במה אנחנו קהילה?

מאמר תגובה ל""הרחיבי מקום אהלך""

whatsapp-image-2017-03-14-at-15-25-53
אלי שטרן חוקר בתחום ההיסטוריה. כותב את הבלוג 'נוטריקון'.

הדיון המוגבר בשאלת הגבולות האידיאולוגיים של הקהילה מסתיר אמת פנימית עגומה: הקשרים החיוביים בין בני הקהילה בעולם הליטאי רופפים ושטחיים. אנשים רבים מחויבים לקהילה מבחינה פורמאלית בלבד, ללא כל זיקה עמוקה לחייהם האישים. לפני שמדברים על שוליים, ראוי אפוא לשאול: מה הופך אותנו לקהילה? מה מחבר אותנו אל השכנים שלנו, ומדוע אנו רוצים לחיות לצדם?

ב' אב תש"פ

חבר שלי, אברך תלמיד חכם שהוא גם אדם מקורי ורחב אופקים, סח לי לאחרונה שסגירת בתי הכנסת בקורונה לא העציבה אותו כלל, אלא אפילו הקלה עליו. הוא מספר כי בית הכנסת שבו הוא מתפלל מעורר בו בדרך כלל מועקה. הוא מרגיש שכל מה שנדרש ממנו שם הוא 'לדפוק כרטיס', כלשונו. בעיניו, המתפללים הם אוסף אנשים המתקבצים יחד כדי למלא פונקציות דתיות-הלכתיות, כמו תפילה במניין או קריאה בתורה, ותו לא. גם כאשר מתפתחת שיחה בין החברים בבית הכנסת, הוא אומר, היא תהיה עניינית ושטחית מאד. איש לא יחשוף בשיחה מסוג זה חלקים מחייו האישיים, ממחשבותיו ומרגשותיו. השיחה לעולם לא תרד לפסים עדינים ועמוקים יותר של אחוה וידידות. לצד זאת הוא תיאר את התחושה המוכרת, שאנשים בוחנים אותך במבט חיצוני, ושכל חריגה מן המקובל עלולה לגרור 'ענישה' חברתית. הוא מעוניין להתפלל במניין, לפיכך הוא הולך לבית הכנסת. הקורונה הגיעה והעניקה פטור מחובה זו, ובמקום צער הוא חש הקלה.

בית הכנסת שבו הוא מתפלל מעורר בו בדרך כלל מועקה. הוא מרגיש שכל מה שנדרש ממנו שם הוא 'לדפוק כרטיס', כלשונו. בעיניו, המתפללים הם אוסף אנשים המתקבצים יחד כדי למלא פונקציות דתיות-הלכתיות, כמו תפילה במניין או קריאה בתורה, ותו לא. גם כאשר מתפתחת שיחה בין החברים בבית הכנסת, הוא אומר, היא תהיה עניינית ושטחית מאד

סיפור זה התחבר לי לסיפורים דומים רבים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא פער כואב, אולי אפילו בלתי נסבל, בין המקום הזניח שתופסת הקהילה בחיים האמתיים של רבים מאתנו, לבין המקום החשוב שהיא מקבלת בדימוי החיצוני שלנו. מחשבות על כך הזכירו לי הבחנה ידועה שערך הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט בין "העצמי הכוזב" ו"העצמי האמתי", אך בהקשר של קהילה. בעולם החרדי, קהילה היא אחד הערכים החשובים ביותר. אולם, בפועל, השייכות לקהילה עבור רבים רופפת ביותר, פורמלית ושטחית, לצאת ידי חובה ותו לא.

יהיו שיטענו שהפער בין האופן שבו החברה מעצבת לעצמה דיוקן חיצוני, ובין האופן שבו חיים האנשים הנמנים על אותה חברה, הוא תופעה כלל אנושית. החברה החרדית אינה ייחודית בענין זה, גם אם הדבר מתלבש בשפה הדתית והחרדית. יש בטענה זו מן האמת, אולם דומני כי בציבור הליטאי פער זה מתרחב ומוצא כר נרחב להתבסס ולהשתקע. לא מדובר בפער שגרתי בין פנים לחוץ, אלא בפער בין החזות האידאולוגית שמציגה הקהילה, לבין התחושות של האינדיבידואלים שבתוכה. מדובר בפער גדול מדי, לא טבעי ואף בעייתי. כך או כך, גם אם מדובר בתופעה נפוצה ובלתי ייחודית, אין הדבר פותר אותנו מלעורר את המודעות שלנו למציאות הזו, ולנסות לצמצם את הפער הזה, לטובת כולנו.

 

לשם מה נדרשים גבולות אם אין קהילה?

בחודש הנוכחי עסקו הכותבים השונים בגבולות הקהילה ובגורל שוליה. אולם, הדיון על גבולות הקהילה הוא בעל קוטב שלילי בלבד. הוא עוסק בשאלה איפה צריך לעבור הגבול ומה יאפשר לדחות אנשים החוצים אותו. גבול זה מוגדר על דרך השלילה: את מי איננו מוכנים 'לסבול', או את מי אנו חפצים לדחות מתוך הקהילה. הן המכילים והן הקנאים, המעוניינים להדיר את ה'חרד"קים' והמבקשים להשליך החוצה את 'הפלג', כולם מודים לכאורה שהקהילה מוגדרת בגבולותיה. דיון זה מדגיש את היות מוסדות הקהילה שומר סף הדוחה את הסוררים והסוטים מן הדרך. בלהט הוויכוח מיטשטשת ונעלמת נקודה מהותית, חשובה מאין כמותה: מהו הבסיס החיובי של הקהילה. מה נותנת לנו בעצם הקהילה? האם ניתן להגדירה על דרך החיוב? מה מחבר אותנו זה לזה? האם הדבק הזה אינו נמצא בסכנת התרופפות? שמא מרוב עיסוק ב'שוליים' חדלנו לדבר על המרכז? נדמה כי ההתמקדות בקליפה משכיחה מאתנו את טעם הפרי עצמו.

בלהט הוויכוח מיטשטשת ונעלמת נקודה מהותית, חשובה מאין כמותה: מהו הבסיס החיובי של הקהילה. מה נותנת לנו בעצם הקהילה? האם ניתן להגדירה על דרך החיוב? מה מחבר אותנו זה לזה? האם הדבק הזה אינו נמצא בסכנת התרופפות? האם מרוב עיסוק ב'שוליים', שכחנו לדבר על המרכז? נדמה כי ההתמקדות בקליפה משכיחה מאתנו את טעם הפרי עצמו

העיסוק המוגבר ב"גבולות" דומה בעיני לאדם העסוק כל הזמן בהגנה על ביתו. הוא מבצר את הקירות, החלונות והדלתות, אך אינו נותן דעתו על סיפוק הצרכים הבסיסיים של הבית, כגון מזון וביגוד לבני המשפחה, ניקיון וטיפוח, והידוק הקשר בין המתגוררים בין הכתלים שעל חיזוקם הוא כה טורח. הסיפור שפתחתי בו מסמל בעיני את ההתרוקנות הפנימית של הקהילה, לא מבחינה ערכית ואידאולוגית, אלא מבחינה אנושית. חומות הקהילה איתנות אולי, אך מה עם הקשרים הפנימיים שבין החברים בה? אנשים רבים חיים לעצמם, והמחויבות שלהם לקהילה היא מן השפה ולחוץ בלבד. נראה שאצל רבים הופכת הקהילה לקליפה ולמסגרת נוקשה ו'מרובעת'. היא מנותקת מהמגוון ומהצבעוניות של החיים, ובשל כך מועדת להתפוררות. הדיון על הגבולות בצורתו הנוכחית מוסיף ומחזק את זווית הראייה הזו, ומדגיש את היותה של הקהילה 'קליפה', באמצעות הגדרתה על דרך השלילה ולא על דרך החיוב.

בדברי להלן אפנה זרקור לדינמיקה האנושית הנוצרת בינינו לבין עצמנו, לחיים הקהילתיים במובנם החברתי. אבקש לטעון כי עלינו להשתדל לרדוף אחר קהילתיות המשקפת אחוה אנושית, ולהעדיפה על פני קהילתיות שבטית של קשרי דם, או קהילתיות אידאולוגית המייצרת מסגרת פורמלית בלבד. אבקש לחזור ולראות את עצמנו אוסף של בני אדם, שמטבע הדברים שונים בדעותיהם כשם שפרצופיהם שונים, החיים יחד מפני שהם מוצאים טעם ועניין בשכנות ובשותפות ביניהם, ולא רק בשל היותם מאמינים באותם ערכים.

אדגיש כבר בפתח דברי: אין כוונתי לטעון לכך שהצורך בגבולות אינו חיוני, או שאין חשיבות לערכי היסוד של הקהילה, וכמובן אינני מתיימר לטעון לדרך אחת נכונה. אך לצד זאת, ברצוני לעורר מודעות למספר נקודות שבעיני הן הכרחיות לדיון על גבולות הקהילה. מן הראוי להוסיף שהמאמר נכתב מנקודת מבטי, מתוך הכרות עם עולם בני הישיבות הליטאיים, ומן הסתם אינו משקף את המתרחש בקהילות חסידיות ואחרות.

 

חולשת ההתאגדות האידאולוגית

בתשובת משקל לדיון על "את מי צריך להוציא מן הקהילה", אני רוצה להציע דיון על הבסיס החיובי שסביבו מתארגנת הקהילה. למעשה, אני מבקש להבחין בין שלשה בסיסים שונים לקהילה, כלומר להתקבצות אנושית במסגרת חברתית מאורגנת. הבסיס הראשון הוא משפחתי, השני הוא אידאולוגי, והשלישי, שעליו אבקש להמליץ, הוא חברי – ובניסוח של התורה, מודל של אחוה.

בקהילתיות על בסיס שבטי מתגבשת החברה על השתייכות כמו-משפחתית. בקהילה זו, מה שחשוב הוא עומק הקשרים השבטיים שלך. המשפחה המיוחסת שבה נולדת תקנה לך השתייכות אוטומטית לקהילה, השתייכות שתזכה את בעליה בפריבילגיה, שמשמעה יחס של סובלנות כלפיו, גם אם הוא נוהג באופנים שאנשים אחרים היו משלמים עליהם מחירים חברתיים. במקרה הקיצוני, יוכלו החזקים שבקהל, המקושרים, השורשיים, לעשוק את הגרים והזרים, ולא יאונה להם כל רע. החברה לא תעניש אותם על כך. כמו כן, בסיס קהילתי זה מביא לדחיה של כל השאר, של כל אלה שלא התמזל מזלם להימנות על השבט.

בחברה החרדית, כמובן, המצב שונה. בכל ישיבה יש אחוזים ניכרים שהם בסך הכל 'דור שני' לחרדיות, ומעמדם לא נפגע. עם זאת, גם אצלנו יש לא מעט פריבילגיות שבטיות ומשפחתיות. לאלה שנולדו למשפחות ה'נכונות' מותר לעשות דברים שאסורים לאנשים פשוטים; מעמדם בקהילה מובטח עד מידה מסוימת מעצם ההשתייכות – קשר הדם, השייכות לשבט.

בסיס התאגדות שני, הפוך מהשבטי במידה רבה, הוא אידאולוגיה. אימוץ של רשימת עקרונות אידאולוגיים מקנה לאדם זכות חברות בקהילה. בסיס זה מתאים הרבה יותר לתיאור הפורמלי של הקהילה הליטאית היום. אף שיש בה אי-אלו מאפיינים שבטיים-משפחתיים, ביסודה היא מבוססת, לכאורה, על הסכמה לעקרונות משותפים. ואכן, הקהילה הליטאית קלטה לתוכה בעשורים האחרונים 'מהגרים אידאולוגיים' רבים: חוצניקים, בעלי תשובה, מתחזקים, חסידים שהפכו ישיבתיים, ספרדים שאימצו את אורחות עולם הישיבות. דרישות הסף היו אימוץ עקרונות עולם הישיבות, ותו לא.

בסופו של דבר, קשה מאד להציב קריטריונים ערכיים מופשטים להצטרפות. אין דרך חיצונית למדוד את יראת השמים של האדם, את היושרה הפנימית שלו, את אצילות רוחו ואת שאר מידותיו התרומיות. כתוצאה מכך, מהר מאד מתפתח מנגנון חיצוני של הבחנה בין אלו השייכים לאלו שלא, הכולל צורות התנהגות, אופן לבוש ושפה

מודל זה אמור לכאורה להיות שוויוני והגון – הוא מציב בסיס מוסרי-רעיוני להתאגדות הקהילתית, ושופט את המצטרפים לפי קריטריונים ענייניים. אולם, דומני שהמבנה האידאולוגי של הקהילה גורם להתפתחות פער בין פנים לחוץ, ולתופעת הניכור מהקהילה המתוארת בפתיחה. בסופו של דבר, קשה מאד להציב קריטריונים ערכיים מופשטים להצטרפות. אין דרך חיצונית למדוד את יראת השמים של האדם, את היושרה הפנימית שלו, את אצילות רוחו ואת שאר מידותיו. כתוצאה מכך, מהר מאד מתפתח מנגנון חיצוני של הבחנה בין אלו השייכים לאלו שלא, הכולל צורות התנהגות, שפה ואופן לבוש וכדומה. הקריטריונים הופכים לחיצוניים, ואינם מסונכרנים בהכרח עם הערכים העמוקים של הקהילה. קריטריונים אלו מאפשרים 'לשחק את המשחק' כלפי חוץ, מה שמייצר נתק בין העולם הפנימי האמתי של האדם לבין אופן השיח וההתנהלות בפרהסיה.

מעבר לכך, הבסיס האידאולוגי נוטה להתארגן פוליטית. השייכות האידאולוגית אינה נותרת ברובד מופשט בלבד, אלא באה לידי ביטוי בנאמנות למוסדות. מתוך כך, היא הופכת לסוג של נאמנות שבטית. האדם צריך להצהיר אמונים למפלגה, לא משנה מה מעשיה. כך מתפתח מצב שכל אדם בקהילה האידאולוגית נמדד לפי נאמנותו: "הלנו אתה אם לצרינו?" אם אדם מסוים נחשב חסר נאמנות, לא תתגלה כלפיו כל אמפתיה. בבת אחת, ברגע שהוא יזוהה כמישהו 'משלהם', הוא יישלח מחוץ למחנה ודמו יותר. כאמור לעיל, לעתים אין מדובר בכלל בבגידה אידאולוגית, אלא רק בהפרת קודים חברתיים: אינך לובש כובע כמו שלי וכבר נפשי מתרחקת ממך. האידאולוגיה שבבסיס הקהילה הולכת ומתמוססת, והשייכות לקהילה הופכת דומה יותר להזדהות עם קבוצת כדורגל – אם האדם אינו לובש את החולצה הנכונה, הוא במחנה היריב. התוצאה הסופית של התהליך היא שהקהילה הופכת לקליפה בלבד. האדם אינו מעוניין להיות באינטראקציה עם השכן שלו, ואינו חש כל אמפתיה כלפיו; אבל מאחר שהוא חייב להשתייך לאן שהוא, הוא משלם את חובותיו לקהילה ומסתלק לביתו, לממלכתו הפרטית.

התוצאה הסופית של התהליך היא שהקהילה הופכת לקליפה בלבד. האדם אינו מעוניין להיות באינטראקציה עם השכן שלו ואינו חש כל אמפתיה כלפיו; אבל מאחר שהוא חייב להשתייך לאן שהוא, הוא משלם את חובותיו לקהילה ומסתלק לביתו, לממלכתו הפרטית

עלינו לשאול את עצמנו: היכן הקהילה נוכחת בחיינו? איך מתרחשת בפועל הוצאה מהקהילה? כיום, מוסדות החינוך הם הביטוי המעשי העיקרי להשתייכות קהילתית. אין הם "מוסדות חברתיים" שאנו רוצים ליטול בהם חלק, אלא שירותים קהילתיים המאפשרים 'להסתדר' בחיים. אין כאן משהו בעל תוכן במובן הערכי. אין כאן דבק מאחד מבחינה חברתית. מדובר על מקום בתלמוד תורה לילד, מקום בסמינר לבת, ואולי גם מקום בבית הכנסת כדי לצאת ידי החובות הקהילתיות.

בנסיבות אלו, הקהילה הופכת למבנה חברתי חיצוני ושטחי. הדבר גורם לחבריה להימנע עוד יותר מהבאת העצמי האמתי שלהם אל המרחב הקהילתי, ולהסתפק בתשלום המס החיצוני שדורשת החברה, ושוב מתחזקת הכפילות של "חוץ" ו"פנים". הכנות נעדרת. אנשים מחנכים את ילדיהם באופן אחד, אך מלמדים אותם מגיל צעיר להתנהג במוסדות הלימוד באופן אחר. הם חוששים לנהוג באופן טבעי, לחשוף צדדים אנושיים וחולשות, ולדבר באופן גלוי בתוך הקהילה, והם עסוקים בשידור של פרסונה מזויפת התואמת את כללי הקבוצה. כך הופכת קהילה לקליפה.

 

התרחבות רשות היחיד

כתוצאה מדלותה של המסגרת האידאולוגית, ובסיוע תהליכים חברתיים נוספים, עוברת מציאות החיים בחברה שלנו שינוי מפליג, שאפשר לראות בו מהפכה ממש. עלינו להביט עליה בעיניים מפוכחות.

השינוי, כפי שאני רואה אותו, הוא התרחבות רשות היחיד של כל אדם. לאדם הפרטי יש היום יותר ויותר מרחבים פרטיים בחייו, המתקיימים במקביל או במנותק מחיי הקהילה. מדובר בשילוב של גורמים חברתיים ונפשיים. ראשית, ברמה החברתית והמעשית: השליטה של החברה על מעשיו של האדם בחדרי חדרים הולכת ומצטמצמת. מהפכת האינטרנט מאפשרת לאדם להיות בקשר עם העולם החיצוני, ולעתים אף לצרוך עולמות תוכן ותרבות הרחוקים מרחק שנות אור הן מהעולם הפיזי שלו והן מהעולם התרבותי והערכי שלו, וכל זאת מבלי לוותר על הצורה החיצונית שלו ועל מקומו בקהילה. במקביל, רוח הזמן פועלת עלינו, וגם במחוזותינו הולך ומתחזק הסובייקט. הדור החדש אינדיבידואלי יותר בחוויית הקיום ובחשיבה שלו. המבנה המהודק של החברה שלנו הולך ונחלש. הפיקוח של ההורים על הילדים הבוגרים ועל הזוגות הנישאים מתרופף. תחת זאת הולכים וגדלים המרחבים הפרטיים. הנעשה בביתו של האדם נסתר מעיני החברה, והוא חופשי לנהוג כפי רצונו.

שינויים אלה מתבטאים לא רק במישור ההתנהגותי, אלא גם בדרכי החשיבה ובמבנה האישיות. רבים וטובים מפתחים עולמות אישיים מורכבים ועשירים, לא בהכרח כאלה שיוגדרו חטא או סטיה מהנורמות הערכיות, אך בהחלט כאלה שאינם נתונים לפיקוח ההנהגה הרוחנית, והמעמידים במבחן את האחריות האישית, הערכית והאמונית שלהם

שינויים אלה מתבטאים לא רק במישור ההתנהגותי, אלא גם בדרכי החשיבה ובמבנה האישיות. רבים וטובים מפתחים עולמות אישיים מורכבים ועשירים, לא בהכרח כאלה שיוגדרו חטא או סטיה מהנורמות הערכיות, אך בהחלט כאלה שאינם נתונים לפיקוח ההנהגה הרוחנית, והמעמידים במבחן את האחריות האישית, הערכית והאמונית שלהם. לא זו בלבד שעולמות אלה מתקיימים במרחב שונה ונסתר מן העולם החיצוני הקהילתי, אלא שהשכבות הבוגרות יותר של הציבור עיוורות לגביו. במידה מסוימת הם נעלמים מעיניהן לחלוטין, ולא בכדי.

בקרב בחורי ישיבות, לדוגמא, מדובר בתופעה מוכרת. רבים מהם חיים בעולמות אינדיבידואליים שונים מאד מאלה שחיים בהם הוריהם ורבניהם. הספרות שהם קוראים והמוזיקה שהם שומעים, ולעתים גם הסרטים והסדרות שבהם הם צופים, אינם ידועים ואינם מוכרים כלל להוריהם ולצוות הישיבה שבה הם לומדים. יש להדגיש כי לא תמיד מדובר בצריכה של תרבות זולה, ולעתים ניתן למצוא בחורי ישיבה שעוסקים בעניינים שברוח ובמושכלות. עם זאת, בפועל, עולמם הפנימי אינו חופף את גבולות העולם הישיבתי הקלאסי. כך או כך, מתקיים נתק מוחלט בין ה"חוץ" ל"פנים", בין הצורה שבה מדברים ומתנהלים במרחב של "בית המדרש" ובמגע עם עולם המבוגרים, לבין מה שקורה בעולם האישי.

 

חוסר התאמה בין "פנים" ל"חוץ"

חוסר הסנכרון הזה בין ה"חוץ" ל"פנים" אינו מתקיים רק אצל בחורי ישיבה. הוא מופיע אצל רבים אחרים, גם בגילים בוגרים יותר. יש תחושה ש"החוץ" מדבר בסיסמאות ובמַנטרות, ואינו נוגע באמת בחוויית החיים. ה"חוץ" גם אינו מאפשר שיח כן או מורכב. חוסר הלגיטימציה לדבר על המקומות שבהם האדם באמת נמצא, גורם לתחושת ניכור ולהתפתחות פער בין האינדיבידואל לבין הקהילה. האדם חש שהקהילה זרה לו. הוא נאלץ להשתתף בה דרך חובה, אך ללא תחושת קרבה ושייכות.

חוסר הסנכרון הזה בין ה"חוץ" ל"פנים" אינו מתקיים רק אצל בחורי הישיבה. הוא מופיע אצל רבים אחרים, גם בגילים בוגרים יותר. יש תחושה ש"החוץ" מדבר בסיסמאות ובמַנטרות, ואינו נוגע באמת בחוויית החיים של רבים

הפער בין הפנים לחוץ נוצר קודם כל בשפה, בשפת הדיבור ובשפת ההתנהגות. נוצרת מערכת גינונים מלאכותית להתנהלות בקהילה, להוכחת שייכות פורמלית. האדם צריך לדעת איך בדיוק להפטיר "גוט שבעס" לשכן, מה צריך לשאול ובמה אסור להתעניין, אילו נושאי שיחה כשרים עם בן הקהילה ומאילו יש להימנע.

הבדידות הולכת ונעשית כבדה יותר על הפרט. העובדה שהשיח בחוץ אינו מוכן להכיר במציאות הפנימית המורכבת גורם לאדם לחוש בודד. לא זו בלבד שהאחריות מוטלת על כתפיו בלבד בהיותו בחדרי חדרים, הוא צריך להתמודד בו בזמן גם עם תחזוקת פרסונה חיצונית שתתאים את עצמה לדרישות הרשמיות של החברה (תופעת "שני הטלפונים" היא רק קצה הקרחון). דרישות אלה לכאורה פשוטות: הן מבקשות מהפרט להימנע מלהציג כלפי חוץ את ההתמודדות שלו, במחשבה שעצם ההתמודדות או הפגנת החולשה הן כבר בעיה. לפעמים הנסיונות שחווה היחיד טריוויאליים למדי, אך בשל חוסר היכולת "לדבר על זה" נדמה בעיניו כי הוא "לא נורמלי" ו"חריג". כלפי חוץ מתחייבים כולם לקו רשמי ואחיד. ה"בחוץ" עדיין מדבר בשפה של קולקטיב ולא בשפה של אינדיבידואל.

יש אנשים החיים בנוחות עם הדיסוננס – הן משום שנוח להם עם ה"עצמי הכוזב" של הקהילה, הן משום שהמבנה הנפשי שלהם מאפשר להם לחיות בעולמות מקבילים. אולם, בקרב אלו החווים בחריפות את הפער, ניתן להבחין בשתי קבוצות עיקריות. יש ההופכים לציניים: הם 'משחקים את המשחק', משלמים את המס לחברה, ולמעשה מנהלים במקביל שני עולמות, עולם פנימי אישי לצד עולם חיצוני עם פרסונה הזרה להם עצמם. אחרים חווים את הפער בצורה כואבת יותר: הם מתייסרים בגינו מאד, ולעתים אף מחליטים שהגיעו מים עד נפש ובוחרים לנטוש לגמרי את הקהילה. לפיכך, בטרם מדברים על גבולות ושוליים, חובה לבחון לעומק את ניוונה של הקהילה כמרחב חברתי. חוסר הבנה של מציאות זו, או חמור מכך, התעלמות ממנה, יביאו בהכרח לעיוותים קשים, הן בשיח והן בהתנהלות, כפי שאפרט להלן.

 

אבדן הכנות ומחירו

העיסוק המוגזם בשאלת הגבולות מבטא היטב את חולשתם של הקשרים הפנימיים בקהילה ואת הניכור הבינאישי הפושה בה. אנחנו מדברים עוד ועוד על צד השלילה – מי אינו שייך, מי אינו חלק מהקהילה – ומזניחים באופן מבהיל את הדיון על החיוב. אנחנו משמרים את המבט הקולקטיבי, הדיכוטומי והחד-ממדי, במקום להכיר בכך שאנו הולכים והופכים לאוסף של אינדיבידואלים שאין ביניהם חיבור פנימי עמוק. אנו עסוקים השכם והערב ב"מה לא" וב"לא מתאים", במקום להביט על "מה כן", מה מחבר אותנו זה לזה, מה מעניין את השכן שלי בבית הכנסת, ולמה אני רוצה להתפלל דווקא אתו. אנו מסרבים שוב ושוב להכיר באנושיות ובייחודיות של כל פרט מהקהילה, ומתעקשים על קטלוג וסימון בתוויות חיצוניות.

אנחנו מדברים עוד ועוד על צד השלילה – מי אינו שייך, מי אינו חלק מהקהילה – ומזניחים באופן מבהיל את הדיון על החיוב […] אנו עסוקים השכם והערב ב"מה לא" וב"לא מתאים", במקום להביט על "מה כן", מה מחבר אותנו זה לזה, מה מעניין את השכן שלי בבית הכנסת, ולמה אני רוצה להתפלל דווקא אתו

אנסה להמחיש את דברי ולהצביע על אחד העיוותים הבולטים בגישה זו. לצורך כך, אערוך הבחנה בין שני טיפוסים או שתי קבוצות בחברה שלנו. נקרא לקבוצה אחת "המסתדרים", ולקבוצה השניה "הפשוטים".

"המסתדרים" הם אנשים היודעים כיצד לשמור על כל 'כללי הטקס'. הם לויאליים לקהילה, הם מכירים את הקודים החברתיים שלה, הם יודעים בדיוק איך להתנהג בבית הכנסת, עם מי צריך לדבר כשצריך להכניס את הילד לחיידר, ואיך להתלבש בכל מועד ואירוע. בכך הם מקבלים תעודת ביטחון על היותם חלק מהקהילה. קבוצה זו כוללת לעתים גם אנשים ציניים, אשר 'משחקים את המשחק' כדבר שבשגרה, ובשל כך בטוחים במקומם בתוך הקהילה. מידת הדבקות שלהם בנורמות הערכיות של הקהילה איננה רלוונטית למידת השתייכותם לקהילה. אין חשיבות למידת הערכיות או ליראת השמים הפנימית שלהם, אלא ליכולת שלהם לזהות את קוד ההתנהלות הנכון ברשות הרבים של הקהילה.

בקבוצת "המסתדרים" נמצא גם אנשים שיודעים על אילו קודים רשמיים של החברה החרדית מותר לעבור בלי לשלם מחיר. הם יודעים איך ומתי מותר ללמוד באקדמיה, איך אפשר לנסוע לחופשה בחו"ל מבלי להיחשב 'מודרני', ובאיזו סיטואציה מותר ואף רצוי להפר את כללי הצניעות הנוקשים של הסמינר. הם אינם מכבדים באמת את הכללים הרשמיים, אך מקומם בקהילה נותר בטוח, אם בזכות קשרים אלה ואחרים, אם בזכות העובדה שהם משרים אוירה מספיקה של 'היימיש', ואינם מאיימים בלבושם ובשיחם ושיגם על הדימוי הכוזב של "קהילה" שמתחזקת הקבוצה.

מולם אעמיד את הקבוצה שאכנה "הפשוטים". הפשוטים הם כל אלו שהיכולת שלהם להזדהות עם הדימוי החיצוני של הקבוצה איננה מפותחת. מדובר לעתים במשפחות שמגיעות במקור 'מבחוץ', ואינן מפענחות היטב את הקודים הלא כתובים של ההשתייכות החברתית. מדובר בדור שני למתחזקים או לבעלי תשובה או בחוצניקים. אולם קבוצה זו כוללת גם סתם משפחות של אנשים 'רגילים', שהכישורים החברתיים והפוליטיים שלהם אינם מפותחים במיוחד, והם גם אינם זוכים לפריבילגיות מיוחדות בזכות ייחוסם או ממונם. אנשים אלה הם אחוזים ניכרים מהציבור, ואולי חלקם באוכלוסיה גדול יותר משל הקבוצה השניה.

אם נבחן את הקבוצות במבט ערכי, הרי שיכולים להיות בקבוצת ה"פשוטים" כאלה שיראת השמים וכוונת הלב שלהם, כמו גם שאיפותיהם ודבקותם בערכי הקהילה, עולים על אלה של חבריהם מהקבוצה השניה. למרות זאת, קבוצת ה"פשוטים" נמצאת במצב נחיתות מובנה מול ה"מסתדרים"

אם נבחן את הקבוצות במבט ערכי, הרי שיכולים להיות בקבוצת ה"פשוטים" אנשים שיראת השמים וכוונת הלב שלהם, כמו גם שאיפותיהם ודבקותם בערכי הקהילה, עולים על אלה של חבריהם מהקבוצה השניה. למרות זאת, קבוצת ה"פשוטים" נמצאת במצב נחיתות מובנה מול ה"מסתדרים", וכל חריגה שלהם מן הקווים הרשמיים תתקבל בסלחנות פחותה.

אצל אדם מקבוצת ה"מסתדרים" חריגה מהקודים הרשמיים תיסלח כאמור ביתר קלות, בין חריגה אמתית מהנורמות (כגון טלפון חכם, לימוד באקדמיה וכדומה), ובין ענייני 'נראות' בעלמא. לעתים, דווקא בקרב "המסתדרים" קיימת שאננות מסוימת, או אפילו ציניות. האדם יודע שיקבלו אותו בכל מקרה ואינו מודאג. הוא יכול "לדבר בחזרת הש"ץ", כמאמר הבדיחה הידועה. הוא מרגיש 'בבית' בלי קשר לרמת יראת השמים שלו.

לא כן האדם מקבוצת הפשוטים. לעתים עצם ההשתייכות לחברה החרדית היא בחירה ערכית עבורו (ולעתים בחירה חוזרת ונשנית). הציניות ממנו והלאה, והוא ישר ותמים יותר (ותמימות זו לעתים בעוכריו). הוא אינו מוכן להחזיק שני פלאפונים, פלאפון חכם בכיס האחורי ופלאפון בהכשר קהילתי בכיס הקדמי. השניות הזו אינה מקובלת עליו. הוא משלם אפוא מחיר של הדרה חברתית על הכנות שלו ועל נאמנותו למה שהוא תופס בתור ערכיה המהותיים של הקהילה.

מצב מעוות כזה משקף את המציאות שתיארתי קודם, את הנתק שבין העולם הפנימי לחיצוני. המצב שבן קהילה יכול להידחות על פי קריטריונים חיצוניים, ללא יכולת לראות בו אדם שלם – שיש בו מורכבות, צדדים טובים וגם צדדים פחות טובים – הוא מצב מעוות. העיוות הזה מתרחש כאשר הקהילה הופכת לקליפה בלבד. היא הופכת בעצם רק למסגרת חיצונית, שמהותה אחת: אם אתה שונה ממני, אם אתה זר לי – מקומך בחוץ.

בנקודה זו מתרחש גם הכשל בדיון על גבולות הקהילה. הדיון עצמו הוא כניעה למבט החיצוני של הדברים. אנחנו מדברים על גבולות חיצוניים, על מדידת בני האדם לפי התאמתם לכללים, ולא על פי היכרות עם עולמם הפנימי

בנקודה זו מתרחש גם הכשל בדיון על גבולות הקהילה. הדיון עצמו הוא כניעה למבט החיצוני של הדברים. אנחנו מדברים על גבולות חיצוניים, על מדידת בני האדם לפי התאמתם לכללים, ולא על פי היכרות עם עולמם הפנימי. כמובן, וכפי שפתחתי בראש דברי, צריך לשרטט גבולות וצריך לדבר על ערכים, אך התמקדות יתר בגבולות החיצוניים גורמת לכך שאנחנו מחזקים את המבט על פי הקליפה ולא על פי התוך. אנו תופסים את הקהילה ומגדירים אותה רק על פי גבולותיה, בו בזמן, אנו מאבדים את הטיפול בנושא הקריטי יותר, ומזניחים את הבעיה הגדולה – דלות העיסוק בעולמם הפנימי של בני האדם, וחוסר ההכרה בכך שקהילה היא פסיפס מורכב שבו כל אחד עולם מלא.

הניכור הפנימי שעליו אני מנסה להצביע כאן הוא חוסר הרצון להכיר במגוון האנושי, והעדפה של מסגרת קהילתית ריקה אך דמיונית. חוסר ההכרה באנושיות הזו יוצר שפה חברתית מנוכרת, מזויפת, המדברת בסיסמאות, בשם ערכים ואידאולוגיה, במקום לדבר ולראות ללבם של אנשים. בסופו של דבר, כולם סובלים מכך. התחושה של האברך שתיארתי למעלה משותפת הן ל"פשוטים" והן ל"מסתדרים". ואדרבה, יתכן שהמסתדרים חווים את הניכור הזה ביתר שאת.

להלן אבקש להציע מחשבה על המשמעות החיובית שצריכה להיות לקהילה. הצעה זו אינה מייתרת את הדיון החשוב בגבולות הקהילה, אבל דומני שבלעדי הבסיס החיובי לקיומה, הדיון בגבולות אכן עקר ומזיק.

 

קהילה של אחווה

ברצוני להציע בסיס שלישי לקהילה, עניו יותר ומכיל יותר, שאינו  זונח את האידאלים ואת הערכים, אבל גם אינו מבוסס על שבטיות של קשרי דם. הבסיס עתיק היומין הזה נקרא אחוה, וכלשון התורה (באינספור מקומות): "וכי ימוך אחיך". ההשתייכות של האדם לקהילה בנויה על קשר אישי עם אנשים הקרובים אליו, על קשר של אחוה. ברור שקהילה אינה נוצרת על בסיס חברות ואחוה לבד; יש יסוד אחר – ערכי, משפחתי, לאומי, תרבותי וכך הלאה – המעניק לקבוצה מכנה משותף. אך האחוה צריכה להיות בסיס יסודי ומרכזי לקהילה. היא מאפשרת שיפוט ישיר יותר, עמוק יותר וגם גמיש יותר. במודל של אחוה מוכן האדם לקבל את השוני של האחר: הוא מעבר לשוני. האחוה היא הליכה משותפת של איש לקראת רעהו – היחיד הולך אל חברו כברת דרך והוא אליו. האחוה מבוססת אמנם על הערכה הדדית, אבל הערכה זו אינה חדגונית ואחידה. היא אינה ציון הניתן לסט קבוע מראש של עקרונות, ובוודאי אינה תולדה של זהות בהתנהגויות ובקודים חברתיים. האחוה, מעצם טבעה, מכילה סובלנות גדולה יותר לשוני. היא מבוססת על ההבנה שבני אדם הם תמיד בעלי הבדלי אופי, השקפה וסגנון, ובכל זאת ניתן לקיים עמם קשרי חברות.

אם נרצה ללכת בדרך הזו, נצטרך לחשוב כיצד נגביר בינינו את השיח הכן, המקשיב והלא-מכליל; כיצד נגביר את האמפתיה ואת האחוה. עלינו להעמיק את ההכרה באנושיות ובמורכבות של הנפש, ועלינו להשקיע בחברתיות. כמובן, הדבר אינו צריך לבוא על חשבון חידוד הערכים, אך דרושה לנו יותר ענוה: הודאה באנושיות שלנו, לצד הבנה שלפעמים הדיבור בשם ערכים נוקשים עשוי לשמש מכשיר לנקמה אישית ולסגירת חשבונות.

נראה כי השינוי צריך לצמוח מלמטה, מתוכנו, מבלי להמתין לשינוי שיגיע מראשי הקהילה. לאנשים יש טענות על מוסדות החינוך. אבל בסופו של דבר, הלך הרוח של הקהילה הוא המכתיב את התנהלות המוסדות. אם הלך הרוח החברתי הוא חשדני ולא מכיל, הרי שהציבור אשם בכך ולא מנהלי המוסדות.

השינוי צריך לצמוח מלמטה, מתוכנו, מבלי להמתין לשינוי שיגיע מראשי הקהילה. לאנשים יש טענות על מוסדות החינוך. אבל בסופו של דבר, הלך הרוח של הקהילה הוא המכתיב את התנהלות המוסדות. אם הלך הרוח החברתי הוא חשדני ולא מכיל, הרי שהציבור אשם בכך ולא מנהלי המוסדות

מסיבה זו, אני סבור כי השיח הרב על היחס לשוליים עשוי רק להזיק. הוא מתמקד בגבולות חיצוניים, ומחזק את הדימוי של הקהילה בתור קליפה. צו השעה בעיני הוא לחזק את הדבק המאחד בינינו, את האחוה, ולא להגות רק בקריטריונים להדרת חברים מהקהילה.

למעשה, נדמה לי שהמגמה החיובית של התיקון כבר מתרחשת, והדבר ממלא אותי תקוה. אני סבור כי למרות כל האמור, המגמה משתנה ואנשים מואסים בשניות הקהילתית. הם מחפשים דרך לבטא את עצמם באופן אמתי וכן, והם רוצים שותפים לדרך, חברי אמת. אני מאמין כי ככל שהקהילות שלנו יהיו מבוססות חברות, ילך ויפחת הצורך בדיבור על גבולות ושוליים.

העמדתה של הקהילה על בסיס (נוסף) של אחוה איננו זר לרוחנו. הוא חלק מנאמנותנו לערכי התורה. די אם נזכיר לעצמנו  את הפסוקים והמדרשים השגורים על לשוננו: "ואהבת לרעך כמוך", "בצדק תשפוט עמיתך", "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", "הוי דן את כל האדם לכף זכות" וכן הלאה.

הלוואי ונזכה לראות בסובבים אותנו, בשכנים שלנו, בני אדם. להתבונן עליהם בעין אנושית, מכילה יותר. זהו האתגר שניצב בפנינו: להסתכל ביתר רכות על השני. יש לנו ערכים ויש אידאולוגיה, אבל אפשר וחובה לטפח גם קשרי אחוה וידידות, ולהפוך את הפרהסיה שלנו למרחב בטוח יותר, שאפשר לפשוט בו כמה קליפות ולהביא אליו את עצמנו.

יהי רצון "שנראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונם".

 

Image by lino9999 from Pixabay

 

18 תגובות על “במה אנחנו קהילה?

  • שלום וברכה
    אני מאד נהנה לעבור על הגיגך המקוריים
    באופן כללי גם אני מאמין ואולי אף 'מכור' לשמוע דעות שונות כמאמר הלומד מכל אדם
    עם זאת כדרכם של לבלברים אף מאמריך העמוקים ארוכים למדי ומתישים את הקוראים ולדעתי נחוץ מאד תמצות קצר בסוף כל רעיון, חבל שהקוראים לא מסוגלים להפיק את הלקח באופן ממוקד וחד
    במאמר זה ספציפי יש הרבה מסר אולם חסר הפתרון המעשי או אפי' לקרב במשהו לעולם המעשה
    מה שנמסר בתיאוריה בדר"כ נשאר שם – כך שנמצאת מוציא דיבה ולא מספר לתועלת (ברובד הפנימי של הדברים כמובן)
    הרבה חכמים 'יודעים' לשפוך ביקורת כיד ה' הטובה עליהם
    מעטים המה היודעים לייעל במשהו
    תודה רבה לכם
    תזכו לעשות חיילים לתורה

  • ישר כוח על המאמר הנפלא! הניתוח של הבעיה מדויק וכואב, אך טוב להביט למציאות בעיניים מאשר לטמון את הראש בחול.
    אני חושב שהפתרון לא יבוא ממילים יפות ופסוקים שקיימים גם עוד לפני המצאת הפתרון, אחווה היא דבר בסיסי וכמובן ש"ואהבת לרעך כמוך" אמור להתקיים בכל מקרה. לצערנו אנחנו מדברים גבוהה גבוהה אך לא באמת מממשים את מה שאנחנו מאמינים בו וכך אנו מחלקים את קהילותינו ומוסדותינו על פי מפתחות מגזריים, על פי אורך הזקן ועל פי מידת ה"עירבוב".
    האלימות השתלטה על מחוזותינו, זאת אלימות שקטה אך עוצמתית, אלימות של הדרת השונה מבית הכנסת, ממוסדות הלימוד ואף מהיכלי הכוללים. האנשים אשר שולטים על המוסדות ועל ההנהגה הפוליטית הינם כוחניים ודורסניים ברובם, אשר רואים אך ורק את עצמם כבודם ומעמדם לנגד עיניהם, הא ותו לא.
    לא פלא שהשוליים גדלים. כאשר הצעיר מבין שאין לו מקום בקהילה, הוא אינו טורח להיות חלק ממנה וכך הדבר מתגלגל והולך.
    וכבר כתב משורר ידוע: "חכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהיגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם" עכ"ל.
    מכיוון שכך, הפתרון יהיה "כאשר יבוא שילה ולו יקהת עמים"

  • 1. אכן, ביהכ"נ נועד למלוי פונקציות דתיות.אחת מבעיות היסוד הדתיות היא הסטת הדגש מדת לסוציולוגיה. מדוע שאהיה חבר של פלוני ולא של אלמוני בגלל שזה אומר הלל ביום ירושלים או בגלל שזה קנייצ'ו למזרח ושלי למערב?
    2. ההבניה הסוציולוגית, שאין לה שום נימוק שבהגיון דתי, נובעת רק מהפחד מהעולם. את המכנה המשותף בונים מתנגדינו. אבסורד. אי אפשר כך לבנות קהילה אמיתית (בשונה מקהילה חסידית שיש לה גם מכנה משותף חיובי, וגם שם יש מה להעיר ואכ"מ).
    3. לומר שהשפיטה בתוך הקהילה לפי החיצוניות נובעת מהיעדר דתומטר – אינו נכן בקהילות שאינן ממש ענקיות (אלפי איש), ולפחות בבתי הכנסת המציאות מוכיחה שאנשים נשפטים, בחלוף זמן, לפי ערכם.
    4. השאיפה לקהילה חברתית טעונה נימוק. זה אינו אלא ברצון (עצמי, לא דתי), ומדוע יש לקדש אותה?
    5. הפתרון הפשוט הוא לשים את הכל על השולחן ולהכיר שבית הכנסת, ביה"ס וכו' אינם אלא מכשירים לצורת חיים ותו לא, כל כל המשתמע.
    6. הקריאה לשרטוט גבולות פשוטה מאוד – גבולות ההלכה הסבירה (הסבירה – לא כל רבע חומרה של מישהו שיראתו דוחקת את חכמתו תשתלט. לא הדינמיקה הרגילה של ההתיישרות לימין).. זה עניין לרבנים סבירים.
    7. קהילה לצרכים סוציולוגיים – ממש נחמד, אבל מה לזה ולדת? מדוע ייגרע חלקו של שכני הסרוג, או של הזקנה הרוסיה החילונית שטרם הצליחהב למכור את דירותה בדכונה מתחרדת? אין נימוק מלבד הפחד (ראה לעיל).
    8. אל תתמלא בתקווה. השיח הפנימי בסופו של דבר יתישר לימין. בדוק ומנוסה. מי יהין להתביע בפומבי נגד "שמד רוחני", "כפירה שמימות ש"צ לא היתה כמותה" ועוד? ובפרט כאשר מפתחות מוסדות החינוך בידי אנשים המרוויחים מהמצב. רק אנשים בגיל 70.

  • המאמר נפלא ומנתח בבהירות מצב כאוב כל כך. כל חיי הבוגרים אני כואבת את הדיסוננס המתואר כאן, הניכור והבדידות , וחשבתי שזה רק בגלל ילדות מיוחדת בקהילה מהסוג האידיאלי שבה חיים הורי. לדעתי קיימת כאן נקודה נוספת: מצד אחד, אולי נראה שיש בכל זאת מקום לסנגור. ההתרוקנות הזו היא כי מרוץ החיים מותיר את רובנו במצב הישרדותי. השקעה בחיי קהילה נתפסת כמותרות. אלא שאילו האווירה היתה נכונה יותר, הרי שההפך הוא הנכון. בחיים של הישרדות , כשהלחץ הכלכלי, העומס שבגידול משפחות גדולות וכו' הם הגורמים העיקריים – אילו לחיי קהילה היה משקל רב יותר- הרי שהיא מנגנון היכול להוות תמיכה אדירה ולהפוך חיי הישרדות לחיים ממש!

  • יישר כוח
    נראה לי שהליטאים הקלאסיים היו אינדיבידואליסטים. החסידים היו קהילתיים. הרב שך ניסה להפוך את הליטאים לקהילה ולכן נוצר הערבוב שתארת.

  • מאמר מדויק שחושף את האמת המרה.
    אכן לצערנו המושג "קהילה" (לכה"פ בציבור הליטאי) בנוי כולו על זיוף וצביעות של השתייכות על בסיס סממנים חיצוניים. הדור הצעיר קולט זאת היטב ולא בכדי תופעת הנשירה מתעצמת במימדים מפחידים גם בתוככי הקהילות הכי "אליטיסטיות"
    באופן אישי אני סבור שכבר איחרנו את המועד וזה רק עניין של זמן עד שהחברה החרדית תתפורר מבפנים בין אם נרצה בכך ובין אם לא.

    שבת שלום.

    • היית מת…

  • הצורך בקהילה הוא התפתחות גלותית . היה פעם בן העיירה , היה משפחתי , והיה ההתקהלות לשם הגנה מהסובבים .
    לכן עם עצמאות היהודים בארץ ישראל , והיכולת להשיג מערכות חינוך לפי הראייה ההורית הוא דוחים את התחום הקהילתי שכולל גם את הליטאים וגם את החסידים. והראייה – שטיבל שאין בו רבה או משתלט , מרובה באוכלוסין של מתפללים לעומת היכן שיש אדמו"ר , רק בשבתות שיש זמן , אנשים מחפשים מעט קהילתיות ללא התחייבות.
    הליטאים אינם אינדיבידואלים אלא רצונם להקטין את צריכת משאביהם על יד הסביבה

  • היכולת להשתחרר מ: "מה יאמרו", הוא המפתח להצלחת האדם.

    ככל שאדם משוחרר מכבלי הקהילה, הוא יכול להתפתח יותר.

    מגיפת הקורנה האחרונה לימדה אותנו על קהילות שנהגו בחוסר אחריות בעקבות מנהיגיהם, והיחידים שידעו שהם בסכנה לא רצו לפעול אחרת.

    מעניין שדווקא אצל הליטאים, היומון שלהם (יתד נאמן), השכיל שלא להיות שופר להנחיות שיביאו לסיכון הציבור, גם אם מדובר בדברים שיצאו מסביבות "הגדולים" שלהם.

    אז אולי יש לציבור הרבה מעלות כאשר לאנשיו יש יכולת ההתבוננות האישית, ואובדן האישיות העצמאית דווקא הוא סימן לחורבן?

    נ.ב. כמובן שגם אצל הליטאים לא הכול בסדר, יש שם גם כאלו ללא יכולת חשיבה עצמאית, וגם אצל החסידים יש כאלו שיודעים לשים בפנימיות שלהם, גבולות גם למתיימרים לשלוט "בזכות אבות".

  • מאמר מעניין מאוד

  • צר לי אינני מבין את הצורך ב"קהילתיות" החונקת .
    טוב לי באינדוונדואל שלי .
    אינני מחפש חיבוק כפוי עם אף אחד .
    בוחר לעצמי את בני שיחי בקהילה, איתם אני מדבר על כל שיחפץ ליבי . ועם אחרים שמה לעשות, אין לי מה לדבר איתם ללא קשר דתי בדווקא, אני מכבד ומשוחח בצורה הנעימה, המנומסת והמכבדת ביותר .
    משתדל לשים לב למצבי מצוקה, מבלי לדחוף את אפי ולחנוק את האינדודואל השני, אלא לעזור כאשר נצרך, ולהעלם מהשטח כשאינני נצרך .
    אני חושש שקהילה חיובית ומלאה, הייתה גורמת לי להרגשת מחנק .
    כמו בזוגיות, שבה יש כאלו שהמעגלים שלהם משולבים בחוזקה איש בן/בת זוגו ויש שהמעגלים משיקים ברפיון, ולא אני ולא אף אחד יקבע מה אידאלי, כי כל אחד כפי האישיות שלו, כך ביחס לחברה , כאשר הנהלים החברתיים אינם מציקים למי שעולמו הפנימי עשיר ומודע לתשלום חברתי מסוים מאוד שאיננו פוגע באישיות העצמית שלו .
    טלטל את עצמך לבית מדרשה של ישיבת חברון .
    תגלה שם , החל משיעור א' הרבה קבוצות והתאגדויות של תלמידים כאשר כל אחד בוחר את סוג החברה והחברים שמתאימים לו .
    תמשיך בקהילות המאוד לא מחייבות של הבוגרים, כאשר נהלי החברה בנויים מראש למרחב עצמי גדול של כל יחיד, כאשר נהלי החברה מותאמים לחופש של היחיד .
    כפי שכתבו לפני המרקם הליטאי המקורי היה חלש ואפשר את חופש היחיד, לאחר כמה שנים של נסיונות ל"הקהיל" אותו המטולטלת נעה בחזרה למקור .
    ( בכל מקרה עדיף להשאיר את "האני העצמי והמזויף" של ויניקוט למקום הפסיכולוגי של התפתחות התינוק ולא להעביר אתו למקום בו הוא נשמע כפארסה )

  • חברים לדעתי קהילה חרדית זהו מושג שאין לו שום קשר לדת כלל. זה צורת התארגנות שבטית או קבוצתית סביב אינטרסים משותפים. מטרתה להגן על חברי הקבוצה בזכות כח ההתאגדות שלהם. מודלים כאלו קיימים גם אצל האינדיאנים…
    זהו המצב ומי שלא מתאים לו עדיף שלא יחפש את עצמו בפנים ויפה שעה אחת קודם

  • אני מרגישה שהעומס של הפרנסה גורם לכך שגם אם שכן דלת מולי ימות אני לא אדע מכך.
    ואולי הקיהלתיות עברה מהשכנים לכולל/למקום העבודה.
    כי באופן מעשי אין לי שום מעגל השקה עם השכנים הספרדים המקסימים שלי. לא בית כנסת לא מוסדות חינוך וגם לא הספסל בגינה ( הילדים שלה עברו את הגיל) ואפילו המכולת שאנחנו מחבבים שונה.
    בבנין שלי בק"ס הילדים מפוזרים בעשר חיידרים שונים. הבנות מחולקות בין 6 סמינרים ומגוון בתי כנסת שונים. איזה מכנה משותף יש לי איתם?

  • אני לא מהמגיבים אבל המאמר הגדיר היטב את תחושותי ככה שראוי שאגיב.
    אין שום מניעה להקים קהילה על בסיס אחווה שום מערכת חרדית לא תבקר את זה ולא תצא נגד זה
    ומזה שזה לא קורה ראייה שהרצון של אנשים לקהילה לא יוביל אותם לבנות קהילה
    וכנראה שקהילה נבנתית או מרצון של אנשים לכוח או ממניע אידאולוגי של איש טוב /רב
    כנראה שרצון של אדם מניע אותו ליצור בתוך עולמו ,ובשביל לפעול בסיבה צריך רצון גדול יותר מהנוחות האישית (כח /אידיאל)

  • אני מסכים עם מה שנאמר
    והייתי רוצה להוסיף הרגשה אישית שלי
    יש בית כנסת במודיעין עילית שהיא יותר חזקה ב…
    וכשאני נכנס להתפלל שם כי זה קרוב לבית שלי ,אז אני מרגיש בעזרת נשים
    למה?
    כי הראש שלי למטה ואני משתדל לא להסתכל על אף אחד,
    כי אז אני מרגיש יותר טוב.
    כל אחד יכול להבין למה.
    רק בקידוש לבנה או כאשר עושים התרמה של כסף – אז אומרים לי שלום.
    כל הבנים שלי לא דורכים שם כבר כעשר שנים.

    • מאמר נוקב
      הרבה מהבעיות נובעות מכך שיש ערבוב בין 'חרדיות' ל'יהודיות'. חרדיות היא כלי לשימור, יהודיות היא הדבר הנשמר, המהות.
      הערבוב גורם ליהודי להרגיש יותר חרדי מאשר יהודי, ולכן הכל חיצוני ככל כלי.
      כשנפריד ונשתדל להיות יהודים אמיתיים, ונשתמש בחרדיות רק לשימור חיצוני הרבה מהבעיות יתפוגגו.

  • תודה. נהניתי. שתי הערות –
    א. רואים שהמאמר נכתב מנקודת מבט גברית…. אני כמעט בטוחה שברוב בתי הכנסת הקטנים, יחסית, יש הרבה יותר אחווה בין הנשים. קהילת הנשים בבית הכנסת היא זו שדואגת לארוחות ליולדת, לעוגות לשמחות, הילדים, שלפחות בגיל הגן לומדים יחד, גם מהווים עילה לקשר בין האמהות.
    ב. אחד מהתפקידים של הקהילה זה לשמור על חבריה ש"ילכו בתלם" ולא ירעו בשדות זרים. (ע"ע ברוך שפינוזה) . אם הקהילה תכיל את כל אלו שנוהגים אחרת ממנה ומתרחקים מהמיינסטרים – זה עלול לגרום להתפוררות. דווקא בהיעדר שליטה של המשפחה והשבט על חייו הפרטיים של היחיד – הקהילה היא זו ש"מחזיקה" אותו, גם אם חיצונית.

  • מאמר מעולה
    ניתחת את הבעיה הכואבת בכישרון רב ובעט משוררים
    את הפתרון פחות
    לצערי הבעיה אכן עמוקה והפתרון פחות נגיש

    רק אעיר שיש להבחין בין קהילה כקבוצה של אנשים המכירים אחד את השני באופן אינטימי ואישי, זו קהילה במובן המקובל שלה
    ויש קהילה במובן המגזרי שלה, שהמשמעות העיקרית שלה זה נורמות חיצוניות שמבנות זהות.
    הציבור החרדי כולו הוא קהילה אחת גדולה עם קודים זהים, כך שהעניין חורג מגבולות הקהילה הספציפית ולמעשה לא מאפשר לה להתרחש, כי הקידוד והמחוייבות כה הדוקים, עד שהן פשוט רומסות תחתיהן כל אינטראקציה חברתית בריאה, כל מגע חברתי קהילתי הופך למה שמעמיד אותך במבחן ולא למשהו שנותן לך מקום בעולם
    מה שבעיקר צריך בשביל לרפא את המצב הזה הוא יותר ויותר איוורור

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל