את עומקו, לא יהיה לו כלי להתמודדות מול כל ה"איזמים" (ליברליזם, קפיטליזם וכו' כדברי ר' אלחנן ווסרמן).

    • האמת היא שגם החרדיות כיום (וגם הקנאות של ר' אלחנן וסרמן), הם סוג של "איזימים".

    • יש כאלה שיעזור להם לשנת שהתורה היא נצחית, ודי להם בכפיפות מוחטת לצו האלוקי. אבל זה לא מספיק לכולם. רבים יתקשה לחיות בדיסוננס בין התורה לבין המוסר. אדם לא רוצה לתפוס את עצמו כ"בלתי מוסרי בצו הא-ל", וגם אם הוא יחזיק מעמד הוא יתקשה להעביר הלאה את התורה במלוא הלהט כאשר הוא מגדיר אותה "לא מוסרית" בשפה האנושית שלו. הפתרון שאני מציע הוא להבין שלליברליזם העכשווי אין בלעדיות על המוסר, וכי יש טיעונים מוסריים חזקים שעומדים במתח ובסתירה עם יסודות הליברליזם. ייתכן שנגיע לתובנות אלו או לתובנות מוסריות בכוחות עצמנו, אך אני סבור שה"שפה" של השמרנות תוכל לסייע לנו במשימה.

    • אכן צדקת שהחרדיות היא "איזמית" אך היא הכלי שהיה נכון לצורך שמירה על היהדות לפחות בהיסטוריה הקרובה. וכשהכלי קם על יוצרו יש צורך לווסתו. אך עדיין לא נמצא כלי טוב יותר למען שמירת החברה התורנית הניצחית

  • יש לי משהו לא נוח עם המאמר
    המסר של המאמר הוא שהנטייה הפשוטה שלנו לכיוון הליברליות אלא שהיא סותרת את התורה לכן בואו ננסה לחשוב חשיבה שמרנית כדי שנצליח לסדר את הראש שלנו עם התורה
    השאלה היא ממתי אדם מנסה להכניס לעצמו חשיבה לראש האם אדם לא אמור לחשוב מה שנראה לו באמת? האם זה לא נראה כמאמר הקורא לאפולוגטיקה? אולי ראוי שאדם ינסה לחשוב עם מה הוא מזדהה באמת וינסה לחשוב האם זה אכן מסתדר לו עם התורה. ואם זה לא יסתדר לו זו בעיה חמורה אך הפתרון לא יהיה ע"י שנאמר לו שהוא צריך לחשוב בצורה אחרת.
    יש לי תחושה שהמאמר נכתב כאילו הוא מדבר על החינוך, כאילו אנחנו לא רואים כל בעיה בסתירה בין מוסריות וליברליות לתורה רק הדור לא מספיק חכם והוא לא יבין ונפתור זאת על ידי שנשנה את השיח הציבורי אך באמת המאמר מדבר גם עלינו כשכל אחד מבין שרוב מוחלט של קוראי המגזין חיים במבוכה מסויימת [ואולי עונים לעצמם תשובות] בבעיה שהמאמר מציג.

    • תודה על התגובה, אגיב בארבע נקודות נחוצות:

      1. המסר של המאמר הוא שהנטייה שלנו לליברליזם *אינה* טבעית, אלא היא נוצרת מתוך חשיפה לתרבות המערב ולרעיונות המובילים בחברה הכללית, המחנכים אותנו כיצד לחשוב "נכון". ואנחנו מפנימים את החשיבה הזאת. החשיבה הליברלית בגרסתה העכשווית אינה טבעית, אלא תוצר של מפעל רעיוני עצום ושל מוסדות רבים הנושאים אותו.

      2. אני לא רואה באפולוגטיקה מילת גנאי. השאלה היא איזה סוג של אפולוגטיקה. אפולוגטיקה היא הגנה על הדת. אפשר לעשות את זה בצורה דוגמטית ושקרית, ואפשר לעשות את זה בצורה כנה ומעמיקה. אני מציע את הדרך השנייה.

      3. אדם בהחלט אמור לחשוב לבד, לברר לעצמו מה נכון ומה לא. אבל אנחנו זקוקים לכלי חשיבה. כידוע, אלמלא שהיינו לומדים שפת דיבור בתור ילדים, לא היינו מצליחים לחשוב בצורה ברורה ומעמיקה. יכולת החשיבה שלנו מושפעת מהשפה שאותה אנחנו יודעים ומדברים, וטענתי היא שעלינו לפתח שפה היודעת להנל ויכוח מול הליברליזם העכשווי. כאשר אדם מצויד בשפה הוא יוכל להחליט לבד מה הוא חושב.

      4. הנחת היסוד שלנו בתור יהודים מאמינים היא שהתורה היא אמת. זה עיקר גדול באמונה. מצד שני, חוויית החיים הפשוטה שלנו אומרת לנו שהמוסר אף הוא הוא אמתי, וכי אברהם אבינו צדק כשהוא בא לקב"ה בטענה ש"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". אני מסכים מאד לגישה זו. הפנמת תפיסות ליברליות-עכשוויות עשויה אפוא ליצור סתירה עמוקה בין האמונה האחת לבין השנייה. אני מציע שלימוד שפה הגותית-שמרנית עשויה להקהות את עוקץ הסתירה, ולהכין תשתית לפיתוח הגות מוסרית-תורנית משלנו.

    • רק הערת אגב – טרם הוכח תוקפו של המוסר, גם קאנט לא הצליח אלא להגדירו אבל כפי שניטשה הדגיש, זו רק הגדרה ותו לא
      והקביעות המדעיות כי האבולוציה פיתחה את המוסר, תפיסה שכל אדם מדעי אמור לקבל אם היא נכונה (ומסתמן שבכלים מתמטיים ומדעיים היא כזו), שומטת את הקרקע ליחוד מסויים של המוסר ולתוקפו

  • 1. צריך להגדיר היטב מה המטרה, האם להתגונן בפני מי שאינו מאמין או להבין בעצמך. השני הרבה יותר חשוב בעיני, בעוד שמרבית השיח השמרני מכוון כלפי חוץ.
    2. אם אתה מקבל את תורת ה׳ כהנחה הרבה מהשאלות הליברליות מקבלות מימד זעיר. המשמעות של ״קול באישה ערווה״ הוא שאישה עם קול יפה לא תוכל לבטא את הכשרון שלה. בשביל ליברל חילוני זו בעיה מהותית. בשביל אדם דתי זו בעיה קטנה מאוד. להתעקש לתרץ את זה מיותר בעיני.
    3. דיני התורה גורמים צער לאנשים מסוימים (למשל מעוכבות גט, למשל אנשים אם נטיות הפוכות) אבל הצער הזה הוא אפסי לעומת הצער שנגרם לאנשים מנסיבות שלא קשורות לתורה (מלחמות, מחלות) ולכן פילוסופית אני לא רואה למה זה כל כך מעניין.
    4. מצד שני אני חושב שזה חשוב לחיות בידיעה שהדת שלך היא יפה, מתקבלת על הדעת ודרכיה דרכי נועם. אני אישית מרגיש את זה בעונג והמנוחה של שבת. בחידוש שבטהרת המשפחה. בשיעור דף היומי אחרי יום עבודה. בעדינות של תלמידי חכמים. באגדות חז״ל. בעמקות של דף גמרא. אין לי צורך לתרץ כל קושיה ליברלית בשביל לדעת שהיהדות היא יפה.

    • צער נטול מטרה הוא קושיה תיאולוגית חמורה (מי שמאמין ממש חזק יטען שאין כזה…), אבל צער משפטי (וכמובן דתי-תורני) הופך לקושי פילוסופית חמורה. הצורך בהצדקה לא קטן בגלל קושיה אחרת על דבר אחר. אם תרצה, זו קושיה על אלוקים וזו קושיה על התורה. הם שתי חיות שונות.

    • למה התמיהות על המוסר הליברליות מקבלות מימד זעיר כשיש קבלה בתורת השם?
      בדיוק על זה המאמ מדבר על הדיסוננס בין האמונה והפרקטיקה שלה- שמירת ההלכה, לבין התפיסה הפנימית ועולם המוסרי הרעיוני. הרי ברור שבמציאות החרדית הרבה רעיונות ליברליים אינם מגיעים לידי ביטוי ולכן לאברך כולל לא מפריע חוסר/קיום שמיעת שירת נשים. במימד הרעיוני הדבר יכול מאד להפריע למה אישה אינה יכולה להשמיע את קולה השר, ברבים- התשובה שזו ההלכה אכן מגדירה את הפרקטיקה שלה בהנחה שלא נפר את הצו הזה בטח לא בבימה מרכזית בבני ברק וז בדיוק הבעיה עליה מדבר כותב המאמר על הידיעה שאדם המקפיד על ההלכה לא ישמע שירת נשים בידיעה שזו ההכה אך לעומת זאת יכול לחוש חוסר מוסריות מדוע אסור לו לנהוג כן והרי זה ההפך מן המוסר- השתמשתי בדוגמה שהובאה בתגובתך ויתכן שהדוגמה פחות טובה כיון שניתן לתרץ זאת בהבנה רציונלית של צניעות. מנגד איך תוכל לתרץ איסור על נישואין חד מיניים בהנחה שאתה גוזר על אדם חוסר זוגיות או זוגיות לא מרצון- בידיעה שהדבר אסור, לא תמרא את הצו אך לא תסכים עם מוסריותו.
      אני מוצאת כי ההבנה שכך הוא רצון האלוקים ועלינו להכפיף את רצוננו והבנתנו כהוראותיו- מסייעת לנו להמשיך בקיום תורה ומצוות מעשית. הרי לא נעבור על ההלכה ולו בידיעה שהיא אינה תואמת את ההשקפה. אבל הספקות המכרסמים בקשר למוצדקותה ומוסריותה- קשים בהרבה משמירה על הפרקטיקה

    • מה לא מוסרי בכך שאישה לא יכולה לשיר בפני ציבור? ההלכה מטילה אינספור מגבלות על אדם, גבר או אישה. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. האם יש בעיה מוסרית בכך שאנשים דתיים לא יכולים ליסוע לים בשבת?

      הנ״ל נכון גם לגבי נישואים חד מיניים. האיסור על אדם לקיים יחסים עם גבר לא שונה מהותית מהאיסור להתחתן עם אחות אישתו. אלו מצוות שאנחנו מקיימים ומקבלים עליהם שכר.

    • ר' ישראל מתשובתך ניכר בך שנשבית בתפיסה הליברלית שהמוסר קיים רק בין האדם לחבריו. לו יהי כדבריך, החובה על אישה לא לשיר פני גברים מחייבת אותך לחנך לכך, להדיר נשים וכדו' האיסור להתחתן עם גבר גורם לך לא 'להכיר' בנישואין חד מיניים למנוע מילדך את האופציה 'ולדכא' את הנטיות 'הטבעיות1 שלו וכדו'. לא תצליח להימלט מהקשר בין ההתנהגות שלך לאנשים נוספים.

    • ההגות השמרנות דווקא מתחברת בחלקה למה שכתבת בסוף דבריך: להבין שלא צריך לתרץ את כל הקושיות של של הליברליזם, שיש אמת באינטואיציה האנושית, בהבנה הפשוטה של מה טוב ומה לא, במה שיש ללמוד מהניסיון האנושי, וכך הלאה. זה לא רק כלפי חוץ אלא בהחלט כלפי פנים, וחשוב לתרגל את אופי החשיבה הזה מול דרכי החשיבה של הפרוגרסיביזם.

    • לגבי 3 – סיבות שלא קשורות לתורה, כן קשורות לאלוהים. בעיניי זה הרבה יותר מעניין פילוסופית

  • ראשית מאמר יפה מאוד, בהיר ומעמיק, יישר כח

    מספר הערות:
    1. שמרנות לעומת פרוגרסיביות היינה בבסיס נטייה נפשית, תכונת אופי, אזור נוחות. יש אנשים שצדים נמרים שר איינשטיין, אבל אני, באופן אישי, אריק – אוהב להיות בבית. אין דרך לשמרנות "לצוות" על חניכה להישאר שמרנים. אם יום אחד הוא קם בבוקר מרגיש לא נח עם העמדות השמרניות שלו, הוא כבר לא שמרן… לעומת זאת יהדות תובעת נאמנות וציות מכח הברית הקדומה, ולא העמדה הנפשית או ההסכמה. כמובן שאנחנו לא רוצים לחיות בעמדה של אי אפשי, כפי שהיטבת לתאר. אנחנו עמלים לייצר הבנה ואהבה בקרבנו ובקרב חניכנו וילדנו, אבל בסוף אני מחויב, כי כפה על אבות אבותי הר כגיגית ואמרו נעשה ונשמע.
    2. הדוגמאות שנתת סביב פריצת הגבולות הפרועה של המסורת האנושית בנושאים כמו משפחתיות אישות ועוד, נדחים כרגע הן על היהדות והן על הנורמה השמרנית בארצות המערב, אבל בפירוש אי אפשר להשוות בין עמדת היהדות בנושאים אלו למסורות השמרניות ביותר, טהרת המשפחה היא חוק יהודי ששום גוי שמרן ככל שיהיה לא מקיים. מה גם שניתן לראות את השינוי המהיר של המסורת השמרנית בתחומם אלו. לשם דוגמה מוסדות לימוד נפרדים, במאה ה19 מוסדות הלימוד בכל העולם היו נפרדים, ואיש לא חלם על רחצה מעורבת, לשם דוגמה. כיום למעט בתי ספר פרטיים ויוקרתיים ביותר או קבוצות נוצריות הדוקות במיוחד לא מקיימים הפרדה זו, צא ולמד שאם נכרוך את גורלנו בעמדות השמרניות של בוקרים מטקסס, מצבנו יהיה עגום – בלשון המעטה.
    3. בהמשך לדברים, צריך לזכור שהשמרנות של ראשית היהדות הייתה למסורות של פולחן אלילים ועבודה למולך, היהדות היא התנערות מהמסורת של אומות העולם, אברהם העברי שואל את עצמו בכל יום מחדש מה נכון לי ולא לוקח דוגמה מגויי הארץ סביבו. אם השיח הליבראלי משפיע עלינו וודאי שהוא משפיע על החילוני/אמריקאי השמרן. אם את חוסננו ומעוזנו נשאב משם, סיכוי גדול שנמצא את עצמנו מחויבים למסורות ונורמות גרועות מאוד

    מה אני מציע? באמת שאלה קשה
    תודה בכל מקרה

    • יש אמת בכך שהשמרנות היא נטייה נפשית, אך היא גם תפיסה אפיסטמולוגית (הכרתית-כיצד יודעים מהו הטוב) וערכית (סט ערכים שהשמרנות מדגירה), לצד הנטייה הנפשית. מכאן אנו רואים לא מעט שעוברים צד, למשט הניאו-שמרנים שהיו ליברלים והפכו שמרנים. לעניינו, אני בעיקר מדבר על השפה – שפה שיודעת לתרגם תפיסות מסורתיות לשפה אנושית ורציונלית, ושיכולה לשמש אותנו היטב. וזו גם התשובה לשאלות 3-2: ברור שאין הקבלה מלאה בין היהדות לבין השמרנות, ולא טענתי לכך. אך יש לציין שגם אין הקבלה בין שמרנות אחת לבין אחרת (יש הרבה סוגים), ושמרנות יהודית-דתית אף היא יכולה להצטרף ואף ללמד את העולם דבר או שניים על הטוב האנושי (בפועל, היא כבר לימדה את העולם הרבה מאד בעניין הזה…).

  • א. אם כבר פותחים – ובאופן יפה ומרשים – היה אולי מקום להערה על הגותו של הרב שג"ר, חרדי-חרדלי בראשית גידולו, אך מציב תפיסה ליברלית מערערת של יהדותו באחרית ימיו.

    ב. אחד הקולות בעידוד השמרנות בשיח הדתי-לאומי הוא הרב חיים נבון, וכדאי להציץ בדרכי ההתמודדות שלו..

    ג. ואם מחפשי ה' אנחנו, ובאומץ, אולי גם ראוי להתיחס לקונטקסט ההיסטורי של דיעבד בו אנו מצויים:
    העובדה שאין רשות מחוקקת (=סנהדרין)
    מונעת מאיתנו לדרוש פסוקים,
    אחד הכלים הקריטיים לתנועתה של ה'יהדות' .

    האם לא הגיוני, למשל,
    שהמדרש היה מצליח לפתור את הפער
    בכך שנשים אינן יכולות לדון/להעיד/מצוות שהז"ג
    בדרשה יצירתית?

    האם נגזר עלינו לקבל את המצב הקיים,
    במצבי חיים שונים כמו – מעמד נשים וכו'
    כשלחמץ
    ולריבית
    ולחשמל בשבת
    מצאנו פתרון מעין-מדרשי?

    לא הגיוני לדבר על טרגדייה של אבדן הקול המחוקק
    במקום להצדיק את תוצאותיה של הטרגדיה?..

    • מסכים אתך שחיבור יותר ארוך ומעמיק בנושא היה צריך לכלול את ההוגים והגישות שאתה מזכיר. לצדן, נדמה שיש עוד הרבה מאד עבודה לעשות…

  • קראתי עוד פעם את המאמר והוא נפלא
    יש לי כל כך הרבה מה להעיר ולשאול ואקווה שאמצא זמן.
    רק נקודה אחת קטנה-
    המאמר מדבר ארוך על הבעיה בליברליות ועל הצורך ליצור מוסר שמרני אלא שבמאמר לא מספיק מוסבר מה זה מוסר שמרני
    יועיל מאוד אם יוקדש מאמר נוסף בו יוסבר בארוכה מה זה מוסר שמרני

  • ברכות ותודות לרב פפר על המאמר.
    אני מבקש להעיר על הפתרון הנאות לדעתו של המחבר לאתגר הליברליזם כמה הערות:
    1. אימוץ תאוריה מוסרית אחת כדי לפתור אתגרים שמעמידה תאורית מוסר אחרת בפני המחשבה והאינטואיציות המוסריות אצל אנשים האמונים על היהדות, הוא בבחינת אסטרטגיה כושלת. היא בבחינת "החלפת פרה בחמור". מעבר לבעיה הגלומה בהיותה של תאוריה זו נשענת על אכסיומות ופרדיגמות העשויות להיות חסרות קוהרנטיות פנימית, הרי שגם תאוריה זו בהכרח שאינה עומדת בהתאמה לתורת מוסר יהודית ככל שתהיה יהדותית באמת. בנוסף, אף שיתכן שהיא פותרת מיגוון של בעיות בתחום אחד, היא בהכרח יוצרת בעיות בחזיתות אחרות. יהדות היא יהדות, ולא שום תאוריה מוסרית או אידיאולוגיה או אפילו השקפת עולם אחרת. לכן אין תוחלת להשענות על התאוריה השמרנית על מנת לפתור את האתגר של המוסר הליברלי, וגם ההיפך, אגב, נכון; והוא הדין לגבי השענות על תאוריה פילוסופית אנושית שלישית או רביעית וכו'.

    2. לגבי המקרה של התאוריה השמרנית הדברים נכונים במיוחד, שכן מטבעה היא נשענת על "אתוס" ועל "פאתוס" בתור מקורות סמכות, והרבה פחות מזה על "לוגוס" קונקרטי. היכולת להגן בטיעונים רציונליים על תאוריה כזו הינה פחותה בהרבה מהיכולת להגן על תאוריה שבעיקרה נשענת על לוגוס ברור – ומבחינה זו לתאוריה הליברלית לסוגיה וגווניה יתרון ברור. מכאן שהתאוריה השמרנית אינה מסוגלת עקרונית, גם מצד עצמה, לסייע לתורת מוסר יהודית בהתמודדותה עם תורת מוסר ליברלית. מעבר לכך, רובצות להוותה חולשות שונות, שקצרה היריעה מהכילן. נדמה לי שאחת מהמגיבות לעיל עמדה על חלק מהן.

    3. המודל להתמודדות עם תאוריה מוסרית נתונה חייב להיות בנוי, בבסיסו המושגי ובעקרונותיו המתודולוגיים, כמודל אחיד להתמודדות עם כל תאוריה מוסרית מתחרה. אם יש אמת קשיחה ואבסולוטית בתורת היהדות (כפי שאנו מאמינים, מבינים ומניחים), הרי שאמת זו חייבת לשלול אמיתות מתחרות מתוך בסיסה של אמת זו, ובצלמה וכדמותה.

    4. הפתרון הנכון היחידי והאולטימטיבי להתמודדות מוצלחת עם תאוריות מוסריות מתחרות חייב להיות פתרון אותנטי, המבוסס בלעדית על תובנות ומושגי היהדות הבסיסיים, הם המרכיבים המהותיים של האמת היהדותית וכן על מנגנונים פרוצדורליים ותהליכיים – קודים והליכים אינהרנטיים הטבועים בה לצורך פיתוח ויישום האמת היהדותית למקרים ולאתגרים מתחדשים ומתגוונים. הקודים וההליכים הטבועים האלה עושים שימוש רחב ומושכל באינוונטר הידע והתובנות העצום שהיהדות יצרה, בנתינה וגם בהשראה אלוקית. התוצאה מהצירוף של המרכיבים המהותיים יחד עם הפרוצדורליים והתוכניים היא תורה מוסרית מובנית מבחינה ערכית וגם קוהרנטית מבחינה רציונלית. תורה כזו היא תוצר של השתכללות מבנית ומושגית במקביל להתפרטות נורמטיבית. תורה כזו תפגין בהכרח גם ברירות ואפקטיביות. היהדות הפגינה פיתוח של תורה הלכתית בדרך דומה, והדבר נחשב לה להישג אדיר. בדומה לכך, היא תוכל גם ליצור גם תורה מוסרית, שתחפוף היטב גם את המערכת ההלכתית, ותיצור שלמות שתניח את היסוד למלכות שמים שלמה.

    5. יש ביהדות תורת מוסר, ובמידה בלתי מבוטלת היא ידועה וגם נתפסת כמחייבת. בפועל, היהודים הנאמנים לתורה, ברובם, מגשימים אותה בחייהם במידה ניכרת אם גם לא שלמה. עם זאת, תורת המוסר הזו אינה מוגדרת וחתוכה במושגיה ובמבנה עקרונותיה הבסיסיים המהותיים ובודאי שלא בהבטים הפרוצדורליים שלה, והיא אינה מנוסחת דיה, ועל כן התפיסות הרווחות לגביה אצל היהודי כפרט וכקבוצה מהקבוצות הקיימות ביהדות הנאמנה – אינן מובנות, חתוכות וברורות דיין. מציאות זו משליכה באופן שלילי על דרגת ואיכות התפיסה, ההבנה והיישום של תורת המוסר היהודית, ועל החולשה בהתמודדות עם תורות מוסר מתחרות.

    6. הפתרון הוא להגדיר את המשימה של בנייתה של תורת מוסר יהודית שלמה כאחד מהאתגרים והמשימות האימפרטיביים המרכזיים של הדור, בדיוק כפי שנעשה בדורותיהם של רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי ישמעאל ורבי עקיבא ביחס לבניין קומתה של ההלכה. מעבר להחלטה העקרונית לעשות כן – שחובה שתיעשה קודם כל ע"י גדולי תורה מנהיגי הדור – יש צורך באימוץ תובנות וידע עמוקים ביותר, בידי גדולי תורה שיגדירו את בניינה של תורת מוסר יהודית שלמה מהמסד עד הטפחות כמשימת חיים אישית וקולקטיבית בבתי מדרשותיהם, כפי שעשו גדולי התנאים שנזכרו לעיל ביחס לבניינה של ההלכה. במידה מסויימת, צורות הלימוד והחינוך ושימת ההדגשים חייבות להתגוון ולהשתכלל בהתאם, ועל כן ההתקדמות חייבת להיות זהירה ושקולה, ועם זאת מלאת חיוניות ומעוף. יש למהלך כזה תקדימים ניסיוניים אחדים – האחרון שבהם התגלם בתנועת המוסר הליטאית. המהלך לא הבשיל ולא השתכלל דיו, וגם לא התפשט והתקבל דיו, במידה רבה עקב פעולתם של כוחות היסטוריים וחברתיים כבירים שלא היתה עליהם שליטה, ובמידה מסוימת עקב התנגדות פנימית לכך בעולם התורה מצד חלק מת"ח שבאותם דורות, וכן מצד מיעוט הכוחות שפעלו בכיוון המהפכה המוסרית; ומבחינה זו אפשר לומר על הדורות ההם שלא איכשר דרא. נדמה שכיום, אל מול האתגרים של הכוחות התרבותיים החזקים מאוד שמעמיד העולם המערבי המחולן בכלל, וגם במדינת ישראל בפרט – אין שאלה בדבר דחיפות הענין, ואין ברירה אחרת.

    • תודה על ההערות.

      1. לא טענתי שהיהדות היא "השמרנות". הדגשתי שמדובר בשפה, בכלים. כמו שהרב הירש השתמש בכלים המתאימים לזמנו, כך עלינו לעשות. ההגות השמרנית מעניקה שפה וכלים, עלינו ליצוק לתוכם את התוכן שלנו.

      2. ההגות השמרנית אכן כופרת באבסולוטיות של התבונה האנושית, ומקבלת את העובדה שיש עוד מרכיבים המשליכים על "החיים הטובים". זו דווקא אחת הסיבות שבגינן החשיבה השמרנית מתאימה יותר לתורה: כי אף התורה דורשת מאתנו להכיר במגבלות התבונה, ולהפנים שהחיים הטובים, והטוב האנושי, אינו הטוב הפילוסופי לבדו.

      3. משה אמת ותורתו אמת. אבל חשוב שנבין ונרגיש שהיא גם הטוב, "לטוב לנו כל הימים". אם לא, המתח בין ה"אמת" לבין ה"טוב" יכול להיות הרסני מאד, ובסוף לערער עמוקות את האמת עצמה.

      4. לא הבנתי לגמרי, אבל הטענה שלי היא שנדרשת שפה וכלים, לא שנדרשת תוספת על התורה. כמו בכל דור יצקו את דברי התורה לכלים ושפה של אותה הדור, כך מוטל עלינו.

      5. אכן, נדרש ניסוח. דחוף.

      6. דיבורים יפים, אבל לבד זה לא יקרה. הדגש של המאות האחרונות היה דווקא על העתקת התורה למחוזות רחוקים – עולמות עליונים, ביטול היש, פילוסופיה, למדנות ישיבתית, וכך הלאה. העיסוק הפשוט במוסר אנושי-תורני – די נעדר.

  • ראשית תודה רבה על המאמר, מאד נהניתי למרות שעדיין איני יודע האם אני מסכים עם הכל.

    רק רציתי להעיר בתור בחור ישיבה בנוגע ליחס בין הנוער להוריו ומוריו שלדעתי זה נובע הרבה גם מהצד המבוגר –
    בעולם הישיבות של ימינו (הרבה פעמים) רמי"ם מצפים להבנה ותמיכה מהבחורים, 'משגיחים' לא כ"כ מפחידים אלא מה שנקרא היום 'מקקי"ם' מנסים (ובהרבה מקרים מצליחים) לבנות קשרי ידידות והכלה.

    בקיצור- לא קבלנו תורה מר' שמעון שקופ ולא שמענו שמוע'ס מר' חצק'ל או מהסבא מסלבודקה והיחס שלנו בהתאם – אם לרמי"ם מותר להעלב ולמקקי"ם מותר להתבדח, קצת קשה לדרוש מאתנו כבוד.

  • מאמר נעים ורהוט ישר כח
    אם זאת אבקש להעיר שאפשר והמאמר מבקש לירות חץ ולאחר לסמן את המטרה
    כשהוא שולל בעצם יחס כנה , כלפי מה שנראה כלא מתאים ממלה הצגת הצד השמרני אמורה באופן מלאכותי להרפות את המתח הדיאלקטי "כך הציבור שלנו חושב" אינה תרופה נגד כאב, אפשר בתור צד נגד להעלות טענות שמרניות אם זאת
    לשמור על מערכת השיפוט האישית .וכאן המקום לציין כי התורה לא מבטיחה עולם הרמוני ובהחלט מחיבת את האדם להתלמד לחיות עם מתחים דיאלקטים שברוב המקרים יוצרים סימביוזה חיובית, ומקדמים את האדם לקראת שלמות

  • מאמר מרשים שעוסק בנושא חיוני ביותר. מצאתי לנכון להעיר כי בעוד הר' פפר פרש את הטענות הליברליות באופן בהיר ולוגי בעיקר, טיעונים שפונים אל ההגיון של האדם, שברובו אחיד וע"כ תופס את האנשים ובקלות משכנע ומוצא מקום בליבו של האדם, גם אם חונך בעברו אחרת – הרי שהפתרונות שהוא ממליץ שייכים לרובד הרגשי. גם חלק מהמגיבים טוענים כי השמרנות הוכחה כמביאה לאדם אושר בעיקר בגלל המשפחתיות. גם אם זה נכון אין פה אפשרות של מענה לקושיות המוסר הליברלי, שכן הגיון (וחרות האדם היא יסוד הגיוני ביותר) לעולם עמיד יותר בהתדינות, או ויכוח עיוני; ואם כך לעולם תשאר אצל הנבוך הדת כלא הוגנת,לא צודקת או גרוע מכך פרימיטיווית ולא אנושית.
    הנבוכים שבינינו ע"מ לחיות עם הכאוס הנפשי נוקטם בסופו של דבר באחת משתי הדרכים הבעיתייות המצויות: או אימוץ רדידות פנימית, חיקוי התפיסה השמרנית המוכרת, רוחניות חסרת ביטוי אישי שעלולה להגיע להאללת המנהיג, קנאות העדר אפילו תוך פגיעה בזכויות בסיסיות של האחר, או אטימות פנימית שמביאה אדישות זלזול רוחני ומוסרי והתנהגות אקסטרה ליברלית מופקרת בסתר. והדברים נכתבים ממקום מקצועי עמוק שחקר את הנושא על בשרם של האנשים, תוך נטילת כפפות מוחלטת, ליברליות אם תרצו לקרוא לה כך.

    נראה שהדרך האפשרית להיות דתי ושלם עם עצמך, ולחיות מתוך חדווה וחיבור לערכים הרוחניים של היהודי היא אכן מענה רגשי מלכתחילא. לא תהיה לעולם תשובה הגיונית שתגשר בין הליברליות ההגיונית לבין הדת המבוססת על אמונה, שיושבת על אמונה. אלא שהאמונה הזו חובה עליה להיות אישית, פנימית ופרטית, בכנות מלאה מתוך הנקודות שלך ושלך בלבד. הדרך לגיע שמה היא ארוכה ודורשת לא אחת תקופה של ירידה רוחנית תוך אימוץ ליברליות קיצונית, אבל אז האדם מגיע לנקודה שבה הוא זקוק לאמונה, לרוח האלוקים שתציל אותו מעודף הליברליות שפוגעת במה שהוא באמת רוצה: אהבה, קשר, בטחון, עומק, פנימיות, שאר רוח, נקיות הסתמכות על כח עליון, חיבור לשורשים, ענווה ויכולת לקבל את הבלתי הגיוני כי אני בוחר בזה, ואך ורק משום כך.
    ואזי לא יקשה בעיניו לקים את אורח אמונתו מתוך אהבה וחרות, גם אם הגיונית הליברליות. מנסיון, הנבוכים הנופלים והמוני הנשמות הטהורות אך המגששות בחושך, שלא לדבר על הנשברים נפשית, ברוב רובם של המקרים חווים חסך עצום בעצמאות ובבחירה חופשית, שמביאה את הנפש לריסוק או לבהמיות, שהם היינו הך, נסיון אחרון של הנפש לאזן את האדם שמה לעשות? נברא ע"מ להגיע לבחירה חופשית, וחופשית בלבד.

    תגובות רבות מקיפות וברמה גבוהה שוב ושוב חוטאות לאמת. האדם התבוני והחכם מתקשה מאד לקבל את החלק האינטואיטיבי, היצירתי, הרגשי והחלש שבו, שמנוגד עפ"ר להגיון מכל וכל. ברמה הנמוכה שלו הוא אגואיסטי, עצל, שתלטן ורודני (כמובן גם בדמות תורנית למהדרין); ברמה הגבוהה שלו הוא עניו רגיש פנימי אנושי אוהב תרומי וקודם לכל מוסרי. ברמה הגבוהה הוא זקוק לכח עליון, לצדק ורחמים שיחפפו עליו ויאפשרו לו לצקת במסורת של אבותיו את האינדיוידואל שלו מבלי חרדנות אובססיבית. לקחת את העומק של כל הדורות ולהתקדם הלאה, מתוך חיבור פנימי לרוח שיצר אותו ושקיים עמוק בתוכו, תוך כדי שהוא ותר אותו אדם חכם, ריאלי, מפוקס והגיוני שביכולתו להיות.

    • 1. האמירה שיש שתי דרכים אפשריות, או רדידות פנימית ונספחיה או אטימות הגוררת זלזול מוסרי והתנהגות מופקרת – תמוהה ולפחות טעונה אישוש (משהו יותר מהערה סתמית בנוסח "מקום מקצועי עמוק שחקר את הנושא". נסיון החיים מראה שאמנם קיימות שתי דרכים כאלו, אבל יש נוספות ואיני בטוח שהיקפן קטן יותר.
      2. הפתרון המוצע – ברור שהוא מוזר, מחירו הדתי ללא נשוא וקרוב לוודאי שברוב המקרים אינו יעיל.

  • לצורך הבנת הליברליזם. האם מותר לי לדרוש את המכונית של שכני שאינו מחלל שבת. מפני שהוא לא צריך אותה בשבת. האם הליברליזם מכיר בזכות הפרט להחליט מה לעשות ברכושו , למרות ששימוש מסוים יכול לגרם נזק. איזה נזק מותר לי לגרום , ואיזה נזק אסור לליברלי לגרום.

    • כעקרון, הליברליזם מכבד את זכות הקניין, ואם אתה נוטל את רכבו ללא הסכמתו – אתה גורם לו נזק (אין מדובר בנזקים רק מהסוג שאפשר לכמת בכסף, אלא בפגיעה באוטונומיה).
      אפשר לשאול האם יש כאן מצב של "זה נהנה וזה אינו חסר" (בהנחה שאנחנו לא דנים מהפן הדתי, שנסיעה בשבת היא עבירה) , אבל זו אינה מידה ליברלית אלא מידת חסידים. לקחת את רכבו ללא הסכמתו, חיסרתי מזכות הקניין המלאה שלו ברכבו.

      כלל האצבע הרווח להדרכת התנהגות הוא – נהג כפי שהיית רוצה שכולם ינהגו.
      האם היית רוצה שכל אחד יחליט לקחת את שירצה מרוכש שכנו ללא הסכמתו ורשותו של השכן, רק מתוך ההנחה ששכנו אינו זקוק לו כרגע?

  • לא התעמקתי
    אבל בואו לא נשכח ש"חרדים" זה המצאה של פחות ממאה שנה
    אפילו האמוראים היו עובדים סנדלרים פחחים וכו אז גם הם לא היו חרדים, ותקצר היריעה מלהאריך, ולהוכיח.
    וממתוך נקודת הנחה זו מאמר זה יצטרך להכתב מהתחלה
    גמר חתימה טובה לכל בית ישראל באשר הם

  • תורה שאין עמה דרך ארץ סופה בטלה וגוררת עוון. החרדים הצליחו כל כך עם החומות עד שהסתירו לעצמם את השמש
    ובחושך הרי לא רואים ?

  • יש בעיה שורשית באימוץ האידיאולוגיה השמרנית על ידי החברה החרדית, כמתואר אצל גארי וילס (Wills) במאמרו The Convenient State, מובא בקיצור אצל אסף שגיב ב"הזמן הזה", והיא נובעת מהמסורת של הצדק לעומת המסורת של התיאום.
    "המדינה הצודקת" דבקה באורתודוקסיה ורואה בהחלתם של עקרונות מסוימים את תפקידה העיקרי של המדינה; המסורת השנייה – זו של התיאום, שהיא גם שמרנית במובהק – נסמכת בעיקר על הניסיון ההיסטורי ועל מוסדות פוליטיים ממשיים ונרתעת מטיפוח שאיפות אידיאולוגיות מרחיקות לכת, היא חותרת ליציבות על דרך הקונצנזוס.
    כיום, אין שום סיכוי להנחיל בחברה החרדית את עיקרון התיאום. החברה החרדית בנויה באופן מאוד מהותי על רעיון הצדק האבסולוטי ולא נראה שיש דרך לגשר על הפער הזה, וכפי שמאבחן וילס מדינה אורתודוקסית מתאפיינת באווירה של קיצוניות ואי-סובלנות ומתגלגלת לרוב לצורה של עריצות, כך שעקרונות השמרנות החותרת ליציבות לא יצליחו להתנחל בקרב הציבור החרדי.

  • א. היום המצב כמו שאתה טוען בהחלט השתנה.
    לא רק בסגנון המוזיקה אלא בהחלט גם בשיח, בידע, ובצורת החשיבה.
    אם תיקח את הקבוצה המקבילה, שעליה דיברת כמה שנים קדימה, היית מקבל דיון סוער ואקטיבי במיוחד גם בדיבורים על נישואין חד-מיניים.
    ב. ההשתלבות החרדית היא לא דבר חדש, לא מזמן (שנתיים), ישראל זכתה באירוויזיון, בישיבת חברון פרצה סערה לאחר שבחורים חגגו את הניצחון, דיברתי אז עם בוגר הישיבה שסיפר לי שגם לפני 25 שנה בחורים חגגו את הניצחון הישראלי, רק שאז אף אחד לא הזדעזע כי גם בבתים כנראה לא שררה אווירת דיכאון… מה שהשתנה זה שפשוט חזרנו למקורות, הבעיה שזה נעשה באופן עצמאי לא בריא ובעיקר בלי פילטרים.
    ג. מה שבאמת השתנה בשנים האחרונות זה דווקא הנגישות, אני יודע שיש הרבה שיחלקו עליי, אבל ההתבדלות החרדית נעשתה בעיקר מתוך הכרח, כי אין שום תשובה חמרית מספקת לשום דת להציע לשפע המערבי, וגם לא תהיה, כי פה בדיוק הבעיה, שהמלחמה היא לא בין אידיאות אלא דווקא בין החומר לגוף.
    ד. ליברליזם הוא העדפה של האינוודואל על פני האידיאולוגיה, למרות שזה נשמע מאד "סגור" להגדיר את זה בצורה כזו, המציאות שתמיד האינדוודואל לא פיתח לעצמו לאומיות, אתוס, ואפילו דעה מגובשת, והציבור הלא ליברלי כן, לכן הנגישות תהיה בעיה אמתית לשמור על החברה החרדית כחברה, כי אם לכולם אכפת רק מעצמם גם הציבור החרדי יהפוך לפחות דתי, חינוך יהיה פתרון יעיל אבל בעיקר נצטרך לתת יותר גשמיות, גם הצורה היותר חוויתית של היהדות והלא פחות שכליות, כמו שרואים יותר אולי בחו"ל, אולי בישיבות ל"נושרים", שאגב, שם התופעה נמצאת בפרונט של בחורים מוכשרים, חכמים, ללא בעיות רגשיות, לימודיות, ועדיין לא מתחברים לקונספט הישיבתי הקלאסי. פשוט מחשיפה לא בריאה לכל הידע וכו'.

  • דברים להבהרה;
    א. התורה עצמה דוגלת בסוג של סגירות ודיקטטורה אתן דוגמא פרשיות שלמות בתורה עוסקות במעמד עבד (עברי או כנעני) דבר שכיום לא שייך התורה לא שוללת להשתעבד בגוי רק ביהודי התפיסה התורנית היא שהגויים נועדו לשרת אותנו היהודים כדי שנוכל ללמוד את התורה וכמובן ללא תמורה כלשהי.
    בד בבד התורה עצמה נותנת הקלות אדון שפגע בעבדו באחד מ-24 ראשי איברים חייב לשחררו, אשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא (אם כי היא עדיין רשאית לקיים אותם),יש מושג של נאנס ולא עשאה (קיום מצווה) אבל ככלל אין כזה דבר חופש בתורה למרות זאת מותר להקל או להחמיר בשאלות הלכתיות לאחר עיון יסודי ומעמיק
    כללו של דבר היהדות דוגלת בביטול עצמי מוחלט אבל נותנת אי אילו הקלות בעניין.
    ב. נאתגר אותך ברמה האישית האם אתה כאדם ללא קשר לתורה רואה בעיה בנישואין חד מיניים? מה הפסול בכך ששני גברים יחיו ביחד ברמה של בעל ואשה? יותר מזה מטרת הנישואין היא כדי להמשיך את קיום האנושות יתירה מזה אסור בכלל להסתכל על אשה או להנות ממנה בדרך כזו או אחרת ללא קשר נישואין
    מה שאין כן לגבי גברים (מותר לי להסתכל על בן מיני לדבר איתו לצחוק איתו אפילו לחבק ולנשק אותו מותר רק מעשה בעילה אסור)
    ג. ההשקפה החרדית איננה מבוססת דיה וזו הסיבה לסתירות שבין התורה לליברליזם.

  • אהבתי את המאמר ואת התגובות לו. בתור חילוני (ואטאיסט) היתה חסרה לי החשיפה לדיון על מהות ההתנגשות בין ערכי הדת (ואורח החיים הדתי) לאורח החיים המודרני והרב תרבותי מנקודה של דיון ולא התעמתות, ומנתוח מעמדה של ידע ועמדה מגובשת בניגוד לוויכוח שמבוסס על בורות ולעומתיות.
    אני כנראה מחוייב עקב התהליכים המחשבתיים שנוצקו בי ועקב הערכים שעומדים לרגלי להגיע למסקנה שונה מכותב המאמר: בהכירנו את נכונות הטיעון הליברלי (הקלאסי) כפי שהסביר הרב פפר- מעצם זה שהיהדות לא הייתה מסוגלת להתקיים בסביבה אחרת במחוזות אחרים אנחנו לא יכולים להמנע מלדול, שאלה האם התנגשות הערכית בין עקרונות אלו לחלק מעקרונות היהדות מלמדת שעלנו לתקן את היהדות ולהביאה לנקודה מוסרית חזקה יותר. שכן, אם החשש הוא שבעימות רעיוני עם תפישות אחרות לא נוכל להסביר מדוע הטיעון הדתי האורטודוקסי הוא המוסרי, הרי שהתשובה לא יכולה להיות להמנע מהטיעון, אלא או למצוא את הכלים והטיעונים להוכחת דרך זו או במסקנה לשנותה. אני לא מחזיק בידע מספק לתת דוגמה אפקטיבית משל עצמי שמקורה ביהדות, אולם גם לפי המאמר מעלה, ישנם ביהדות זרמים שונים ודיעות שונות לגבי חלק גדול מהערכים והעקרונות שעומדים למבחן. יתרה מכך, גם דעת המנהיגות החרדית והנוהג המקובל לא שרדו ללא שינוי במהלך השנים ועברו התאמות על מנת להפוך אותם לחסינות יותר משבר על ידי הסרת כללים שהוכרו כלא מוסריים (עונשי סקילה מכל הצורות למשל).

  • שמרנות היא עמדה שיוצאת תמיד נפסדת היסטורית, לא משנה כמה הגנות מוסריות היא מציבה.

  • יוסף רז הובא כדוגמה לסכנה? Seriously?
    רז דוגל בעובדה שלאוטונומיה יש ערך כל עוד היא מתועלת לחיוב, וכי לאוטונומיה המתועלת לשלילה יש ערך שלילי. במענה לתגובות הוא כנראה עידן מעט את דעתו וחילק אותה למקרים. הוא לא הסכנה המדוברת.

    כבוד הרב מוזמן ליצור קשר ואחדד לו את הדברים. המאמר כתוב נהדר וחבל שיהיו אי דיוקים כאלה.

    • לא טענתי שרז הוא הסכנה, סך הכל הבאתי את דבריו בתור הגדרה יפה לעיקרון האוטונומיה, למרות שיש הגדרות קצת שונות משלו.

  • גם הטענה שהטוב והרע הליברליזם נעים בערבוביה אינה נכונה. אשמח לפניה של הרב- 0549983560

  • במחילה מכבודו להבנתי מייסד הליברליזם היה פרעה . ההמשך שלו היה קאנט. .
    הבסיס של ליברליזם הוא אני עשיתי את עצמי. והיות ואני בראתי את עצמי יש לי אוטונומיה מוחלטת . יש לי זכויות בתור מי שברא את עצמו . יש לי דעה משלי . חיים משלי .
    קאנט המשיך את ההבנה הזאת והפך חלק מהאדם לאלוקים . דבר שהוא אפריורי . ( דרך אגב הבסיס לנאציזים היה פילוסופיה של קאנט ראה מאמרו המבריק של פרופסור זאב בכלר).
    זה הסיבה שפרעה ומצרים היו בשער החמישים של הטומאה . כי במקום שלא קיים הקב"ה הוא מקום הטומאה המוחלטת . זה הבסיס גם לאומנות המודרנית . אני הקב"ה ואתה צריך לפרש את מה שיצרתי . ולכן הליברליזם הוא לחלוטין דת . וכך אתה רואה את ההתנהגות של הליברליזם כאשר הדעות שלהם מתנגשות מול הדת היהודית . כאשר אתה יורד לעומק הפילוסופיה הליברלית אתה מבין שאתה מגיע לתוהו ובהו לריק האינסופי של הקיום האנושי . . כאשר אנשים יפנימו את זה אז הליברליזם לא יכול להוות איום על יהודי . השמרנות היא יותר טריקית ולכן לדעתי יותר מסוכנת וקשה יותר להשמר מפניה כי היא פחות מאיימת.

  • מאמר יפה מאוד.
    היסטורית, קשה לי לקבל שהשמרנות היא התשובה החרדית אחרי 3 אלף שנה של הגות וספרות.
    המציאות מוכיחה, שמיסדי הרפורמה היו שמרנים כמו מנדלסון, ששמר מצוות עד יומו האחרון, והתנועה הקוסרבטיבית הגדולה בארה"ב שסולדת מהרפורמה המהפכנית, אבל שמה מוקע ומוכתם למרות השם ה"שמרני" שאימצה לעצמה. וכבר הגיבו בקשר לרש"ר ולדתיים-הלאומיים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל