צריך עיון > סדר עיון > "הרחיבי מקום אהלך" > בין פרישות לבדלנות

בין פרישות לבדלנות

מאמר תגובה ל""הרחיבי מקום אהלך""

image
הרב אריה מלכה ראש כולל "משנה תורה", מחבר הספר "דרכי איש"

פרישותם של תלמידי החכמים משאר העם היא הנהגה טובה המובססת על מקורות תורניים מוצקים. הבעיה עם פרישות זו מתחילה כאשר היא הופכת לבדלנות; ובמקום קשר בריא בין תלמידי החכמים לשאר העם נוצרת חברה סגורה ופרוטקציוניסטית, האדישה לצורכי הכלל.

י' תמוז תש"פ

מאמרו של אהרן קליין ניסח את שאלת היחס לשוליים בחברה החרדית: האם להרחיב את הקהילה עבורם, או להיפך – לדחות אותם. לפני שבאים לדון בסוגיה זו, דומה כי המונח "שוליים" בעייתי בפני עצמו, מאחר שהוא מגדיר כבר יחסים מסוימים בין הקבוצה שאותה הוא מתאר לבין הקבוצה של בעלי הנורמות המחמירות יותר. מדוע לא נאמץ הסתכלות הפוכה, לפיה אותם "שוליים" הם עיקר העם, ואילו לומדי התורה הם "שוליים" במובן החיובי, כלומר המורמים מעם?

מעבר לכך שהיחס המתואר מקבע אנשים שעובדים לפרנסתם בתור "שוליים", יש בכך נזק נוסף, חמור לא פחות, לגרעין התורני בעצמו. במקום להיות האליטה של הכלל הרחב, הוא נהפך למיינסטרים. במקום להיות חלק נבחר מתוך החברה כולה, הוא הופך להיות חברה בפני עצמה. בעקבות כך, מטשטשת המעלה המיוחדת של לומדי התורה: נוצר זיהוי בין מחויבות עמוקה לשמירת תורה ומצוות לבין מה שהיה נחשב בעבר מצוינות תורנית, וכולם, מחוטבי העצים ועד שואבי המים, מעוטרים בתואר כבוד של "אברך". כך יש לנו משרד עורכי דין המנוהל על ידי "אברכים", ואף חברת הובלות או ניקיונות המציעה את שירותיהם של "אברכים". במצב כזה, גם אלה שתורתם אומנותם אינם נחשבים יותר ליחידי סגולה: הם פשוט 'נורמליים'.

מדוע לא נאמץ הסתכלות הפוכה, לפיה אותם "שוליים" הם עיקר העם, ואילו לומדי התורה הם "שוליים" במובן החיובי, כלומר המורמים מעם?

בנוסף לכך: גם אם דבקים במונח "שוליים" להגדרת כל אלה שאינם צועדים במסלול החרדי המיינסטרימי, חשוב להכיר בכך שהם אינם עשויים מקשה אחת. הרי ברור לכל כי אין דינו של הלומד באקדמיה כדינו של מי שאינו נזהר בעבירות, ואין להשוות את הנכשל מתוך חולשה לזה שעושה להכעיס. באשר לעוברי עברה מוצהרים, ניתן אמנם לומר כי בוודאי אינם "חרדים" ובאופן טבעי מקומם מחוץ לקהילה; אך לא ניתן להתעלם מכך שהשתייכות לציבור החרדי כרוכה במחויבויות חברתיות שאין להן קשר לשמירת הלכה. לצד אורחות חיים המחמירה על קלה כחמורה, האדם החרדי אף שולח את ילדיו למוסדות לימוד של המגזר, מצביע למפלגות חרדיות, חובה כיפה שחורה או פאה, וכן הלאה. המפרים נורמות חברתיות מעין אלה יכולים להזדהות עמוקות עם ערכי היסוד של החברה החרדית, שהם הקפדה על שמירת תורה ומצוות. למרות זאת, שאלת היחס לשוליים נוגעת אף אליהם, ואולי בעיקר אליהם. ההדרה גורמת לכך שכל מי שחורג אפילו במעט מהחובות החברתיות מוצא את עצמו בעל כרחו בחברה הרבה פחות דתית ממנו. לדוגמא, מי שמעוניין לחנך את בנו לאור מודל של "תורה עם דרך ארץ" יהיה חשוף בעל כורחו לאוכלוסיה מתירנית יותר גם בעניינים דתיים. חשוב אפוא לדעת למי בדיוק אנחנו מתייחסים כאשר מדברים על דחיית ה"שוליים".

נוסף לכך, ניסוח השאלה בתור התלבטות בין הרחבת הקהילה לבין חידוד הגדרות חברתיות באופן שהשוליים ידחקו החוצה, אינו מדויק לדעתי. ניסוח כזה מתייחס לשוליים כמצב נתון, ושואל האם לדחוק אותם או להכילם. אולם, פעמים רבות הגדרת השוליים עצמה תלויה במדיניות של הקהילה. השוליים נוצרים בשל אותה סגירות של הקהילה. כלומר, ההפרדה שמטרתה להגן על ערכינו, היא שגורמת להרחבת השוליים. אם כך, לא ניתן להתייחס לקיום השוליים כמצב נתון, ולשאול האם להכיל אותם או לדחות אותם. השאלה שצריכה להישאל היא היכן צריך לעבור הגבול המגדיר מי הוא המרכז ומי השוליים. כלומר, האם ניתן לשמור על הערכים שלנו ללא שום ויתור, ובד בבד לא לדחוק אף יהודי החוצה?

על אף הערות אלו, בשורות הבאות אתייחס למצב המתואר במאמרו של קליין, שהתמקד בשוליים של החברה החרדית כפי שנהוג להגדירם כיום – הגדרה הכוללת את הלומדים באקדמיה ואת אלה המבכרים רווחה חומרית על פני מצוינות דתית. בתחילה אשיב על עיקר טיעונו כי אפשרות הפרדת הקהילות היא חדשה, ואנסה להוכיח שיש לה בסיס מזמן חז"ל, אם כי הדבר תלוי לכאורה בנסיבות הזמן והתקופה. לאחר מכן, אדון בגופה של שאלת היחס לשוליים.

במאמרו המחכים התייחס אהרן קליין להיבט ההיסטורי של הסוגיה, והיטיב להבחין בין ההיפרדות מהרפורמים בימי הרש"ר הירש – היפרדות מקבוצה שמטרתה הייתה ליצור יהדות חדשה – לבין היפרדות מהשוליים החרדיים, שהם מאמינים בני מאמינים. יתרה מכך, הוא המשיך וטען כי היפרדות בני התורה מהבינונים היא מדיניות שיסודה בדעת עסקנים, ולא בדעת תורה.

אידאל המצוינות הדתית בישיבות ובסמינרים פוחת והולך בתודעה הציבורית, ובמקום זה הם הופכים אט אט למוסדות פרוטקציוניסטים הממוקדים במעמד חברתי. התעסקות היתר בשמירת החומות הופכת את ההומוגניות לערך בפני עצמו

קביעה זו, לפיה ההיפרדות מבינוניים  אינה מבוססת על מקורות תורניים אלא על דעת עסקנים, אינה מדויקת לפי דעתי, כפי שארחיב בהמשך. עם זאת, אף שאיני מסכים עם הניתוח, אני מסכים עם המסקנה. ההתגוננות הבלתי פוסקת של החברה החרדית כיום היא בוודאי מופרזת, והפכה כבר למטרה בפני עצמה. די לראות את ההפרדה בין אשכנזים לספרדים כדי להשתכנע שלא מדובר בשמירה על הדת. כתוצאה מכך, נדחקים הצידה דווקא אותם הערכים שמצדיקים את ההבדלה. אידאל המצוינות הדתית בישיבות ובסמינרים פוחת והולך בתודעה הציבורית, ובמקום זה הם הופכים אט אט למוסדות פרוטקציוניסטים הממוקדים במעמד חברתי. התעסקות היתר בשמירת החומות הופכת את ההומוגניות לערך בפני עצמו. כמעט שאין שכונה מתחרדת שבה מנסים החרדים להשתלב ולהשפיע בבתי כנסיות הקיימים; לרוב הם יעדיפו מנייני-מקלטים משלהם. האלטרנטיבות היחידות המוכרות הן השתלטות על בעלי הבתים, או היפרדות מוחלטת מהם. הפרוטקציוניזם הפך למאפיין מובהק של החברה החרדית; כך היא משמרת את צביונה האחיד.

עם זאת, לדעתי חשוב מאד לנתח באופן נכון את הבעייתיות שבכך. הבעיה, בעיני, אינה כרוכה בעצם הרעיון של אליטה רוחנית המובדלת משאר העם, אלא בחוסר ההבחנה בין פרישות לבדלנות. בחברה החרדית הפרישות הפכה לבדלנות, ובמקום שתלמידי החכמים יהיו פרושים מהעם ומורמים ממנו, הם הפכו להיות העם עצמו. בכך, ערך הפרישות לצורך מצוינות רוחנית הומר בבדלנות המקדשת את האחידות ואת דחיית השונה, ומציבה אותן בתור מטרות רצויות בפני עצמן.

 

תלמיד חכם ועם הארץ

להפרדה בין אנשים השואפים למצוינות רוחנית לבין "אנשים רגילים", אפילו יהודים מאמינים ושומרי מצוות, יש שורשים עמוקים בהיסטוריה היהודית. כוונתי להפרדה המוכרת וידועה בין תלמידי חכמים ("חברים") לעמי הארץ בתקופת המשנה והתלמוד.

ההבחנה בין "עם הארץ" ל"חבר" מתחילה בתקופת בית שני, סביב השמירה הקפדנית על הלכות טומאה וטהרה ודיני תרומות ומעשרות. החברים שהקפידו על הלכות אלה נזהרו מקרבה לעם הארץ, שלא נזהר בטומאה ולא הקפיד כל כך בהלכות תרומות ומעשרות. החברים נמנעו מאכילת פתו של עם-הארץ ואפילו מדיבור עמו, מאחר שעמי הארץ לא נזהרו לשמור את עצמם ואת חפציהם בטהרה. להנהגות אלו מובאות רבות בספרות חז"ל, ויקצר המקום מלציינן.

קיימות מספר דעות בחז"ל באשר להגדרתו המדויקת של עם הארץ, ויתכן שמשמעות כינוי זה השתנתה מתקופה לתקופה. בברייתא המובאת במסכת ברכות (מז, א) מופיעות מספר הגדרות: כל שאינו אוכל חולין בטהרה, או שאינו מעשר פירותיו כראוי, ולפי דעות אחרות כל שאינו מקיים מצוות מסוימות כמו קריאת שמע, תפילין, ציצית או קביעת מזוזה. יש שהגדירו אותו כמי שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, ואחרים אומרים שאפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. מברייתא זו ברור כי "עם הארץ" הוא יהודי שאינו כופר בעיקר ואפילו שומר מצוות רבות, אך אינו מקפיד על ההלכה באותה מידה כמו הקבוצה המיוחדת של החברים: אם משום שאינו בקי בהלכה, ואם משום שהוא מחשיב פחות את לימוד התורה.

במקומות אחרים בחז"ל ניתן למצוא יחס מזלזל מאד כלפי עמי הארץ. במסכת פסחים (מט, ב) מודגש הצורך להתרחק מהם, לצד מילות גנאי חריפות: "ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ." חז"ל אף מסרו לנו רשימה מסודרת בברייתא זו:

ת"ר ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להם עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלים להם סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלווים עמהם בדרך, ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו.

באותה סוגיה ניתן למצוא אף ביטויים חריפים יותר כמו: "עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת", או "עם הארץ מותר לקורעו כדג". אין צורך לומר שמשפטים אלו נכתבו דרך גוזמא ספרותית, אבל הם בוודאי מבהירים עד כמה החכמים גינו את עמי הארצות.

ההבדלה החריפה בין חברים לעמי הארץ נוצרה סביב החורבן. בזמן משבר זה, חכמים ראו צורך עליון לבסס את שמירת התורה ולהתוות דרך לעם ישראל. במצב כה שברירי, הם הרגישו צורך לדחות ללא היסוס את אלה שלא נהגו בטהרה מחמירה

החלוקה החדה בין חברים ועמי הארצות מלמדת אותנו שני דברים. ראשית, אנו למדים שליצירת הפרדה מאלו שאינם לומדים תורה או אינם נזהרים במצוות די הצורך, יש בסיס איתן כבר מימי חז"ל. שנית, אנו מגלים כי בין שתי הקבוצות נוצרה מתיחות עמוקה, שהביאה את חז"ל להפליג בזלזול בעמי הארץ, להרחיק אותם, ולהעמידם בתחתית סולם המעמדות החברתי. יחס זה היה הדדי, כפי שהעיד רבי עקיבא על עצמו: "כשהייתי עם הארץ אמרתי מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (שם), וכמו שאומרים שם חז"ל: "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים עכו"ם לישראל".

יחס מתוח זה בין תלמידי החכמים ושאר העם לא אפיין את ההיסטוריה היהודית כולה. בהיסטוריה שאנו זוכרים, רבני קהילות היו מוערכים על העם, ולא היתה הבדלה חדה בינם לבין שאר הציבור. את מקום הדינמיקה של חברים ועמי הארץ תפסה ההבחנה בין "בעלי בתים" ו"תלמידי חכמים". אמנם תמיד הייתה הבחנה בין יודעי ספר השוקדים על התורה לאלה שאינם כאלה, והיא כמובן יצרה מרחק חברתי מסוים, אך אין זו השנאה העזה שעליה מדברים חז"ל.

ברצוני להעלות השערה כי ההבדלה החריפה בין חברים לעמי הארץ נוצרה סביב החורבן. בזמן משבר זה, חכמים ראו צורך עליון לבסס את שמירת התורה ולהתוות דרך לעם ישראל. במצב כה שברירי, הם הרגישו צורך לדחות ללא היסוס את אלה שלא נהגו בטהרה מחמירה. דחייה זו יצרה בתורה יחס שלילי של עמי הארץ כלפיהם, ומשם העוינות, ומשם הזלזול וההרחקה. עם הזמן, היחס בין החכמים לעמי הארץ התרכך, ובתקופת האמוראים נראה כי היחס השלילי הלך ונעלם. אנו שומעים על "ירחי כלה" ועל "פרקא" שנועדו להפיץ תורה בקרב פשוטי העם (ראה ברכות ו, ב, "אגרא דכלה" ו"אגרא דפרקא"). בתקופתם שוב אין אנו מוצאים את היחס השלילי הנמצא במשניות ובבריתות, ובכמה מימרות אף ניתן לגלות התייחסות חיובית לפשוטי העם, כמו: "אפילו ריקנין שבכם מלאים מצוות כרימון" (סנהדרין לז, א). שינוי יחס זה מחזק את ההשערה שההתייחסות המשפילה של חכמים כלפי עם הארץ היתה לצורך השעה, בזמן שהם חרדו לשמר את התורה בטהרתה, על רקע החורבן. עם הזמן, לא רק פחת הצורך לדבר בגנותם של עמי הארץ, אלא אף היה נכון לקרבם על ידי שבח ועידוד.

ברוח דומה, נדמה שיש להבחין בין התקופה שלאחר השואה לבין היום. אחרי השואה האיומה היה צריך לבסס מחדש את היהדות ולהקים עולה של תורה. כמו בזמן החורבן, גם בעת ההיא היה עלינו לתפוס מידה קיצונית ולזלזל בכל גילוי פשרנות ובינוניות. אבל אין בכך הוכחה לזמנים אחרים. על כגון זה נאמר בקהלת: "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" (ג, ה). אין לי ספק כי החרדה לבניה מחודשת של עולם התורה על רקע האיום הנשקף מהציבור החילוני שהקים את המדינה, היא זו שהביאה להתגוננות קיצונית בתוככי הציבור החרדי, ולקידוש הקיצוניות וההיבדלות.

 

הבדלת הלוויים

האמור עד כה התייחס לשורשים ההיסטוריים של ההיבדלות, ולמערכת היחסים שנוצרת בעקבות כך בין קבוצת המצוינים לשאר העם – "עם הארץ". אולם, השאלה העקרונית העומדת על הפרק היא עצם רעיון ההיבדלות. דומני כי יש ללבן סוגיה זו לא על ידי בחינה היסטורית בלבד, אלא דרך הוראות התורה עצמן. סוגיית ההבדלה של המצוינים משאר העם נלמדת מתוך פרשת מינוי הלוויים.

הלויים גרו בערים משלהם, לא התפרנסו כשאר העם אלא ניזונו ממעשר, והיו מיוחדים לעבודת הקודש. לא ניתן חלק ונחלה עם ישראל והם היו מקבלים תרומות ומעשרות מהעם; וכל זאת, כדי שיהיו פנויים לעבודת ה'

זמן קצר לאחר חטא העגל מצווה ה' את משה: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם" (במדבר ח, ו). משה מצטווה להפריד את הלוויים משאר העם. בהמשך משתמש הכתוב בשפה ברורה יותר ואומר: "והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל" (שם יד). הבדלה זו התבטאה במישורים שונים: מגורים, פרנסה וכמובן משלח יד. הלויים גרו בערים משלהם, לא התפרנסו כשאר העם אלא ניזונו ממעשר, והיו מיוחדים לעבודת הקודש. לא ניתן חלק ונחלה עם ישראל והם היו מקבלים תרומות ומעשרות מהעם; וכל זאת, כדי שיהיו פנויים לעבודת ה'. כך כותב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן אלא הם חיל השם.

כעין זה כתב רבנו עובדיה ספורנו, שקיבלו הלוויים את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את הקל (במדבר ח, יט).  וכך גם ביאר חזקוני (שם יח), שהכתוב ציווה שלא יהיה ללוי חלק ונחלה עמך (דברים יח, א) כדי שלא יתעסקו בשום מלאכה, רק בעבודת המקדש. מבואר אפוא שרעיון ההפרדה לא התחיל בתקופת הרפורמים וגם לא בתקופת הצדוקים, אלא הרבה קודם לכך, אצל הלוויים במדבר.

 

בין הבדלה לבדלנות

עם זאת, עיון בפרשת מינוי הלוויים מלמד כי הפרדה זו מטרתה דווקא חיבור. ראשית, יש לשים לב שהתורה מדגישה שוב ושוב שהלוויים משרתים תחת כל בכור מבני ישראל (במדבר ג, יב, מה; שם ח, טז-יח). רש"י מסביר שכיוון שחטאו הבכורות בחטא העגל, נתמנו הלוויים במקומם. כלומר, מלכתחילה היה כל העם צריך להשתתף בעבודת הקודש, ולא רק קבוצה מובחרת מתוכו. כל משפחה היתה שולחת נציג, את הבכור בבית, לשרת בקודש. כיוון שחטאו ישראל, נוצר צורך להבדיל קבוצה מיוחדת מן העם, שאינה נגועה בחטא, ולהפריש אותה לעבודת הקודש.

הבדלת הלוויים מהעם משמשת בתור מילוי מקום. הלוויים ממלאים את החובה שהיתה אמורה להיות מוטלת על כל משפחה ומשפחה. האליטה היא אליטה משרתת. היא ממלאת חובה ומבצעת שליחות. אולם, אין לה זכויות מצד עצמה

אולם, בניגוד לבכורות שבאו מכלל האומה, הלוויים הם שבט בפני עצמו. יש הבדל גדול בין מצב שבו כל משפחה שולחת נציג למקדש לבין ייחוד שבט שלם לעבודה זו. במקרה הראשון לא נוצרת הפרדה של קבוצת עלית רוחנית משאר העם, ואילו במקרה השני מתחייבת הבדלה. איני רוצה להיכנס כאן לסיבת החלפת הבכורות בלוויים ומדוע היא מתרחשת לאחר חטא העגל, אלא להצביע על כך שהבדלת הלוויים מהעם משמשת בתור מילוי מקום. הלוויים ממלאים את החובה שהיתה אמורה להיות מוטלת על כל משפחה ומשפחה. האליטה היא אליטה משרתת. היא ממלאת חובה ומבצעת שליחות. אולם, אין לה זכויות מצד עצמה.

כדי שלא יהיו הלוויים כת בדלנית, היה צורך להקהיל את כל עדת בני ישראל, שיסמכו את ידיהם עליהם. באופן זה מפרש ר' עובדיה ספורנו את הפסוק "נתונים נתונים המה לי": "נתונים מעצמם, שנתנו את עצמם לעבודתי כמו שהעיד באמרו מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לו; ונתונים גם כן מתוך בני ישראל, שיתנו מחית הלוים במעשר ראשון חלף עבודתם למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם". המעשר שבני ישראל נותנים אינו חובה שלהם ללוויים, אלא להיפך: הם משלמים ללוויים כדי שאלו יעשו את העבודה בשבילם.

ההפרדה של הלוויים מותנית בכך שהם מייצגים את האומה כולה. ללא תחושה עמוקה זו, של "תחת כל בכור", הם לעולם לא היו זוכים להתקדש ולהיות מובדלים. מסיבה זו הקפידה התורה שבני ישראל יהיו אלו שיבדילו אותם, ולא שהם יבדילו את עצמם. לו היו הם מבדילים את עצמם, הם היו הופכים לקבוצה "בדלנית", שלא יאה לה להתערב עם שאר העם. אבל התורה רוצה שההבדלה תגיע "מאת בני ישראל", "מתוך בני ישראל". במילים אחרות, הלוויים לא התבדלו מאת העם אלא הופרשו על ידיהם. עם ישראל בכללותו היה מעורב בהבדלה זו של הלוויים, שמטרתה לא היתה ליצור ניתוק אלא להיפך, להשפיע על כלל האומה על-ידי כך שהם יורו לה מתורת ה'. קשר זה בין ישראל ללוויים, שהתחיל על ידי סמיכת ידיהם של הראשונים על האחרונים בזמן המינוי, התקיים לאורך זמן באמצעות נתינת המעשרות, וכדברי הספורנו, "למען תהיה עבודתם נעשית מבין כולם". העם הרגיש שעל אף היות הלוויים שבט נפרד, הם שלוחי העם. וכך הרגישו גם הלוויים.

 

לומדי התורה כשבט לוי

פרשה זו של מינוי הלוויים מעניקה לנו תשתית לסוגיית היפרדות לומדי התורה של היום. הזהות בין לומדי התורה ללוויים אינה דבר חדש. מפורסמים דברי הרמב"ם בעניין (שתחילתם הובאה לעיל):

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים.

הרמב"ם משווה בין מי שעוזב את עסקי עולם המעשה כדי לשרת את ה', לבין הלוי שעבד במקדש. בכך מאפשר הרמב"ם לכלל האומה לקחת על עצמם את תפקיד הלוי. מעתה, ביד כל אחד לשרת בדומה ללוי. באופן דומה, רואה הנצי"ב קשר בין הלוויים לחכמים בתקופת הבית השני, וכך הוא כותב:

יש לדעת דכמו שנהגה התורה בלוים נושאי ארון ברית ה' וכל הטפל לו במדבר, כך נהגו חז"ל בבית שני שיהיו תלמידי חכמים מובדלים מעמי הארץ […] וכמו שאז היו הלוים נושאי הארון והיו מרכבה לשכינה וגונדי גדודיה, כך תלמידי חכמים נושאים היום קדושת התורה ואופני קיומה לפי השעה, ובזה נעשים מרכבה לשכינה שתהא שרויה בישראל, שהרי משחרב בית המקדש אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. (הרחב דבר ח, ו)

הנצי"ב מציין כי תלמידי החכמים מובדלים משאר העם, אך הוא מוסיף ומדגיש כי הם נושאי תפקיד כמו הלוויים. הם אמורים לדאוג להשראת השכינה בכל העם, כפי שהלוויים היו שלוחיהם של כלל ישראל.

הפרדת תלמידי החכמים משאר העם היא דבר חיובי ואפילו הכרחי לצורך עבודת ה' שלהם. אי אפשר שתלמידי החכמים יהיו מעורים בענייני העולם, "בעול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם". הם צריכים להיות מופרשים משאר העם

על רקע האמור, ניתן לקבוע עמדה בשאלת היחס לשוליים. נראה כי הפרדת תלמידי החכמים משאר העם היא דבר חיובי ואפילו הכרחי לצורך עבודת ה' שלהם. אי אפשר שתלמידי החכמים יהיו מעורים בענייני העולם, "בעול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם". הם צריכים להיות מופרשים משאר העם, "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן אלא הם חיל השם". אבל תנאי הכרחי לכך הוא שהפרדה זו תיתפס בתור שליחות שנועדה לייצג את העם. כפי שהיהדות כוללת י"ב שבטים ואינה מצטמצמת לשבט לוי בלבד, כך אסור חלילה לפתח מחשבה שלומדי התורה בלבד הם היהדות והם עם ישראל, וכל מי שאינו שייך ללומדי התורה אינו חלק מהעם. כשלומדי התורה הופכים לחברה בדלנית המנותקת מהעם, הם מחטיאים את המטרה ומאבדים את זכות קיומם.

אולם, בעוד שהלוויים שמרו על קשר עם העם דרך המינוי שלהם, שהגיע מהעם כאמור, ובא לידי ביטוי תמידי באמצעות נתינת תרומות ומעשרות, אצל לומדי התורה בימינו נדרשת לשם כך עבודה מיוחדת. אי אפשר להפריח כסיסמא את האמירה שאנו שבט לוי על מנת להיפטר מהצבא, מבלי לחדד, לכל הפחות מצדנו, את התודעה שאנו משרתים את שאר העם. עלינו להזכיר לעצמנו בכל יום שאנו משרתים באהבה את כללות העם, ושהלימוד הוא על מנת ללמד ולהורות להם תורה ומשפט. עלינו לאהוב את כל חלקי העם ולהרגיש את צרכיהם, להתפלל עבורם וללמוד לזכותם.

אי אפשר להפריח כסיסמא את האמירה שאנו שבט לוי על מנת להיפטר מהצבא, מבלי לחדד, לכל הפחות מצדנו, את התודעה שאנו משרתים את שאר העם. עלינו להזכיר לעצמנו בכל יום שאנו משרתים באהבה את כללות העם, ושהלימוד הוא על מנת ללמד ולהורות להם תורה ומשפט

קל מאוד להטיל את האשמה על האחר ולומר שהסיבה שאיננו מרגישים כך היא הדחייה שאנו זוכים לה מהציבור הלא-חרדי, וחוסר ההערכה שלו כלפי מסירותנו ופרישותנו. אבל כדאי גם לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולשאול: האם הקולר אינו תלוי גם בנו, בכך שאנו עסוקים כל כך בהפרדת עצמנו ובהדגשת בדלנותנו? אם במקום לבזבז את הזמן בהדגשת יתר של בדלנותנו, נעסוק בחיבור אל הערכים של לימוד התורה ושל קרבת אלוקים, אין ספק כי יהיו רבים מאד מן העם שיתמכו בכך שנישאר מופרשים ומובדלים לעבודה רוחנית, כשבט לוי בשעתו.

 

עת לרחוק ועת לחבוק

באופן מעשי יותר, נראה כי למרות הצורך בהפרדה, עלינו למצוא הזדמנויות לחיבורים. ההיפרדות צריכה להיות תכליתית ולא טוטאלית. אף שיש הצדקה למוסדות חינוך בעלי תנאי קבלה מחמירים, שיקפידו על כך שילדים למשפחות בני תורה לא יהיו חשופים לתרבות נכרית, וכן למנייני אברכים מצומצמים שבהם נמנעים משיחות חולין ומקלות ראש, יש להבחין בין אלו לבין חיי הקהילה בכללותה. בהווי הקהילתי הרחב לא חסרות הזדמנויות לשותפויות ולחיבורים.

ההפרדה צריכה להתבסס על תנאים ערכיים ולא על קריטריונים חברתיים. כל עוד היא מבוססת על הרצון בפרישות, במעלה רוחנית גבוהה יותר, אותה נבדלות יכולה להיות מחברת. הרי ביד כל אחד לקבל על עצמו פרישות, אלא שלא כל אחד נדבה רוחו אותו להניח ענייני העולם ולדבוק בעבודת ה'. פרישות כזו משרתת את הרוחניות של כלל ישראל. אבל הפרדה המושתתת על נורמות חברתיות כמו צבע הלבוש (או גרוע מכך, על נורמות רוחניות בבסיסן שהופכות לחברתיות, כמו תחרות על החמרה בסוגי כשרות) פוסלת מגזרים ורק מרחיקה את הפרושים משאר העם. זוהי בדלנות שנועדה להפריד ולא פרישות שנועדה לחבר. וכדברי אהרן קליין, הבדלות כזו היא לרוב אמצעי התנשאות על השוליים; באמצעות דחיית השוליים, הזרם המרכזי חש גאוה ותחושת רוממות. דומה כי על כגון זה זעק הרב שטיינמן זצ"ל מעומק לבו: "גאוה, גאוה, גאוה…".

ההפרדה צריכה להתבסס על תנאים ערכיים ולא על קריטריונים חברתיים. כל עוד היא מבוססת על הרצון בפרישות, במעלה רוחנית גבוהה יותר, אותה נבדלות יכולה להיות מחברת

בקהילה שבה גדלתי, הקהילה היהודית בפריז בראשותו של הרב חיים יעקב רוטנברג זצ"ל, מתלמידי ר' ירוחם והרב מבריסק זצ"ל וממקימי יהדות צרפת אחרי השואה, היו בני התורה מצטרפים לקריאת התורה הקהילתית בשבת בבוקר לאחר שהתפללו שחרית מוקדם וקיימו סדר לימוד. המניין המוקדם לא היה מיועד לבני תורה באופן מוצהר, אך באופן טבעי הם אלו שהתעניינו בו והיו זריזים להשכים קום בשבת בבוקר כדי להספיק ללמוד לאחר התפילה. יחד עם זאת, במקום להיפרד לגמרי מהציבור ולקיים מנין נפרד, הם היו מצטרפים לשאר הקהילה לקריאת התורה ולמוסף. הנהגה זו היתה עבורי דוגמא חיה כיצד צריכה לנהוג קהילה שבה בני תורה שומרים על פרישות, אך מרגישים שייכות אל כלל הציבור. ואכן, בני התורה בקהילה זו היו מוערכים בקרב ציבור הבעלי בתים והיוו מופת עבורם. בני התורה שבקהילה היו פרושים במידה רבה בהנהגותיהם ובאורחות חייהם, אך לצד זאת חיו בשותפות, באהבה, ובהערכה הדדית עם שאר בני הקהילה.

לעומת זאת, כאשר קהילת "בני תורה" מתנתקת משאר העם, היא אינה יכולה לשמש דוגמא עבורם, וכתולדה מכך היא מאבדת את מרכזיותה ואת ייחודיותה. באופן פרדוקסלי, אותה סגירות עצמה מונעת מקהילת בני התורה להתרומם, ובאותה מידה שאיננה משפיעה, היא גם אינה מתקדמת בעצמה. רעיון זה מפורש בדברי רבותינו ז"ל: "אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל, ואלמלא העלים שנמשלו לעמי הארץ, אין מתקיימים האשכולות שנמשלו לתלמידי חכמים." (חולין צב, א)

כאשר תלמידי החכמים מרגישים שייכות אל עמי הארץ, הם עצמם מתרוממים מתוך תחושת השליחות והמחויבות. אולם, כאשר הם חיים בתחושת "אני ואפסי עוד", נוצרים בקהילתם מתחים מיותרים המביאים לקנאה ולתחרות. נוסף לכך, חוסר הגיוון מוציא את האדם לגמרי מהמציאות הריאלית, ומביא אותו לצמצום וצרות אופקים. חברה כזו אינה מחנכת להתמודדות עם העולם הגדול, ולא פלא אם כן שכאשר שהאדם נחשף לאותו עולם, אפילו במסגרת כשרה, פעמים רבות קשה עליו ההסתגלות. כך למשל, נפוצה הבעיה של נשות בני-תורה היוצאות לעולם התעסוקה ואינן יודעות כלל כיצד להתנהל בסביבת העבודה, לעתים הן מקצינות לכיוון אחד ולעתים לכיוון אחר. ניכר בבירור כיצד משפחות בני תורה המגיעות מקהילות שיש בהן גם בעלי בתים, יודעות טוב יותר כיצד להתמודד עם העולם מבלי להיפגע רוחנית. החשיפה לעולם החיצוני אינה מוציאה אותן מדעתן.

כאשר תלמידי החכמים מרגישים שייכות אל עמי הארץ, הם עצמם מתרוממים מתוך תחושת השליחות והמחויבות. אולם, כאשר הם חיים בתחושת "אני ואפסי עוד", נוצרים בקהילתם מתחים מיותרים המביאים לקנאה ולתחרות

אבקש לחתום את דברי באנקדוטה שהותירה עלי רושם רב. ימים ספורים אחרי מלחמת "צוק איתן", שבה חיילי צה"ל מסרו את נפשם בכדי להגן על עם ישראל, ולצערנו חלק מהם נהרגו בקרב הי"ד, עלו לכותרות העימותים האלימים בישיבת פוניבז'. דבר זה הותיר אותי המום. כיצד אותם בחורים יכולים להתעניין במחלוקות שלהם בשעה שעשרות משפחות מבכות את האבדן המר של בניהם בידי אויב אכזרי? אל מול תמיהה זו לא הייתי מוכן לקבל שום הצדקה, עד שלבסוף הבנתי שההסבר הוא אחד: עבור אותם בחורים, העולם מתחיל ונגמר בישיבת פוניבז'. כל מה שקורה מחוצה לה אינו מעניין. הוא אינו שייך לעולמם.

פרישות שמביאה לניתוק מוחלט מהעם אינה רצויה אצל ה'. חז"ל מלמדים כי "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז, א). כנגד מה הדברים אמורים? חז"ל אומרים כי לאחר שנימול אברהם התחילה לקנן בו דאגה: "עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי; משמלתי אינם באים אצלי?" (בראשית רבה מז, יג). הרש"ר הירש מבאר, שאברהם חשש שמא אות הברית יסיר מלבו כל רגש אחווה כלפי כלל האנושות, ודאגה זו הביאה אותו אל פתח האוהל כחום היום על מנת להכניס אורחים (בראשית יח, א). על מעשה זה אמרו חז"ל, כי גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה. לפיכך, אם קבלת פני שכינה מרחיקה את האדם מהעולם והופכת אותו עוין כלפי שאר אנשים, ברור כי אינה רצויה. עלינו להיכנס אפוא בבריתו של אברהם אבינו, ברית שמצד אחד מבדילה אותנו, אך בד בבד מחברת אותנו למידת החסד שלו. מוטלת עלינו חובת ההוכחה שבני אברהם המבודדים על ידי המילה, הם-הם האנושיים שבבני האדם.

21 תגובות על “בין פרישות לבדלנות

  • "מי יתנני תלמיד חכם ואשכנו כחמור" אחד הפרושים לשנאה זו לתלמידי חכמים היא בשל בדלנותם.
    האם על תלמידי החכמים מוטלת חובת ההוכחה של הקירבה?
    ואולי חובת ההוכחה היא על עמי הארצות? הם, שיוכיחו כי הרצון שלהם לקירבה הוא לשם למידה, דבקות, התערות ולא לשם מעמד גרידא?
    בפועל היוצא, אלו מעמי הארצות המעוניינים בקרבת תלמידי החכמים לשם עצמם. ולא מכופפים את עצמם להנהגותיהם, שונאים ומרוחקים.
    עמי הארצות שמכירים בשבט לוי כשבט נבחר, בבחירה שלהם אם להצטרף אליו או לאו, ומרכינים עצמם תחתיו בענווה של לימוד ויראה, זוכים לקרבה וכבוד של אמת.

  • כל המאמר בטעות יסודו – חז"ל רואים בכל אדם החייב להיות מעורב עם הבריות , ואם הוא התעלה , יעלה את סביביו איתו. פרישות זו הנהגה רק ליחיד רק כאשר הסביבה מפריעה ליחיד בלבד. עד כאן העיקרון . אבל בעת החדשה כל הבידול נעשה כדי לעשות ולבנות חצר הדואגת לחבריה ולראשה כמאפיה סיציליאנית ( כמו אחווה בירושלים ) כמו הבונים החופשיים וכו' ולהבדיל בין חסידות לחסידות ובין יוצאי ישיבה זו ליוצאי ישיבה זו . וכל מטרה זו היא לבדל מבחינה שיווקית , לייסד חיידרים כאילו מיוחסים , סימינארים , ישיבות בטענה אם אין גדיים אין תיישים . היה מייסד ישיבה אחד שטען על מישהו שקוקוריקו אתה עושה פה ואת הביצים אתה מטיל במקום אחר . ובהיסטוריה גם היה תקנה כזו של מעמד חבר לגבי מעשרות , אך שם כל אדם יכול היה להיכנס להיות חבר או לצאת מלהיות חבר. בקיצור הבדלנות יוצרת ריחוק בין יהודים ובסיבות לא יהודיות

  • הגראי"ל זצ"ל כבר אמר את דבריו הידועים, גאווה, גאווה, גאווה,
    עכשיו בא לכל החיידרים הליטאים ותראה איזה וועדות קבלה אכזריות יש שם, לכל אדיוט שם יש איזה 'דטומטר' ומי שלא נראה לו פשוט מתאופף לו… ותירוצים לא חסר. מה זתומרת אשתו של הבעלבת הזה אפס קצת הפאה ארוכה וכו'
    כמה הרוגים נפשית יש מכל הסיפורים האלו טירוף מוחלט.
    זה התוצאות לחיינו החרדים ללא מדינה וללא סמכות, כל מנהל/ת עושים מה שבאלהם רק מה שיקדם את האינטרס והשם הטוב שלהם! רשעים ארורים!!!

  • מאמר יפה מאוד מסביר בדיוק מדוע השיטה שנכפתה על הציבור החרדי פושטת רגל.

  • למשה מדעסוי היה מראה חרדי מאד.

    זו תחילתה של רפורמה. הבדלנות היא הערובה לשימור מסירת התורה כצורתה. התייפיפות בצידוק של "מעורב בדעת עם הבריות" סופה חורבן הדת.

    • תופעה זו של בדלנות הרבה פחות מצויה בקהילות של חוץ לארץ, אותם קהילות דומות יותר ליהדות של פעם, וזה מחזק את ההטענה כי נטיה זו באה כריאקציה מול החילונים בארץ.
      בחו"ל הדברים הם אחרים, החברה לא בנויה מחרדים וחילונים אלא בעיקר מגויים ובתוכם יהודים מכל הסוגים. בשל כך החלונים פחות קיצוניים, וכמו כן החרדים פחות קיצוניים, ואין יחסיות ביניהם. החרדים לא עסוקים כל רגע בלהצדיק את עצמם, והחילונים אינם חוששים מכפיה דתית.
      בארץ הקודש זה בהכרח שונה, יש כאן דואליות שיוצרת מתחים, ושדורשת לכל צד להצדיק את קיומו.
      דרך קיבוץ הגלויות ושיש לנו מדינה שכולה יהודית, היהדות בהכרח השתנתה, ישנם אתגרים חדשים. הבירור נעשה מתוך היהודים עצמם. אלה שעבר לא האמינו באל הקצינו את שנאתם לדת ולשומרי הדת. ואלה ששמרו על הדת הקצינו את ההתגוננות שלהם מול החילונים.
      אנחנו תמיד בריאקציות וזה נורמלי. אבל אסור לנו לשכוח שהמובדלות אינה תכלית אלא אמצעי. וברגע שאנחנו מדי משתמשים בה לשמור את הערכים, עלולים לצאת מהמטרה, ובעקר עלולים להפוך אותה התגוננות כספורט ותחביב של פסילות האחר אפילו בתוך הציבור התורני עצמו.

  • אמת ויציב, רציתי להוסיף שההבדל הנ"ל בין יחס הלוויים לעם לבין היחס היום ל"בעלבעתים" קיים על אף שבדומה לאז גם היום "שבט הלוויים" האברכי חי ברובו מכספם של "בעלבעתים" וממעשרותיהם

  • המאמר למעשה מזכיר את הסיפור של המשל שסיפר החזו"א עם בן-גוריון בקשר לשאלה של התנגשות בין הישראלים לחרדים ביחס לעגלה המלאה ולעגלה הריקה שנפגשות:

    בן גוריון טען שהעגלה שלו מלאה בהתיישבות, חקלאות, תעשיה, אקדמיה, יהדות (ציונית) וכד'.

    החזו"א השיב לו שאומנת בעלה שלו יש רק תורה, אבל היכולת שלו להחזיק את קהילתו שלא ילכו לקהילה של בן גוריון, היא לספר להם שהעגלה שלהם היא המלאה ואילו העגלה השניה היא ריקה, אף שבפועל רואים שהיא (או גם היא) מלאה. זלזול באחר זו הדרך לשמר את הציבור החרדי (כפי שהחזו"א ראה אותו – היו גישות אחרות כגון של הרש"ר הירש ועוד, לפיהם גם העגלה החרדית הייתה מלאה בפני עצמה, ללא צורך להציג אותה כ"מלאה יחסית").

    למעשה זה המוטו המוביל את הנהגת הציבור החרדי. הרי לא ניתן להחזיק ציבור בעוני יחסי, בבורות בענייני מדע וכד' אלא אם תלגלג על הצד השני. וכאשר רגילים לחיות כך בלעג מתמיד על השונה, זה בהכרח משפיע על כל החיים. לכן כל פלג מנשה להראות שהעגלה שלו יותר מליאה מהעגלה השניה, אף שבחוש אנו רואים שהעגלה ריקה.

  • מאוד אהבתי את המאמר
    בעיקר אהבתי את החלק
    עת לרחוק ועת לחבוק

  • זו הסיבה שלשמה קמה תנועת החסידות שבינתיים אגב שכחה בכלל על מה ולמה היא קמה וברובה הפכה להיות יותר בדלנית ומנותקת מהליטאים.

    תופעת הנתק והניכור בין הרובד האינטלקטואלי להמון העם קיימת אצל הגויים, זאת מכיוון שהגויים הם אוסף של פרטים ותו לא.

    החרדים הבדלנים לא ממש מתענינים בתיקון העולם ובתיקון עם ישראל, הם עסוקים בעיקר בעצמם ובעולם הבא שלהם, אוסף של פרטים.

    האם היהדות היא אכן כזאת? לדעתי לחלוטין לא.
    מעבר לבחינת הפרט שבוודאי קיימת בכל יהודי, יש גם בחינה של כלל בעם ישראל, בבחינה זו היהודי נדון כחלק מהכלל בלי שום קשר לשאלה עד כמה הוא אינו דומה או לא לכלל.

    למשל הגמרא בשבת נה. קובעת שהצדיקים ותלמידי החכמים הם הראשונים להיענש על עוונות עם ישראל – "ממקודשי תחלו".
    למה? כי הם לא מיחו, הם לא ניסו לתקן את עם ישראל. יצליחו או לא, זה לא עניינם בכלל.

    המשנה בשבת אומרת "פרתו שלרבי אליעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה" – היא היתה אמנם של שכנתו אבל העוון נזקף לחובתו, למה? כי הוא לא ניסה לתקן.

    שם (שבת נד:) אומרת הגמרא "כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו".

    ברור לכל בר דעת שהמחאה האמורה אינה לזרוק אבנים ולצעוק "נאצים" כפי שעושים כמה מחסרי הדעת בצבור החרדי. המחאה הזאת דורשת הרבה מאמץ לימוד מסירות והשקעה ולזה אין לאנשים הללו כח ופנאי. הם מחפשים "פתרונות" אינסטנט.

    ואת מי מאשימים ז"ל במעשה פילגש בגבעה? "אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה… שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו [בגדיהם] למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם… הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינו, אמר, 'שלום עליך נפשי', כדי שלא להרבות את הטורח. (תנא דבי אליהו).

    מה ההסבר להתבדלות של הצבור החרדי (בעיקר האשכנזי) מעם ישראל?
    כמו ההסבר להתבדלות של האינטלקטואלים הגויים מהמון העם – גאווה, האללת השכל ובעיקר היעדר תחושה של הנוכחות האלוקית בעולם.

    מי שאחיו נמצא בסכנת חיים, לא אומר "בעיה שלו, שיתמודד".
    הוא יתלכלך קצת? מה לעשות, מדובר באחיו!
    אדישות וחוסר אכפתיות לגורלו של עם ישראל מגיעה ממקום של רשעות, ניכור ואגואיזם. בתמימותם או בשטחיות דעתם הם תולים את הרשעות הזאת ב"עבודת ה'".

    ההתכתשות הפנימית הזאת של חלקים בעם ישראל היא בעיה בעיקר של הצבור החרדי האשכנזי.
    למתבונן מהצד נראה לעיתים שגם כאשר אין להם אויב ממשי, יש להם דחף נפשי להמציא מישהו כזה, שיהיה מישהו לשנוא.
    הבעש"ט אמנם ניסה לשנות משהו בצבור החרדי אשכנזי, לא נראה שהוא הצליח.

    חז"ל מלמדים אותנו שעם ישראל גלה מארצו בגלל שנאת החינם.
    עיקר הפוגרומים השחיטות ועולה על כולנה השואה, היו בקרב היהדות האשכנזית. עם כל המאמץ, אני מתקשה מאוד שלא לראות את הקשר בין השניים.

  • מאמר עוצמתי, קולע ומחכים. באמת המציאות היא שקהילות רב גווניות הרבה יותר בריאות, ואילו קהילות של אברכים בלבד מפתחות אנרגיות רעות, כמו שנאה, אגואיסטיות, פסילת האחר. במקום לאבד את האנרגיות איך להתגונן, יותר נכון ומועיל לחשוב איך להשפיע.

  • יישר כח על המאמר שמגדיר להפליא נקודות מאוד חשובות לציבור שלנו. אלא שלדעתי א"א להכליל את כולם, יש שצודקים בפרישות שלהם ויש שמגזימים, יש שעושים זאת לשמה ולמען שמירת הדת, ויש שנהנים מהמגזריות ומפסילת השונה. אבל הרעיון צודק, אסור לנו להיות אטומים לשונה.

  • יפה מאוד. ואכן מה שמשווה הכותב המצב של היום לשבט לוי, לכאורה יש לחלק כי בזמן הלויים המינוי בא באופן טבעי מאת העם, מאחר והם חטאו בעגל. כלומר העם בעצמו קיבל את פסילת הבכורות מלשרת בקודש בגלל חטאם, ובעקבות כך הסכימו שהלויים ישרתו במקומם. אבל היום הבעיה היא שהשוליים דוחפים לצד השני, ובלי שהבני תורה עסוקים בלהתגונן, היו מאבדים את מעלתם.

  • מרתק, מקיף ועמוק! אך עדין נשארו (ואולי תמיד ישארו )רבדים ונואנסים דקים בתוך באוכלוסיה המדוברת של תלמידי החכמים ביחוד בארץ הקודש…

  • כותב המאמר מצביע על כמה כשלים בנורמות החברתיות במגזר שלנו, הפיכת האמצעי למטרה, חוסר הכלת השונה, ההתמקדות במעמד החברתי וההסתגרות בשפה פנימית שבה ההשתייכות אליה מהווה מידת הערך היחידה (ע"ע פוניבז)

    בנוסף, לא יכולתי להימנע מלהתמוגג על דמעות הנוסטלגיה כשקראתי את התיאור של ילדותינו בבית הכנסת אצל סבי הגדול הרב רוטנברג זצוק"ל.

    בכל זאת, לא אמנע מלהעיר כמה הערות.

    כותב המאמר קובל על הוולגריזציה של תואר האברך. לדעתי תופעה זו מצביעה על בגרות. הנורמה החברתית אינה דורשת יותר ללמוד תורה כל היום, אלא להשתייך לחברה בעלת ערכים ותרבות מוגדרים. אפשר לדון בנפרד אם הערכים המדוברים כולם נכונים, אבל אם האברכיות אינה עיסוק מסוים אלא השתייכות לתרבות, יש הצדקה לרצון להתאחד עם המתאפיינים בתרבות זו. בקהילה של הרב רוטנברג זצ"ל, כולם האמינו בערכים השמרניים שהרב קידש, והרופאים שם חינכו את ילדיהם להיות אברכים.

    בנוגע לתלמידי חכמים ועמי הארצות המתוארים בחז"ל, הרמב"ם כותב בסוף הלכות טומאת אוכלין שאכילת חולין בטהרה מטרתה כדי שייבדלו משאר העם ולא יאכלו עמהם. אלא שדברי הרמב"ם לכאורה מוקשים, איך ייתכן שהמטרה היא פיתוח אליטיזם המעודד מידות רעות, ניתוק מהעם היהודי והסתגרות תרבותית. בנוסף, דברי הרמב"ם אינם תואמים את רוח הסוגיות שבתלמוד העוסקות באכילת חולין בטהרה, הסוגיות האלה דנות רק במונחים השייכים לקטגוריות הלכתיות ומתעלמות לגמרי ממטרת ההבדלות. לדוגמה, הגמרא במסכת שבת שואלת למה זב תלמיד חכם אסור לאכול עם זב עם הארץ כיון שהזב בכל אופן טמא. לדברי הרמב"ם, הגמרא יכלה לנמק שאסור כדי שתלמידי חכמים ייבדלו מעמי הארצות.

    האמת, שאלה זו נוגעת לכמה תחומי איסור שמטרתם היא ההיבדלות, ושמצד שני פרטי ההלכות אינם תואמים בהם מטרה זו. חז"ל אסרו לטלטל בשבת בחצר שיש בה גוי כדי שלא יגורו בין הגויים, ומצד שני הגמרא מתירה לעקוף את האיסור דרך שכירות מקום משכירו ולקיטו ישראל. חז"ל אסרו על יין עכו"ם משום בנותיהם, ומצד שני ההלכה מתירה יין עכו"ם שאין בו חשש יין נסך.

    לדעתי, המפתח להבנה הוא שאין מטרת חז"ל ליצור היבדלות על ידי מניעת המפגש בין התלמיד חכם והעם הארץ, או בין היהודי לגוי. מטרת חז"ל לטפח את זהות התלמיד חכם והיהודי בעת מפגשם עם הארץ ועם הגוי. כשתקנו אכילת חולין בטהרה, המטרה היא שבעת המפגש, התלמיד חכם יהיה מודע לערך הטהרה הקיים אצלו. חיזוק הזהות של התלמיד חכם, תשפיע על איכות המפגש שלא יהיה מפגש של עם הארצות אלא של חכמה.

  • "פרישות שמביאה לניתוק מוחלט מהעם אינה רצויה אצל ה'"

    תשמע, תגדיר קודם מזה עם. מיהם העם שאתה מדבר עליו.
    ואל תעז לדבר בשם השם. כי נפסק בהלכה שמי שמדבר בשם השם אפי' בצחוק, הוא חייב מיתה כנביא שקר.

    וכן, כמה שהמחלוקת בפוניבז מכוערת. זה חלק מהתרבות של היהודי מאז ומעולם. הסיבה כמובן היא פשוטה, כי אסור על היהודי להקים על עצמו ריבון משטר עם שוטר. היהודי הוא כמו שוק חופשי ובשוק אפשר להגיע לריבים כמו בפוניבז. נכון זה מכוער אבל עדיף על ריבון משטר ושוטר עם רובה.
    מצד שני יש יהודים מתבוללים שהחליטו להקים על עצמם ריבון עם דגל ועוד בארץ ישראל, ובשביל הדגל מקריבים את זרעם למולך.
    אז אנקדוטה שלך היא דמגוגיה זולה.
    זה שיש משטר וריבון שגוזל את זרעם הרווקים והרווקות של ההורים, בכדי להקריב אותם על מזבח המדינה הקפיטליסטית שבעיקרון מדינה קפיטליסטית היא לא מדינת לאום?! זה לא צריך להפסיק את המחלוקת בפוניבז. המחלוקת לא היה אמור לקרות כלל וכלל וזה מכוער וכו' וכו'. אבל מה זה קשור לנופלים בקרב למען הקפיטל החזיר ?!

    אני איתך בדבר אחד, שבמקום מחלוקת פנימית עדיף היה שהחרדים לדבר השם, היום יוצאים עם קמפיין ענק תמידית נגד הגיוס חובה במדינה קפיטליסטית שכנ"ל מדינה קפיטליסטית ביסוד היא לא מדינת לאום.
    כלומר מחובתינו להסביר לכל יהודי שגיוס בנם לצבא אפי' לצבא סוציאליסטית, הוא עוון עברת זרעו למולך. ק"ו גיוסם למדינה קפיטליסטית שזה כבר סתם בחינם. כלומר אפי' הקפיטליסטים בכל העולם לא מגייסים בחובה.

    "בעיני בן חורין, המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם, הוא רואה את השלטון כאמצעי, כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים, כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הוא מכיר בשאיפה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד" (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן)

    "צריך להכיר בכך שמודל גיוס חובה וחברה ליברלית דמוקרטית, אלה שתי ישויות שנמצאות בסתירה זו לזו ולכן המציאות הזאת לא יכולה לשרוד לאורך זמן" (פרופ' יגיל לוי)

    לסיום: אין שום קשר בין התבדלות היהודי מהעמים. לזה שליהודי אין שום סיג ושיח עם הלאומניות המתחדשת.
    היחידים מהיהודים שעוד נשארו מדומיינים שאפשר לאומניות מתחדשת (הרי החילוני והדתי כבר מזמן נטשו את הלאומניות, השמאל מהסיבות שלהם, והימין מהסיבה שהוא קפיטליסט, והדתי אחרי ההתנתקות וגירושם מבתיהם ומקבריהם, כבר השכילו להבין שהיהודי המקורי צדק לכל אורך הדרך), ועוד בצורה הפוסט מודרנית הפרדוקסלית = מדינה קפיטליסטית. 1, הם יהודי חוץ לארץ מתוסכלים שרוצים לדמיין שיש באיזה פינה בעולם מדינה יהודית. כלומר לא נוח להם בין הגויים שהם פנאטים יהודים שאין להם מדינה מתורבתת, ולכן נוח להם לספר לגויים הנה גם לנו יש מדינה באיזה פינה בכדור הארץ.
    וכמובן השוליים החרדים שלא למדו בחייהם כלום. הם יכולים לעשות כאלה אנקדוטות מטמטמות.

  • "תשמע, תגדיר קודם מזה עם. מיהם העם שאתה מדבר עליו."
    תגדיר קודם מה זה – תשמע.
    מה זה – מזה.
    מה זה- מיהם
    והכי יפה 🙂 מה זה – אתה. וגם – אני . וגם מה זה גם.

    אפילו לא קראתי את המאמר נראלי, אלא רק את התגובה שלך, ואני כבר מבין היטב למה הוא מתכוון. בעוד שאותך אני לא מבין בכלל…

    • מושיקו היקר
      על פי הכעס אני מבין שהבנת ולא רק הבנת זה כואב לך ולכן אתה כועס ולא רק כועס, הכעס הביא אותך לטורח ולכתוב מה שכתבת.
      ומה התוכן שכתבת, קורס קצר באייך לכתוב?!
      מתי תבין ששפה וכתב הוא רק אמצעי ורק מתבגרים שעוד נשארו ילדים חושבים שצריך לדייק בחוקי הלשון והכתיבה. הבעיה של אלה בדרך כלל היא שלא מבינים שום ספר שנכתב דור קודם להם או דור קדימה. ק"ו שלא מבינים שום ספר מכמה דורות וק"ו ספר מאלפי שנים.
      הם לא מבינים ולא מורגלים לקרוא תוכן ולהבין אותם. כי יש להם מחסום שנקרא כללי כתיב ושפה.
      לסיום:
      השפה והכתב הוא כלי להעביר תוכן איש לרעהו. ואם מדובר בעברת תוכן ועוד בעברת תוכן עמוק, שום שפה ושום כתב לא יכול לשרת נאמנה לא את המעביר ולא את המקבל. ולכן נדרשת מכולנו לתרגל את המוח לקרוא בין השורות ומעבר למילה והמשפט.
      לנו היהודים זה מאוד קריטי למי שרוצה להבין מקרא משנה גמרא וגאונים וראשונים ואחרונים עד ימינו אנו. הרי כל דור ודור יש שוני בשפה ובכתיבה.
      ומי שמתעצל לתרגל את מוחו, הוא מפסיד, וצריך תמיד ספרי עזר ואז הוא מכיר את הספר עזר במקום להכיר את התוכן עצמו.

  • ראשית, מה שאתה רואה צורך להגדיר את העם, זהו בדיוק אחד מהעיוותים שעליו אני כותב. הבני תורה משרתים את העם כולו, וגם אם מחובתם לפרוש, אך הלימוד שלהם הוא עבור העם כולו, ומחובתם להתפלל על העם וכו' וכו'.

    שנית, כאשר אתה מביא אימרה חשובה בענין המדבר בשם ה', חשוב שתעיין קודם מה המכוון, ולא להדביק את זה על משפט המבוסס על דברי חז"ל. מחובתינו לדעת ולהכיר מהו רצונו של ה', מתוך הפסוקים ומתוך חז"ל.

    בנוסף, אני מתפלא שאיבדת רגש אנושי הכי טבעי ופשוט. כנראה בגלל התעניינותך על הנושא הפנימי של פוניבז. אם תשים לב לא דיברתי מילה על המחלוקת, ובדוקא איני רוצה להיכנס לזה. ואם תשים לב לא נכנסתי לנושאים מדיניים, לא של השתתפות לצבא וכו'. זהו נושא אחר לגמרי. הדגש ששמתי הוא על חוסר אנושיות מול אחים שנהרגים ביד אויב. גם אם תכחיש את חובת ההשתתפות לצבא, האויב הוא אחד לכולנו, ובסופו של דבר אותם חיילים הלכו להגנתך, לא משנה שום הצדקה שתהיה. וגם בלי זה, בזמן שכל כך הרבה אחים יהודים נהרגים, איך יכול לעניין מישהו מי יגש לעמוד למעריב, מאיזה פלג של הישיבה.
    בקיצור, התגובה שלך היא דמגוגיה לא עניינית בכלל.

    ומלבד זאת, הדגש עבורי אינו צריך להיות על הלאומניות אלא על הציונות בכללותה, על מרכזיות הארץ, על המפגש בין העם עם אלוקים, ועל ההפלאה בין ישראל לעמים. וידוע הפתגם: עדיף להיות בחוץ לארץ עם הראש בארץ מאשר ההיפך.
    תזכור שלרוב ביהדות האנשים הגדולים היו אלה שנולדו בחו"ל ועלו לארץ, אברהם אבינו הוא הראשון. ההשתוקקות הזאת לעלות ארצה היא חלק מהציונות.

    • אריה היקר
      אני מצטער. האנקדוטה שלך, היא הסתה, ועוד בשם השם. נער הייתי וגם זקנתי, וכל האלה שהשתמשו עם אנקדוטות מהסוג הזה, הגיעו לשאול, הם וצאצאיהם. זה תהליך של ירידה במדרון חלק עד השאול. ראה את הספרא בתחילת בחקותי. וזה הוכח עובדתית בכל הדורות.

      לגבי אנושיות:
      אתה אולי רואה הקרבת רווקים ורווקות בכפיה על מזבח הלאום, כאנושיות. התורה רואה בזה "עוון מהעביר את זרעו למולך", שחייבים עליו מיתה, כלומר ההורים חייבים עליו מיתה.
      בעיני אנושיות זה למנוע הרג של נערים יהודים על ידי ההורים הפנאטים הלאומניים.
      בעיני אנושיות היא לדרוש את ביטול גיוס החובה שאין לזה שום צדק במיוחד במדינה קפיטליסטית שלא מכירה בקניין לאומי.
      בעיני אנושיות היא לדרוש מאזרחי המדינה לוותר על שם המדינה = "ישראל" ולקרוא לה בשם נטרלי שתפסיק את האיבה בינינו לבין השכנים והאזרחים הערביים.
      אין שום סיבה, לא רציונלית ולא תורנית ולא לאומנית שהמדינה תקרא ישראל בזמן שזה דורש שהיהודי יחיה לעולם על חרב, בזמן שזה דורש דמים, ועוד דמים של רווקים ורווקות שנגזלים מההורים בכפיה.

      לגבי אברהם אבינו: ההפך הנכון. עקדת יצחק מלמדת אותנו שלא מקריבים את הרווק, הבן יחיד שלך (= עמית בן יגאל לדוגמא) על המזבח הלאום, ככה שהבן וההורים נכרתים מעולמם. רק אלא אתה מוותר על החרב על הארץ, וקונה אפי' קבר בשביל אשתך שרה.
      ראה "עקדת יצחק – הליבה החרדית – מהפכה מחשבתית חברתית"

      https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/05/30/%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA/

  • נהנתי מאוד מהמאמר שלך, מההגדרות הקולעות על הנתק הקיים היום בין 'עולם התורה' לעולם הכללי. הנתק הזה גורם הרבה נזקין לב' הצדדים, וכן לעיוותים קשים מאוד בערכים הכי בסיסיים, מהותיים ואנושיים, שהעולם הושתת על יסודם. והכל כמובן, לשם הערך המקודש ביותר של ה'שמרנות' היתרה, שרומסת בדרכה כל זיק של ערך אפשרי. אולי זה צודק, או אולי שלא. מי ערב לכך שאין כאן עיוות טוטאלי המוליך אותנו שאולה.

    ניתן לדמות זאת למחשב, הבנוי משני חלקים: דיסק הקשיח מחד, והמסך מאידך. מצד אחד הראש והמוח החושבים, ומצד השני שאר חלקי הגוף המבצעים. אם נשאל מה הכי חשוב? יהיה קשה לתת תשובה. אך אם נשאל איפה הדברים קורים? התשובה תהיה פשוטה, והבן. אבל דבר אחד בטוח, שאם החיבור בין שניהם לקוי, נמצא שכל החלקים חסרי תועלת.

    הכותרת שלך 'בין פרישות לבדלנות' מתאימה מאוד לתואר 'פרושים' לעומת עמי הארצות, סוגיא שעומדת במרכז המאמר המרתק שלך. אלא שהיה נראה להחליף את התואר 'פרישות' ל'הפרשה'. המונח 'הפרשה' מעלה על נס בדיוק את הנקודה שביקשת להעלות. כמו שאיסור טבל בנוי על התרומה שמעורבת בתוך הכרי, והפרשת התרומה רק מבררת חלק אחד מתוך כלל החלקים, וזאת גם הסיבה שהיא מתירה את שאר החלקים מאיסור טבל. כך בחירתו של אברהם, של העם הנבחר, של שבט לוי, של משפחת בית דוד, של מקום המקדש וכו', אינם בחירה מתוך הפרדה ופרישות, כי אם מתוך הפרשה מתוך/עבור, שאר חלקי העולם.

    חיפשת למצוא מקור להבדלות יתרה של הפרושים מעמי הארצות. יתכן שהיה גם מאבק עם הנצרות שנולדה באותה תקופה. הדוקטרינה האוניברסלית אומצה באמצע המאה הראשונה לספירה בידי פאולוס, יהודי הלניסטי. הוא מתח ביקורת חריפה על אופייה הלאומי של היהדות, והוא ביטל לחלוטין את הרכיב הלאומי, הפרטיקולרי, המאפשר רבגוניות. הוא אפי' הכריז: "אין יהודי, אין יווני, אין עבד ואין בן חורין, אין גבר ואין אישה". מגמה זו הקצינה עם הזמן עש שהפכה לאוניברסליזם אימפריאלי, כאשר הייתה הנצרות דתה של אימפריה זו – האימפריה הרומית. יתכן שההיפרדות של הנצרות מן היהדות לאחר החורבן העמיקה את הפער בין שתי התפיסות, והיא הובילה לצמצום נוסף של היסוד האוניברסלי בעולמה של היהדות החז"לית.

    המבאבק בין פרטיקולריזם ואוניברסליזם הוא מאבק ישן כגילה של האנושות כולה, ולא ייגמר כל זמן שהאנושות תהיה קיימת. כי העולם מבוסס ובנוי מהפכים, והיהדות גילתה שאין אמת אלא באיחוד ההפכים. בסופו של דבר מאבק זה הוא מאבק של חסד ודין, וכפי שידוע לכולם, האמת שייך יעקב שהוא משלב בין שניהם. אלא שמלאכה זו היא קשה לביצוע ויישום. איך להתרכז בלאומיות שמהותה התרכזות בזהות וייחודיות (שהקצה שלה הוא גזענות), ובאותו זמן להרגיש מחובר ושייך לשונה. זוהי אתגרה של היהדות.

    אחד הנסיונות של אברהם אבינו היה ברית המילה.

    ומבואר בחז"ל (בראשית רבה פרשה מ"ו ) שהנסיון הזה לא היה מחמת עצם המעשה בגיל זקנה וכיו"ב. אלא הקושי הגדול היה מחמת שאותו ברית עמד בסתירה מוחלטת למידותיו של אברהם, שכל כולו היה חסד, הטבה, וקשר עם הבריות והאנושות, שהתבטא בעיקר ברצונו העז להפיץ את האמונה ואת האמת שלו. מעשה המילה כברית לאברהם ולזרעו, היה לפי תפיסת מבטו של אברהם אבינו, עלול לגרום לניתוק משאר חלקי העולם, וליצור הבדלות ואי יכולת השפעה לאחר. זהו שטען 'עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי תאמר משמלתי הן באין ומזדווגים לי!?'.

    ובכל זאת אנו רואים שדוקא לאחר המילה, וכנראה על ידה: נאמר לו 'והיית לאב המון גויים' (בראשית י"ז ד'), והופך להיות אוניברסאלי. היתכן?!

    לכאורה ביאור הענין קשור ושייך לסוד הצמצום.

    ההגבלה, ההפרדה וכו' הם מצמצמים מצד אחד, אבל הם נותנים אור הרבה יותר מוגדר ובעל יכול השפעה.

    לדוגמה, ה'אור אין סוף' הוא האור הכי עוצמתי, כהתפשטות מעצמותו יתברך. ומכל מקום, ללא 'מאור', אין לאור הזה יכולת השפעה כאן בעולם, עבור עולם נברא ותפיסת נבראים סופיים.

    זהו שנאמר דהעולם נברא בשם 'שדי- שאמר לעולמו די', דלרוב קטנות השגתינו, לא היה שייך לברוא עולם ללא הגבלה וצמצום, שתחת מעטפת זו מסתתר אורו הגדול והאין סופי של הבורא ית'.

    נראה אם כן שלא לחינם הצווי על ברית המיילה נאמר לאברהם 'אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים', ומבאר הרמב"ן דהוא מדת הגבורה וכו' – זה היה עומק נסיונו של אברהם שכולו חסד הפך הגבורה.

    והקב""ה ענה לו, שאמנם זה נכון, המילה תגביל אותו בעבודתו לפרסום האמונה, אבל לאמיתו של דבר, רק על ידי הגבלה זו, ועל ידי כך שאברהם יהפוך ל'מאור', כך בסופו של דבר יביא את העולם לשלימותו. דוקא ממקום בדידותו של אברהם, והתרכזותו בהשלמת עצמו, כך הוא מקבל יכולת השפעה הרבה יותר חזקה ועוצמתית, לתיקון כל בני האדם.

    זהו סוד בחירתו של אברהם אבינו, וזהו גם כן סוד 'העם נבחר', שאמנם הוליד את האנטישמיות, וכפי שבאמת חשש אברהם. אבל מכל מקום, בסופו של דבר זה הערובה היחידה של שמירת אור האמת המסוגל לחצות את האנושות כולה לדורותיה, ולהוליך אותה לידי גילוי מושלם באחרית הימים.

    את הרעיון הזה, הבין בלעם הקוסם, שמצד אחד לא יכל לסבול את הלאומיות הזאת של העם הנבחר, ועמד מלא שנאה כנגד העם הזה עם תאוה עזה לקללו ולהכחידו. אך לבסוף, בלעם מתפעל כל-כך מ'הבדידות' היחודית של ישראל עד שהוא רוצה להצטרף אליהם: "הן עם לבדד ישכון… תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו".

    תמשיך לכתוב מאמרים כה מיוחדים, ולהפיץ מן האמת שלך…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל