צריך עיון > סדר עיון > סכנת הליברליזם ושברה > בין ליברליזם לפרוגרסיביזם

בין ליברליזם לפרוגרסיביזם

מאמר תגובה ל"סכנת הליברליזם ושברה"

koppel-96
משה קופל פרופסור במחלקה למדעי המחשב בבר-אילן ומייסד פורום קהלת

הגישה הפוליטית של הליברליזם הקלאסי טובה ליהדות; מה שמסוכן עבורה הוא המשיכה לפרוגרסיביזם הליברלי. אלא שבמקרה החרדי, סכנה זו אינה נובעת מהעדר משנה שמרנית אלא מסיבות פנימיות, הדורשות בדק בית וחשבון נפש מעמיק.

כ"ה אלול תש"פ

במאמרו "סכנת הליברליזם ושברה" מעלה הרב יהושע פפר חשש מפני חדירת ערכים 'ליברליים' בעייתיים אל תוך המחנה החרדי, ומציע חינוך להגות שמרנית בתור תרופה לכך – לכל הפחות תרופה חלקית. בתור שמרן מושבע ועומד מהר סיני, אני חייב להסכים. עם זאת, ארצה במילים ספורות לחדד את הבעיה ולשפוך מעט מים קרים על הפתרון המוצע.

אעמוד קודם כל על משמעותם המדויקת של המונחים שבהם משתמש הרב פפר, לא מתוך קפדנות דידקטית, אלא מכיוון שלהלן נראה שזהו המפתח להבנת מהות העניין.

 

בין פוליטיקה ליברלית לערכים פרוגרסיביים

המונח "ליברליזם" מתייחס, לכל הדעות, לדוקטרינה שלפיה המדינה אינה מפריעה לאזרחיה להגדיר לעצמם את החיים הטובים והראויים, ומאפשרת להם לממש אותם כל עוד אינם מונעים מאחרים לעשות אותו דבר. באופן די לא נוח, בארה"ב (אבל לא באנגליה) המונח "ליברליזם" כולל גם סל של ערכים פרוגרסיביים המנוגדים למסורות של קהילות דתיות למיניהן. מכיוון שאין קשר אינהרנטי בין הדוקטרינה הליברלית הקלאסית לבין ערכים אלה אלא שיתוף השם בלבד, אקרא לראשון "ליברליזם קלאסי" ולשני "פרוגרסיביזם".

הוגי הליברליזם הקלאסי, מג'ון לוק ועד ג׳ון סטיוארט מיל, תמכו באוטונומיה של היחיד דווקא על מנת לאפשר לקהילות דתיות וולונטריות לשגשג. פרוגרסיבים, לעומתם, נאבקים לעתים קרובות בשם האוטונומיה גם נגד ביטויים וולונטריים של הדת

המשותף בין הליברליזם הקלאסי והפרוגרסיביזם – והסיבה לשיתוף השם – הוא המשקל הגדול הניתן לאוטונומיה של היחיד. אולם הוגי הליברליזם הקלאסי, מג'ון לוק ועד ג׳ון סטיוארט מיל, תמכו באוטונומיה של היחיד דווקא על מנת לאפשר לקהילות דתיות וולונטריות לשגשג. פרוגרסיבים, לעומתם, נאבקים לעתים קרובות בשם האוטונומיה גם נגד ביטויים וולונטריים של הדת. מתברר שברגע שיחידים מנצלים את האוטונומיה שלהם למטרות השתייכות לקהילות מסורתיות וקיום אורח חיים מסורתי, יש פרוגרסיבים שינסו לחתור תחתם בשם ערכים הנעלים יותר מהחירות.

ההפרדה המגדרית היא דוגמא טובה לכך. ליברל קלאסי לא יעלה על דעתו להתערב בבחירה של קהילה להנהיג הפרדה מגדרית באירועים קהילתיים. עקרון האוטונומיה מחייב את הליברל הקלאסי לכבד את הבחירות המוסריות החופשיות של הפרט ושל הקהילה, ומונע ממנו לנצל את חוקי המדינה כדי להתערב בהן. בניגוד אליו, הרבה פרוגרסיבים לא יהססו לנצל את עקרון השוויון כדי לצמצם את חופש הבחירה במקרים כגון אלה.

שמרנות ערכית כשמה כן היא. היא מקדשת מסורות ונזהרת משינויים מהפכניים יזומים. היא נותנת משקל גדול לדעתם של זקנים וחכמים נושאי המסורת, והיא מכבדת מגבלות מסורתיות על מגוון תחומי חיים, מהתפריט המותר לאכילה ועד לבני הזוג הבאים בחשבון. הפרוגרסיביות נוקטת גישה הפוכה בדיוק

בהתאמה, גם הביטוי "שמרנות" מתייחס לשתי תופעות ראויות להבחנה: שמרנות פוליטית ושמרנות ערכית. במקביל לדוקטרינה הפוליטית של ליברליזם קלאסי, ישנה דוקטרינה פוליטית שמרנית. לפי דוקטרינה זו, אם המדינה נאלצת להתערב בעניינים הקשורים למוסר ציבורי, היא תעשה זאת מתוך כבוד למסורות ערכיות מנוסות ובדוקות. ניתן לכנות דוקטרינה זו "שמרנות פוליטית". כמו כן, במקביל לערכים הפרוגרסיביים, יש ערכים שמרניים התומכים באורח חיים מסורתי, שניתן לכנותם "שמרנות ערכית". לצורך ענייננו, ההבדלים בין ליברליזם קלאסי לבין שמרנות פוליטית אינם חשובים במיוחד. הדיון של הרב פפר אינו מתייחס להבדלים אלו, ואינו מציע אלטרנטיבה שמרנית לפוליטיקה הליברלית. לעומת זה, ההבדלים בין ערכים פרוגרסיביים לבין ערכים שמרניים חשובים מאד, ושם מוקד הדיון שלנו.

 

מה רע בליברליזם והאם אנחנו זקוקים לשמרנות?

נחזור עתה לחששותיו של הרב פפר מפני ה"ליברליזם", ולקריאתו לחנך לשמרנות. אם הכוונה היא לליברליזם קלאסי, לטעמי כלל אין מה לחשוש; להיפך, יש לנו רק מה להרוויח ממנו. אולם אם הכוונה היא לפרוגרסיביזם, ההעדפה שלנו לשמרנות ערכית נראית לי כל כך מובנת מאליה שעצם החשש של הרב פפר צריך להדאיג אותנו.

אפרט בכמה מילים את כוונתי לגבי שתי הקביעות הללו.

אמת, לעתים רחוקות שפר מזלנו וערכי המדינה שבה אנו שוהים דומים במקצת לערכינו, ונדמה לנו שטוב וראוי שיאכפו אותם על הציבור הרחב. אלא שכאשר הרוח נושבת לכיוון אחר, אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב לא נוח בעליל. לפעמים זה בא מימין נוצרי הרוצה לכפות עלינו, למשל, לשבות ביום המנוחה שלו (ואין צורך להרחיק עדות עד לימי האינקוויזיציה), ולפעמים משמאל רדיקלי המבקש לכפות עלינו, למשל, לחתן זוגות חד-מיניים וכיוצא בזה. בשורה תחתונה, ניצול כוח המדינה לקידום ערכים הקרובים ללבנו עשוי לשרת את האינטרסים שלנו לטווח ארוך, אך ורק אם יש רוב יציב התומך בערכים שלנו, או אם אנחנו מאמינים, מסיבות תאולוגיות (כגון אלו המאפיינות חלק מחסידי הרב קוק זצ"ל), שמובטחת תמיכה כזאת בעתיד הקרוב. אולם, כל עוד אנחנו בעמדת מיעוט, אין ספק שמבחינה מעשית יש לנו רק מה להרוויח מהליברליזם הקלאסי.

במישור הערכי, ערכי השמרנות אינם אלא ערכי היהדות עצמה, לפחות בכל הקשור ליחס למסורת. "שמרנות ערכית" כשמה כן היא. היא מקדשת מסורות ונזהרת משינויים מהפכניים יזומים. היא נותנת משקל גדול לדעתם של זקנים וחכמים נושאי המסורת, והיא מכבדת מגבלות מסורתיות על מגוון תחומי חיים, מהתפריט המותר לאכילה ועד לבני הזוג הבאים בחשבון. הפרוגרסיביות נוקטת גישה הפוכה בדיוק. וכי יש ספק עם איזו שיטה אנחנו אמורים להזדהות ולאור אילו ערכים אנו אמורים להתחנך?

שמרנים בסך הכל מהללים שמירת מסורת, מצרך מוכר במחוזותינו. הטענאיה שהחברה החרדית זקוקה לחינוך לשמרנות שקולה לטענה שהחברה החרדית סובלת מחוסר מודעות לחשיבות שמירת המסורת. היש בן אדם סביר שחושב כך?

נשאלות השאלות, אם כן, אילו אתגרים ערכיים נתחדשו עכשו המאלצים אותנו פתאום לחפש כלים חדשים להתמודדות אתם, ולמה אנחנו נזקקים להוגים שמרנים נוצרים כדי להגן על רעיונות שהם ממילא מיסודות היהדות?

התשובה היא, כפי שמציין הרב פפר, שרעיונות פרוגרסיביים מסוימים – בעיקר גרסאות ספציפיות של אינדיבידואליזם ושוויון – נהיו כל כך מובנים מאליהם בתרבות הכללית, עד שהם משפיעים על כולנו מבלי שנהיה אפילו מודעים לכך. הם פשוט נמצאים באוויר שאנחנו נושמים. ההגות השמרנית מציפה את ההנחות הפרוגרסיביות העומדות ביסוד התרבות הכללית, וקוראת עליהן תגר.

ברור אם כן שההעמקה בהגות השמרנית תעזור לנו, לפחות במידה מסוימת. היא מספקת שפה ותובנות המאפשרות שיח עם ידידים שאינם מיושבי בית המדרש, וכמו כן עם בני-פלוגתא בבחינת "דע מה שתשיב". חשוב מכך, קריאה בספרות השמרנית עוזרת לאלו המזהים את כל הנוצץ בעולם הגדול עם הפרוגרסיביזם. היכרות עם כותבים כמו אדמונד ברק ואלכסיס דה טוקוויל עשויה להרחיב את אופקיהם לטובה.

אולם, יש לי חשש שבמקרה שלנו כל זה לא יפתור את הבעיה האמתית. הרי בסופו של דבר, הגות שמרנית ערכית, בניגוד לפוליטית, בנויה על רעיונות המוכרים היטב לכל מי שחי בסביבה של תורה ומצוות. החידוש הוא בעיקר בהצגת הרעיונות בדרך בהירה ומסודרת, ובעצם העובדה שהרעיונות באים מבחוץ. כאמור, אלה דברים שלא ניתן לזלזל בהם. אולם בשורה התחתונה, שמרנים בסך הכל מהללים את שמירת המסורת – מצרך מוכר במחוזותינו. הטענה שהחברה החרדית זקוקה לחינוך לשמרנות שקולה לטענה שהחברה החרדית סובלת מחוסר מודעות לחשיבות שמירת המסורת. היש בן אדם סביר שחושב כך?

 

מה מסביר את המשיכה לפרוגרסיביות?

כאמור, חינוך לשמרנות ערכית מאפשר למתג את המסורתיות החרדית בצורה נוחה עבור מי שצריך להגן על המסורת בפני אנשים שאינם מסורתיים, או עבור מי שמסתנוור מהפרוגרסיביזם המושל בכיפה בעולם הגדול. מנגד, שאלתי היא אם חרדי מצוי מתאים לקטגוריות אלו. אדם ששמע אלף דרשות ושיחות על השקפה ועל דעת תורה, ינק עם חלב אמו את חשיבות שמירת המסורת, ובכל זאת נמשך לכיוונים אחרים – האם ברק וטוקוויל הם שישכנעו אותו ששמירת המסורת כן חשובה? אז אולי במקום לעסוק במיתוג, אנחנו צריכים לשאול מדוע זה קורה – מדוע אנשים שגדלו על כך ששמירת המסורת היא הערך החשוב מכל, מוצאים עצמם נמשכים לפרוגרסיביזם?

כפי שמציין הרב פפר, בעבר היה אפשר לשמור על מונופול על ידי איסורים, חרמות וקונמות, ושליטה בערוצי תקשורת. כיום הדבר כבר בלתי אפשרי, כי החומר נגיש מדי. התפתחות זו לבדה מסבירה חלק גדול מההתעוררות הבעייתית המדאיגה את הרב פפר. אבל מוצר טוב אינו זקוק למונופול כדי להצליח: למה, אם כן, בניה ובנותיה של "משפחה חרדית-ליטאית קלאסית", בביטויו של הרב פפר, ילכו לרעות בשדות זרים? האם באמת רק הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם החרדי אל התרבות הכללית (כפי שעולה מתגובתו של הרב נכטילר למאמרו של הרב פפר)?

אם הציבור חש שגורמים עלומים המליכו עליהם רבנים שאינם ראויים למעמדם; או שגבולות התרבות המותרת צרים עליהם; או שכל מיני עסקנים מטילים אימה, לא בהכרח לשם שמים; או שהיחס המקובל למוסדות המדינה אינו משקף את המציאות באופן הוגן – וכל זה בשם המסורת – אזי אפילו משפחות חרדיות-ליטאיות קלאסיות יחפשו את החסר להן במקומות אחרים

בסופו של דבר, כל עסק מצליח לומד שכדי לשמור על הקליינטים שלו לא יספיקו מכסי מגן מונופוליסטיים או מיתוג נוצץ לקידום מכירות. לפעמים צריך להיות קשוב למשובים המאותתים שהמוצר טעון שיפור. אם הציבור חש שגורמים עלומים המליכו עליו רבנים שאינם ראויים למעמדם; או שגבולות התרבות המותרת צרים עליו; או שכל מיני עסקנים מטילים אימה, לא בהכרח לשם שמים; או שהיחס המקובל למוסדות המדינה אינו משקף את המציאות באופן הוגן – וכל זה בשם המסורת – אזי אפילו משפחות חרדיות-ליטאיות קלאסיות יחפשו את החסר להן במקומות אחרים. הן אפילו עלולות להעביר בוואטסאפ המשפחתי "להיטים עכשוויים של אמנים ישראלים שמקום מושבם ומקורות יניקתם רחוקים למדי מהחברה החרדית" (ישי ריבו ר"ל! אוי לאוזניים שכך שומעות), ומן הסתם אף גרוע מזה.

כללו של דבר, אצל חרדים רבים אין הפזילה אל הפרוגרסיביות נובעת ממחסור בהגות שמרנית, אלא משמץ שדבק, בעיניהם, בערך שמירת המסורת. כנגד כתם זה, שום ציטוט מאדמונד ברק לא יעזור, ולא יציל את נשמותיהם הטהורות.

5 תגובות על “בין ליברליזם לפרוגרסיביזם

  • תודה על מאמר מקסים, ביטוי מדויק לסיבות המובילות לשינוי.

  • מדברי הכותב (בפיקה האחרונה המתמצתת או הנושא הזה) עולה כי הסיבה העיקרית לנטישת הדת בציבור החרדי היא סיבה סוציולוגית. חוסר צדק (רבנים ועסקנים גרועים), גבולות תרבותים וכדו' המכתימים את המסורת. עולה כי אם נבחר את הרש"י ורמב"ם (העכשוויים, אם יש כאלו) לרבנים ועסקנים צחי כפיים ונספק להם שירים שחתום עליהם יהודי הלבוש כמו הש"ך ובהברה חסידית נפתור את הבעיה.
    חושבני שקביעה זו רחוקה מלהיות מדוייקת. האם הנושא נבדק ברצינות?
    ממה שאני מכיר (וזה אינו בהכרח מדגם מייצג) מה שנזכר כאן (https://www.srugim.co.il/165178-%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA ) רלוונטי גם בציבור החרדי.

  • מעניין, אבל עדיין נראה שיש חרדים שמה שקוסם להם אצל הפרוגרסיבים זה הניסוח המודרני והרציונלי של העקרונות, וכן יכולים למצוא מענה ב"הגות שמרנית" בבחינת דע מה שתשיב לעצמך…

  • מאמר מקסים ואמיתי כ"כ!!
    הצגת תמונת מצב מציאותית וכואבת, השאלה היא- מה אפשר לעשות כדי להביא לשינוי?? כיצד צועדים ומצעידים את החברה שלנו למקום טוב יותר??

  • אוי איזה מאמרים יפי נפש, גם לחרדים מגיע..
    ולגופו של עניין: אין בין חרדיות לדת שום קשר התנהגות שבטית מסורתית קלאסית

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל