תכירו, תנגישו

מאמר תגובה ל"בין זכות לחסד"

בלימי זונאבנד
בלימי זונאבנד ראש מינהל קשרי חוץ בעמותת "שיח סוד"

רבים מאתנו מתייחסים לאנשים עם מוגבלות שכלית כפי שדודה מבוגרת מתייחסת לילדים קטנים - מחייכם אליהם, טופחים על שכמם, אך לא יותר מכך. אנשים אלו מסוגלים לשיח בוגר יותר. הדרך שבה אנו מתנהגים עמם מקרינה על הדרך שבה הם מתנהגים כלפינו. יש להם תרומת אמת לתרום לסביבה, והם ראויים ליחס מכבד יותר ממחמאות ילדותיות.

י"ט טבת תש"פ

באחד ממופעי מקהלת "שיר מיוחד" של עמותת שיח סוד התרחש מפגש מעניין. שבעת חברי המקהלה, צעירים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, אוטיזם וקוגניציה גבולית, עשו הכנות אחרונות לקראת המופע בחדר האמנים. ואז נכנס אל החדר אחד מאמני הזמר שגם הם עתידים היו להופיע באירוע, והופתע לראות את הצעירים הנרגשים בהכנותיהם המדוקדקות. במחווה של לב חם ורצון טוב, הוא פנה אל הצעירים ושיבח אותם לפני שאר הנוכחים בחדר: "הנה הילדים הצדיקים של שיח סוד!"

"בחורים, אברכים." תיקן אותו מאן דהוא.

"האברכים החשובים! הם ישירו לנו שירים מקסימים! כל הכבוד! כל הכבוד!"

עם סיום דברי הברכה שלו, שנאמרו באינטונציה ילדותית, נעמד אחד מחברי המקהלה, קד לפניו ואמר: "גם אנחנו מצדיעים לאיקס" [המופע שיוצג על ידי אותו אמן]…

סיטואציה סוריאליסטית זו מסמלת גישה נפוצה מאד לאופן שבו ראוי לנהוג באנשים עם מוגבלות. האמן היה מלא רצון טוב ואף נהג בלבביות מיוחדת, אולם למרות כוונותיו הטובות, הוא התייחס באופן בלתי ראוי לאותם צעירים עם מוגבלות

סיטואציה סוריאליסטית זו מסמלת גישה נפוצה מאד לאופן שבו ראוי לנהוג באנשים עם מוגבלות. האמן היה מלא רצון טוב ואף נהג בלבביות מיוחדת, אולם למרות כוונותיו הטובות, הוא התייחס באופן בלתי ראוי לאותם צעירים עם מוגבלות. הם מסוגלים לשיח בוגר יותר. יש להם תרומת אמת לתרום לסביבה, והם ראויים ליחס מכבד יותר ממחמאות ילדותיות.

אותו אמן יכול היה לפגוש למשל את אחד מחברי המקהלה במשרדי שיח סוד, כשהוא מקבל הזמנות שליחות מצוות המשרד, ולראות אותו יוצא ונכנס במשרדי הממשלה הרבים הפזורים בירושלים. אילו היה מקבל חבילה משיח סוד הוא היה משוחח אתו בנייד ומקבל מענה לשאלותיו. סביר שבאותה הזדמנות הוא לא היה מדבר אליו בטון ילדותי וחביב, אלא בשפה עניינית הרבה יותר, ואולי לעתים – במקרה של עיכוב מסיבה כלשהי – אף קצת זעופה.

ניתן אפוא לראות באנשים עם מוגבלויות – ובכן, אנשים ככל האנשים, רק עם מוגבלויות. לעומת זאת, ניתן להתייחס אליהם יפה מאד, אך כמו שמתייחסים לילדים. ההבדל בין הגישות משקף את ההבחנה בין חסד לזכות שהציגה אסתר קרמר במאמרה המצוין. הגישה הראשונה תואמת לגישת הזכות, והאחרונה – לשל החסד.

מה עם אלו שלא ניתן לתת להם חכה? אנשים עם מוגבלויות שכליות והתפתחותיות ואוטיזם בחלק מן הרצף, לדוגמא? האם גם במקרה שלהם ניתן לדבר על חסד המרומם את מקבלו ומעצים אותו?

גב' קרמר הציעה במאמרה לנקוט גישה המביאה לידי אי-תלות: עזרה לזולת שתביא אותו למצב עצמאי ככל היותר, כך שלא יזדקק עוד לחסדי האחר. עם זאת, מאמרה התייחס בעיקר (אם כי לא רק) להנגשה עבור מוגבלויות פיזיות או נוירולוגיות, הנגשה שהיא בבחינת חכה המאפשרת לאנשים בעלי מוגבלויות לדוג בעצמם דגים. באמצעות הוראות קוליות, לדוגמא, מצטמצמת מגבלת הראיה ואנשים עם מוגבלות ראיה יכולים להתנהל במרחב הציבורי כמעט ללא עזרה. אבל מה עם אלו שלא ניתן לתת להם חכה? אנשים עם מוגבלויות שכליות והתפתחותיות ואוטיזם בחלק מן הרצף, לדוגמא? האם גם במקרה שלהם ניתן לדבר על חסד המרומם את מקבלו ומעצים אותו?

 

החובה לכבד את האחר

ההבדל המהותי בין מגבלות פיזיות למוגבלויות שכליות ותקשורתיות משמעותיות הוא שבמקרה האחרון האדם אינו יודע לדרוש יחס מכבד. לו הייתי מעירה לאותו אמן על היחס הפטרוני והמזלזל שלו באותם חברי מקהלה, הוא לבטח לא היה יורד לסוף דעתי. "הם הרי בלאו הכי לא מבינים," הוא היה מצטדק. "מדוע לדבר אליהם כמו אל מבוגרים, אם להם אין זה משנה? הם נהנים מהיחס כפי שהוא." התפיסה העומדת מאחורי יחס זה היא שהחובה לתת לאדם כבוד נובעת מהצורך (או הרצון) שלא להעליב אותו. אם האדם אינו נעלב מהיחס המזלזל, הרי שאין בו כל רע. זוהי שגיאה. החובה לתת יחס מכבד קשורה אלינו, ולא למי שמקבל את היחס. מוטלת עלינו חובה לכבד אנשים, וזאת משתי סיבות: ראשית, עלינו לראות באחר בן אנוש, ולרומם את ערכו כפי יכולתנו. שנית, היחס שאנו נותנים לאותם אנשים הוא מה שהם יקרינו חזרה. אם נתייחס אליהם כאל אנשים בוגרים ואחראיים, הם ינהגו כלפינו באופן דומה. היחס שלנו מעצים אותם. לכן, ברוח דבריה של קרמר, אם אנו יכולים לסייע להם להתנהג כאנשים בוגרים יותר ואחראיים יותר, חובתנו לנהוג כך.

אם נתייחס אליהם כאל אנשים בוגרים ואחראיים, הם ינהגו כלפינו באופן דומה. היחס שלנו מעצים אותם. לכן, ברוח דבריה של קרמר, אם אנו יכולים לסייע להם להתנהג כאנשים בוגרים יותר ואחראיים יותר, חובתנו לנהוג כך

אוכלוסיה עם מוגבלות, מכל סוג, הנה חלק מהקהילה שלנו, וראוי שהיא תמצא אצלנו מקום מכיל ומכבד, ושנסייע לה למצות את מלוא הפוטנציאל האנושי שלה. יחס רגיל לאנשים עם מגבלות מחזק את ערכנו כבני אדם ובונה אותנו בתור חברה. עבור אנשים עם מוגבלות, יחס טבעי וענייני מעצים אותם ומסייע להם להתקדם ולשפר את איכות החיים שלהם. אנשים אלו עשויים להסתפק ביחס לא טבעי, פטרוני ומחבק בהגזמה. עם זאת, הניסיון מוכיח כי יחס מכבד לילדים ולמבוגרים עם מוגבלות שכלית והתפתחותית, מוציא מהם הרבה יותר.

דוגמא למרחב הפועל ברוח זו הוא בית הספר "מעוז ירושלים" של שיח סוד ברמות, שבו לומדות בנות בעלות מש"ה (מוגבלות שכלית התפתחותית) קלה עד בינונית ואוטיזם. אמנם לא ניתן לנהל עמן שיחה ברמה המקבילה לשאר בנות גילן, אך אין זה מונע מהן לקחת חלק פעיל בחברה ואף לתרום לקהילה. הבנות מפעילות ספריה אטרקטיבית הפתוחה לילדי השכונה, ובה יש להן מקום של כבוד, רווי אינטראקציות טבעיות.

 

צעד ראשון לחינוך עמוק – היכרות

כיצד ניתן אפוא לשנות את היחס לילדים ולמבוגרים עם מוגבלות שכלית – התפתחותית, אוטיזם ומוגבלויות דומות? קרמר הציעה לשפר את הנגישות, אבל מה נעשה במקרים שבהם מה שצריך להשתנות הוא היחס שלנו?

הגישה הנהוגה בעמותת שיח סוד שבה אני עובדת היא "חינוך תואם גיל תואם קהילה". כלומר, אם ילדים בני גילו של הילד לומדים בגן פרשת שבוע, הרי שייעשה מאמץ שגם הילד עם המוגבלות ילמד זאת, באמצעות התאמה והנגשה מסיביות, כדי שיוכל לספר את הפרשה בשולחן השבת כמו שאר אחיו ואחיותיו. בדומה לכך, התקנון בתלמוד התורה של שיח סוד קובע כי החל מכיתה ג', על התלמידים להגיע במכנסיים ארוכים. באופן זה, הילד מסתובב בשכונה לבוש בדיוק כמו בני גילו.

בתחילה סברתי כי מדובר בגישה טיפולית בלבד, כלומר, דרך לקדם את מקבלי השירות. בהמשך הבנתי כי גישה זו מסייעת לקהילה כולה להתגבר על הרתיעה מפני אותם ילדים או מבוגרים. הילד מספר פרשה? הוא מקבל מקום משמעותי יותר במרחב המשפחתי. הנער לבוש בצורה תואמת גיל? בשכונה מבינים שהוא אינו התינוק המגודל של הבניין אלא נער בוגר.

גישה זו מסייעת לקהילה כולה להתגבר על הרתיעה מפני אותם ילדים או מבוגרים. הילד מספר פרשה? הוא מקבל מקום משמעותי יותר במרחב המשפחתי. הנער לבוש בצורה תואמת גיל? בשכונה מבינים שהוא אינו התינוק המגודל של הבניין אלא נער בוגר

צעדים חשובים אלו הנעשים על ידי עמותת שיח סוד ושאר הגופים נותני השירות נועדו ליישום במסגרות החינוך והטיפול, והם הקרקע שעליה יכול שילוב לצמוח. אולם אם הצמיחה תישאר רק באדנית, במסגרת בית הספר או המוסד המטפל, לא ייווצר שילוב טבעי. הצעד המתבקש הוא לעבור מגידולי חממה לגידולי שדה פתוח. בראש ובראשונה, במישור המעשי: מגורים משותפים, עבודה משותפת, פעילויות פנאי משותפות.

מגורים בקהילה, לדוגמא, טובים לאנשים עם מוגבלות וגם גורמים לסביבה לחוש שהם חלק ממנה. הם מאפשרים לאנשים עם מוגבלות להרגיש שהם דומים לאנשים בוגרים אחרים, שכבר אינם חיים ברשות הוריהם אלא בבית משלהם. אבל למעלה מכך, הם מאפשרים היכרות בלתי אמצעית של הקהילה עם אוכלוסיה שעד לפני עשורים לא רבים היתה מודרת ומסוגרת.

הרב שמעון לוי, מנכ"ל שיח סוד, מוביל מגמה עיקשת של פתיחת סניפי שיח סוד לדיור בקהילה כמעט בכל פרויקט יוקרתי שנבנה היום בציבור החרדי. זהו צעד חינוכי ממדרגה ראשונה, המאפשר לאנשים עם מוגבלות להכריז בעצם נוכחותם: "אנחנו פשוט כאן, חלק מכולם."

אי אפשר להתעלם, עם זאת, מהסכנה הקיימת ביישום רעיון זה באופן שטחי. בקלות יכול להתפתח מצב שבו דירת אנשים עם מוגבלות בבניין מגורים יוצרת דווקא עוינות וריחוק. הדיירים יגורו אולי בשכנות לקהילה, אך במקרה הטוב הם יוזמנו ברחמים לקבל ממתק, כאחרון הילדים, ובמקרה הרע יהפכו לאלו שהשכנים מרגישים כלפיהם דחיה ושילדיהם מבזים אותם. כדי לנטרל סכנה זו, אנו נדרשים גם להסברה יזומה.

ההסברה הטובה ביותר היא פשוט חשיפה: חשיפה של הציבור לסיפורי ההצלחה, לאנשים עם מוגבלות המצליחים להשתלב במארג הקהילתי ולתרום לו

גם כאן, ההסברה הטובה ביותר היא פשוט חשיפה: חשיפה של הציבור לסיפורי ההצלחה, לאנשים עם מוגבלות המצליחים להשתלב במארג הקהילתי ולתרום לו. ברשותי עשרות רבות של סיפורי הצלחה המעידים על שילוב טבעי – דיירים שהפכו חלק אינטגרלי ותורם בבניין, או מועסקים במקומות עבודה במסגרת תעסוקה נתמכת, שלא זו בלבד שהם מקבלים משכורת על עבודתם, אלא הם גם שותפים לישיבות צוות ולהווי הארגון. כל מקרה כזה יוצר סביבו אדוות, ומשנה, גם אם באופן לא מודע, את יחס הסביבה כולה. ככל שתהיה החברה מודעת יותר ליכולות הפוטנציאליות של בעלי מוגבלויות, ישתפר יחסה אליהם.

הדרך לשינוי יחס חברתי אינה קלה. חשוב לזכור שאנו מבקשים לשנות תהליכים עמוקים ומושרשים, וזוהי דרך שבהכרח תהיה ארוכה. החקיקה היא אמנם דרך מהירה יותר, אך לבדה היא לא תוכל ליצור שינוי עומק. אנו צריכים להשלים עם המחשבה שיתכן כי אנו עצמנו, מובילי השינוי, לא נגיע למצב האידאלי שאנו מבקשים ליצור. אבל אין זה אומר שלא ניתן לייצר שינוי. אנו נמשיך ונתנהג עם אותם אנשים כמו עם אנשים בוגרים ומסוגלים, ונקווה כי אט אט יגדל כאן דור חדש בעל תפיסת שילוב טבעית וחיובית.

 

תקשורת ומדיה – חרב פיפיות

ההסברה הטובה ביותר היא כאמור מפגש בלתי אמצעי עם האנשים עם המוגבלויות. עם זאת, המדיה התקשורתית מאפשרת מפגש זה באופן נרחב יותר. אם נעסיק עובד עם מוגבלות בבית עסק אחד, ייחשפו אליו חברי המעגל המצומצם של צוות המקום ומקבלי השירות. כשנרתום אמצעי תקשורת להצגת הנושא, יתוודע אליו חלק משמעותי מהאוכלוסיה. יתרה מזו, השקפת עולמנו מתעצבת במידה רבה באמצעות המדיומים השונים של תקשורת ההמונים. האופן שבו מוצגות דמויותיהם של אנשים עם מוגבלויות בפרסום, בספרות, בכתבות עיתונות ובכל מדיום ויזואלי או מילולי אחר, מעצב בלי להרגיש את תפיסת עולמנו. למדיה יש כוח רב בשינוי תפיסות, לטוב ולמוטב. מסיבות אלו, כדאי לרתום אותה כדי לקדם שינוי.

עם זאת, יש לעשות זאת באופן זהיר ומדוד. בעבודתי אני אחראית בין השאר על האופן שבו יוצגו אנשים אלו בפרסום, ונדרשת לשאלות: מה מכבד ומה עלול ליצור זילות? מה מקדם יחס ענייני ומה מנציח פטרונות? ההכרעות אינן פשוטות, ולכל אחת מהן יש מחיר. למשל, בפתיחה הוזכרה מקהלת "שיר מיוחד" של שיח סוד. בחודש החולף עוררה המקהלה באז תקשורתי בהופיעה באירועי סיום הש"ס בפני עשרות אלפי אנשים. התגובות זרמו מכל גוני הקשת הציבורית: "הוכחתם שהם מסוגלים", "קידוש שם שמים", "התרגשנו עד דמעות" וכדומה. אבל האם שונות תגובות אלו מתגובת אותו אמן? האם נרצה שאלו יהיו התגובות גם בעוד עשור? שאנשים עם מוגבלויות יתקבעו לנצח במשבצת של סוחטי דמעות? ובכן, לא. זה לא שילוב אידאלי. השילוב המושלם הוא טבעי, והוא אינו מעלה אנשים עם מוגבלות על במות כדי "לרגש עד דמעות". אולם, על מנת לאפשר לשינוי התודעתי להתרחש, יש לחשוף את הציבור ליכולות של אוכלוסיית אנשים עם מש"ה ומוגבלויות נוספות, וליצור היכרות, בין השאר, באמצעות מקהלה המשתפת את הקהל בהתמודדות של חבריה. זהו חלק מתהליך החינוך שלנו. וכך אנו נדרשים כל העת להכריע: האם כתבת צבע על עם מוגבלות כתופעה היא מכבדת או מוזילה? מקדמת השתלבות או מרחיקה ממנה? אין תשובה חד-משמעית לשאלה זו, והכל לפי המקום, השעה וקהל היעד.

אנו נדרשים כל העת להכריע: האם כתבת צבע על עם מוגבלות כתופעה היא מכבדת או מוזילה? מקדמת השתלבות או מרחיקה ממנה? אין תשובה חד-משמעית לשאלה זו, והכל לפי המקום, השעה וקהל היעד

דוגמא נוספת הוא דיון שהתפתח לאחרונה באתר ׳פרוג׳ בעקבות סט תמונות מקצועי של ילד, שמתווי פניו ניכר כי הוא בעל תסמונת דאון. הדיון כלל מחמאות לתמונות, והערה לגבי הכותרת ("אני תסמונת וכולם בדאון"). לדעת המגיבה זוהי כותרת לא מתאימה. מגיבה אחרת חותמת את תגובתה במשפט: "חולה על דאונים". המשפט מבטא, לדעתי, את ההיכרות הלוקה בחסר עם עולם המוגבלויות. ה"דאונים" הם הקרויים בעגה הטיפולית "ילדים עם מש"ה". המתקדמים בציבור "חולים עליהם", כלומר אוהבים אותה כקבוצה, בהתייחסות בולטת אל המוגבלות עצמה. הם עדיין אינם מצליחים לראות את הילד לפני שהם רואים את ה"דאון". מנגד, לא ניתן להתעלם מהתהליך שעברנו בתור חברה, המגולם בצילומי יופי לילדים עם מוגבלות בולטת. העלאת התמונות לבמה ציבורית לא היתה סוג של הסברה, אלא חלק מתיק העבודות של הצלם.

זוהי בהחלט כברת דרך משמעותית עבורנו. בעשורים הראשונים של ארגון שיח סוד צולמו תמונות ספורות המנציחות את החניכים, לצורך שימוש במאמץ גיוס משאבים. במודעות הפרסום כוסו עיניהם ומחצית פניהם של המצולמים באופן חובבני בידי הגרפיקאי, באופן דומה להסתרה של עבריינים המובלים למשפט. ההסתרה בפרסום היתה אך ביטוי להסתרה הפיזית של אנשים עם מוגבלות, שמאחוריה בושה.

בשנים האחרונות ניכרים פירות התהליך ארוך השנים של שינוי התודעה הציבורית. צילומי יופי של אנשים עם מש"ה הם דבר שבשגרה, ולא רק לצורך הכרחי של גיוס משאבים. הם פועל יוצא של מגמת החשיפה והשילוב. כיוצא בו, כתבות הסוקרות תעסוקת אנשים עם מוגבלות, ראיונות רדיו עמם ותחקירי טלוויזיה על אודותיהם הם תופעה רווחת. ובכולם, בוגרים וילדים עם מוגבלות נמצאים בפרונט. הם נראים מטופחים ויפים, והיחס הציבורי אליהם משתנה בהתאם. הם אינם עוד משהו שיש להסתיר.

אנו רחוקים עדיין משלמות. רק לאחרונה הועבר לי מסר מאחד מגופי התקשורת החרדיים המרכזיים כי תמונה בולטת של בחור עם מש"ה לא תוכל להתפרסם בעמוד הראשון. "חבל על הזמן," הם אמרו לי (לא ביררתי האם האדם שאמר לי כך אכן מוסמך לעניין, או שהוא פשוט הביע את דעתו האישית; מסיבות טכניות לא עלתה התמונה לבסוף, כך שאיני יודעת מה היה קורה לו הייתי מתעקשת). בכל אופן, הן כדי לשמור על ההישגים והן כדי להעמיק אותם, חשוב להמשיך ולחשוף את יכולותיהם של אנשים עם מוגבלויות, ולהגדיל את הנוכחות שלהם במרחב הממשי והווירטואלי של הקהילה.

 

השפה בתור כלי עזר

תחום נוסף שיש לו השפעה חינוכית על השילוב הטבעי הוא השפה. המפגר הפך לאדם עם מוגבלות, ובדרך נשכח גם שלב הבינים – האדם עם הצרכים המיוחדים. אין "בעלי מוגבלויות", האדם אינו בעלים על מוגבלותו והיא אינה מאפיין המסווג אותו. ראשית הוא אדם, ורק לאחר מכן יש לו מוגבלות/מש״ה/אוטיזם וכדומה. יש לו אולי מש"ה, אבל הוא גם תלמיד, או עובד, או ילד חמוד האוהב דברים מסוימים ופחות אוהב אחרים; בקיצור, יש לו תארים שונים ותכונות שונות, כמו לכל אדם.

הרואים בהקפדה על שפה "תקינה פוליטית" תופעה טהרנית ומאולצת. יתרה מזו, יש המאשימים את המקפידים עליה בכך שהם מנסים באגרסיביות להתערב בחירותם של אנשים ולקבוע להם כיצד להתבטא. אך במקרה זה כדאי לבחון את הדרך שכבר עברנו

יש הרואים בהקפדה על שפה "תקינה פוליטית" תופעה טהרנית ומאולצת. יתרה מזו, יש המאשימים את המקפידים עליה בכך שהם מנסים באגרסיביות להתערב בחירותם של אנשים ולקבוע להם כיצד להתבטא. אך במקרה זה כדאי לבחון את הדרך שכבר עברנו. מכרה, אם לילד עם מש"ה, שמעה מישהו מכנה את בנה "מונגולי". קוראי מאמר זה יסכימו כי המילה "מונגולי", המתארת לכאורה "רק" את תווי פניו של האדם עם מש"ה מסוג תסמונת דאון, היא מילה לא רצויה – לא רק משום שהיא אינה תקינה פוליטית, אלא בגלל המשמעות העולה ממנה. המילה הזו היתה מקובלת לפני כמה עשורים, כמו גם המילה "מפגר", המתקדמת יותר, שתיארה "בסך הכל" את רמת ההישגים של האדם עם מוגבלות ביחס לבני גילו. הטרמינולוגיה הקבילה היום מבקשת לשקף תפיסה אחרת. השימוש בתואר "אדם עם מוגבלות" מכיל מאחוריו כוונה עמוקה: הוא שם את האדם לפני המוגבלות שלו. כן, זה נכון עובדתית שלאנשים עם תסמונת דאון יש תווי פנים מונגוליאדים, וזה גם מדויק מדעית לומר שהם מפגרים בהתפתחות השכלית שלהם, אבל אין זה מצדיק לכנות אותם בתארים המדגישים זאת, המתעכבים על החיצוניות של האדם או על הליקוי השכלי שלו. השימוש בכינויים "מונגולי" או "מפגר" הופכים את הלקות של האדם למאפיין העיקרי שלו, ולכן אנו חשים רתיעה מכך. העובדה שהם הפכו לכינוי גנאי אינה מקרית. ראוי אפוא שנאמץ את השימוש בלשון מכבדת בתור כלי חינוכי, ולא נתייחס בסלחנות לשימוש במונחים שאינם מקדמים שילוב.

כללו של דבר, יש חשיבות להיצמדות ללשון, ולא רק כדי להיחשב נאורים. סטייה לכל אחד מן הכיוונים מקבעת שונות ואפליה. מן הצד האחד, "בעלי צרכים מיוחדים" וקודמיו העתיקים והצורמים יותר, ומן העבר השני "מיוחדים", "תסמותק" ודומיהם, המדגישים את הצורך להמתיק את גלולת המוגבלות – שניהם מעצימים את המוגבלות ולא את היחס הטבעי. השפה משדרת יחס, וכל כינוי המדגיש בראש ובראשונה את השונות של אותם אנשים יהפוך בסופו של דבר לכינוי גנאי. השפה התקנית מנסה להילחם בכך ולהדגיש את האנושיות של אותם אנשים לפני השונות שלהם.

***

בשמחת תורה האחרון הגיעה קבוצת דיירות במערך הדיור של שיח סוד לבית הכנסת השכונתי. הדיירות, על המוגבלויות הפיזיות המשמעותיות שלהן נוסף על מוגבלויות קוגניטיביות, התקשו לראות מבעד למחיצה את ריקודי ההקפות. באקט מרגש, יצאו המתפללים לחצר והזמינו את הנוכחות בעזרת הנשים לצפות בריקודים.

לכאורה, מדדי הנגשה ושוויון לא יחלקו לאירוע זה ציון גבוה. מרחב פיזי מתאים ומרווח היה פותר את הבעיה ללא הדגשת המוגבלות על ידי המתפללים במעשה חסד בולט. אולם, מבט עמוק יותר אל תוך בית הכנסת יכול לספר סיפור עשיר הרבה יותר. הפעולה הזו היתה תוצאה של ראיית המתפללות בתור חלק מהקהילה. חברי הקהילה הכירו אותן, כיבדו אותן, ונתנו להן יחס של "אהבה המקלקלת את השורה". היה קל מאד להתעלם מהן או לחייך אליהן בלבד ולחלק להן שקיות הפתעה, כאילו היו ילדות בלבד, אבל חברי הקהילה רצו שגם אותן מתפללות ירגישו שייכות.

החברה החרדית מלאה ברצון טוב ובאכפתיות, ובטוחני כי עם קצת יותר מודעות והבנה היא אף תדע לשלב את אותם אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, אוטיזם ומוגבלויות קוגניטיביות שונות. "האדם יראה לעיניים" – איננו יודעים מהי השפעתן של פעולותינו. אך טיפה ועוד טיפה, מעשה ועוד מעשה, עוד קצת מודעות ועוד יישום קטן, ובעזרת ה', בעוד תקופה, תהיה החברה שלנו מקום טוב יותר עבור כולנו.

3 תגובות על “תכירו, תנגישו

  • נקודות יפות. אך הייתי מצפה לפחות אזכורים ספציפיים של המוסד בו את עובדת, כדי לדבר לגופו של ענין ופחות לשוות כאן ניחוח יח"צני לעמותה , נכבדה וראויה ככל שתהא.

  • מאמר נפלא וחשוב

  • ממש נעים ומחדד, טוב להכיר ארגון כזה שאפתני ופורץ דרך מתוך המחנה…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל