יחסה של היהדות אל הפסיכולוגיה, שבה עוסק מאמרו של הרב הרשקוביץ, היא סוגיה בעלת חשיבות עליונה. לסוגיה זו השפעה רבה על איכות חייו של היהודי הירא לדבר ה', השואף לקיים בשלמות את תורת ה' ואת מצוותיו. מסיבה זו, היא דורשת דיוק וירידה לפרטים, לצד פרספקטיבה רחבה וכוללת. מאמרו של הרב הרשקוביץ מעלה תהיות שונות, הן בנוגע למהימנותו של מדע הפסיכולוגיה והן בנוגע להתאמתו לרוח התורה והיהדות. מסקנת דבריו היא שעל יהודי בעל השקפת עולם תורנית לשלול את כל שיטות הטיפול הפסיכולוגי הנלמדות כיום באקדמיה. במאמר זה אטען כי השלילה של הפסיכולוגיה במאמרו גורפת מדי. יש תיאוריות פסיכולוגיות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת היהדות, אך לא כולן כאלה. כיוצא בו, חקר הפסיכולוגיה לוקה בחסר אולי, אך עדיין יש לו קרקע יציבה להישען עליה.
אף שיש בפסיכולוגיה המערבית סכנות ואתגרים לאדם המאמין, בשיטות הטיפול של ימינו ניתן למצוא דרכים החפות מנגעים אלה
לאורך השנים התייחסה ההשקפה היהודית התורנית למדע הפסיכולוגיה בחשדנות, ולעתים קרובות אף הביעה כלפיה עוינות של ממש. סיבה אחת ליחס זה היא שורשיו הפילוסופיים. חלק משורשים אלו נטועים בקרקע תיאולוגיה זרה, כגון הנצרות, השוללת את הבחירה החופשית של האדם ודוגלת בדטרמיניזם, או בלבושה המדעי בעת החדשה – סיבתיות נוקשה.[1] יסודות פילוסופיים אחרים נגועים בהתנכרות לדת. זיגמונד פרויד, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית, אף הגדיר עצמו אתאיסט.[2] סיבה נוספת היא ההתנגשות בין פרקטיקות טיפוליות לבין ההלכה.[3] זאת לצד הבעיות האידאולוגיות השונות שמעלה הרב הרשקוביץ במאמרו.
דעתי היא כי אף שיש בפסיכולוגיה המערבית סכנות ואתגרים לאדם המאמין, בשיטות הטיפול של ימינו ניתן למצוא דרכים החפות מנגעים אלה. להלן אתייחס בפרוט לטענותיו של הרב הרשקוביץ, ואציג את המענה הנכון לבעיות אלה בעולם הטיפול של ימינו. אך קודם לכן, ברצוני לערער על הטענה הראשונה המופיעה במאמרו של הרב הרשקוביץ, אודות מהימנותו של מדע הפסיכולוגיה.
מדע ואמינות
בניגוד למופיע במאמר, בתקופות היסטוריות קדומות גם רפואת הגוף התבססה פעמים רבות על אמונות טפלות ועיסוק בלחשים, בכשפים ובטקסים מיסטיים. המרפאים בזמנים אלה היו אנשי דת ללא הכשרה וידע בתחום האנטומיה והפיזיולוגיה, והם הציעו את טיפוליהם הן בחולי הגוף והן בחולי הנפש.[4] התקדמות המדע השפיעה על תחומים שונים, על התפתחות רפואת הגוף, וגם על התפתחות רפואת הנפש, והולידה את תחומי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה.
הפרכתן של תיאוריות שונות אינה סותרת לחלוטין את אמינותן המדעית, אלא היא מהווה נדבך בהתקדמות חקר הנפש. כלי המחקר בפסיכולוגיה אכן מוגבלים, אולם שלילת מהימנות מדע הפסיכולוגיה באופן אבסולוטי היא צעד מרחיק לכת
כאז כן היום, המדע איננו אמת מוחלטת. עם שכלול יכולות המחקר, מערערים גילויים חדשים אקסיומות מדעיות קודמות. התקדמות מדעית היא ביטול טעויות שהוכרו בעבר וביסוס תיאוריות חדשות, עד לביטול הטעות הבאה. בצורה זו התקדם המדע במשך השנים. גם חוקי ניוטון שזכו להצלחה כבירה באמות מידה מדעיות התבררו נכונים באופן חלקי עם התפתחות תורת הקוונטים, שסתרה את המכניקה הניוטונית.[5] הגישה המיטבית להתייחסות לתיאוריות מדעיות שהופרכו אינה לראות בהן תיאוריות מוטעות, אלא שאינן מושלמות, מאחר שלרוב הן נכונות באופן חלקי, אך מהוות את הבסיס להתקדמות הבאה.[6] כך גם לגבי הפסיכולוגיה, הפרכתן של תיאוריות שונות אינה סותרת לחלוטין את אמינותן המדעית, אלא היא מהווה נדבך בהתקדמות חקר הנפש. כלי המחקר בפסיכולוגיה אכן מוגבלים, אולם שלילת מהימנות מדע הפסיכולוגיה באופן אבסולוטי היא צעד מרחיק לכת.
כמו כן, הפסיכולוגיה איננה עשויה מקשה אחת. היא מורכבת ממספר ענפים ואסכולות. הענף של הפסיכואנליזה הוא אכן תחום שקשה לעתים למדוד אותו באופן אמפירי. מסיבה זו, יש חוקרים הסוברים כי בדיקת יעילות של טיפול פסיכואנליטי צריכה להיעשות במתודולוגיה אחרת, כגון על ידי מחקר איכותני. למרות מגבלות אלה, מחקרים רבים מעידים על יעילותו של טיפול פסיכודינמי במגוון של מצבים נפשיים ובעיות פסיכיאטריות,[7] ביניהם גם מחקרים אמפיריים.[8] כמו כן, מחקרים על יעילותם של טיפולים מאסכולות נוספות, כגון טיפול קוגניטיבי וטיפול התנהגותי, מצביעים על שיעורי הצלחה גדולים הנשמרים לאורך זמן.[9] הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול מבוסס מחקר, והתפתחותו היא בהתאם לממצאים אמפיריים.[10] כללו של דבר, הפסיכולוגיה היא ענף מדעי, חלקו נמדד באופן אמפירי, וחלקו באמצעים אחרים מתחומי מדעי החברה. מדע אינו אמת מוחלטת, אולם למרות מגבלות הידע הפסיכולוגי ומגבלות החקר המדעי בכלל, לא ניתן בהינף יד לבטל את המהימנות המדעית.
הכרה בממד רוחני
לאחר שהובהר כי הפסיכולוגיה נחשבת לתחום מדעי, יש להתייחס להיבטים ההשקפתיים של מדע זה. אחת הביקורות שמתח הרב הרשקוביץ על הפסיכולוגיה היתה אי-הכרתה בממד הרוחני של נפש האדם. ואכן, קשה להתעלם מכך שיש תיאוריות פסיכולוגיות המתמקדות בהיבטים החומריים של הקיום האנושי, וסבורות שההתפתחות הנפשית מושפעת רק מהם. עם זאת, תהיה זו טעות להכליל ולומר כי הפסיכולוגיה אינה מכירה כלל בממד הרוחני של הנפש. קארל גוסטב יונג, תלמידו של פרויד, הכיר בערכה של החוויה הדתית.[11] יונג האמין שהדתיות (רליגיוזיות) היא ארכיטיפ בנפש, דהיינו היא צורך נפשי קמאי המשותף לכל בני האדם. לדבריו, ניתוק מהשורש הדתי הוא הבעיה העמוקה ביותר של בני אנוש, והמקור הנפוץ לעיוותים נפשיים.[12]
יונג האמין שהדתיות (רליגיוזיות) היא ארכיטיפ בנפש, דהיינו היא צורך נפשי קמאי המשותף לכל בני האדם. לדבריו, ניתוק מהשורש הדתי הוא הבעיה העמוקה ביותר של בני אנוש, והמקור הנפוץ לעיוותים נפשיים
כך שגם אם התעלמו הוגים פסיכולוגיים אחדים מהממד הרוחני של הנפש, רעיון זה איננו מיסודות הפסיכולוגיה. ניתן לראות זאת אף בהגותו של ויקטור פרנקל, מהוגי הזרם האקזיסטנציאליסטי ומייסד שיטת הלוגותרפיה. פרנקל טען כי "לוגותרפיה רשאית לעסוק לא רק בשאיפה למשמעות, אלא גם בשאיפה למשמעות מוחלטת, לעל-משמעות, כפי שאני מכנה אותה. והרי האמונה הדתית היא בסופו של דבר, אמונה ואמון בעל-משמעות".[13] הרשקוביץ הזכיר את פרנקל, אך הוא רואה בו שיטת יחיד חריגה. עם זאת, מה שניתן להבין מדבריו של פרנקל הוא, שגם אם יש פסיכולוגים המתעלמים מקיומו של הממד הרוחני, הרי זוהי השקפת עולמם הסובייקטיבית, אולם אין מקור במדע הפסיכולוגיה המחייב לעשות זאת.
יחס לשאלות דתיות ומוסריות
קובלנה נוספת המופיעה במאמרו של הרב הרשקוביץ היא שהפסיכולוגיה איננה דנה בשאלת המוסר ומתעלמת מהמעשה הנכון והצודק. לדבריו, היא מעדיפה את רווחתו הנפשית של המטופל, ללא קשר להשלכות המוסריות של רווחה זו. גם טענה זו חושפת מבט צר על תחום הפסיכולוגיה, המנותק ממה שקורה בו למעשה.
יש כיום מספר תיאוריות פסיכולוגיות העוסקות בהתפתחות המוסרית של האדם. הן רואות בה תהליך התפתחותי חשוב, שבו האדם לומד ומקבל על עצמו רעיונות, ערכים ועקרונות מוסריים. למידה זו מאפשרת לו לבנות מודעות עצמית, להבחין בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון בחברה שבה הוא חי, ולהתנהג בהתאם.[14] אי אפשר לומר כי הפסיכולוגיה, בתור תחום טיפולי, מתעלמת מחשיבות המוסר. התיאוריות העוסקות בהתפתחות המוסרית של האדם מבקשות להבין מה עוזר לו להפוך להיות מוסרי יותר.
אי אפשר לומר כי הפסיכולוגיה, בתור תחום טיפולי, מתעלמת מחשיבות המוסר. התיאוריות העוסקות בהתפתחות המוסרית של האדם מבקשות להבין מה עוזר לו להפוך להיות מוסרי יותר
יתרה מזאת, המונח "רווחה נפשית", שעליו יוצא קצפו של הרב הרשקוביץ, מכיל בהגדרתו רכיב של ערכיות ומוסריות שבלעדיהם רווחתו הנפשית של המטופל איננה שלמה. ב-1970 הוצעה על ידי "הועדה המשותפת" (Joint Commission), ארגון בריאות אמריקאי, ההגדרה הבאה למונח זה:
האדם הבריא בנפשו מסוגל לראות את המציאות שנוגעת אליו ולעולמו ובדרך כלל להתמודד עמה. הוא מסוגל לקבל את דחפיו ולשלוט בהם. הוא מסוגל ללמוד, ליישם את אשר למד, ובוטח בקומפטנטיות [סמכות] שלו. הוא בעל ערכים שעליהם הוא בונה את חייו. יש לו תחושה של השתייכות קבוצתית וביטחון בזהותו. האדם הבריא בנפשו ממשיך להתפתח במהלך חייו ומגלה גמישות במפגש עם מטלות ומצבים חדשים.[15]
פסיכולוג המכיר את השקפת עולמו של מטופלו ואת אמות המוסר שלו, גם אם מטרתו הבלעדית היא שיפור רווחתו הנפשית של המטופל, הרי עליו להישמר שלא יתעורר במהלך הטיפול קונפליקט עם עולמו המוסרי והדתי של המטופל, קונפליקט העלול להחריף את מצוקתו.
גם אם נניח שדבריו נכונים, ואכן הפסיכולוגיה מעדיפה את רווחתו הנפשית של המטופל על פני הנהגותיו הדתיות, ניתן למצוא גישה זו בהלכה עצמה
אולם גם אם נניח שדבריו נכונים, ואכן הפסיכולוגיה מעדיפה את רווחתו הנפשית של המטופל על פני הנהגותיו הדתיות, ניתן למצוא גישה זו בהלכה עצמה. גדולי ישראל ייחסו חשיבות גדולה להקלה על סבל נפשי פתולוגי. הרב ישראל גנס, העוסק רבות בעניינם של הזקוקים לסיוע פסיכולוגי, מביא בשם גדולי ישראל כי בנושא כפייתיות, בכל מקרה של ספק הלכתי יש להקל. גם אם יש ספק האם זה ספק, יש להקל. לדבריו, מי שאינו נוהג כך מתרחק מרצון התורה.[16] הוא ממליץ על כך את דברי הרמב"ן שכתב: "לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות, אשר אין לדבר סוף".[17] המטרה הסופית של הטיפול הפסיכולוגי היא אכן לסייע ליהודי לעבוד את ה', אך הדרך אליה נצרכת לעתים לסיוע נפשי מקצועי המביא לרווחה נפשית.
פסיכולוגיה ואינדיבידואליזם
טענה נוספת הנשמעת במאמרו של הרב הרשקוביץ היא שהפסיכולוגיה מקדשת את האינדיבידואל. גם כאן, מדובר בתפיסה חלקית בלבד של התחום הפסיכולוגי. תיאוריות פסיכולוגיות שונות אינן סוברות כך, אלא מעניקות חשיבות רבה להיבט הקולקטיבי של הקיום. הפסיכולוג אלפרד אדלר טען שלא ניתן להבין את האדם ואת מניעיו בלי לקחת בחשבון את הפן החברתי שבו. בלי מימוש של הפן הזה יקשה עליו להגיע להגשמה עצמית ולסיפוק עמוק מחייו. במאמר שכתב אודות חינוך ילדים הוא הציג את רעיונותיו וטען כי יש צורך להביא לתיקונים בבית הספר, כדי לגדל אנשים כשירים לחיי חברה. בחינוך ילדים במסגרת המשפחה, הוא אומר, יש להיזהר מפינוק יתר, המביא ללקות רגשית שתקשה עליהם לתפקד בחברה. ליקוי זה נוצר כשהילד אינו חש את עצמו מתאים למקומו. כך אין מתפתחת בו הרגשה שהוא חלק מהחברה וחלק מהכלל.[18]
גם בין הוגי הפסיכולוגיה ההומניסטית השמה דגש בפרט, יש תיאורטיקנים המדגישים את היותו של הפרט חלק מהכלל. אפילו אברהם מאסלו, שהעמיד בראש פירמידת הצרכים הנפשיים של האדם את ההגשמה העצמית, מצא כי תכונות רבות של אנשים שהגיעו להגשמה עצמית כוללות מאפיינים חברתיים מובהקים: הם בעלי עניין חברתי מפותח וחוש גבוה לצדק כלל אנושי, היחסים החברתיים שלהם מפותחים ועמוקים והם מסוגלים לחוות אהבה בלתי רכושנית המבוססת על נתינה יותר מאשר על קבלה. הם מסוגלים לקבל את החולשות ואת נקודות התורפה של הטבע ושל האנשים שסביבם. הם נוטים לכבד את כל בני האדם, ללא הבדלי דת, מין, גזע ואמונה פוליטית והם בוחנים כל אדם לגופו, ללא דעות קדומות.[19] ויקטור פרנקל אף מתייחס בדבריו לאלטרואיזם בתור בסיס לבריאות נפשית ומצטט את הפסיכולוג גורדון אולפורט: "ככל שמוקד השאיפה נע מן הקונפליקט אל מטרות בלתי אנוכיות, החיים בכללותם נעשים בריאים יותר".[20]
גם בהיבט זה, לא רק ההצגה של הפסיכולוגיה לוקה בחסר, אלא גם עמדת היהדות התורנית. מקורות יהודיים רבים מעודדים גישה שהרב הרשקוביץ פוסל לכאורה באשמת אינדיבידואליות. המשנה בסנהדרין, למשל, מעלה על נס את ייחודיותו של האדם הפרטי, האינדיבידואל:
לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא […] לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם.[21]
רבי שניאור זלמן מליאדי, "בעל התניא", מסביר כי מתוך שהאדם מתבונן בכך שהעולם נברא בשבילו, מעמיק הקשר שלו עם הקב"ה, ועבודת ה' שלו עולה בדרגה. כלומר, הקשר של האדם עם הכלל דווקא מתחזק, מתוך ההכרה של יחודיותו האינדיבידואלית:
כמו שכתוב "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו.[22]
כאשר אדם אומר "בשבילי נברא העולם", הוא מבין כי הקשר והמחויבות שלו אל הקב"ה עמוקים הרבה יותר. הוא אינו עוד בורג זניח במכונה עצומה, אלא כל העולם והכלל כולו לא נברא אלא בשבילו, וזוהי אחריות כבדת משקל.
בחירה חופשית
סוגיה נוספת המטרידה רבים החוששים מהפסיכולוגיה היא סוגיית הבחירה החופשית. חשש זה נובע מתפיסה של הפסיכולוגיה כתורה דטרמינסטית, המאמינה כי האדם אינו יכול לחזור בו מהרגליו ולשנותם בכוחות עצמו. זאת לעומת האמונה באפשרות לחזור בתשובה באמצעות הרצון, שהיא מוטיב מרכזי וחשוב ביהדות. כאמור, יש גישות פסיכולוגיות דטרמיניסטיות, אך ניתן למצוא הלימה בין תיאוריות פסיכולוגיות אחרות לבין גישתה של היהדות. האדם על פי התיאוריה של אלפרד אדלר, למשל, הוא יצור בעל חופש בחירה, בעל כוח יצירתי להשפיע על חייו ולשנות את מסלולם.[23] גם הזרם ההומניסטי דוגל בחופש הבחירה ודבק בדעה כי האדם הוא בעל כח הגדרה עצמית והוא מכריע מה יהיו קיומו וגורלו ברגע הקרוב, באמצעות מעשיו ובחירותיו.[24]
ש גישות פסיכולוגיות דטרמיניסטיות, אך ניתן למצוא הלימה בין תיאוריות פסיכולוגיות אחרות לבין גישתה של היהדות. האדם על פי התיאוריה של אלפרד אדלר, למשל, הוא יצור בעל חופש בחירה, בעל כוח יצירתי להשפיע על חייו ולשנות את מסלולם
הפסיכולוג ד"ר שאול סולברג מתייחס גם הוא לסוגיה זו וכותב:
בתפיסת האדם אצל חז"ל ניתן מקום מרכזי לרעיון שהאדם חופשי לבחור את דרכו בחיים וכי הוא אחראי למעשיו. ההשגחה איננה מתערבת בהתנהגות המוסרית של האדם ומכאן ההצדקה של שכר ועונש. גם הרמב"ם שולל מכל וכל את תורת הגזירה הקדומה. הוא דן ביסודיות בבעיה של בחירה והשגחה, ומנמק את תפיסתו הן במסגרת ההגות היהודית וההלכה והן מתוך התייחסות לפילוסופיה ולפסיכולוגיה. מעניין לציין כי בכל הקשור להתהוות ההתנהגות והתפתחותה במשך החיים קיימת מידה רבה של הקבלה בין דעתו של הרמב"ם בדבר שלילת הגזירה הקדומה ובין התיאוריות הסביבתיות המקובלות בפסיכולוגיה של ימינו.[25]
פסיכולוגיה ואשמה
אף הדעה כי יחסה של היהדות אל האשמה שונה לחלוטין מיחסה של הפסיכולוגיה אינה מדויקת כלל. תיאוריות פסיכולוגיות גורסות כי חווית אשמה יכולה לאפשר התפתחות אישית ומוסרית, אך גם למנוע התפתחות ולקדם התנהגויות הרסניות.[26] ביהדות ניתן למצוא גישה דומה, שאשמה היא מניע חשוב לחרטה וחזרה בתשובה, אך עליה להיות מוגבלת בזמן, במקום ובמידה, על מנת שלא תפגע בעבודת ה' של האדם.
ביהדות ניתן למצוא גישה דומה, שאשמה היא מניע חשוב לחרטה וחזרה בתשובה, אך עליה להיות מוגבלת בזמן, במקום ובמידה, על מנת שלא תפגע בעבודת ה' של האדם
"בעל התניא" כותב בספרו:
והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת העבודה בתלמוד תורה או בתפילה […] זאת ישים אל ליבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עוונות חמורים חס וחלילה. רק לזאת צריך קביעות עיתים ושעת הכושר ביישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו כדי שעל ידי זה יהיה ליבו נשבר באמת במרירות אמיתית […] מיד אחר שנשבר לבו בעיתים קבועים ההם אזי יסור העצב מליבו לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו.[27]
לדברי בעל התניא, אפילו תחושת האשמה על עוונות, שבוודאי רצויה בשעת התשובה, אינה יפה לאדם תמיד. בשעות שאינן מוקדשות לתשובה, על האדם להתחזק ולהסיר את רגשות האשם מלבו, כדי שיוכל לעבוד את ה' כראוי והם לא יפריעו ללימודו ולתפילתו.
מה לרחק ומה לקרב
לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כי לפסיכולוגיה מקום חשוב בתור ענף מדעי בטיפול בנפש האדם. מדע זה לוקה אמנם בחסר, אך גם המדע שעליו מתבססת הרפואה עשוי ללקות בהטיות ובאי דיוקים. למרות זאת, משתמשים בני האדם בפרקטיקות רפואיות והן מועילות להם. כך גם אין מניעה להשתמש בפרקטיקות פסיכולוגיות המשפרות את איכות חייו של האדם ומיטיבות עם חוליו הנפשיים, כפי שמוכח במחקר ובקליניקה.
מתוך הרעיונות והמקורות המובאים לעיל ניתן להיווכח כי גם בהיבט ההשקפתי אין סתירה הכרחית בין היהדות לפסיכולוגיה. יש גישות פסיכולוגיות שונות ההולמות את עולם הערכים היהודי. אם וכאשר יש התנגשות בין פרקטיקות טיפוליות לבין ההלכה, נדרשת כמובן פניה לרב. עם זאת, בעיה זו אינה ייחודית לטיפול הנפשי. היא קיימת גם במצבים שונים ברפואה. מצבים אלה דורשים בחינה מחודשת של הדרך הטיפולית והיוועצות עם גורמים הלכתיים, על מנת להכריע האם ניתן להקל ולהשתמש בה, למרות הבעייתיות ההלכתית (כאמור לעיל ביחס לכפייתיות).
אם וכאשר יש התנגשות בין פרקטיקות טיפוליות לבין ההלכה, נדרשת כמובן פניה לרב. עם זאת, בעיה זו אינה ייחודית לטיפול הנפשי. היא קיימת גם במצבים שונים ברפואה
סימוכין לכך ניתן למצוא בדבריו של הרב וולבה, שמביא הרב הרשקוביץ במאמרו:
רבים השואלים על בעיות נפשיות וסיבוכים שונים, ולגבי אלה אינני רואה כל סיבה למה לא להיעזר במומחים הדנים בתופעות אלו, ואין זה שונה משאר המחלות הגופניות שבהן אנו משתמשים בכל דרכי הרפואה, אבל מכל מקום צריך להשתמש בשכל הישר כדי לדעת מה לקרב ומה לרחק.
באגרות עצה וברכה שכתב ר' מנחם מנדל שניאורסון, "הרבי מליובאוויטש", ניתן לראות כי הוא מבחין בין מצוקות נפשיות רווחות להפרעות נפשיות פתולוגיות. לקשיים שכיחים כגון עצב, חרדה ופחד הוא מציע ללמוד את הפרקים הרלוונטיים מתוך ספר ה"תניא", וליישם את האמור בהם:
במה שכתב אודות מדת הכעס והגאוה, כמו בכל העניינים, דרך התיקון בזה הוא צעד אחר צעד, וההתחלה להתעכב שלא להביע הכעס או הגאוה בדבור, שעל ידי זה מתמעטת ההתפשטות שבמדה וכנראה במוחש, וביחד עם זה גם להתבונן בעת התעוררות מדה [ב]מה שכתב בתניא פרק מ"א בתחלתו.[28]
לעומת זאת, במענה לקשיים מורכבים, הוא מפנה לטיפול מקצועי:
אודות […] שיחיה שאובד עצות בהנוגע להנהגתו אתו […] ובנידון דידיה יש להתייעץ עם רופא פסיכולוג כיוון שכמה פעמים, ואפשר גם ברובם הנהגה כאותה שהוא מתאר במכתבו תלויה במתיחת עצבים וכיוצא בו, ופעמים תכופות ביד הרופא להועיל בזה.[29]
לסיכום, הגישה הנכונה לסיוע באמצעות הטיפול הפסיכולוגי היא כי יש להיעזר במטפל בעל הכשרה פסיכולוגית מוכרת, שרכש שיטות וכלים טיפוליים שהוכחו בשיטה מדעית. עם זאת, במקרים של טיפול באדם שומר תורה ומצוות, חשוב שהמטפל יהיה בעל השקפת עולם תורנית וידע הלכתי, או לכל הפחות יכיר השקפה זו וייוועץ עם גורמים תורניים במקרה הצורך, על מנת למנוע התנגשות בין הפרקטיקה הטיפולית לבין ההלכה וההשקפה התורנית.
[1] כהנא, ב' (2013) הצמצום כמפתח: מבוא להגותו של מרדכי רוטנברג. פסיכואקטואליה, 19.
[2]Muckenhoupt M. (1997). Sigmund Freud: Explorer of the Unconscious .Oxford University Press.
[3] הופמן, ש' (תשע"ד). מקראה לפסיכותרפיסטים דתיים: עניינים פסקי הלכה טיפול. [גרסת גוגל ספרים].
[4]Ossler, (1913). The Evolution of Modern Medicine.
[5]קלינברגר, י' (2012) תורת הקוונטים לכולם.
[6]Asimov, I. (1989). The Relativity of Wrong. The Skeptical Inquirer. No. 1, Pp. 35-44.
[7] גיל, צ' (2011). ראיות ליעילות של טיפולים פסיכו דינמיים. מרחבים, מס' 2.
[8] יובל י' (2014). האם הפסיכואנליזה עובדת והאם היא יכולה להוכיח את זה למערכת הבריאות.
[10] מרום, צ', שכטמן, א"ג, מור, נ', מאיירס, י' (2011). טיפול קוגניטיבי התנהגותו במבוגרים: עקרונות טיפוליים. דיונון.
[11] דותן, א' (2010). על "פסיכולוגיה ודת" מאת קארל יאנג.
[12]נצר, ר' (2015, 13 לינואר). שבירה ותיקון לתורת פרויד. מוסף "שבת" לתורה, הגות, ספרות ואמנות.
[13] פרנקל, ו"א (1985). הא-ל הלא-מודע: פסיכותרפיה ודת. ירושלים: דביר. עמ' 88.
[14] בר-אל, צ' (1996). מפגשים עם הפסיכולוגיה: מפגש שני. פסיכולוגיה התפתחותית. אבן יהודה: רכס.
[15] מתוך: שדמי ח', צימרמן ש' (אין תאריך). רווחה נפשית (מיטביות) – רציונאל תיאורטי.
[16] בנש"ק, א' (2010). כפייתיות וחרדה על רקע דתי. ירושלים: ארון הספרים היהודי.
[17] הלכות נידה לרמב"ן, ט, כה.
[18] אדלר, א' (1929). פסיכולוגיה אינדיווידואלית בבית הספר.
[19]Maslow, A. (1968). Toward a Psychology of Being. New-York: Van Nostrand.
[20]פרנקל, ו"א (1970). האדם מחפש משמעות. ישראל: דביר. עמ' 154.
[21]משנה סנהדרין ה, ד (על פי כתב יד קאופמן).
[22] הרב שניאור זלמן מלאדי, ליקוטי אמרים – תניא, פרק מא.
[23] דרייקורס, ר' (1994). יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית. תל-אביב: המכון ע"ש אלפרד אדלר.
[24] פרנקל, שם.
[26]Hepburn, Jan McGregor. (May 2012). A problem of guilt: An exploration of feelings of guilt as an obstacle to psychic change. British Journal of Psychotherapy, Vol 28, 188-200.
[27] הרב שניאור זלמן מלאדי, ליקוטי אמרים – תניא, פרק כ"ו.
[28] הרב מנחם מנדל שניאורסון, אגרות קודש, כרך יד, הרל"ט.
[29] שם, כרך טו, התקמ"ב.
תמונה: Bigstock
מאמר רהוט ומעניין. נהנתי והחכמתי. תודה!
אותי מענין יותר התחום בו את עוסקת
האם אכן יש מסגרת לילדים מחוננים חרדיים?
לצד דברים בהירים אלו יש להדגיש את תכלית ייסורי הנפש אצל היהודי.
היות ועיקר מטרת ירידתו של האדם לעולם היא על מנת לתקן את מידותיו ע"י עבודה ישירה וע"י לימוד תורה וקיום מצוות, לא נוצרו הקשיים בעולמו כי אם בשביל לכוונו לתכלית זו. וכשהאדם יתחזק באמונה בבורא, לצד עבודת המידות עקבית ורצינית על פי מה שספרי המוסר והמחשבה מכוונים, לא יהיו יסורי נפשו לשוא. ולא עוד אלא שאליבא דאמת, ליהודי, הליכה בדרכי התורה במיוחד בתחום זה של הפרעות נפש, היא הטיפול הפסיכולוגי הטוב והחזק ביותר. כי רוחו חצובה ממקום גבוה, ובקדושה יירפא.
אמנם, מצוי הוא מאד שיהודי לא נמצא שם, בעבודה הרוחנית האפקטיבית ממגוון סיבות, גם כי לפעמים מקור הסבל הוא ביולוגי לחלוטין המשפיע על הרוחני. והוא סובל. כאן אין להתכחש לכלים אחרים הקיימים בעולמנו כדי לייצבו ולאזנו.
אך חשוב מאד להכיר בהבחנה זו, שביסודו, הסבל הנפשי קיים כדי להזכיר לאדם על אי אלו כשלים באישיותו, והכל כדי לכוונו למלאות את ייעודו הרוחני. ובהתחשב ברעיון זה, גם כשנזקקים לטיפול פסיכולוגי מדעי, יש להשגיח שלפחות שהטיפול לא יסתור את תכלית זו.
ודומה הדבר לפרטיקה הרפואית המוכרת בתחום. שכשאדם בא למצוא מזור לדיכאון למשל, הטוב ביותר יהיה אם לצד התרופות שיטול יילך גם לטיפול פסיכותרפי. אדם שיתבסס רק על הטיפול התרופתי לרוב יפספס את העיקר. והוא שיפור האישיות שבסופו של דבר יבנה אותו, כשמרב הסיכויים הם שיוכל להפסיק ליטול גלולות.
כן הוא ביהודי שיראה בטיפול הפסיכולוגי הקלאסי חזות הכל. הוא מוותר מראש על המענה האמיתי. הצמחת הנפש לכיוון אליו ייעד אותו בורא העולם.