בשבח האמונה הפשוטה

מאמר תגובה ל"סכנת הליברליזם ושברה"

-
הרב נועם פלאי

במקום לנהל דיאלוג עם העולם החילוני-ליברלי, מוטב שנזכור שאנו עוסקים בדבר בעל משמעויות אחרות לגמרי – ודווקא עובדה זו אמורה לגרום לנו להתעסק פחות בשאלות הגותיות ולהתמקד יותר באמונה הפשוטה ובפרקטיקה של קיום תורה ומצוות.

כ"א אלול תש"פ

האם דורשים אתם, שהכרה הנוגעת לכל בני האדם תפליג מעל לשכל הרגיל ותתגלה לכם על ידי פילוסופים בלבד? מה שאתם מגנים הוא דווקא האישור הטוב ביותר על נכונותן של הטענות שעד עתה.[1]

***

"העולם נמצא בצומת קריטי; זה כמעט כמו מגפה".

לפני קצת יותר משנה, בטרם התלוותה למילה "מגפה" הקונוטציה שיש לה כיום, נאמר משפט זה על ידי פרופ' ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001 ואחד הכלכלנים הנודעים בעולם. שטיגליץ אמר את הדברים בראיון שהעניק לעיתון גלובס לרגל הוצאת ספרו.[2]

הטענה הבסיסית של הספר נוגעת לכשלי השוק החופשי המודרני, ולא לענייננו. מה שכן נוגע לדיון שבו אנו עוסקים הוא הדחיפות הנלווית לדבריו של שטיגליץ, בגלל מה שנראה לו תנועה רחבה של אנטי-נאורות ההולכת ומכרסמת ביסודותיהן של מדינות דמוקרטיות רבות, ובפרט ארה"ב. האנטי-נאורים – מעין בבואה מודרנית ל"אנטי-כריסטוס" הנוצרי – מציבים את העולם בצומת קריטי, לדבריו, ומנסים להחזיר את העולם 250 שנה לאחור. קווי המאבק, על פי שטיגליץ, הם פשוטים: בצד אחד של הצומת עומדים אנשי התבונה, ובצד השני נמצאים הסכלים, המכחישים את עליונות התבונה ומסרבים לציית לתכתיביה.

תמונת עולם זו שונה למדי מזו שמתאר הרב פפר במאמרו: בניגוד לשטיגליץ, הרב פפר אינו מחלק את העולם לפקחים ולסכלים, אלא מדבר על מאבק בין תפיסות עולם ערכיות שונות, שאנו נמצאים בעיצומו. הבעיה לדידו היא שאנו איננו ערים דיינו למאבק זה, ומתוך כך מושגים שמקורם בהגות הליברלית עלולים להיטמע בקרבנו מבלי דעת. במצב זה, אומר הרב פפר, לא ניתן לפתח הזדהות מספקת עם יסודות האמונה ועם עולם הערכים התורני מבלי לעצב תפיסת עולם אינטלקטואלית חליפית.

האם אין כל פער בין התבונה האנושית למצוות התורה? האם אדם שאינו יודע לנסח את עולמו המוסרי בשפה 'חילונית' אכן לוקה במה שהוא מכנה "דיסוננס קוגניטיבי"?

הנחת היסוד העומדת בבסיס טענת הרב פפר כופרת בחלוקה של שטיגליץ. היא מניחה שאין הבדל מהותי בינינו לבין העולם החילוני ביחס לתבונה האנושית, ולכן ניתן לנסח את הערכים שלנו באופן תבוני ולהתחרות במוסר החילוני באותו מגרש. אך האם אנו אכן פועלים באותו מישור? האם אין כל פער בין התבונה האנושית למצוות התורה? האם אדם שאינו יודע לנסח את עולמו המוסרי בשפה 'חילונית' אכן לוקה במה שהוא מכנה "דיסוננס קוגניטיבי"?

דוגמא לתפיסה אחרת אנו מוצאים בדבריו הידועים של רבי יוסף "החסיד" יעבץ, ממגורשי ספרד. בספרו "אור החיים", כותב החסיד יעבץ כי האנשים הפשוטים הצליחו להתמודד עם נסיונות האמונה בתקופת גירוש ספרד בהצלחה מרובה יותר מן החכמים שעסקו בפילוסופיה: "ורוב המתפארים בחכמה ובמעשים טובים כולם המירו את כבודם ביום מר, והנשים ועמי הארץ מסרו נפשם וממונם על קדושת בוראם".[3]

החסיד יעבץ נוגע כאן בתפקיד שממלאת התבונה בביסוס ההזדהות שלנו עם קיום התורה והמצוות. הוא מצביע על כך שדווקא אותם אנשים שניסו ליישב כל העת את אותו "דיסוננס קוגניטיבי" שבין המוסר התורני לתבונה, לא עמדו בניסיון ביום פקודה. החסיד יעבץ אינו מבקש להסיק מעובדה זו ש"בערות היא כח", או בניסוח עממי יותר: "אין שכל, אין דאגות". הוא כן מצביע על כך שהמוסר התורני אינו עשוי בהכרח מאותו חומר שממנו יצוקה התבונה האנושית. הפניית משאבינו האינטלקטואליים להגנה על חיי התורה באמצעות התבונה, משום כך, לא תניב בהכרח את הפרי המבוקש, ויתכן אף שתביא למפח נפש. בדברים הבאים ננסה לעמוד מעט על נקודה זו.

 

תבונה ואמונה

קיים הבדל גדול בין האתגרים האינטלקטואליים שעמדו בפני יהודי אנדלוסיה – בתחילה המוסלמית, ואחר כך הנוצרית – לבין אלו העומדים בפנינו היום. אולם לפחות בשאלת המקום הראוי לתבונה נראה שאין חדש תחת השמש, אלא מדובר בסך הכל בהתחזקותה של מגמה. הנאורות הדגישה את עליונותה של התבונה – עליונות שבאה לידי ביטוי בכך שאינה מסוגלת לרחוש כבוד לכל מי שאיננו סר למשמעתה. גישה זו קיבלה ביטוי יפה בדבריו של עמנואל קאנט בהקדמתו הראשונה לבקרת התבונה הטהורה:

תקופתנו היא, לעצמו של דבר, תקופה של בקרת, שמן המוכרח הוא שהכל יכנעו לה. הדת, על ידי הוד קדושתה, והתחיקה, על ידי הוד רוממותה, מבקשות לרוב להישמט ממנה, אולם בזה הן מעלות על עצמן חשד שיש לו על מה להישען, ואינן יכולות לתבוע לעצמן כבוד כזה, שאין התבונה מזכה בו אלא את העשוי לעמוד בפני בקורתה הגלויה והחפשית.[4]

לפחות בהתחלה, רוח מרדנית זו שאפפה את אירופה בתחילת המאה השש-עשרה תקפה בעיקר את מוסדות המדע הישן; הסיפור על פרצלסוס[5] השורף את הקנון של אבן סינא לעיני תלמידיו הפך להיות אחד מסמליה של המהפכה המדעית. לעומת זאת, היא היתה שמרנית בהרבה בנוגע לסוגיות ערכיות. אמנם, כבר בעת ההיא היו הוגי דעות שהעמידו את יסודות ההומניזם המודרני וניסו לייסד מערכת ערכים שונה משל התפיסה הדתית הרווחת בזמנם; ביניהם ניתן למנות את פרנציסקו דה ויטוריה (1543-1483) וג'ובאני פיקו דלה מירנדולה (1494-1433). עם זאת, הוגים אלה לא ראו בתבונה האנושית מקור המוסר, אלא כלי שבאמצעותו ניתן להשתמש על מנת לפרש כראוי את כתבי הקודש. דה ויטוריה, שהעמיד את היסודות למשפט הבינלאומי המודרני ולתפיסות של "צדק טבעי", סבר כי שאלות ערכים צריכות להיות עניינם של אנשי דת, ולא של משפטנים.[6] אמנם, ככל שהתרחבו סמכויות התבונה, כך הלכה והתרופפה אחיזתה בדת.

החילוניות של השיח הציבורי אינה אתאיזם אלא המלכת התבונה הארצית על הדת. אדם עשוי להאמין במציאותו של השם יתברך ובאמיתות התורה, ועדיין לסבור שלא ראוי להשמיע טיעונים דתיים בשיח הציבורי

עד ימינו הספיקה התבונה האנושית של הנאורות החילוניות לדחוק לחלוטין את רגליה של הדת. לתבונה החילונית שליטה מוחלטת בימינו בשיח הציבורי על ערכים. אין כמעט איש ציבור המכבד את עצמו שיעז להשמיע טיעון דתי בדיון ציבורי-ערכי. גם ההגנה על שמירת הדת משתמשת בטענות חילוניות-תבוניות.

החילוניות של השיח הציבורי אינה אתאיזם אלא המלכת התבונה הארצית על הדת. אדם יכול להאמין במציאותו של השם יתברך ובאמיתות התורה, ועדיין לסבור שלא ראוי להשמיע טיעונים דתיים בשיח הציבורי. החילוניות מתבטאת בעצם ייחוס קיום עצמאי לעולם הטבע, מבלי להזדקק לנוכחות עליונה יותר שתנהיג אותו. משמעות החילוניות היא ניתוק של הנוכחות האלוקית מן העולם, ולא כפירה בעצם קיומו של הקב"ה או אי-ציות פרטי למצוות התורה.

בהגיבנו על האתגרים שמעמידה החילוניות כנגד התורה, חשוב להיזהר מכניעה לדוגמה החילונית ומקבלת כללי המשחק שהיא מנסה להכתיב. עצם העמדתה של התבונה הארצית במקום מרכזי עלולה להיות צידוד בחילוניות, חלילה.

 

כפירה במלכות ה'

ניסוח לחילוניות של דורנו ניתן למצוא בדברי רמח"ל בספרו "דעת תבונות". מבין חמש הדעות של כפירה בהשם יתברך שהוא מונה בספרו, הקרובה ביותר לתאר את תופעת החילוניות הרווחת היום היא הדעה שכנראה היתה הנפוצה ביותר גם בזמנו, שכן הוא מכנה אותה "דעת המון האנשים":

הדעת השלישי היא דעת המון האנשים, שחושבים שדברי העולם הזה הולכים לפי חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים, והשתדלותם וחריצותם הוא המועיל, ועצלותם הוא המזיק, כענין (דברים ח, יז): "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". עוד אמרו, הכל תלוי במזל, ומקרה אחד לכל, ואין כאן אלא הדרך הטבעי, לא יותר, אם להטיב אם להרע.[7]

בניגוד לדעות האחרות שמנה רמח"ל באותו הקטע, עיקרה של דעה זו אינו נעוץ בטעות עיונית בעלת עומק כלשהו; זוהי דעת "המון אנשים" החיים את חיי היום-יום שלהם מתוך נתק מוחלט מן הבורא. נתק זה עשוי לבוא לידי ביטוי בשני אופנים סותרים: לחלק מן האנשים הוא יגרום להאמין ביכולתם לשלוט בגורלם בצורה בלעדית ("כוחי ועוצם ידי"), ואילו אחרים יפלו ממנו לסבילות מוחלטת ("הכל תלוי במזל").[8]

האדם איננו מתקיים אך ורק בעולם הטבע התחתון; הוא מקיים מערכת יחסים רציפה עם הקב"ה שנמצא מעל הטבע. ככל שייטיב את מעשיו, כך תבוא מערכת יחסים זו לידי ביטוי בצורה גלויה יותר בעולם הטבע

מדובר בטעות שבאה לידי ביטוי מעשי בחיי היום-יום. האנשים הללו פשוט אינם מאמינים שישנו קשר של גמול בין ההתנהגות המוסרית ומערכת הערכים שלהם לבין ההתנהלות של העולם בפועל. יתכן שמדובר באנשים המקפידים על שמירת תורה ומצוות. כמו כן, יתכן שהם אף מאמינים שהתנהגות ראויה משתלמת בסופו של דבר, מתוך דעה שהקב"ה ברא מלכתחילה את העולם בצורה כזו שחיים על פי התורה יבטיחו הצלחה בטווח הארוך. כלומר, הם סבורים כי גם מצוות התורה הן בכלל "חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים". אולם, לפי הרמח"ל, דרך זו אינה דרך האמונה. גם אם יש אמת בדעה זו, אין בה די.

האמונה היהודית מלמדת שלמעשי האדם יש השלכות הנובעות לא רק מכוח התאמתם לעולם, אלא מכוח העובדה שיש בהם מעין פנייה ישירה לבורא העולם, ובשל כך הם גם מעוררים תגובה הולמת מצדו – גם אם זו לא נראית תמיד לעין. האדם איננו מתקיים אך ורק בעולם הטבע התחתון; הוא מקיים מערכת יחסים רציפה עם הקב"ה שנמצא מעל הטבע. ככל שייטיב את מעשיו, כך תבוא מערכת יחסים זו לידי ביטוי בצורה גלויה יותר בעולם הטבע.

 

שכינה בתחתונים

ההבדל האמור הוא משמעותי ביותר; זהו למעשה ההבדל שבין שמים וארץ, ולא במליצה. מטרת התורה והמצוות אינה להתאים את האדם לטבע בלבד, אלא לגלות מציאות עליונה יותר, שאינה שייכת לעולם המושגים הארצי שלנו. עבודת האדם איננה מסתכמת רק ביצירתו של עולם ארצי מתוקן יותר, אלא בחיבור של מציאות גבוהה יותר אל החיים הארציים. יתכן שזוהי גם כוונת המדרש (בראשית רבה, פרשה יט):

"וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום" […] א"ר אבא בר כהנא "מהלך" אין כתיב כאן, אלא "מתהלך" – מקפץ ועולה; עיקר שכינה בתחתונים היתה – כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון […] עמד משה והורידה מלמעלה למטה. אר"י: כתיב "צדיקים יירשו ארץ" וגו', ורשעים מה יעשו, פורחים באויר? אלא הרשעים לא השכינו שכינה בארץ.

מה שמבחין בין הרשעים לצדיקים אינו רק רמת ההתנהגות המוסרית הארצית, כי אם הנכחה של מציאות ה' בעולם. הרשעים מרחיקים את השכינה מהארץ, ואילו הצדיקים מקרבים אותה בחזרה. יש להעיר שהמדרש גם מציין שנוכחות הקב"ה מגיעה אמנם ממקור עליון, אך למעשה היא מתאימה הרבה יותר לתכנית המקורית שיעד הבורא לעולם: "עיקר שכינה בתחתונים היתה".

יש הטוענים שהם מתקשים להתחבר למצוות מעשיות מסוימות; הם חשים שמהותן וטעמן נסתרים מעיניהם. אך היא הנותנת, חלק עיקרי מתפקידן של המצוות הוא לחבר אותנו למה שנמצא מעבר להשגתנו

העבודה הזו לא תמה בימיו של משה רבנו ע"ה, היא חלק מהותי מקיום תורה ומצוות לאורך הדורות עד ימינו. יש הטוענים שהם מתקשים להתחבר למצוות מעשיות מסוימות; הם חשים שמהותן וטעמן נסתרים מעיניהם. אך היא הנותנת, חלק עיקרי מתפקידן של המצוות הוא לחבר אותנו למה שנמצא מעבר להשגתנו.

 

מעשים ארציים – פעולות עליונות

נקודה זו מקבלת הדגשה מיוחדת בספר "נפש החיים" לר' חיים מוולוז'ין, בעיקר בשער הראשון. ר' חיים מרחיב שם על כך שמעשיו של כל אדם ואדם מישראל פועלים בעולמות העליונים. הוא רואה בהבנה זו את הבסיס והיסוד לכל עבודת השם:

וזאת תורת האדם, כל איש ישראל, אל יאמר בלבו חס ושלום, כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם. אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו, שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא אתאבידו חס ושלום, ומה רבו מעשיו ומאוד גדלו ורמו, שכל אחת עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגובהי מרומים, בעולמות וצחצחות האורות העליונים.[9]

ברוח זאת מבקש ר' חיים לבאר את מאמר דברי רז"ל במסכת אבות (ב, א) "דע מה למעלה ממך":

וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות […] רוצה לומר: אם כי אינך רואה בעינך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך, אבל תדע נאמנה כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים, הכל "ממך" הוא, על פי מעשיך לאן נוטים, על פיהם יצאו ויבואו.[10]

לאורך כל הספר הולך ר' חיים ומפתח בהרחבה את היחס שבין עבודת האדם לאותם עולמות עליונים, עד למקומות גבוהים ביותר.[11] אמנם דווקא בשל כך, ב"פרקים" – שהם מעין נספח לשלשת חלקיו הראשונים של הספר – הוא חוזר ומזהיר על כך שעיקר עבודת האדם איננה הכוונות הנשגבות שהוא מצליח להשיג, אלא דווקא היישום המעשי והפשוט של המצוות. טוהר הכוונה אינו אלא תוספת מעלה. נראה שאין מדובר כאן בהסתייגות, אלא בפועל יוצא של אותו מהלך שהוא משרטט לאורך הספר: מאחר שאנו עוסקים בדברים שמלכתחילה אינם בתחום השגתנו, אל לנו להניח את מרכז הכובד של העבודה בטהרת המחשבה ובעומק הכוונה. העובדה שאיננו מסוגלים להבין עד הסוף את הדברים שאנו נדרשים לבצע אינה פוגעת באותנטיות של קיום המצוות, אלא אדרבה מחברת אותנו למקומות שבמצבנו הפשוט לא היתה לנו נגיעה בהם.

 

תורה שמעל התבונה

זהו, אולי, ההבדל הבסיסי ביותר בין התכלית שאנו שואפים אליה לשל העולם החילוני. כולנו, יש להניח, מעוניינים בעולם מתוקן יותר, וכולנו שואפים לחיות לאורם של עקרונות וערכים נעלים. אלא שהחילוניות מבססת את ערכיה ושאיפותיה על העולם הארצי בלבד. היא מבקשת להיות מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, ללא כל תלות במקור רוחני. עבודת חיינו, לעומת זאת, היא לרומם את העולם הארצי, באמצעות חיבור למקור עליון, הנמצא מחוץ להשגתנו האנושית. שאיפה זו מביאה להתמודדות מתמדת עם המתח שבין העולם העליון לעולם התחתון. מצד אחד, אנו נמצאים כאן, בארץ. אנו מבקשים שהשכינה תחזור למקומה הטבעי ותשרה בינינו, בעולם התחתון. מצד שני, עבודתנו נוגעת למקומות שנמצאים הרבה מעבר ליכולת ההשגה האנושית.

איננו חרשים למסר שהחילוניות משמיעה – מסר של אושר ארצי, אך איננו משוחחים באותו התדר. אין זאת משום שאנו עוינים את התבונה האנושית, אלא משום שאנו מייעדים אותה לתפקיד נשגב בהרבה מהשגת אושר ארצי

זוהי עמדתנו למול תפיסת העולם החילונית. איננו חרשים למסר שהחילוניות משמיעה – מסר של אושר ארצי, אך איננו משוחחים באותו התדר. אין זאת משום שאנו עוינים את התבונה האנושית, אלא משום שאנו מייעדים אותה לתפקיד נשגב בהרבה מהשגת אושר ארצי.

אין צורך להכביר במעלתה של התבונה ולהפליג עד כמה היא כלי חיוני לעבודת השם, אך בעולמנו היא לעולם נשארת בבחינת "כלי", ואינה שואפת לתפוס את מרכז הבמה. התוכן שהיא צריכה להכיל נמצא הרבה מעבר לגבולות התפיסה שלה. כאשר אנחנו מקיימים את המצוות, אנו נוגעים במציאות גבוהה הרבה יותר מכפי שניתן להעלות על הדעת, וממילא אין שום עניין לנסות להלביש אותן במלבושים ארציים שאינם הולמים את מידותיהן. היעדר הרצון להיגרר לשיח החילוני אינו נובע ממשטמה שאנו רוחשים כלפי התבונה האנושית, אלא מהכרת גבולותיה המצומצמים, ומהערכת הפער הבלתי ניתן לגישור שבין שני העולמות.

דבריו של החסיד יעבץ הנזכרים לעיל בשבחה של האמונה הפשוטה, אמונת ה"נשים וקטנים", אינם דברים בשבח הכסילות. אמונתם של אנשים פשוטים שונה משל אנשים הנוטים להתחכם; בעוד אלו האחרונים מפתחים הזדהות חזקה יותר עם הדברים המובנים להם והמתאימים לעולמם האישי, אנשים פשוטים מזדהים עם האמונה מכוח היותה דבר עליון, שיסודו מעבר לעולם המושגים שלהם – ולכך אמונה זו סופה להתקיים.[12]

כמובן, גם החסיד יעבץ מדגיש שעבודת האדם אינה צריכה להיעצר אך ורק בקיומן המעשי של המצוות; על היסודות של שמירת תורה ומצוות יש לבנות קומות נוספות של הבנה והזדהות:

הנך רואה בעיניך מה שכתבתי למעלה, כי ראוי שתגדל הבחינה השניה, שהיא בחינת עבודת יוצרנו, על הבחינה הראשונה [בחינת החכמה], שהיא מעלתנו, וכאשר יהיה כן אז יתקיים החכם בחכמתו ותגדל תפארתו.[13]

אמנם, גם כאשר מתעסקים בהעמקה ובתוספת הבנה, שורש החיבור וההזדהות עם האמונה צריך להיות שווה לשל עמי הארצות; עלינו להקפיד ולזכור שאנו מתעסקים עם ענין שהוא מעבר לעולמנו האישי. זוהי הדרך היחידה שבה נוכל להימנע מגורלם של "רוב המתפארים בחכמה ובמעשים טובים", שאמנם היו מלאי "מעשים טובים", אך בנו את ההזדהות שלהם עם התורה על אדני ה"חכמה".

חינוך לאמונה פשוטה ולקיום תורה ומצוות אינו מקטין את האדם; הוא מאפשר לו להתמודד גם עם מה שגדול ממנו. כאשר היסוד בנוי היטב, אפשר להוסיף ולבנות עליו קומות נוספות של הבנה

נראה שדרך החשיבה הזו הולכת ונעלמת. העולם שלנו נראה לנו ברור ומובן מאי פעם. אפשר לדבר על הכל, לשאול הכל, לשים את הכל על השולחן וגם לצפות לתשובות. הכל צריך להיות תחת בקרת שיפוטנו, ואבוי למי שינסה להימלט מגורל זה. אפילו בשיח חינוכי עם ילדים בגיל הגן הולכת וגוברת הנטיה לפשט את הדברים ככל שניתן.

אנחנו רגילים כל כך לחיות בתוך עולם ריאלי יצוק בסלע, עד שגם כאשר אנו נתקלים בדבר מה שעשוי לאתגר זאת, נבחר להדחיק אותו – כדי שלא נדע שאין אנחנו יודעים. היכולת לחיות עם דברים הנמצאים מעבר לתחום ההשגה שלנו היא תכונה כמעט מולדת, אבל פעמים רבות דואג החינוך המערבי לחנוק אותה באבה. כך מגדלים אנשים מתוחכמים להפליא, אך נעדרי כל ממד עומק.

חינוך לאמונה פשוטה ולקיום תורה ומצוות אינו מקטין את האדם; הוא מאפשר לו להתמודד גם עם מה שגדול ממנו. כאשר היסוד בנוי היטב, אפשר להוסיף ולבנות עליו קומות נוספות של הבנה, אולם זאת אם לא שוכחים שגם מה ש"ממך", שנראה כבר בהישג ידך, עודנו באמת "למעלה".

 


[1] בקרת התבונה הטהורה, (מגרמנית: ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך, הוצאת ביאליק, ירושלים תשי"ד), עמ' 408.

[2] הפרופסור לכלכלה שרוצה להציל את הקפיטליזם מעצמו, גלובס, 21.6.2019

[3] אור החיים, פרק שני (עמ' ל).

[4] בקרת התבונה הטהורה, עמ' 8.

[5] פיליפוס אאורליוס פרצלסוס (1541-1493). המעשה המדובר אירע על פי המסופר ב-24 ביוני 1527. הקאנון של אבן סינא סימל אלף שנות מסורת רפואית שפרצלסוס ביקש לקרוא עליהן תיגר. על פרצלסוס ועל מקומו במהפכה המדעית ראו: מעוז כהנא, המהפכה המדעית וקידוד מקורות הידע: רפואה, הלכה ואלכימיה, המבורג-אלטונה 1736, תרביץ, פב (א), ירושלים תשע"ד.

[6] ראו דבריו ב"על האינדיאנים" (הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"ט. עמ' 55): "…שנית, אני טוען כי הכרעה זו איננה נוגעת ליועצים המשפטיים של המלך, או, למצער, לא רק להם… אין לבחון את עניינם באמצעות חוקים אנושיים, אלא דווקא באמצעות החוקים האלוקיים, חוקים שהמשפטנים אינם בקיאים בהם דיים, ולכן אינם מסוגלים לפסוק בעצמם בשאלות כגון אלה".

[7] דעת תבונות, אות לו.

[8] ועיין בדבריו של רבנו חסדאי קרשקש (אור ה', מאמר רביעי, דרוש ד'), שם הוא מבאר את איסור הניחוש והעוננות שאסר התורה בכך שאלו עשויים לגרום ל"המון העם לסלק מהם הביטחון בשי"ת ולבטל ההשתדלות". גם רח"ק, כמו רמח"ל, מייחס ל"המון העם" ("המון אנשים", בלשונו של רמח"ל) את הכפירה בהשגחה שמביאה חלק מהבריות לסלק מהם הביטחון בשי"ת ולהישען על ההשתדלות בלבד, ומנגד גורמת לאחרות להיתפס לדטרמיניזם או לפטליזם ולחדול מן ההשתדלות.

[9] נפש החיים, שער א, פרק ד.

[10] נפש החיים, שם. ועיין בביאורו של מו"ח הרב ראובן לויכטר "משיבת נפש" על הנפש החיים (ירושלים, תשע"ג), שם אות ו'.

[11] עיין בהקדמתו של מו"ח לביאורו זה (לעיל, הערה 15).

[12] שמעתי ממו"ח הרב ראובן לויכטר.

[13] שם.

7 תגובות על “בשבח האמונה הפשוטה

  • קודם כל, תודה רבה ר' נועם על מאמר תגובה נפלא, מעמיק וחשוב. כיון שהוא מתייחס ל"גרעין הקשה" של המאמר הראשי, חשוב לי להבהיר כאן מדוע לדעתי הוא לא נותן מענה לאתגר שהעליתי.

    ראשית, אתה מבחין במאמר בין גישות "תבוניות" לבין אלו שאינן. אבל האתגר שהעליתי אינו קשור ל"תבונה" או "לא תבונה", אלא לתפיסה של טוב (שאליה אתה מתייחס בהמשך המאמר באבחנה בין טוב ארצי לזה שאינו ארצי). גם לאדם שאינו אינטלקטואל גדול יש תפיסה של טוב, והוא מנסח אותה לעצמו בשפה אנושית, וכיום (מה שכמובן לא היה נכון בימי החסיד יעב"ץ) גם בני תורה מפנימים תפיסות טוב מבית המדרש של מהצד הליברלי-פרוגרסיבי של המפה. מה יעזור אפוא לומר שלנו יש משהו "מעבר לתבונה", או שאנחנו משתמשים בתבונה למטרת נשגבות יותר? לשאלה הפשוטה "מהו טוב?" יש לתורה ולתפיסות הליברליות תשובות שונות, והאבחנה בין תבונה לבין "אמונה פשוטה" לא תוכל לה.

    שנית, לצד האבחנה הנ"ל המאמר עוסק באבחנה בין ה"ארצי" לבין ה"לא ארצי". בהקצנה, אפשר להציע על-פי זה את התשובה הנ"ל: "התורה היא אמנם רעה במישור החיים הארציים, אבל זה לא משנה כי היא טובה בעולמות העליונים". לא נראה לי שדי בכך – או בגרסה מתונה יותר של אותו הכיוון. כאשר התורה קובעת שהיא הטוב – "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב" – הכוונה היא לכל הפחות גם טוב ארצי, כמו שאתה בעצמך מזכיר במאמר. בכלל, אנחנו יצורים ארציים בעל כורחנו, ואני לא מאמין שאפשר לדבוק בחיים שנוגדים את התפיסת הטוב והמוסרי שלנו מתוך דבקות באיזו תפיסת טוב שמיימית. הוספת המישור ה"לא ארצי" לא יועיל אפוא לפתרון הבעיה.

    זו בדיוק הסיבה שקדמונינו עסקו במפעל הגדול של "טעמי המצוות", שהמאמר יוצא נגדו (גם בלי להזכירו). מפעל הזה, שכאמור עסקו בו רבים מבין גדולי הראשונים, משקף ניסיון לתת "לבוש ארצי" למצוות (שוב, הנושא אינו "תבונה" אלא העיסוק במציאות הארצית), ואינו מסתפק ב"עולמות עליונים". אינני יודע מה החסיד יעב"ץ סבר ביחס אליו, אך עובדה שהוא חלק מהותי מעשייתם התורנית של גדולי הראשונים. יתרה מזו, הרמב"ם כידוע מדגיש בכמה מקומות שמטרת המצוות היא תיקון יישוב העולם והסדר המדיני. קשה אפוא לבטל את דברי קדמוננו, גם לאחר הנחת העולמות העליונים המודגשים ב"נפש החיים". המשפט "אין שום עניין לנסות להלביש אותן [את המצוות – י.פ.] במלבושים ארציים שאינם הולמים את מידותיהן" הוא אפוא חריף מאד, חריף מידי.

    אמרה נוספת של המאמר האמורה באותה הרוח (ובאותו הקטע) היא כי "היעדר הרצון להיגרר לשיח החילוני אינו נובע ממשטמה שאנו רוחשים כלפי התבונה האנושית, אלא מהכרת גבולותיה המצומצמים, ומהערכת הפער הבלתי ניתן לגישור שבין שני העולמות". אני רואה את הדברים אחרת. השיח על טעמי המצוות אינו "שיח חילוני" אלא שיח דתי – דתי מאד, הייתי אומר דתי יותר מהשיח על השלכת המצוות על עולמות עליונים. התורה, זו שבכתב וגם זו שבעל-פה, אינה מדברת על עולמות עליונים אלא על העולם שלנו. והאפשרות ליצור "דירה בתחתונים" עבור הקב"ה מתוארת בתורה בתיאור של תיקון עולם על-ידי מצוות התורה, באופן שהעולם הוא מקום טוב, עולם של חסד, צדקה ומשפט, שהקב"ה יכול לשכון בו. כל הנושא של עולמות עליונים יכול להיות תוספת, אבל לא ח"ו ביטול של רובד פשוט זה.

    (אגב, לא נראה שר' חיים מוולוז'ין ראה בעולמות העליונים "את הבסיס והיסוד לכל עבודת השם"; בשער א' הוא אמנם מאריך בכך כדי שנבין את גדלות האדם ואת עוצם מפעליו, אבל לא ייתכן שהבסיס לעבודת ה' כלל לא מוזכר לא בתורה שבכתב ולא בדברי הש"ס, מפרשיו ופוסקי ההלכה).

    קצרו של דבר, אינני רואה את העיסוק בתפיסת הטוב של התורה בתור "כניעה לדוגמה החילונית" או "קבלת כללי המשחק שהיא מנסה להכתיב". להיפך: התורה קובעת שכל התורה היא קרובה אלינו, נמצאת אצלנו: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". כאשר התורה "מתרחקת" מאתנו בגלל הפנמת ערכי הליברליזם-פרוגרסיביזם, אנחנו נמצאים בבעיה שלא ניתן לפתור במעבר למגרש אחר, המגרש של עולמות העליונים. עלינו בהחלט למצוא מענה ברור בתוך המגרש הארצי.

  • תודה לרב על הנאמר כאן. אבל אין בלי אבל כמובן.
    יש כאן כמה הנחות שגויות לעניות דעתי. (אני אמנה אותם בקצרה ואחר כך ארחיב):
    1, כל ההגות המערבית מול הדת. בשום אופן לא קשור ליהדות. כי היהדות היא לא דת. נקודה. היהדות היא לא אחת מתוך כמות הדתות שקיימות בעולם. בטעות השטחית הזו סבלו גדולי וענקי הנאורות, משפינוזה עד אחרוני אחרונים.
    2, היהדות היא היא התבונה הטהורה ואין בילתה. אלא היהדות בניגוד לנאורות, היהדות לא משתחווה לתבונה, התבונה לא מחייבת אותם, התבונה היא אמצעי\כלי ותו לא. כלומר אם שפינוזה\קאנט למשל היה מוכן להיות עבד לתבונה ומוכן היה לכפות את התובנה על כולם בכפיה, היהדות תראה בזה כמו כל אלילות. ביהדות האדם ושרידותו הנצחית מעל הכל, אפי' מעל הקב"ה עצמו. כלומר זה רצונו של הקב"ה.
    3, אמונה = אמון. אין ליהדות שום דבר עם אמנה מלשון אמונה עיוורת.
    מה שהיעב"ץ אמר, לא החזיק מים, לא בתקופת ההשכלה ולא בתקופת הציונות והלאומיות המתחדשת. כלומר הנאורות והלאומניות – כל אחד בתקופתו – הצליחה לקלקל ולהשמיד ולהרוג את רוב רובו של האומה היהודית דווקא כי הם היו תמימים מדי. איזה סיכוי היה ליהודי תמים מול נפלאות התבונה בכל תחום ותחום מאז שבני אנוש השתחררו מעול הדת (הנוצרית כמובן ובהמשך הערבים בעזרת השם, שהם ישתחררו מדת האיסלם, הם גם יזכו בנפלאות התבונה)?!
    היעב"ץ מדבר על חוסר מסירות נפש אצל הפילוסופים היהודים מול בעלי האמונה. כלומר מול מוות או שמד, התמימים עמדו בגבורה. מה שאין כן הפילוסופים שנהפכו לאנוסים, ואחרי דורות התבוללו ונכחדו.
    כבר בתקופת התלמוד נאמר דין הוא לגזור על עצמינו…. אבל אין הציבור יכול לעמוד בזה ולכן מוטב שיהיו שוגגים. כלומר לעומד בגבורה מול שמד ומוות, לא כל אחד יכול ולכן בעלי אמונה תמימה יכולים לה יותר מבעלי התבונה.
    לא כן קרה בתקופת ההשכלה ותקופת הלאומניות שאף אחד לא דרש שמד ומוות. הדת הנוצרית הפסיד מול התבונה. וזה יהיה הגורל של הדת האיסלמית בהמשך.
    היהדות הפסידה הרבה מאוד דווקא כי לא היה מספיק בעלי תבונה יהודית שתמנע את הסחף. ולכן מי שניצל היו דווקא בעלי התבונה. שזה מנהיגי היהדות החרדית במאות האחרונות.
    הווה אומר דווקא ההמונים המעטים שנתנו אימון ברבותיהם החרדים בעלי התבונה הטהורה, הם נצלו. ודווקא אלה שהיו סתם תמימים, הם לא יכלו לעמוד מול הנאורות, ובוודאי לא מול הלאומיות. ועינינו הרואות אייך יהודים מוכנים להעביר את צאצאיהם למולך הלאומי ועוד בשם הדת והאמונה העיוורת.
    ואחרי קום המדינה האשכנזים הצליחו להביא לארץ את כל תמימי היהדות ממדינות האסלאם ולהשמיד אותם. רק יחידים שהתחברו עם מנהיגי אשכנזים החרדים מלומדי מלחמות מול הנאורות השקרית, הם ניצלו יחד עם החרדים לשרוד כיהודים אמיתיים.
    אגב: המלחמה של אירגוני הליברלים נגד החרדים פועלת היום בדרך הזו בדיוק. הם רוצים לסכסך בין יהדות החרדית האשכנזית לבין היהדות החרדית הספרדית. המטרה היא לנתק את הקשר ביניהם ככה יכלו בקלות לגזול מהם את צאצאיהם למולך. אייך הם עושים את זה? פשוט, ישי כהן בכיכר השבת יזעק שאשכנזים הם לא האפוטרופוס על הספרדים. כלומר הם מוצאים נערים חסרי דעת ומדרבנים אותם במרד דמיוני כילו יש אפוטרופוס אשכנזית על הספרדית.
    מיותר להסביר שאין שום אפוטרופוס לא על אשכנזים לא על ספרדים. יש בעלי תבונה פלוס מלומדי מלחמות מול הנאורות המערבית, שמי שמתחבר עמם – אשכנזים או ספרדים או כל גזע וצבע אחר, פשוט ניצל ומי שלא, יורד לשאול. כלומר זה נכון כלפי אשכנזים בדיוק כמו כלפי ספרדים. הרבה אשכנזים לא התחברו עם מנהיגי החרדים ונכחדו, וככה הרבה ספרדים.
    לסיום:
    המלחמה בין הדת (השקרית) לתבונה\הנאורות. היא לא מלחמה טהורה. זה מלחמת שליטה. כלומר מי הוא הסמכות. הדתות השקריות טוענים שהם בעלי הסמכות. האתאיסטים\הנאורות טוענים שהם הסמכות.
    ליהדות אין שום קשר למלחמה המטופשת והשקרית הזו. היהדות לא נותנת לשום אדם להיות בר סמכא. ואם היה בזמן מן הזמנים כל מיני ברי סמכא. בראשון הבכורים ואחר כך שבט לוי ואחר כך מלכים ואחר כך החכמים הסנהדרין. את כל הסמכויות האלה, חז"ל ביטלו בכוונה תחילה, כי זה החשיבה הבסיסית של התורה. היהדות רוצה את האדם כבן חורין באופן אבסולוטית.
    עד שיגיע הזמן הנעלה הזה, היהדות מתנהלת – מאז מרדכי הצדיק וביתר שאת מתקופת ביטול סמכות הסנהדרין – על ידי השוק החופשי. כלומר יש מציעים את הגותם בשוק = היצע. ויש מבקשים שזה ההמוני בני ישראל. וכל אחד בוחר לו את רבו. והרבנים מנהלים אותם בדרך תבונה במים הסוערים זה אלפי שנה.
    אבל זה תמיד תלוי באדם עצמו ולא במנהיג שלו. כלומר בכדי לבחור בשוק החופשי, צריכים השכלה יהודית מינימלית. למי שיש השכלה יהודית מינימלית יודע לבחור את הרב הכי טוב לו ובהמשך צאצאיו בוחרים את הרב שמתאים להם.
    אני הדגים לכם והוכיח לכם שהטיעון המרכזי שלי. נכון. (הטיעון שהמלחמה של הדת והנאורות היא מלחמת שליטה = סמכות, ואין לזה שום קשר לתבונה הטהורה. מצד הנאורות אם הדת תהיה תחת סמכות התבונה, הדת דווקא תשרת את בעלי הסמכות.)
    בואו נראה מה מציע שפינוזה למשטר העליון שהיא משטר התבונה.
    "ושממנו (מהתיאולוגיה) באה נחמה רבה לאלה שאין כוחם גדול בתבונה, ושממנו צומחת לה למדינה תועלת נכבדה,,,,,, רצוני לציין כאן במפורש לענין התועלת והנחיצות של כתבי הקודש, כי בעיני היא גדולה עד מאוד. כי לפי שאין בידנו לתפוס באור הטבעי, שהציות הפשוט הוא דרך הישועה,,,,, הרי שכתבי הקודש הביאו נחמה גדולה מאוד לבני תמותה. הלא כולם בלי יוצא מהכלל יכולים לציית, ומעטים מאוד בלבד, בהשוואה לכל המין האנושי, הם אלה הרוכשים הרגל של מידות טובות לפי הדרכת התבונה בלבד, ולכן אלמלי לא הייתה לנו עדות זו של כתבי הקודש, היינו מסופקים בישועתם של כמעט כל האנשים."
    (שפינוזה מתוך מאמר תיאולוגי מדיני)
    הנאו ליברלים הולכים באותו דרך בדיוק. מה הם אומרים – בעיקר האייק בספרו חוקת חירות – "מסורת". במילים אחרות יש להמונים מסורות דוגמטיות, בואו נפעל עם הראש שלהם. ככה נשלוט בהם.
    אז איפה שזה הצליח, זה הצליח. כלומר רוב בני המערב באופן פרטי נשארים דתיים (נוצרים וכדומה), אבל הסמכות היא אצל האתאיסטים.
    אבל איפה שזה לא מצליח למשל אצלינו היהודים, החילונים מול החרדים. מה המשטר עושה? האם הוא נשאר ליברל או נאו ליברל?!
    לא ולא, הוא פשוט הופך להיות משטר טוטליטרי אכזרי שדוחק את החרדי לגטאות צפופות (המגיפה הקורונה רק מציף את זה מעל המים). עושה גזירות כלכליות שהחרדיות לא ידע מעולם בשום ארץ מתוקנת אחרת. מנסה בכל דרך לכפות על החרדי לימודי ליבה וגיוס חובה או שירות לאומי. בקיצור משטר טוטליטרי.
    הדת אמור לשרת את המשטר התאיסטי. ולכן דווקא דרבנו את הדת והמסורת בשביל ההמונים כמו שפינוזה מציע לעיל. אבל האתאיסט כמו שטיגליץ לדוגמא, לא חלם שיבואו מנהיגים פופוליסטים גסים כמו טראמפ שיקחו את התמימות של ההמונים לשירותם. אותו דבר כל המנהיגים הפופוליסטיים במערב בשנים האחרונות אחרי כשלון דת הקפיטליזם. עכשיו שטיגליץ רוצה לצאת במלחמה נגד אנטי תבוניים ?! הוא לא מבין שבעלי התבונה השקריים כמו שפינוזה מתחילה צרכו את האנטי תבוניים בשביל להתקיים?!
    אני ברשותכם אסביר בקצרה איפה הטעות של שטיגליץ ושל מרקס והקומוניזם. בכדי שבני אנוש יקחו סמכות על אחרים בחצי הסכמה. הם צריכים סוג של אלילות ובהמשך ההיסטוריה דת\אמונה עיוורת.
    אי אפשר לשלוט ברוח האדם בכפיה. נקודה. המצאת החברה הכפייתית הראשונה בהיסטוריה היה נמרוד\חמורבי. וגם הוא הבין שבלי אלילות. הוא לא יצליח לשלוט בבני אנוש, עובדה שהם נפרדו בדור הפלגה. כלומר אפי' עם אלילות, הם נפרדו ללאומים שוב ושוב.
    הסיבה כמובן זה העבדות האדם. האדם יכול להיות עבד מרצון כל זמן שזה משרת אותו ואת משפחתו. אבל שהוא נחנק, הוא מתקומם. ולמה לבסוף הוא נחנק? כי ההון הרב שמגיע מעבדות האדם, כבר לא מספקת את המנוולים ולכן הם דוחקים עוד ועוד את ההמונים עד שהם מתקוממים.
    כאן נכנסים האלילים לתמונה. הם מנחמים את העבדים. הם גם כמובן לקחים את האחריות מבעלי הסמכות אליהם. כלומר לא בעלי הסמכות\התבונה אשמים, אלא האליל אשם, והוא יודע מה הוא עושה, למה אתה עני וההוא עשיר וכו' וכו' כי זה מה שקבע האל או האליל. ומי אתה שתבקר את האל או את האליל?! (ביהדות מיותר לומר שאין מצב כזה. אפס כי לא יהיה לך אביון, זה ברומטר תורנית האם אנו בדרך התבונה או לא רח"ל).
    זה היה במצרים, והשתחררנו משם וכרתנו ברית דמים בדיוק על הנושאים האלה = בהר בחקותי = שמיטה ויובל = השיטה הכלכלית של התורה\התבונה.
    זה היה שרצינו מלך, ואחרי דור, כובד המסים של בן שלמה הביא לקרע המלכות ואחריו אחרי כמה דורות גלות הארץ והשמדת עשרת השבטים.
    זה היה בתקופת נבוכדנצר שדניאל מציע לו לתת צדקה = לחלק את ההון החברתי. והוא לא שומע לו וממציא את האליל שלו. וכל מלכות אחריו מפסידה את המלכות להבא בתור מאותו סיבה. ומאז הרומאים, שבני אנוש כבר כפרו באלילים, לרומאים לא היית ברירה אלא לאמץ לעצמה את הדת הנוצרית.
    כלומר כל משטר ואימפריה מאבדת את האימפריה אחרי כינוס ההון אצל יחידים על חשבון כל העמלים\העבדים. ואז הבא אחריו שוב מכנס את ההון אצלו ומנסה את הדת כאופיום להמונים (כמו שלפני כן אמצו אלילים), עד החורבן.
    שקרל מרקס טען שהדת היא אופיום להמונים, הוא צדק לגמרי. אבל לא לקח בחשבון שהיא אופיום להמונים תחת המשטר תחת העבדות.
    שהקומוניזם אימצו את זה וכפו את האתאיזם\הכפירה בכוח בכפיה, הם לא שרדו הרבה זמן. הם ניסוי להפוך את סטלין כאליל במקום הדת. אבל גם זה לא עזר להם.
    שטיגליץ טועה עכשיו מהכיוון ההפוך. הוא רוצה לכפות את הקפיטליזם בכוח. בזה שהוא מגייס את המדינה\המשטר בשביל כך.
    הוא יכפה את אלוהי התבונה (השקרי כמובן), על כולנו, ואז הוא יצטרך או להמציא אליל חדש, או לתת שוב חופש דת כאופיום להמונים.
    שטיגליץ לא מבין שהקפיטליזם אפשרי אלא כל זמן שיש דת בעולם או אלילים בעולם. כי אז העני והעשיר יאמרו שזה האל או האליל.
    בלי הדת או האלילים, אייך בדיוק יסכימו בני אנוש לחלוקה כזו של העושר החברתי והציבורי ?!
    באחד המאמרים הקודמים כאן, מישהו אמר שיש מה שנקרא מבחן התוצאה. בעינו שוק חופשי בכלכלה פועלת מול הקמוניזם, אז זה טוב בעינו.
    הוא כנראה לא קרא את שטיגליץ ולא רואה מה קורה היום העולם עם עליית הפופוליזם. הוא לא יודע שיוסף הצדיק כבר הנהיג את השיטה הקפיטליסטית במצרים. ובגללו ירדנו למצרים ונכחדנו שם כמעט לגמרי, ויצאנו משם בשן ועין כלומר רק חמישית או אחד מחמישים לפי דעת אחרת בחז"ל.
    סוף דבר:
    היהדות בכלל לא משחקת במשחק הזה של הנאורות מול הדת.
    היהדות כופרת בשניהם, גם באלוהי התבונה וגם באלוהי הדתות.
    היהדות מעמידה את האדם ונצחיותו הנצחית על ידי זרעו, מעל הכל.
    התבונה רק יכול לעזור לו כאמצעי טוב. אבל לא כבר סמכא\כאליל רח"ל.
    אותו דבר האמונה התמימה. האמונה התמימה בדיוק כמו המשכן ובית המקדש וכו' יכול להיות אמצעי טוב להמונים, אבל בתנאי שהם בידי חכמי התבונה הטהורה שנמצאים בשוק החופשי וכל הרוצה לקחת ייקח.

    • היעב"ץ לא החזיק מים? קצת חריף מידי.
      אבל לגופו של עניין: יש איזה עניין שאם הוויכוח הוא בין אהבת עצמינו לאהבת הדעות צריך לשלב את הדעתנות היהודית הנפלאה והמדהימה ברגשות ובחוויות חזקות כי על זה המלחמה.
      הרי אם תקרא במאמרו של קופל, הפרוגרסיביות היא לא ליברליזם אלא דת, וכדת החוויה היחידה שהיא מציעה היא הנאה מעצמך, אני, כשחקרתי מה מעודד בחורי ישיבה שהסתבכו הרבה יותר הזדהיתי עם המקורות בעזרת חוויות מאשר משיעורים של ר' משה שפירא ואני מכור לשיעורים של הרב זצ"ל, ועדיין ההנאה של בירה לא מוצאת את סיפוקה בשיעור מדהים ככל שיהיה.
      המציאות היא שזו המלחמה שמתנהלת בחוץ, גם אצל בחורים חכמים.

  • לתועלת הקוראים אקצר את תגובת maxmen, שכדרכו כותב באורך שמאפשר ליחידי סגולה לקרוא את תגובותיו, שגם חוזרים על אותם המסרים כמעט כל פעם. כאן ראוי לציין כמה נקודות.
    1. מה שהחסיד יעב"ץ אומר לא מחזיק מים מול תופעת החילון המודרנית. באירופה הגענו לאחוזים קשים של חילון גם (ובעיקר) אצל פשוטי העם. האיום של המודרנה הוא שונה.
    2. דווקא בעלי התבונה הטהורה (האלוקית) הם אלי שידעו לשרוד את ניסיונות החילון של תרבות המערב (תבונה של שקר).
    3. היהדות שמה את האדם ואת חירותו במרכז, ומכאן שהיהדות היא תבונית בהגדרה, כי התבונה הטהורה יכולה להגיע דווקא מתוך חירותו של האדם, ולא מתוך כפייה.
    עד כאן בקצרה. לא הבנתי מהי אמת המידה להבחין בין תבונת שקר לאמת, אבל נקודות אלו נשמעות יסודיות וראויות לדיון.

    • קודם כל תודה לך מקרב לב.
      אני רק אוסיף עוד כמה נקודות חשובות (ובקצרה כמובן).
      1, היהדות היא לא דת. אני הוכיח את זה בפשטות: א') דת בהגדרה לא צריכה ארץ משלה; ב') היהדות בלי ארץ זאת גלות, ויותר מיזה הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה. בגלות כל מצוות היהדות היא אלא מבחינת והציבי לך ציונים; ג') היהודים הם גזע. (גרים הם "אברהם" שצאצאיהם כבר יהודים אם הם רוצים או לא. כלומר הם לא צריכים גרות. כלומר אפי' שאפשר להתגייר, הבן הוא כבר גזע ככה שלעומק אין הבדל בין הבן של הגר לבן יהודי קלסי שהוא נכדו של אברהם הראשון); ד') היהדות אוסר על זר לקיים את מצוות היהדות כמו שבת וכו' וכו' שזה אומר לעומק שהיהדות לא רוצה להפיץ את היהדות מחוץ לגזע ומחוץ לארץ (גר ותושב בארץ חייב לקיים הרבה מצוות). וזה אנטי תזה לדת כמושג דת. היהדות לא משחקת במגרש הזה כלל. ולכן כל ההגות המערבית מול הדת או בעד הדת, אנו היהודים וארץ ישראל מחוץ לתמונה.
      המערב לא מתווכח ואין לו דיון עם היהדות משני סיבות, אחד: כנ"ל שהידות לא דת. שנים: הם לא יודעים בכלל מהי יהדות. הם אפי' לא מעלים על דעתם שארץ ישראל ליהודי הוא בגלל חירות האדם\הפרט. ולא בגלל לאומניות.
      2. אמות המידה לאמת ושקר. זה המציאות. אם את התבונה צריכים לכפות, זה לא יכול להיות תבונה טהורה אלוהית. הרי לא שמענו שצריך לכפות מתמטיקה ולוגיקה. כלומר לא צריך לכפות את לוח הכפל. היהדות לעולם (מאז שקימו וקיבלו מאהבת התבונה האלוהית בזמן מדרכי ואסתר) לא כופה את דעתה, לא על אחרים כנ"ל ולא על צאצאיהם. ההנחה הלכה למעשה במערב, שהאדם לאדם זאב, ולכן הוא צריך משטר\גננת עליונה, מוכיח יותר מכל שהיא שקרית הלכה למעשה (אני מדגיש "הלכה למעשה", כי אפשר שיש הגות מערבית כמעט טהורה, אבל היא לא מיושמת בשטח, למשל הצוו הקטגורי של קאנט לא מיושם כלפי המושג קניין פרטי, ואם היא לא מיושמת אין הקניין הפרטי המערבית קבילה משפטית על פי התבונה הטהורה שלה עצמה).
      3. אמונה מלשון אימון. אין אמונה יהודית מלשון אמונה עיוורת. זה נקודה מאוד מאוד חשובה. כי אז הציבור לא נותן שיהיה מנהיג בתוכו שהולך עם תלמידיו בדרך הזו. כמו המערכה נגד שבתאות ונגד החסידות לפני שהבינו לעומק מהי. ונגד הלאומניות המתחדשת.
      מה שאין כן הנצרות והאיסלאם כשלו נורא בדבר הזה. הרי אצלם כן צמח בכל הדורות רוצחים שפלים מטעם הדת. כלומר עצם העובדה שלעולם לא צמח ביהדות סוג של מסעי הצלב או רוצחים בשם הלאומניות (אלא שקודם פרקו עול היהדות כמו הציונות במאות האחרונות).
      כל זה בא כי היהדות דורשת אמונה מלשון אימון בחכמים אמיתיים ולא אמונה עיוורת. (כמו שאדם רציונלי נותן אימון ברופא)
      אני אדגים את זה עם מטפורה כדי להבין כמה חשובה הנקודה כאן.
      שמוחמד המחבל המתאבד בא לשמים, ודורש את אותו גן עדן בדיוק כמו יצחק אבינו שהקריב את חיו לשם, בטיעון שהיה לו אמונת חכמים ומסר את נפשו ממש למען כבוד קדושת הקב"ה. מה עונה לו הקב"ה ? הרי המחבל צודק הרי פעל אלא מתוך אמונת חכמים. מה לעזאזל עונה לו הקב"ה? "איפה השכל האלוהי שנתתי לך?" שואל האלוהים את השוטה הזה.
      אין דבר כזה אמונה עיוורת. יש אמונה מלשון אימון. כלומר בכדי שתאמין\תיתן אימון בחכם אתה צריך קודם לבדוק אותו עם שכלך האלוהית. כלומר גם לתת אימון מצריך את הפעלת השכל האלוהית. ולכן לעומק אין ברירה לאדם אלא לחוס על כבוד קונו\שכלו בכל מחיר. (נאמר בסיני מיד אחרי אנכי, לא תשא את שם אלהיך לשווא, אומרים חז"ל שכל מי שמחזיק בעטרה שלא ראוי לה, הוא עובר על לא תשא את שם אלהיך לשווא, הווה אומר שאפי' אימון בחכם חייב קודם בדיקה האם ראוי לה או לא)
      נכון שאדם תמים לא יכול ללמוד הכל ביום אחד, אז בינתיים הוא צריך לתת אימון בחכמים, אבל הוא חייב בעצמו ללמוד ולהגיע לתובנות האלוהיות בעצמו. מכאן חובת הלימוד ביהדות. אמונת חכמים זה לא לפטור אותנו מללמוד. אלא בינתיים עד שנספיק ללמוד.
      וללמוד הכוונה לא טכנית ורק ההלכות, אלא ללמוד להבין דבר מתוך דבר עד שאתה בעצמך יכול כבר ללמד אחרים ואחרים יכולים לסמוך עליך עד שהם ילמדו להבין דבר מתוך דבר.
      ולכן תמיד אמונה ביהדות תלויה בחכמים ולא סתם אמונה עצמאית. כלומר המאמין ביהדות הוא תמיד מאמין על תנאי. 1, הוא שואל בר סמכא 2, בוחר בר סמכא עם שכלו האלוהית. ולכן אגב אדם ביהדות הוא מועד לעולם. הוא לא יכול לאחוז בקרנות המזבח ולזעוק שהיה לי אמונה.
      אני מסיים עם משפט עמוק שאמר אדמור מקלויזנבורג זצוק"ל (שעבר את השואה, הוא שרד את צעדת המוות, אך אשתו ותשעה מילדיו נרצחו שם. שני בניו הנותרים מתו אף הם בהמשך ממחלת הטיפוס).
      שאלו אותו האם יש יותר גרוע מהשואה?! ענה: כן יש יותר גרוע מהשואה "אם אנחנו היינו הרוצחים!!"
      אז אנא להיזהר שאנו מהללים "אמונה" בלי להבין מהי אמונה יהודית כנ"ל.

  • מלבד הערות יהושע פפר יש להוסיף
    1. בדברי היעב"ץ: ראשית מסתבר שלאנשים המבוססים יותר היה יותר יד ורגל בפילוסופיה מאשר לעניים יותר, ומכיון שהיה להם הרבה יותר מה להפסיד לכן המירו דתם, לא רק בגלל הפילוסופיה. שנית ועיקר, נניח ועדיפה גישת היעבץ, עדיין מה עונים לאלו שהשאלה מפריעה להם, ורבים המה. טרם הומצאה הנוסחה לסתימת השכל לכולם ועם הזמן מסתמן שזה נהיה קשה יותר ויותר. הטענות המיסטיות טעונות אי אלו ראיות וטרם ראיתי ראיות כאלו, ובפרט שככל שהשאלה מציקה יותר (ובדורנו השאלה מציקה מאוד) כך התשובה צריכה להיות מוכחת יותר. המאמר רק התחמק משאלת הבסיס ופשוט דורש "כקידת השכל". דרישה קשה לחלק מהאנישם.
    2. הערבה צדדית – השיוך לרמח"ל שדיבר על התועלת שבדת הינו עניין אחר ונפרד לחלוטין ((צו"ל רשע וטוב לו) ואני שייך להתאמת התורה וההגיון/המוסר.

  • איך אפשר לשכנע אנשים שבנושא הקורונה קראו כל מאמר אפשרי, ובכל נושא הם מתמצאים בצורה מדהימה, שדווקא בנושא הכי חשוב להם שכל החיים שלהם סובבים סביבו, להסתפק באמונה פשוטה? הרי הם נחשפים בלאו הכי לכל הדעות השכליות הלא מאמינות, אז מה יספק להם את התשובה?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל