צריך עיון > סדר עיון > בין זכות לחסד > לראות את האדם שמאחורי המוגבלות

לראות את האדם שמאחורי המוגבלות

מאמר תגובה ל"בין זכות לחסד"

איתמר מרינגר
איתמר מרינגר

אנחנו נרתעים מפני אנשים עם מוגבלויות, ומניחים שאם התקשורת שלהם שונה מאתנו, כנראה שאין טעם ליצור אתם קשר. אבל לאנשים עם מוגבלות יש עולם עשיר, גם אם זה לא נראה כך. הם אוהבים את החיים ואת הסביבה. ובמקרים רבים הם רגישים אף יותר מהאדם הרגיל. אם נפנה אליהם כאל אנשים, נדבר אתם באופן ישיר, ונביט להם בעיניים נוכל לראות את האדם שמאחורי המוגבלות.

כ"ו טבת תש"פ

אנו מפחדים מאנשים בעלי מוגבלות.

כן, לא נעים לומר זאת, על אף כל העזרה והחסד והמאמץ להגדלת הנגישות, מסתתר אצלנו פחד פנימי עמוק מפני האדם שיש לו מוגבלות. כשאנו רואים אדם יושב על כיסא גלגלים, הדבר הראשון שעולה לנגד עינינו הוא הנכות, העיוות, השוני – וזה מפחיד אותנו.

אנו מתרגלים מילדות לראות את העולם במבט מסוים. בגילים הצעירים איננו מצליחים לראות מעבר לקליפה החיצונית, ותמונת העולם שלנו נצבעת בצבעי שחור ולבן. החזות החיצונית היא המרכיב הדומיננטי בשיפוט שלנו, וכל מה שאינו מוכר נחשב לנו זר, ואולי אף מסוכן. בתור ילדים, פגישה עם אדם שונה במעט ממה שאנו מכירים, בעל מבטא זר או אפילו חובש כובע משונה, עלולה להטיל עלינו אימה. אנו מחפשים את העולם המוכר והבטוח ואת האנשים הדומים לנו. עם התפיסה הילדותית הזו אנו ממשיכים אל בגרותנו, ורואים באחר דבר ראשון את השונות, את המגבלה – וזה מפחיד אותנו. וכך, רוב האנשים שלא פגשו בעלי מוגבלות במסגרת עבודה, התנדבות או הכרות קרובה אחרת, חשים מפניהם רתיעה.

אלא שמאחורי המוגבלות יושב אדם, והאדם הזה הוא בעל נפש.

***

אני אב למוטי, נער בן ארבע עשרה הסובל מנכות פיזית קשה, רתוק לכיסא גלגלים ותלוי לחלוטין בעזרת הזולת. הוא נולד ילד רגיל, אולם בגיל שנתיים חלה בדלקת קרום המוח ומוחו נפגע. כשאנשים פוגשים את מוטי, הם רואים את הילד שלא התפתח ושאינו נראה כמו כולם. הם אינם רואים ילד אלא כיסא גלגלים, ומי רוצה לדבר עם כיסא גלגלים?

שאנשים פוגשים את מוטי, הם רואים את הילד שלא התפתח ושאינו נראה כמו כולם. הם אינם רואים ילד אלא כיסא גלגלים, ומי רוצה לדבר עם כיסא גלגלים?

התפיסה הרווחת היא, שילד נכה היושב בכיסא גלגלים ואינו מדבר, כנראה אינו מבין כלום ואין לו דבר בעולמו. תפיסה זו, יחד עם הפחד המתואר לעיל, מרחיקה אותנו מאנשים בעלי מוגבלות. ברור שלא ניגש לשוחח עם ילד על כיסא גלגלים כשעצם המראה שלו מרתיע אותנו, מה עוד שאנו מניחים שהוא גם כך אינו מודע למה שמתרחש סביבו. לגשת לומר לו שבת שלום זה כנראה מיותר, שהרי הוא אינו עונה בחזרה.

אנשים שואלים אותי לא פעם: "הבן שלך מבין?" וכשאני עונה להם שכן, הם מתקשים להאמין. לפעמים הם רואים אותי מתקשר אתו דרך קריצות עיניים, והם מופתעים לראות עד כמה הוא מבין ועד כמה טעו בהסתכלות הראשונית עליו.

התגלית שאני מנסה להביא לידיעת העולם היא שאדם בעל מוגבלות הוא רגיש ומרגיש כמו כל אחד מאתנו ואולי אפילו יותר. יש לו רצונות. יש לו רגשות. הוא שמח שנגשים אליו, כמו שכולנו שמחים לקבל תשומת לב. הוא שמח כשמדברים אתו, כמו שכולנו שמחים בקשר אנושי. לאנשים הסובלים ממוגבלויות התפתחותיות יש עולם פנימי חי וער. במעשה קטן של אמירת שבת שלום אנו יכולים להטעין את המצבר שלהם. כשאנו מתייחסים אליהם כאל אנשים, ולא כאל מוגבלויות, אנחנו מאירים את עולמם.

לאנשים הסובלים ממוגבלויות התפתחותיות יש עולם פנימי חי וער. במעשה קטן של אמירת שבת שלום אנו יכולים להטעין את המצבר שלהם. כשאנו מתייחסים אליהם כאל אנשים, ולא כאל מוגבלויות, אנחנו מאירים את עולמם

בחורף הקודם חגגנו בר מצוה לבן שלנו, והחלטנו לחגוג עליה לתורה בשבת כמו לכל ילד אחר. ההתרגשות שלו מכל אזכור של השבת ובר המצוה היתה גדולה מאד. הוא הביע את ההתרגשות בדרכים המיוחדות לו. למרבה הצער, באירוע עצמו רובם המוחלט של המשתתפים שהגיעו לאחל לי מזל טוב התעלמו לחלוטין מבני, בחור בר המצוה עצמו, שישב לידי.

בקידוש שיתפתי את המשתתפים בתחושות שלי בעקבות זאת. לא האשמתי אותם חלילה, אך רציתי להסביר להם שהוא בן-אדם, והוא מבין מה שקורה סביבו ושמח בברכות שלהם, גם אם אינו יכול לענות עליהן. ואכן, בשנה האחרונה אנו עדים לשינוי בתקשורת בינו לבין מתפללי בית הכנסת כולל הילדים. הייתי אומר שהיום מתקשרים עם הבן שלי לא בתור מוגבל אלא בתור אדם.

אזור הנוחות של האדם הוא תקשורת עם האנשים ה"רגילים", אלו המתפקדים בכוחות עצמם ואינם זקוקים לעזרה מהזולת. מפגש באדם "אחר", מוגבל, נכה, או בעל שונות בולטת אחרת, מעלה חוסר נוחות. יותר מכך, יש הנרתעים מלגשת אליו. הם חוששים שמא זו חדירה לפרטיות, או אולי ביטוי עליונות. הם אינם יודעים איך לדבר עם אנשים השונים מהם, והפנייה אליהם כרוכה באי נעימות. לכן, ברוב המקרים, הם נמנעים מיצירת קשר.

מה שאני ומשפחתי מבקשים להעלות למודעות הוא בדיוק זה: אפשר לגשת לאנשים בעלי מגבלות. חובה לגשת לאנשים אלו. אני מרגיש שאני השגריר של אותם אנשים שאין להם שפה להביע את עצמם. כשאני הולך עם בני, אני מבקש להיות הקול הקורא עבורו, המכריז: "אני כאן", אני ולא כיסא הגלגלים; אני ולא העובדה שאינני מדבר; אני ולא העובדה שאני צריך עזרה וסיוע בכל פעולה. אני רגיש ומרגיש כמו כל ה"רגילים"; אני שמח עם כל אחד שפונה אלי בשמי ומשוחח אתי, גם אם אינני עונה.

כשאני הולך עם בני, אני מבקש להיות הקול הקורא עבורו, המכריז: "אני כאן", אני ולא כיסא הגלגלים; אני ולא העובדה שאינני מדבר; אני ולא העובדה שאני צריך עזרה וסיוע בכל פעולה. אני רגיש ומרגיש כמו כל ה"רגילים"; אני שמח עם כל אחד שפונה אלי בשמי ומשוחח אתי, גם אם אינני עונה

לאנשים בעלי מוגבלות יש עולם עשיר, גם אם זה לא נראה כך. הם אוהבים את החיים ואת הסביבה. ובמקרים רבים הם רגישים אף יותר מהאדם הרגיל. אם נפנה אליהם כאל אנשים, נדבר אתם באופן ישיר, ונביט להם בעיניים, נוכל גם לראות את הקריצה, ואת החיוך המנצנץ עם כל מחווה אנושית פשוטה.

לסיום, ברצוני לשתף בסיפור אחד קטן. בליל שבת אחד, כששבתי מבית הכנסת, צעדתי ברחוב יחד עם הבן שלי בכיסא הגלגלים. לפתע מופיע מולנו ילד בן תשע או עשר, פונה לבן שלי, מושיט לו יד ואומר לו בחביבות: "גוט שבת, גוט שבת". הוא שואל אותו מה שלומו, ונעלם.

זה היה רגע גדול בשבילי ובשביל בני. הייתי שמח אם כל הילדים והמבוגרים היו מבינים את מה שאותו ילד הבין: לגשת לאדם עם מוגבלות זה לא מפחיד.

תגובה אחת על “לראות את האדם שמאחורי המוגבלות

  • חשוב מאוד
    העלת הנושא וישומו

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל