סוגיה כבדת משקל נצבת בפני הציבור החרדי בעשור האחרון: היחס הראוי לשוליים אשר בקרבו, שוליים ההולכים ומתרחבים.
בשנותיה הראשונות של החברה החרדית בארץ, היו שלומי אמוני ישראל מתי מעט, ומטבע הדברים היו שולי הציבור קטנים בהתאמה. בעשורים האחרונים, עם הגידול המבורך של הציבור, השוליים התרחבו אף הם. לא רק במספרים אבסולוטים, אלא גם באחוזים. לחברה החרדית התווספו תתי-ציבורים וגוני-גוונים, וכן יחידים שאינם שייכים לאף קטגוריה פנים-מגזרית אך חוסים בצלה של המטריה החרדית הגדולה. "החברה החרדית" הפכה לשם כולל המכילה רמות דתיות שונות, עדות שונות ותרבויות שונות. יוצאי צרפת מעדות המזרח לצד חסידים ישראלים יוצאי הונגריה, צברים "ברסלבער'ס" חוזרים בתשובה לצד בני-ברקים מהדור השלישי של תלמידי החזון-איש – כולם חוסים תחת אותו שם כללי: החברה החרדית.
תופעה זו נכונה ברמה ה"כלל-חרדית", אך גם ברמה הקהילתית המצומצמת יותר. השוליים התת-קהילתיים הולכים ותופסים נוכחות משל עצמם. הלומדים באקדמיה, למשל, מאתגרים את גבולות החרדיות באופן שונה בכל תת-קהילה. בחסידות גור האדוקה והקפדנית, למשל, כבר לא "מתרגשים" (כפי שהיה כבימי קדם) מחסיד המתהלך ללא מגבעת ברחובה של עיר. כיוצא בו, גם מתקשי ה"תקונעס" מקבלים היתרים שונים בהתאם למקום האינדיבידואלי שלהם. למעשה, ולעתים גם להלכה, השוליים הופכים לחלק מהנוף החרדי עצמו.
הצורך להתמודד עם השוליים מניע באופן טבעי תהליך כפול: הגדרה נוקשה יותר של הגבולות החברתיים מצד אחד, וערעור שלהם מצד שני. מצד אחד, כל קהילה מגדירה לעצמה גבולות חברתיים נוקשים, שיוכלו לסמן את ההשתייכות אליה. מצד שני, ההתרחבות הבלתי נמנעת של השוליים, שאינם מתאימים להגדרות הנוקשות, מאלצת את הקהילה לבחון כל הזמן את מדיניותה כלפיהם.
מבחינה עקרונית, הקהילה ומנהיגיה יכולים לבחור בשתי דרכים להתמודדות עם השוליים. הראשונה היא צמצום שורות וחידוד הגדרות חברתיות, שיגנו על המרכז ויביאו לדחיקת השוליים החוצה. המדיניות השנייה היא דווקא הרחבת הגבולות כדי להכיל את השוליים ולהעניק להם הרגשה נוחה בתוך הקהילה. בפועל, הדרך הננקטת בדרך כלל היא צמצום גבולות. הקהילה עושה מאמצים לחדד את ההגדרות הקהילתיות, ולהגדיר מי בפנים ומי בחוץ. מדיניות זו מכוונת לחיזוק המרכז באמצעות דחיקת השוליים.
אחת הדוגמאות לכך היא הטלפון הכשר. הטלפון הכשר הוצב כקו גבול המגדיר את ההשתייכות הקהילתית – אם יש לך מכשיר מוגן, אתה בפנים; אם לא, אתה בחוץ. ועדיין, חרדים רבים המזוהים עם הקהילה לכל דבר ועניין אינם מחזיקים מכשיר כשר (או למצער, מחזיקים גם מכשיר שאינו כשר). הם 'שוליים'. השאלה היא מה עושים עם שוליים אלו. ברבים מתלמודי התורה הפך המכשיר הנייד לסממן זיהוי המגדיר אם האדם שייך או לא שייך. קבלתו של ילד מותנית, פורמלית לכל הפחות, בכך שהוריו אינם מחזיקים במכשיר ללא הכשר. כלומר, המדיניות הרשמית היא לדחוק את השוליים החוצה, ולתת להם תחושה שאינם רצויים. מדיניות זו נועדה לכאורה לשמור על רמתו הרוחנית הגבוהה של הזרם המרכזי, ולמנוע השפעה חיצונית קלוקלת.
סוגיה זאת, של היחס לשוליים, יכולה למצוא שורשים במחלוקת עתיקת יומין, שהוצתה עם תחילת המודרנה ועם נטייתם של רבים מאורחות ישראל סבא. באותן שנים, עמדה על הפרק שאלת ההיפרדות מן הרפורמים, יהודים הפורקים עול בריש גלי. השאלה היתה האם ליצור קהילה נפרדת לנאמנים לתורה ולמסורה או להישאר בקהילה מעורבת. רבים מגדולי ישראל באותה תקופה תמכו בהפרדת הקהילות. בתורה, הפרדה זו העלתה את שאלת הגבולות. אם עד אז היה ברור שכל יהודי, גם אם הוא בעל עברה, נכלל בגבולות הקהילה, הרי שאפשרות ההפרדה העלתה אופציה נוספת של הגדרה מהודקת יותר של מי שייך ומי לא. במקום להתמודד עם השוליים ולהכיל אותם, נפתחה אפשרות להוציא אותם מקהילת האורתודוקסים אל קהילות אחרות.
ברצוני לטעון להלן כי מדיניות הדחייה, להוציא את השוליים החוצה, אינה מבוססת על מקורות תורניים אלא על דעת עסקנים. אראה זאת באמצעות עיון בפולמוס של הנצי"ב עם עורכי עיתון "מחזיקי הדת", הנוגע בדיוק בשאלה זו. טענת הנצי"ב היתה שאין לדחות אבן אחר הנופל, אלא אדרבה, להדגיש את שייכותו אל הקהילה ולנסות להכלילו בגבולותיה, גם אם הוא מתחיל להתרחק. יש לעשות שימוש במידותיו של אהרן, ולהיות אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ולא לדחותן באמת הבניין של הגדרות קהילתיות. דומני כי גישה זו נשתכחה במידה רבה בימינו, ויש מקום לשוב ולהעלותה. אתאר להלן את התפתחות הסוגיה, מהעמדה המסורתית המקורית לרעיון הפרדת הקהילות, משם אל הרחקת השוליים, ובחזרה אל עמדת הנצי"ב.
לשלב לניוטרל
בתלמוד הירושלמי במסכת תענית מסופר על אדם מישראל שנחשד בעיבוד הקרקע בשנת השמיטה. במענה לשאלה כיצד לנהוג בו, השיב רבי יהודה הנשיא שמדובר הרי באדם עני שצריך לחיות ממשהו:
חד ספר הוה חשוד על פירות שמיטתה. אייתוניה גבי רבי, אמר לון: ומה יעביד עלובא? ובגי חייו הוא עבד.[1]
דברי הגמרא נראים משונים עד מאוד. מדובר באדם שעבר על איסור מובהק, והביאו אותו בפני גדול הדור כדי לפסוק את דינו. ואילו רבי, במקום למצות עמו אתו את הדין, מדבר על מצבו הכלכלי. הוא אינו מוצא הקלה הלכתית כדי להקל ולחון אותו, ולמרות זאת הוא מגלה כלפיו הבנה. היתכן?
למרות שהיא נראית לנו מחודשת, שיטת הנהגה זו רווחה בעבר בקהילות ישראל – ובאלו שלא נפגעו מהמודרנה לכל הפחות גם בעבר הקרוב. בקהילתו של חכם יוסף משאש למשל, שהיה מגדולי הדיינים במרוקו ולימים רבה הראשי של חיפה, היו יהודים שלא הצליחו למצוא עבודה שתאפשר להם לשמור את השבת. כאשר הוגשה "שאלת רב" בנושא, הבין חכם יוסף בפיקחותו שתשובה שלילית תרחיק את חברי הקהילה מן הדרך. הם יעבדו על אף שהם יודעים שהדבר אסור, אלא שתשובתו השלילית תגרום להם להרגיש "מחוץ למחנה" ואין מי שיתקע שלא יצאו מקהל ישראל. הרב משאש העדיף שגם אלו שיוצאים לעבוד בשבת, יעשו זאת לא לפני שפקדו את בית הכנסת והתפללו את תפילת השבת. כך הדריך אותם הרב משאש. הוא דאג שהם ירגישו חלק, שהזיקה ביניהם לבין אביהם שבשמים, לבין תורתו ועמו לא תיפרם, אלא תטופח יפה, תושקע ותושקה, כדי שתגדל ותצמיח פרות שיישארו נאמנים ליהדות. ליהודי אחד הוא הורה לגמוע מרחקים ברגל הגם ש"נכסיו רחוקים לעיר", ואת מי שהוכרח לנסוע, הוא הדריך "שישלב לניוטרל" בירידות ושיסע עם גוי ככל שהדבר ניתן.
הרב משאש ידע שלא מדובר בהלכה. אבל כמו רבי בשעתו, הוא הבין שזוהי הפרנסה של אותם יהודים ו"מה יעביד עלובא?". הוא לא יוותר על עבודתו, בין אם הוא ידחה אותו ובין אם לא. היהודים הללו רצו לשמור את השבת והיו חפצים לילך בדרכי אבותיהם. אבל הם לא עמדו בניסיון שנקלעו אליו. לתת להם תחושה שהם רשעים רק הייתה גורמת להם להתרחק מהיהדות יותר. לנדות אותם מהקהילה – אופציה זו לא עמדה על הפרק. אדרבה, נתן להם הרב משאש תחושה טובה – שכוונתם רצויה ושרצויים אף הם בקהילה ולפני ה' – וגם השיב להם תשובה הלכתית אמתית שתמזער את חילול השבת ככל שהדבר ניתן ותקרבם לעבודתו יתברך.[2]
רבי יוסף משאש לא היה חריג בכך. המדיניות של רבני הקהילות בעבר היתה לגלות אורך רוח אפילו כלפי אלו מבני הקהילה שאינם שומרים באדיקות על מצוותיה – לא חלילה מתוך זלזול במצוות התורה, אלא מתוך הבנה לנסיבות החיים. גם אם האדם היה "עובר עברה", האפשרות של דחיה מהקהילה לא עמדה על הפרק. ככל הנראה, הצורך להפריד את עצמנו מן הרפורמים השכיח מאתנו הנהגה זו.
הפרדת הקהילות
אם נצלול אחורה למקורותינו הקדומים, נמצא כי רעיון ההיבדלות חל בדרך כלל רק ברמה הלאומית: הבחנה בין ישראל לעמים. בכל מה שנוגע ל"סוגיית השוליים", כלומר, ליהודים שהם חלק מהעם אלא שהם חוטאים ומתרשלים בשמירת המצוות, הגישה היתה להוכיחם אך לא לדחותם. הרעיון של ההבדלה התחיל כאשר קמו קבוצות מתחרות כגון צדוקים ובייתוסים, אלו שהפרישו עצמם מליבת היהדות באופן אידאולוגי. באופן דומה, גם ההבחנה בין דתיים לחילונים, או אם נרצה "אורתודוקסיה", נולדה בתור תגובה לרפורמה, זרם אידאולוגי שהתחיל באירופה לפני כ-200 שנה.
במובן המודרני שלו, רעיון ההפרדה התחיל עם הרש"ר הירש וגרמניה של שנות ההשכלה. בפרנקפורט ניצת "פולמוס הפרדת הקהילות" – מחלוקת בנוגע לשאלה האם על שומרי המצוות בעיר להיפרד מהקהילה היהודית, המונהגת על ידי רפורמים. פסקו של הרש"ר הירש, לפיו יש להפריד בין הקהילות, ניתן בנסיבות מחמירות מאוד: הרפורמים, שכפרו במסורת ההלכתית, ביטלו את לימודי הקודש בבית הספר היהודי היחיד שבעיר, גירשו מהעיר את המורים ללימודי הקודש, אסרו את הוראת התנ"ך בדרך הישנה והשביתו את לימוד התורה המסורתי. בשלבים מסוימים הם ניסו לפגוע גם בטהרת המשפחה ובשחיטה הכשרה, ביטלו מצוות דרבנן, מנעו ממי שהניח תפילין להצטרף לוועד, והיו מהם שרצו לבטל אף את המילה.[3]
בנסיבות אלו ראה הרש"ר להורות על הפרדת קהילת שומרי המצוות מתוך הקהילה היהודית הכללית, וגם אז סייג והבהיר שדבריו אמורים על ההימנות העקרונית על קהילה פורקת עול, לא על התחברות חברית. כלשונו:
הרי לא אסרתי התחברות עם אנשי רפורם פרטיים שפרקו עול התורה מעליהם, אלא אסרתי את ההצטרפות עם הקהילה הרפורמית, עם הבגידה, הפריקת עול, המינות והאפיקורסות […] יש מהם אנוסים ויש מהם תינוקות שנשבו. ואפילו אם כל בני הקהילה תינוקות או שוגגים אסור לי להיות חבר בקהילתם.[4]
הרב יצחק דב במברגר, מגדולי רבני גרמניה בעת ההיא, חלק על הדעה הנזכרת באותו המקרה, ופסק שאם הקהילה היהודית תתמוך בצרכי שומרי המצוות, אין להיפרד. למותר לציין, שהרב במברגר לא היה חשוד על קרבה לרפורמים, ואדרבה, הוא נחשב לשמרן יותר מהרש"ר, אשר הנהיג חידושים מודרניים בסדרי התפילה ובהנהגת הקהילה. עם זאת, הוא סבר שהגישה הנכונה אינה לייצר קהילות נפרדות, אלא לנסות להשאיר את הקהילה מאוחדת במידת האפשר, כל עוד הם תומכים כלכלית בצרכי הדת של האורתודוקסים. טענת הרש"ר היתה שפורשים אלו אינם דומים לשוליים רגילים. הם אינם רואים את עצמם שוליים ליהדות המסורתית, אלא הם מינים ואפיקורסים מחזיקים את עצמם טובים ומתוקנים יותר. יש להם אידאולוגיה משלהם, והם מעוניינים לשנות את היהדות מבפנים.[5]
הרחבת רעיון ההיפרדות לדחיית השוליים
בתקופה מאוחרת קצת יותר ניצת ויכוח הפרדת הקהילות גם בגליציה. הקול התומך בהפרדה נשמע בין השאר מכיוון בטאון "מחזיקי הדת", שנחשב לשופרה של אורתודוקסיית גליציה, ולכל הפחות של חלקה הנצי. באחד ממאמרי המערכת עמד עורך הביטאון[6] על ההקבלה שבין יוזמת הפרדת הקהילות שבה תמך לבין הפילוגים בתקופת בית שני:
אך זה כל מטרת חפצינו להפריד ממנו כל פועלי און. כה עשו אבותינו מעולם בכל עת אשר קמו בקרבינו בני בליעל ושמו מגרעות בדיני תורתנו הקדושה הן שבכתב והן שבע"פ, תיכף כמו רגע היבדלו מהם. כה עשה עזרא הסופר ואנשי כנה"ג [כנסת הגדולה] להכותים. כה עשו רבותינו התנאים הקדושים להצדוקים והביתוסים. כה עשו רבותינו הגאונים להקראים. מה היה סופם? המה ספו תמו נכרתו, ועדת ה' לעולם תעמוד.[7]
דברים אלו כוונו להיפרדות מהמשכילים עצמם, שכאמור החזיקו באידאולוגיה שונה. אולם, רוח ההיפרדות והגבהת החומות של עורכי העיתון לא נעצרה שם. שנתיים לאחר מכן ראה אור בביטאון זה מאמר בשם "ימין ושמאל". אלא שהפעם לא עסק המאמר בהיפרדות האורתודוקסים לקהילה עצמאית, אלא בהוצאת ה"בינוניים" מקהילתם – כלומר דחיית אלו הרופפים בשמירת התורה ומצוותיה, שעיניהם בתאוות וקלים הם להתקלקל על ידי המשכילים:
האם לא היה העם מאושר ומצלח יותר, כי תפרד משתה שמרים ממשתה שמנים [דימוי להפרדת פסולת מאוכל מספר ישעיהו] […] כי איך יתחברו שני אחים בנכסי אביהם אם נפרדו בדעותיהם, ומדותיהם שונות מאד, אם בעוד אחד ירדוף אך ענג ושעשועים דשן ומרגוע, מבלי עבוד עבודה בבית ועתדה בשדה […] הנני רואה כי מגמת פניך אך אל חמדת הארץ ומלואה [אומר אברהם בפנותו ללוט], לזאת הפרד נא מעלי […] פן בהתחברך אלי תפרוץ את מעשי ותסיתני להיות כמוך.[8]
דברים אלו על אודות הפרדת הבינונים הגיעו לעיני הנצי"ב מוולוזין, ועוררו אצלו תגובה חריפה. "לא יכולתי מלט נפשי [מלהגיב]" כותב הנצי"ב ומנסח חוות דעת משלו.[9] מקצתה נביא כאן:
והנה המעריך [העורך] הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה להפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט. במטותא מן המעריך, עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה. הן בשעה שהיינו בארץ הקודש וברשותנו כמעט, בבית שני, נעתם [נחשך[10]] ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים, וגם הסב מחמת שנאת חינם הרבה שפיכות דמים, מה שאינו מן הדין, היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר, אע"ג שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מכל מקום מחמת שנאת חינם היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו, ומזה נתרבה שפיכות דמים בהיתר ולשם מצוה בטעות […] וכל זה אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת גם כן, אשר עפ"י ראות עיני, אחד ממחזיקי הדת ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זה את זה בהיתר בדמיון כוזב ח"ו, ושחת כל עם ה' חלילה.[11]
הנצי"ב משווה את פילוג חלקי העם ל"חרב בגוף האומה וקיומה", לא פחות. יתרה מזו, למרות שהמכתב מדבר על הוצאת ה"בינונים" מן הקהילה האורתודוקסית ולא על היפרדות מהרפורמים, הנצי"ב חוזר לסוגיה המקורית של היפרדות הקהילות ואומר שסיבת החורבן היתה המחלוקות בין הפרושים לצדוקים. כלומר, אפילו את הפילוג הזה הוא אינו רואה כמלחמת קודש, כמטרה חיובית, אלא אדרבה, כמצב קשה שהוליד זוועות. הנצי"ב מבין כי מדיניות היפרדות היא מדרון חלקלק שיוביל לכך שאיש ירדוף את אחיו בשל הבדל באופן ההתהלכות לפני ה', ויחשבהו לכופר "אף על גב שלא היה צדוקי כלל". וכל כך למה? "מחמת שנאת חינם היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו."[12]
להרחיב את הגבולות
באותה תשובה, הנצי"ב אינו מסתפק בביקורת על יוזמת דחיית השוליים, אלא הוא ממשיך לדיון מעשי, מה צריך וראוי לעשות על מנת לקרב את אותם "בינונים":
מכל זה למדנו לפנינו מחזיקי הדת, שעלינו להתחזק לעסוק בתורה ויתעסקו בזה הרב וראשי הקהילה שיהיו המלמדים גדולי תורה, וגם אם יצטרכו עפ"י המלכות [המדינה] ללמוד למודי חול […] יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל שיהא המורה [ללימודי חול] ירא אלוקים. וזה אי אפשר אם יהיה כל אחד דואג לבניו [למורה ללימודי חול], [שמתוך] ואין בידו לברור איזה מורה הגון ומחזיק הדת, על כן הוא מבריח את בנו מלמודי חול בעל כרחו וזה גורם שהבן הולך בדרך עקלקלות כדי להשיג למודי חול. אבל אם יהיה הדבר מוטל על הציבור וראשי הקהל לא יהיו מבריחים את בניהם לגמרי מלמודי חול, אבל יהא ההשגחה עפ"י המורה אשר יבחרו שלא יסורו מדרך התורה וגם יהיו מפנים שעות מרווחים לעסק התורה וזה וזה יתקיים בידם.
מתוך דבריו עולה שגם אז, הסוגיה שעמדה על הפרק היתה לימודי חול. אבות רבים, אותם "בינונים", שלחו את בניהם ללמוד לימודי חול בבתי ספר ממשלתיים (כלומר, ללמוד יחד עם גויים על ידי מורים נוצריים) מדאגה לעתידם התעסוקתי. מצדדי ההפרדה קראו להיפטר מכל אותם "בינונים", שדאגתם לרווחה הכלכלית של ילדיהם הביאה אותם לשלחם לחינוך שאינו יהודי. הם קראו להם "היפרדו נא מעלינו" והאשימו אותם בהעדפת חיי העולם הזה על פני חיי נצח. הנצי"ב, לעומתם, מחה על יחס זה והורה על מדיניות הפוכה לחלוטין. במקום לעסוק בשלילת לימודי החול, הוא קרא לרבנים לקחת אחריות עליהם. הוא הורה לאבות של הקהילה, לרבנים ולראשי הקהילה, להתקין מורים יראי שמים למקצועות החול, והסביר שאף שעיסוקם הטבעי של רבנים אינו טיפול בלימודי החול של הילדים, הרי אם נותיר אחריות זו בידי כל הורה והורה, יהיו יראי שמים רבים שלא ישיגו מורה מקצועי כשר לבנם, ולכן יימנעו מכך לגמרי. כתוצאה מכך, כאשר בנם יחפוץ בלימודי החול יהיה עליו למרוד בהוריו לגמרי ולהתרחק עוד יותר מהקהילה. לעומת זאת, אם יתוקן מוסד ללימודי חול בפיקוח רבני, הרי שגם אותם שוליים שרצונם בפרנסה לבנם עולה על חששם מהשפעות זרות יוכלו להרגיש בבית בקהילת יראי ה'. בכך, סיכם הנצי"ב, תמנע המחלוקת מהקהל ויבוא השלום, ובזכות השלום תבוא סיעתא דשמיא לקהילה כולה להינצל מהשפעות רעות.
התמודדות עם השוליים – חיזוק בלימוד תורה
לצד העידוד לפתוח בתי ספר עם לימודי חול, עולה מדברי הנצי"ב כי הדרך ההתמודדות עם השוליים היא חיזוק בלימוד תורה. כנגד "מחזיקי הדת", הוא טען שבמקום לייצר הפרדות עליהם להרבות בלימוד תורה:
אלא אם באנו לחזק את הדת בקרבנו ושלא ירף בלבנו ובלב בנינו, עלינו להתבונן מדורות ראשונים, כדכתיב, מזקנים אתבונן, והנה בשעה שראה יחזקיהו המלך הצדיק שנתרופפו עמודי ויסודי הדת בימי אחז, מה עשה נעץ חרב בבית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, ואף על גב דאם כן לא יהיה הלימוד לשמה ממש […] כך עלינו לעשות להחזיק הדת, להרבות תורה בבתי מדרשים ולעשות כל תחבולות שאפשר שיתעסקו בתורה ברבים, ולא לדקדק אם חברו לומד לשמה או שלא לשמה.
הנצי"ב הוכיח את אותם טהרנים שבמקום לייסד שיעורי תורה ל"שוליים" ולנסות להכניסם לבית המדרש, הם דוחים אותם החוצה בגלל "מכשיר לא כשר" ושאר טצדקי ממין זה. הוא אף המשיך לכתוב:
ועסק התורה בקיבוץ בעלי בתים יהא גורם למעט מחלוקת בישראל בלא ספק יש הרבה שלא הגיעו לבעוט בתלמוד ורבותינו הראשונים והמבואר בשו"ע, אלא שמכל מקום הוא מרוחק מלמוד התורה […] שמיקל בחומרות ומנהגים ואזהרות שהוא על פי ספרי מוסר, אבל אם יתעסקו בתורה, ישכילו גם המה שאין לחשוב את אנשים כאלה למין ואפיקורוס ח”ו, ויהיו באגודה אחת להתיישב איך להחזיק הדת ולהתגבר על הכופרים בתלמוד, וכל מה שהחבורה גדולה ורבה מתחזקת ביותר ומוצאים עצות ויהיו נדברים איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע ויעזור להם לשמור את בניהם ממינות לגמרי.
יש בדברי הנצי"ב שתי אמירות חשובות. ראשית, הוא קובע כי העובדה שה"בינונים" אינם מקפידים על כל הנורמות המחמירות של ה"צדיקים" אינה פוסלת אותם. הם אינם מינים ואפיקורסים, חלילה, אלא יהודים טובים המשתדלים לשמור תורה ומצוות. בנוסף, הוא רומז בדבריו שהחיסרון בלימוד תורה אינו נחלת הבינונים בלבד, אלא גם אותם "צדיקים" בעיני עצמם, המבקשים לדחות את הבינונים מתוך קנאות קדושה, אינם מגיעים לידי כך אלא מתוך ביטול תורה: "אבל אם יתעסקו בתורה, ישכילו גם המה [הקנאים הקוראים להפרדה] שאין לחשוב את אנשים כאלה למין ואפיקורס ח"ו." אלא אדרבה, "יהיו באגודה אחת להתיישב איך להחזיק הדת ולהתגבר על הכופרים בתלמוד." החיזוק בלימוד תורה יביא אותם להיות "מחזיקי הדת" באמת, ולהתעסק בבעיות החמורות שכל יהודי שומר תורה ומצוות צריך להיות מוטרד מהן: להתגבר על הכופרים בתלמוד ולשמור את בניו ממינות.
כללו של דבר, הנצי"ב סבור שיש לעשות כל שניתן כדי להגן על שלמות הקהילה ועל השלום בין חבריה. הוא היה מוכן לוותר על הרמה הרוחנית הגבוהה של הקהילה כדי לתת לשוליים שאינם מהדרים בשמירת המצוות את התחושה שהם חלק רצוי בתוכה, ולהשאיר אותם עם תחושת שייכות לתורה, למצוות ולקהילה.
יחס לשוליים בזמננו
הקהילה החרדית בימינו היא לכאורה פרי תולדה של המדיניות שהנהיג הרש"ר הירש בפרנקפורט. הקהילה החרדית שואפת לאוטונומיה בכל ענייניה, והרעיון של ההפרדה בין דתי לחילוני עומד במרכז השקפתה. לא זו בלבד, אלא שההיבדלות החדה מהווה את עיקר ההבחנה בין החרדיות לבין הדתיות המודרנית, שאינה מציבה חיץ ברור כל כך בין הדתי לחילוני. אולם, נראה שהקהילה החרדית אינה מסתפקת בהיפרדות מהחילונים, אלא עסוקה גם בבירור ה"בינונים" מקרבה. עסקנים שונים עומדים תדיר על המשמר לבור את הבר מהתבן – להפריד בין אלו "הנאמנים לגמרי" לנורמות המחמירות של הקהילה לבין אלו שאינם. אם אתה "בינוני", אנו למדים, אין לך מקום בקהילה. ילדיך לא יתקבלו למוסדות החינוך החרדיים, ויקשה עליך אפילו להשיג מקום בבית הכנסת.[13]
עם זאת, במבט מעמיק יותר נראה שהקהילה החרדית היום אינה הולכת בדרכו של הרש"ר . המגדלור המנחה את עמדת הקהילה ביחסה לשוליים הוא "המעריך" של כתב העת "מחזיקי הדת". אפילו הרש"ר הירש, שייסד את שיטת הפרדת הקהילות, לא דיבר אלא על היפרדות מהרפורמים, הכופרים במודע בדברי חז"ל.[14] מובן שבימינו השוליים החרדיים אינם דומים כלל וכלל לרפורמים ואינם נמנים על אף כת מפוקפקת. במחוזותינו ובזמנינו אנו, שולי הקהילה החרדית הם מאמינים בני מאמינים, אלא שחלקם אינם מאמצים את הנורמות המחמירות של לימוד תורה והקפדה על קלה כחמורה הנהוגות בקרב בני תורה. מהמקרה הנ"ל ניתן אפוא להסיק בקל וחומר שגם הרש"ר היה אומר כי רצוי ונכון לקבלם, שיהיו חלק מהקהילה בכל עניין, ולכתחילה.
בימים אלו נראה שרעיון ההיבדלות קסם לנו מדי, ורדיפת "צדוקים" הפכה לספורט קהילתי חביב. לעתים אף עולה החשד שמא ההיבדלות אינה רק כלי לשמירת היהדות המסורתית, אלא אמצעי התנשאות על השוליים וכלי לקידום עצמי מכוח שנאת חינם. דומה כי כל המקצין הרי זה משובח, וכל המהדר בהגבהת החומות ובשלילת שכנו נחשב ירא שמים גדול יותר ויהודי הגון יותר.
כך, באמצעות דחיית השוליים נהנה הזרם המרכזי מגאוות יחידה ומתחושת רוממות. כל הנגוע ב"נגיעות מודרניות" חייב לקבל אישור כי הוא שייך לצד הנכון של החברה – לוודא שאינו "חרד"ק" – והדרך הטובה ביותר להצהיר "כשר אנוכי" היא לפסול את כל מי שעומד משמאל. כך הוא יוודא את קבלתו לחברה ואת קבלת ילדיו למוסדות הלימוד הנחשקות; וכך נוצרת דבקות עמוקה בקהילה ואמונה מוחלטת, בוודאי במישור ההצהרתי, בצדקת דרכה.
ברקע עומד החשש מקלקול שהטריד גם את עורכי "מחזיקי הדת" בימים ההם. אם נרחיב את גבולות הקהילה ונאפשר לשוליים לחוש בנוח בתוכה, הילדים "שלנו" ישחקו יד ביד עם ילדי המשפחות הפתוחות, אלו המחמירות פחות, ודרכם יחשפו אף לרעות התרבות החילונית. ואמנם, יש לחשש זה על מה לסמוך. לצד חשיפה לרעיונות ולתרבות של המערב, ניתן לטעון שאף סולם הערכים של ה"בינונים", הנוטה לרווחה חומרית גם על חשבון חיי תורה, עלול לחדור פנימה. הפחד מפני "הנמכת החומות" בהחלט מובן.
אך התשובה לחשש זה טמונה בדברי הנצי"ב. אם מה שמחזיק את היהדות אינו לימוד התורה אלא החומות לבדן, קשה מאוד לדרוש את הנמכתן או ריכוכן. אך אם נפחית את השקעתנו בייצור תחבולות כדי לשמור על התורה, ונרבה להשקיע בחיפוש אחר האהבה שבה, להבין כיצד היא משיבת נפש ולהנחיל תחושה זו הלאה לצעירי הצאן, אזי נמצא שיש גם דרך אחרת. אם נפסיק לפעול בשיטות של מניפולציה רגשית כדי לקשור את הדור הצעיר לדרך – כגון חיתון בחור סורר בצעירותו כדי שיוטל עליו עול הפרנסה והילדים וכך ייכבל לנאמנות הקהילתית – ובמקום זאת נחפש את המאור שבתורה, נמצא שאפשר להגדיל את ספסלי בית המדרש ולהיות ב"באגודה אחת להתיישב איך להחזיק הדת", כדברי הנצי"ב.
יתרה מזו, בסופו של יום הזרם המרכזי נפגע מן ההפרדה לא פחות מאלו שנדחים על ידו. הגבהת החומות מייתרת את הצורך של הציבור החרדי להראות לעולם כי יש לו מה להציע, מעבר ליכולת לדחות אחרים. האישור החברתי המוקנה מתוך שלילת השוליים מספק הצדקה מדומה לחשיבות העצמית של החברה, ומאבד ממנה את הפנימיות. לפתע החזקת סלולרי כשר הופכת חשובה יותר ממידות טובות ויראת שמים; השקפה נכונה עולה בחשיבותה על ידיעת ש"ס ופוסקים ודקדוק בהלכה, ומזכה אותך בתארים גבוהים יותר בעיתונות המפלגתית. נוסף לכך, גאווה זו מביאה לכך שהמרכז החרדי מסתגר והולך מתוך עיוורון לאתגרי השעה. כך שני הצדדים מפסידים. השוליים מפסידים את הקשר אל המרכז, והמרכז הופך דוגמטי ונוקשה יותר ויותר, ומאבד את עוצמתו הערכית לטובת הגדרות חיצוניות ושטחיות. עמדה זו מקשה עליו להתמודד עם אתגרים, ואף מרחיבה עוד ועוד את השוליים שלו ומאיימת על הישרדותו לאורך זמן.
אם החומות לבדן מחזיקות את הקהילה, הרי אי אפשר לגעת בהן, פן תתפרק הקהילה כולה. נוצר צורך מתמיד לחזק אותן ולהגביה אותן, תוך נסיגה מתמדת פנימה. אולם, אם היסודות שעליהם עומדת הקהילה הם התורה והמצוות, לצד זהירות בריאה ונחוצה מהמתחולל בחוץ, אזי החשש מהרחבת הגבולות פוחת. כן אמרו חז"ל: "מיוסדים על אדני פז, אלו דברי תורה, כמה דאת אמר: הנחמדים מזהב ומפז רב" (ויקרא רבה). אם התורה מנומקת ויש בה טעם וערֶבות; אם האמונה מונחת על יסודות איתנים מחד גיסא ויש בה שמחה מאידך גיסא; אם הדרך מבוססת על התוכן שבה ולא על מידור תכנים חיצוניים לה – או אז ניתן להרחיב את הגבולות ולכלול גם את ה"בינונים" בתוך הקהילה. כאשר הלב חזק הוא מסוגל להכיל ולהתרחב. ובמקום לומר "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה ", ניתן לומר: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ".
[1] ירושלמי תענית ג, א.
[2] שמעתי מפי הרב ד"ר דוד ביטון.
[3] הרב שמחה במברגר, שו"ת זכר שמחה, סימן רכ"ט. הרב מנחם שורצשילד, הייסוד, עמ' 9–27. הרש"ר הירש, אוסף כתבים (געזאמעלטע שריפטן), ח"ב, עמ' 102, ח"ד, עמ' 295, ח"ו, עמ' 129–146. הרב רפאל נתן אויערבך, שומרי משמרת קודש, ח"א, עמ' 279–280.
[4] הרש"ר הירש, שמש מרפא, סימן מ"ו.
[5] שם. פולמוס זה ניצת במקומות שונים ברחבי אירופה, ובכל מקם נהגו רבניו כפי שנהגו לפי תנאי המקום והזמן ולפי הכרעתם האישית. ראה: כ"ץ, יעקב, הקרע שלא נתאחה: פרישת האורתודוקסים מכלל הקהילות בהונגריה ובגרמניה, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1995.
[6] שם הכותב לא צוין בגוף המאמר. עורכי הבטאון הם גרשון באדר, יהודה קרונגולד, וולף ליפסקי, יהושע ליפסקר, יקוטיאל אריה קאמלהאר והאחים רבי שמחה-בונים ורבי שלמה-אלקסנדר שרייבר-סופר.
ראה, האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים, עיתונות יהודית שהיתה, עמ' 131 ועמ' 284.
[7] מחזיקי הדת, עמוד ראשי, כ"א בחשוון תרמ"ב, 13 בנובמבר 1881, לא צוין שם המחבר.
[8] שם, עמוד ראשי, ט"ו בחשוון תרמ"ד, 15 בנובמבר 1883.
[9] פרופ' רחל מנקין (צמיחתה וגיבושה של האורתודוקסיה היהודית בגליציה — חברת "מחזיקי הדת" 1867-1883 , עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א, 2000.) ופרופ' בנימין בראון ("'כחרבות לגוף האומה': התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות", בתוך: יוסף דעת: מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית, ערך יוסי גולדשטיין, באר שבע, תש"ע, עמ' 222, ה"ש 21.) טעו לחשוב שמאמר הנצי"ב הופיע בתגובה למאמר המערכת מ-1881, שהתייחס להיפרדות מהמשכילים עצמם, אולם הנצי"ב מזכיר במאמרו, שהתפרסם גם ב-83, שדבריו הם תגובה למאמר בשם "ימין ושמאל", והוא חוזר בדבריו על השאלה המופיעה במאמר "הן העריכו לשון החקירה היוכל דת ישראל להיחלק לשלשה גזרים, הנמצא ימין ושמאל ואמצע במהלך אמונתנו". שאלה זו, בנוסח זה בדיוק, מופיעה במאמר המערכת של נובמבר 1883. כפי שנראים פני הדברים, לא הכירו החוקרים הנזכרים את דברי הנצי"ב על גבי גליונות "מחזיקי הדת", והביאו את דבריו מתוך "שו"ת משיב דבר" בלבד, וכן לא הכירו את המאמר העיתונאי השני משנת 1883. הדמיון שעליו מצביעים החוקרים כדי לזהות את המאמר משנת 1881 בתור המאמר שעליו הגיב הנצי"ב, הוא שמדובר בו על הפרדת קהילות (כמו המוני מאמרים בבטאון מחזיקי הדת, מאות להשערתי) ושהוזכרו בו צדוקים, וכן שנדפס ב"גליון ג'" והנצי"ב מציין שמגיב למאמר שנדפס בגליון ג'. המאמר השני שהובא, משנת 1883, גם הוא מגליון ג'. וראיתי להסביר את הדברים בכך שהגליון מנובמבר 1883 והגליון שבו פרסם הנצי"ב את מאמרו חסרים בארכיון הספריה הלאומית, ולא תרו החוקרים אחר הגליונות החסרים הרלוונטיים לנושא ומתאימים לזמן פרסום דברי הנצי"ב.
[10] "נעתם ארץ", ישעיהו ט, ח. וראה שם פירוש אחר.
[11] המאמר המלא מופיע בשו"ת משיב דבר, חלק א', סימן מ"ד. נדפס לראשונה בביטאון "מחזיקי הדת" בשם "מכתב מוולאזין ללמד (על ימין ושמאל)". התאריכים המופיעים על הגיליון הם: ד' טבת ה'תרמ"ד ו-4 בינואר 1883, (ככל שידי משגת, תאריכים אלו אינם חופפים בלוח השנה). כמו כן, יחד עם זאת שהמו"ל מרעיף בשבחו ובחיבתו על הנצי"ב ("המאמר הנכבד הזה… שלוח אלינו מאת הדרת כבוד הגאון הגדול נאדר בקדש, וכו' וכו' כקש"ת מו"ה…". וכאשר הנצי"ב מעלה על הכתב את החשש מלהלאות את קהל הקוראים באריכות דברים, מעיר המו"ל: "חלילה! מתקו לנו ולכל המחזיקים בדת הקודש דברי הכנ"ג מנופת צוף"), סופו של המאמר נחתך ע"י העורכים, בחלקים חשובים בכמות ובאיכות. חלק השקפתי נרחב, חלק מעשי וקריטי שיובא להלן, ועוד חלק שיש בו ביקורת על החסידים (שקרוב לודאי שהמו"ל והעורכים נמנו על קהילתם). אפשר שבכוונת מכוון, אפשר שמהעדר מקום, לה' פתרונים. לעניין ה"ש זו הצלב נתונים ועיין עוד: ד"ר יצחק אלפסי, החסידות וארץ ישראל, עמ' 51, 125. הרב מאיר וונדר, קהילות ואישים בגליציה, עמ' 256. הרב ישראל יעקב קלפהולץ, גדולי חסידי בעלז, ח"א, עמ' כז–מה. הרב מאיר וונדר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ח"ד, עמ' 103, ח"ו, עמ' 5. משה שטרקמן, מוסטי ויאלקה (מאסטי וויעלקיע), ח"א, עמ' 73–84. הרב יהושיע צבי ווילף, אור הישר, עמוד השער. האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים, עיתונות יהודית שהיתה, עמ' 131, עמ' 284.
[12] לאחר מכן מרחיב הנצי"ב במעלת האחדות ובחיוניותה בגולה, כאשר ישראל נרדפים וזקוקים לאחדות כדי לעמוד כנגד האיומים החיצוניים: "זהו אפילו אם היינו בארצנו וברשותנו: ומכל שכן בשעה שאנו כבושים בגולה […] ואין תקנה לגוש עפר בשטף מים רבים אם לא שנעשה מן העפר אבן מוצק אז אפילו נהר שוטף עליו אינו מגלגלו אלא ממקום למקום אבל אינו מאבדו לגמרי כך ישראל בעמים אין להם תקנה אלא להיות אבן ישראל, היינו שיהיו מחוברים באגודה אחת אז אין אומה ולשון יכולים לאבדם, והאיך נאמר להפרד איש מרעהו ויבאו אומות העולם ושטפונו מעט מעט ח"ו."
[13] אחד המקורות הידועים בנושא היחס לבינונים הוא אגרת החזו"א אל מנהל ישיבת "תפארת ציון", שבה אומר לו את המילים שהפכו לסיסמא: "חובת חינוכנו לקיצוניות" (אגרות חזו"א ג, סא). אולם, שם הוא מדבר על קו חינוכי והשקפתי, והוא דוחה שם את העמדה המכשירה את הבינוניות כדרך חינוך, אבל אין בכך כל אמירה לגבי היחס לבינונים עצמם. בדבריו שם הוא מבחין מפורשות בין בינוניות כשיטה, לבין בינוניות כבחירה הנובעת מאילוצי החיים: "הבינוניות שיש לה זכות הקיום, היא מדת הבינונים האוהבים את הקיצונות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצונות, אבל מה עלובה הבינונית הסואנת בוז לקיצונות."
[14] כאשר פנו אל הרש"ר קהילת עדיעס בהונגריה בעניין פרישה מקהילתם הנאולוגית, הוא צידד שעליהם להישאר בקהילה, כיוון שהנאולוגים שם נשארו מחויבים מבחינה עקרונית לשו"ע.
תמונה: Bigstock
לדעתי הכלל צריך להיות – תהא היכן שאתה רוצה לחנך את הילדים שלך.
אם אתה רוצה שילדיך יקבלו חינוך מסוים ויחיו לאורו, נהג באותה דרך של חינוך ואל תתריס מולו בגלוי.
אבל בנושא זה צריך להיות אמיתי. לא לקפוץ מעל המצב הנוכחי או קצת מעליו שלך הקפדות, באופן שיצוד דיסונסס בין החינוך במוסדות הלימוד לבין התנהלות הבית.
מאמר נפלא.
מלבד החלוקה בין כופרים ל"בינונים", אפשר להוסיף חלוקה נוספת: בין בינונים "בשיטה" לבינונים "לתאבון". יש להבדיל בין מי שכופר עקרונית בסמכותם של גדולי תורה או בערכן של לימוד התורה ודקדוק במצוות, לבין מי שמעריך ערכים אלו אלא שבאופן אישי אינו נוהג כן.
כפי שכבר נכתב בתחילת המאמר יש הבחנה ברורה בין שתי סוגי שוליים 'אנשי שוליים' למיניהם ו'מעשי שוליים' וההבדל ביניהם צריך להיות ברור לחלוטין מעשי שולים כדוגמת פל לא כשר או שירים חיצוניים וכיוצא בזה צריכים להיות מחוץ לתחום העולם החרדי בקרבנו מה שלא בהכרח אומר שצריך להרחיק מתוכנו אנשים שנוגעים באותם מעשים. דהיינו המעשים עצמם צריכים להיות רחוקים מאתנו ללא פקפוק למרות שנכיל בתוכנו אנשים שנגועים בכך הבעיה היא שאותם מעשים אמורים להיות רחוקים לא רק מעשית אלא גם מחשבתית וזה דבר קשה עד בלתי אפשרי שכלשכן שלי או לחבר של הבן שלי יש את אותם הדברים מילא מכח ההכרח אין לנו ברירה אלא להקחיק את אותם האנשים כדי להרחיק מאתנו מחשבתית וכפועל יוצא גם מעשית את התוכן שלהם מילא כל ה"ראיות" שהובאו שאין בעיה להתחבר לאןתם האנשים לא נוגעות בנקודה עצמה הירושלמי בתענית והרשר והנציב דברו על התחברות ספציפית לאדם מסוים שמוגדר כשוליים ולא על היטמעות של ציבור שלם כזה בתוכנו חו שמשם הדרך לציבורים להתקרב (אף שיכול להיות משתי הכיוונים ) קרובה מאד
באמת נראה לך שבתקופת הנצי"ב לא הייתה השפעה לרפורמים על האורתודקסים??
קראת קצת היסטוריה/לחילופין לפחות את סיפורי החרדים על תקופת ה"משכילים"??
מאמר חשוב מאד .
חבל מאד שרדפו את פא"י לפני כחמישים שנה
הרב קלמן כהנא יהודי ירא ושלם שהנחיל את מורשת השביעית לחומרה ללא היתר מכירה אפילו וכפי הוראות רבו החזון איש הפך למוקצה רחמנא ליצלן חבר כנסת שלחם בו לא היה גדול ממנו לא בתורה ולא ביראת שמים.
אנשי פא"י נקיי דעת יראים ושלמים וגם כפופים לגדולי התורה לא התיימרו מעולם להיות בקדמת הבמה.
הדור המייסד אחרי השואה ידע להכיל את כולם, כל החוגים, כמה שנים אחרי במקום לנהל את הוויכוחים והבדלי השיטות בבגרות החלה השיטה של חרמות התנשאות וזריקת בוץ אחד בפרצוף חברו קשה לכמת את מנת הנזקים שנגרמו כתוצאה.
הכותב מתאר היטב את המצב האידיאלי והרצוי אך מתעלם מכך שבכל כלל יש יוצא מן הכלל. וישנן תקופות בהיסטוריה המחייבות ל'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.
חז"ל אמרו 'שמאל דוחה וימין מקרבת' כלומר; אגם שאת מרב האנרגיה יש להשקיע בקירוב, יש צורך לפעמים, לא כעיקר, אלא כלאחר יד, בריחוק ובידול. ומידי כמה דורות כשנוצרת התרופפות מסוימת יש צורך במקצה שיפורים ע"י ציפוף זמני של השורות ומיד לחזור למהלך של ימין מקרבת.
ואכן, בדור האחרון העמיד לנו הקב"ה את מרן הרב שטיינמן, שאף הוא הלך בדרכו של מרן החז"א ולמעלה בקודש, שראה לנכון לרכך את חידוד ההבדלים התוך מגזריים, ומבלי להמעיט בחשיבות גדולי עולם קודמים שראו צורך הפוך, והכל לפי צורך השעה והמצב.
וכבר אמר שלמה המלך בקהלת 'עת לחבק ועת לרחוק מחבק. עת לאהוב ועת לשנא וכו'
למה שקבוצות השוליים לא ישלחו את ילדיהם למוסדות חינוך אשר תואמים את השקפתם?
המחבר מערב מין בשאינו מינו כמה פעמים, כפי שכבר העיר חברונער, אך הנקודה המרכזית שעליה הוא מחליק – אף שמזכיר אותה – היא סכנת ההידבקות בנגיפי התרבות המערבית.
הורים שאינם שומרים על כללי הצניעות ו/או נזהרים מצריכת התרבות המערבית בצורה מלאה עלולים גם לאפשר לילדיהם, ביודעין או אפילו מתוך חוסר שימת לב מספקת, להיחשף לסחי ומאוס באינטרנט. ואז, גם אם הם "אסימפטומטיים" לחלוטין, הם מסכנים את כל האחרים.
אף אחד איננו מעוניין להרחיק אחרים יקרים. אך מחובתינו להגן על ילדנו.
יפה מאוד.
אז אפשר להודיע למיינסטרים שהשוליים מוכנים כבר להיכלל בציבור החרדי. נשאר רק לחכות לשמוע מה דעתם. ברוווור שיסכימו.
לעניות דעתי הדיון דמיוני ולא רלוונטית. כי אין חיה כזו שנקראת "החברה חרדית". נכון שכל מתנגדי קיומו של המשטר היהודי, נקראים חרדים אבל זה לא הופך אותם לחברה.
אני חושב שלחרדים לא צריך לספר דבר פשוט שכזה. אבל לפי התגובות כאן יש כאן הרבה לא חרדים ולהם מגיע הסבר מפורט על מה שהוא קורא להם חרדים.
ובכן קודם נשלול את המושג חברה חרדית. אין מצב שבחברה אחד לא מתחתן עם בן\ת החברה. בחרדים רוב החרדים לא יתחתנו עם חרדים מסוג אחר. למשל חסיד לא יתחתן עם ליטאי וההפך, וגם בתוך החסידויות לגווניה והקהילות הליטאיות לגווניה, אין קשרי נישואין. אותו דבר תרבותית. יש הבדלים כל כך גדולים שאי אפשר לחבר ביניהם כמעט בכלום, לא בלבוש ולא באוכל ולא בתפילות ולא בשפה וכו' וכו'
כל זה מביא שגם בחינוך, כלומר מוסדות חינוך, כל קהילה צריכה מוסדות ייחודיים לעצמה.
שאלת המיליון דולר היא למה זה? למה באמת יש כל כך הרבה סוגי יהודים שומרי תורה ומצוות. הרי אם התורה וההלכה וכו' מגדירה אותם כסוג אחד, ואם הם כולם צאצאי האבות הקדושים = גזע אחד, אז למה שלא יהיו חברה אחת?
השטחיים והלא מכירים לעומק את היהודים ואת היהדות ודרך חשיבתה, חושבים שמדובר בחברה מפולגת ומחולקת שכל אחד שונא את שני וכו' וכו' וכו'
ובכן התשובה העמוקה היא, שביהדות אסור להקים חברה. כי לחברה יש סמכות וריבון, ואין על היהודי סמכות ואין על היהודי ריבון אלא ריבון העולמים. כלומר התורה דורשת מכל יהודי להיות בן חורין הוא וזרעו לדורי דורות. אצל החברות באומות החברה הופכת את האדם לרובוט דטרמיניסטי. ולכן החינוך למשל היא אחידה והתודעה של הרובוטים היא אחת, מתוכנתת כמו תוכנה במחשב = דטרמיניזם מוחלט.
ואת זה היהדות לא סובלת ועל פי ההלכה חרש שוטה וקטן (ולא משנה הגיל), פטורים מכל המצוות. הרי לרובוט אין דעה ולמצוות צריך דבר ראשון דעה. על דרך "אין רוח הקודש אלא דעה" (חז"ל)
ולכן ביהדות יש אך ורק הפרט ומשפחות = זרעו. ומשפחות צריכות קהילה כאמצעי. וכל משפחה היא חופשיה ולכן נוצר הרבה סוגי קהילות כאמצעי להם. הרי משפחה הונגרית צריכה את הקהילה המסוימת לה וכן משפחה ליטאי או חסידי או ספרדי וכל העדות הספרדיות וכו' וכו'.
יוצא מכאן שלעומק הריבוי קהילות מראה על חירות הפרט והמשפחה. תמיד בעלי תשובה שאולים את אותה השאלה: למה יש כל כך הרבה סוגים של קהילות? למה יש כל כך הרבה מחלוקת במגזר וכו' וכו'.
והנה התשובה הפשוטה: שאדם הוא בן חורין, ומקים משפחה, יש לו צרכים מיוחדים לו ולמשפחתו. ולכן הוא מקים לעצמו קהילה ומוסדות חינוך. והנה נוצר הריבוי שלזרים זה נראה כאילו מדובר במחלוקת וכו' וכו'.
בכדי לשבר את האוזן שנבין את זה בחדות, ניקח את צפון קוריאה לדוגמא. רק מלראות את האחידות של כל נתיניה, כל משכיל ונבון משתגע. איך זה רבונו של עולם מיליונים מתנהגים אותו דבר בדיוק?! האדם הצלם האלוהים, הוא דווקא בדינמיות של האדם, ככה שכל אדם הוא יחודי, וזה נכון גופנית וגנטית ונכון במעשיו ובהתנהגות, אז אייך אפשר לראות מיליוני בני אדם באותו שטנץ?! אלא מה, בוודאי יש שם איזה שרלטן דיקטטורה ששולט בהם ביד רמה ובניה הם רובוטים.
במדינות וחברות יותר חופשיות מה שנקרא דמוקרטיות. כבר אפשר לראות הבדלים. אם כי בחינוך ובהשכלה ומדע, בחוק ומשפט, ובכלכלה, הם כולם באותו שטנץ. ואם נתמקד עם מיקרוסקופ לתוך המדינות והחברות החופשיות ונרצה להבין למה באמת החינוך וההשכלה וחוק ומשפט ובכלכלה הם כמו רובוטים?! שנבדוק טוב טוב במיקרוסקופ אז נראה שם שרלטניים ודיקטטורים. נכון יש דמוקרטיה אבל המדע וההשכלה והמשפט וסמכות החינוך וכלכלה וכו' כל אלה בידי אקדמאים = כביכול אנשי מקצוע, ובידי הון שלטון שמפרנסת את האקדמיים.
יותר מזה נאמר: כל זר שפוגש קהילה חרדית מסויימת, נגיד פגש טיש חסידי או שיעור של ראש ישיבה ליטאי, הוא מיד חושד שיש כאן דיקטטור. הרי איך אפשר קובץ אנשים בשטנץ אחד?! בעיני אפי' שאני רואה משפחה הורה עם זרעו עם אותו שטנץ, זה מחשיד אותי. הרי משפחת יעקב אבינו תוכיח שאפי שהיו משפחה אחת התורה לא אפשרה להפוך אותם לאחת, אלא לשנים עשר שבטים.
ברצוני להראות לכם שאינטואיטיבית כל אדם שרואה דבר כזה הוא מיד חושד שיש כאן דיקטטור ורובוטים. ואם על קובץ קטן כמו קהילה זה מחשיד, קל וחומר כלפי עיר ומדינה.
ובכן הגזע הכי חופשי זה הגזע היהודי. ועצם הריבוי קהילות והסוגים מוכיח זאת.
לסיכום: הסברנו שהריבוי מקורו ביהדות כי היהדות דורשת מאתנו להיות בני חורין. והיהדות מקדש את הפרט ומשפחתו כלומר נצחיות הפרט לדורי דורות. ואז נוצר מצב טבעי לגמרי שכל הורה מבין מה טוב לילדיו על דרך חנוך לנער על פי דרכו. ואז הוא מקים לעצמו קהילה ומוסדות וכו' וכו'. כלומר, שאלת השאלות של כותב המאמר הנכבד, מתורצת מאליו. הרי בדיוק זה הסיבה שיש ריבוי קהילות.
זה המצב הטבעי של היהודים תמיד לכל אורך ההיסטוריה. מאז 12 השבטים ואחריו (הרי למה התורה מאפשרת שנים עשר שבטים ולא הפכה את כל השבטים לעם ולאום אחד ?!). דווקא כי כל הורה לא רוצה לאבד את זרעו לעם אחר, הוא מקים קהילה לזרעו. וככה זרעו בעצמם מקמים קהילות שטובים לזרעם וכו' וכו'.
כלל ברזל בתורה והיהדות: אם הורה מוותר על בנו למען הקהילה שלו או אפי' למען משפחתו, הוא בעצם הופך את קהילתו או משפחתו לאליל, ובנו מוקרב כקרבן על מזבח האליל רח"ל.
מהכלל הברזל הזה נוצרו כל הקהילות כי ההורים לא רצו לוותר על בן או בת אחת.
היה יהודי בשם ראובן שמטפורית שכב עם אשת אביו. ואביו לא אמר לו כלום עד יום מותו. ביום מותו אביו הטיף לו מוסר. שאל בנו ראובן, למה אבא נזכרת רק עכשיו?! ענה לו אביו יעקב: מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשיו אחי. אותו דבר משה רבינו לא הוכיח את בני ישראל אלא ביום מותו.
וכל זה בא מהחשיבה העומק של תורה והיהדות שרוצה אותנו בני חורין לדורי דורות, ולא רק כבני חורין אלא בני חורין שחיים לעולם, על דרך מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
ואם מישהו מוותר על בנו, אז הוא נכרת ביחד עם בנו מעולמו = עונש כרת רח"ל. עכשיו נבין למה יעקב אבינו ומשה רבינו כל כך היו נזהרים. ק"ו לוותר על הבן או הבת למען קהילה או חברה או מדינה?! זה כבר ממש קלסיקה של עברת זרעו למולך. כלומר אלילות לשמה.
לסיום: השאלה של המאמר האם להרחיב או לא, זה לא שאלה יהודית לעניות דעתי. הרי מהי המטרה ומהי האמצעי? אם הפרט ומשפחתו הוא המטרה, אז בוודאי צריך להרחיב את הקהילה בכל מחיר. הרי הקהילה היא אמצעי למשפחות. אם רח"ל הקהילה היא המטרה ולא הפרט ומשפחתו וזרעו, אז צריך פשוט להשמיד את הקהילה כמו עיר הנידחת. כלומר זה חובה על כל יהודי לדאוג שהקהילה הזאת תישמד לגמרי.
אבל אל דאגה אפי בגלות שאין ליהודי סמכות להחריב עיר הנידחת, קהילה כזו במילא בסוף תיחרב, הרי אמרנו שלעומק אצל היהודי, משפחתו וזרעו עיקר, ולכן אם יראה שהוא מאבד שם את זרעו, אז הוא יעזוב את הקהילה וככה בהמשך יעזבו כולם את הקהילה ולא יישאר זכר מהקהילה. ויש לנו מאות ואלפי דוגמאות היסטוריות שכאלה. ויש לנו דוגמאות ממש במאה האחרונה, כמו כל הקהילות של טבריה וצפת. מה שקרה שם היא שהזקנים לא נתנו לצעירים לצמוח, כלומר הזקנים החזיקו במעמדם בכוח עד צאת נשמתם, ולכן הצעירים פשוט עזבו אותם וצפת וטבריה שהיו ערים עם קהילות חרדיות חזקות מאות שנים תרום המדינה, נחרבו תוך דור אחד. חלק גדול התחברו לקהילות בירושלים ובני ברק וכו' וחלק פשוט עזבו לגמרי.
כל זה קורה שהופכים את הקהילה עיקר מול הפרט ומשפחתו. (אני מדבר על טבריה וצפת של פעם טרום הצמיחה העכשווית שכולם שם היום זרים ומהגרים)
ולכן כל יהודי חייב לדעת, שאם בקהילה מסויימת הוא מפסיד את זרעו, הוא חייב לפרוש מהקהילה ולנסות להתחבר עם קהילה אחרת יותר נוחה לזרעו. ואם לא ימצא קהילה כזו שמתאימה לזרעו, אז שינסה להקים קהילה שכזו. ויש עיר מיוחדת שנקראת "ירושלים" שלא נחלקו לשבטים תרתי משמע. ושם רוב רובם של הירושלמים אין להם בכלל קהילות. יש מה שנקרא שטיבלך ויש מוסדות חרדיים אוניברסליים שמכניסים כל ילד בכבוד רב לחיידרים.
ואם בכל מקרה שואלים במוסדות לאן אתם שייכים, תמיד התשובה "אנו ירושלמיים" מספיקה אפי' שהמשמעות היא שאין להם קהילה. וזה למה, כי הירושלמים הם זן מיוחד של בני חורין שאפי' קהילה היא כבר סוג של ע"ז. זה הסיבה שבישיבות הליטאיות פיחדו תמיד מהירושלמים. גם בחסידויות קשה היה לרדות בירושלמים שהתדבקו בהם.
אני מאריך בנושא הירושלמים בכדי שההורים יבינו שבלי קהילה זה לא אסון רק להפך זה יותר מועיל לעצמאות המחשבה של הילדים, מועיל לעקשנות בדעות וחדות הדעות, אי אפשר לבלבל אותם כל כך מהר. למשל קל יותר לקלקל בן קהילה, מלקלקל בן ירושלמי כי הם עצמאים. לא לחינם הרב שך והרב מבריסק והבית ישראל מגור ועוד, כל כך התאהבו בירושלמים, והרב שך אמר אילולי ישוב הישן הירושלמי, היהודי המקורי לא היה שורד מול הלאומניות המתחדשת.
maxmen תרשה לי להעיר מספר הערות
א. כל סיבת קיומו של העם היהודי במשך הדורות כעם זה רק בזכות זה שהיינו מאוחדים תחת כותרת אחת ולא מופרדים ו"עצמאים" אלא הייתה מסגרת מחייבת שהחזיקה את כולם בתוכו וכל מי שפזל החוצה אפי באצבע קטנה הוצא לחלוטין
ב. זה ודאי שכל סיבת גדילתו של האדם היא בגלל היחסיות שלו לסובב אותו שהרי אם נניח אדם באי שומם לא יגיע אפי לחצי מההישגים שהיה מגיע אליהם כשנמצא בחברה דכך בנוי האדם בצורה של קנאה ותחורת ורצון לתשומת לב מילא הבניה האמיתית של האדם היה בגלל הקהילה שסובבת אותו וכמה שהקהילה יותר תובענית כך ייטב
חברונער היקר
א, במציאות זה לא היה לעולם. הכותרת האחת שאתה מדבר עליו, זה פשוט הגזע. כלומר יהודי לא יכול להתכחש לעובדה שהוא יהודי כי הגזע מגדיר אותו כיהודי.
גרים נקראים אברהם מאותו סיבה שמהיום כל צאצאיו יהיו יהודים כמו צאצאי אברהם.
אבל כנודע "גזע זה לא חברה" (אחרת כל בני אדם הקדמון היו אמורים להיות חברה אחת גדולה ולא היא כנודע). "משפחה זה לא חברה" (אחרת כנ"ל לא היו שנים עשר שבטים ולא היה פילגש בגבעה ולא היה קרע המלכות, והיום לא היה ציונות) ואפי' "חלוקת העבודה היא לא חברה" (הרי חברה בלי יבוא ויצוא לא יכולה התקיים. ולכן בלי חלוקת העובדה העולמית אין קיום לחברה ובכל זאת יש מדינות ואויבים וגבולות מדינה וכו' וכו')
אלא מה, החברה תופסת טרמפ על המשפחות וכופה עליה את ריבונותה.
נאמר את יותר חד וברור. חברה לא יכולה להוליד את הדור הבא חברה לא יכולה ליצור צרכים (חוץ מצריכי שירות שהמדינה דורשת), צרכים של אדם באים ממשמעות חיו ממטרת חיים שבשביל זה הוא צריך צרכים), חברה לא יכולה אפי' להמציא את חלוקת העובדה ואת השוק החופשי.
כל אלה נוצרים מהמשפחות וממשמעות חייהם. כאן בתמונה נכנסת שרלטני המשטרים ובכפיה טוענים שכל עבדיו הם חברה.
הוא משתלט על משאבי הארץ הוא משתלט על האמצעי חליפין, והנה הופך את כולנו לעבדיו. מעצם זה שאדם בחברה נולד בלי כלום ומוכרח להיות חלק בחלוקת העבודה. הרי אין לו זכות לדרוך על כדור הארץ בלי לשלם פרוטקשן לשרלטן. ואין לו זכות לישון בכדור הארץ בלי לשלם שכירות. כל זה מכריח אותו להיות עבד לחברה הדמיונית.
גם במקרא הכרונולוגיה מסודרת באופן כזה בדיוק.
קודם אדם ממציא את המשפחה ואת הלוח את היום והלילה והשבוע
חנוך ממציא את החינוך ואת הלוח שנתי שמשי שלא השתמשו עמו עד המצאת\חידוש החקלאות על ידי נח.
נח ממציא\מחדש את החקלאות וממציא את הקניין הפרטי הקביל על ידי חלוקת הארצות בגורל פלוס ממציא את הירושה (אין קניין קביל בלי ירושה הרי הנולד ייוולד לעולם מחולק וקנוי כבר ולכן זה לא קביל. וזה אגב הטיעון המרכזי של היהודי שארץ ישראל ירושתו בקניין פרטי קביל, כי הוא היורש של שם וכנען פלש לארץ לא שלו), כל אלה דורש את המצאת המוסר של לא תגנוב ולא תרצח וכל שאר הדינים של שבע מצוות בני נח.
עכשיו שלבני אנוש יש משפחות ויש קניין פרטי ויש דינים, אפשר חלוקת העבודה ושוק חופשי.
כאן בדיוק נכנס נמרוד ומקים את החברה הדמיונית בכפיה על ידי כיבוש.
אייך אפשר לכבוש בני אנוש ולהפוך אותם כרובוטים כשטנץ אחת?! על ידי המצאת האליל\הדגל\הפסל\הסמל של המדינה.
הווה אומר לא רק זאת המציאות מאז נמרוד, גם המקרא כרונולוגית נותנת לנו להבין מה הבעיה בע"ז שכל בני אנוש במקום להיות צלם אלוהים הם רובוטים ועבדים לאיזה שרלטן.
ב' שוב אתה מדבר על רובוטים דטרמיניסטיים. אתה אומר שאם לחץ ברירה מלכותית מצמיח את בני אנוש.
אתה גם מדבר על צמיחה כלכלית וצמיחת מדע וטכנולוגיה אינטרסנטית כלכלית.
אתה בא מרוח הכלכלה המודרנית הנאו ליברלית שטוענת שהכל זה רווחים תחרות וקינאה ותאווה וכבוד.
טוב אני מדבר על יהודים מקוריים.
ואגב אני מכיר את חברון אני מכיר תלמידי חברון לדורותיו כמו את משפחת קופשיץ הנודע שכל אחד מהם היה רב עיר או רב שכונה.
כל אלה לא צמחו בגלל התיאוריה הקפיטליסטית החזירית. כל אלה לא רובוטים דטרמיניסטיים שאתה מדבר עליהם.
נכון שמחברון צמח הרבה סוגים גם כאלה שיצאו לחוץ ועשו שם חיל. אבל איפה הם ואיפה משפחת קופשיץ? אלה נטמעו בתוך החברה המערבית ונכחדו. ואלה ראשי הציבור החרדי הלא פוליטי, אלא הרוחני ההשקפתי וכו' וכו'
לסיום:
לגבי א' לא היה לעולם
לגבי ב' זה תיאוריה קפיטליסטית חזירית שאין לה אחיזה במציאות ומגיפת הקורונה תוכיח שהיא הפכה את כל המדינות המערביות למדינות רווחה. כלומר הפוליטיקאים זנחו את הקפיטליזם החזירי ואימצו בחום את הרווחה. מי היה מאמין שביבי יחלק איי פעם כסף לציבור?!
לmaxmen היקר לגבי טענתך הראשונה לא חלקתי לרגע על כך שהסיבה ההלכתית והטכנית לכך שהם היהודי קיים זה בסיבת המשפחה רק טענתי שלא היה לזה היתכנות אמיתית במציאות אילולא היינו נמצאים במסגרת קהילתית אדוקה ולראיה הסתכל נא על כל העמים והדתות אשר סביבותינו שלא החזיקו מעמד והסיבה לכך היא פשוטה בתכלית כיון שהדת היהודית היא הדת היחידה שכל כולה בנויה על קיהלתיות החל מהתפילות בבית הכנסת במניין עובר דרך בריתות בר מצוות חתונות ולהבדיל לוויות שכולם מתקיימות במסגרת הקהילה וזה מה ששמר על הגחלת היהודית שמירת המסורת גם בדברים שנראים מטופשים בעידן המודרני וזה נשמר רק בגלל המסגרת וביותר אם כדבריך שקהילות נוצרו מכח ההכרח הקבה לא היה מצווה אותנו בכל כך הרבה מקומות להתערבב עם אנשים ומשפחות אחרות
לגבי הסדר הכרונולגי אין לי יותר מדי מה להגיד גם כי אני לא מספיק בקיא וגם כי זאת ראיה קלושה שלא מכריחה דבר
לגבי שיטת המשטר אתה מדבר על "שרלטני המשטרים" כל הוויתו של העולם מתחילתו נעשתה בצורה שלטונית שופטים ודוטרים תשים לך בכל גבולך הנושא של מלך שיקבע חוקים ולא מצינו שהיה תרעומת על עצם הרצון למלך אלא רק שעדו זאת בדרך עזות ולכשעצמו זה דבר נצרך וזה ודאי שלא היה נברא האדם בצורה כזאת של רצון לשלוט עיין ערך מלחמת ארבעת המלכים את החמישה כבר ככ מוקדם אם לא הייתה זאת צורת הסדר האידיאלית
ולגבי מדפחת קופשיץ וישיבת חברון אני מדבר רק על האנשים "שנשארו בפנים" כהגדרתך ועדיין ברור ופשוט שאין אחד שהיה מגיע להשגיו כל אחד בדרגתו בלי יצר הקנאה הכבוד והתחרות וכמו שכבר למדונו שקנאת סופרים וכו ובוודאי בחברון של פעם שהסבא היה לוקח את המצוינים שבישיבה ונותן להם למסור שיעור כללי ובעצמו אמר שבא להרויח את רוממותם עי הקנאה של האחרים לדעתי להתווכח עם זה זה לכפור במציאות הטבע האנושי
מדבריך משמע שאתה בעד אינדיוידואליות קיצונית. אך ביהדות, למרות שהיא מקדשת את יחודיותו של האדם, אין מקום להקטין את הקולקטיביות. יש מושג בקבלה, 'נשמת ישראל', שכל הפרטים הם חלק מנשמה אחת. גם בתפילת שמו"ע הניסוח הוא ברבים, וזאת משום שזה המבנה האמיתי של היהודי. חלק מכלל.
גם מבחינה פרקטית יש מקום להתייחס לנושא במורכבות. והראיה לכך היא מהשבטים שהאתנוגרפים אוהבים לחקור, שבטי 'ציידים לקטים'. שבטים שאין ברשותם, לא נכסים, לא נחלות, הם חיים מהיד, הצייד והלקט, לפה. והאפיון המרכזי שלהם היא העובדה שאין בינייהם לא איררכיה, לא סמכות ולא שום מחויבות בין אישית, אינדיוידואליות רדיקלית. החוקרים אוהבים להביא את הקהילות הללו בתוך סימוכין לקהילות אפשריות של חופש ושיוויון מוחלט, מה שעוזר לאג'נדה שלהם. אבל האמת היא הפוכה. המספרים המיזעריים של חבריהם, יחד עם הנחשלות והפרימיטיביות שלהם מוכיחה כאלף עדים, שלא תתכן חברה שאין לצד המרחב הפרטי גם כלל.
חברונער היקר
שוב, קהילה זה לא חברה אפי' לא חברה חופשית, ק"ו לא חברה תחת משטר. ולכן מתאפשר באותו גזע, עשרות אלפי קהילות. מה שאין כן בחברה, אין דבר כזה חברה בתוך חברה. מדינה בתוך מדינה.
הסיבה פשוטה כי קהילה בניגוד לחברה, היא אמצעי לפרט\למשפחה. וחברה\מדינה רואה בעצמה עיקר מול הפרט. ולכן לא יכול להיות מצב של הקמת מדינה בתוך מדינה אלא מורד\מורדים או בוגד\בוגדים או חלוקת המדינה לשני מדינות שונות וכו' וכו'.
בקהילה זה אפשרי, אפשרי להקים אלפי קהילות בתוך גזע. כי היא אך ורק אמצעי לפרט\למשפחה. אז כן יהודי לא יכול ליישם את יהדותו בלי הגרעין הראשוני של קהילה\חברה שזה המשפחה האישה הבעל. אבל עקרונית הוא לא צריך קהילה ובוודאי לא חברה\מדינה. כי התורה ממקנה לו קניין פרטי נצחי על ידי ירושה וחלק שווה במשאבי הארץ על פי עשרת התקנות של יהושע בחלוקת הארץ (זה ורק זה סיבת דרישת היהודי את ארץ ישראל. זה הסיבה היחידה שרק בארץ ישראל אפשר לקיים את התורה באמת). הוא יכול לשרוד ככה לנצח לדורי דורות בלי אפי' השתתפות בחלוקת העבודה החופשית.
בתי כנסת וקהילות כו' וכו' הם צרכים שבאים בגלל אי קיום תורה ומצוות. כלומר בגלות שאנו תחת משטרים ששוללים מאתנו את הקניין הפרטי מראש ושוללים מאתנו את משאבי הארץ מראש, אנו בכפיה חלק בחלוקת העבודה, תוסיף לזה את השתלטות העריץ על האמצעי חליפין, אז אנו טוטליים עבדים למשטר, אחרת נמות מרעב.
רק אז נוצר הצורך בקהילה. כלומר והיות שהאמצעי חליפין הוא אקראי איפה ההון שנוצר מחלוקת העבודה המשותפת (נכון בכפיה אבל זה בכל זאת חלוקת עבודה משותפת) מתכנסת. כלומר ההון מתכנסת אצל יחידים שנקראים עשירים. אז הקהילה עושה צדק איפה שחלוקת העבודה והשוק החופשי לא יכולים לעשות. כלומר העשיר מחלק את הונו עם שאר בני הקהילה. ובני הקהילה מחזירים לו כבוד ומעמד וכו' וכו'
מכאן "רבי מכבד את העשירים", אפי' שרבי ידע טוב שאין כאן מה לכבד הרי זה פשוט עשיית צדק איפה שאליל הכסף עושה אי צדק. וזה היית הצעת דניאל הנביא בגלות הראשון ובגלל ההצעה הגאונית שלו, שרדנו בקושי את כל אורך הגלות.
לגבי ההנחה המוטעית שלך שבני אנוש חייבים משטרים: ובכן זה הנחה שהניחו השרלטניים בכל ימות ההיסטוריה בכדי לשלוט ולרדות בבני אנוש. היהדות היא ההוכחה החיה ביותר, שבני אנוש לא צריכים משטרים. צריך רק חינוך וחוקה אישית = תורה וחינוך כהרגל נעשה טבע.
זה מה שהטריף את כל פילוסופי המערב משפינוזה עד אחרוני ההוגים הישראלים. החרדיות והיהדות מיתרת את המשטר לגמרי. היא לא מיתרת את הצורך בקהילות כנ"ל בשביל חלוקת ההון החברתי.
אבל שמשיח יבוא ונחלק את הארץ שוב, ונקבל חלק שווה במשאבי הארץ פלוס כל התקנות של יהושע בחלוקת הארץ, אז גם הקהילות יהיו מיותרות לגמרי. מכאן דברי חז"ל שלעתיד לבוא יבוטל כל התפילות וכו' וכו' רק יישאר תפילות הודיה.
לגבי תחרות קנאה וכו' וכו'. זה שאלה של איזה משקפיים אתה לובש. אתה רואה רובוטים או בני אנוש?
שאתה רואה רובוטים אתה מנתח את המצבים ומציע לחץ ברירתית מלכותית על הרובוטים בכדי להשיג את המטרה שלך האישית או של המדינה הדמיונית = השיטה הנאו ליברלית החזירית.
אתה לא מעלה בדעתך לרגע שיש לכל אדם כשלעצמו מטרות משלהם, כי אתה רואה אך ורק רובוטים.
זה ההסתכלות הקלסית של כל השרלטניים. אבל אם תראה בני אנוש, אתה לא תגייס לחץ מלכותית בכדי להפעיל אותם, אתה פשוט תלמד אותם תורה ומוסר. שזה הטריגר לפעולתם.
זה היהדות מול האקדמיה. האקדמיה רואה רובוטים ומפעילה אותם על ידי לחץ ברירתית מלכותית.
היהדות רואה בני אדם – צלם אלוהים, ומפעילה אותם אם גירוי שכלם ומצפונם ורגשתם.
שמגיע יום הדין (כי אין רובוטים באמת, יש אך ורק בני אלוהים), האקדמיה לא בדיוק מבינה אייך הרובוטים פתאום נהיו שיכורים ועושים למשל "שואה". אייך פתאום הרובוטים נהפכים לגזענים ואנטישמיים ופשיסטים ופופוליסטיים ולאומניים. אייך הרובוט מתנהג באי רציונליות.
ביהדות שמגיע יום הדין, כולם מבינים שזה בגלל חטאינו. בגלל כל אחד ואחד מחטאיו הוא. היה לנו נוח שיהודים מהקהילה עשירים על חשבון כל העמלים המקומיים בחלוקת העבודה המשותפת. נוח לנו היום שארץ ישראל קפיטליסטית אפי' שזה סתירה בסיסית ויסודית לעצם הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.
נוח לנו להתפרנס על חשבון שלילת הארץ מיורשיה = שכירות. כדאי לנו שוק חופשי עם כל העולם = יבוא ויצוא, במקום מי התפרנסו זה מזה.
כל אלה הם חטאים שלבסוף מגיע חיפוש הקרבן – שתמיד זה החרדי\היהודי – לכל הרוע, לבסוף מגיע ישראל השניה ולבסוף מגיע השואה ושוב חרבן הבית רח"ל.
שלמה היקר.
מושג "קיצוני" לא קשור בכלל לדיון.
קיצוניות אפשרי בין בני אדם שמסכימים על המסגרת אבל חולקים ביניהם וכל זה בתוך המסגרת. זה קיצוני לכאן וזה קיצוני לכאן, זה מרכז משאל וזה מרכז ימין וכו' וכו'
היהדות לא מסכימה למסגרת מתחילה. ולכן לא שייך כאן קיצוניות.
צריך להיות ברור אין חרדי קיצוני וחרדי לא קיצוני, כולם מול המסגרת אותו דבר, קרי "נגד המסגרת מתחילה"
יש הבדל ביניהם אלא בפרקטיות מול המשטר. אלה יגידו בואו נשחק את המשחק שלהם ונציל כמה שאפשר. ואלה יגידו לא ולא, אסור אפי' לשחק עמם את המשחק כי זה כבכיכול מראה הסכמה לעצם המסגרת. ובעיני התברר לנו שהם אלה שצדקו כל הדרך מאז התקומה. הרי עצם העובדה שאני צריך כל כך אנרגיה בכדי להסביר את היסודות של ההשקפה היהודית\החרדית, זה מראה שההמונים לא כל כך מבינים את ההבדל בין לשחק במשחק מסיבות פרקטיות לבין המשחק עצמו. הם לא מבינים למה המשחק כשלעצמו פסול מבחינת היהדות\החרדיות.
לעצם תוכן דבריך: בוודאי שאין חולק שכל בני אנוש בעבר בהווה ובעתיד, הם חלק מהנשמה העליונה. כלומר כל הפרטים ביחד מרכיבים את המרכבה שנקרא שכינה וכו' וכו'.
שבני אנוש מתנהגים לא על ידי השכל האלוהי, אז נשארו רק היהודים זרע אברהם יצחק ויעקב. כלומר רק הם חלק מהנשמה העליונה הנצחית. וזה לא חסד וזכות רק חובה, כלומר תפקיד היהודי לשחרר את כל בני אנוש מעבדות ולגאול את האדם ולהביא אותו להיות חלק של הנשמה העליונה הנצית.
אבל אם היהודי מתכנס לעצמו, ומקים אלוה חדש שנקרא לאום מדינה וכו', הוא לא רק מרחיק את היהודי מהנשמה העליונה, הוא הופך כל יהודי לגוי גמור שעובד עבודה זרה ושגם מהעביר את זרעו למולך החדש. וגיוס הרווקים והרווקות תוכיח. הרי מה עיקר? האדם ונצחיות האישית או האלוה החדש? על פי הקרבת הרווקים והרווקות לדגל, מתברר שהאלוה החדש עיקר והאדם הרווק הפרט טפל לה. זה עבודת אלילים לשמה. הרי הרווק – שזה כל עמלם של ההורים שלו – נכרת אישית מעולמו למען משהו דמיוני, למען ישות דמיוני שאתה קורא לו נשמת ישראל.
לסיכום: שבני אנוש מקימים על עצמן ריבון, הם בהכרח מכחישים את ריבון העולמים. הרי אם יש ריבון עלומים בשביל מה ריבון אנושי ?
שבני אנוש יבינו שעם השכל האלוהי – שנטעו באדם מראש מיום היוולדו, – האל הוא הריבון, כלומר השכל הבינה מנחה אותו בחייו, ולכן השכל האלוהי הוא הריבון שלו על דרך "המלאך בין אדם לאלוהיו הוא שכלו" (האבן עזרא בהקדמה לתורה) אז בשביל מה ריבון אנושי ושוטר עם רובה ?! בשביל מה צבא והקרבת זרעינו הרווקים למולך?
לסיום: שהשכל האנושי מנחה את האדם, אוטומטית נוצר קהילה אחידה שבאים להר סיני כאיש אחד בלב אחד לקבל על עצמם אמנה חברתית נצחית. אבל שהמשטר הריבון מנחה את האדם, הוא כופה את עצמו על כולנו. ואז לא צריך יותר תורה ומצוות, כי השוטר עם הרובה כבר ידאג שתתנהג בדיוק כפי שהאדון הריבון החזיר רוצה שתתנהג. החינוך היהודי החוקה היהודית מיותרת. אין טעם לשום מצווה יותר. וזה באמת ככה במציאות העובדתית, בני המשטרים לא עמלים בחינוך אלא בעיצוב הילד כהון אנושי בשביל המשטר הקפיטל. ואין להם שום טעם בשום מצווה שבתורה.
הריבון ייקח ממך את הזכות הטבעית של לנשום (אין לך זכות מוקנה לנשום – השופט ברק), הוא יגדיר משפטית את עצמו כההורה העליון עליך ועל צאצאיך, ואז ייקח את רווקינו ורווקותינו בחינם להקריב אותם למען הדגל הדמיוני. זה בעצם משפט המלך ששמואל הנביא מזהיר אותנו מראש. ראה שמואל א' פרק ח' מפסוק יא'
קהילה יהודית = אחדות הבינה = הנשמה העליונה. בשביל לקיים את זה צריך חוקה אישית = התורה והמצוות שכל אחד ואחד צריך ללמוד ולהתנהג בהתאם.
משטר = כפיה = עבדות = רובוטים. ולכן אין צורך בחוקה אישי ואין צורך בכלל בחוקה (אין למדינה חוקה אפי' חוקה חילונית אין לה), כל התנהגות הרובוטים הם דטרמיניסטיים על ידי לחץ ברירתית חברתית פלוס השוטר עם הרובה.
אנחנו יודעים שזה לא נכון, אין רובוטים באמת, יש רק בני אנוש עם השכל האלוהי הנטוע בהם מראש שהם כרגע תחת עול השיעבוד, תחת המשטר הדימיוני. שבראש של המשטר נמצאים בני אנוש שנקראים שרלטניים. ולכן לא נתפלא מהפרדוקסליות. שמצד אחד קמה מדינת היהודים לתת ליהודי מקום בכדור הארץ. ומצד שני המדינה היא קפיטליסטית שהדיברה הראשונה בדת הקפיטליזם היא שאין קניין ללאום ואדם חייב להיוולד בלי קניין, אחרת לא יהיה שוויון בין העבדים בחלוקת העבודה (מילטון פרידמן).
זה הסיבה שרבע מהיהודים בארץ גרים היום בשכירות (והכמות גודל בכל יום ויום) וכל משאבי הארץ שייכים לזרים וליחידים.
אתה רואה שמהיהודי נשללת מראש את ארץ ירושתו והוא צריך הוא ואשתו לעבוד כל החודש בשביל הזכות לישון בארץ ירושתו. אתה רואה אייך הקפיטל החזיר לוקח את זרעך הרווקים בחינם (הרי לא הרווק שימות צריך את הארץ אחרי שנכרת מעולמו ולא ההורים שגרים בשכירות. כלומר אין להם קניין להגן עליו), להגן על קניינים של אחרים כמו להגן בשביל משפחת תשובה על אסדות הגז שגנבו לנו. להגן על המשכיר דירה להורים של הרווק.
ואז אתה אומר שהמדינה היא נשמת ישראל?! (אתה אולי לא אומר את זה, אבל זה מה שיוצא מדבריך כאילו יש נשמת ישראל ונשמת ישראל דורש את כל זה. כזה נשמת ישראל לא יוצלח, גם מבחינת פרקטית וגם מבחינת מחשבתית פילוסופית חברתית, לא היית לנו מאז אברהם אבינו.)
במאמר ישנו ערבוב לא נכון , רבי והרב מאשאש דברו על יחידים , והשאר דברו על חבורות שלא עמדו במעמסה , אבל אלה שדגלו בהפרדה , נלחמו כנגד מערכת שיטתית הרוצה לשנות את היהדות ולפגוע בה , כן הציונים רוצים לגייס אותנו לא כדי ליצור שיויון ולא כדי צורך בטחוני, אלא ליצור "כור היתוך" כדברי ח"כ ברקו ולכן כאן חייבים להלחם על הפרדה . רואים זאת בנושא "יפת תואר" מסביר רבי חיים שמואלביץ – התורה הרחיבה את הגדר ולא פרצה את הגדר . זה מסביר את החילוק בין הנושאים שבעל המאמר עירבם
שלומות
לדידי, הדיון עוסק במצוות לולב. לצערי, המצווה מקוימת כהלכתה, אך רבים במגזר ה"חרדי" ("חרדי" ולא חרדי משום מגוון הזרמים החרדיים שכה שונים זה מזה) ולא כרוחה. רוחה – (משנה מנחות כז, א // או מדרש תנחומא) משמעותו היבדלות ולא הסתגרות. אכן הנציב הבין זאת היטב ופעל כך כל ימיו. חומות הגנה – כן, אבל עם שערים פתוחים גם לכניסה (החזרת ערבות לסוכת כלל ישראל) וגם ליציאה ( יציאה לפעילות בקרב התמים ושאינם יודעים לשאול) לצורך פרנסה ובמיוחד לקרוב אותם רחוקים. שלוש מכות גדולות וקשות חווינו – בית ראשון, שני ושואת יהדות אירופה. ומכנה משותף אחד הוליך אליהן – גם היבדלות וגם הסתגרות. מה משמע ? ובכן, אני בסדר- אני שומר קלה כבחמורה. ההוא – לא מענין אותי. כן הולך בדרכי השם, לא הולך בדרכי השם , ממש לא מענין. ההסתגרות מובילה לכל המרעין בישין – שנאת חינם ומלחמות אחים. וכשיש ירידת דור כה גדולה מגיע גם הסתר הפנים של הקב"ה.
שבוע טוב
כל מילה בסלע. הנקודה העיקרית לדעתי שהכותב השכיל לבטא, היא עצם ההתמקדות בלימוד התורה, כמענה או כחיסון מפני השפעתה של התרבות המערבית,
כמי שמצוי וחי בין שתי ההשקפות הללו הן בחוג המשפחתי המצומצם והן מחוצה לו, אני יכול להעיד שהן ההסתגרות והן הפתיחות היתירה נובעות מאותה נקודה של חוסר יכולת להתמודד עם המציאות המורכבת, אם נרחיב מעט את הרעיון של התלכדות סביב התורה כעמוד השדרה של החברה, שזו בעצם הפתרון של הנצי"ב, אפשר לומר שחינוך דוגמטי ונוקשה יותר בגילאי א-ח יקנה בסיס איתן ורחב שיאפשר מאוחר יותר פתיחה הדרגתית ובטוחה לכל כיווני המחשבה בלי לחשוש לקריסת החומות
רצוני לומר משהו חשוב
קודם כל הנצי״ב שייך לכל מה שקשור לדורנו מצד אחד אבל צריך לדעת שהמושגים של החברה מאד השתנו והקלקולים מאד השתנו למשל בעבר לא היה כמעט את המושג שצריך ללמוד כל היום בעיקרון אבל אין ברירה צריך גם להתפרנס אלא התפרנסו כ אידיאל.
וגם כמות הפיתויים שיש כיום בחוץ היא לא נורמלית והקלקולים שיש בעצם זה שאתה עובד בחוץ היא לא נתפסת.
למשל אני מחוסר ברירה יצאתי לעבוד במטבח לא מקום מקולקל ולא עם טכנולוגיה ובכל אופן זה משפיע לרעה בכל דבר השפה שאתה שומע הכל.
והבעיה הגדולה זה האידיאל אלא שהרב משאש ה״סכים״ להם לעבוד בשבת
לא עבדו בשביל שיהיה להם רכב ולא מעדן אלא לחם ומים פשוטו כמשמעו ולכן להשוות אותם לרוב העובדים של היום זה לא נכון ושרוב העובדים בהייטק למשל מוותרים על הרבה מאד מהצניעות וכו׳ אז זה ממש לא זהה ולא דומה.
ומעבר הרבה מאד מהשוליים המדוברים לא רוצים שהילדים שלהם יצאו כמו המיינסטרים החרדי הממוצע כלומר שישבו וילמדו הם ילכו עם איפון פרוץ וכדומה שלא יעזור כלום מקלקל.
הגישה לאינטרנט וכדומה אדם שמראה סרטים מכל סוג לילדים אלו ילדים שונים ולא יעזור כלום.
הקלקול היום שונה מאד מאד מהדורות הקודמים וצריך לזכור את זה היום הבחור מפתה הרבה יותר מפעם ללא שום השוואה בכלל וצריך לקחת גם את זה בחשבון ולפעמים שיש מישהו חרדי שמתנהל בצורה מסוימת והילד רואה את זה הוא ירצה את זה הרבה יותר מאשר אם הוא יראה את זה אפילו אצל חילוני כי חילוני הוא מופקע אצל חרדי וחרדי לא אז למה לי אין
זהו רק רציתי לומר שזה נודע לא פשוט לכל צד ומאד תלוי לפי העניין.
הכותב נגע בויכוח עצום בין שני מנהיגים [יותר משנים אבל הם בלטו מאוד בהבדלים ביניהם] שניהם נפטרו לפני 26 שנים בשבוע הזה למי שלא יודע אלו הרבי מליובאוויטש והרבי מצאנז קלויזענבורג הראשון היה בדעה לקרב כל יהודי והשתמש בביטוי הידוע דאיידי דטריד למיפלט לא בלע אם הוא חושב לקרב הוא לא יושפע לעומת זאת הרבי מצאנז קלויזענבורג אמר שאין לו אחריות עליהם [בכלל הוא לא כל כך קיבל אחריות למי שלא לומד] ואמר ביטוי הפך איידי דטריד למיבלע לא פלט נחזור דור קדימה החזון איש גם נשאל את אותה שאלה הוא אמר את ההבדל בין פתיתים לאטריות פתיתים זה קטן אבל זה לא נופל מהכף ואטריות זה גדול אבל זה נופל מהכף וסוחב איתו את החלק השני בכלל תלמידי החת"ם סופר למשל היו בדעה של הפרדה מה שכתוב כבר אצל אברהם אבינו הפרד נא מעלי בעברית פשוטה חייך קודמים ונסיים במחלוקת עתיקה מאוד בנושא הזה זה לשון הגמרא עירובין ל"ב ע"ב,
רבי סבר: ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד. מי אנו שנכניס ראשנו בין הרים גדולים
בס"ד, אני מכירה אשה ממוצא פולני , ששלחה לפני כ35 שנים את ביתה בת השנתים וחצי לגן באידיש ,
מאחר והילדה נולדה באמצע החורף ולא היה לה גן עירוני.
הילדה חזרה ביום שישי ודרשה מאמא להדליק נרות עם וואסע טיכל ווואסע פארטאך. האמא לקחה 2 חיתולי בד , 1 קשרה על הפאה והשני חיברה לחלוק השבת עם סיכות ביטחון, כדי שהילדה תדע שלבית ולגן יש קו אחד משותף המנחה את דרך החיים.
איני יודעת אם עד היום היא נוהגת כך, אך הילדה שלה, שהיא מחנכת בכירה ומעורכת בסמינר מכובד וגדול, הגיעה מן הסתם למה שהגיעה, בזכות החינוך של האמא.
הורה שחושב שתקנות החינוך במוסד לא מתאימות לו, שלא ישלח. אבל אם הוא כן מחליט לשלוח למקום הלימודים הזה, ובוודאי רוצה שילדיו ישמרו תורה ומצוות, חייב להתאים את עצמו לדרישות, כי אחרת הבן יעשה לעצמו בחירות גם בדברים דאורייתא, למשל אפילו שמירת שבת… כי אם לא שומעים למה שאיש החינוך אמר וההורים חושבים שמותר להם לעשות אחרת, אז גם הוא לא בטוח בכל מה שהוריו אומרים. ואחרית הדבר, מי ישורונו?
כמה הערות קצרות
א. האם אי אפשר לומר שהנציב טעה ויש אחרים שצדקו ?
ב.האם אפשר לדמות כל מצב וכל דור ?
ג. האם לשיטתך תנועת המזרחי צדקה?
ד. לשיטתך והבנתך את הנציב איפה עובר קו הגבול מזרחניקים או רק חרדלניקים אולי גם מסורתיים ואפילו חילוניים
וזה מעבר לטענות שהעלו כבר לעיל בין מי שקשה לו לבין שיטה
הציבור החרדי צריך ללמוד ולהפנים שיש ציבור שהולך קצת פחות מהנורמה המקובלת ומהתנאים הנהוגים בחברה כי זה נגרם מאנשים שקשה להם להיות בתוך מסגרת אבל הם לא רוצים לעזוב את המסגרת אז עם יותר הבנה והכלה של הציבור הזה הם יצליחו להשתלב בצורה נכונה ןיפה
כל הדיון כאן לוקה באי התייחסות להיסטוריה, כשהמזרחי הפציעו על במת היהדות היו שם יראי שמים הרבה יותר מרדי ממוצע דהשתא, אבל הסטיה הקלה לכיוון הזרם החילוני הביא אותם למצב שמחצית הנוער שלהם הם כיום חילונים גמורים ואפיקורסים, אינני מדבר על הפורמים שבעקרון מעורבים בנישואי תערובת ורק תעלולים פוליטיים משייכים אותם ליהדות, ההשקפה להפרד נמצאת ביסוד קיומינו גרש האמה הזאת ואת בנה! הפרד נא מעלי אם השמאל וימינה, כך שכל קלי הדעת שדוגלים בקשר הם הם ששייכים לשם, מי שאחראי לעתיד ילדיו ורואה ובצדק את הסיכון לדתיות כאסון גרוע ממוות הוא לא יטול על עצמו סיכונים שבאים מבית מדרשם של אלו שהוא שואף ממש לא להיות כמותם.
יש שוליים ויש שוליים
יש את אלה שהתרחקו לגמרי על אלה אין מה לדבר המקסימום הוא לקרב אותם בצורה זהירה וחכמה שלא נושפע מהם ומאורחותיהם.
יש את הסוג השני שפוזל את אלה שפוסחים על שני הסעיפים מצד אחד העולם הגדול על שלל פיתוייו קורץ להם מאד ומצד שני הצורך בשייכות חברתית מחד וההכרה באמת מאידך משאיר אותם בחברה הכללית
אך דא עקא הם משפיעים בעקיפין לרעה על סביבתם אתן דוגמא אדם שמחזיק סמרטפון אפילו מוגן הוא מפר בלא יודעין את האיסור להחזיק סמרטפון סביר מאד להניח שהבנאדם צריך את הסמרטפון לצורך עבודתו או לצורך חשוב אחר אבל בשטח במציאות הוא יוצר קירור וזלזול בטאבו האוסר להחזיק סמרטפון
דוגמא נוספת
אדם שיוצא לעבוד במובן מסויים הוא מאבד קצת את האידישקייט הישיבתי הוא מקבל מושגים שהם בעייתיים מבחינה השקפתית עכשיו הוא ימשיך ללכת כמו חרדי עם שחור לבן ויחזיר פלאפון כשר וכדו׳ אבל בשורה תחתונה הוא מטשטש את הגבולות נניח כשהוא מתפלל בלי כובע וחליפה או שהוא מתפלל ביחידות או שהוא לא לומד וכדו׳
המציאות הזאת של שוליים שהם בעצם פוזלים לעולם הגדול והמפתה מחד וחפצים בשייכות חברתית מאידך יוצר קושי עצום לקבל אותם בפרט כשאינם מתיישרים בדעותיהם או במעשיהם עם הסטטוס קוו הכללי שאותו התוו גדולי ישראל.
רק להזכיר
החברה החרדית לא דוחה רק שוליים לכיוון ה"מודרני" אלא גם לכיוון ההפוך
ע"ע עץ
מי שלא מקבל מרות הופך למשוקץ
ההבדל שאת עץ שונאים לעומת המודרנים שלא שונאים אותם אלא יותר מפחדים מההשפעה שלהם על הילדים
ברצוני להפנות את תשומת לב הקוראים .והמגיבים.
ברור שעבודת ה אינה תלויה באם אתה אברך. או עובד. או הולך לאקדמיה . זה הכל רק בידי האדם עצמו וכמה יראת שמים יש לו .
חובת לימוד התורה מוטלת על כל יהודי . יש דבר אחד שונה וזה לא ענין של קהילות וזה בן תורה … מי שהתורה וההלכה היא נר לרגליו ודרך חיים .
נכון שיש כמה דרכים לעבודת ה. כשם שדרך החסידות זה דרך לעבודת ה .כך יש כמה וכמה קבוצות בעם ישראל שמצאו להם מנהיג שיוביל אותם לעליה בתורה ויראת ה. וכך לעבוד את ה יתברך .אסור לזלזל באף אחד ובאף קהילה .
אבל צריך לדעת דבר חשוב שוליים קימים בכל חברה וכ"ש בדרך של תורה ויראה כאן יש יצר הרע שעובד שעות נוספות .כדי להוריד כמה שיותר את הבן אדם .
המודד לכל אחד זה לא לאיזה קהילה הוא משתייך? אלא מה הוא עושה עם הבחירה שלו? איך הוא מתפלל ?.איך הוא קובע עיתים לתורה.? איך הבן אדם לחבירו שלו … ???
כמו כן אי אפשר להשוות מתקופה לתקופה .היום המצב החומרי והטכנולוגי כל כך קל להשגה וכל כך קל להתמכר… שכל אחד מפחד שבעתיים .בכל הקהילות בעולם מתמודדים עם בעיית ההתמכרות לרשתות החברתייות .וכל שהחברה שמרנית יותר לענינו הציבור של בני הישיבות ועולם התורה.כך הפחד גדול יותר ולכן מאמצים את פעולת ההרחקה … ולא משנאת חינם .אלא באמת מפחד .וכן הילדים והנוער לא חזקים לעמוד כנגד זה למרות כל מה שלומדים תורה…"הגלידה יותר טעימה" … מאשר לשבת שלוש סדרים ולחיות בהגבלות..
אבל יהי רצון שנתחזק באהבת חינם ושלא נפגע מזה רוחנית .אם נתכופף יותר מדי לחזק את מי שקשה לו בלי הכוונה נכונה ותורנית .או שנשבר או שנשאר עקומים…
לכב' בעל המאמר שליט"א
יש מקור למה שכתב כב' בהערה 14 בעניין הרב הירש והנאולוגים?
תודה רבה
חזק ואמוץ!
קצת נראה שהכותב הולך כאן בכיוון מאוד ברור מראש, אך צריך לדעת שישנה גם את הגמ' לגבי איסור מוקצה במסכת שבת שבה הובאה ברייתא שמאחר ועם ישראל זלזלו מאוד בשבת ועשו מלאכות או דברים הקרובים למלאכות גזרו עליהם איסור מוקצה, ובשלב הראשון של התקנה, היה אסור לטלטל כל דבר !!! למעט ג' דברים שהם כף, סכין בינונית המשמשת בסעודה, וסכין גדולה וחזקה שבה היו משתמשים לחתוך עיגולי דבילה (וכן היה מותר להשתמש בצלחות וכדו' – תוספות שם) אך שאר כל הדברים היו אסורים ואפילו כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו.
לאחר מכן התחילו להתיר (לפי רבא- הלכה כמותו לגבי אביי שנחלק עליו שם) כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו ומקומו, וכך התחילו להתיר עוד ועוד, ברגע שראו שהציבור אכן נשמע לכללים.
רואים כאן שקיים מימד כזה שבו אומרים אם הציבור חלש במשהו, אנחנו נקצין לאיסור עד הקצה, נשריש בכולם את חומר האיסור, וכאשר כולם יזהרו בדבר, נוכל לחזור אט אט, בשלבים, אל הגבולות הרצויים מעיקרא.