אל תקראו להם נושרים

במאמרו המרתק מגולל אליהו פולק את תופעת הרווקות מחוץ למסגרת הישיבתית ואת השלכותיה הרבות. הוא מתאר את הניכור המתהווה בין הרווק לקהילה החרדית, וקורא להכיר בתנאים המיוחדים של רווקות שלא במסגרת הישיבה, ולהעניק לרווקים בית.

קשה שלא לחוש הזדהות עם הקשיים שמתאר פולק במאמרו. אולם, לדעתי הוא הופך את התוצאה לסיבה. תופעת הניכור של הרווקות המאוחרת אינה תוצאה של היציאה מהמסגרת, אלא להפך: היציאה היא תוצר של הניכור, שהוא עצמו תוצאה של מיתוג שיפוטי ופטרוני כלפי הרווקים.

בני ובנות הציבור שמסיבות שונות לא מצאו את זיווגם במועד המקובל (בציבור הליטאי – גילאי 24-20, פחות או יותר) מקבלים תיוג של "סוג ב'" על לא עוול בכפם. הניכור שמתאר אליהו פולק הוא בראש ובראשונה תוצאה של יחס זה. היציאה ללימודים ולעבודה וההשלכות הנלוות אליה הן, לפני הכל, ניסיון לברוח מתיוג זה

בני ובנות הציבור שמסיבות שונות לא מצאו את זיווגם במועד המקובל (בציבור הליטאי – גילאי 24-20, פחות או יותר) מקבלים תיוג של "סוג ב'" על לא עוול בכפם. הניכור שמתאר אליהו פולק הוא בראש ובראשונה תוצאה של יחס זה. היציאה ללימודים ולעבודה וההשלכות הנלוות אליה הן, לפני הכל, ניסיון לברוח מתיוג זה. כאשר הרווק המבוגר יוצא מהישיבה, הוא כבר מלא תחושת כישלון ורגשי מרירות כלפי המערכת. המתחים הנלווים ליציאה הם המכה בפטיש של תחושת ניכור שהתחילה זמן רב קודם לכן. בהתאמה, הפתרון אינו להקים קהילות מיוחדות לרווקים שאינם בישיבה, אלא למנוע מראש את יציאתם. הוא אמור להתחיל בהצעת אופק התפתחות לבחור המבוגר מבלי להוציא אותו מתוך הישיבה, כך שממילא תמנע ממנו תחושת הניכור הצורבת.

***

החרדיות נועדה להיות אסטרטגיה ולא אידאולוגיה. המטרה העיקרית של החרדיות היא אותה מטרה של יהודים דתיים באשר הם: שמירת תורה ומצוות. האסטרטגיה החרדית להשיג זאת היא הצבת חומות של התבדלות מהחברה הכללית וזהירות מופלגת מכל שינוי, ולו הקל ביותר, שנוצר כתוצאה מהשפעה חילונית. ניתן להעלות טיעונים רבים נגד אסטרטגיה זו, אבל התמונה הרחבה מספרת על קהילה שהצליחה, נגד כל הסיכויים, לשמר את אורחות חייה.

דא עקא, לתהליך זה יתרונות וחסרונות. בקווים כלליים, היתרון הוא החוסן שפיתחה החברה החרדית והצלחתה לשמר את ייחודיותה בעולם שבו ההגדרות הופכות נזילות יותר ויותר. הצלחה זו אפשרה לחברה החרדית לגדול באופן משמעותי. מצד שני, נדמה כי בתוך החברה הולך ונוצר פער בין-דורי (עליו כתבתי גם במאמר אחר ב"צריך עיון"). פער זה מתבטא בין היתר בחוסר יכולת אמתית של חלק מהאוכלוסיה המבוגרת בחברה החרדית לזהות, להבין, וגרוע מכך – לתת מענה לבעיות הנוצרות בעקבות שינויים החלים בחברה.

במערכת זו התפתח "מדרג איכות" המדרג את המוצע או המוצעת על בסיס נתונים אישיים וקריטריונים נוספים (מעמד המשפחה, יכולת כלכלית, וכדומה). לפי הסטנדרטים הנהוגים, כאשר גיל המוצע או המוצעת עובר את הרף שנקבע, המיתוג הוא כמעט אוטומטי: תווית סוג ב' נדבקת אל האדם, והוא נחשב סחורה פגומה, או שמא "עודפי ייצור"

מערכת השידוכים היא אחת הדוגמאות לכך. מערכת זו בנויה על פי כללים שנקבעו בעבר הרחוק, והשתנו אך במעט במרוצת מאה השנים האחרונות. ההתנהלות במערכת השידוכים דומה במידת מה לשוק עסקי. היא דורשת מהאדם להתמודד בתוכה בקור רוח, בחישוב קר, ובהכללה של נתוני רווח מול הפסד. במערכת זו התפתח "מדרג איכות" המדרג את המוצע או המוצעת על בסיס נתונים אישיים וקריטריונים נוספים (מעמד המשפחה, יכולת כלכלית, וכדומה). לפי הסטנדרטים הנהוגים, כאשר גיל המוצע או המוצעת עובר את הרף שנקבע, המיתוג הוא כמעט אוטומטי: תווית סוג ב' נדבקת אל האדם, והוא נחשב סחורה פגומה, או שמא "עודפי ייצור". חלים עליו כללי השוק חסרי הרחם.

נסיבות היווצרותה של המערכת בעבר מובנות וברורות. באירופה של המאה ה-19, זוגות היו משודכים זה לזה בגילים צעירים מאד, מסיבות שאינן מעניינו של מאמר זה. ניתן לשער שבמצב זה תהיה המשפחה הגורם המרכזי בתהליך השידוכים, וכי תהליך ה"בירור" על אודות המיועד או המיועדת יהיה דומה מאד לבירור מקדים לחוזה עסקי (וכי אפשר לצפות מילד בן 13 או 14 לפתח קשר ממשי עם המיועדת בת ה-12?). כן, מובן שמי שלא הצליח למצוא את זיווגו בתהליך זה יסומן בתור "סחורה פגומה"; אלמלא הפגם, מדוע לא נישא עד עתה? הגיל המאוחר היה סימן מובהק לבעיה כלשהי במיועד או במיועדת.

אין אני בא לטעון בשבחה או בגנותה של מערכת זו, אלא רק לתארה עד כמה שידי משגת. ללא ספק היו למערכת יתרונות, ובאותה מידה של ודאות ניתן להניח שהיו לה גם חסרונות. אין זה מתפקידי לשפוט את ההיסטוריה ולקבוע דין לגביה.

אלא שהנסיבות השתנו והעולם של אז כבר איננו. במובנים רבים, הקהילה החרדית השכילה לערוך התאמות אחדות בכללי המערכת ששמה "שידוכים". עם זאת, אסטרטגיית השימור של החברה החרדית קיבעה מאפיינים רבים של מנגנון השידוכים עתיק היומין. בצורתה הנוכחית, המערכת מצליחה לשמר את המעמדות החברתיים, להגדיר את ההשתייכות הפנים-מגזרית ואת המעמדות הכלכליים השונים, לתחזק את המוסד "בית של תורה", ולעתים גם לסנן אנשים לא רצויים באופן שייחשבו "דחויי שידוך" (מעין "פסולי חיתון", בגרסה מודרנית ומרוככת יותר). כללו של דבר, השידוכים הם כלי רב-ערך ורב-עוצמה לשימור הקהילה וערכיה, ולצד יתרונות יש לכך מחירים. חלק ממחירים אלו משלמים הרווקים המבוגרים.

הרגשה זו מעידה כמובן על חשיבות הנישואין בחברה החרדית, דבר שראוי לעודד… אולם, יש כאן קו דק שחשוב לא לעבור: תחושת הכישלון הנלווית לאי השגה של מטרה חשובה בעיני האדם היא בלתי נמנעת, ואילו כבילת הבחור לתואר "אלטר-בוחר", וכבילתה המקבילה של הבחורה לתואר "רווקה זקנה", הן תכתיב חברתי בלבד

מעבר לקושי הנגזר מהבדידות שחווים הרווקים והרווקות המטפסים בסולם הגיל, הם נדרשים להתמודד גם עם סטיגמה של "פגומים". אחת התופעות הבולטות הנלוות לסטיגמה זו הן בני המשפחה המרחמים, משיאי העצות ורושמי הסגולות. הרווק מרגיש שכולם מנסים להושיע אותו, כאילו רווקותו היא סוג של "אות קין". אך מעבר לכך, ובמובן עמוק יותר, הרווק או הרווקה חווים את עצמם בתור כישלון. אדם צעיר מוכשר ונמרץ, שבמבט חיצוני נראה שבכל תחומי החיים ההצלחה מאירה לו פנים, מרגיש אבוד וחסר תקווה. תקן "עוד לא התחתן" (או: "לא הולך לו בשידוכים") הוא כמו ציון "נכשל" בבחינה החברתית החשובה. החשובה ביותר.

הרגשה זו מעידה כמובן על חשיבות הנישואין בחברה החרדית, דבר שראוי לעודד. כיוון שערך הנישואים נמצא גבוה מאד ברשימת הערכים החרדיים, אדם שאינו נשוי חווה רגש חזק של החמצה. אולם, יש כאן קו דק שחשוב לא לעבור: תחושת הכישלון הנלווית לאי השגה של מטרה חשובה בעיני האדם היא בלתי נמנעת, ואילו כבילת הבחור לתואר "אלטר-בוחר", וכבילתה המקבילה של הבחורה לתואר "רווקה זקנה", הן תכתיב חברתי בלבד. תכתיב חברתי זה מדביק על הרווק המבוגר סטיגמה שלילית היוצרת אצלו תחושת ניכור. היציאה של רווקים מהמסגרת אינה אימוץ של עמדת הרמב"ם באשר לרכישת מקצוע – כדברי פולק. היא בראש ובראשונה נסיון בריחה ממערכת הרואה בו סוג ב'.

 

התמודדות עם הסטיגמה החברתית

על פניו, התרופה היעילה ביותר לתחושות הקשות של הרווק אינה שינוי שיתחולל בתפיסת החברה – כאמור לעיל, ספק אם שינוי כזה בכלל רצוי, אלא אספקת חוויות הצלחה אלטרנטיביות לשם תיקון הדימוי העצמי הירוד שלו. הדבר קל יותר אצל בנות: רווקה מבוגרת היא בחורה שסיימה את חוק לימודיה בסמינר, ועשויה להיות מסודרת כבר במקום עבודה. קל לה יחסית למלא את החלל ולחוות תחושות של ערך, מסוגלות והצלחה. היא יכולה להשקיע ולהתקדם בעבודה או לרכוש תארים נוספים, ואינה חייבת להתבוסס בתחושת הכישלון וההחמצה.

באשר לבנים, הבעיה מתנוססת במלוא עוזה. בחור ישיבה מבוגר שרוב (שלא לומר כל) הוועד שלו כבר נישא, המשתייך למועדון הלא נחשק של "מעוכבי שידוך", מתבוסס בעל כורחו בתוך תחושות ההשפלה והחידלון. במקרה שלו נתקשה מאד להציע פתרון דומה – למצוא לו עיסוקים שיעניקו לו תחושת ערך ומסוגלות וחוויות הצלחה. כשהוא נמצא בישיבה העיסוק המרכזי שלו הוא "שידוכים", ובמשלח יד זה הוא אינו מהמוצלחים.

בחור ישיבה מבוגר שרוב (שלא לומר כל) הוועד שלו כבר נישא, המשתייך למועדון הלא נחשק של "מעוכבי שידוך", מתבוסס בעל כורחו בתוך תחושות ההשפלה והחידלון. במקרה שלו נתקשה מאד להציע פתרון דומה – למצוא לו עיסוקים שיעניקו לו תחושת ערך ומסוגלות וחוויות הצלחה. כשהוא נמצא בישיבה, העיסוק המרכזי שלו הוא "שידוכים", ובמשלח יד זה הוא אינו מהמוצלחים

פתרון שמוצע לא פעם הוא הצטרפות של בחור לכולל אברכים, ולו לחלק מהסדרים. אופציה זו מציעה פתרון טוב לבעיית השגרה: בכוללים רבים לומדים מסכתות לא-ישיבתיות, ועוסקים בהלכה, או בתחומי לימוד נוספים שאינם נחלתם הרגילה של תלמידי הישיבות. מעבר לכך, מסגרת של כולל אף מספקת פתרון לבעיית הגיל: אם בישיבה מרגיש הרווק "זקן" ליד הבחורים הצעירים, שרק נהיים צעירים יותר משנה לשנה, בכולל הוא לומד לצד אברכים מבוגרים. אלא שבכוללים יש בעיה משמעותית אחרת: חיים בתור רווק לצד נשואים אינם מתכון טוב להעצמת תחושת המוצלחות. לא אחת מצטרפים לכולל אברכים צעירים ממנו שזה עתה נישאו, ונוכחותם רק מעצימה את תחושת הזרות והכישלון של הרווק. הוא מרגיש מודר גם מ"שיחות המסדרון" או "פינת הקפה" של האברכים, העוסקות בדרך כלל בענייני הבית והילדים. חוויה זו עלולה לזרות מלח על פצעי רווקותו. רווקים רבים שעמם שוחחתי נרתעו מהאופציה להצטרף לכולל, ולו לכמה שעות של שבירת השגרה, בשל הבעייתיות של הצטרפות מלאכותית לחברת הנשואים.

אופציה נוספת שנוסתה זה מכבר היא הקמת מסגרות שונות לבני ה"קיבוץ" ושכבות הגיל הגבוהות. אופציה זו נותנת מענה חברתי ותורני, אך מעצימה את תחושת הייאוש במקרים רבים. (יש לציין את קבוצת "ארב"ס" של ישיבת מיר, ראשי תיבות של השם המלבב "ארגון רווקים בלי סיכוי"; ארגון זה ראה עליות וירידות במשך השנים.)

הפתרון המיטבי, לכאורה, הוא מציאת אופקי תעסוקה או לימוד מחוץ למסגרת הישיבה. האופציה הראלית ביותר לבחור ישיבה, המעוניין לשלב בסדר יומו עשייה נוספת שתציל אותו משקיעה בדיכאון ובחוסר אונים, היא לימודים אקדמיים או עבודה צדדית. בדרך זו יכול הרווק למצוא לעצמו מסלול חיובי, עשייה שיש בה סיפוק והגשמה, שתוכל להשכיח ממנו את תיוגו השלילי. ואכן, נראה שזו הבחירה המועדפת על בחורים מבוגרים רבים, כפי שמתואר במאמרו של אליהו פולק. אך לבחירה זו מחיר כבד.

 

אל תהפכו אותם לנושרים

המחיר שמשלם רווק הבוחר בעשייה חוץ-ישיבתית הוא של הדבקת תווית נוספת: של "נושר". הלימודים החיצוניים יכולים אמנם להשכיח במידה ניכרת את התיוג השלילי של הרווק בחברה, אך הצלחה זו כרוכה בתיוג גרוע עוד יותר, השולל ממנו את המעמד של "בחור ישיבה".

הנוהל המקובל בעולם הישיבות אינו מאפשר לבחור ישיבה לחרוג, ולו במעט, מהסדרים הישיבתיים. בחור המשלב בלימודיו התורניים עיסוקים אחרים, נאלץ לעזוב את הישיבה. היציאה ללימודים מוציאה את הרווק מההגדרה של "בחור ישיבה", וכל מי שנשלל ממנו תואר זה משויך מידית אל הקטגוריה הלא מאד מכובדת של "נושרים".

הברירה הניצבת בפני הבחור היא משחק סכום אפס: או להישאר בישיבה ולהמשיך לשאת על כתפיו את תואר ה"אלטר-בוחער", או לעזוב את הישיבה באופן טוטאלי, לעבור לאקדמיה ולאמץ את התואר "סטודנט". התוצאה היא שיציאה לעבודה או ללימודים אקדמיים מעצימה דרמטית את הניכור שחש הרווק כלפי החברה שממנה הוא מגיע, לפעמים עד כדי ניתוק קשרים אתה.

לא די בכך שהרווק סובל מבדידות קיומית וממיתוג של "פגום" בשל גילו; לא די בכך שהוא נאלץ להתמודד עם שלל אתגרים שכל הנ"ל מזמנים לו – אם הוא אינו רוצה לאבד את התואר "בחור ישיבה" שעליו עמל במשך שנים ולהפוך ל"נושר", הוא יצטרך לשלם את המחיר של התבוססות בתחושת הכישלון והריקנות שברווקות

למרבית הצער זהו המצב: רווק מבוגר החפץ להוסיף עניין לסדר יומו ולשבור מעט את השגרה של שנות לימודיו בישיבה (9-8 שנים לפחות אם הגיע לתואר "רווק מבוגר"), ויוצא לשם כך מהישיבה לכמה שעות עבודה או ללימודי מקצוע, הופך באחת ל"נושר". כלומר, לא די בכך שהרווק סובל מבדידות קיומית וממיתוג של "פגום" בשל גילו; לא די בכך שהוא נאלץ להתמודד עם שלל אתגרים שכל הנ"ל מזמנים לו – אם הוא אינו רוצה לאבד את התואר "בחור ישיבה" שעליו עמל במשך שנים ולהפוך ל"נושר", הוא יצטרך לשלם את המחיר של התבוססות בתחושת הכישלון והריקנות שברווקות.

בחור הישיבה המתואר במאמרו של פולק, הבוחר לעזוב את הישיבה, נחשף לעולמות תוכן, שפה ומושגים חדשים לחלוטין, הפותחים בפניו אופק של הגדרה עצמית ללא תיוג שלילי. במצב זה, הוא עשוי בהחלט לבחור לשנות את עורו ואת זהותו החברתית. רווקותו גם ככה גורמת לו לחוש זרות ושוני בחברה שבה שהה עד היום. עתה, כאשר תחומי העניין שלו משתנים והוא נמצא במקום אחר, מדוע לו להמשיך לזהות את עצמו עם קהילה הרואה בו סחורה פגומה, ומצמידה לו תיוג של "מיובש" ו"נושר"?

השאלה האמתית היא, האם באמת יש כורח לאלץ בחור מבוגר המעוניין לעבוד או ללמוד לימודי מקצוע לשעות ספורות, לעזוב את הישיבה? האם אין זה הגיוני שבחור ישיבה מבוגר ירצה לשלב בחוק לימודיו מספר שעות של לימוד מקצוע, אפילו מקצוע תורני כלשהו?

השאלה האמתית היא: האם באמת יש כורח לאלץ בחור מבוגר המעוניין לעבוד או ללמוד לימודי מקצוע לשעות ספורות, לעזוב את הישיבה? האם אין זה הגיוני שבחור ישיבה מבוגר ירצה לשלב בחוק לימודיו מספר שעות של לימוד מקצוע, אפילו מקצוע תורני כלשהו? במקום להקים מסגרות או אפילו קהילות מיוחדות עבור אותם תלמידים שכבר עזבו את הישיבה, שלפחות רגל אחת שלהם כבר מחוץ לחברה החרדית, לכאורה היה קל יותר להשאיר אותם מלכתחילה בישיבות. לרוע המזל, המסגרות הישיבתיות היחידות שבהן יכולים בחורים כיום ללמוד תורה חצי יום ולעבוד או ללמוד לימודי מקצוע, הן "ישיבות לנושרים". בחור ישיבה סטנדרטי, שכל חטאו הוא שלא זכה עדיין להקים את ביתו, יעדיף לעזוב את הישיבה לחלוטין מלהיכנס למסגרת ל"נושרים".

האם לא הגיעה העת לאפשר לבחורים מבוגרים הלומדים לימודי מקצוע או משלבים עשייה כלשהי בחייהם, להישאר במסגרת של ישיבה גבוהה רגילה? האם נגזר על כל אותם בחורים, שכל חטאם הוא היותם רווקים, להיקרא "נושרים", אף שהם רחוקים מהגדרה זו?

האחריות היא עלינו. בידינו הדבר.