צריך עיון > סדר עיון > בין זכות לחסד

בין זכות לחסד

אסתר קרמר
אסתר קרמר אשת חינוך. פעילה חברתית בתחום הנגישות לאנשים עם מוגבלות.

החברה החרדית מלאה בחסד. עם זאת, בכל הנוגע לנגישות, החברה החרדית נמצאת הרחק מאחור. כיצד יתכן שחברה שהעזרה ההדדית כה חשובה לה אינה נותנת דעתה להתאמות שיאפשרו לאנשים עם מוגבליות להשתלב בחברה? כדי לענות על כך עלינו להבין מה בין עזרה שיסודה חסד לבין סיוע בגישת "זכויות-אדם", ולהחליט באיזה צד אנחנו נמצאים.

ה' טבת תש"פ

המגזר החרדי משופע בחסד.

החינוך היהודי מחנך לחסד מגיל צעיר מאד. חסד הוא אחד משלושת עמודי התווך שעליהם העולם עומד,[1] וגמילות חסדים היא אחד הדברים "שאין להם שיעור".[2] חלק גדול מהחינוך היהודי מבוסס על הטמעת ערכים של תמיכה וסיוע לנזקק. כשאנחנו לומדים את חומש בראשית, אנו מדגישים את מידת גמילות החסדים של אברהם ומשפחתו, ואת מידת החסד של רבקה בשאבה מים לאליעזר ולעשרת הגמלים. אנו מספרים לילדינו על נשים צדקניות ועל גדולי ישראל שיצאו מגדרם למען עשית חסד. ואכן, הציבור החרדי משתדל ליישם חינוך זה בפועל. תשע מתוך עשר עמותות החסד הגדולות בארץ מנוהלות על ידי חרדים.[3] אין כמעט חניכה או חניך חרדיים שאינם מתנדבים באופן פורמלי או בלתי פורמלי לפעילות של גמילות חסדים. באופן כללי, בעולם היהודי היו מאז ומעולם מעגלי תמיכה נרחבים לכל נזקק, וסיוע לאלמנה, לגר וליתום. דפוס חיים זה מאפיין בהחלט את הציבור החרדי.

בהיותי חלק ממערך המתנדבות בארגון חסד "עזר מציון", אני רואה תדיר את מעגלי החסד הגדולים והעצומים בכל תחומי החיים: ארוחות למשפחות של חולים, הסעות לבתי חולים, מועדוניות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, קבוצות תמיכה, הסעות לנכים, משלוח עוגות לחדרי מיון ולמלווי החולים, השאלת ציוד רפואי, אספקת תרופות נדירות, מבצעים למען מציאת מח עצם, ואף דאגה לדברים הקטנים ביותר כמו השבת פריט שנשכח בבית החולים לבעליו או סידור בלונים לילד שלא יכול להגיע למסיבה. מעשי חסד אלו ידועים לכולנו, לכל מי שביקר פעם בבית חולים ולרבים מאד שארגונים אלו סייעו להם בעת צרה. אך מלבד פעילות זו, גם באופן פורמלי פחות, עשיית החסד נוכחת מאד במגזר החרדי. אנשים נזקקים עטופים בקהילה חמה ותומכת וזוכים להצעות עזרה וסיוע לכל צורך.

עולם חסד זה, העמוק והמקיף, יוצר את הבסיס החברתי החיוני לסיוע הנדרש לאנשים בעלי מוגבלות.

למרות זאת, כאשר מדובר על נגישות עבור בעלי מוגבלויות, הסיפור אינו כל כך ורוד. בעולם החרדי, המודעות לצורך בנגישות נמוכה בהרבה מבעולם הכללי. למשל, אם אדם המרותק לכיסא גלגלים מעוניין להגיע לבית הכנסת, הוא ימצא בקלות מתנדבים שישמחו לעזור לו. אולם, רעיון כמו בניית רמפה בכניסה לבית הכנסת כדי שלא יצטרך עזרה, הוא הרבה פחות פופולרי בקהילה החרדית.

בעולם החרדי, המודעות לצורך בנגישות נמוכה בהרבה מבעולם הכללי. למשל, אם אדם המרותק לכיסא גלגלים מעוניין להגיע לבית הכנסת, הוא ימצא בקלות מתנדבים שישמחו לעזור לו. אולם, רעיון כמו בניית רמפה בכניסה לבית הכנסת כדי שהוא לא יצטרך עזרה, הוא הרבה פחות פופולרי

הדוגמא האמורה היא רק סימפטום. מדובר בענין הרבה יותר משמעותי ממחסור ברמפות לכסאות גלגלים. נגישות פיזית עבור אנשים בכסאות גלגלים היא פשוטה יחסית, ולעתים היא גם מתבצעת בשטח (בפרט כשיש בתוך הקהילה אדם הזקוק לכך); עם זאת, יש מגוון צרכים נוספים שאינם מקבלים מענה הולם. לדוגמא, נגישות חושית עבור חרשים או עיוורים, נגישות קוגניטיבית [פישוט לשוני] עבור אנשים בעלי התפתחות מוגבלת, ועוד התאמות והנגשות למגוון בעלי צרכים מיוחדים.

ההזנחה של נושא הנגישות בחברה החרדית מתאפיינת בראש ובראשונה בחוסר מודעות לנושא: חוסר מידע, חוסר הבנה של הצרכים המיוחדים והעדר הכרות עם אפשרויות ההנגשה המצויות. אולם לדאבון לב, לעתים נראה כי חוסר המודעות לצורך בנגישות אינו נובע רק ממחסור במידע, אלא מכך שלחברה החרדית לא כל כך אכפת. כך למשל הגיעה יהדות התורה להסכם קואליציוני עם הליכוד, הפוטר ישיבות ותלמודי תורה מהצורך בהנגשה. בדומה לכך, למרות דרישת החוק, אולמות אירועים באזורים חרדיים לרוב אינם נגישים (לפעמים מדובר באולמות לא רשמיים, שהם חלק ממבנה שבחלקו נגיש, אבל אין מי שיאכוף את הנגישות לאולם שנמצא בקומה מינוס שתיים, או לאולמות שהם חלק ממבנה של ת"ת או ישיבה). כיוצא בו, רבים מבתי הכנסת אינם טורחים להנגיש את עצמם לבעלי מוגבלויות, למרות הצורך הניכר בכך. משפטים כמו "יש לנו רק שלוש מדרגות! בשביל מה צריך רמפה?", או "לא נורא, נרים את הנכה", הם שכיחים למדי. כשמדובר בעזרת הנשים נוכל לשמוע כי "לא שווה להוציא כל כך הרבה כסף רק בשביל ראש השנה ויום כיפור". אפילו החנויות במרכזי הקניות החרדיים (דוגמת רחוב מלכי ישראל בירושלים או רחוב רבי עקיבא בבני ברק) פחות נגישות מבאזורים שאינם חרדיים.

ככל שהשירותים הציבוריים הבסיסיים מונגשים פחות, פוחתת גם יכולתם של בעלי מוגבלות להיות חלק מחברה. כך, למרות כל העזרה והחסד, נדחקים אנשים בעלי מוגבלויות לשולי החברה. גם אם יש סביבם המון רצון טוב לעזור והבנה רבה למצוקתם, הם לא יוכלו להשתלב היטב מסיבות טכניות.

ככל שהשירותים הציבוריים הבסיסיים מונגשים פחות, פוחתת גם יכולתם של בעלי מוגבלות להיות חלק מחברה. כך, למרות כל העזרה והחסד, נדחקים אנשים בעלי מוגבלויות לשולי החברה. גם אם יש סביבם המון רצון טוב לעזור והבנה רבה למצוקתם, הם לא יוכלו להשתלב היטב מסיבות טכניות

מדוע כך הדבר? הרי החברה החרדית מקצה משאבים רבים לעזרה לזולת; אם חולה במחלה נדירה יזדקק לתרופה מיוחדת שעולה הון, החברה כולה תתגייס למענו ותמציא לו את התרופה מקצוות תבל – ואילו כאן מדובר בצורך בסיסי ופשוט, שאינו דורש משאבים אדירים, והוא אינו זוכה לטיפול נאות. מדוע?

 

עולם חסד יבנה?

כדי לענות על שאלה זו יש להבחין בין שתי תפיסות של עזרה לזולת, שאכנה "תפיסת החסד" ו"תפיסת הזכות". ההבדל בין חסד לבין זכות מונח בראש ובראשונה בנקודות המוצא השונות של העזרה לזולת.

חסד רואה בנתינה לשני פעולה היוצאת מתוך חוזק ויתרון. יש לי כסף ולשני אין, אז אני תורם לו "מעשרות". יש לי זמן ולכן אני מתנדב בארגון חסד. יש לי ריהוט שאיני זקוק לו, אז אתרום אותו. קניתי בגדים חדשים והישנים אינם נחוצים לי עוד, אז אני מעביר אותם לנזקקים. כמובן, היתרון הוא יתרון יחסי, וההזדקקות גם היא יחסית. ככל שאדם ייקר יותר את מעשה הנתינה, הוא יצטמצם יותר למען האחר. עם זאת, הכיוון של החסד ברור: ממי שיש לו למי שחסר לו.

החסד הוא נתינה המונעת מחמלה אנושית. אדם שיש לו פוגש את זה שאין לו וחומל עליו. החמלה מעוררת את רצונו של החזק לתת מכוחו לחלש. מסיבה זו, הענקת החסד היא תמיד וולונטרית. כשאדם נותן ממקום של חסד, הוא נותן מרצון. הוא נותן למי שהוא רוצה, והוא תמיד יהיה במקום חזק יותר משל המקבל.

באופן כללי, החסד הופך את העולם למקום נעים וטוב הרבה יותר […] עם זאת, במודל של חזק הנותן לחלש, של ארגוני חסד הנותנים לנזקקים, יש גם חסרונות

באופן כללי, החסד הופך את העולם למקום נעים וטוב הרבה יותר. די להסתכל על פועליהם של ארגוני החסד כדי להבין זאת, עוד לפני שציינו את מעשי החסד הגדולים והקטנים והלא פורמליים שבין איש לרעהו. ללא מידת החסד, מבלי חמלה כלפי החלש, היה העולם מקום אנוכי ואכזר שבו כל אדם דואג רק לעצמו. עם זאת, במודל של חזק הנותן לחלש, של ארגוני חסד הנותנים לנזקקים, יש גם חסרונות.

החיסרון הראשון והגדול הוא סכנת הפטרונות ושימור התלות. כשאדם מקבל חסד הוא נשאר קטן. כדי לקבל חסד עליו להיות מסכן, וכדי להעניק חסד על הנותן לפגוש את מלוא מסכנותו של הזולת. כך מתפתחת לה מערכת יחסים לא בריאה של תלות מצד אחד ופטרונות מצד שני. על יחס כזה נאמר במקרא "ושונא מתנות יחיה". המחיר של החסד הוא שנזקקים רבים נשארים במעגל הקבלה לאורך ימים ושנים, ומפתחים תלות עמוקה. אדם המתרגל לקבל חסד הופך להיות נתמך ומאמץ תודעה של חולשה. אין לו מוטיבציה להתקדם ולצאת ממצב התלות.

חסרון נוסף הוא הצורך לעורר את רגש החמלה בלבו של הנותן. מכיוון שהרגש הוא הכוח הפועל כאן, יתכן שאדם יקבל הרבה מאד סיוע, משום שהמקרה שלו מצטלם טוב ומצליח לעורר חמלה, בעוד מי שזקוק לעזרה משמעותית יותר נותר ללא כל תמיכה. לדוגמא, ארגונים רבים מסייעים לחולי סרטן, אבל חולים במחלות אחרות, מוכרות פחות ומיוחצנות פחות, אינם זוכים לכל זאת.

מכיוון שהרגש הוא הכוח הפועל כאן, יתכן שאדם יקבל הרבה מאד סיוע, משום שהמקרה שלו מצטלם טוב ומצליח לעורר חמלה, בעוד מי שזקוק לעזרה משמעותית יותר נותר ללא כל תמיכה

השלכה קשה נוספת היא ההזנחה של אנשים שאין להם מעגלי תמיכה. אלו שאינם מתגוררים במקום שבו יש ארגוני חסד וקהילה תומכת נותרים ללא סיוע, גם אם מצבם קשה הרבה יותר משל אחרים. הדבר נכון גם לגבי אנשים בעלי כבוד, שאינם מעוניינים לחשוף את צרתם בפני אחרים כדי לפרוט על רגשותיהם ולהזדקק להם. אין זה אומר שאנשים אלו זקוקים פחות לסיוע, אלא שהם אינם מרגישים נוח לעורר את רגשות החמלה של הציבור. כך אין העזרה מגיעה בהכרח למי שזקוק לה ביותר, אלא למי שיודע לעורר את רגשות החמלה של הציבור.

 

קבלה בזכות

מנגד, יש מניע הפוך בתכלית לעזרה לזולת, המתבטא בשיח ב"שפת הזכויות". המושג "זכות" מצביע על נתינה דווקא מתוך תחושת חובה. שיח הזכויות גורס כי לכל אדם באשר הוא אדם יש זכויות שוות ביסודו של דבר. גבוה או נמוך, שחור או לבן, פיקח או עיוור, שומע או חרש, הולך על רגליו או נכה – כולם שווים ביסודו של דבר. הם אמנם אינם דומים זה לזה ואינם חולקים אותם כישורים, אך הם כולם אנשים, ולכן ראויים לכבוד ולחירות במידה שווה. מכאן נגזרת חובה על החברה לדאוג שכולם יקבלו הזדמנות שווה לחיות באופן מכובד. אם יכולת ההתניידות שמורה רק לחלק מן החברה, הרי שיש לנו בעיה של אי-שוויון. לפי גישה זו, חברה שיש בה אנשים שאינם זוכים לחירות ולכבוד היא חברה בעייתית.

מה הם הדברים הבסיסיים שלהם אדם זכאי? על כך אין הסכמה. לפי שיח הזכויות, בחברה איכותית צריך שתהיה לאנשים יכולת להשיג עבודה הוגנת, חיים בריאים, מגורים, מזון, ובאופן כללי יכולת להיות חלק מהחברה. השיח מתמקד בחלשים שבחברה, אלו הנמצאים במצב תלותי או עלולים להימצא בו. הוא מבקש להגן על כבודם ועל חירותם ולאפשר להם לתפקד באופן ראוי ועצמאי. בניגוד להינע החסד, הנובע מתוך מצב התלות, הזכות מנסה למנוע את התפתחותה של התלות. שיח הזכויות מבקש לעקר למעשה את הצורך בחסד.

לפי עקרון הזכות, אף שאנשים בעלי מוגבלות לא יוכלו בהכרח להשתוות לאנשים שאינם סובלים ממוגבלות, עדיין חשוב לתת להם כלים להגיע לעצמאות כמיטב יכולתם ובדרך המכובדת ביותר עבורם.

שיח זה מדבר למשל על זכויות הילד. ילדים הם חסרי אונים במידה רבה, ונתונים לחסדי המבוגרים. שיח הזכויות אינו מנסה להפוך את הילדים ליצורים עצמאיים, אבל הוא מבקש להגן על הילד ולמנוע ניצול של תלותו באחרים כדי לפגוע בכבודו או ביכולתו לגדול לאיש בעל כבוד וחירות. בדומה לכך, שיח הזכויות מדגיש את זכויותיהם של מיעוטים בחברה, המאוימים על ידי הרוב מפני צמצום חירותם (כגון תקנות כנגד כניסה של יהודים או שחורים למקומות מסוימים). כיוצא בו, שיח זה מגן על זכויות נשים, לבל יימנע מהן לעבוד במקצועות מסוימים או לצמצן את חירותן בדרכים אחרות. במילים אחרות, שיח הזכויות חותר לשוויון הזדמנויות, ושואף ליצור תנאים שיעניקו לכל אדם חיים עצמאיים ככל האפשר.

בדרך זו עוסק שיח הזכויות גם באנשים בעלי מוגבלות, ותובע עבורם שוויון תנאים. לפי עקרון הזכות, אף שאנשים בעלי מוגבלות לא יוכלו בהכרח להשתוות לאנשים שאינם סובלים ממוגבלות, עדיין חשוב לתת להם כלים להגיע לעצמאות כמיטב יכולתם ובדרך המכובדת ביותר עבורם. זכות זו תקפה לגבי מנעד רחב של מוגבלויות: נפשית, חושית, פיזית, חברתית וקוגניטיבית.

תביעת הזכות יכולה לפעול פעולה דומה לחסד – להפנות משאבי זמן וכסף עבור עזרה לחלשים – אך מתוך מוטיבציה שונה בעליל. בניגוד לחסד, היא אינה וולונטרית, אינה מונעת מתוך רצון אלא מתוך חובה. נוסף לכך, היא אינה זקוקה לרגש החמלה אלא לצדק. ניתן לסייע לחולי סרטן, למשל, בשתי דרכים. אפשרות אחת היא לסמוך על רגש החמלה האנושי ועל הרצון הטוב של אנשים. דרך אחרת היא להשתמש באמצעי כפיה, כלומר במוסדות הממשלה, ולהעביר חוק המחייב להפנות חלקים מהתקציב לעזרה לחולים אלו, כדי שיהיו ראויים לחיים של כבוד וחירות. הדרך הראשונה היא דרך החסד. הדרך השנייה היא דרך הזכות.

 

חסד, זכות וחשיבות הנגישות

נחזור עתה אל השאלה שפתחנו בה: מדוע למרות גמילות החסדים הרווחת בחברה החרדית, איננו מוצאים בה מודעות לצורך בנגישות? התשובה לשאלה נעוצה בהבחנה בין זכות לחסד. החברה החרדית מצטיינת בעזרה לזולת, אולם זו מונעת ברובה המוחלט ממידת החסד. העזרה לחלש נובעת מתחושת החמלה של החזק כלפי החלש. מידת החסד יכולה להקיף את החלש בסיוע, אך היא אינה דואגת כל כך לחלץ אותו מחולשתו.

הקמת רמפה בכניסה לבית הכנסת משמעה שהחלש לא יהיה חלש עוד. הוא לא יזדקק לאנשים שירימו אותו, ויוכל להתנייד בכוחות עצמו. גישה של עזרה לחלש המונעת מתביעת הזכות תדאג בראש ובראשונה לנגישות. כל עניינה של הנגישות הוא למנוע מהחלש את הצורך להזדקק לחסדי החזק ולעשותו לאדם עצמאי, שכן הוא ראוי לכבוד ולחירות. אולם, מידת החסד אינה רואה בכך עניין גדול. כאמור לעיל, היא אומרת לעצמה: "מה הבעיה? אם יש אדם שאינו יכול לעלות במדרגות, אנו נשמח לעזור לו! למה צריך לבנות לו רמפה?" החמלה לבדה יכולה להניע אנשים לעזור לחלש, אבל אין בה די כדי לעורר אותם להסיר מעליו את חולשתו.

נראה שכיום החסד והזכות אינם הולכים יד ביד. האחריות על עשיית החסד בחברה הישראלית נופלת על כתפי החברה החרדית באופן לא פרופורציונלי בעליל, ואילו תביעת הזכות נותרת באופן מוחלט כמעט בידי הממשלה (והחברה החרדית מנסה להתנער מתביעות הזכות כלפיה)

נראה שכיום החסד והזכות אינם הולכים יד ביד. האחריות על עשיית החסד בחברה הישראלית נופלת על כתפי החברה החרדית באופן לא פרופורציונלי בעליל, ואילו תביעת הזכות נותרת באופן מוחלט כמעט בידי הממשלה (והחברה החרדית מנסה להתנער מתביעות הזכות כלפיה, כנזכר לעיל).

החברה החרדית משופעת כאמור בארגוני חסד. מאידך גיסא, הממשלה מקדמת את תביעת הזכות. עקרונות שווין זכויות לבעלי מוגבלות נחקקו בישראל כבר בשנת 1998. החוק מדבר על הזכות לנגישות, הזכות לעבודה מכובדת, הזכות לחיים בכבוד, הזכות לדיור ולפנאי ועוד. בשלב מאוחר יותר אומצה בישראל אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים בעלי מגבלות. האמנה, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-2006, נכתבה על ידי אנשים בעלי מוגבלות וארגוני נכים מכל העולם. ישראל חתמה על האמנה כבר בשנת 2007, ובשנת 2012 אושררה האמנה על ידי משרד המשפטים.

בדברי הפתיחה של מדריך לציבור שיצא על ידי משרד המשפטים קובע "נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות":

האמנה קובעת כי לאדם עם מוגבלות הזכות לאוטונומיה, לעצמאות וזכות לקבלת החלטות על גורלו, הזכות לעבוד בשוק החופשי, לחיות בקהילה וליהנות באופן מלא מן השירותים הניתנים בה. לאדם הזכות ללמוד במערכת חינוך מכילה, להקים משפחה, להשתתף בחיים הפוליטיים ובפעילויות פנאי, תרבות וספורט. כמו כן קובעת האמנה כי יש להגן על אנשים עם מוגבלות מפני שלילת חירות שרירותית, ענישה או יחס אכזרי ומשפיל, ניצול והתעללות.

בפרק "שינוי התפיסה" נאמר:

בעבר היתה מקובלת הגישה כי חוסר יכולתו של אדם עם מוגבלות להשתלב בחברה היא בעיה אישית, תוצאה של מצב בריאותי לקוי או שונות גופנית. לפיכך, אנשים עם מוגבלות קיבלו שירותי שיקום ורווחה ואפשרות בחירה מצומצמת מתוך שירותים ומסגרות שלרוב יצרו הפרדה בין אנשים עם מוגבלות לבין כלל החברה: דיור במוסדות, חינוך מיוחד, תעסוקה במפעלים מוגנים. בנוסף, ננקטה כלפי אנשים עם מוגבלות גישה מתנשאת ומגוננת שלפיה הם אינם מסוגלים להחליט מה טוב עבורם, ולעתים קרובות גורמים אחרים קיבלו החלטות במקומם. כיום, הדגש הוא על זכויות אדם. גישה זו מדגישה את זכותו של אדם עם מוגבלות להשתלב בצורה שוויונית ופעילה בכל תחומי החיים, ככל אזרח. אנשים עם מוגבלות נתפסים כשייכים לקבוצת מיעוט שמתמודדת עם הפליה. מעורבותם המצומצמת בחברה נתפסת כבעיה הנגרמת בשל חסמים חברתיים ולא כבעיה פרטית רפואית של האדם עם המוגבלות עצמו. מכאן שאחריות החברה להסיר חסמים אלו, כדי לעודד השתלבות של אנשים עם מוגבלות בחברה, ולאפשר להם בחירה מתוך מגוון אפשרויות. ביטוי ראשוני לגישת זכויות האדם, שבבסיס האמנה, מתגלה בלשונה: האמנה משתמשת בשפה שמדגישה ראשית את האדם ואחר כך את מוגבלותו (לדוגמה: ”אדם עם מוגבלות שכלית“) ולא בשפה מתייגת (כגון "מפגר"). כך מושם הדגש על היותו אדם שלם, בעל יכולות, רצונות ושאיפות, אשר המוגבלות היא חלק ממנו אך אינה כל מהותו.[4]

ואכן, מאז שנחקק החוק ומאז שאושררה האמנה במדינת ישראל ניתן לראות במרחב הציבורי בעלי מוגבלויות רבים יותר הנעשים שותפים פעילים בחברה הכללית. היותם בעלי זכות הפכה אותם לעצמאים יותר והעניקה להם את היכולת להשתלב בחברה.

נראה אפוא שמצאנו את הפתרון לנושא הנגישות בחברה החרדית. יש להפנים את גישת הזכות, ובא לציון גואל. אלא שכפי שנראה להלן, שיח הזכויות בעייתי מכמה בחינות.

 

מחירן של זכויות

למרות יתרונותיו, יש חיסרון בולט במיוחד בשיח הזכויות. הוא אינו "רגיש". שיח הזכויות אינו שם לנגד עיניו את האדם הפרטי על מצוקותיו וצרכיו, ומשום כן אין בכוחו לספק לחלש את הסיוע הנדרש. הוא אינו מדבר על סבל קונקרטי של אדם ממשי, אלא על עיקרון חברתי מופשט. דא עקא, שהחברה מורכבת מאנשים ממשיים ולא מעקרונות מופשטים.

שיח הזכויות אינו שם לנגד עיניו את האדם הפרטי על מצוקותיו וצרכיו, ומשום כן אין בכוחו לספק לחלש את הסיוע הנדרש. הוא אינו מדבר על סבל קונקרטי של אדם ממשי, אלא על עיקרון חברתי מופשט. דא עקא, שהחברה מורכבת מאנשים ממשיים ולא מעקרונות מופשטים

שיח הזכויות מתמקד מעצם טיבו בהגדרות כלליות ובחוקים גורפים. הוא יכול לחייב את כל אתרי האינטרנט במדינה לתת תפריט נגיש, ולהכריח את כל ערוצי הטלוויזיה להצמיד כתוביות לכל שידור (כולל פרסומות במימון פרטי). אולם, כללים ותקנות אלו אינם נותנים בהכרח מענה לצורך ממשי של אדם נזקק היושב לבדו בבית. הוא צריך מישהו שיבוא וידבר אתו, ישאל אם הוא זקוק למשהו ויושיט לו יד.

נוסף לכך, שיח הזכויות יודע לדבר רק בשפת החוק, במינוח של חובה (חוקית) ופטור. מתוך כך, הוא חל רק על המקרים המוגדרים בחוק, ולא על מקרה הנופל מחוץ לשורת הדין. כל שינוי מחייב תהליך חקיקה מחדש, וכל הליך כזה מחייב לובי פוליטי נרחב שאינו זמין לכלל אוכלוסיית הנכים. כך, במקום לקיים פוליטיקה של חמלה, בדומה לארגוני החסד, מתנהל שיח הזכויות באמצעות פוליטיקה של כוח. יש קבוצות נכים בעלי לובי פוליטי חזק, המקבלות מענים גבוהים יותר בחקיקה והתאמות רבות יותר, ויש קבוצות חזקות פחות, שאין להן הלובי המתאים, או שהצרכים שלהן מוכרים פחות או משתנים עם השנים, ולכן הן אינן זוכות למענה.

שיח הזכויות מפיל את כל האחריות על החברה, ולא זו בלבד אלא שהוא מבקש להפוך את הנאשם למאשים – את הנזקקים, שעד היום נתפסו בתור עול שעל הציבור לשאת, לנושים התובעים מן הציבור את מה שמגיע להם בדין. אולם, בעשותו כך הוא לוקח מפעילות העזרה, ומהחברה האנושית בכלל, את אחד האלמנטים החיוניים ביותר עבור קיומה – את האמפתיה. הוא הופך את היחס בין בעלי המוגבלויות לשאר הציבור למאבק, למלחמה שבה יש מנצחים ומפסידים, ובה כל צד מנסה לגבור על האחר. יתרה מזאת, הוא שולל את הלגיטימיות של העזרה של הקהילה ואת הפעילות הוולונטרית של אנשי חסד. הם הלא מדברים בשפה הישנה, הרואה בבעלי מוגבלות אנשים חלשים הזקוקים לסיוע; דיבורים אלו מעכבים את הקדמה. במקום אחריות אישית וקהילתית, מטיל שיח הזכויות את כל האחריות על החוק ועל מוסדות השלטון. זריקת הכדור לממשלה מאפשרת לאנשים להתכנס אל הפינה הפרטית שלהם, לדאוג לכך שזכויותיהם לא יישללו חלילה, ולהטיל את יהבם על איזה חוק חסר פנים שיגן עליהם ויושיע אותם מצרתם. התוצאה היא שהחמלה, החיונית כל כך לקיומה של החברה האנושית, נעלמת.

במקום אחריות אישית וקהילתית, מטיל שיח הזכויות את כל האחריות על החוק ועל מוסדות השלטון. זריקת הכדור לממשלה מאפשרת לאנשים להתכנס אל הפינה הפרטית שלהם, לדאוג לכך שזכויותיהם לא יישללו חלילה, ולהטיל את יהבם על איזה חוק חסר פנים שיגן עליהם ויושיע אותם מצרתם

גרוע מכך, גם בשיח הזכויות עלול המקבל להתרגל למצב של קבלה ולהתקבע בחולשתו. הלא מניין יהיה לאדם בעל מוגבלות תמריץ לדרוש מעצמו יותר אם הוא סבור שהחברה אשמה במצבו והיא "חייבת" להתאים את עצמה לצרכיו? וכן, כאשר אדם מקבל איזו קצבה או הטבה, וסבור שזו זכותו לקבלה, אין לו כל סיבה לשאוף לעצמאות. ההטבה הרי "מגיעה לו", היא שלו בזכות. לקבלה בחסד יש אלמנט של בושה – לא נעים לקבל חינם, בשל תחושת חמלה של הזולת. תחושה זו גורמת לכל אדם בעל כבוד עצמי לשאוף לעצמאות ולנסות לצמצם את מידת תלותו בחברה. באופן אבסורדי, גישת הזכות עלולה לקבע את החלשים במצבם החלש עוד יותר מגישת החסד, על אף שהיא באה לכאורה להגן על זכותם של אנשים לחירות ולכבוד ולמנוע מצב של תלות מתמשכת.

עד כה דיברתי מהפן התועלתני גרידא. ברם, בחינה מהותית תגלה כי שיח הזכויות בעייתי אפילו יותר.

 

אין לך זכות!

בעולם היהודי אין מקום לתביעה של זכות. במבט התורני, קיום האדם הוא בחסד ולא בזכות. שיח של זכות, לעומת זאת, מקדש את האדם, וסובר כי עצם קיומו מקנה לו זכויות. זהו רעיון הממליך את האדם, וקובע שחירותו וכבודו מגיעים לו בזכות עצמו. רעיון זה אינו קביל מבחינה תורנית. היהודי יודע כי קיומו הוא בחסד עליון, ולא בזכות. אין לנו איזושהי "זכות קיום". כל קיומנו הוא בחסד, ועלינו להודות על כך לקב"ה, כפי שאנחנו עושים בכל יום בתפילת עמידה. הרעיון כי יש לאדם זכויות מסוימות וכי הוא יכול לתבוע אותן מזולתו, זר למסורת היהודית. העזרה לאחר אינה נובעת מזכותו של המקבל, אלא מחובתו של הנותן לקיים את דבר ה'. במסגרת חובתו של האדם בעולמו הוא אמור ואף חייב לחמול על הגר, היתום והאלמנה, ולעזור לחלש ולדך. אולם אין זה אומר שאותם גר ויתום יכולים לבוא אליו בתביעת "זכות".

העזרה לאחר אינה נובעת מזכותו של המקבל, אלא מחובתו של הנותן לקיים את דבר ה'. במסגרת חובתו של האדם בעולמו הוא אמור ואף חייב לחמול על הגר, היתום והאלמנה, ולעזור לחלש ולדך. אולם אין זה אומר שאותם גר ויתום יכולים לבוא אליו בתביעת "זכות"

אם יש הדים לשיח זכויות ביהדות הרי שמדובר ברעיון שונה בתכלית. ביהדות יש כבוד מיוחד לכל אדם בשל היותו נברא בצלם אלוקים, כמו שנאמר במשנה באבות:

הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט), כי בצלם א-להים עשה את האדם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד), בנים אתם לה' א-להיכם.[5]

האדם חביב מעצם היותו נברא בצלם אלוקים, והיהודי זוכה לחיבה יתרה בהיותו בן של הקב"ה. ברוח זו, נאמר בגמרא כי "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".[6]

בהמשך המשנה באבות יש פירוט על חשיבות האדם, גם בהיותו בעל מוגבלות. בן עזאי אומר: "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".[7] הרב ישראל ליפשיץ (בפירושו "תפארת ישראל") מבאר:

אפילו לכסיל ולבער ומשולל מכל דעת ואפילו אשר הוא רשע למות – תרחם על קלקולם ולא תבזם, כי לא אותם – רק בוראם תחרף. ואם כי ממך נעלם טעם הווייתם, א-להים הבין דרכו, וכל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה.[8]

כלומר, אפילו את האדם הרשע חובה עלינו לכבד, ואסור לקללו ולבוז לו (!), שכן הוא בריאה של הקב"ה – קל וחומר כאשר כל "חטאו" של אדם הוא מוגבלות זו או אחרת.

בבראשית רבה מחזק בן עזאי את הדברים עוד יותר:

בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – זה כלל גדול בתורה. ר' עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי; הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן – דע למי אתה מבזה, "בדמות א-להים עשה אותו".[9]

חכמינו ז"ל החמירו מאד בכבודו של כל אדם. אולם, בניגוד לשיח הזכויות הסבור שקיום האדם כשלעצמו מקנה לו זכות, חז"ל מלמדים אותנו דבר אחר: כבוד האדם נובע מכבודו של הקב"ה. כל נברא הוא מעשה ידיו של הקב"ה, והאדם בפרט נעשה ב"צלם א-להים" ולכן יש לו חביבות מיוחדת. חיוב הכבוד כלפי הזולת, כלפי כל אדם, נובע מכך שקיומו הוא ביטוי של חסד ה'. זלזול באדם הוא זלזול בבורא.

חכמינו ז"ל החמירו מאד בכבודו של כל אדם. אולם, בניגוד לשיח הזכויות הסבור שקיום האדם כשלעצמו מקנה לו זכות, חז"ל מלמדים אותנו דבר אחר: כבוד האדם נובע מכבודו של הקב"ה. כל נברא הוא מעשה ידיו של הקב"ה, והאדם בפרט נעשה ב"צלם א-להים" ולכן יש לו חביבות מיוחדת

אנו רואים אפוא שהכבוד לאדם באשר הוא מעוגן במקורותינו, גם אם אינו "זכות" במובן השגור בשיח המודרני. כל בני האדם ראויים לכבוד מצד היותם בריותיו של הקב"ה העשויים בצלמו, גם אם הם בעלי מוגבלות.

הניתוח הנ"ל מביא אותנו לבחירה בין שתי אפשרויות גרועות במידה דומה. גישת החסד לבדה מייצרת תלות תמידית של האדם בעל המוגבלות בחסדי החזקים שבחברה, והיא אינה מעודדת נגישות. גישת הזכות, מאידך גיסא, מייצרת חברה אנוכית שבה רק החוק, ולא בני אדם וקהילות ממשיים, ניצב לעזרת החלש. החלש, בתורו, הופך גם הוא לאנוכי, ומאבד את התמריץ שלו להתגבר על מוגבלותו. הוא סבור כי החברה חייבת לדאוג לו והוא מאבד את תכונת הכרת הטוב.

האם זה חסר מוצא?

 

חסד המביא לידי זכות

הרמב"ם בהלכות צדקה מונה שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו. המעלה העליונה ביותר, אומר הרמב"ם, היא מי שמחלץ את העני מעוניו, עד שיחדל מלהיות עני:

מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול; ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" – כלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.[10]

המעלה הגדולה במצות צדקה אינה לרחם על העני ולתת לו כל מחסורו, אלא דווקא לעשות עמו שותפות עסקית או להמציא לו מלאכה. מדוע? יש המבינים זאת ברוח הפתגם הידוע: "תן לאדם דג והוא ישבע ליום אחד, למד אותו לדוג והוא ישבע כל חייו." כלומר, מידת העזרה בסיפוק פרנסה קבועה לאדם גבוהה ממידת העזרה החד-פעמית. אולם, עיון מדוקדק יותר בדברי הרמב"ם מראה שכוונתו אחרת. המעלה העליונה של הצדקה אינה גלומה בכמות העזרה אלא באיכות שלה. בפעולה רגילה של נתינת כסף לנזקק, העשיר, החזק, חומל על העני ומחזיק את ידו. בצדקה זו העשיר אמנם עוזר לעני, אך הוא גם משמר בכך את הזדקקות האחרון לחסדם של אחרים. כאשר העני מקבל צדקה הוא מפסיק להיות רעב, אבל הוא עדיין עני – הוא עדיין "נזקק". עזרה עמוקה ומשמעותית יותר היא נתינה המסייעת לאדם לצאת ממעגל הנזקקות, תוך שמירה על כבודו – המאפשרת לו להפוך לאדם התורם לחברה, תמורת היותו אדם התלוי בחסדי אחרים.

כאשר העני מקבל צדקה הוא מפסיק להיות רעב, אבל הוא עדיין עני – הוא עדיין "נזקק". עזרה עמוקה ומשמעותית יותר היא נתינה המסייעת לאדם לצאת ממעגל הנזקקות, תוך שמירה על כבודו – המאפשרת לו להפוך לאדם התורם לחברה, תמורת היותו אדם התלוי בחסדי אחרים

ספר החסידים מתבטא ברוח דומה ואף עושה צעד קדימה:

יש צדקה שאינה נראית כצדקה והוא לפני הקדוש ברוך הוא צדקה מעולה, כגון עני שיש לו חפץ למכור או ספר שאין חפצים לקנות ואדם קונהו מידו. וכן עני שחפץ לכתוב ואין אחרים רוצים להשכירו והוא משכירו, אין צדקה למעלה ממנה, שהוא יגע בכתיבה ואתה נותן לו רווחים. אבל אם תראה איש שיכול ללמוד, והוא מבין וסופר שיכול לכתוב, ואינם רוצים ללמוד ולכתוב – אם תתן להם צדקה, קורא אני עליהם "לצדקה והנה צעקה" (ישעיהו ה, ז), שנאמר (שם כז, יא) "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו".[11]

בדומה לדברי הרמב"ם, ספר חסידים מלמד שמעלת הצדקה העליונה היא מתן הזדמנות לעני להיות חלק תורם ופעיל בתוך החברה. אם נתרגם זאת למקרה שלנו, נוכל לומר כי העזרה הנעלה ביותר לאדם בעל המוגבלות היא לתת לו הזדמנות להיות חלק מהחברה, חלק ממעגל העבודה, חלק מהנותנים – ולא להישאר במקום של מקבל נתמך ונזקק.

אבל ספר החסידים מוסיף עוד יותר מכך. הוא מותח ביקורת על סוג אחר של צדקה, שאינה אותה צדקה נעלה דלעיל, ומצהיר כי לא די שאין זו צדקה מעולה, אלא שהיא אינה צדקה כלל, אלא "צעקה", כלשונו. נתינת צדקה כזו עלולה להזיק למקבל יותר ממה שהיא מועילה. במה דברים אמורים? אם החסד מופנה אל אדם שאינו מוכרח להיות מוגבל וזקוק, אלא יש לו כישורים ויכולת לתרום לחברה, הרי שמדובר במעשה מגונה. צדקה זו גורמת לכך שהמקבל נשאר בחולשתו.

שיח החסד, המדגיש את העזרה של החזק לחלש, אך אינו נותן את דעתו על העצמה של החלשים, עלול לגרום יותר נזק מתועלת. על עשיית החסד לנבוע מתוך תחושות של אחוה ואכפתיות, אך עליה לשאוף לרומם את האדם מחולשתו ולמצוא דרכים שיפסיק להיות נזקק. במקום מטרה פשוטה של קיום יומיומי, על החסד לשים לעצמו למטרה לאפשר לאנשים בעלי מוגבלות להשתלב בחברה.

על עשיית החסד לנבוע מתוך תחושות של אחוה ואכפתיות, אך עליה לשאוף לרומם את האדם מחולשתו ולמצוא דרכים שיפסיק להיות נזקק. במקום מטרה פשוטה של קיום יומיומי, על החסד לשים לעצמו למטרה לאפשר לאנשים בעלי מוגבלות להשתלב בחברה

מוטיבציה של חסד הדומה למה שמתארים הרמב"ם וספר חסידים, מייתרת את "שיח הזכויות" לענין נגישות. לעומתה, חסד המקדש את העזרה לחלש בלבד, עלול (חלילה) להפוך לצעקה במקום לצדקה.

על ידי הכשרת מרחב ציבורי נגיש ומותאם עבור בעלי מוגבלות יוצרת החברה מצב שבו הם יכולים להיות חלק ממנה: להתפרנס, להיות עצמאים, ולהזדקק פחות ופחות לעזרה ולסיוע של הסביבה. הם אף אינם זקוקים לקצבאות, שכן הם מתפרנסים בכוחות עצמם, ולא זו בלבד אלא שהם עצמם גם תורמים לחברה. זוהי צדקה מהסוג המעולה שמתארים הרמב"ם וספר החסידים; היא אינה מסתפקת בחמלה כלפי החלש, אלא מבקשת להסיר את חולשתו ולהפוך אותו לאדם המסוגל לתרום בחזרה לקהילה.

הדרך הנכונה לגמול חסד עבור אנשים בעלי מוגבלות היא להבין את הצרכים שלהם וליצור עבורם פתרונות. אפשר כמובן לעזור לעיוור לחצות את הכביש, אבל אפשר גם להתקין אמצעים שיעזרו לו להתמצא במרחב, כדי שהוא כבר לא יצטרך את העזרה ולא יהיה מוגבל. ההסתכלות שלנו על מוגבלות ונגישות צריכה להיות דומה לאופן שבו אנו מתייחסים לקוצר ראיה: הוא אמנם מגביל מאד, אך ניתן לתיקון על ידי הרכבת משקפיים. כיוון מצאנו את אמצעי העזר המתאימים, האדם שוב אינו מוגבל, והוא יכול להיות חלק מהחברה ככל אחד אחר.

ככל שהחברה תהיה מותאמת ונגישה יותר, יותר ויותר אנשים יוכלו להשתלב בתוכה ולהפסיק להיות תלותיים. סימונים זוהרים יסירו את המוגבלות של אנשים קצרי רואי, כתוביות יסירו את המוגבלות של אנשים כבדי שמיעה, רמפות ומעלונים יסירו את המוגבלות של אנשים בעלי נכויות פיזיות, פישוט לשוני יסיר את המוגבלות של אנשים בעלי קשיים קוגניטיביים, הקראה תסיר את המוגבלות של אנשים בעלי דיסלקציה, אזורים שקטים יסייעו לאנשים בעלי קושי בוויסות חושי, וכן הלאה.

כל האנשים הללו הם יצירי כפיו של הקב"ה. חיבה יתרה נודעת להם, שכן הם נבראו בצלם א-להים. אנשים אלו יכולים להיות חלשים ותלותיים וזקוקים לארגוני חסד שיעזרו להם על כל צעד ושעל. אבל מהצד השני הם יכולים להיות חלק מכובד מהחברה, אם נייצר התאמות שיקלו על מוגבלותם

כל האנשים הללו הם יצירי כפיו של הקב"ה. חיבה יתרה נודעת להם, שכן הם נבראו בצלם א-להים. אנשים אלו יכולים להיות חלשים ותלותיים וזקוקים לארגוני חסד שיעזרו להם על כל צעד ושעל. אבל מהצד השני הם יכולים להיות חלק מכובד מהחברה, אם נייצר התאמות שיקלו על מוגבלותם.

ככל שנהיה ערים יותר לכבודן של הבריות, ונבין כי הצדקה האמתית היא לעזור לאדם שלא להזדקק לצדקה, כך תהיה החברה מותאמת יותר לבעלי מוגבלות. תמורת היותם תלויים בחסדם של אחרים, הם יוכלו להיות חלק אינטגרלי מהחברה, לתרום לה ולהיות בה שותפים מלאים.

 


[1] אבות א, ב

[2] מסכת פאה א, א

[3] ויקיפדיה, ערך ארגוני חסד בישראל.

[4] אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות – מדריך לציבור – נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות – 2017

[5] אבות ג, יד

[6] ברכות יט, ב

[7] אבות ד, ב

[8] תפארת ישראל, שם

[9] בראשית רבה כד, ז.

[10] רמב"ם הלכות מתנות לעניים, פרק י הלכה ז.

[11] ספר חסידים (מרגליות) סימן אלף לה.

תמונה: Bigstock

8 תגובות על “בין זכות לחסד

  • מאמר מענין.
    אבל כדי לנתח בעיות, צריך לבחון ריאלית את המציאות בשטח.
    נגישות למוזיאון? למתנ"ס? לאולם קולנוע? – הנגישות תתוכנן בבניה, ותתוקצב בהתאם.
    לעומתם, בית כנסת נבנה משקל לשקל שקהילת בית הכנסת אוספת.
    הנגישות – תמומן מהכספים האישיים של מתפללי בית הכנסת.
    הנגישות חיונית, והמודעות הכרחית, אבל ניתוח הבעיה יושב במקום אחר לגמרי.

  • המאמר מעולה.
    אבל הוא מחטיא דבר אחד, אף שהוא רומז עליו.
    הוא מנגיד בין חסד לבין זכות. אבל התורה תומכת ברעיון שלישי, והוא האחווה. באחווה נמצאים כל היתרונות של החסד בלי החסרונות שלו, וכל היתרונות של הזכות בלי החסרונות שלה.
    צדקה אינה בנויה על רעיון החסד אלא על רעיון האחווה. אמנם אין לעני "זכות" לקבל" אבל יש לו "ראויות" [בשני שורו"ק] לקבל, בהיותו ראוי לכל הטוב שבעולם.
    אחווה+ראויות=אחריות

  • המאמר סביר, אבל יוצא מנקודת מבט אולטרה מערבית ובלי שימת לב מתיימר לייצג את היהדות. זה בסדר לבקר את היהדות (גם אם במקרה זה הביקורת לא מי יודע מה אינטליגנטית) אבל חשוב לשים לב למקורות ההשראה של הביקורת.

  • מאמר מצוין. תודה על העלאת הנושא לשיח החברתי.
    חבל שכותבי הביקורות הקודמים המשיכו באותה גישה מנותקת וחסרת חמלה במקום להפנים מסר חשוב שאינו זוכה לכבוד ויחס ראוי בחברה שלנו.

  • התפיסה של החסד המשפיל, בו הנותן מתנשא על המקבל ואינו מכיר בערכו – היא תפיסת החסד הנוצרית. קשה ממנה עוד יותר היא תפיסת הרחמים של הנצרות. לפעמים, כאשר אנו משתמשים בשפה של "חסד", אנו מוצאים את עצמנו מתקרבים מבלי משים לתפיסות הנוצריות.
    ביהדות, גם ה"רחמים" אינם לב נכמר למראה בלתי נסבל של סבל, אלא כמו בארמית, אהבה, מלשון "רחם".
    גם החסד היהודי מבוסס בעיקר על אהבה, בה האדם מרחיב את אישיותו ורואה את עצמו ואת הזולת כחלק ממשהו רחב וגדול משניהם. וזה בניגוד לחסד הנוצרי, בו האדם יוצא מעצמו למען מי שנמצא חוץ ממנו, וכמה שהוא יותר רחוק כך יותר טוב.
    אחת ההשלכות של ההבדל הזה היא הכבוד לעני. תודעה של אהבה ואחווה מכבדות אותו, ואילו תפיסת החסד הנוצרית משפילה אותו [כשם שהיא משפילה את הנותן, בכך שהיא גם לא מכירה בו כיצור בעל ערך אלא כתולדה של "החטא הקדמון", ואכמ"ל].
    ככל שנגביר את השימוש בשפה היהודית של אחווה, כך תשתנה לטובה גם ההתייחסות לנושא הנגישות לנכים, אולם מבלי לאמץ את "שיח הזכויות" הרדיקלי, שנזקיו רבים – גם ברמה המעשית, והרבה יותר מכך – ברמה ההשקפתית.

  • החברה החרדית לא תומכת הנגשה משתי סיבות:
    1. רמת חיים נמוכה. שבה תמיד החלשים חלשים עוד יותר
    2. כפירה במעלת החוק.

    אני מניחה שגם אם מדינת ישראל היתה מתנהלת על פי חוקי תורה היו בה חוקי נגישות. כמו שאר תקנות חזל בנושאים שאינם הלכה פרופר. אבל היות שהמחוקק מחלל שבת ואוכל טריפות הוא לא מהווה סמכות מוסרית גם אם הוא צודק

    כל פליסופיה מעבר פשוט לא קיימת במגזר….

  • אני מוצא כאן את המקום לכתוב על תופעה מזעזעת שנתקלתי בה מספר פעמים. המדובר הוא בהערמת קשיים לנכים חולים ומוגבלים בקבלה לחלק ממוסדות הלימוד – נתקלתי בזה מספר פעמים וזה פשוט מעורר שאט נפש ובחילה.
    אין מילים שיכולים להביע כמה תופעה זו מכוערת, אין לה שום הצדקה, והיא סותרת את כל מה שאנו מאמינים בו כשומרי תורה ומצוות.
    הפלא הוא שמדובר במוסדות שאמורים לחנך לשמירת תורה ומצוות והם אינם נוהגים כך בעניינים אלו.
    לעומת זאת נתקלתי במוסדות אחרים שהמנהלים וראשי המוסד ממש יצאו מגדרם בכדי לעזור ולסייע ככל האפשר לאותם בעלי מוגבליות, הכל מתוך לב רחב ואוהב.
    אותם מנהלים וראשי מוסדות חינוך נוהגים כםי שמצופה מכל אדם לנהוג, ועל זה הם מוסיפים עוד ועוד כגודל טוב ליבם.
    אך ישנם כאלו שאינם נוהגים במינימום אנושיות מתבקשת ואינם נושאים בעול עם חבריהם, ועוולות אלו זועקים לשמים.
    מי יכול לשער כאב לב של הורים לילד נכה, שמוגבלותו הפיזית נתקלת באיש אטום לב והוא רק מוסיף על צערם הגדול בלאו הכי!!
    וכמה גדול הזכות של אותם אנשים שלוקחים הורים שבורים ומאירים את חייהם כפי האפשר!!

    • מאמר מדהים ומלא בתבונה וחוכמה.
      פשוט תענוג לקרוא.
      וכידוע, האמור במאמר הוא גם השקפת התורה שנפסקה, הלכה למעשה, ברמבם בהלכות מתנות עניים ובשולחן ערוך, יורה געה, הלכות צדקה, סימן רמ, לגבי שמונה מעלות בצדקה כאשר המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה!!! היא, מניעה מראש!!! של הגעתו של אדם למצב שבו יהיה נזקק.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל