"גדלתי במשפחה חרדית שהדת בה הוכנסה בכפייה, תעשה כי זה מה שכתוב, בלי לב, בלי להבין ובלי הסברים. ככה שכבר בגיל 15 מאסתי בדת בצורה יוצאת דופן. עכשו אני בן 28, אני מת להאמין ולהתקרב אבל אני לא מסוגל, יש רגעים שאני קצת מצליח אבל אני לצערי ממש שונא את הדת, כי מבחינתי זה תחליף לסבל כל הקונספט הזה".
כך נפתח מכתב פנייה לאתר החרדי "אקשיבה", שהוא כתובת לאלפי שואלים ושואלות חרדיים בשנים האחרונות. הכותב, מקרה די טיפוסי מבין הפונים לאתר, מביע מצוקה אישית, אנושית, הכרוכה בחיי הדת. לעתים (אולי קרובות יותר) מביעים הפונים גם חוסר נחת מלחץ החיים הקהילתיים ומהקודים החברתיים החרדיים, מה שמוביל אותם אל מחוץ למחנה.
המקרה הטיפוסי של יציאה מהעולם הדתי אינו תוצאה של מתח בין רעיונות נשגבים שונים, אלא של כאב פרטי. החיים הדתיים נחווים על ידי האדם מכבידים וגורמים לסבל ולמצוקה, גם אם הוא מאמין בהם ורוצה להמשיך לקיים אותם
מצוקת אותם שואלים אינה נובעת מדילמה מוסרית קורעת או מביקורת על האידאולוגיה החרדית-דתית. מקורה בחוויה של סבל אישי, המביאה לידי משבר דתי. המקרה הטיפוסי של יציאה מהעולם הדתי אינו תוצאה של מתח בין רעיונות נשגבים שונים, אלא של כאב פרטי. החיים הדתיים נחווים על ידי האדם מכבידים וגורמים לסבל ולמצוקה, גם אם הוא מאמין בהם ורוצה להמשיך לקיים אותם.
איני מזלזל בחשיבותם של רעיונות לעיצוב החיים האנושיים והחברתיים, וגם לא באתגר שמציבים רעיונות ליברליים לאורח החיים החרדי. אולם, בניגוד לעמדה שהביע הרב פפר במאמרו, אינני סבור שנשקפת מהאידאולוגיה הליברלית סכנה חמורה. הסכנות שעליהן הצביע הרב פפר אמנם קיימות, אך הן אינן האתגר המרכזי שעמו מתמודדת היהדות החרדית – והיהדות בכלל – בימינו. הקרב הרעיוני המתקיים בעולם הדתי בין עמדות ליברליות לעמדות שמרניות חשוב מאד, אך הוא רחוק מלהיות הקרב המכריע על עתיד היהדות התורנית.
היהדות התורנית התמודדה עם אתגרים רעיוניים במשך אלפי שנות קיומה. לעתים היא דחתה במיאוס פרי רעיוני רקוב; לעתים תוכו אכלה וקליפתו זרקה והוסיפה לעולמה נופך או גוון; ולעתים אף אימצה את הפרי על קליפתו, כרוקחות וטבחות לחכמת התורה, ובבחינת "יפיפיותו של יפת באהלי שם". גם בימינו, היהדות התורנית מצליחה להתרשמותי לענות יפה לאתגר הרעיוני, לאמץ חלקים טובים של הליברליות, ולדחות את החלקים הרדיקליים והפגומים שבה. אולם, ישנו אתגר אחר, שאכנה "אתגר החיים עצמם", המאיים לדעתי על עצם יכולת העמידה של היהדות התורנית. משום כך, סבורני כי הטיפול באתגרים הרעיוניים, חשוב ככל שיהיה, אינו מה שיגן על העולם היהודי מפני הסכנות המאיימות להטביעו. קרב המפתח מתחולל במקום אחר.
להלן אסביר מדוע לדעתי אין אתגר רעיוני ממשי העומד כנגד מוסר הדתי, וכיצד ייתכן שעל אף זאת קיים סחף חילוני גדול המאיים על חוסן החינוך הדתי.
מבחן התוצאה
על מנת שאידאל מוסרי יאיים על גישות מוסריות מתחרות לו, עליו להוכיח את עצמו לא רק ברמת השכנוע הרעיוני אלא גם ברמת התוצאה. האידאל של הסוציאליזם המרקסיסטי זכה לפופולריות מסיבות מובנות. קריאתו לשוויון כלכלי ולרידוד מעמדות עד למיגור העוני קנתה שביתה בלב רבים, שכן הוא הציע פתרון למצוקות שוברות לב המטרידות את האנושות כולה כבר אלפי שנים. אולם, כיוון שהאידאל הרם והנישא התנפץ אל קרקע המציאות המרה, קוצר בדרכו עשרות מיליוני חיים וזורע לכל עבר דיכוי, רעב, וסבל אנושי נורא, כוח המשיכה שלו אבד. הקסם של האידאל התפוגג והותיר אחריו אימה. כל אדם שעיניו פקוחות נמלט היום בסלידה מרעיונות מסוג זה, למרות זוהרם הראשוני. גם אם אינו יודע להסביר היטב מה הפגם התיאורטי בהם, המציאות מדברת במקומו.
גם עולם הערכים הליברלי, אשר הרב פפר חרד מהשפעתו, זוהר ונוצץ במבט ראשון. גם הוא משך את העולם אל חיקו ותוצאותיו ניכרות היום בכל מקום, לטוב ולמוטב. אלא שכאשר עומד האדם החרדי (והדתי בכלל) ומנסה להשוות את מצבו המוסרי של העולם החברתי הליברלי אל מול העולם שבו הוא חי, אין לו סיבה אמתית לערוג אל הליברליזם.
גם אם החרדיות אינה יודעת לנמק את עצמה היטב בעימות שלה עם המוסר הליברלי, במבחן התוצאה היא עומדת בגאון. החרדיות מצביעה על תוצריה, הם מעידים כאלף עדים על עדיפותה, גם במדד האושר האנושי וגם בהתנהגות המוסרית הטבעית
העולם הליברלי המתגלה בתרבות הפנאי: בסרטים, בהצגות, בספרות, בבילויים השונים, הוא עולם מפורק לחלוטין. כמובן, אחת ממצוות ה"לא תעשה" של ימינו היא "לא תכליל". הריני מוסר אפוא מודעה בפניכם שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, בכל כיוון ובכל מקום, והתמונה מורכבת לאין ערוך מהפלקט שאציג במשפטים שלהלן. עם זאת, רמת האלימות והחוצפה הפושה במערכת החינוך המערבית, הפריצות המינית הבלתי נתפסת המגיעה לכל ידו של ילד מרגע עומדו על אצבעו, והשבריריות של הבית הליברלי (אם יש בכלל בית כזה) – מדברים בעד עצמם. אל אלו מצטרפת תחושת הניכור הקהילתי, לגיטימציה כמעט כפייתית לאי-זהות מגדרית ברורה, ולעתים גם שנאה עזה ללאום ולמה שהוא מייצג.
מול תוצאות עגומות אלו עומד האדם החרדי, החי בעולם יציב יחסית מבחינה קהילתית, משפחתית ולאומית, ותוהה למה לו כל זאת. הפיתוי של הטהרנות הליברלית, גם אם יש לו זוהר מסוים ברמת האידאל, מתפוגג לחלוטין אל מול מבחן המציאות. אדרבה, ברמה הציבורית הכללית, מבחן התוצאה מעצים את הגאווה החרדית. יש לנו הרבה מה להתגאות בעולמות החסד שחברתנו מייצרת, בקהילות המחבקות שהן כר להישען עליו, ביציבות המשפחתית האיתנה, ובילדינו הגדלים בעולם נקי וטהור ומתחנכים לתורה ולמעשים טובים. הגאווה על כל אלו אינה מעושה או אפולוגטית. האדם החרדי גאה בעצמו ובחייו בצדק רב. יש לו על מה.
סופו של דבר, גם אם החרדיות אינה יודעת לנמק את עצמה היטב בעימות שלה עם המוסר הליברלי, במבחן התוצאה היא עומדת בגאון. החרדיות מצביעה על תוצריה, הם מעידים כאלף עדים על עדיפותה, גם במדד האושר האנושי וגם בהתנהגות המוסרית הטבעית. את התוצאות העגומות של החינוך שלו נאלץ הליברליזם להצדיק שוב ושוב, בעודו מעצים את תופעות השוליים בקרב מתנגדיו (בלא לזלזל חלילה בחומרתם), ומגמד את המחירים האנושיים העצומים שהוא גובה ממאמיניו.
אין זה אומר שלא קיימות התנגשויות ערכיות. אין זה אומר שאנו פטורים מהתלבטויות הנובעות ממחלוקות ערכיות בין המוסר הליברלי למוסר התורני. כפי שציינתי למעלה, מאז ומעולם עסקה היהדות בהתנגשויות מעין אלה. הרמב"ם לש את הפילוסופיה האריסטוטלית אל תוך העולם התורני. המקובלים בזמנם ובמקומם תיבלו את לימודם ברוח המיסטיקה שסבבה אותם והעשירו בה את התבשיל היהודי שרקחו. כך גם החסידות בעתה, והלמדנות במקומה. כל אלו התנגשו בעולם אינטלקטואלי אחר משלהם, על ערכיו וסגנון חשיבתו, ומניצוצות אותה התנגשות הועשרה היהדות רבות. כך טוב וראוי. אנו מלומדים היטב באמנות דחיית הפסול מחד גיסא ו'גיור' הטוב מאידך גיסא. וכדברי הגמרא בפסחים: "אמר רבי אלעזר, לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר 'וזרעתיה לי בארץ' – כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין" (פסחים פז, ב).
הדיסוננס הקוגניטיבי הערכי שממנו מזהיר הרב פפר קלוש למדי, ומוכרע מהר מאוד בפגשו במציאות המרה – ביישומם של האידאלים הליברליים הגבוהים בעולם המעשה
גם ב'גלות הליברלית', אין התנהלותנו שונה. כנים דבריו של הרב פפר על הניגוד הגדול שבין האבסולוטיות של ערך האוטונומיה במוסר הליברלי לבין מקומו במוסר היהודי. אין ספק גם שמהתנגשות ערכית זו יוצאים ניצוצות רבים, וחלקם אף מעלים באש שדות בכרם ישראל. אך העבודה במקרים אלו מוכרת לנו, ורבותינו הקדמונים כבר התוו לנו דרך כיצד לנהוג בה. הם עשו זאת לפנינו בהתנגשויות שלהם, ואף אנו נוכל להתנגשויות שלנו. זוהי זירה מאתגרת, אך לא הקשה ביותר.
בתור מקימו ומנהלו של האתר "אקשיבה", אשר מול עיניו עברו אלפי שאלות של חרדים וחרדיות בשנים האחרונות, אוכל להעיד כי מתי מעט ממש עסקו בדילמות מוסריות-רעיוניות הנובעות מהפנמת ערכים ליברליים. הדיסוננס הקוגניטיבי הערכי שמפניו מזהיר הרב פפר קלוש למדי, ומוכרע מהר מאוד בפגשו במציאות המרה – ביישומם של האידאלים הליברליים הגבוהים בעולם המעשה.
אתגר החיים עצמם
"אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג, ב).
דברי חז"ל אלו משרטטים לעניות דעתי את תחום המאבק האמתי מול העולם הליברלי, ומלמדים על טיבה של המלחמה הגדולה: מלחמת החיים. התרת העריות בפרהסיה שהצביעו עליה חז"ל אינה רק ביטוי ליצר אפל, בהמי וחסר שליטה שגרם לישראל לשנות את תפיסת עולמם. מדובר בכוח החיים, בחיים עצמם. האדם רוצה לחיות, ובכליאתו ובדיכויו של כוח החיים הוא רואה חוסר התאמה לעולמו, וממילא חוסר רלוונטיות של אותה תורה הדורשת ממנו כליאת כוחות אלו.
אדם המרגיש צורך לבטא את כוחות החיים שבו יודה פעמים רבות שהשחרור שמאפשר העולם הליברלי מביא לידי הרס. אולם, הודאה זו לא תניח את דעתו בהכרח. כוחות החיים שבו מבקשים את ביטוים – העובדה שמבחינה חברתית השחרור הליברלי הרסני אינה מרככת את הכאב האישי שלו
הרעיון הליברלי שתיאר הרב פפר מוביל אמנם לפירוק אנושי גדול, כאמור לעיל, אך מביא גם לידי הוצאה לפועל של כוחות חיים עצומים הטמונים בנפשו של אדם והמבקשים ביטוי. הרצון של האדם להביא את עצמו לידי ביטוי באופן מלא בתור יחיד; היכולת לפעול ולעשות בעולם ללא כבלים; האפשרות לחשוב ללא גבולות, לדבר ללא מעצורים, לראות ללא מחסומים; הרשות לחוות ולרצות כמעט ללא גבול – כל אלו כוחות אדירים של חיים הטמונים באדם ומבקשים את ביטוים. לכל אלו נותן העולם הליברלי חופש כמעט מלא לפרוץ ולהתממש. על כל אלו חופף כוח החיים החזק ביותר – היצר, המקבל שחרור וביטוי עצום בחיים הליברליים. לכוח זה נלווים כוחות אנושיים נוספים ובעלי עוצמה אדירה, כמו אסתטיקה, יצרנות, כיבוש יעדים, סקרנות ואף אהבה – כל כוחות החיים הללו עומדים בחזית החיים הליברלים והם מגנט אדיר המושך אליו את העולם כולו.
כוחות אלו, כאמור, אינם תאוות שפלות גרידא, אלא כוחות אמתיים שהקב"ה נטע בתוכנו. העולם הליברלי מאפשר מימוש שלהם, בעוד העולם התורני מתקשה בכך. עושר האפשרויות שמעניק העולם הליברלי הוא הסכנה המשמעותית לאורח החיים החרדי. אולם גם כאן, מוקד המשיכה אינו הרעיון אלא מימושו בפועל, התוצאה. האדם החרדי אינו נמשך למוסר הליברלי, אלא לכוחות החיים שהוא מאפשר להם ביטוי. ההתבוננות בכוחות החיים שהעולם הליברלי משחרר עלולה להוליד תחושת מועקה אצל מי שמרגיש שהעולם התורני אינו מאפשר לו ביטוי זה. אדם המרגיש צורך לבטא את כוחות החיים שבו יודה פעמים רבות שהשחרור שמאפשר העולם הליברלי מביא לידי הרס. אולם, הודאה זו לא תניח את דעתו בהכרח. כוחות החיים שבו מבקשים את ביטוים – העובדה שמבחינה חברתית השחרור הליברלי הרסני, אינה מרככת את הכאב האישי שלו.
בתחבולות תעשה לך מלחמה
אסטרטגית ההבדלות החרדית שננקטה כדי לשרוד מול שטפון כוחות החיים היא אסטרטגיה מנצחת. נתוני הנשירה מהחברה החרדית מורים כן, ונתוני הצמיחה המפעימים של החברה מוכיחים זאת. אסטרטגיה זו מגנה על העולם התורני גם מפני עולמות ערכיים, מוסריים ומעשיים הרחוקים מאתנו עד מאוד, כפי שכתב הרב פפר בהרחבה.
על מנת לאפשר התבדלות זו, נדרש מאתנו לא רק לאחוז בנשק החרדה; לא רק למנוע ולסגור ולחשוש "מה יהיה אם…"; אלא גם, ובזמנינו אולי בעיקר, לאחוז בנשק החיים
אלא שעל מנת לאפשר התבדלות זו, נדרש מאתנו לא רק לאחוז בנשק החרדה, לא רק למנוע ולסגור ולחשוש "מה יהיה אם…", אלא גם (ובזמנינו אולי בעיקר) לאחוז בנשק החיים. הבריאות הנפשית בכלל תחומי החיים, הסדרתם באופן הנכון והמתאים לאופי האנושי ולמנהג העולם הראוי, ועידוד הופעתם של כוחות החיים האנושיים – אלו הקיימים בעולם הליברלי באופן הבלתי מרוסן שלהם – הם הכלים שיביאו רוגע פנימי, אישי וחברתי בבית פנימה, וימעיטו מאוד את הכוח המושך לעבוד עבודה זרה על מנת להתיר עריות בפרהסיה. כנגד זאת, ככל שכלי המלחמה בכוחות החיים יהיו דיכוי וניסיון להוציאם מכלל שימוש, כך יגבר המתח הנפשי של האדם התורני-חרדי למול המציאות הסובבת אותו, מציאות המלאה בכוחות חיים אלו.
ככל שנלמד לממש את כוחות החיים שלנו באופן הראוי, ככל שנתאמץ להוציא עוד ועוד מכוחות אלו החוצה, כך יפחת הרצון לרוץ אל 'דשא השכן' ולחוות אותם שם. ככל שנדריך את עצמנו ואת ילדינו למצות את החוויות הזוגיות והמשפחתיות בתוך המסגרת המותרת, כך יקל לעמוד אל מול כוחות החיים הסוחפים שמציע העולם שבחוץ. ככל שנסייע לבנינו ולבנותינו במימוש כשרונותיהם באופן המדויק ביותר, ונאפשר להם סקרנות וחשיבה חופשית, כך יפחת הדיסוננס בין העולם הדתי לבין שפע החיות שמציע להם העולם שבחוץ. את כל אלה ניתן לעשות באופן הראוי ביותר, בלא בדל פגיעה בהלכה ובעבודת ה', בעולם הערכים התורני וביציבותם של חיי הקהילה והמשפחה.
בתוך עולמנו התורני-חרדי, בתוך אותן חומות שקופות-אטומות שהקמנו לנו בצדק, עלינו לטפח חיים מלאי תוכן ויצירה; עלינו לשאוף להביא לידי ביטוי כוחות חיים רבים ככל שניתן, שיציתו את הלבבות עד שתהא השלהבת עולה מאליה.
תמונה: Bigstock
האמת בכדי שהחוויה החרדית תהא חוויה מנצחת צריך לעבור עוד דור או שניים עם העוני, כי החוויה החרדית הקודמת של הבורות, גרמה ש – 95% מהציבור נטש אותה.
בכל מקרה אני מניחה שדווקא ההתנהלות כיום של הציבור החרדי, שהוא ומנהיגיו מלמדים שאינם מסוגלים לקחת אחריות על עצמם גם בדבר הפשוט של "פיקוח נפש" בשל הקורונה, מלמדת מה יצרה החרדיות של שני הדורות האחרונים.
שמרית למה תמיד תגובות ארסיות? מה הקטע?
מי החליט שזה פיקוח נפש?!!! זה 80% פולטיקה, חוץ מזה יש עוד צדדים הקרונה כאן להישאר יהיה כאן עוד הרבה שנים בוא נראה אותך לא שולחת את הילדים 5 שנים לבית ספר לחנוק אותם אם מסיכות וכאב ראש נראה מי יגדיל יותר בריא
אני משתדלת לנתח נכון את הנושא של "מבחן התוצאה" עליו דיבר הכותב.
האם נושא זה כאשר רואים אותו ביחס לכל מיני "תרבויות שקר" (קומוניזם וסוציאליזם) הוא גם מבחן נכון ביחס להשקפות עולם בנושא יהדות.
הילדים שלי גדלים בריאים מבלי לחנוק אותם, וימשיכו כך בע"ה.
גם בחופשה האחרונה העסיקו את עצמם בלימודים אם בבתי מדרש באופן מבוקר ואם בבית.
בדיוד השבוע נלמד בדף היומי על אמוראים שעשו את עצמם כעורבים על בניהם זה בענין העניות.
לא יודע אבל נראה לי שאם נסתכל נראה שדווקא כמות הנפילות אצל בני אברכים קטנה לאין ערוך מן השאר נקודה למחשבה.
העיקר חסר מן הספר
הפיתרון מדבר במילים גבוהות וערטילאיות איך בדיוק מכניסים חיות וכיף "נשק החיים" בלשון הכותב, בעולם התורה והמצוות
מאמר מצוין. מסכים מאד.
מה שחסר לדעתי זה הנקודה שצוייה בדברי יוס – "תכל'ס", איך מיישמים את הרעיונות האלה?
המסגרת החרדית הנוכחית מכוונת לכך שהדרך היחידה למיצוי עצמי (אצל גברים) היא באמצעות הצטיינות לימודית-תורנית. כל כח חיים אחר נתפס כשולי וחסר ערך, במקרה הטוב, וכמפריע ו"יצר הרע", במקרה הפחות טוב.
עם גישה כזו השלטת בכיפה, המטופחת הן על ידי קובעי ההשקפה והן על ידי אנשי החינוך ובעלי הסמכות התורנית, ושממילא גם קובעת נורמות חברתיות מוצקות, קשה מאד "לטפח חיים מלאי תוכן ויצירה" ו"לשאוף להביא לידי ביטוי כוחות חיים רבים ככל שניתן" כשהמסגרת, ההנהגה התורנית והחברה מסביב דוחפים להפך הגמור מכל זה
איזה כיף. מאמר קצר בצריך עיון. תמשיכו ככה.
מספיק קראתי תיאורים על התנהלות בתי דין בימים האחרונים כדי לחשוד במבחן התוצאה.
קוראים לזה מבחן ״תפיסת התוצאה בציבור״.
זה לא סתם שבחברות בעלות אידאולוגיה טוטליטרית יש חשיבות לשליטה בכלי התקשורת.
א. גם העולם החרדי יש בעיות במשקפי התוצאה מבחינה מוסרית ועלעול קצר באתרי חדשות יוכיח. שלא לדבר על הדיונים בין "עיני העידה" בכל פעם שצצה הזדמנות (פוניבז', איתרי, חברון, סדיגורא ועוד ועוד).
ב. גם במבחו התוצאה הקהילתי ונמשפחתי מסתמנים סמני שאלה ולפעמים עולה התהיה האם באמת השלמות המשפחתית נובעת מהרמוניה מופלאה או מהסתפקות במועט במובן הבין אישי.
ג. מוזר מאוד לומר שאיני יודע לנמק מוסרית אבל במבחן התוצאה זה יותר נח ויעיל. משפט הסותר את עצמו. מוסר אינו קשור לנוחות ויעילות.
ד. אולי מכיון שבאקשיבה אין תשובות רציניות לשאלות אמיתיות שאינן נעוצות בסוציולוגיה אין גם פניות כאלו. אני שלחתי פעמיים שאלות קשות לאקשיבה בנסיון לבחון זאת ולא נעניתי.
ה. אני רואה בגישה הפוטרת מאחריות מחשבתית בטענה שמי שחוזר בשאלה זה בכדי להתיר עריות ועל זה הדרך נסיון של מי שנואש מתשובות אמיתיות לסטות לשבילים צדדיים במלחמת מאסף, שלא ייתכן שתסתיים בהצלחה.
ו. ראוי מאוד לקרוא את הרצ"ב https://www.srugim.co.il/165178-%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA
ז. אסטרטגיית ההתבדלות לא תוכל להחזיק מעמד משהבועה החרדית המתאפיינת בלהחזיק אדם כל היום בכולל וגם את הרחוב הוא רואה רק מבעד להסעה של הטנדר הצהוב (טיפה הקצנתי) תתנפץ בגלל בעיות כלכליות, ולא זה המקום לפרט.
ח. נסין ה 150 שנה האחרונות אינו מוכיח את תיאוריית ההתעלמות והבועה. מ 80% חרדים הגענו תוך 70 שנה (1870-1939) ל 70% חילונים במעוז החרדיות, במזרח אירופה.
א. נכון שגם בציבור בחרדי יש בעיות וגם מוסריות כחברה עם מיזוג של דעות ונטיות זה בלתי נמנע אבל הרזולוציה הנמוכה שמתעסקת בה החברה הליברלית היא לא בדומה בכלל לא כמותית ולא איכותית
ב. השאלה על שלמות משפחתית מחוייבת לשלב את ה"הרמוניה המופלאה" יחד עם הסתפקות במועט בשביל להשתמש בנשק החיים בצורה נכונה ומספקת המתירנות וההפקרות שמשדרת החברה הליברלית בכל דרך אפשרית בשירים סרטים חדשות וכו'וכו' לא נותנת כמעט מקום לריסון והסתפקות במועט ואגב גם בזה מבחן התוצאה מנצח בגדול
ג. אסטרטגיית ההתבדלות ברמה של כולל וטנדר צהוב אינה מיועדת לכל אחד היא הקריאה בגדול של הציבור החרדי אבל זה ידוע גם אצל הרבנים ומורי הדרך שיש בזה אמירה אינדבדואלית ושוק העבודה והמכללות יוכיחו
ד. אח יקר נראה לי שבמאמר הרב מבטא בצורה חזקה ביותר את מה שעברת הנקודה היא לא עריות אלא כח החיים שים לב ואל תתפש לשוליים הרבה חרדיים עברו דיכוי כזה ופה נמצאת נקודת העבודה שלנו כחרדים ולא כליברלים
אתה יותר מידי צודק החילוניות ב2020 משקפת את מה שהחרדיות תהיה ב2030 המצב בפוליטיקה החרדית הדרדרות מוחלטת מי שלמד את הש"ס בעיון מגלה בין השיטין את המבנה הפוליטי בתקופת הסנהדרין הגמרא מבזה למשל את רומי בזה שיש שם דמוקרטיה ביהדות היה מצב את קריסת ועד ארבע ארצות ובכלל קריסת ההנהגה ההיסטורית במהלך שהיה משה קיבל תורה מיהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ואחר כך הזוגות התנאים האמוראים הגאונים הראשונים וראשוני האחרונים בספרד זה היה תור הזהב הייתה פריחה ביהדות גרמניה פולין האינקויזיציה וגזרות ת"ח ות"ט חיסלו את ההנהגה היהודית הקלאסית [אין כאן המקום להאריך כמה היהודים בעצמם היו אשמים בזה איני בא לקטרג אני מספר היסטוריה] נחזור לתקופת הסנהדרין זה לשון הגמרא סנהדרין ל"ז ע"א, ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן כל אחד ואחד מכיר את מקומו הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונה אחד מן השניה בא לו לראשונה אחד מן השלישית בא לו לשניה בוררים להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקום הראוי לו. ופירש רש"י שם, ושלש שורות – כל אחת כמנין סנהדרי, עשרים ושלשה, שאם יחלקו העשרים ושלשה רובן מחייבין ומיעוט מזכין והטייה לרעה אין על פי אחד, וצריך להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד, הלכך צריך להושיב לפניהם ארבעים ושמנה להשלמת שבעים ואחד, ולאו אורח ארעא לעשות שורות לתלמידים של עשרים וארבע שתהא מרובה משל דיינין, ולא לעשות שורות קטנות, ולא שתים של עשרים ושלשה ואחד שנים תלמידים, הלכך עבדי שלש שורות.
וכל אחד מכיר את מקומו – לפי שבתחלה כסדר הושיבום, שורה ראשונה גדולה משל שניה, והיא גדולה מן השלישית, וגם בכל שורה ושורה הושיבום כסדר, הגדול בראש, שני למטה הימנו, וכן כולן זה למטה מזה, לפיכך צריך כל אחד להכיר מקומו.
הוצרכו לסמוך – כגון שמת אחד מן הדיינין, סומכין לו מהראשונים, שהם גדולים מכולן.
אחד מהשנייה בא לו לראשונה כו' – ולא שיביאו מן הקהל לראשונה, לפי שהגרוע מן התלמידים שבשורות גדול מגדול שבקהל.
ולא היה – אותו שנברר מן הקהל יושב במקומו של ראשון ראש בשורה שלישי, אלא במקום הראוי לו – בסוף השורה, וכן אותו שבא מן השלישי לשניה, וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות, וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה, מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידי הראשונה, והקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשניה, הלכך כי ניידי כולהו ניידי, כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו כולן צריכין לנוד איש איש ממקומו. רואים מכאן איך מינו בימי הסנהדרין את ההנהגה לצערנו מאז שהוקמו תנועת החסידות ועולם הישיבות בהתחלה אולי זה היה נראה מבטיח אבל זה היה טלאי על גבי טלאי ומלחמת מאסף כמו שכתב לפני "משה" אבל כרגע בגלל תסביך הירושות מצד אחד שזה גרוע מאוד וגרוע עוד יותר זה הדמוקרטיה בציבור החרדי שהיום חבר מצג"ת לא מתמנה כלל לפי גדלותו בתורה אלא לפי כמות מעריצים שיצביעו כשהוא יחתום בעברית פשוטה קבלן קולות ולכן העסק מדרדר ומדרדר עם ישראל מעולם לא נשבר בעניות דוקא נסיון העושר פרק את העם יותר עיין ערך אמנציפציה אני מקווה שמשיח יבוא ויחסוך את הכאב ראש הזה אבל בשלב מסוים זה כבר לא שאלה של כן או לא אלא מתי יצטרכו לעשות שידוד מערכות בציבור החרדי ולהחליף את כל ההנהגה גם החסידית גם הליטאית וגם הספרדית
כל הטיעונים במאמר זה מובאים כבר באגרות צפון במכתב הראשון ששם הרב הירש בפיו של השואל.
אין שום חדש תחת השמש..
עיין שם ותרווה נחת
אגרות צפון אכן מוכיח את עצמו כספר לזמננו
מה שאומר שההשכלה והיום תהליכים דומים
מה שאומר שהתוצאה תיהיה דומה ח"ו
מה שאומר …..
לתפילה פתרונים
ולהרבות בחכמה לפתרונות (ירבה בחכמה ויבקש רחמים
חושבני שהדבר שיותר מכל ישמור עלינו ועל ילדינו זהו אחדות אמיתי בקהילה שבא אנו גודלים . רק על ידי קידוש ה׳ ניתן לשמר את הקדושה והיופי ביהדות הטהורה
כישראלי הגר בחוץ לארץ בקהילה מיוחדת ומאוחדת חי זאת על בשרי כאשר אחוז הנשירה שואף לאפס ומתוך העמקה בענין הגעתי למסקנא שכשהנוער רואה אחדות נשאב אליה ומגלה את האמת ללא ספיקות
כישראלי הגר בחוץ לארץ אתה ודאי חי את החיים באופן רגוע ובהרחבת הדעת שקשה מאד להגיע אליה פה בארץ, וזה אולי יתן לך מענה לתופעה ציינת, א"כ ידוע ומאומת שבקהילות גדולות ובערים גדולות בחו"ל תופעת הנשירה פושה גם אם אינה מופיעה כשינוי לבוש.
אחד המאמרים המעולים שקראתי אי פעם. כמו שכתבו פה גם אני פונה לכותב המאמרים ולעוד חרדים שאכפת להם באמת ממצוקות אחינו ואחיותינו, ושיש להם יכולת השפעה, לתרגם את האמור לכלים מעשיים. כאחת מעולם הטיפול ובעלת משפחה גדולה אני נתקלת בלי סוף בתגובות עוינות ואפילו מאימות כשאני מציעה פתרונות בנוסח המאמר למצוקות איומות.
החרדה מפני פתרונות הולמים לכאבים האישיים, שמסובבת על פחדים מעונשים בעוה"ב ומ"מה יגידו" הוא עצום וגובה מחירים בלתי אפשריים.
דווקא בחו"ל חרדי יכול להסתובב בלבוש יותר צבעוני, שלא לדבר על אייפון שיש לו, לימוד מקצוע, חיים ע"פ התורה שנונים לו את כל מה שיש לעולם הזה להציע מלכתחילא. אא"כ מצוה רבה היא לקים את מא' חז"ל "ארץ ישראל נקנית ביסורים" ובהידור רב, ע"ח כל מי שלא יכול.
קטונתי, אבל נראה שדברי הכותב כאן דווקא מאשרים את התסה של המאמר הראשי, אלא שמשום מה כותב המאמר אינו מודע לכך.
מדוע הפונה לאתר "אקשיבה" חושב שהדת היא "סבל"? התשובה השטחית היא בגלל תאוות וכו', ואולי די בכך במקרים מסוימים, אבל התשובה היותר עמוקה – אני מניחה שזו בדרך כלל תהיה התשובה אצל פוני "אקשיבה" – היא שהוא הפנים את תפיסת הטוב הליברלית: מימוש עצמי מנותק ממסגרת של דת וקהילה וכדומה. בנוגע לבנות חרדיות נושרות זה ברור לי מאד (הן לא נושרות בגלל "תאוות" בלבד), אך אני חושבת שזה נכון גם ביחס לבנים.
כותב המאמר טוען שהעובדה שאנשים אינם "מתווכחים על אידיאולוגיה" מוכיחה שזה לא הנושא הבוער. משום מה, הוא אינו רואה שאותה "אידיאולוגיה" ליברלית היא היא הסיבה ל"סבל" שאנשים מייחסים לדת. מסגרת דתית / קהילתית / לאומית יכולה להיות טוב נפלא ולחילופין רוע מוחלט. תלוי מה הפרספקטיבה שלך.
בכל אופן, יישר כוח לבמה האיכותית על העלאת הנושא, הוא חשוב ומרכזי והגיע הזמן לדון בו.
מסכים כמעט לחלוטין. פשוט כל אחד מהכותבים רואה את נקודת המבט החשופה של האנשים שאיתם הוא בא במגע. פפר מלמד באוניברסיטה ו'מתעסק' עם חרדים מתחכמים שכואבים את פערי האידיאולוגיה. הכותב מתעסק עם נוער נושא שהוא בדרך כלל עסוק במנעד שבין נשירה של 'תאוות' וקושי להשתתף מבחינה דתית לבין עיסוק פסיכולוגי בעצמו במקרה שהוא קצת יותר מתוחכם. האמת היא שיש קשר עמוק בין סבל לפסיכולוגיה לגיבוש אידיאולוגיה ובין גיבוש אידיאולוגיה לסבל שמיוחס לפעילויות מסויימות והצורך להתגבר על 'תאוות'.
אני מגיב כאן לעיתים קרובות, ועכשיו אני הופך את הקערה על פיה בהפוך על הפוך. מחמת חוסר ידע שהצטבר במשך הדורות, ולצערנו קצת הושפע מהנצרות אם נרצה או לא נרצה, גרנו כ1000 שנים באירופה הנוצרית כולל יהדות ספרד פורטוגל והבלקן וזה השפיע אם נרצה או לא. אחת התופעות השליליות שהושפענו ממנה זה המושג של "קדוש מעונה": רע לך בעולם הזה אבל בעולם הבא יהיה לך גן עדן על כל הצער שיש לך בעולם הזה. התזה הזאת היא עקמומיות המחשבה ואין בינה לדרך התורה שום קשר. זה מגיע מהויא דולרוזה. מה שכן, המשנה באבות "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין". ביקרתי בהרבה מבני פאר של עשירים גדולים ברחבי העולם, נכון שהטרקלין הרבה יותר יפה מהפרוזדור אבל הפרוזדור יפה אלפי מונים מטרקלין ממוצע כך שלא מדובר על חיים רעים בעולם הזה.
ועכשיו לגופו של ענין: מספרים את אותו סיפור בכמה גירסאות, ואנו נגיע לאחת שקל לנו להתמזג איתה והיא הייתה אצל רבי אהרן קוטלר זצ"ל. הוא נאם בדינר לישיבתו על חשיבות של תומכי התורה ועל חלקם הגדול בעולם הבא. לאחר הנאום ניגש אליו אחד הגבירים ואומר לו: רבנו כל כך מחשיב את תומכי התורה, אולי אוציא את בני מהישיבה ואהפוך אותו לביזנסמן מצליח, והוא יהיה תומך גדול של הישיבה? ענה לו רבי אהרן: עולם הבא יהיה לו, אבל לא עולם הזה כאדם שזכה ב"ה לשבת באהלה של תורה למעלה מ40 שנה עם כל המשמעות שזה אומר אני אומר לכם במבט לאחור כל הסבל והייסורים היו כדאיים כדי לחיות את האושר והגן עדן עלי אדמות של החיות בלימוד תורה. כמו להבדיל אין מצב להיות ספורטאי מצטיין או קצין קרבי מצטיין ללא אימוני כושר מפרכים הייסורים והקשיים הם למעשה אימוני כושר מנטליים שפותחים לך זכות בנפש ואפשרות לחיות את עמל התורה שקשה מאוד לתרגם את זה למונחים גשמיים, וחבל מאוד שלא מסבירים את זה לילדים עם יניקת חלב אימם.
ועכשיו תשאלו ומה עם הנשים? אני ב"ה נשוי גם קרוב ל40 שנה ואשתי אומרת לי שיש לה סיפוק עצום לראות אותי לומד שלא לדבר על שינוי במידות ודרך ארץ שעמל התורה משנה את האדם. לא מאמינים? תנסו ובעזרת ה' ניפגש כבר בעוד 5 שנים ואז תאמרו לי את התרשמותכם.
אבל איך ייתכן, למשל, שהאידיאליזציה של העוני ו'על הארץ תישן' – אינה מתקבלת עם מחיריה? בחרת עולם שיש בו תורה ומיעוט ההיבט הגשמי? זה כרוך (סטטיסטית, בכל מקום ותמיד) עם קשיי בריאות למשל.
מדוע כועסים ומייחסים 'אנטישמיות' לבקשה לסגור את הערים החרדיות? הלא זה המחיר האהוב של נטישת העוילם הזה…
וכפי שכבר אמרו לפנינו – המדיום הוא המסר. הדיאלוג המשותף כאן, השיוויוני – בין אנשים עם דעות שונות ודעת שונה, ובין גברים ונשים וכו', הוא בעצמו קבלה דלתתא של העולם הליברלי – במובנו העדין והמאפשר.
האם גם לכך יהיו מחירים של נהנתנות, ושימוש בכלי הרשת למגמות פסולות? בוודאי. אבל נראה שקשה לוותר על הרווחים..
לדון ברשת על גבולות השמרנות, בדיון פתוח ושיוויוני – זה אשכרה יותר ליברלי אפילו מציונות או חולצה בלי כפתורים
איני מסכים איתך. אתה לוקח מקרה פרטי אחד- החוויה האישית שלך, סיפור של הרב קוטלר- ומסיק ממנו שזו דרך חיים שמתאימה לכולם. זו דוגמטיות.
לטעון שכל הבחורים נהנים להיות בכולל שנים על גבי שנים רק משום שכבודו מתענג על כך זה לא חכם. כשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות. יש אנשים שאוהבים לשבת וללמוד ויש אנשים שאוהבים לצאת לעבוד, יש אנשי ספר ויש אנשי מעש, ולכל מקצוע בעולם יש אנשים שיאהבו אותו.
היסטורית, לפני עידן הכוללים זה היה מובןמאליו שכל בחור יצא לפרנס זמן מה אחרי נישואיו. צא ולמד, שעיר שהיו בה עשרה בטלנים- דהיינו חובשי ספסלי בית המדרש- היתה נחשבת עיר גדולה. זה לא היה הסטנדרט אף פעם במהלך ההיסטוריה. וכפי שהדברים נראים, עידן הכוללים היה מין תור זהב קצר, שנמצא בתקופת הדמדומים.
הגישה הזאת לומר שיש שנהנים מלימוד התורה ויש שלא אינה נכונה מפני שכדי להנות מהלימוד צריך לתרגל את זה רוב הילדים ובני נוער וחלק גדול מהצעירים לא מסוגלים לשתות יין יבש בגיל 30 פלוס מתחילים להתרגל לזה או למשל מוסיקה קלאסית לרוב האנשים זה חור בראש אבל כשמתרגלים ומגלים את האוצר במוסיקה הזאת לא יכולים להנות ממוסיקה רחובית ועוד כהנה וכהנה מתאמן במכון כושר בשלב מסויים הוא לא יכול בלי להתמיד בזה כך שלומר שלזה יש טעם ולזה אין זו לא גישה נכונה ואיני חוזר בי מהסיפור של רבי אהרן קוטלר ולגופו של עניין פת במלח תאכל זה רק בדרכה של תורה בתחילת הדרך ושמעתי בשם רבי מאיר שפירא [איני בטוח שזה משמו] שהגבירים אמרו לא את הפתגם הזה פת במלח תאכל הוא ענה להם שזה בכלל בלשון ביתמיה דרך אגב בהיותי בוושינגטון די סי פגשתי רופא חובש כיפה שחורה איני יכול לומר כמה הוא היה חרדי אבל הוא אמר לי שהוא למד בקולג' ובאוניברסיטה והוא כעת רופא בכיר בפנטגון אבל את ילדיו הוא ישלח לחיידר בבלטימור שאלתיו מדוע הוא ענה לי חבריך בוויליאמסבורג שלמדו בישיבה ומינימום 10 שנים בכולל עושים כסף יותר מכולנו יש בדיחה שאומרים שמח זבולון בצאתך מפני שיששכר באוהליך כי אם יששכר ייכנס לביזנס הוא ידפוק לך את כל הביזנס ולא תוכל להתחרות מולו
לא ברורה המתקפה על החילוניות. המדע שהוא התוצר החשוב ביותר של החילוניות הצליח במאתיים השנים האחרונות לשפר את איכות חיינו ולהאריך אותם בצורה מרשימה כשקודם ניסו בעיקר תפילות.
אסימוב נשאל (בשנות השבעים): "במהלך מעופו בן 200 השנה הוליד המדע אי אלו תחבולות מוצלחות כגון מזון משומר ותקליטים ארוכי נגן, אך למען האמת, איזה ערך ממשי תרם המדע לשבעים שנותיו של האדם? "חיש מהר הגבתי במכתב ובו כתבתי, בין היתר:"…אחד הדברים שהינם בעלי 'ערך ממשי' הינם אותם שבעים שנות חייו של האדם… במשך מרבית ההסטוריה אורך החיים היה קרוב יותר לשלושים. האם אין אנו רשאים לצפות ממך למעט הכרת תודה על אותה תוספת של ארבעים שנות חיים שממנה הזדמן לך להנות?"
היום תוחלת החיים כ83 שנה.
כל ההתפתחות הטכנולוגית היא תוצר של החלטה אלוקית להעניק את החכמה לכך לאי אלו חוטבי עצים ושואבי מים משוכללים. אין כל צורך להאדיר את מי שמשמש ככלי להחלטותיו של אלוקים. היחידים שמעשיהם והכוח בידם הוא ללא התערבות אלוקית הם אלו שבוחרים לקיים "התפתחות רוחנית" בעולם, ואותם יש להאדיר, והם אלו המקיימים את העולם.
וגם האמונה באמת זו היא בהחלטתו ובחירתו של האדם..
ישר כוח על הדברים
אבקש להוסיף כי האמת אם הכותב, רק כי שורשי הבעיה שהוצגה כרוכים בד בבד
עם הפתרון שהוצג, כאשר אותם כוחות חיים מבקשים ביטוי יש לעולם דרכים רבות
להוציאם לפועל, אשר ביסודם הם כוחות יצירה, שהביטוי שלהם פעמים בא באומנות
כגון שירה ספרות ציור מוזיקה או השגים בתחום הספורט, תאטרון קולנוע וכן הגשמה
בעמל כפיים וכדומה , רק שנראה כי כל קשת התחומים הנ"ל נחשבים כביטול תורה
או במקרה הטוב כבררת מחדל, נראה שעד שלא נראה את כלל תחומי היצירה האנושית כלגיטימיים וחלק מחיינו פתרון אמתי לא יוכל להיות מושג .