צריך עיון > סדר עיון > ורוח אין בהם > סוף מעשה במחשבה תחילה

סוף מעשה במחשבה תחילה

מאמר תגובה ל"ורוח אין בהם"

הרעיונות ההגותיים הם הבסיס שעליו עומד עולם התורה. לפיכך, העיון בהם אינו יכול להיות השלב האחרון של הלימוד; עליו לקבל נוכחות כבר בשלבים המוקדמים. גם אם כל תכליתנו היא חיזוק המסגרת המעשית של שמירת המצוות, סוף מעשה במחשבה תחילה.

י"ח אלול תשפ"א

מה מקומה של ההגות בעולמו של הלומד? האם עולם הרעיונות, חלק האגדה שבתורה, הוא תחום בסיסי בלימוד התורה, שראוי לכל מבקש ה' לעסוק בו, או ענף גבוה, נסתר, שרק לאחר הכנה ממושכת יכולים יחידים לגשת אליו?

הרב אייל טויטו מבקש לעורר מחדש את העיסוק בהגות תורנית. לדבריו, תכלית הלימוד הבית מדרשי היא העיסוק בהגות, והעובדה שהוא נזנח מאותתת שבית המדרש שכח את תכלית קיומו. לפיכך הוא קורא לחידוש העיסוק באגדה בבית המדרש, ולעיון מעמיק בעולמות הרוח והמחשבה.

בניית העולם הרוחני איננה יכולה להמתין לסיום בניין העולם המעשי, כי על העולם הפנימי עומדת כל עבודת ה'

לאור השקפה זו, נאלץ הרב טויטו להתמודד עם שאלה: אם אמנם האגדה חשובה וחיונית, מדוע באמת היא נזנחה כל כך? האם אין בכך עדות לשוּליוּת מהותית של התחום? כדי לענות על שאלה זו מעמיד הרב טויטו הגדרה מורכבת למקומה של האגדה במסגרת לימוד התורה. האגדה, או פנימיות התורה, היא אמנם חלק חשוב בתורה, אולי אפילו החשוב ביותר, אבל דווקא משום כך היא ניצבת במקום גבוה ומרוחק. על בסיס תיאור זה מסביר הרב טויטו שהידלדלותה של ההגות בעולם התורה היתה תגובה מתגוננת למשבר המודרנה. האיום על שרידותו של עולם התורה הוביל להתרכזות בחלקי הבסיס של התורה, ההכרחיים ביותר וגם היציבים ביותר, וממילא לזניחת ההגות.

להלן אבקש להציע פרספקטיבה הפוכה לחלוטין ליחס שבין הלכה לאגדה. להבנתי, דווקא המעשה הוא תכלית המחשבה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". המחשבה היא הבסיס ההכרחי שעליו נבנה המעשה.

 

רחמנא ליבא בעי

לימדונו חכמינו שצורתו הראויה של לימוד התורה היא "ללמוד על מנת לקיים".[1] את אופן הלימוד וסדריו יש לקבוע על פי העיקרון של תלמוד המביא לידי מעשה. נמצא שכדי לעצב את סדר הלימוד הראוי, יש לשאול תחילה מה צריך האדם ללמוד בתורה ומתי. כידוע, היהדות מייחדת חשיבות גדולה למעשה ואינה מסתפקת בכוונה ובמחשבה ראויות, להבדיל מדתות שפרשו ממנה. וכפי שנמנו וגמרו בעליית בית נתזה, גדול תלמוד משום שהוא מביא לידי מעשה (קידושין מ, ב). תכלית הלימוד היא המעשה, ואם הוא אינו מביא אליו, הוא אינו בעל ערך. כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו (יבמות קט, ב).

אין למקם את ההגות בפסגת פירמידת הצרכים של המאמין, אלא כבר ביסודה. המסע הרוחני של היהודי דורש מראשיתו עיסוק רציני באמונה, בעקרונות של התורה וברעיונותיה

לאור זאת, היה מקום לומר שהחלק המעשי של היהדות, חובות האיברים, הוא הראשון בסדר הקדימות, ושרק לאחר תיקון המעשים יש מקום לעסוק בתיקון הלבבות. לפי נוסחה זו, גם בלימוד התורה ראוי היה להקדים את החלק ההלכתי לרעיוני.[2] אולם בפרשת עקב מורה התורה סדר אחר: מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? היא שואלת, ובאופן מפתיע התשובה נפתחת דווקא בחובות הלב: לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. רק לאחר מכן ממשיכה התורה אל קיום המצוות המעשיות: לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו.[3] אף שהמעשה הוא תכלית חובות הלב, מלמדת התורה כי הללו קודמות לו.

מחויבותו של יהודי לקיום התורה נובעת ביסודה מהשתעבדות הלב. מי שבלבו אינו דבק בה', לא ידבק בו גם במעשיו. לא ניתן להקדים את המעשים למחשבה ולרצון. אבל לא רק נקודת ההתחלה נובעת מהלב. בכל שלב בחיים נשענות המסירוּת והמחויבוּת לציווי התורה על דבקות פנימית. בניית העולם הרוחני איננה יכולה להמתין לסיום בניין העולם המעשי, כי על העולם הפנימי עומדת כל עבודת ה'.[4]

כדי להגיע לאותה דבקות, שהיא תנאי קודם למעשה, נדרשת הקדמת לימוד חלק האגדה והרעיונות כבר לשלבים הראשונים של לימוד התורה. קשה לצפות מאדם להתחבר ולהפנים את מצוות הלב וחובותיו ללא לימוד מסודר שלהן. החובות המנויות בפסוק שהזכרנו – אהבת ה', יראתו, ההליכה בדרכיו וקיום המצוות מתוך מודעות וכוונת הלב – אינן יכולות להיעשות ללא לימוד חלקי התורה המבארים אותן. אם כנים הדברים, הרי שאין למקם את ההגות בפסגת פירמידת הצרכים של המאמין, אלא כבר ביסודה. המסע הרוחני של היהודי דורש מראשיתו עיסוק רציני באמונה, בעקרונות של התורה וברעיונותיה.[5]

 

ההגות במיצר

עד כאן עסקנו במקומה העקרוני של האגדה במסגרת בניית קומתו הרוחנית של האדם. אך מה קורה בעתות משבר? גם אם הצורה הרגילה של התפתחות רוחנית כוללת מרכיבים הגותיים כבר משלביה הראשונים, יתכן שבעת משבר עלינו להניח למחשבה ולהתמקד במעשה. לפי טענת טויטו זה בדיוק מה שקרה בתקופת המודרנה. לדבריו, ההגות שברירית ומסוכנת מטבעה, ואילו ההלכה 'יבשה' ויציבה, ולכן, אל מול איום החילון נסוגה היהדות הנאמנה ממרחבי ההגות והצטמצמה לד' אמות של הלכה.

דומני שתיאור ההגות כתחום שברירי ומסוכן בעייתית לכשעצמה, שכן האמונה, יראת ה', אהבתו והמחויבות להליכה בדרכיו הן היסודות המחשבתיים של הקיום היהודי. העיסוק באגדה אינו אלא בירור של יסודות אלו. בסיס הקיום אמור אפוא להיות יציב, ואם הוא מאוים, עלינו להתאמץ בכל כוחנו לחזקו.

האמונה, יראת ה', אהבתו והמחויבות להליכה בדרכיו הן היסודות המחשבתיים של הקיום היהודי […] בסיס הקיום אמור אפוא להיות יציב, ואם הוא מאוים, עלינו להתאמץ בכל כוחנו לחזקו

יתרה מזו, מבחינה היסטורית אין זה נכון שהמודרניות הביאה לדעיכת העיסוק במחשבה. למעשה, היהדות הנאמנה התמודדה עם אתגרי המודרנה וההשכלה דווקא באמצעות פריחה הגותית. בתגובה למשבר ההשכלה צמחו ביהדות אירופה שתי תנועות רוחניות שעודדו עיסוק משמעותי בחלק האגדה של התורה: תנועת המוסר במזרח אירופה, ואסכולת תורה עם דרך ארץ במערבהּ.[6]

איני טוען שהחילון המודרני לא איים על עולם התורה. הוא איים בהחלט. עולם הישיבות האירופאי לא היה אטום לאתגרי ההשכלה והמודרנה. בחורים רבים עזבו את הישיבות לטובת שלל התנועות שאתגרו את היהדות המסורתית, ביניהן הציונות, הסוציאליזם והיידישיזם. מגוון האידאולוגיות שביקשו לנסח מחדש את ההוויה היהודית, או להחליף אותה בתפיסה עצמית אוניברסלית, קרצו לרבים מיושבי בית המדרש. אולם האיום החיצוני לא הביא לקפיאה רוחנית ולייבוש הגותי. להיפך, בדיוק בתקופה זו סחפו רעיונותיו של ר' ישראל סלנטר את עולם הישיבות. תנועת המוסר שהוא חולל כללה, מלבד חלקיה החינוכיים, גם הגות מגוונת ויצירתית על טבע האדם, חובתו בעולמו, יצר הטוב ויצר הרע ועוד.[7]

לא רק ליטא וסביבתה השתתפו בקרב האידאות. בתקופתו של ר' ישראל סלנטר החלו להתגבש בגרמניה ובהונגריה הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים. גם כאן לא ניתן המענה לאתגרי השעה רק בחיזוק העיון ההלכתי. רש"ר הירש, הדמות הבולטת בחזית האורתודוקסית של מערב אירופה, יצא למערכה על יסודות האמונה ועל חגורו כתבי הגות ומחשבה: הספרים "אגרות צפון", "חורב" ופירושו לתורה, ולצדם מאמרים רבים שהתפרסמו בכתבי עת ועיתונים. כתבים אלו הם אוצר בלום של הגות חדשה העוסקת בטעמי המצוות, תכלית ישראל, פרשנות ההיסטוריה ומענה רעיוני לשאלות הזמן. מנהיג חשוב נוסף במרכז ובמערב אירופה היה הרב עזריאל הילדסהיימר, רבן של קהילות בהונגריה ובגרמניה, שהקים את בית המדרש לרבנים בברלין. תכנית הלימודים בבית המדרש כללה עיסוק בפילוסופיה ובמחשבת ישראל. במקביל פרסם הרב הילדסהיימר מאמרים שהתפלמסו עם הזרמים הרפורמיים בעיר.

אם כן, בתגובה לאתגרי ההשכלה והאמנציפציה פיתחה היהדות המסורתית בתפוצותיה השונות הגות חדשה ומגוונת ששימשה כלי מרכזי במאבק. במקביל לאיום החילוני פרחו תנועות הגותיות מעמיקות ויצירתיות, והן שביצרו את המחנה האורתודוקסי בפני רוחות הפרצים.

האם שתיקה היא מענה הולם לצעיר המתחבט בשאלות על מהות האדם ועל יעודו של עם ישראל? האם התרכזות בפרטי ההלכות יכולה לעמוד כנגד עולם אידאולוגי גועש?

לאמיתו של דבר, קשה להבין את ההיגיון בטקטיקה הפוכה. גם אם נניח שלצורך המלחמה ניתן להצדיק ויתור על תפקידה הבסיסי של ההגות בבניין קומתו של היהודי, אך כיצד משרתת ההתנזרות מעיסוק בחובת האדם בעולמו את המאבק באיום תרבותי חיצוני? האם שתיקה היא מענה הולם לצעיר המתחבט בשאלות על מהות האדם ועל יעודו של עם ישראל? האם התרכזות בפרטי ההלכות יכולה לעמוד כנגד עולם אידאולוגי גועש? התהליך ההיסטורי שראינו איננו מפתיע אפוא. התגובה של שלומי אמוני ישראל היתה טבעית ומובנת. הם לא הסתגרו בתוך ד' אמות של הלכה, אלא יצאו לקרב הרעיונות וזכו להישגים חשובים. בנקודת הזמן של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 למניינם היו מרכזי התורה מלאים בהגות תוססת ורבת גוונים.

כך או כך, אין ספק שעולם התורה דהיום איננו עוד כר פורה של הגות. מתי וכיצד התייבשו מעיינות האגדה בעולם הישיבות? התשובה לשאלה זו מורכבת, ואינני יודע לספק אותה במסגרת זו. יתכן שהדבר קרה בהשפעת בית המדרש של שושלת בריסק, שגילה חשיבות פחותה כלפי עולמות האגדה וההגות.[8] הרב טויטו מזכיר בצדק גם את אזהרותיו של החזו"א מפני עיסוק באגדה במנותק מעולם ההלכה.

גם אם איננו נכנסים לניתוח היסטורי, ראוי לציין היבט מרכזי אחד של היחלשות ההגות התורנית: המיצוי העצמי של תנועת המוסר. אך כל מי שלמד בישיבה יודע ששיטת המוסר איננה רלוונטית עוד לרוב הגדול של בני הישיבה. אין כל רע בכך שזרם רעיוני מגיע לשלב המיצוי שלו, הבעיה היא שהחסר שנפער לא התמלא במגמה רעיונית חדשה. תנועת המוסר התקדשה והיתה לעיקרון קבוע בישיבות, והדרך לפיתוח מגמות רעיוניות חדשות חסומה. דוגמא חריפה לכך היא ההסתייגות המוחלטת משינוי אופיו וצורתו של "סדר מוסר" בישיבות, על אף הרלוונטיות האפסית שלו לרוב הבחורים. מנגד, בעשרות השנים האחרונות צמחו מסביב לעולם הישיבות מבועים של הגות תורנית חדשה,[9] ותורתם חודרת אט אט לאטמוספרה הישיבתית.

 

שני סוגים של הגות

מחלוקות עקרוניות והיסטוריות בצד: ניתן להסכים לכל הפחות על קריאה לחידוש העיסוק בהגות בבית המדרש. אלא שהשלב המעשי הוא נקודה טובה לעצור בה ולברר מהי בדיוק אותה הגות מבוקשת.

במאמרו של הרב טויטו נכללים כל חלקי האגדה יחד: מעשה בראשית, מעשה מרכבה, פילוסופיה יהודית, קבלה, מוסר וחסידות. כל חשיבה מופשטת על תפקידו של האדם, מקומו בעולם ויחסו אל המציאות נכללת בתחום המחשבה. אין ספק שיש קשר רב בין החלקים והרבדים השונים של ההגות, אבל בהקשר המעשי לכל הפחות ראוי לעשות הבחנה ביניהם.

לעיל חלקתי על התיאור של חלק האגדה כשלב מאוחר בהתפתחות התורנית של הלומד. את עמדתו זו תמך הרב טויטו בדברי חכמי ישראל על דחיית העיסוק בפנימיות התורה לשלב מתקדם, אחר שהלומד כבר רכש ותק משמעותי בחלקיה ההלכתיים.[10] ראוי לחדד נקודה זו. המקורות הללו עוסקים בחלקים מסוימים מאוד של האגדה, המכונים "מעשה מרכבה" והכוללים את "סודות התורה" לפי המקובלים, ואת החקירות הפילוסופיות ביסודות האמונה לפי הרמב"ם. אכן, החלקים הללו אינם הכרחיים ללומד המתחיל, והוא גם אינו ראוי ואינו מסוגל להעמיק בהם כראוי. לכן אין להתפלא על היעדרו של עיון פילוסופי מעולם הישיבות.

טעמי המצוות, העמקה בחובות הלב, לימוד רציני של ענייני ההשגחה, ההשתדלות והביטחון, יסודות האמונה ברמתם הבסיסית וכן מענה רעיוני לשאלות הזמן ולזרמי המחשבה המודרנים והפוסט-מודרנים – כל אלה נושאים יסודיים והכרחיים לגיבוש קומתו הרוחנית של כל צעיר

אבל עולם האגדה וההגות רחב הרבה יותר מאזורים אקסקלוסיביים אלו. טעמי המצוות, העמקה בחובות הלב, לימוד רציני של ענייני ההשגחה, ההשתדלות והביטחון, יסודות האמונה ברמתם הבסיסית וכן מענה רעיוני לשאלות הזמן ולזרמי המחשבה המודרנים והפוסט-מודרנים – כל אלה נושאים יסודיים והכרחיים לגיבוש קומתו הרוחנית של כל צעיר. הם אינם 'מותרות', שלב גבוה של השגה בעומק התורה, אלא הלחם והחלב של יהודי שלם.

ההבחנה בין ההגות הגבוהה להגות הבסיסית יכולה לסייע לנו גם בניתוח ההיסטורי, שעמדתי עליו בהרחבה קודם לכן. אכן, לאורך הדורות מקובל היה שגדולי החכמים שלחו ידם גם בהגות מטפיזית, בסגנון קבלי, פילוסופי או משולב. אך ההתבוננות לאחור עשויה להטעות וליצור תמונת מסולפת של לימוד פילוסופיה וקבלה רחבי היקף. המידע שיש לנו על עיסוק בפנימיות התורה נוגע ברובו לגדולים שבכל דור. מדובר אם כן ביחידים ולא בתנועה המונית. טבעי הדבר שלא נמצא בעולם הישיבות, גם זה שמלפני המלחמה, עיסוק ממוסד בפילוסופיה ובקבלה. תחומים אלו היו מאז ומתמיד נחלתם של יחידי סגולה, והם עסקו בהם בינם לבין עצמם או בחבורה מצומצמת.[11]

 

לאיזו הגות אנו קוראים

הרב טויטו קורא לניעור העיון ההגותי מעפר ולחידוש העיסוק המשמעותי בו בבית המדרש. אלא שראוי לחדד ולהבהיר איזה סוג של הגות אנו מבקשים לחזק כאן. יש רובד של עולם האגדה ההכרחי לבניית קומת היהודי, ושחיוניותו אף גוברת למול האתגרים החיצוניים. רובד זה כולל עיסוק שיטתי בתמונת העולם של היהדות, בתפיסתה לגבי האדם וביחס לעבודת ה', בהתמודדות עם היצר ובתשובות לשאלות הזמן. חלקים אחרים באגדה, שדווקא זכו למרכזיות בקריאתו של הרב טויטו, אינם אמורים להיות נחלת הציבור הרחב של הלומדים. על חלקים אלו נאמרו דברי חכמינו, שהובאו במאמרו של הרב טויטו, הדוחים את העיסוק מעשה בראשית לשלב מאוחר בהתפתחות התורנית של הלומד. אין סיבה לנסות לעניין את צעירי הלומדים בפילוסופיה ובקבלה, שאינן רובד הכרחי בעולמו הרוחני של אדם מן השורה, גם אם הן עיסוק חשוב ליחידים. יתרה מזו, לעיסוק של אותם יחידים ברבדים הגבוהים ביותר של עולם הרוח יש חשיבות בהפריית ההגות הנפוצה ברעיונות חדשים ומעמיקים. ההוגה היחיד בעומקה של אגדה איננו מחיה את נפשו שלו בלבד, אלא דולה ומשקה לעדרים. כמו כן, בעצם העובדה שגדולי החכמים שולחים ידם בתחומים רגישים כגון מטפיזיקה או תורת ההכרה, טמונה אמירה ציבורית חשובה.

חשוב אם כן להבהיר כי התחייה המבוקשת מתחילה ברבדים הבסיסיים של ההגות, ולא במעמקיה המיועדים למיטיבי לכת. ההגות הזו, האמורה להתקיים לצד העיסוק המרכזי בעיון ההלכתי, רלוונטית לציבור הרחב, וחסרונהּ שם גובה מחיר יקר. נוסף לכך, סביר להניח שפריחה הגותית בהיקף נרחב תתרום גם להגות העמוקה יותר, והיא תוכל לצמוח מתוך הוויה תורנית שיש בה מקום להגות ולרעיונותיה.

 


[1] אבות ד, ה.

[2] במסגרת זו אינני עוסק בשאלת הרלוונטיות של העיון ההלכתי הנפוץ ל"הלכה למעשה" של הלומד.

[3] דברים י, יב-יג.

[4] בדומה לכך, בהקדמת חובות הלבבות כותב רבנו בחיי על חובות הלב "שהם יסודי כל המצוות, ואם יארע בהם שום הפסד, לא תיתכן לנו מצוה ממצוות האברים".

[5] הערת אגב: העיסוק ההלכתי עצמו דורש מידה מסוימת של הזדהות עקרונית. אמנם לא דרשינן טעמא דקרא, אבל כמעט בלתי אפשרי לקיים דיון בהגדרות של מצוה ללא הבנה מסוימת בתכליתה, וברוח התורה הכללית.

[6] כמובן, באותה תקופה פרחה גם תנועת החסידות, שהעיסוק המרכזי בחלק האגדה הוא מיסודותיה. אמנם מבחינה כרונולוגית קודמת התפתחות החסידות למשבר המודרנה, אף שסביר להניח שהיא קשורה לזרמי העומק שהקדימו את הנאורות וההשכלה.

[7] ביניהם כתבי ר' ישראל סלנטר, הסבא מקלם, הסבא מסלבודקא והגריי"ל בלוך.

[8] ואכן, הדוגמא החריפה ביותר המובאת במאמרו של הרב טויטו לפיחות במעמד האגדה היא דבריו של הרב שך, שהושפע רבות מדרכו של הגרי"ז סולובייצ'יק, על עיסוק במעשה מרכבה.

[9] אציין כמה מההוגים הבולטים בדור האחרון שכבר אינם עמנו: הרב יצחק הוטנר, הרב גדליה נדל, הרב יצחק שלמה זילברמן, הרב משה שפירא והרב לייב מינצברג. כל אחד מהם התייחד בסגנונו ובתחומי העיסוק שלו, אך משותף לכולם עיסוק משמעותי, יצירתי ורלוונטי בעולמות האגדה והרוח.

[10] ראו שם ליד הערות שוליים 9-8.

[11] היו כמובן תקופות ואזורים שבהם לימוד קבלה היה נפוץ יותר. אני מתבסס על המנהג המקובל ברוב תפוצות ישראל לאורך הדורות.

12 תגובות על “סוף מעשה במחשבה תחילה

  • תפסיקו כבר לדון בנושא הזה, תראו את כל הבאבות מעבר לזה לא צריך שום הוכחה שהנושא הזה לא שייך כלל לדורנו, הנושא מחוץ לויכוח

    • לגיטימי להתווכח, לא לגיטימי לקבוע שהנושא מחוץ לויכוח. מי שמך?

    • לאריאל, גדולי ישראל מלפני כ400 שנה שאסרו את לימוד קבלה ברבים שמוני, חד משמעית אני שוב חוזר ואומר הנושא מחוץ לויכוח כמו שאכילת חזיר מחוץ לויכוח

  • יש לי הרגשה שנותנים כאן במה לכותבי מאמרים צעירים אומנם כישרוניים אבל עם כל הכבוד לא שימשו דיים ולא צברו מספיק ניסיון מוכח בעולם המעשה ועדיין לא צלחו את המעבר או הגשר בין עולם עולם הרוח בין שנות הלימוד בישיבה לבין עולם המעשה,ואם כל העיסוק בכך הוא רק להתפלסף נו…

  • איך אפשר לכתוב מאמר כזה ולא להזכיר כלל את הראי"ה קוק זצ"ל את בעל המשך חכמה, את ר' צדוק הכהן מלובלין והשפת אמת ועוד ועוד.

  • בשביל לעסוק ולדון בעניין זה, לחיוב ולשלילה, צריך רוחב דעת וניסיון ארוך שנים.
    ברור שבמושכל ראשון לחבר את בחורי הישיבות למעשי המצוות ע"י העמקה לליבם של דברים יכולה מאד להועיל. מצד שני, רובן של הסטיות במהלך ההיסטוריה נבעו מחוסר זהירות ומהתבססות יתר על 'הבנת' עומק המצוות. כשהאמת היא שקיום המצוות צריך להתבסס על עשייה מתוך כניעה והתבטלות.
    ישנו מדרש ב'וזאת הברכה' ששואל איזה ברכה בירך משה רבינו ע"ה עם תחילת לימוד התורה? והתשובה היא שמשה בירך 'על עשיית התורה' ולא 'לעסוק' בדברי תורה. ישנו גם מדרש בסוף 'ראה' המדבר על כך שבאמת אחר שחטאו עמ"י בעגל הם ירדו מגדולתם ולקחו מהם את מעלת 'נעשה ונשמע' ומעתה הם רוצים לשמוע ולהבין לפני העשייה. ומזה שבזה הם 'שונמכו' משמע שמעתה הוקשה עליהם עשיית המצוות כי הם רוצים להבין לפני העשייה. כלומר, למרות שזה נשמע שמעתה זה יותר קל כי הם מבינים מה שהם עושים, האמת היא הפוכה.
    ועל כן, גם אם יש מקום להוסיף חיבור והבנה כדי 'להדליק' את הנוער בתו"מ, עדיין להיזהר ולדעת שזה בדיעבד, ותמיד להשתדל לחזור לנקודת המוצא של 'נעשה לפני נשמע'.

  • • מחילה, אבל איך השתעבדות הלב נקנית מקריאה ברמח"ל או בכתבי רמ"ש שפירא?
    • איך "יראת ה' אהבתו והמחוייבות להליכה מדברין" נובעים מצורת האגדה הרגילה? וובכלל ספק אם נקנים בכתבים הרבה. על האמונה בכלל איני שואל איך היא נובעת מהאגדה. היא לא. קבלת האגדה כפשוטה מהווה אבן נגף לאמונה כפי שציין הרמבם לא פעם ובמשנה תוקף בהקדמה למו"נ. ומה שאינו כפשוטו – כל אחד מבאר לפי הנחותיו המוקדמות כך שהיא עצמה איבדה חשיבותה (גם אם היתה לה).
    • על הצלחת האגדה במזרח אירופה ובמערבה במישןרים של "טעמי המצוות, תכלית ישראל, פרשנות ההיסטוריה ומענה רעיוני לשאלות הזמן" אפשר לשפוט לפי התוצאות המעשיות. בשיא פריחתן של התנועות האלו מה היו תוצאות מגמת החילון. בדוק והתאכזב. ואגב – מותר להזכיר נשכחות עד כמה ביהמ"ד לרבנים נחשב מוקצה מחמת מיאוס.
    • לא לחינם תנועת המוסר גוועה. היא אינה תנועה תורנית זרם חינוכי, שאולי התאים בזמנו. וכדרכנו קידשנו אותו ובזה שלחנו אותו להקפאה עמוקה.
    • לרבדים הבסיסיים של הההגות (מענה רעיוני לשאלות הזמן) אין כמעט תשובה ישירה בדברי חזל ופרשנינו והוגינו (מלבד יחידים, נער יספרם). פותרי הבעיות שנזכרו בהערת שוליים 9 לא פתרו מאומה ואין בהגותם משהו יסודי ומוכח ומתיישב עם אדני השכל (מחוץ לרג"נ שכבר זכה להחשב זר ומוזר).

    • למשה, תנועת המוסר ותנועת החסידות היו טובים לשעתם [גם על זה יש ויכוח ושמעתי בשם רבי מרדכי פוגרמנסקי שהוא מתחיל להבין את מתנגדי המוסר, אבל איני נכנס לנושא הזה כי אינני היסטוריון] אבל היום בדורנו ללא עמל התורה אין שום אפשרות לנצח את היצר הרע הקשה מאוד של דורנו שזה דור נהנתני מעבר לכל פרופורציה אם זה נהנתנות של אוכל אם זה נהנתנות של טיולים ונופש ועוד כהנה וכהנה שאין כאן המקום לפורטם, ללא עמל התורה אין שום סיכוי להמשך הדורות, שמירת עיניים יש גם באפגניסטאן ושמירת הלשון יש גם בצפון קוריאה ביתר קיצוניות והם נשארו למרות הכל גויים רעים מאוד, לא זה המייחד אותנו [לא ח"ו שאני נגד שמירת עיניים ונגד שמירת הלשון אבל זה לא ראש הפירמידה] אנו חייבים לדעת שצריכים לעמול בתורה ולדעת את כל הש"ס כולל כמובן האגדתות ואת כל ארבעת חלקי שולחן ערוך ולקיים את כל ההלכות גם את מה שלא בדיוק מתחשק לקיים זו כל התורה על רגל אחת ולהפסיק לחפש כל מיני דרכים עקלקלות שהיו נחוצים לשעתם [וגם בשעתם הנושא היה שנוי במחלוקות אם זה נחוץ או לא]

  • שאלה פשוטה שילדים סקרנים שואלים כבר בגיל 10, היא כל כך בסיסית שהיתה חייבת להפוך לטאבו בבתי המדרש: האם ניתן להוכיח את קיום האל. ומסתבר שלא, לפחות לא בכלים רציונליים. אפילו בבתי ספר ממלכתיים דתיים נוטים להמעיט לעסוק בשאלה כזו, ותלמידים שם לא בקיאים אפילו בתאוריית האבולוציה ולכן יכולים לחשוב שגרסת הדלתא של הקורונה זו המצאה של "שמאלנים".

    אז לדעתי הבעיה היא שלא ניתן לחנך לפתיחות מחשבתית מבלי להטיל ספק בסחורה שהחרדיות והחרדליו"ת מוכרות. הטעות הבסיסית של החרדים היא האקסיומה שכל יהדות שאינה פונדמנטליסטית – לא תקפה וסופה להתפוגג. נקודת המוצא הוא שמה שאינו קיצוני, שאינו בדלני פוריטני משיחי וגזעני אנטי-ליברלי, לא שורד. דומני שהיהודים נטו לדרך חיים דתית עממית-מסורתית ופתוחה יותר לאורך רוב ההיסטוריה. אני נוטה לחשוב על היהדות כעולם תרבות מורכב שהוא לא רק דת אלא גם שפה, ספרות, אמנות, פילוספיה, מנטליות ומבנה חברתי, מוסר, היסטוריה, אוכל, מורשת משפחתית, מנהגים, וכולי. העולם התרבותי היהודי הזה הוא חלק מהאוצר התרבותי האנושי, והוא הושפע מתרבויות אחרות, לא פחות משהשפיע עליהן. גם אם הייתי אינדיאני הייתי רוצה שעולם התרבות והשפה של אבותי ישרוד, זה לא קשור למטאפיזיקה.

    האם "היהדות" תשרוד בעוד 200 שנה ואיך היא תשנה? אין לדעת כי אותו עולם שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים כבר לא קיים באמת, והשינויים הנובעים מההתחממות גלובלית והשימוש בטכנולוגיות צבאיות הזויות מהירים מאד ובלתי צפויים. הדת בצורתה הנוכחית, כסוג של מכשיר להתעלות מטא-פיזית והכשרת אנשים חסרי יכולת מחשבת עצמית וביקורת – עדר שמונע ע"י אינסטינקטים, יכולה להוות סוג של מצרך שמספק עוגן רגשי בפני התהפוכות האלו, אבל זה כמו תרופת פלסבו -זה יכול להקטין תסמינים אבל לא לפתור את הבעיה.

    • לאדון סול גודמן, מעניין האם בפני קרדיולוג בכיר [באם כמובן אינך קרדיולוג] היית מביע דעה בענייני תפקוד הלב, תבין לפני שיש לך ידע עמוק בש"ס וארבעת חלקי השלחן ערוך אל תביע דעה בנושאים שאתה מבין בהם פחות ממה שסטודנט לרפואת לב מבין בסמסטר ראשון בקרדיולוגיה

    • חמודי, אני ביולוג, כל אחד "מומחה" במשהו, ושלא כמו הרב קנייבסקי אני לפחות מבין דבר אחד או שניים בוירוסים. אומרים שמומחה הוא אדם עם ידע עצום בתחום צר מאוד, אז זה נכון גם לגבי המומחים בש"ס, שעם כל הכבוד לשפת המחשבה העשירה שיש להם, הם עדיין מומחים ב"צ`ופציק של הקומקום". למדתי תלמוד בסדר בחברותא בנערותי, זה היה סיוט. אבל אני מאמין שהתלמוד רלוונטי לימנו ויכול להיות מרתק, רק שהרלוונטיות הזו נגזרת בעיקר מהבנת הההקשר ההיסטורי, הפוליטי, הסיפרותי, והפילוסופי של כתיבתו על רקע עולם המזרח הקדום וחיי היהודים ***כחלק מעולם זה*** אחרי חורבן הבית השני. אבל את ההקשרים האלה הרי אתם לא לומדים. כל דבר שנמצא בתוך הקשר היסטורי\ספרותי\ומדעי\אנושי-כללי הוא טאבו חרדי, ובצדק – מחשבה חופשית ופתוחה היא הסכנה הגדולה ביותר לחרדיות. הבעיה הגדולה שלכם היא לא בהתמודדות עם דברים הגדולים אלא עם שאלות פשוטות וכנות שילדה בת 10 שואלת.

  • מאמר יפה. ישר כח. ראוי לציין שאכן לעומת חובות האברים שאת לימודים יש להטמיע כבר מגיל צעיר ושמתרחשת ממילא בחיקוי מעצם הגדילה בתוך משפחה של שומרי מצוות, הרי שאת חובות הלבבות ואת ההעמקה יש לפתח בהדרגתיות וביתר שאת החל מגיל הנעורים. ישנם בספרות המחקר מערכי לימוד אצל כמה מראשוני אירופה שהחלו בגיל 16 ללמד מחשבה עמוקה וכן את מדעי זמנם מתוך התפישה אותה מביע הרמב"ם בהלכות תשובה י', ו': "אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג…".

    אכן, לא דייק טוויטו כאשר ייחס את משבר העיון כתוצאה של המודרנה. יתכן יותר לומר שעקב העדר כלים והבנה עמוקה ביסודות היהדות, שהתאפשרה עזיבה סיטונאית בכל מחוזות ישראל כתוצאה מהופעת תפישות אידיאליסטיות שונות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל