צריך עיון > סדר עיון > ורוח אין בהם

ורוח אין בהם

ההתמקדות הקיצונית בעיון תלמודי-הלכתי, תוך זניחה מוחלטת כמעט של ההיבטים ההגותיים של התורה, היא תופעה חדשה. העיסוק בעיון הגותי, ביסודות התורה, בהיבטים התאורטיים היסודיים של הקיום האנושי ושל המציאות, היו חלק בלתי נפרד מבית המדרש לאורך הדורות, ואולי אף החלק החשוב שבו. מה השתנה?

ד' אלול תשפ"א

 ולדבקה בו: דורשי רשומות אומרים רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו[1]

יחסי הגומלין בין מחשבה למעשה, בין הגות לתאוריה, בין חוק לנורמה, ובין חיי עיון והתבוננות לבין תיקון העולם והחברה – היו מאז ומעולם ציר דיון מעורר מתח. בין קטבים אלו, עולם הישיבות הליטאי של ימינו נמצא על הקצה האחרון כמעט של זניחת העיון: החוק והנורמה תופסים את תשומת הלב באופן מוחלט כמעט, ועיסוק בהגות ובביקורת על המציאות אינו בנמצא. אברכים חשובים ואף ר"מים וראשי ישיבות אינם עוסקים ברצינות, לפחות לא בגלוי, בתכנים של קבלה, חסידות, פילוסופיה יהודית, אגדה, ואף כמעט לא במה שמכונה בעולם הישיבות "מחשבה". מקובלים ליטאים הם דמויות נדירות ולרוב מבודדות ומנותקות מהחברה. מעבר לספרות מוסר, שעיקרה שיחות חיזוק שנמסרו על ידי משגיחים בישיבות, כמעט איננו נתקלים בכותרים חדשים שאינם חידושים וביאורים בסוגיות הלכתיות. פרט לבית המדרש של ישיבת "פחד יצחק" ולשיעורי ר' משה שפירא אין כמעט ספר הגות משמעותי שיצא מבית המדרש הליטאי – לא בקבלה, לא כמסורת הגר"א, לא בסגנון מהר"ל, לא בסגנון הראשונים ואפילו לא בסגנון הרש"ר הירש. בית המדרש הליטאי מתמקד בלימוד סיזיפי של ש"ס ופוסקים ובעיון הלכה (גם אם לא תמיד הלכה למעשה), והוא מזניח כמעט לגמרי את העיון היסודי בתכנים הגותיים. העיסוק ב"מחשבה" נחשב מותרות שנועדו עבור אלו שדעתם יפה עליהם ויש להם פנאי להשתעשע בהגיגי רוח, אך הוא אינו נחשב "לימוד", במובנה החמור של המילה.

עולם הישיבות הליטאי של ימינו נמצא על הקצה האחרון כמעט של זניחת העיון: החוק והנורמה תופסים את תשומת הלב באופן מוחלט כמעט, ועיסוק בהגות ובביקורת על המציאות אינו בנמצא

מה השתנה? לאן נעלמה מסורת הגר"א ותלמידיו ששילבה בין לימוד הלכה לעיון בהגות? לאן נעלמה מסורת הרמח"ל, המהר"ל, הראשונים הספרדיים שהיו בעלי תלמוד מובהקים ועם זאת עסקו בנסתרות ובמחשבה? לאורך הדורות, לצד המקום המכובד שניתן לעיון בהלכה, התקיימה חלוקה בין "פנים" ל"חוץ", או בין "חכמת האמת" לתורה הזמינה להמונים.[2] העיסוק בעיון הגותי, ביסודות התורה, בהיבטים התאורטיים היסודיים של הקיום האנושי ושל המציאות, היו חלק בלתי נפרד מבית המדרש לאורך הדורות, ואולי אף החלק החשוב שבו. ההתמקדות הקיצונית בעיון תלמודי-הלכתי, תוך זניחה מוחלטת כמעט של ההיבטים ההגותיים של התורה, היא תופעה חדשה, ויש לעמוד על טיבה.

בדברי אנסה להעלות מספר השערות למקור שינוי זה. בהמשך אטען שמה שהתחיל מיחס מסויג בשל החילון המערב-אירופאי, המשיך בתמורה עקרונית במעמד של המחשבה הדתית בכללותה.

 

"מעשה מרכבה" – תכלית נשגבת ושברירית

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות… דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא[3]

מימרה זאת היא אבן דרך חשובה להבנת היחס שבין מחשבה דתית מופשטת לעיון תלמודי במסורת היהודית.[4] לפי פשוטם של דברים נראה כי חשיבותו של העיון ביסודות המטפיזיים של הקיום עולה בהרבה על העיון בהלכה. ואכן, כך כאמור הבינו זאת הראשונים, והם הכתירו עיסוק זה בשם "חכמת האמת". אמנם בתקופת הראשונים התפצל עולם המחשבה היהודי לשניים. הרמב"ם ובית מדרשו החזיקו בעמדה שמעשה מרכבה הוא עיון מטפיזי בסגנון פילוסופי, ואילו הרמב"ן ובית מדרשו סברו שמעשה מרכבה הוא עיון מטפיזי בסגנון קבלי. כך או כך, נראה ששררה הסכמה על עצם חשיבות העיון ב"מעשה מרכבה".

אף שכפי הנראה, העיסוק המרכזי בבתי המדרש של רבותינו היה התלמוד וההלכה, אנו מוצאים גם לא מעט ביקורת על כך שניתן להם מקום רב מדי. הביטוי החריף ביותר לטעמי נמצא אצל ר' חיים ויטאל, שבהקדמה לעץ חיים ביאר את מאמר הזוהר על "שפחה תירש גבירתה", ביחס לעוסק במשנה ובתלמוד ומזניח את לימוד הסוד, ובכך מעניק חשיבות לשפחה על פני הגבירה. גם ללא ביטוי חריף זה, שספק אם היה מקובל על רבים, נחשב לימוד ההגות לפסגת השאיפה של לומדי התורה.

ההגות נמצאת בראש מגדל השן, אך היא נדמית לכלי עדין, שברירי, הדורש שמירה מעולה, והמורחק ממגע ידו של אדם מן השורה

הרמב"ם קובע בבירור כי עיון במושכלות הוא התכלית האחרונה והחשובה של חיי האדם. הוא מבאר כי מצוות התורה מכוונות לתיקון הגוף והנפש, ומסיף כי "משתי מטרות אלה אחת נכבדה יותר בלי ספק והיא תקינות הנפש, כלומר מתן הדעות הנכונות" (מורה נבוכים ג, כד). אך שלמות הנפש אינה סוף דבר אצל הרמב"ם: "ושלמותו האחרונה הוא שייעשה מדבר (כלומר הוגה) בפועל, כלומר שיהיה לו שכל בפועל… ברור שבשלמות אחרונה זו אין מעשים ולא מידות אלא היא דעות בלבד." בפרקים האחרונים של המורה הוא ממשיל את מצב האנושות בעולם לסובבים סביב ארמון שהמלך בתוכו. חלק מהאנשים עומדים עם הגב לארמון, ואילו השאר עומדים ביחס מה של קירוב למלך. על חכמי התורה הבקיאים בתלמוד אך לא בהגות הוא אומר: "המגיעים אל הבית וסובבים אותו הם חכמי ההלכה… ואינם בקיאים בעיון… וכלל לא חקרו לאמת אמונה." רק אלה שהגיעו לשלמות של ידיעה בטבע ומה שאחר הטבע נחשבים כנמצאים עם המלך בחדר אחד. ככל שהם מרבים לחשוב על הא-ל הם מרבים לעבוד אותו, וזוהי העבודה המיוחדת למשיגי האמיתות.

רבים ביקרו את הרמב"ם על כך שהוא נתן בכורה לא רק לעיון מטפיזי על פני כל לימוד אחר אלא אף לעיסוק בו על פני מעשים.[5] יש אמנם ויכוח אם זו כוונת הרמב"ם, אך היו שהבינו כך את דבריו בסוף המורה, שהמצוות נחשבות ליראת ה' והעיסוק במושכלות לאהבת ה'. אולם גם אלו שהסתייגו מהבכורה הניתנת לעיון על פני המעשה הסכימו שבתוך העיון עצמו, הלימוד ההגותי נעלה על ההלכתי. הגר"א ממשיל את היחס בין הפשט לסוד ליחס בין גוף לנפש ובין חוץ לפנים,[6] ואף טוען שכל עוד לא הבין האדם את הסוד, אפילו הפשט אינו בידו.[7]

למרות תעדוף זה של מעשה מרכבה, יהיה אשר יהיה, והחשבתו ללימוד הנעלה ביותר, ולפי הרמב"ם לתכלית האדם, הרי שלא ראי התכלית כראי ההכרח. לדעת כולם, הבסיס ההכרחי לחיים יהודיים הוא לימוד הפשט ועיון ההלכה. רק לאחר שהאדם ממלא את צרכי הקיום הבסיסיים, הוא יכול לגשת אל הלימוד מן המעלה הגבוהה, אל תכלית הקיום.

לדעת כולם, הבסיס ההכרחי לחיים יהודיים הוא לימוד הפשט ועיון ההלכה. רק לאחר שהאדם ממלא את צרכי הקיום הבסיסיים, הוא יכול לגשת אל הלימוד מן המעלה הגבוהה

נקודות מבט אלו אינן סותרות זו את זו. רוב האנשים יסכימו שהדברים ההכרחיים ביותר לקיום אינם תכליתו. יהודים מאמינים יסכימו בוודאי שהאדם לא הגיע לעולם על מנת לאכול ולשתות. זו אינה תכלית קיומו. אולם, אי אפשר להתכחש לכך שאלה הם צרכים הכרחיים ביותר: אם אין קמח אין תורה. הרמב"ם השתמש במשל זה בדיוק כדי להבהיר את היחס בין לימוד ההלכה לעיון ההגותי. הוא המשיל זאת לאכילת לחם ובשר הנחשבת לפעולה הכרחית: "ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר… הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותו חכמים, אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא."[8] הגר"א במשלי מתאר אותו כלימוד מלמטה למעלה: "ודרך ללמוד תורה שבעל פה ואחר כך סודות התורה."[9] לא לכולם נגישה התכלית הנעלה, ואף לאלה שכן, לא תמיד במלואה. משכך, ניתן לחשוב שבמקרים מסוימים נצטרך לוותר על המעלה כדי להתמקד בבסיס. ידידי הר' אליהו לוי המשיל זאת בצורה מאירת עיניים לפירמידת הצרכים של מאסלו: בבסיס הפירמידה נמצאים הצרכים הבסיסיים. בראש הפירמידה נמצאים הצרכים הנעלים שהם ייעוד האדם ומימושו, אך אינם נחשבים הכרחיים לקיומו.[10]

הבחנה חשובה נוספת בין הלכה להגות היא השבריריות של ההגות לעומת היציבות של ההלכה. ההגות נמצאת בראש מגדל השן, אך היא נדמית לכלי עדין, שברירי, הדורש שמירה מעולה והמורחק ממגע ידו של אדם מן השורה. ההתראה שמי שאינו ראוי לכך לא ייגש אל ההגות הגבוהה חוצה את האסכולות השונות במחשבה היהודית – היא משותפת הן לעוסקים בפילוסופיה והן לעוסקים בקבלה. המחשבה מטבעה גמישה, מפושטת, ועל כן נתונה לפרשנות סובייקטיבית. היא אינה בעלת גבולות ברורים כמו החוק ויש בה מרחב תמרון גדול. היחס הזהיר למחשבה אינהרנטי אפוא לאפיון של ההבדל בינה לבין ההלכה.

כללו של דבר, היחס בין הלכה להגות בעולם היהודי מייצר מודל משולש: ההלכה והעיסוק בה נמצאים בבסיס, וההגות והעיסוק בה בפסגה. מודל זה מאופיין בשלושה הבדלים, שלושה צירים קוטביים המבחינים בין הלכה להגות: ציר הגובה – ההלכה נמוכה וההגות גבוהה, ציר הזמינות – ההלכה צורך בסיסי וההגות תכלית קשה להשגה, וציר היציבות – ההלכה בעלת בסיס יציב וחזק ואילו ההגות שברירית ועדינה.

תיאור יחסים אלו בין המחשבה והמעשה ישמש מצע להסבר התמורה שהתחוללה לאחרונה במעמד המחשבה בעולם התורה.

 

התרחקות המחשבה: משבר המודרניות

החילון המודרני השפיע באופן משמעותי על יציבות החיים הדתיים. השפעה זו לא התבטאה רק בשביית שבי מקרב חניכי בית המדרש, אלא גם בהיחלשות פנימית של האמונה והביטחון בדרך בקרב אלו שנשארו נאמנים לתורה. ערעור זה השפיע עמוקות על היכולת של בית המדרש לעסוק במחשבה.

בעולם הקדם מודרני, הדת שלטה בלבבות המאמינים כמו גם במרחב הציבורי. רשות הרבים היתה דתית והיא חלשה על כל תחומי החיים. בתקופה המודרנית השתנו הדברים, ורשות הרבים חולנה. מן הדת ניטלו כוח הכפייה והסמכות, והיא התכנסה לה לרשות היחיד. האדם היה רשאי להמשיך לקיים את מצוות דתו, כל עוד הן לא התנגשו עם זכויות הרבים. דבר זה הוביל לעליית הסובייקטיביות הדתית. האמונה היתה לאופציה נוספת מבין רבות, ולא לברירת מחדל של האדם באשר הוא אדם. הוודאות של האמונה איבדה את תוקפה, והיא הפכה להיות "בחירה", העדפה פרטית של היחיד.[11] נוסף לכך, הדת הותקפה בכל החזיתות. ערעורים פילוסופיים וטענות מושחזות ערערו את האמונה והעמידו את האתאיזם בעמדה לגיטימית ואף נאורה יותר. ביקורת חברתית חריפה נמתחה על אורח החיים הדתי, והציגה אותו כמצע לצמיחת עוולות חברתיות ומוסריות. בשל כל זאת איבדה הדת את מעמדה.

היהדות מתכנסת אל הגבולות הברורים, אל הלחם והבשר של ההלכה – דברים שניתן לחתוך ב'סכינא חריפא' ללא סכנת גלישה אל סובייקטיביות ספקנית וכפרנית

אחת ההשלכות המרכזיות של תהליך זה היא התרחקות הולכת וגוברת מעיסוק בהגות דתית, ובמקביל התמקדות הולכת וגדלה בתחום המעשה, בהלכה. הערעור של החילון יצר התכנסות אל הצרכים הבסיסיים. כאשר היסודות מתערערים, מתבקש לחזק אותם ולהזניח את הקומות הגבוהות יותר. עיסוק במחשבה הוא אמנם דבר גדול, אך בהחלט לא הכרחי, ואם לימוד ש"ס ופוסקים הוא הלחם והבשר, הרי שבשנות הרעב יש להתמקד בו דווקא. כשקשה למצוא לחם לאכול, אי אפשר להקדיש זמן לחשיבה. התודעה של האדם מתמקדת בבסיס, במגננה, בביצור יסודות הבית. הרוח עולה לעליית הגג, ומסתתרת בה עד יעבור זעם.

לכך מצטרפים היבטים אחרים של שינויים שחלו בעידן המודרני. בעת החדשה ניתק הקשר בין הפילוסופיה לבין הדת. בעוד בימי הביניים כל תחומי המחשבה, גם החילוניים, נידונו במסגרת דתית והיו כפופים לסמכותה, בעת המודרנית היתה המחשבה הדתית לחלק אחד מתוך תחומי הרוח. במקרה הטוב היא שמרה על אוטונומיה מסוימת, אך ברוב המקרים הפך התחום של "מחשבה דתית" בעצמו להתקפה מתוחכמת על הדת המסורתית. נוסף לכך, הפילוסופיה החדשה נתפסה פעמים רבות כגישה ספקנית, שכל עניינה מתקפה על הדת. לא רק שהמחשבה התנתקה מהדת, אלא שהיא נחשבה לעתים עוינת אותה. ההתקפות של רבי נחמן על המחקרים, על המשכילים ועל הרמב"ם וממשיכיו, לצד קריאתו לקידוש האמונה התמימה, נובעות מתפיסת עולם זו.[12]

לחששות הספציפיים של עידן החילון ניתן לצרף גם את זכרון החרם על הפילוסופיה ואת הטראומה מהשבתאים ומהפרנקיסטים, שהביאו לחשש מעיסוק בקבלה. בעקבות כל ההתפתחויות הללו, החל בית המדרש היהודי לחוש שעולם המחשבה אינו קרקע בטוחה עוד, וכי המשען היחיד שלו הוא המעשה.

כאמור, מרחב המחשבה נתפס עוד קודם לכן אזור מסוכן, גמיש ומאיים על הגבולות. אך בעוד בעבר היתה המסגרת יציבה וחזקה דיה להכיל את המתח שהוא יצר, בעולם החדש שבו היטשטשו הגבולות התעצמה הסכנה שבעתיים. לזאת הצטרף הממד הסובייקטיבי של המחשבה. הוא היה קיים תמיד, כאמור. אך אם בתקופת הראשונים יכלו חכמי ישראל לדבר בביטחון על האמונה, שכן היא ייצגה בעיני האנושות את המציאות האובייקטיבית, הרי שבעת החדשה, התכנסות האמונה כולה לרשות היחיד הובילה גם לאבדן יכולת זו.

כללו של דבר, בתקופה המודרנית חי היהודי בעולם שבו ההגות אינה מזוהה עם הדת, והיא אף הופכת לעתים קרובות לאויבת שלה, זאת לצד ערעור כללי על אורח החיים הדתי והפיכתו להעדפה סובייקטיבית של האדם. בתוך מרחב זה, העיסוק בהגות מדיף ריח של סכנה, וגם בצורותיו הפחות מאיימות הוא מאבד את התוקף שלו ונחשב לרחשי לב סובייקטיביים. היהדות מתכנסת אל הגבולות הברורים, אל הלחם והבשר של ההלכה – דברים שניתן לחתוך ב'סכינא חריפא' ללא סכנת גלישה אל סובייקטיביות ספקנית וכפרנית.

בעולם שבו גבולות העולם המסורתי אינם מוגנים, המחשבה נעשית סכנה. נדרשת פעולה דחופה של ביצור הגבולות, של חידוד הלכתי ומעשי.

אשתמש בדוגמא שנויה במחלוקת: לאחר פטירתו של הרצל, נשא הראי"ה קוק – שהוא דמות חריגה בנוף שאני מתאר, נוף שבו עיסוק הגותי נדחק לשוליים – הספד ובו דיבר על מותו של משיח בן יוסף. דימוי זה עורר בקרב היישוב הישן התנגדות חריפה מאד: כיצד אפשר לומר על אדם הרחוק מאד משמירת תורה ומצוות שהוא משיח בן יוסף? לטענות אלו ענה הראי"ה שמשיח בן יוסף הוא ביטוי לפן הלאומי הצר של העם היהודי. לא רק חמורו של משיח מקבל משמעות סמלית[13] אלא אף המשיח עצמו יכול להפך לסמל ולתהליך. דוגמא זו ממחישה את הגמישות של עולם הרעיונות, לצד פוטנציאל החתרנות המצוי בהם. בעוד שלהלכה גבולות ברורים, המחשבה יכולה לחצות גבולות בקלות ולהכיל דברים בעייתיים, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה חברתית ופוליטית. בתקופת הראשונים, למרות הפוטנציאל הנפיץ של המחשבה, העובדה שהעולם המסורתי שלט בכיפה הגנה במידה רבה על הגבולות. גם אם היו ששרפו את ספרי הרמב"ם והיו שהתנגדו בחריפות לקבלה, לא יצאו הדברים מגדר מחלוקות פנימיות ביסודו של דבר. אך בעולם שבו גבולות המסורת אינם מוגנים, המחשבה נעשית סכנה. נדרשת פעולה דחופה של ביצור הגבולות, של חידוד הלכתי ומעשי.

נראה שמי שהבין זאת היטב היה החזון איש. בהשמטות לאמונה ובטחון, שבהן הוא מותח ביקורת על תנועת המוסר, הוא כותב: "ומן החיוב להאריך בחיוב לימוד ההלכה, מפני מיעוט התלמידים בדורנו. […] רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב, ולבלות זמן ברעיונות ובמחשבות בדויות לב." החזו"א מציב ב"אמונה ובטחון" רף גבוה מאד של שליטה בש"ס ופוסקים, בתנ"ך ובכל מדרשי חז"ל, כדי להגות במחשבה מופשטת. אחרת, הוא חושש, נקבל עולם פרוץ, שבו כל אחד מחשב מחשבות ככל העולה על רוחו ללא שום מחויבות לאמת מידה תורנית. עולם האגדה יכול להתקיים רק מתוך זיקה מובלטת לעולם ההלכה.[14] ללא זה, המחשבה אינה אלא "בדיות הלב".

 

פיחות מעמד המחשבה

השלב הראשון שתיארנו הוא אפוא נסיגת מעמד המחשבה. אפשר לומר שהמחשבה אינה מאבדת את המעלה שלה, אבל היא מתרחקת, היא הופכת למשהו נשגב, רחוק מאד, סודי מאד, שאפשר לעסוק בו רק בחדרים הפנימיים ביותר ורק על ידי מי שרגליו נטועות בתוקף רב בעולם ההלכתי היציב. השלב הבא שאתאר כאן (שלב שלא היה הכרח המציאות) הוא פיחות מעמדה של המחשבה: ממעמד של עיסוק מסוכן, המביא להזנחתו, למעמד של עיסוק שולי שאינו חלק משמעותי מלימוד התורה. בשלבים הראשונים של המודרניות, נשארת ההגות האופק של החיים הדתיים, אלא שאופק זה מתרחק מפאת הסכנה. בשלב מאוחר יותר, בימינו אנו, נעלמת המחשבה לגמרי מהאופק. היא נעשית עיסוק צדדי – עיסוק בעל חשיבות מסוימת, אך לא דבר מה שאפשר לראות בו את התכלית של החיים הדתיים.

בשלב מאוחר יותר, בימינו אנו, נעלמת המחשבה לגמרי מהאופק. היא הופכת להיות עיסוק צדדי – עיסוק בעל חשיבות מסוימת, אך לא דבר מה שאפשר לראות בו את התכלית של החיים הדתיים

מן ההקדמה לספרו של הרב שך, "אבי עזרי", עולה כי תאורו של מעשה מרכבה כדבר גדול לא בא לציין עוד את גודל מעלתו אלא את היותו קשה להבנה. יתרה מזו, הרב שך מדגיש כי למעשה, מצד מעלתו, לימוד מעשה מרכבה נחשב פחות מלימוד ש"ס ופוסקים כמקובל. לדבריו, הוא אינו נכלל במצות תלמוד תורה, אלא הוא חלק מהמצוה הכללית של הכרת ה', כמו ההתבוננות בטבע. עיון בהגות אינו נחשב אפוא "ביטול תורה", מכיוון שהוא אמצעי ל"חיזוק באמונה", שהיא כמובן עניין ראשון במעלה. עם זאת, המצוה החשובה של תלמוד תורה, שהיא חיינו ואורך ימינו, מתייחסת אך ורק לחלק של ידיעת האסור והמותר.[15] דברים אלו עומדים בניגוד לדברי הגר"ח מוולוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא (שכל כולה דברי הערכה לתורת הסוד ומעלתה) המביא משמו של הגר"א ש"חלק הנסתרות פנימיות נשמת התוה"ק, אשר גם היא תורה שבע"פ נקראת כי מסורת היא בידינו פה אל פה עד למשה מסיני." כלומר לא רק דבר חשוב ונשגב יש כאן, אלא חלק מתלמוד תורה שבעל פה.

הוצאת לימוד ההגות מכלל "לימוד תורה" היא אפוא היפוך יוצרות. בעולם התורה "תלמוד תורה כנגד כולם". לפיכך, ברגע שהוצאנו את ההגות מכלל לימוד תורה, קצרה הדרך לראות בה סוג של מותרות, העשוי להיות בעל ערך עבור מעטים הכמהים לכך, אך בהחלט לא ענין הראוי לעסוק בו יותר מדי. הרב שך אף יישם זאת למעשה. על שאלה שהפנה אליו הגרמ"מ שולזינגר בענייני אגדה ענה הרב שך: "ואני לב יודע מרת נפשו, שאף פעם לא היתה לי ידיעה בעניינים אלו, כי תמיד מצעירותי הייתי עסוק בעניינים שלומדים בישיבה ולא היה לי פנאי לערוך מחשבות אף בעניינים כאלו העומדים ברומו של עולם."[16] הוא אמנם מגדיר עניינים אלו "עניינים העומדים ברומו של עולם", אך ההגעה לרומו של עולם אינה עוד תכלית עבורו. אנשים הטרודים בדברים החשובים באמת, ב"לימוד תורה", אינם מוצאים זמן לעסוק בשאלות נשגבות מעין אלו.

גם אצל פוסק אחר מצאנו יחס דומה, של פיחות בערך לימוד המחשבה אל מול הלימוד הרגיל. שו"ת מנחת יצחק מתייחס לדברי ר' אלעזר בן עזריה האומר לרבי עקיבא: "מה לך אצל הגדה, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות."[17], וכותב ש"אין שום רשות למי שחנן אותו השי"ת דיעה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, להסתלק עצמו מזה, וטען […] מה לך אצל אגדה, כלך אצל נגעים ואהלות, ורצונו להראות באצבע על הבעיות הקשות מאד."[18] הוא אמנם מתייחס למקור שבו האגדה אינה זהה עם מעשה מרכבה, אולם מרהיטת דבריו נראה שאין חילוק משמעותי בין אדם העוסק במה שהיה נהוג לכנות "סודות התורה",  לבין כל לימוד דרשני אחר. לעולם יהיה מעמדם נחות מעיסוק בשאלות של אסור ומותר בהלכות חמורות.

 

תוצאות הזנחת המחשבה

יהיו אשר יהיו הטעמים להתפתחות זאת, לא ניתן להימנע מלדון במשמעויות שהיא טומנת בחובה.

דתיות הנמנעת מעיסוק במחשבה עלולה פעמים רבות להיהפך לדתיות פורמלית, חסרת הקשר וחסרת מבט על התמונה הרחבה.[19] היא נמנעת מעיסוק במשמעות הגדולה של חיי הדת והאמונה, בהבנת העולם שהדת מנסה לכונן, ובאופנים שצריך לפעול בתוכו.

האדם הוא יצור המחפש משמעות. הוא מחפש תכלית גבוהה יותר מהארציות שבה הוא חי. ככל שהעולם הופך מחולן יותר, נפשו כמהה לביטויים של קודש. האדם הדתי מחפש את הא-ל בתוך המציאות החשוכה. הוא מבקש את קרבתו, את העמידה לפניו ואת ההתמסרות אליו. יש כמיהה להרגיש את נוכחות הקב"ה, ולתת לתורה לפעול על כל הווית האדם. התורה דורשת את כוליות האדם בעמידה לפני הא-ל: בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.[20] לא ניתן לוותר לאורך זמן על מה שנחשב בעיני חכמי ישראל פסגת ההוויה הדתית. אמת שהאסור והמותר נחשבים מה שהכרחי ומה שצריך לבצר בשעת סכנה, אך אל לנו לשכוח את תכליתם של האסור והמותר, שהיא דבקות בקב"ה בכל הלב והנפש – במחשבה ולא רק במעשה.

החיים ימשיכו להתנהל בספינה, תמידים כסדרם, כביכול הכל עובד כרגיל – הארוחות מוגשות בשעות הנכונות, המלצרים עומדים על משמרתם, המלחים מעלים ומורידים מפרש. אך ברגע שנוסעי הספינה יבינו שאין יבשה באופק, השפע שהנסיעה מציעה להם יהפוך באחת לכבלים החונקים את הנפש

אין בכוונתי לטעון שאדם השקוע בעיון הלכה בלבד עולמו רזה ומעוקר. חלילה לי, ואני סבור שמי שממית עצמו באוהלה של תורה חווה אושר עצום. אולם, כאשר בית המדרש כולו מזניח את העיסוק במחשבה, הוא משול לספינה המאבדת את הכיוון שלה. כאשר יש אופק, יש יבשה ברקע, יש יעד – גם אם רחוק – שאליו חותרת הספינה, ניתן ליהנות מכל הטוב שהיא מציעה. אדם יכול להפליג בתוכה, לשוט בים התלמוד וליהנות מהביטחון ומההגנה שהספינה מספקת. הוא עצמו אינו צריך לדאוג לכוון את הספינה. די לו לדעת שיש אופק – שהמקום שבו הוא נמצא אינו חזות הכל, אלא הוא מפליג לקראת יעוד שלם ומלא יותר. אולם כאשר התכלית נשכחת, ההפלגה כולה עלולה להפוך לסיוט. החיים ימשיכו להתנהל בספינה, תמידים כסדרם, כביכול הכל עובד כרגיל – הארוחות מוגשות בשעות הנכונות, המלצרים עומדים על משמרתם, המלחים מעלים ומורידים מפרש. אך ברגע שנוסעי הספינה יבינו שאין יבשה באופק, השפע שהנסיעה מציעה להם יהפוך באחת לכבלים החונקים את הנפש.

אחת הסכנות של הוראת שעה היא התקבעותה. במקום לראות בה צעד זמני בשל אילוצי שעה חולפת, הדורשת פשרות כואבות בבחינת "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", היא הופכת בעצמה למסורת שיש להגן עליה. איני רוצה להמעיט בערך החששות שהועלו למעלה, אך יש לזכור שאף שאנו חיים בעולם שכבר עבר חילון, עוצמת המשבר אינה כבעבר. ההתמוטטות מאחורינו, וכעת הגיע כבר זמן שיקום. לאור היחס הברור של חכמי ישראל בעבר למרכזיות המחשבה, יש לבצר את מעמדה מחדש. תהליך זה מתחיל קודם לכל בשינוי יחס, בכך שנחזור לראות בה חלק משמעותי מתלמוד תורה. אפשר לקחת דוגמא מישיבות חב"ד, מהאיזון המצוי שם בין לימוד הש"ס ללימוד חסידות. עיון ההלכה אל לו להיפגע בשום אופן, אך בד בבד עלינו לתת מקום ללימוד הגותי, בוודאי בגיל מבוגר.

 

האם ניתן לחזור אל הרוח?

ניתן לבקר רבות את התפיסה שהצעתי כאן. יש שיראו בה רומנטיזציית יתר של המחשבה, שהיא בעצמה תוצר של שקיעה לא רלוונטית בעבר שחלף מן העולם. רבים מרגישים כי המעמד שהעניקו חז"ל למעשה מרכבה אינו מתקיים יותר בימינו, שהרי המטפיזיקה כולה איבדה את התוקף שלה, ואי אפשר להתעלם מהתמורות שהיא עברה בפילוסופיה הכללית, תמורות בעלות השפעה הכרחית על הפילוסופיה הדתית. כך גם עיסוק בקבלה או בחסידות, שכבר אינו כפוף למסורת אחת הכרחית העוברת מרב לתלמיד (אף שבקבלה יש הממשיכים לטעון למסורת סמכותית), אלא מתאפיין בריבוי תורות וגישות בעלות עומקים שונים, ללא גופי ידע סמכותיים. ניתן אולי לראות בלימוד זה דרך להענקת עומק לחיי האדם, אך בשל מצב הפילוסופיה בדורנו, יהיה מדובר כנראה בעיון פתוח יותר, אישי וחוויתי.

העולם היהודי של ימינו זקוק להגות דתית כמו אוויר לנשימה. יש צורך בהנהרת עולמו של המאמין, בהבנת לבטיו, קשייו, האתגרים המאפיינים אותו, יחסי הקרבה ותחושות הניכור, האמונה והספקנות, הנוכחות והשתיקה. אך הרבה יותר מכך, יש צורך בעיסוק במשמעות של האמונה עצמה

בשל מצב זה, הדיבור על הצורך במחשבה משויך בימינו באופן אוטומטי לאופנה פוסט-מודרנית, המעמידה את החוויה במרכז והדורשת בכל מקום את הרגשת החיבור כדי להתחייב למשהו. גישה זו מעוררת ביקורת רבה בתוך העולם הדתי. נטען כי הדגש הרב על "חוויה" ו"חיבור" הופך את התורה והמצוות לעיסוק אגוצנטרי, תועלתני וחסר מחויבות. הכל נהיה סובייקטיבי, והמציאות הממשית מאבדת משמעות.[21] החוויה נעשית לתנאי הקודם למעשה: האדם דורש להתחבר ולחוות כדי לקיים. גישה זו עומדת בניגוד מוחלט למסר המהדהד של האמירה "נעשה ונשמע". אנו מתחייבים לפני שאנו מבינים על מה ולמה. זהו עיקרון בסיסי בעולם היהודי. הרב עמיטל מתייחס באחד מספריו לאבדן המחויבות של "נעשה ונשמע" בשם הנהייה אחר החוויה, ורואה בכך את עומק המשבר הדתי שנקלענו אליו.[22] התורה מחפשת התחייבות ולא התחברות, הוא טוען. באופן דומה, הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס ביקר את התפיסות הדתיות הנטועות בהלכי רוח מעין אלו וקרא לכונן "דת של מבוגרים", הנעדרת רגשות רליגיוזיים ומתמקדת במחויבות לאחר.[23]

יש מקום רב לביקורות חשובות אלו. אולם החלה שלהן בנידון דידן כדי להצדיק התרחקות מעיסוק ברוח מפנימה לטעמי לחלוטין את ביקורת הנאורות על הדת. היא מבקשת לכונן דת ללא מטפיזיקה ומבטלת בכך את ההוויה הדתית, התובעת את כוליותו הנפשית של האדם בעמדו לפני האל, כולל כמיהתו לעסוק במטפיזי.

נוסף לכך, טעות לראות באמור לעיל המלצה ליחיד, שמטרתה למלא את חייו בטעם ובמשמעות. הסיפור כאן אינו חוויה של יחיד זה או אחר. אמנם חיי מחשבה כפי שתוארו כאן מתאימים ליחידים, אלו שמילאו את כרסם בש"ס ופוסקים, כאמור, אך התכלית של העיסוק אינה החוויה האישית שלהם. מדובר בהרבה יותר מכך. לא את היחיד ולא את ריבוי היחידים אנו מבקשים כאן אלא את האופק שאליו הכל מכוון. בעולם שבו נוכחת המחשבה ומקבלת מעמד חשוב, כל חיי הדת מכוונים אליה ומונחים על ידה. שוב אפשר לקחת דוגמא מחסידות חב"ד, שבה הצבת לימוד פנימיות התורה במרכז משפיעה לא רק על המיוחדים העסוקים בנשגב, אלא מחלחלת לכל רובדי החברה, בהתוויית כיוון, בהשראה רעיונית, ובמסרים הבלולים בכל מחוזות תורתם.

כללו של דבר, העולם היהודי של ימינו זקוק להגות דתית כמו אוויר לנשימה. יש צורך בהנהרת עולמו של המאמין, בהבנת לבטיו, קשייו, האתגרים המאפיינים אותו, יחסי הקרבה ותחושות הניכור, האמונה והספקנות, הנוכחות והשתיקה. אך הרבה מעבר לכך, יש צורך בעיסוק במשמעות של האמונה עצמה, לא כעקרון דוגמטי, אלא כדרך להבנת העולם שהיא מבנה והאופן שבו היא פועלת בתוך המציאות.

לסיום, אוסיף מילה על היקף האחריות של ההגות היהודית במה שאינו נוגע לחיי האמונה אלא לחיים עצמם. שאלות גדולות עומדות בפני האנושות, חלקן ישליכו על עתיד האנושות כולה. שאלות של מעמד האשה, זכויות יסוד, מבנה הכלכלה עם עליית התאגידים ותהליכי הגלובליזציה, ההגירה, השפעת הטכנולוגיה על האדם ועל האינטראקציות החברתיות, אאוגניקה ומניפולציות גנטיות, משבר האקלים ועוד כהנה שאלות המעסיקות את העולם כולו והדורשות מענה מידי. כיום איננו חושבים אפילו על מה שנמצא בחצר האחורית שלנו, והרעיון שאנו נחשוב מחשבות על העולם, על המציאות, על החיים כולם, נתפס בעיני רבים הזיה פונדמנטליסטית. אולם זוהי האחריות שלנו וזהו האופק שאליו צריכה המחשבה היהודית לכוון.

יאמרו מי שיאמרו שחלקן אינן שאלות דתיות, לפחות לא באופן ישיר. אך זוכרים אנו את דברי הרמב"ם שכל ההיבטים של החיים האנושיים נחשבים ליראת שמים.[24] אנו מאמינים שהתורה תורת חיים, ולתורת חיים צריך להיות מבוא לכל היבט של המציאות. ההימנעות מעיסוק דתי בשאלות כאלה היא עצמה חלק מהסיבה שהדת מועמדת בקרן זווית ומודרת מהיבטים מרכזיים בחיי אנוש. לא פעם שוחחתי עם אנשים דתיים שעולמם הושתת כולו על ערכים הבאים מן החוץ, והשאלה הדתית התמצתה עבורם במתי והאם סותר ערך ספציפי את ההלכה. כשיש התנגשות מחפשים פתרון, וכשאין התנגשות, אין להלכה מבחינתם מה לומר. ההלכה והיהדות אינן משהו שצריכים 'להסתדר אתו'. הן האמורות לכוון ולהתוות דרך. אך אם היהדות מודרת מהיבטים כל כך משמעותיים של החיים, מה שנותר הוא דחייה מוחלטת של כל הערכים הבאים מבחוץ מצד אחד, או קבלתם המוחלטת מצד שני, תוך זיהוי מקומות התנגשות והימנעות מהם. כך או כך, אין זה המובן של "תורת חיים".

אין אני תמים לחשוב שהיבט זה יכול להיות מטופל בקלות. עיסוק בהגות דורש פנייה לארון הספרים היהודי העשיר והרחב, תוך מציאת קול שיחבר בין ההווה לעבר. עיסוק באמונה דורש אמנם שינוי מבט, אך אינו דורש יציאה החוצה כדי להתמודד עם סוגיות אלה. לעומת זאת, העיסוק בשאלות האוניברסליות של הקיום האנושי דורש שינוי לא רק בנקודת המבט אלא בכל מבנה המחשבה. הוא דורש פנייה החוצה והיכרות מעמיקה עם העולם, דבר שהחברה החרדית מתנגדת לו. איני יודע איך לעשות זאת מבלי לפגוע במרקם העדין (אף שתהליכים כאלה כבר קורים בהיקפים מסוימים), אך יודע אני שכל עוד לא יישמע קולו של עולם הישיבות בסוגיות אלו, הרי שקולה של היהדות עצמה יהיה חסר, וקיומה, לטווח הארוך, מצוי בסכנה חמורה. כך שגם אם איננו דואגים לעתיד העולם, עלינו לדאוג לפחות לעתידו של בית המדרש. עלינו לחזור אל המחשבה.

 


[1] דברים יא, כב.
המונח "אגדה" בחז"ל מתייחס לסוגים שונים והוא שם כולל להיבטים שאינם הלכתיים, כמו שכתב רבי שמואל הנגיד במבוא לתלמוד: "הגדה – הוא פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצוה, זו היא הגדה."
בפסקה המצוטטת מהספרי בולט הזיהוי של האגדה עם החלק העיוני-מחשבתי שבו נעסוק במאמר זה. היבט זה של האגדה המציין אף עיסוק בסתרי תורה מצוי אצל רבותינו הראשונים והאחרונים. דוגמא לא ממצה אפשר לראות ברמב"ם (הקדמה למורה, הקדמה לפרק חלק ועוד), רמח"ל (מאמר על ההגדות), ר' צדוק מלובלין (פרי צדיק שמות י) ועוד כהנה רבים.

[2] חלוקות אלה של פנים וחוץ ואפיון מסורות הסוד כחכמת האמת מצויה הן בספרות הקבלה כמו בלשונות הרמב"ן על התורה "ועל דרך האמת" והן בפילוסופיה של ימי הביניים. ראה הקדמת הרמב"ם המפרש את הפסוק "תפוחי זהב במשכיות כסף" כתאור יחס של פנים וחוץ, ביטוי ליחס שבין הפשט לסודות המטפיזיקה. וכן דבריו בפתיחה למורה: "ואין הכוונה במאמר הזה… לא למתחילים בעיון ולא ללמד מי שלא יעיין רק בחכמת התורה, רצוני לומר תלמודה; כי עניין המאמר הזה כולו… הוא חכמת התורה על האמת." וראה לשון הגר"א ביור"ד סימן קעט: "אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת."

[3] מסכת סוכה כח, א.

[4] אף שאני מרבה להתייחס כאן למעשה מרכבה, אין בכוונתי לטעון שכל ההגות הדתית נכנסת לתחום זה שבחז"ל נועד רק ליחידים. לא כל הפילוסופיה הדתית לפי הרמב"ם ולא כל עיסוק בקבלה נחשבים מעשה מרכבה. ובכל זאת חשיבות המעמד של מעשה מרכבה מאפשר ללמוד לדעתי על היחס שבין הגות תאולוגית מופשטת לעיון ההלכה. כך גם לגבי מעשה בראשית שהובא בגמרא כדוגמא לעניין חשוב.

[5] ראה למשל ר' חסדאי קרשקש בספרו "אור ה'".

[6] משלי ד, כב.

[7] משלי ב, ט.

[8] יסודי התורה ד.

[9] כך הוא גם בדברי ר' חיים ויטאל המובאים לעיל.

[10] מעניין שגם לדעת אריסטו המבכר את חיי העיון המופשטים, הם מתאפשרים רק כשהקיום ההכרחי מבוסס (מטאפיזיקה חלק א).

[11] על כך בהרחבה צ'ארלס טיילור, "עידן חילוני", וכן דבריו של סלבוי ז'יזק בתחילת "הסובייקט שאמור להאמין".

[12] המעשיה "החכם והתם" עוסקת כולה בהפרכת הספקנות המודרנית. כמו כן הביקורות המפורשות על הפילוסופיה, אף הדתית, בליקוטי מוהר"ן ובשיחות הר"ן.

[13] בהגות המהר"ל מבטא החמור את החומר שעליו שולט המשיח.

[14] בהמשך לדברים המצוטטים ממנו לעיל בהשמטות כתב: "לבלות זמן ברעיונות ובמחשבות בדויות לב, ולחדש חידושים אין בהם ממה שנאמר למשה מסיני, אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המדות, או חקר חיצוני בהלכה, אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם כל שאינן מתלוים עם ידיעת התורה הדינית."

[15] סיפר לי קרוב משפחה של הרב פינקוס שדברים אלו קוממו אותו, והוא נסע לרב שך לנסות לשכנע אותו אחרת, אך יצא מהפגישה במפח נפש.

[16] פניני רבנו הקהילות יעקב.

[17] סנהדרין סז, ב.

[18] מנחת יצחק חלק ג סימן לח.

[19] א"י השל והרב עמיאל מתחו ביקורת על תופעה דומה, שכינו "ביהביוריזם דתי", והם מייחסים אותה להשפעת שפינוזה שראה ביהדות דת מעשית המנותקת מהאור התבוני.

[20] עיין שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד.

[21] מומלץ לקרוא את הביקורת של בובר בספרו "פני אדם" על האקזיסטנציאליזם. לדבריו הוא הפך לסובייקטיבי מדי והוא מחמיץ את הנוכחות של האדם מול הא-ל ושל האדם מול האחר.

[22] בין התחברות למחויבות: חמש שיחות על תורה, נוער וחינוך.

[23] "בכוליות ואינסוף" יש ביקורת על רודולף אוטו הסובר כי הקדושה היא רגש נומינזי מול ההוויה והא-ל. לוינס ראה בכך חלק מהאלימות המופעלת על האדם. כמו כן, ראה ב"חירות קשה" את המאמר "דת של מבוגרים".

[24] שמונה פרקים, פרק ח, בפירוש המאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". לדבריו, יראת שמים כוללת את כל ההיבטים של חיי האדם.

 

45 תגובות על “ורוח אין בהם

  • במחילה מכבודך, אתה מכניס ראשך בין הרים גבוהים גדולי ישראל בדורות האחרונים התנגדו מאוד ללימודים האלו וכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו בדור הזה אין סמכות לאף אחד להחזיר את הלימוד הזה, לצערנו כל אלו שעוסקים בדורנו בלימודים האלו הופכים להיות מהסוג של לייזר ברלנד חיים כהן ועוד

    • תוכל להסביר מתי לימוד אגדה נאסר *במניין*?

  • • לא כל אחד יכול לגשת להגות. מי כן? בעלי דמיון? כאלו שאומרים לך שאינך מבין ולפעמים אומרים לך שאינך יכול להבין או שאי אפשר להבין? האם הנטיה לומר שמדובר במשהו נשגב, רחוק מאוד וסודי מאוד" אינה מבצרו של השרלטן? מה בין אלו ל"הנהרת עולמו של המאמין"?
    • איבוד הבטחון של הדת – האם הגות שאין לה ראיות ולפעמים יש ראיות חזקות נגדה תתן בטחון? האם לא היה כדאי שבמקום עיסוק בסגנון המהרל והגר"א ופחד יצחק נתחיל בדברים הקטנים – הסברת הדת לאור ה"שאלות המושחזות" (בטוי של המחבר), למשל דת ומדע, דת ומוסר, בקורת המקרא?
    • עצם העובדה שניתק הקשר בין הדת לפילוסופיה היא עדות לשבר הגדול של הדת, שהינה בתהליך של גירושים מכוערים מהשכל.
    • האם "הגמישות של עולם הרעיונות" אינה ראיה לכך שאין עולם מוצק כזה. כל אחד ורעיונותיו שלו שהוא מבריג אותם למאמרי חז"ל נוחים לו שהוא בוחר.
    • כאשר "המשמעות הגדולה של חיי הדת והאמונה" תלויה במבנה השביר שאת שבירותו הזכרתי ואת התחמקותו מהבסיס של השכל הישר הזכרתי אולי טוב יותר להיות פורמליסט?
    • ההיתלות בפסוק בכל לבבך וכו' מופרכת. כוונת הפסוק אפילו נוטל את נפשך/ממונך וכו'
    • דת ללא מטפיזיקה הינה ביטול ההוויה הדתית? היא ביטול הדרישה האולטימטיבית של עמידה לפני ה'? רצונך לעמוד לפני ה' ולעבדו – קיים מצוותיו בכל ללבך. די בכך.
    • איך, במחילה, ראית בפחד יצחק או בכל ספר מחשבה אחר תשובות למבנה הכלכלה עם עליית התאגידים ותהליכי הגלובליזציה?
    • האם באמת הכוונה באימרה ש"כל ההיבטים האנושיים נחשבים יראת שמים" כוונתה שיש באגדה פתרון לשאלה שמתחבט בה האינסטלטור? מדוע שאלות הכלכלן עדיפות? כי הן גדולות יותר? מרק טויין בספרו ינקי בחצר המלך ארתור מספר על אותו חוזה עתידות היודע לחזות אפילו למרחק של 200 שנה קדימה וכולם מתפעלים מחכמתו, עד שבא החכם ומבקש ממנו לעבוד "בקטנה", מה יקרה בעוד חצי שעה, ואז חכמת החוזה נעלמת. וד"ל.
    • בהמשך לאנקדוטה מהנקודה הקודמת – אולי לפני שאנו פונים לעולמות נסתרים – ננסה להסתדר עם העולם הפיזי ואתגריו הפשוטים כמו גיל העולם ועוד רבים?

    • אל תעביר דברים מראש חולה לראש בריא. יש לך שאלות באמונה? אמונתך במשבר? אז תלך תמצא מי שיענה לך. גם חרדים מבטן ולידה אם יש להם שאלות, הם צריכים סמינר.
      ועל כגון דא אני משתמש בביטוי של חז"ל "המקשה עצמו לדעת יהיה בנידוי"

    • דן
      יש גם הערות ענייניות?

    • אנסה להגיב, למרות שהתחושה שלי, כמו דן, היא שאתה מנסה קצת להתנגח.

      • אני חושב שבאופן כללי הרב אייל ענה על השאלה הראשונה: מי שראוי להגות בזה הוא האיש שמילא את כרסו בש"ס ופוסקים, ויסודות האמונה בהירים אצלו. הסיבה שעיסוק במעשה מרכבה הוא "משהו נשגב" לא באה להגיד שאין אפשרות להבין ולא באה להפוך אותו למעורפל, כפי שמנסה השרלטן, אלא באה להגיד שהוא עמוק ואי אפשר לגשת אליו בקלות דעת, כפי שאומרים בעולם הרפואה (חייבים שבע שנות לימוד לפני שאדם נעשה רופא – ק"ו לפני שנעשה אחראי על כיוון האניה שלנו.)
      • כיצד תענה לשאלות הללו, בין דת למדע וכו', אם אינך יודע מה הדת אומרת על עצמה? האם ניתן להגיד שששת ימי הבריאה הכתובים בתורה, יהיו מליארדי שנים במבט שלנו? יש הוגים יהודיים שאומרים שכן. דת ומוסר – המוסר נגזר משאלות היסוד של העמידה לפני הא־להים והציפיות שלו מאתנו. לא ניתן לעסוק בסוגיה זו בלי להגיע לסוגית מעשה מרכבה. (אפשר לעסוק בזה באמצעות מסורת, אך לא לענות על שאלות חדשות)
      • הדת אינה בתהליך גירושין מהשכל, פשוט כאשר השכל המציא שפה חדשה (השפה המדעית) הדת לא השכילה לדבר בשפתו. כדי לעשות זאת צריך להכנס לעצם הרעיונות ולתרגם אותם מחדש. (במקום עיסוק בארבעה יסודות שהתאים לתורת אריסטו, צריך להסביר הכל אחרת)
      • מה אתה רוצה להגיד במשפט הזה? גם בעולם הנגלה יש מחלוקות רבות לאין שיעור, אפילו הרבה יותר מעולם הנסתר (ולו בגלל שעסקו בו יותר)
      • כאן אין טענה בפני עצמה, אז תצטרך להתיחס למה שכתבתי.
      • עולם הדרש אינו מחליף אף פעם את עולם הפשט, ראיות לזה ישנן למכביר. חוץ מזה, האם אתה טוען שה' אינו חפץ שנעבוד אותו בכל לבבנו? אתמהה.
      • אינך יכול לברוח מהשאלה מול מי אתה עומד. אם תעבוד את ה' ותחשוב שהוא אל דוגמת זאוס, ענק ומפחיד עם ברק שיכול להרוג אותך, כל העבודה שלך לא שווה כלום. איני יודע אם לזה התכוון הרב אייל, אבל נראה לי די ברור שאין שום ערך לעבודתך אם אינך יודע את מי אתה עובד.
      • זה בדיוק הענין. אין התיחסות לכל הנושאים הללו. אם היתה התיחסות המסורת היתה יכול להספיק בזה. כיוון שהשאלות הללו לא התעוררו לפני אלף שנה, אין לנו מסורת פסיקה רעיונית בהן. עם זאת, אין זה אומר שאין מה לפסוק בהן. כמו שאת שאלת החשמל שלא היתה לפני מאתיים שנה, בררו האחרונים ומצאו טעמים מהגמרא, כך את השאלות האתיות של ימינו צריך לברר מתוך היסודות הנמצאים בכל הספרות העתיקה שלנו. לטעמי זה יסוד.
      • לא הבנתי כלל את הטענה. האם אתה טוען שאין לתורה מה להגיד לדילמות הקטנו של החיים? האם כוונתך שהתורה לא מנחה את האדם כיצד לנהוג בחבירו, כיצד לאכול ולשתות, כיצד לנעול נעליים? אנא פרט מה הטענה כאן.
      • את שאלה זו הצגת ראשונה, ועניתי עליה.
      מקווה שהייתי ברור ועניתי באמת על שאלותיך (אלו שהתיימרתי לענות עליהן…)

      דרך אגב, הסיבה שאתה נראה כמתנגח היא שאתה שואל את אותה שאלה כמה פעמים, ומתנסח בצורה קצת חריפה. אם לא ניסית לקנטר, אנא השתדל בעתיד.

    • למשה.
      אתה רציני שאתה עוד תקוע שאלות על גיל העולם?!
      אין כמעט אנשי מדע שעוסקים גם בתיאולוגיה, שזה קשה להם.

    • אהרונסון
      • מי קובע אצל מי יסודות האמונה בהירים? והאם ראינו שמלוי כרסו בתורה ופוסקים הוא ערובה לבהירות רעיונית?
      • דת מדע ומוסר – המגזר החרדי אין היום עיסוק משמעותי בנושא. בורחים ממנו. הוא הדין בדת ומוסר 0והפניה למעשה מרכבה היא פניה לסימטה עלומה שאינה נותנת תשובה לאיש צעיר המתלבט בך).
      • צריך לעשות – אבל לא נעשה. במודע ומסיבות ידועות (!) אלו הם הגירושין.
      • כוונתי שכשאני קורא ספרי השקפה דתיים אני רואה רעיונות שנולדו מבטנם או מוחם של אנשים (פעמים כך ופעמים כך) ויומרה לתלות אותם בפסוקים או מאמרי חז"ל כאשר ההיתלות בכך מפוקפקת. כל אחד מפרש כיכולת דמיונו הטובה. וכבר העיר על כך ברמב"ם בהקדמת המורה.
      • ראה לעיל.
      • בהחלט בכל לבבך, אפילו נוטל וכו'. עשה מצוותיו בכל מחיר הלכתי נדרש. ומצוותיו ולא מאווייך ודמיונותיך הנובעים מכך. זה ממש לא מעט וכמעט אין אנשים כאלו.
      • חושבני שהרמב"ם עמד לפני משהו שהוא ידע שאינו יכול לדעת את טיבו. יתרה מכך – שהמחשבה שאשפר לדעת את טיבו היט שטות ומן הסתם כפירה. לא משנה כעת אם אתה מסכים לרמב"ם, אבל זו דוגמה שניתן לעמוד לפני אלוקים נסתר.
      • יש להבחין בין פסיקה בנושאים חדשים להתייחסות שאינה הלכתית לנושאים שאינם הלכתיים. אין הלכה, לא היתה ולא תהיה בנושא שיעורי מס חברת ומע"מ או אם לתעדף רכבות או כבישים. כמו כן אין בתורה רמז של הוכחה לגישות כלכליות. לטעמי לומר שזה יסוד צריך ראיה.
      • בהגות דתית לא התכוין כותב המאמר לדיני נעילת נעליים אלא לכלכה והיבטים אנושיים "גדולים".
      יהודה
      אבל יש הרבה בחורים צעירים "בגיל ההחלטה" שמתלבטים בזה. אדרבא – הראה לי התייחסות חרדית כתובה ורצינית. מה שאנעי מכיר אלו דברי המכתב באליהו בתשובה שרק מראים שלא התמצא היטב במה שהתיימר לענות עליו.

    • משה
      אני לא אנסה להתיחס הפעם סעיף סעיף, אין ענין. אני מנסה להבין מה הטענה העקרית שלך, מה אתה רוצה להגיד לנו.
      בתחילה חשבתי שאתה מפקפק בעצם קיומו של עולם הרוח וההגות. חשבתי שאתה טוען שהכל שטויות, מאחר והדברים מעורפלים ומלאים מחלוקות. חשבתי שאתה טוען שאין ציווי כזה מה', שהוא רוצה רק שתעשה את מצוותיו הטכניות. ושאתה טוען שגם אם היה עולם כזה, אין לו נפקא מינה היום, כי אנחנו חיים בשאלות אחרות לגמרי.
      אם אכן אלו הדברים שעומדים מאחרי מה שאתה אומר, אז לטענה שהכל שטויות לא באמת התיחסתי, כי לטעמי היא דורשת בירור מקיף הרבה יותר בשאלות אמוניות. במקום זה, אמרתי פעם אחת שיש מסורת פסיקה ועולם פסיקה אגדתי, שצריך להיות מספיק בפנים כדי להכיר אותו, גם אמרתי שגם בעולם העיון יש מחלוקות.
      לטענה שאין ציווי (או ציפיה) כזו, אמרתי שלא ניתן לעבוד את ה' בלי לדעת את מי עובדים, ושהתורה מצווה על עבודת הלב ("מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה… ולאהבה… ולשמור את כל מצוותיו"). בהקשר זה אני אומר כעת, אחרי דבריך על הרמבם, שאני לא מתיימר, חלילה, להגיד מי הוא הבורא יתברך, ולא מתיימר להגדיר אותו. כל עולם 'מעשה מרכבה' – הקבלה, החסידות והאמונה, בא להגדיר את היחס בינינו לה' – דרכי הפעולה וההתגלות שלו בעולם, וזה הכרחי לעבודת ה', וגם הרמב"ם עשה את זה.
      לטענה שזה לא רלוונטי עניתי שדווקא בימינו, עם המציאות המתחדשת, זה נעשה הכי רלוונטי, כי לא ניתן לסמוך על המסורת שלנו ביחס לשאלות מוסריות ולעולם כולו, כיוון שהוא השתנה, ועלינו לרדת לשרש הדברים, ליסודות הפנימיים שלהם, כדי להבין מה עושים במציאות החדשה.

      אחרי מה שכתבת כאן אני רואה שכנראה לא הבנתי אותך כראוי, אבקש שתבהיר את הדברים…
      תודה.

    • אהרונסון
      מבלי להתייחס לקבלה, שזה עניין נפרד, ואיני חושב שזו אופציה רצינית למענה על תעוקת הדור, עולם הרוח הליטאי בנוי על המון אמירות ודרשות שאין בהן שמץ של הכרח. מדובר בשדה פרוץ שכל אחד שיש לו יכולת דרשנית של שזירת מימרות ופסוקים, מעט אינטואיציה, ביטחון עצמי וכריזמה מספקת בכדי לעטות הילה של איש רוח ולומר שהוא הגיע לבהירות יכול לכבוש מקום בקדמת הבמה.
      אפילו אנשים שאיני מפקפק ברצינות, יראת השמים שלהם וחכמתם העמוקה – כאשר אתה מעניין בדבריהם אתה רואה שיטה בלתי מבוססת ושאינה צומחת מהגיון נטו. קנה המידה צריך להיות – מה הייתי מגיב אם האומר היה קאדי או כומר (להבדיל) והרושם כי לו אלו היו אומרים את הדברים היינו מבטלים אותם, ובצדק. נא חסוך לי מלהדגים מפני כבודם. איני חושב שתצליח להראות מישהו מאז ימי הביניים שהצליח לבסס שיטה שאדניה בהגיון וללא "יסודות" והקדמות שמי אמר שיש בהם משהו, וערבך ערבא צריך.
      לטענה שאחרי עיונים בתורות מעורפלות כאלו מבינים למי עובדים – איני יכול אלא לתמוה. אם אינך מתיימר לומר מיהו הבורא לא פתרת את הבעיה. האם אני עומד לפני ספירות וגלגלים? האם מהי ספירה ברור לי יותר? אין אלו – בהקשר זה – אלא צעצועי מילים.
      הרמבם לא עשה את זה. הרמבם האמין במתן תורה ושאלו הוראות אלוקיות וביצע אותם וניסה גם להבין מה אנו יכולים לדעת על הבורא (מאומה לטעמו) ומה אנו יכולים לחשוב על פעולותיו בבריאה (ממש לא הרבה. לא יותר מאיוב). לא תמצא ברמבם מילה שאינה מבוססת על פשטי הכתובים (לפעמים הפשט עלום וקשה אבל לעולם אחר שהבינות אותו הוא פשט ולא פטומי מילי). הרמבן בסך הכל ניסה לשלב זאת עם ההגיון הבלתי תלוי [אם רצונך בדוגמה נאה – פ"ב מחלק א במו"נ, בשילוב עם הסברו, האגבי לכאורה, על להט החרב המתהפעת בהקדמתו ועם דבריו בהקדמה על מה הספר אינו מדבר].
      רלוונטיות – לא מדמיוני הדברים שסקרתי תרד לשרש הדברים. רק מחיפוש דברים פשטיים, ישרים והגיוניים.

    • למשה.
      אכן, נראה שמאז המהר"ל לא נכתב ספר אמונה מסודר ומיוסד. כן נכתבו ספרי עבודה ומוסר, שחלקם מיוסדים על דברי הראשונים, וחלקם על המהר"ל ועל קבלת האר"י. לכן כל מה שכותבים מאז לא עומד במבנה לוגי בפני עצמו, אלא רק כקומה על גבי הספרים הללו, מה שיכול להראות כ'פיטומי מילי'. כמובן, כל דור מחדד את דברי הדור הקודם, ולפעמים גם מחדש חידוש נוסף על גבי, מה שלא נאמר לפניו.

      אשאל אותך שאלה: כשאתה מדבר על עולם הרוח הליטאי, על מי אתה מדבר? על ישיבות המוסר? על המשגיחים של מאה השנים האחרונות? על הגר"א? בהחלט נראה שהדיבורים של המשגיחים לא יכולים לבנות עולם אמוני מסודר. הם גם לא באים לעשות את זה. כל המטרה שלהם היא לעורר את השומעים שלהם, ולתת להם כח ועצות להמשיך לשמור את ההלכה עוד כמה חודשים.
      עצוב להגיד, גם בעולם החסידי המצב היום לא מאד שונה – הרבה רעבעס אומרים חסידות שמיועדת בעיקר להלהיב את החסידים, כדי שתהיה להם התלהבות בתפילה למשך החודש הקרוב, אך לא מתיימרים להסביר להם את כל המכלול.

      מה שאני רוצה להגיד, זה שוודאי שהדברים שכותבים בימינו לא מספקים אותך. וודאי שאליהם לא התכוון כותב המאמר. הוא התכוון לחזור למקורות הקדומים ביותר שאנחנו מכירים – גמרא, רמב"ם ורמב"ן, ספר העיקרים, חובות הלבבות, המהר"ל. מהם נוכל לפתח מחדש את היסודות שאנחנו כל כך זקוקים להם היום.
      (ובהערת שוליים אוסיף, כל הספרים הנשגבים הללו מיוסדים על הקבלה [גם הרמב"ם, כפי שמוכיח ר' ראובן מרגליות] אם כן, לא ניתן 'לא להתיחס לקבלה'. דבר נוסף, דווקא הקבלה היא זו שתתן מענה לתעוקת הדור, אבל הדברים ארוכים יותר…)

  • ניצחון הגישה האשכנזית על תור הזהב הספרדית
    מניסיון מול ההתבהמות וההשכלה ,יש צורך להדגיש דווקא את הגבולות הברורים

  • הכותב הוא גאון. והדרך שהוא מתווה היא ליחידים. והיחידים הם ממילא שם.

  • מאמר מעולה וחשוב.

  • בלבול מח, יש כמות עצומה של ספרי מחשבה ועיסוק במחשבה, וכמו כל דבר בדורינו הרבה לא ברמה, כי כל אחד יכול להדפיס ספר, אבל יש גם הרבה ספרים טובים. להגיד שלא עוסקים במחשבה זה דברי הבל, עוסקים הרבה יותר מאשר בדורות הקודמים. בישיבות פולין הקדומות למדו רק תלמוד והלכה, מאז שנכנסה שיטת המוסר יש גם שיחות מוסר ודעת וממילא גם ספרות ועיסוק בזה.

    • מאמר יפה ,מי שכתב על דבר שנאסר במניין לא ידוע מי המניין הרב חרל"פ, הרב הוטנר,הרב משה שפירא המכתב מאליהו ,האדמו"ר מחב"ד חכמי הספרדים ? בקיצור קישוקש כי מי שלא מכיר "מניין" שאסר את האינטרנט ומרשה לעצמו לחלק ציונים טול קורה ואם לך מותר אינטרנט למה לרב וינטרוב זצ"ל אסורה הקבלה .נכון שצריך אחריות וזהירות אבל אותם שהוזכרו לא היו תלמידי חכמים במובן הרגיל לא יגעו בתורה ככל הידוע ורק מי ש"למדו" מהם טענו שהם למדנים אבל מכאן עד לסגור תחום שלם של תורה ארוכה הדרך לגופו של עניין הבעיה שלנו היא שישנם הרבה תלמידי חכמים ומעט אנשים שמטרידה אותם משמעות החיים ובמקום זה מדקלמים סיסמאות חלולות

    • לאלי, אלו שאסרו את זה היו לאחר ש"ץ ימח שמו כל הרשימה שהזכרת עם כל הכבוד לא מגיעים לקצה הציפורן של גדולי ישראל מלפני למעלה מ300 שנה שאסרו בכל אירופה את הלימוד הזה לפחות ברבים, אל תשווה את זה לאוסרי האינטרנט שהם בני דורנו וזכותי לחלוק עליהם

    • ושכחתי להוסיף לאלי, איסור האינטרנט לא התקבל מעל 65% מהחרדים גולשים באינטרנט, לעומת זאת באירופה היה חרם על לימוד קבלה ברבים ואת ספרי החקירה אסר כבר החסיד רבי יוסף יעב"ץ מגולי ספרד בספרו אור החיים, בסופו

    • לאלי, את העיקר שכחתי שהדברי חיים אמר שהשבתאים שתלו דברים בכתבי האר"י וזה אחד הסיבות שהחרימו לימוד קבלה ברבים בכל אירופה, למעשה איני צריך כלל להביא סימוכין לדברי מדוע אסור ללמוד קבלה לפחות ברבים רואים היום איך כל הבאבות…

    • לחמודי.
      אם אתה מדבר על החרם ההוא, אז השאלה הזו נשאלה על כל עולם החסידות. אינך יכול למחוק אותו בהינף קולמוס. מה גם שהעולם הספרדי לא קיבל כלל את הגזירה הזו.
      איני יודע מה בדיוק התשובה לחרם הנ"ל, אבל זה גם לא כל כך מעניין אותי אחרי הבעש"ט והרב המגיד וכל תלמידיהם הקדושים.

  • לפי המקורות שכותב המאמר הנכבד מאוצרות חכמת הגויים ומהם הוא שואב את הגותו היה נראה שמקומו של המאמר הוא בעולם המחקרי הקדמי ולא היה ראוי להיכתב כביכול כמאמר תורני.ידוע ומפורסם שאין שום הלימה בין חכמת הגויים (פילוסופיה) לבין עולם המעשה ואין ללמוד מחכמתם ומוסריהם שהיא בגדר אולי המלצה לאחרים ,הכותב ציטט במקור 10 את אריסטו,אותו אריסטו הפילוסוף היווני הדגול שאף הרמב"ם התפעל מחכמתו והוא הוא דוגמא מופתית לכך,ידוע הסיפור המפורסם על אריסטו שפעם אחת ראו תלמידיו אוכל ארנבת חיה (ויש מייחסים לו מעשי תועבה אחרים) ,שאלו אותו תלמידיו בתמהון והרי אתה לימדתנו אתיקה מוסרית ואיך אתה מתנהג כבהמה ותשובתו היתה כשאני מלמד אתכם אני אריסטו,אבל כשאני אוכל אינני אריסטו.אשר על כן אין שום עניין לכתוב מאמרי הגות ומחשבה רק כמאמץ אינטלקטואלי ,רק במסגרת עיון פילוסופית שסכנתם מרובה מתועלתם ,זו בדיוק הסיבה שחז"ל אסרו לקרא בספרים חיצוניים (סנהדרין ק, ע"ב) ולדעת רב יוסף שם בכלל זה גם ספר בן סירא ועי' בזה באינצ' תלמודית ערך חכמות חיצוניות,ע"ש. ולדעה אחת זו הסיבה שאלישע בן אבויה (אחר) יצא לתרבות רעה משום שהיה קורא בספרים חיצונים וכשהיה נכנס לביהמ"ד היו נושרים לו מחיקו ספרים חיצונים ולפי מה שמסופר בגמ' חגיגה על ארבעה שנכנסו לפרדס ואחד מהם היה אחר שיצא וקיצץ בנטיעות מלבד רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום.ובכל מקרה המאמר של הכותב לא יכול להיכנס ולהיכלל במאמרי הגות ומחשבה יהודית,אם כי אפשר לראות בדבריו הערה חשובה בנדון.
    בברכה רבה.

  • בלי להיכנס לדיון, רק אומר שכאחד שמתמודד עם ספקות באמונה, מצאתי תשובות כנות וברורות רק בספרים של דתיים לאומיים כדוגמת פשוט להאמין של הרב משה רט ואמונה ברורה של הרב ראובן פיירמן.
    המזל שלי שאני יודע להגיע לאלו, מה היה אם הייתי בחור ישיבה חרדי שלא מוצא תשובות פשוטות ועממיות במכתב מאליהו או אצל ר' משה שפירא?

    אם אני בחור ישיבה שלא רוצה לשתף את הלבטים שלו [אני לא], איפה אפשר למצוא בספריה של הישיבה או בבית תשובות?

    האם יש מישהו בישיבה שאפשר לשאול?

    דווקא גיסי סיפר לי השמשגיח שלו הרב יונתן אבר שליט"א מסר להם וועדים על השאלות של אמונה. אבל זה לא מלמד על הכלל לפי מה שאני מכיר.

  • חמודי מי מדבר על כתבי האר"י בכלל בישיבות לא לומדים דברי ראשונים לא כוזרי לא רמב"ן על התורה לא מורה נבוכים לא חובות הלבבות לא אמונות ודעות ,שנית היום כולם לומדים רמח"ל משום מה, זה גם קבלה ,ולזה יש הכשר של הסטייפלר והרב ש"ך זצ"ל וזה מיועד לאברכים ובכלל מי בדיוק חתום על החרם הרי בדור שלפנינו היו הלשם השד"ה חכמי הספרדים מה כולם עברו על החרם באמת ,למי שכתב שאיסור האינטרנט לא התקבל זה נכון חברתית אבל אין ספק שאינטרנט ופלפון אחראים להרבה יותר אנשים שנעשו חילונים מאשר לימוד כזה או אחר תשאלו את קובי לוי אז כבר הבנתי שחמודי הוא בעיני עצמו גדול הדור ואפילו צדיק נסתר שאין יודעים מי הוא אבל מה לעשות דמגוגיה בגרוש לא משנה את האמת בעולם הישיבות לא מדברים על הקב"ה רק חוזרים על שיחות ישנות בעומק של מילימטר

    • החסיד יעב"ץ עונה על כל שאלותיך בספרו אור החיים בסוף הספר הצוציקים של הדור הזה נהיים חכמים יותר מגדולי ישראל מלפני 500 שנה שאסרו את לימו ספרי חקירה ופילוסופיה אם באמת אתה רוצה להכיר את הקדוש ברוך הוא תעמול על תוספות או על רמב"ם קשה ותראה שזו חכמה אלוקית שרק הקדוש ברוך הוא יכול לברוא תגלה בתורה את הקדוש ברוך הוא ראיתי בשם הרב וינקלר מקופנהגן מדוע המפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו מפני שגוי אמור להתפעל מפלאי הבריאה ויהודי מחכמת התורה דור רדוד שנתן גט לעמל התורה כולל מתעצלים לעמול בתור ומחפשים דתות חדשים אם זה מירון אומן ליז'ענסק וילעדניק קערעסטיר [בשל תרבות הזלילה שם אפשר לקרא לזה פערעסטיר] חוזרים לכל מיני ספרים שנאסרו במשך הדורות העיקר לעקוף את עמל התורה לצערי הרב אני פוגש הרבה ישיבע בוחרים בורות ריקים שאין בהם מים אבל נחשים ועקרבים יש בהם למכביר שממחזרים את כל השטויות האלו למעשה היה עדיף בכלל לא לענות לכתות השוטים שכותבים כאן עם קידומת הרב [לא נורא היום זה תואר לזכר] אבל איני רוצה שיגידו מדשתק שמע מינה דניחא ליה.

    • דרך אגב החרם היה רק באירופה, לא בארצות המזרח, אבל איך שאני רואה את כל הבאבות האלו היה צריך להכריז חרם גם בארצות המזרח, איך אמר רבי נחמן מברסלב, ספר חיי מוהר"ן – אות תקכו
      (פג) אִישׁ אֶחָד עָמַד לְפָנָיו שֶׁהָיָה עוֹסֵק לִלְמֹד בְּסִפְרֵי קַבָּלָה, וּבֶאֱמֶת לֹא הָיָה רָאוּי לִלְמֹד קַבָּלָה. וְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִלְמַד קַבָּלָה, וְאָמַר לוֹ קַבָּלָה בְּגִימַטְרִיָּא נוֹאֵף. וְשׁוּב שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד, שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אִישׁ אֶחָד, וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ קוֹבֵל לְפָנָיו שֶׁאֵין לוֹ לֵב הַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב לִתְפִלָּה וַעֲבוֹדָה. הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁזֶּהוּ בִּשְׁבִיל שֶׁלּוֹמֵד קַבָּלָה, כִּי "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (מִשׁלֵי ו.) וְקַבָּלָה בְּגִימַטְרִיָּא נוֹאֵף. וְכָל זֶה לְמִי שֶׁאֵין רָאוּי לָזֶה, אֲבָל לְכַמָּה אֲנָשִׁים הִזְהִיר בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּלְמְדוּ קַבָּלָה וּצְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת אִם לִלְמֹד קַבָּלָה וְאִם לַחְדֹּל:. רואים היום את כל הבאבות לא צריך יותר מזה

    • רבי קובי לוי שליט"א ממתי עיתונאי הופך להיות פויסעק, זה הכל שטויות אף אחד לא מתקלקל מהאינטרנט שקר וכזב מי שרוצה להתקלקל גולש בתכנים אסורים באינטרנט, אני גולש כבר 22 שנה באינטרנט לצרכי עבודה ואפשר לומר שרק עליתי ברוחניות, יש חקירה האם בגלל שאדם התקרב לברסלב הוא נהיה משוגע או בגלל שהוא משוגע הוא התקרב לברסלב כנ"ל האינטרנט, לפני האינטרנט באחוזים התקלקלו לא פחות מהיום אלו שטויות במיץ עגבניות הסיבה האמיתית שאסרו את האינטרנט כי יש הרבה עבריינים שבעתונות החרדית מחפים עליהם, עיין ערך מקלב וכו' ועוד ועוד.

    • לאהרונסון תעזוב כבר את הבעל שם טוב נשתכחה תורת הבעל שם טוב היום, וגם בזמנו רבי נפתלי מרופשיץ היה נגד כל כתות החסידים, כל המאמרים הם בריחה מהאמת שנמצאת אך ורק בעמל התורה גמרא רש"י תוספות וכל הראשונים על הגמרא, הדברים האחרים לבלייני דורנו הם טרייף חזיר הנושא מחוץ לויכוח

    • אוקיי, חמודי, זה היה חריף…
      נראה לי שאני לא מסכים עם האמירה שצריך ללמוד רק נגלה, אבל עם האמירה שהיום (כמעט) הכל זה בליינות אני מסכים בהחלט.
      שה' יעזור לנו

  • דברי פי חכם חן.
    המחבר מצביע על תהליך אמיתי וכואב , שהולך ומתעצם בשנים האחרונות ואחראי במידה רבה למבוי הסתום בו החברה החרדית מצויה כיום, כפי שהיטיב לתאר במאמר.
    עם זאת חשוב לשים לב שהתהליך עליו מדבר מחבר המאמר לא החל בדור האחרון בלבד. זוהי דעיכה שמתחוללת בעולם היהודי יותר מ200 שנה.
    החל מראשית המאה ה19 כבר לא נכתבים ספרי מחשבה בעלי גוון מטפיזי מעין זו של המהרל, ר יצחק עראמה , אבראבנאל , הגרא וכו. ובוודאי לא כמו זו של הראשונים כמו רבנו בחיי , רמבם כוזרי וכו'.
    הספרות החוץ הלכתית היחידה שנכתבת עוסקת בתורת המוסר על פלגותיה השונים, ובספרות פולמוס בעלת מאפיינים חברתיים יותר מאשר הגותיים. אפילו ספרות קבלית כמעט ואינה נכתבת. (אגב, הגותו של הרב קוק מהוה מכנה משותף של שתי הקטגוריות הללו מוסר וחברה, ויש בה שלילה מוחלטת של העיון המטפיזי).
    בני בראון כינה תהליך זה בשם "שובה של האמונה התמימה". והוא התכוון בכך לרדוקציה של המחשבה הדתית לתוך הפורמליזם ההלכתי.

    הסיבה לכך לדעתי, היא קריסת המטפיזיקה בעקבות הביקורת הקאנטיאנית והבנה שמחלחלת בעולם הדתי , שאי אפשר להסביר ובוודאי לא להוכיח את יסודות הדת על סמך הפילוסופיה. העולם הדתי מרגיש שאין לו יכולת להצדיק בשפה אוניברסלית את עיקרי אמונתו , לא בגלל סתירות מחשבתיות אלא בגלל חוסר הרלוונטיות של הגות דוגמאתית מסוג זה. בעולם ללא מטפיזיקה אין משמעות להצדקות פילוסופיות ולהוכחות במובן הימיבניימי שלה.
    סיבה נוספת לדעיכת ההגות המחשבתית בימינו היא השוני הרב בין הפילוסופיה המדיאבלית כמו זו הרמבם, קרשקש, ר"י אלבו וכיוב לבין הפילוספיה המודרנית.
    הפילוספיה המדיאבלית היתה דתית במהותה. היא לא הובילה את הפילוסוף לפירוק המתח הדתי אלא דווקא להעצמתו. זו לא היתה פילוסופיה שמנטרלת את העולם ממשמעות אלא דוקא להיפך, היא הטעינה אותו במשמעויות עמוקות יותר. כמו דבקות בשכל הפועל, איחוד שכל משכיל מושכל , רעיון ההדימות לאל וכו..
    לעומת זאת הפילוספיה החדשה היא מפרקת ומחלנת במהותה , היא מסירה את הקסם מהעולם ומציגה את התרבות והערכים שלנו באור יחסי ו"נרטיבי" ובכך מפוגגת אותם. זו הסיבה לרתיעה ולהימנעות של העולם הרבני מעיסוק במחשבה והגות , והסטת כל כובד העיון אל ההלכה הדוגמתית והאקסיומתית במהותו. הפחד המצמית מפני היחסיות ו"הנרטיביות" של כל הערכים כולם.
    וכאן נקראים גבורי המחשבה להסיר את הפחד מליבם ולברוא שמיים חדשים, ששם ה יהיה נקרא עליהם ולבנות הסתכלות של תורה שלא תשים מעצור להרחבת הדעת והתפתחות האדם, אל אדרבה תעמיקם ותעדנם.

  • הרב יונתן סאקס ז״ל שהיה רב ראשי לבריטניה עסק בדיוק באותן סוגיות שמעלה הכותב הנכבד והיציע פתרונות ותפיסות יהודיות כשרות לחלוטין בספריו הרבים שחלקם תורגמו לעברית. דוגמאות לסוגיות אלו; מדע מול מטאפיזיקה, המסר היהודי ליהודים ולעולם, הקב״ה והעולם ועוד רבות אחרות.

  • מאמר מעניין על נושא סופר חשוב!
    לאחרונה התפרסם כי באחת ממלונות הקורונה בה שהו יחדיו בני ישיבות חרדיות עם בני גילם מה'מזרחי' התפתחו וויכוחים נוקבים בהם התברר כי בחור דת"ל עולה על פי רוב על רעהו החרדי בנושאי הגות ומחשבה על כל משמעויותיהם בחיבור ובלהט קיום המצוות, ומיד קמה זעקה מצד רבני הציבור החרדי בסכנת ההיחשפות הזו.
    בראייה שטחית ופופוליסטית ניתן לומר בקנטרנות, מפחדים, הא..? מפחדים שבחור חרדי יחשוב שהדת"ל יותר איכותי ממנו ויעברו בו מחשבות והרהורי כפירה בצדקת הדרך?!
    והאמת היא אחרת לגמרי.
    היתה שם התנגשות חזיתית. התנגשות בין שיטה שטוענת שחובה לעסוק בפנימיות ובהגות עוד קודם לביסוס נוקשה של יסודות ההלכה ודרך הלימוד היציבה, כשהמחיר הוא גמישות רעיונית והתנהגותית כשבקצה הרצף אף עזיבת העולם הדתי באחוזים גבוהים, לבין שיטה המקדשת את הביסוס המעשי ההתנהגותי בבחינת 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' גם אם ללא חיבור אישי עמוק בשלב הראשון של החיים, אבל עם הצלחות מוכחות של נשירה מוגבלת ביותר.
    זה כל העניין על רגל אחת!
    אמנם, לא ניתן להתחמק מהתפתחויות היסטוריות חברתיות, בהם גם הצעיר החרדי מחפש משמעות עומק וחיבור פנימי למעשיו, ובהחלט יש לתת מענה לצורך זה במסגרת הישיבות, שלא לדבר שהיחיד ברצותו להתפתח בכיוון, חובה עליו לעסוק בזה. אך תמיד יש להיות עם יד על הדופק ולא להחליש את הכוח העצום שיש בחינוך לעשיית מצוות סתם כך כי ה' אמר ולא משום ש'אני' מבין.
    כשה'אני' הוא המבין, היום אני מבין כך ומחר אחרת. וכשה' הוא הקובע, גם אם אני מנסה להבינו, תמיד זה יהיה ב'קונטקס' הנכון מתוך ענווה והכנעה וכפיפות לבסיס של הלחם והבשר בתחתית הפירמידה.

  • 1- ומצד שני הגר"א גם כתב שמי שלא מבין את הפשט, את הסוד וודאי שאינו יבין… ומפורסם הסיפור בין החזו"א ובעל הסולם…
    וכמו"כ הרמב"ם עצמו כתב שהעיקר זה לעסוק בלחם ובשר שזה הוויות אביי ורבא.
    2- ומה אם הכתוב שהקב"ה נמצא בארבע אמות של הלכה וכו?

  • המרצע שצריך לצאת מן השק פה הוא זה: אי אפשר ללמוד לעומק ספרי קבלה ולהתייחס אליהם ברצינות ועדיין להאמין באורח החיים החרדי כפי שהגדיר אותו הרב שך וכל שכן
    על פי הגדרות האספסוף ביתד נאמן. אני ממש בעד לימוד קבלה, אבל האם הכותב הנכבד מוכן גם להסיק את המסקנות המתבקשות מהטקסטים האלה על אורח חייו? מה יקרה אם יגלה שהראי"ה קוק וחכם מניטו צודקים ואנשי בני ברק טעו לכל אורך הדרך?

    • לישעיה רוזמן, פשוט מאוד השבתאים שתלו הרבה דברים בכתבי האר"י ולכן מי שילמד אותם יזלזל בחרדיות

    • ישעיהו רוזמן, למה ללכת רחוק לקבלה? אי אפשר להיות חרדי וגם לקחת את התנ"ך, והרמב"ם והגר"א ברצינות. הרב ש"ך תלה את לימודי האמונה בידיעת התנ"ך וזה טוב ונכון, אבל גם תנ"ך לא לומדים, אלא דרך התלמוד הבבלי שהוא "בלול מהכל".

    • סליחה שאינני מתיחס למאמר עצמו, רק אגיב לתגובות:

      לחמודי: תגובה על " השבתאים שתלו הרבה דברים בכתבי האר"י ולכן מי שילמד אותם יזלזל בחרדיות".
      זו הכללה גסה ולא נכונה לומר שמי שילמד בכתבי האר"י יזלזל בחרדיות.
      הרב יהודה לייב הלוי אשלג, המכונה בעל "הסולם", היה המפרש והמבאר הגדול ביותר לכתבים האלו מהדורות שהכי קרובים אלינו היום.
      הוא היה רב חרדי המקפיד על קלה כחמורה, דקדקן גדול ובעל ידע עצום בכל מכמונות התורה. כך גם צאצאיו אחריו.
      אפשר ללמוד את ההקדמות שלו והפירושים שלו ולראות בבירור מה היה הלימוד אותו העביר האר"י ז"ל לתלמידו חיים ויטאל ז"ל. הרי רק לו הוא הסכים להמשיך ללמוד "בלחש".
      כתב על זה הרב אשלג, שרק הרב חיים ויטאל הבין את האר"י ושאר התלמידים לא, וגם הכתבים שהם השאירו בשמו לא היו מדויקים כי לא הבינו את רבם, חוץ מהרב חיים.
      לגבי הכתבים של חיים וויטאל ידועות כמה ידיים עברו וכמה קשה היה לקבץ את הכתבים מכל המקומות לכריכתם לספרים שלמים.
      אולם כדי לנקות את כתבי האר"י, הרב אשלג ז"ל ליקט בעיקר את מה שהביא הרב חיים וויטאל, וממנו בעיקר פירש וביאר את חכמת הקבלה "הלוריאנית" לפרטי פרטים.
      בזמן עבודתו היו לפניו מקורות שונים של כתבי יד, הן לכתבי האר"י והן לספר הזהר, כך שיכול היה להשוות בין הגרסאות שהגיעו לידיו ולזקק משם את דברי האר"י על טהרתם (הוא כתב על זה: "ללא עירוב קבלת חברים", דהיינו רק ממה שהגיע מחיים וויטאל).
      לכן אין זה תירוץ בכלל, מה שלדעתך השבתאים שיבשו.
      כי לרב אשלג ז"ל הייתה השגה בדברים וידע לדייקם לפרטי פרטים, יעידו כתביו. בכתביו אין אף לא גרגיר של שבתאות ולא שמץ של דבר כפירה ח"ו, יעידו קהל החסידים שלומדים מספריו, יהודים יראי שמיים מקיימי תו"מ על כל פרטיה.
      (ולהוציא כמובן, את כל אלו שמדברים בשמו, אך אינם שומרי תו"מ, הרי לא הייתה זו דרכו שלו והטענות שלהם אינם מובאים בדבריו).

      הרי שלדורנו יש מקור נקי ללמוד ממנו את דברי האר"י, כולל הקדמות ומבוא ופתיחה וכל מה שתלמיד מתחיל בחכמה זו צריך. הרב אשלג בהקדמה לספרו "תלמוד עשר הספירות" תיאר שהתירוצים כנגד לימוד חכמה זו בוטלו ואם עוד נשארו קושיות כבר ענה עליהן בתחילת ההקדמה ואחריהן כתב: " עתה תראה, איך כל הקושיות, שהבאנו בתחילת ההקדמה, המה הבלי הבלים, אלא המה הם, המכמורים, שפורש היצה"ר, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה".

      ותגובה לדבריו של מר רוזנמן "מה יקרה אם יגלה שהראי"ה קוק וחכם מניטו צודקים ואנשי בני ברק טעו לכל אורך הדרך".
      זו הכללה, כי בבני ברק שכן הבן של בעל הסולם, הרב ברוך שלום הלוי אשלג, ממשיך דרכו, אשר גם בית מדרשו וגם בית מדרשו של אחיו הקטן שניהם היו בבני ברק (זה לגביי "אנשי בני ברק טעו").
      לגביי הרב מניטו ז"ל, הוא בעצמו אמר, וזה מוקלט, שהוא בטוח שהרב אשלג (האב, בעל הסולם) זכה לעיבור נשמת האר"י בדורו. לכן גם הפגין את הבקיאות הגדולה שלו וזכה לבאר את הכתבים.

      אפשר להכיל שיש מציאות כזו: אדם חרדי, קפדן, דקדקן, מלא הגות, שעסוק שעות בלימוד הפנימיות כמו כן בנגלה, לא מזניח שום חלק בפרד"ס, ועוד ידו נטויה להתערב בענייני השעה והמדינה ובכל ענייני החברה.

      בברכה,

    • לברמסון, הרב אשלג היה דעת יחיד ולא קיבלו את דעתו, למעשה בעם ישראל מעולם לא התייחסו ליחידים בפרט בדברים חריגים, למשל בנושא של הבדלי שעות במזרח הרחוק הייתה ידועה דעתו של החזון איש שצריך לשמור יומיים שמבת והגאון הגדול רבי בצלאל שטערן מחבר שו"ת בצל החכמה שהיה בזמנו רב באוסטרליה אמר שמעולם לא קיבלו את פסקיו של גדול הדור אלא של הרוב קל וחומר כמה דורות של קל וחומר עם כל הכבוד לרב אשלג גדולים ממנו התנגדו ובכל הדורות התנגדו לזה, זה לשון הגמרא עבודה זרה ז' ע"א, כל המשנה ידו על התחתונה, ולגופו של עניין לא מביאין ראיה מיחידים, אם אדם שקפץ מקומה 10 ובניסי ניסים נותר בחיים כל בר דעת מבין שזה לא מתיר להתחיל לקפוץ מקומה 10, הנושא נאסר על ידי כל גדולי ישראל באירופה ללמוד קבלה ברבים, ולא מנסים להתיר את זה

    • לברמסון.
      האמירה "אנשי בני ברק טעו" וודאי לא מתכוונת לגדולי עולם כבעל הסולם (שגם הרב קוק אמר עליו שהוא ובעל הלשם היו גדולי הדור בקבלה) ואף לא לזלזול האף גדול עולם אחר. מבחינה זו, של החשבת הלימוד הפנימי כחלק מגאולת עמ"י ע"י הגילוי של "נשמתא דאורייתא", הרב קוק דומה מאוד לרב אשלג, א"כ יש כמובן הבדלים רבים.

  • מעולם לא ראיתי מאמר כתוב בכזה מגמתיות כמו המאמר הזה. "מה השתנה " הוא שואל, והתשובה שלא השתה כלום מלפנים בישראל לא עסקו בקבלה "לאן נעלמו תלמידי הרמח""ל" אולי יכול אתה להאיר את עיננו לאיזה תלמידים הנך מתכוון
    אולי "תלמידי מהר"ל" מה שייחד רבנים אלה שהזכרת במאמר שהם היו יחידים בדורם ובסגנונם ןלא העמידו אחריהם תלמידים ומעולם הכלל לא הלך איתם מעולם בעם ישראל לא עסקו בקבלה ובמחשבה אלא רק קבוצות מעטות בכל דור כמו החסידים באשכנז המקובלים בפרובנס ובגירונה אבל בישיבות לא עסקו כלל בנושאים אלה

    • זה לשון יורה דעה סימן רמ"ו סעיף ד', ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות, יש לנו שולחן ערוך לא כל אחד רשאי לומר את דעתו נקודה

  • ראשית חוכמה, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין חקירה ופילוסופיה שהוויתן מחוכמת אומות העולם, לבין קבלה וחסידות שהן חוכמת האמת וחלק אימננטי מפרד"ס התורה.
    צו השעה ללמוד וללמד פנימות התורה.
    ראו דברי הרב חיים ויטאל, הרמח"ל, הגר"א, הבעל שם טוב, זי"ע וכל ממשיכי דרכם הקדושים.
    אני בוגר אוניברסיטה מכובדת בלימודי פילוסופיה.
    האמינו לי לא צרור באמתכתה שום בשורה.
    כלכו לכם לחלק הסוד והרז שבתורה.
    רבה התועלת.
    שם תמצאו את אשר ביקשה נפשכם ומשם תירוו את צימאונכם

    • לאדון בעל תשובה, סטודנט בסמסטר ראשון לא אומר לפרופסור דעות, גדולים ממך היו נגד הלימוד הזה, חד משמעית, התורה אינה פילוסופיה, את התורה צריך לקיים גם ובעיקר כשלא מבינים למה, אם אתה עושה כי אתה מבין אתה לא עובד את הקדוש ברוך הוא אלא את עצמך, מה שכן צריך להבין זה מה הגמרא אומרת ומה אומרת ההלכה, החסיד יעבץ כותב על כל הספרים מהסוג הזה שהם נתחברו לבני דורם, הם כמו תרופות למי שזה לא מתאים זה מסוכן מאוד [עיין ערך חיים כהן לייזר ברלנד עזרא שיינברג ועוד]

  • מה עם ההשפעה מהמדע המודרני שגם הוא מתעסק רק בלחם ובשר כהגדרת ולא בהגות

  • ברוכים הבאים לעולם האמונה היהודית… (ולא מתוך התנשאות) נסו להציץ סביבכם כלפי המזרוחניק שעד היום נראה בענייכם כ'פשרן' ו'בינוני' אך עובר רבות בלימוד אגדה אמונה ומחשבת ישראל. חיי הדת במאה 21 קשים מאוד לאנשים חסרי עמוד שידרה אמוני ומוסרי. וזאת השכילו להבין גדולי הציונות הדתית, המלמדים בישיבותיהם את אמונת היהדות והפילוסופיה ממקורה, בשימת דגש על ספר הספרים, התנ"ך. אומנם "אנשי אמונה אבדו" אך אנו הרי מאמינים בתחיית המתים….

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל