צריך עיון > סדר עיון > סכנת הליברליזם ושברה > חיוניות הבידול התרבותי

חיוניות הבידול התרבותי

מאמר תגובה ל"סכנת הליברליזם ושברה"

חדירת ההשפעה הליברלית לציבור החרדי אינה נובעת מהעוצמה המוסרית של הליברליזם, אלא מתהליך טמיעה תרבותי. מול הליברליזם - כמו מול שאר האיומים שהעם היהודי התמודד אתם במרוצת הדורות - יש רק תשובה אחת: התבדלות.

כ"א אלול תש"פ

במאמרו "סכנת הליברליזם ושברה" מתריע הרב יהושע פפר מפני התיישרות לא מודעת של האינטואיציה המוסרית עם הנורמות הליברליות. מצב זה מביא לדיסוננס בין המצפן המוסרי של האדם לחובתו הדתית, ומאיים משום כך על עצם קיומו של הציבור החרדי. לדבריו, נוכח איום זה אין בכוחו של מנגנון ההתבדלות של החברה החרדית להגן עליה, ועלינו להגן על אורח החיים התורני בשפה מוסרית-אנושית, בדומה למפעלו של הרש"ר הירש בגרמניה של תקופת ההשכלה.

לא ההטמעה המוסרית מביאה לרפיון בשמירת היהדות, אלא חוסר ההקפדה על בידול תרבותי וההיטמעות בתרבות השלטת הם המביאים לאימוץ תפיסות המוסר השליטות

המאמר מעלה לדיון נושא חשוב, ונוגע בעצב חשוף וכואב. נקודות רבות במאמר ראויות להתייחסות ולהרחבה, אך בתגובה קצרה זו אבקש רק לחלוק על אסטרטגיית ההתגוננות שמציע הרב פפר ולהגן על העמדה החרדית הישנה המחייבת בידול תרבותי. אני סבור כי הבידול התרבותי עודנו חיוני והכרחי, ואדרבה – לנוכח האיום הליברלי נחיצותו רק מתחזקת. אקדים ואומר כי אין באמור כאן משום שלילת המפעל שמציע הרב פפר. ללא ספק רבים עשויים להפיק תועלת מספרות הסברה רעיונית-פילוסופית של ההשקפה התורנית, תהיה זו שמרנית או אחרת. עם זאת, אני סבור כי הנשק העיקרי נגד סכנת החילון היה ונותר ההתבדלות התרבותית.

 

סכנת הטמיעה התרבותית

דומני כי ההבדל בין גישתו של הרב פפר לגישה החרדית הקלאסית נעוץ בהבנה שונה של סוד הקסם הליברלי. הרב פפר סבור כי כוח הליברליזם טמון בשכנוע הרציונלי של המוסר שלו, ומשום כך הוא מחפש לו אלטרנטיבה אידאולוגית משכנעת לא פחות. אולם, העמדה החרדית מזהה סכנה ברובד עמוק יותר מן הרציונל – בעצם האקולטורציה, בתהליך הטמיעה התרבותית. לא ההטמעה המוסרית מביאה לרפיון בשמירת היהדות, אלא חוסר ההקפדה על בידול תרבותי וההיטמעות בתרבות השלטת הם המביאים לאימוץ תפיסות המוסר השליטות. זהו יישום הפוך של העיקרון החוזר כמה וכמה פעמים בספר החינוך – כי מוסר האדם נפעל לפי פעולותיו, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כך גם מבואר בדבריו המפורסמים של הרמב"ם:

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע". ואומר "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב" […] . וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר: "ישב בדד וידום".[1]

אימוץ המוסר הליברלי אינו תוצאה של העוצמה המוסרית שלו, אלא של הדומיננטיות שלו בתרבות השלטת. לנוכח זאת, דברי אדוננו הרמב"ם: "ישב לבדו יחידי", הם התרופה היחידה לחיים בתרבות סובבת מקולקלת. כלומר, התבדלות והתנזרות מכל קשר עם התרבות הזרה. רק בדרך של התבדלות יש תוחלת להמשך קיומם של חיי תורה ומצוות, ללא פשרות ועיגולי פינות שהרב פפר חושש מהם בצדק. זהו הכוח של השמירה על השמות, השפה והמלבושים שבזכותה נגאלנו ממצרים.[2] תיקוף אידאולוגי, אלגנטי ככל שיהיה, לא יוכל להועיל כאן, משום שהסכנה איננה נובעת מחוסר עיגון אינטלקטואלי-רציונלי-מוסרי לדרך התורה, אלא מכוח אמוציונלי בסיסי בהרבה – "דרך ברייתו של אדם" – המניע את האדם להידמות לאלה שהוא שותף לתרבותם. מול דחף קמאי זה יחוויר וייסוג כל שכנוע אידאולוגי. כמובן, האדם ימצא לעצמו ק"נ טעמים והסברים מוסריים לחיקוי התרבותי, על מנת להימנע מדיסוננס קוגניטיבי בין מעשיו לעמדותיו.[3]

מה שעמד לאבותינו נגד איום התרבות הסובבת לא היה החידוד האינטלקטואלי והברק ההגותי, אלא הסגירות התרבותית והשפה הנבדלת

מאז האמנציפציה, מתן שוויון הזכויות ליהודים באירופה, נוכחנו לדעת שוב ושוב כי האסטרטגיה היחידה לשמירת היהדות היא התבדלות. צא וראה מה אירע ליהדות איטליה המעטירה, אשר היתה מלאה חכמים וסופרים גדולים אך פתוחה לתרבות הסובבת אותה. זאת לעומת הצלחתן וחיוניותן של קהילות 'מצומצמות', סגורות ובדלניות.[4] מה שעמד לאבותינו נגד איום התרבות הסובבת לא היה החידוד האינטלקטואלי והברק ההגותי, אלא הסגירות התרבותית והשפה הנבדלת. גם כיום יש קורלציה גבוהה בין חוסנם של חוגים דתיים שונים לבין מידת הבידול התרבותי שלהם. רמת החילון ועזיבת הדת בחוגים החרדיים השונים נמוכה בהרבה משל חוגי הדתיים-לאומיים והמודרן-אורתודוקס, ולא בשל העוצמה האינטלקטואלית העודפת של הראשונים.

דוגמא טובה לכוחה ההרסני של הפתיחות התרבותית היא ענין שהתפרסם לפני כשנה בתקשורת.[5] אמה של תלמידת בית ספר "חרדי פתוח" תכננה לה מסיבת "בת מצוה" בבריכה. המנהל הודיע לאם שהאירוע אינו הולם את רוח בית הספר והחברות לא תורשינה להגיע, והמשפחה נאלצה לבטל את המסיבה. אלא שהסיפור לא הסתיים בכך: האם הכעוסה תבעה את המנהל לדין, ואף רצה עם הסיפור לתקשורת, טוענת בלהט שלא היתה כל בעיה באירוע, שהרי הוא תוכנן להיערך בכשרות מהודרת, בהפרדה מלאה, ועם צלמת ומצילה.[6]

לא ניתן לעמוד על פשרו של סיפור שכזה, מבלי להבין את כוחה ההרסני של השפעה תרבותית. מה שהביא את האם לתכנן לבתה אירוע ממין זה בוודאי לא היה כוח השכנוע של המוסר הליברלי, אלא נהייה פשוטה אחרי הנורמות של מעמד הביניים הישראלי החילוני. יתרה מזו, משפחה המקפידה על בידול מן התרבות הסובבת לעולם לא תעלה בדעתה לחגוג בת מצוה בצורה כזאת, ללא צורך בנימוק הלכתי ספציפי. האינטואיציה המוסרית והרוחנית שלה היתה מורה שאין אלו המקום והדרך המתאימים לחגיגת בת מצוה. הלא אין לך אוקסימורון גדול מזה של חגיגת הגעה למצוות במסיבת בריכה. שונים הדברים בתכלית אצל אלה החסרים בידול תרבותי. אם האופנה היא לחגוג בת מצוה בבריכה, אלו המושפעים מהתרבות הסובבת ירצו לעשות זאת אף הם; וגם אם יקפידו על הדרישות הפורמליות של ההלכה, הרי שישכחו לחלוטין את רוחה הכללית ואת האופי והצביון הראויים לשמחה של הגעה לנועם עול המצוות.

התורה מזהירה אותנו שוב ושוב להיבדל מן העמים סביבנו ולהיזהר ולהישמר מתרבותם הקלוקלת, אף שהם היו בדיוטא המוסרית הנמוכה ביותר – שטופים בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים ברמות המזעזעות ביותר – ולא היה מקום לחשוש לשכנוע מוסרי בצדקת דרכם. אין זה אלא שהתורה מנסה למנוע את ההשפעה התרבותית, המשמשת כמגנט נפשי גם אל עבר המשוקץ והמאוס.

בהמשך ההלכה המובאת לעיל, מתייחס הרמב"ם למצב שלא ניתן לשמור על ההיבדלות התרבותית, ומציע לו פתרון אחד בלבד:

ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו ליישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר "מי יתנני במדבר מלון אורחים".

מענה אינטלקטואלי אינו יכול לעזור במקום שלא ניתן לשמור על בידול תרבותי, אומר הרמב"ם. אם אי אפשר להתבדל, חייבים לברוח למדבר. רק כאשר שומרים על בידול, יכולה להיות תוחלת לספרים כמו "מורה נבוכים" או "אגרות צפון".

מענה אינטלקטואלי אינו יכול לעזור במקום שלא ניתן לשמור על בידול תרבותי, אומר הרמב"ם. אם אי אפשר להתבדל, חייבים לברוח למדבר. רק כאשר שומרים על בידול, יכולה להיות תוחלת לספרים כמו "מורה נבוכים" או "אגרות צפון"

הבידול התרבותי הוא תנאי מוקדם הכרחי לקיום היהדות. קודם "והבדילנו מן התועים", ורק אז – "ונתן לנו תורת אמת". כך אנחנו קוראים גם בפרשת כי תבוא: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דבר".[7] כפי שמסביר רש"י, האמרה זו היא הפרשה והבדלה. ההפרשה וההבדלה מן העמים ומתרבותם הן העושות אותנו לעם סגולה, נבחר מכל העמים.[8]

בשולי פרק זה מן הראוי להזכיר גם כי הרש"ר הירש זצ"ל, שהרב פפר מציג כדוגמא לטענתו בדבר הצורך בתרגום מוסרי עכשווי לערכי היהדות, מפורסם דווקא בעמדתו הקיצונית בנוגע להתבדלות מן הקהילה היהודית הכללית. ידוע הפולמוס בעניין זה עם הרב במברגר זצ"ל מווירצבורג, ועד כמה הפליג הרש"ר בחובת ההיפרדות (Austritt-Orthodoxie) עד שסרב להשתתף בהלווייתו של רב הקהילה האורתודוקסית הכללית (Gemeinde-Orthodoxie), שגדולי תורה ממזרח אירופה הגיעו אליה במיוחד. ללמדך, שאין סתירה מובנית בין פתיחות אינטלקטואלית להתבדלות תרבותית.[9]

 

היסטוריה של שבטים אבודים

האתגר שמעלה הרב פפר אכן גדול ובוודאי אינו מאפשר התעלמות או שאננות, כפי שהוא מעיר בצדק.[10] אך יש לשמור על פרופורציה בהערכת חומרת המצב ומשמעויותיו, ולראותו בפרספקטיבה ההיסטורית הנכונה. מבלי להשוות בין הדברים או בין האומרים, תחושת הבהילות בדברי הרב פפר הזכירה לי את הכתבות של אבישי בן-חיים מלפני חמש שנים על אודות התפרקות הציבור החרדי. תחזיות קודרות כאלה נשמעות זה מאה שנה ויותר, אבל היהדות התורנית שורדת.[11] אף שלעתים אכן נראה שבדרך הטבע אין חלילה תוחלת, מתברר שוב ושוב שכוח העמידה וההתאוששות של היהדות התורנית עמוק וחזק הרבה יותר משנדמה במבט שטחי.

למרות התחושה הקשה בנוגע לתמורות בציבור החרדי, אסור גם לשכוח כי רוב מניינם ובניינם של שלומי אמוני ישראל עדיין שומרים על מידה רבה של בידול נאות מן התרבות הסובבת. כמובן, תמיד יש מקום לשיפור בשמירה על הבידול התרבותי – וכל המרבה הרי זה משובח. עם זאת, דומני שהדוגמאות לשחיקה בבידול המוזכרות במאמרו של הרב פפר הן קיצוניות וחריגות, ואינן מייצגות אלא שוליים – רחבים יותר או פחות – של הציבור.

ההיסטוריה של עם ישראל רצופה באירועים מצערים של אבדן חלקים ממנו: ביציאת מצרים, בפיזור עשרת השבטים, בגלות בבל ובגלות רומא, בגירוש ספרד, וביתר שאת מאז האמנציפציה

יהיו כמובן אלו שיטענו כי מדיניות ההתבדלות שמרה אולי על התורה, אך לא על העם היהודי – שהרי אם מדברים על "רוב מניין ובניין של היהדות", הציבור החרדי הוא מיעוט כיום בעם היהודי. יתכן שטענה זו צודקת, אך היא אינה מבטלת את טענתי העקרונית – הדרך היחידה לשמור על המסורת היהודית היא התבדלות. בתכנית של "קרן תקוה" שהתקיימה בניו-יורק לפני מספר שנים ועסקה בהמשכיות יהודית – סוגיה בוערת במיוחד ביהדות ארה"ב – אמרה הפרופ' רות ווייס למשתתפים כי "סיפורה של היהדות הוא סיפורם של עשרת השבטים האבודים". ההיסטוריה של עם ישראל רצופה באירועים מצערים של אבדן חלקים ממנו: ביציאת מצרים, בפיזור עשרת השבטים, בגלות בבל ובגלות רומא, בגירוש ספרד, וביתר שאת מאז האמנציפציה.

אין פירוש הדבר כי משום כך יש מקום לשאננות או להשלמה עם המצב. כפי שכותב הרב פפר במאמר, כל עזיבה של יהודי את כור מחצבתו היא טרגדיה עצומה. ערכה של כל נשמה יהודית לא יסולא בפז, והכאב נורא על כל נשמה שאובדת. כאמור, יש לנקוט כל אמצעי שיכול לשפר את המצב, ובסופו של דבר מובטחים אנחנו כי לא ידח ממנו נדח וכל האובדים והנדחים ישובו אל מקורם ואל מקומם. ברצוני רק להזכיר כי בהתחשב בנסיבות, בקשי הנסיונות ובחולשת הדור, המצב איננו בלתי צפוי או מעיד על כשל מערכתי.

משל עממי מספר על יהודי המגיע לרבו ומתאונן כי בנו השתגע. "מה קרה?" שואל הרבי. "הוא רוקד עם שיקצעס ואוכל דבר אחר", עונה החסיד. "הוא לא השתגע", אומר לו הרבי. "אילו היה רוקד עם דבר אחר ואוכל שיקצעס, זה היה שגעון, אבל לרקוד עם שיקצעס ולאכול דבר אחר זה נורמלי. נורא ואיום, אך נורמלי". גם בענייננו, ניתן לומר שהמצב גרוע ביותר, אך לחלוטין 'נורמלי' וצפוי.

יתרה מזו, לעומת הפורשים הרבים והמאמצים אל חיקם ואל סמארטפוניהם את התרבות הפופולרית, יש מספר גבוה לא פחות של בעלי תשובה. אלה מכירים מקרוב את ריקנות החיים החילוניים ואת הדקדנטיות הפושה בהם ואינם מסתנוורים מן הקסם המזויף של האידאולוגיה החילונית, והם יכולים לסייע מאוד במיגור התופעה שאנו דנים בה. לצדם של גיבורי כוח אלה העושים שינויים דרסטיים בחייהם, יש גם מסורתיים וחילונים רבים ההולכים ומתקרבים – לאט אבל בטוח – אל אמונת אומן, לדרך ישראל סבא, כמו גם חוגים דתיים ההולכים ומקפידים יותר על בידול והתנזרות מן התרבות המערבית הקלוקלת. בעז"ה, כל אלה ילכו ויגברו.

בדיון הנזכר למעלה סיפרה הפרופ' ווייס כי למרות היותה חפה מנטיה רליגיוזית,[12] החלה משפחתה לשמור מצוות, משום שהבינו כי זוהי הערובה היחידה לכך שילדיהם יישארו יהודים, וכי לשמחתה ילדיה אף שומרים מצוות יותר ממנה. בפרפרזה על דבריה, ניתן לומר גם למי שבידול תרבותי איננו מתאים לרוחו, לאופיו או לסגנונו, כי הוא הערובה היחידה להמשכיות היהדות והנחלת ערכינו מדור לדור. הבה נעשה זאת אפילו שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה נבוא לשמה והמאור שבה יחזירנו למוטב.

 

בידול תרבותי – קווים לדמותו

דיון מקיף ומעמיק בגדריו ובהלכותיו של הבידול תרבותי איננו אפשרי ברשימה קצרה זו. אך אציין כאן כמה נקודות בקווים כלליים על מנת להגדיר את גבולותיו, ובעיקר על מנת להבין מה הוא אינו כולל. רבים חשים כי התבדלות תרבותית גוזרת בהכרח הסתגרות ובדלנות קיצוניים, "הגבהת חומות", גם כלפי חוגים דתיים פתוחים יותר או "חרדים חדשים". הם סבורים כי התבדלות זו גוזרת איסורים וחומרות שאין הציבור יכול לעמוד בהם, כמו התנגדות להשכלה כללית, לקדמה מדעית ולטכנולוגיה. יש אולי מקום להבין מדוע הדברים עשויים להיראות כך בהשקפה ראשונה, אך דומני כי מדובר במבט שטחי שגוי.

הבידול התרבותי אינו דורש חומות של ממש. די לו בשמירה מדוקדקת על גבולות ההלכה והמנהג והתנזרות מן התקשורת החילונית לגווניה

אין ספק כי הקפדה על בידול תרבותי נאות כרוכה במאמץ לא פשוט בדורנו. אינני מתיימר לטעון כי זהו דבר שניתן להשיגו בקלות. אולם, חשוב להציג את דרישות הבידול באור נכון, ולא להפכו למה שאינו. ראשית, הצורך בבידול 'הרמטי' נוגע בעיקר לילדים ובני נוער. לאחר שאדם השלים את חוק חינוכו והקים בית, התיישב בדעתו ודמו נח מרתיחתו, הבידול התרבותי אינו דורש חומות של ממש. די לו בשמירה מדוקדקת על גבולות ההלכה והמנהג והתנזרות מן התקשורת החילונית לגווניה, וביחוד מהרשת החברתית הפרוצה. באופן עקרוני, אין שום סיבה שאדם חרדי בוגר ומיושב בדעתו לא יוכל לעבוד ולהתחבר עם אדם חילוני. והלא אנשים אחים אנחנו.

הדברים נכונים שבעתיים כלפי יהודים שומרי מצוות, אף אם רמתם הדתית איננה משביעת רצון. כך כלפי הציבור הדתי-המודרני וכך בוודאי לגבי שוליה הבורגניים של החרדיות הקלאסית. אין שום סיבה ליידות אבן אחר הנופל, או להרחיק את בני הציבור החרדי שנשבו בקסמי השווא של התרבות הכללית. אדרבה ואדרבה, יש לקרבם בשתי ידיים ובכל דרך אפשרית. הסייג היחיד לכך – וגם הוא משמעותי וכואב לעתים – הוא מניעת האפשרות שהם או ילדיהם ישפיעו לרעה על חבריהם.

נקודה כאובה במיוחד בהקשר זה היא רכישת השכלה. רבים חושבים שבידול תרבותי מונע כל אפשרות לרכוש ידע ומקצוע שממנו ניתן להתפרנס בכבוד, והדבר מרפה את ידיהם מלראות בכך אופציה מעשית.[13] ובכן, ראוי להבהיר כי ההתנגדות ללימודים אקדמיים איננה התנגדות מהותית לידע ולהשכלה, אלא נובעת מן החשש כי השהות במוסדות ההשכלה החילוניים תפגע בבידול התרבותי של הצעירים המגיעים לשם. הקושי מתעורר במיוחד נוכח גורמים חיצוניים ופנימיים המבקשים לתת להשכלה הכללית מעמד עצמאי ושווה ערך לתורה הקדושה, ולהפכה למטרה ראויה כשלעצמה, ובכך לגרום לאימוץ זוחל של ערכי התרבות המערבית. ככל שנצליח להבהיר ולברר שההשכלה הכללית נחותה מהותית מלימוד התורה, ולימודה נעשה אך ורק על מנת שתשמש את התורה כשפחה המשמשת את גברתה, וככל שנוכיח כי ניתן לשמור על חיץ זהותי ותודעתי בין "אנחנו" לבין "הם" גם בלימודים אקדמיים – כך תנוטרל ממילא ההתנגדות אליהם.[14]

כמו כן, איננו "אמיש" ואיננו מתנגדים לקדמה מדעית וטכנולוגית. אדרבה, אנחנו הראשונים לאמץ כל חידוש מדעי וטכנולוגי מועיל. ההתנגדות לשימוש חופשי באינטרנט אינה נובעת מפסול בטכנולוגיה עצמה – שהיא כמובן ניטרלית – אלא מחמת התכנים העוברים באמצעותה, שרובם המכריע זר, שלילי ומסוכן. במובן זה, התנגדות זו אינה שונה מהתנגדות לטלוויזיה ולרדיו.

האיזון הדק שבין חובת השמירה על הבידול התרבותי לבין הצורך להיות מעורים בדעתנו עם הבריות הוא קשה ביותר. עלינו להיות שונים, אך כאלו שמשאם ומתנם באמונה ורואיהם אומרים עליהם: "אשרי אביו שלימדו תורה; אשרי רבו שלימדו תורה".

באופן כללי, האיזון הדק שבין חובת השמירה על הבידול התרבותי לבין הצורך להיות מעורים בדעתנו עם הבריות הוא קשה ביותר. עלינו להיות שונים, אך כאלו שמשאם ומתנם באמונה ורואיהם אומרים עליהם: "אשרי אביו שלימדו תורה; אשרי רבו שלימדו תורה". ההכרעה בנושאים כאלה נתונה כמובן לשיקול דעתם של גדולי ישראל. אך באופן כללי, ניתן לומר כי המדיניות שלנו כלפי שינויים במסורת תלויה בהבנת סיבתם. אם הסיבה לשינוי הוא ניסיון להתדמות לגויים, הרי שאפילו על ערקתא דמסאני יש להילחם. קל וחומר כאשר השינוי אינו מתהדר רק בניסיון להתדמות לגוים מבחינה חיצונית, אלא מבקש גם לאמץ את הערכים שלהם בשם "קדמה מוסרית". במקרים אלו, נסרב לכל שינוי קל, מתוך קנאות לשמירת הבידול התרבותי שלנו ולאור האמונה שתורתנו נצחית היא ולא תהא מוחלפת. אולם התייחסות שונה למצבים שונים מתבקשת ואף הכרחית. מסיבה זו, איננו שוללים עקרונית את הטכנולוגיה וגם לא את ההשכלה המדעית המפותחת ביותר.

בכך, חשוב להדגיש, גישתנו שונה מהותית מהאידאולוגיה השמרנית. שמרנים אינם מתנגדים לשינויים פרדיגמטיים במוסר. אין להם בעיה לומר שהעולם מתקדם ושהמוסר אמור להתעדכן מפעם לפעם. אלא שהם מזהירים כי ראוי לעשות שינויים בזהירות, במתינות ובהדרגתיות, ולהימנע ממהפכות. אך לא באלה חלק יעקב. אנחנו מאמינים כי המוסר שקיבלנו מאבותינו ומרבותינו הוא הנכון והטוב ביותר, ואין כל סיבה לשנות ממנו כהוא זה. בעיני היהודי המאמין, היחס התורני להבדלים בין נשים לגברים, לדוגמא, אינו אמור להשתנות חלילה משום ש"העולם התקדם", ולא משנה האם שינוי זה יגיע בבת אחת או יתפרש על פני דורות. עם זאת, עלינו להתחשב בשינויים נסיבתיים, טכנולוגיים ואחרים, שמכתיבים החלה שונה של המוסר התורני. אולם לשם כך, לשם המשך הליכתנו בדרך התורה המסורה לנו, עלינו לשמור מכל משמר על בידול תרבותי.

 


[1] רמב"ם, פרק ו' מהלכות דעות, הלכה א'.

[2] עיין בדברי הראשונים על דברי ההגדה, "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם". מקור הדברים במדרשים, אף שלא במדרש אחד על שלושת הרכיבים יחד. ועיין עוד, זכריה א, ח, "והיה ביום זבח ה' ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלובשים מלבוש נכרי".

[3] בענין זה ראו עוד, הרב צבי קאופמן, "לרקוד כל כל החתונות", צריך עיון (כ"ט מנ"א תש"פ).

[4] בעניין זה ראו: Daniel B. Schwartz, The Sephardic Mystique, Jewish Review of Books, Spring 2017.

[5] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5536947,00.html

וראו עוד: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4957526,00.html.

[6] כמובן, אינני נוקט כאן עמדה בטענות ספציפיות למקרה, על כך שהמורה אישרה את הדבר והודעת המנהל הגיעה ברגע האחרון, אלא עוסק בענין המהותי. כמו כן, אינני נכנס כאן לעצם הנדון ההלכתי וההשקפתי הכללי בדבר עריכת מסיבת בת מצוה (עיין שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' ק"ד, או"ח ח"ב סי' צ"ז ואו"ח ח"ד סי' ל"ו), אלא לעצם הרעיון לחגוג אירוע שנועד לכאורה להיות שמחה של מצוה על ידי מסיבת בריכה.

[7] דברים, כו, יז–יט.

[8] בענין זה ראו עוד, אליהו לוי, "מה רע בחיבוק הרב-תרבותי", צריך עיון (י"ב סיון תש"פ).

[9] כמובן, אין כאן המקום להרחיב בשיטתו ובדרכו של הרש"ר הירש, ובאיזו מידה היא היתה בגדר הוראת שעה, שאין לך בה אלא חידושה למקומה ולשעתה.

[10] במאמר נמנות שלוש סיבות לייחודיותו של האיום הנוכחי. דומני כי אפשר להוסיף על כך עוד סיבה אחת לפחות, והיא השפע הרב שהתברכנו בו. רמת החיים של עני מרוד כיום בעולם המערבי גבוהה מזו שבה חיו מלכים בעבר. ברכה גדולה זו, שעלינו להודות עליה ללא הרף לקב"ה, טומנת בחובה גם ניסיון. היא הופכת אותנו לדור מפונק, חלש ונרקיסיסטי. ונסיון העושר קשה מנסיון העוני.

[11] באופן פרדוקסלי, תחזיות אלו עוזרות לעתים לציבור החרדי להתקיים ולפרוח. למשל, אילולא דימה בן-גוריון כי הציבור החרדי בלאו הכי שייך לעבר, וכדאי לשמר אותו כמיצג מוזיאוני במאה שערים ובזכרון מאיר, יתכן שלא היה מסכים בקלות להסדר דחיית השירות הצבאי של בניו.

[12] כלשונה, "I don’t have a spiritual bone in my body".

[13] ראוי להעיר כי בכל הנוגע לרכישת השכלה כללית ותארים אקדמיים המצב כיום שונה לחלוטין משהיה בעבר הקרוב. זכורני שפרופ' עמירם גונן סיפר פעם בדיון על הנושא, שכשהוא הלך ללמוד באוניברסיטה הדבר היה חריג ביותר אפילו בציבור החילוני. אפילו השאיפה לתעודת בגרות לא היתה מובנת מאליה. במצב זה, לא היתה כל סיבה או צורך לאדם חרדי מן השורה לרכוש תואר אקדמי. כיום תואר אקדמי שווה, מהותית וכלכלית, פחות ממה שתעודת בגרות היתה שווה בעבר. ואמנם רבים מבכים את האקדמיזציה המלאכותית הזו ואת העיוותים שהיא יוצרת במשק, גם בציבור הכללי. (ראו למשל, אליהו לוי, "בשביל מה צריך את האקדמיה?", צריך עיון (י"א תשרי תש"פ); אלי פלאי, "החברה החרדית ועודף ההשכלה בישראל", צריך עיון (ל' תשרי תש"פ).) עובדי מוסך רבים מתפרנסים היום הרבה יותר טוב מאשר בעלי תארים אקדמיים. לצד זאת, תעשיינים מתלוננים על מחסור משווע בידיים עובדות. כך או כך, לעת עתה זהו המצב, ומשרות רבות חסומות – גם ללא שום סיבה עניינית – בפני מי שאין לו תואר. ודאי ששינוי נסיבתי זה צריך להילקח בחשבון ויתכן שיוביל לשינויים מן הנהוג בעבר, שהרי אין אלה שינויים פרדיגמטיים הנובעים מאקולטורציה ערכית, אלא שינויים נסיבתיים פשוטים. ואכן, מנהלי הסמינרים רצו לפתוח מסלולים לרכישת תארים מסוימים בין כותליהם, באמצעות מורים ומבחנים של האוניברסיטאות, אך המל"ג התנגד לכך נמרצות. התנגדות זו מלמדת אולי על האג'נדה הסמויה של ההגמוניה החילונית, במאמצי שילוב הציבור החרדי. החשש מפני אג'נדה זו הוא בדיוק מה שמתדלק את ההתנגדות החרדית ללימודים אקדמיים.

[14] הדבר נכון בוודאי לגבי מדעי הטבע, אך גם במדעי החברה ואפילו במדעי הרוח ניתן להעלות על הדעת יחידים מתאימים העוסקים בכך בצורה ראויה. וכבר אמרו חז"ל על הפסוק (שופטים יח, ט)  "לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם", לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות.

תמונה: diluvi.com Anna i Adria / CC BY (https://creativecommons.org/licenses/by/2.0)

15 תגובות על “חיוניות הבידול התרבותי

  • מוזר שבמה מכובדת זו נותנת מקום למאמר נמוך חסר בסיס מציאתי
    ורצוף שגיאות, שהדברים אינם לא בגדר "חשיבה" ולא "הגות" רק אוסף
    להג אמוציונלי, שטחי ולא ממצא, חבל

    • התגובה מעידה על כותבה ותו לא. מחילה.

      המאמר מעורר מחשבה.

  • כלמור – אני לא מסכים עם הכותב. לכן, אני אשפיל אותו, אזלזל בו, ואבטל את דבריו [שמשקפים את דעותיהם של עשרות אלפי אנשים אינטליגנטיים] בלי אפילו לדון בהם בצורה רצינית.
    מרשים! יששכר בער, אתה בודאי הוגה דעות מהשורה הראשונה ואיש מוסר עם מידות נעלות!!!

    • חננאל היקר האם צריך להכחיש את המוחש והברור,לא איש מוסר ולא הוגה דעות
      צריך כדי להבין את המכשלות שבדברים שאינם עומדים בשום קשר למציאות
      חבל להוסיף מילים על דברים מוכחשים מצד עצמם.

  • אמירה שאינטרנט הוא כמו רדיו מנותקת מהמציאות.
    ב2020 כבר ברור שהאינטרנט כאן חלק מהחיים כמו חיבור לרשת החשמל. השאלה רק איך להתחבר, לא האם.
    גם בחשמל יש חשמל כשר כל אחד לפי מנהגו.
    הפחד מחוסר בידול טומן בחובו הסתתרות מהבעיה העמוקה שהיא איכות פנימית והבנה מה היא יהדות ומה חובת היהודי וזו תוצאה של החרדיות במתכונתה הנוכחית. את הבעיות האלו דוקא האינטרנט יכול לקדם באמצעות שיח ער כפי שנעשה כאן באתר

    • כמו כן, איננו "אמיש" ואיננו מתנגדים לקידמה מדעית וטכנולוגית. אדרבה, אנחנו הראשונים לאמץ כל חידוש מדעי וטכנולוגי מועיל. ההתנגדות לשימוש חופשי באינטרנט אינה נובעת מפסול בטכנולוגיה עצמה – שהיא כמובן ניטרלית – אלא מחמת התכנים העוברים באמצעותה, שרובם המכריע זר, שלילי ומסוכן

    • מסכים איתך שהבעיה העמוקה היא חוסר חיבור והבנה פנימית וחזקה למהותו של הקב"ה וקיום התומ"צ, מה שנותן מענה אמיתי לזה – מנסיוני – הוא העמקה רבה בתורת חסידות חב"ד שנותנת מענה אמיתי וחיבור פנימי חזק לתומ"צ ולקב"ה, כל זה כמובן ביחד עם הבדלות מוחלטת מענינים לא רצויים והעולם החילוני ( כדוגמת אינטרנט לא כשר וכד').

  • אני חושב שמה שכתוב פה לא מדויק ולא מעשי בימינו הבדלות היא חובה אבל תשתית מוסרית שתחזק את מה שאתה חי בו ועושה אותו ביום יום ומה מטרותיך בחיים הם חובה גדולה הרבה יותר.
    הבעיה הגדולה בימינו זה שאנשים בכלל לא מחוברים מבחינה נפשית ומוסרית לתורה ולא מבינים אותה ולכן יש הרבה מאד גלישה לליברליות.
    וחוץ מזה היא אפשר לעשות התבדלות אם אין התכנסות שאני מתכוון לקהילות מסודרות עם חיי חברה מסודרים ומאורגנים שיתנו חיים בתוך הקהילה בשביל שיהיה משהו חזק לחזור אליו ולהישען עליו

  • ישנה אמירה בשמו של הרב אהרן ליכטנשטיין שלמד ספרות אנגלית בהרווארד שהוא מוכן לוותר על כל כתבי שייקספיר ומילטון שהם אחת מפסגות היצירה האנושית תמורת מהלך אחד של הש"ך כנותה ועוצמתה של האמירה הן נשק רב עוצמה למתלבטים על היחס בין התורה לבין אוצרות התרבות המערבית הרב ליכטנשטיין יכול לומר אמירה שכזו ולא להיחשד בתועמלנות משום שהוא הכיר את תרבות המערב על בורייה וגם העריך חלק מתוצריה כמה רבנים חרדים יכולים לומר משפט כזה בכנות? מעטים מאוד כנראה. בחברה שבה כל השכלה מעבר ללוח הכפל היא חורבן היהדות כל מה שנשאר הוא לצייר לחניך החרדי את העולם שבחוץ ותוצריו כשחורים משחור וכאשר הוא מגיע לאוניברסיטה ומגלה שלתרבות המערבית יש עומקים בלתי נדלים וחלק ממהשקפה הטהורה זו ערמת הבלים שכל אדם עם מוח מתפקד היה דוחה בשתי ידיים הוא הופך למעריץ חסר ביקורת של כל מה שבא מהמערב ולשונא חסר פרופורציה של כל מה שבשם חרדיות יכונה אי אפשר להוכיח לצעירינו כי טוב סחרה מכל סחורה באמצעות שקרים וסילופים בסוגיה זו התחבטו מיטב המוחות ודומה כי לפחות בציבור החרדי הגיעו למסקנה שאין להם שום יכולת להתמודד אינטלקטואלית עם התרבות המערבית (למעט מעטים שמהלכים בצדי הדרכים) עיין מכתבו המפורסם של הרב דסלר מדוע אנו לא מאמצים את שיטת גרמניה למרות שהוכחה כמונעת נשירה או למשל בהוראה של הרב זילברשטיין שעדיף לדאוג שילד מופרע מבית דתי יגיע לכלא ששם מרבית הסיכויים שיצא עבריין מאשר ילך לקיבוץ ששם הוא עוד עלול לצאת אדם הגון והדוגמאות רבות

  • לא שאין לנו חובה להשתדל להתבדל, אבל מי שמסתמך על זה עלול להתרסק. מציאות החיים כמעט לא מאפשרת להתבסס רק על זה. הרבה יותר יעיל הוא ל'מקצע' את היהדות. להנגיש את טובה לדור הצעיר ולחברם אליה, לא משנה – חב"ד, חסידות, מחשבה, מוסר, כל נתיב הוא טוב, העיקר שלכל אחד יהיה קשר רגשי מהותי איתה, וממילא הפיתוי לפזול להומניות ולליברליות יקטן.

  • לגוף הטענה של הרב פפר לא ענית: מה עם השפה המוסרית שחסרה לנו? גדל פה דור שלא יודע לענות תשובות על א ב: למה לא מתגייסים לצבא, מה רע ללמוד ליבה בבית ספר, ועד למה לסביות זה אסור – המכנה המשותף לכולם זה שתתפוס בחור ישיבה קלאסי היום הוא לא ידע לענות רבע תשובה, וזה מגיע לדעתי ממקום של חוסר חשיבה מוחלט שקיים בעולם הישיבות היום. תשאל בחור למה אתה לומד? הוא יענה כי צריך ללמוד. למה צריך? כי כולם לומדים. אין אישיות וזהות עצמית (כמובן לא כולם) אלא עדר דוהר בלי לחשוב. וכשהם יוצאים לחיים אחרי חתונה ונחשפים לכל העולם בחוץ – הם מגמגמים. ואז האשה שלא מקבלת תשובות לשאלותיה מנווטת את הבית לאן שרוצה כי הבעל לא יכול להגיד כלום. לא אסור לא מותר-כי הוא לא יודע למה. בישיבות אין שום שיח על הדברים הללו כי ה׳ ישמור ויציל… אבל תכלס הבחור מגיע לחיים חלול.
    (אגב המעשייה עם הרבי מאד יפה ונכונה, רק חבל שאצל הרבי היום זה באמת שיגעון והחסיד שואל למה זה לא נורמלי…)

  • הדברים של הכותב ושל הרב פפר משלימים זה את זה. בידול תרבותי יחד עם הסברה ראויה לשמה. ראו גם מאמרו של הרב דביר טל לגבי המחדל של הציונות הדתית בהקשר הזה https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/16216

  • 1. הזלזול בכל מי שלא חושב כמו כותב המאמר לא מוסיף לו כבוד או תוקף מוסרי לטיעוניו. החומרנות בה הוא ממהר להאשים כל מי שלא שייך למחנה 'פך השמן הטהור' כבר מזמן אינה נחלת חרדים מודרנים בלבד. רמת החיים של הציבור החרדי, גם האברכי, עלתה ואיתה הגיעה גם תרבות חומרנית שניבטת מבין הפרסומות בעיתונות, עולם תרבות הפנאי והארועים במגזר. 
    2. הליברליזם חדר לחברה החרדית, הרבה יותר ממה שהכותב היה רוצה לחשוב. כשהפרסומת של מפלגה חרדית מדברת על 'בזכות ולא בחסד', מודעות על השתלמויות בסמינרים מדברות בשיח של בחירה, גילוי ומשמעות ופורומים סגורים של נשים שחלקם יכול לבוא מסביבתו הקרובה של הכותב דנות בדיוק על המתחים שהרב פפר מדבר עליהם. רק שהכותב רואה רק מה שהוא רוצה לראות. 
    3. לו היה הכותב מסתפק ב'זה לא קיים וזה לא רלוונטי' אז ניחא. אבל הוא מאשים את מי שחושב אחרת, שרואה ערכים אמיתיים בליברליזם ורואה סכנה בהיעדר מענה מתאים למתח בינם לבין התורה תוצר של פגם רוחני, בחסר בהתבדלות. אז זהו שלא. ההתבדלות היא לא התשובה, היא הסיבה לעוורון של הכותב. הכותב נהנה ממשטר ליברלי בלי לדעת את זה. יש לנו כיום יכולת לחיות חיים דתיים עשירים כמו שלא יכלנו לעשות בעבר תודות למשטר ולרעיונות מסוג זה. לנו כנשים יש חירויות שלא היו לנו לולא התפיסות האלה ואנחנו שמחות עליהם. כל ההבדל ביני ובינך היא שאני מודעת למקור של החירות והרווחה הנפשית שלי, ואתה לא. כך שהבורות הזו לגבי ידע כללי אותה אתה כל כך ממהר לקדש (במאמר אחר שלך) לא מאפשרת לך להיות בר שיח, אתה מדבר בפסקנות על דברים שאתה מבין בהם די מעט. 
    4. האמירה שהמוסר היהודי אינו משתנה היא מופרכת. מתי בפעם האחרונה הכותב אחז בחרב או נשא מספר נשים? כנ"ל גם לגבי היחס לנשים. לנשים חרדיות היום יש יותר חירויות מאי פעם – הן עובדות, נושאות תפקידים ניהוליים ובכירים, יש להן זכות הצבעה, חירות כלכלית, בעלות על רכוש ועוד ועוד. מעבר לזה, לחשוב שחירות זו לא משפיעה על התפיסה העצמית שלהן או של בני הזוג והסביבה שלהם שוב מעידה על חוסר הבנה בסיסית על האופן בו יחידים וקבוצות חושבים ופועלים ועל ההשפעה ההדדית בין חובות, זכויות, מעשים, נורמות, תפיסות וערכים. 
    5. לבסוף, אני חושבת שאנחנו חיים במציאות מורכבת ואני יכולה להבין שיש גישות שונות להתמודד איתה, אחת מהם היא בדלנות. מה שאין כן הכותב הנכבד, שלא מסוגל לקבל את המציאות שבה יש תפיסות אחרות לגבי טיבה של המציאות והדרך להתמודד עמה, שזו ליבה של הבעיתיות בבדלנות. בשלב מסוים היא מנהלת שיח עם עצמה ושוכחת להתכתב עם אחרים בתוכה ומחוצה לה ועם ההיסטוריה, תוך אשליה שחוזרת שוב ושוב במאמר שהעולם לא השתנה באופן מהותי אלא רק אינסטרומנטלי.
    חולשה נוספת היא הצורך הנואש לזלזל באחר כדי לחזק את תפיסת העליונות של העצמי/הקהילה, שחוזרת במאמר שוב ושוב. אין פה שום כבוד, שום משקל, לטיעון נגדי. הוא בהכרח תמיד נובע מחולשה. גישה כזו לא מאפשרת דיון אמיתי שמבוסס על לוגיקה ולא על הרגשים מחד והכפשות מאידך. כך שהמאמר הזה לא מהווה תשובה, משקל נגד אלא בעיקר מונולוג, מניפסט שחוזר שוב על אותם מנטרות. 
    אז לא, אתה לא יותר טוב ממנו, אלא בעיקר יותר בטוח בעצמך (ספקנות היא לא דבר רע, תנסה אותה), פחות יודע על העולם (בורות היא לא מעלה), אבל כל זה לא מפריע לך לכתוב על דברים שאתה לא מספיק מבין בהם, ועל הדרך להתנשא על אחרים

  • א. נניח ומה שקרוי אצלך אימוץ המוסר הליברלי נובע לא מעוצמה מוסרית אלא מדומיננטיות בחברה (קרי – שטיפת מח), האם הכלכלה לא תכריח אנשים להיחשף החוצה? לעולם נצליח לקיים צבור גדל והולך מתרומות ומתמיכה ממשלתית כפויה? צריך להיות אופטימיסט מושבע בכדי לחשוב כך, ובלתי אחראי לנהל ציבור על סמך הנחה זו. ומשכך –האם לאורך ימים ימשיך מצב בו אדם יכול להיות אברך ולהיחשף רק לבית המדרש ולפשקווילים? הנשים כבר נחשפות במידה משמעותית לעולם והתהליך רק בתחילתו
    ב. ספק רב מאוד אם הנחת היסוד שנזכרה נכונה. אין ספק שלהלך הרוח השולט יש משקל, אבל גם אין ספק שלהגיונם של הדברים לכשעצמם יש משקל והבעיות שצפו בדיון (כמו מוסר ותורה, ויש עוד כמה וכמה) נשמעות תמוהות לכל הגיון וזוקקות הסבר. כבר שאול, שלא היה חשוף לתרבות גויית, ואפילו לא למו"נ ר"ל, התלבט בזה, כמפורש בגמ'.
    ג. ההתבדלות של הרש"ר לא היתה מהחברה הכללית, הגויית (אלא מהקהילה הרפורמית) . ספריו ובפרט הביאור לחומש, רוויים בתרבות זו.
    ד. לטעון שדרך שאיבדה במשך 70 שנה (1870-1939) 70% מבניה היא הדרך היחידה – זו טענה מוזרה.
    ה. מה משנה אם ההתנגדות לרכישת כלי פרנסה (ואני מדבר בכלל על ידע לשמו) נובעת מהתנגדות מהותית או תכסיסית, מעשית יש התנגדות. וכפי שציינתי קודם גם שאול תהה אודות ערכים מתקדמים. אי אפשר לצבוע ערך הגיוני בתווית מתקדמת ולכן לפסול אותו. ובכלל הטענה כי אין שלילה עקרונית של האקדמיה ממש אינה מדוייקת אך אין כאן המקום.

  • ממש לא מסכים עם המאמר סגירת החומות היא שוות ערך לאטימת אוזניים. יש אחוז מסויים של שמרנים בכל ציבור סוג של אנשים הפוחדים משינויים בצורת החיים ובחשיבה. הם אכן יכולים לאטום אוזניים ולהמשיך את חייהם כפי שנהגו אבותיהם . אבל רוב בני האדם הם אנשים פתוחים הנהנים מחידושים ומאמצים דברים חדשים שיכולים להכניס עניין לחייהם. ולכן אטימת אוזנים או הגבהת החומות איך שתקרא לזה זה דבר שאבד עליו הקלח הוא פיתרון ל10 הקרובות ותו לא
    איך תסביר ש30-40% מעולם הישיבות חשוף לתכנים שכשאני הייתי בישיבה לא ידעתי עת קיןמם בכלל?! וזה פער של 15 שנה!!!!
    חייבים פתרונות למען עתיד ילדינו! גם שרה שנירר עשתה חידוש שגרם להרבה לצאת נגדה אבל כולנו יודעים היום להגיד שהיא הצילה את הדור…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל