צריך עיון > סדר עיון > "הרחיבי מקום אהלך" > מאבק מעמדי ודחייה לשוליים

מאבק מעמדי ודחייה לשוליים

מאמר תגובה ל""הרחיבי מקום אהלך""

משה שפירר
משה שפירר

דחיית אנשים לשוליים בקהילה הליטאית אינה נובעת מאידיאולגיה קנאית של שמירת החומות אלא מתחרות מעמדית המבעבעת מלמטה. כדי לפתור בעיה זו, יש צורך לבחון את הסיבות השורשיות למתח המעמדי המשסע את החברה.

כ"ד תמוז תש"פ

לפני מספר שנים הייתי עד לפרשיה בביתר עילית, מוסד סירב לקבל ילדה בת ארבע לגן, כי אמה נהגה לצבוע את ציפורניה. משעה שנעל אותו גן את שעריו היוקרתיים בפני הילדה בת הארבע, סרבו כל הגנים האחרים לקבל אותה, מחשש לפגיעה במיתוג הגן. רבנים נשואי פנים וידועי שם ניסו להפעיל את כוח השפעתם לטובת הילדה, אך ללא הועיל.

מה הוביל את מנהלי המוסדות להתנהג כך? האם חששם מההשפעה החינוכית הקלוקלת של ילדה בת ארבע שאמה מסתובבת עם לק בציפורניים? האם חרדתם לשמירת החומות היא שגרמה להם לעמוד איתן מול לחציהם של רבני הקהילה? מובן שלא. הסיבה לסירובם פשוטה ביותר: דאגה לשמו הטוב של המוסד. הם אינם קנאים המחמירים בשמירה על חומות הקהילה, אלא בעלי עסק החוששים שההורים העתידיים לא ירצו לשלוח את ילדיהם למקום המקבל חלילה את כולם. בציבור שלנו, שמו הטוב של מוסד נקבע לפי מידת הסנוביות שלו. התחרות המעמדית היא הקובעת מי יתקבל למוסד ומי לא, ולא חששות דתיים אלו ואחרים. יתרה מזו, במקרים רבים היה המנהל עצמו שמח להכניס את התלמיד הדחוי למוסד, אך הוא רואה בעיני רוחו את המצקצקים למיניהם נוהרים אל עבר המוסד השכן בשנת הלימודים הבאה ומתכסה זיעה קרה. באספת ההורים של המוסד השכן, לכל האימהות פאות באורך הנכון והאבות חבושי מגבעת גם ביום חול. הוא נלחץ ופועל בהתאם.

סיפור זה אינו אלא דוגמא שכותב השורות היה עד לה מקרוב, אבל אין בו כל חידוש. כל מי שבקי מעט בהליכי הקבלה למוסדות יודע שמדובר במעשים שבכל יום, שהולידו לנו תופעות כמו רשמים לישיבות עם רשימות סודיות. ההורים בכל אתר ואתר מזינים את הדחייה החברתית בדאגתם שהמוסד שאליו הם שולחים ישאר אליטיסטי דיו. בכיוון ההפוך, הורים רבים מעדיפים להילחם על ידי הפעלת פרוטקציות וקשרים להכנסת הצאצא שלהם למוסד אליטיסטי נחשב, במקום לשלוח אותו למקום מתאים עבורו, שבו הוא לא יהיה 'שוליים' אלא רצוי לכתחילה. הלחץ החברתי המדובר אינו מגיע בעיקר 'מלמעלה', משאלות אידאולוגיות וחינוכיות שהמערכת הרבנית והעסקנית עוסקת בהן. הוא מגיע לממדיו הקיצוניים דווקא על ידי לחץ מלמטה. דחיית תלמידים ממוסדות אינה אפוא הגורם להרחקה החברתית אלא תוצאה של לחץ חברתי.

הדינמיקה של דחיית השוליים משקפת מלחמת מעמדות חברתית, שבה מי שנמצא בתחתית הוא המקפיד יותר מכל לדחוק נמוך יותר את מי שנמצא מתחתיו. האברך החלש הוא שידחק את המודרני העובד, והעובד עם החולצה הלבנה הוא שידחק את העובד עם החולצה הכחולה

מסיבה זו, אף שאני מסכים עם דבריו החשובים של אהרן קליין על הצורך בפתיחות והכלה, מאמרו אינו מאפיין נכון, לדעתי, את הסיבות לדחייה. קליין תולה את הדחייה החברתית בשאלה האידאולוגית "כיצד ראוי להתייחס ל'שוליים'", ולשם בירורה הוא משתמש במקורות תורניים. רק בסוף המאמר הוא מעלה את ההשערה, שמעבר למתח אידאולוגי, דחיית השולים משקפת תחרותיות חברתית שקובעת הלכה למעשה את ההיבדלות הנצית מכל מי שאינו הולך בתלם.

לפי התרשמותי, השערה זו היא אכן הגורם המשמעותי לדחיית השוליים. השוליים אינם נקבעים מלמעלה למטה, אלא להפך, מלמטה למעלה. מי שדוחק את השוליים אינו מרכז רעיוני כלשהו המעוניין להרחיק את מי שסוטה מערכיו. הדינמיקה של דחיית השוליים משקפת מלחמת מעמדות חברתית, שבה מי שנמצא בתחתית הוא המקפיד יותר מכל לדחוק נמוך יותר את מי שנמצא מתחתיו. האברך החלש הוא שידחק את המודרני העובד, והעובד עם החולצה הלבנה הוא שידחק את העובד עם החולצה הכחולה.

אי לכך, אל לנו להעמיס סוגיה זו על דברי הנצי"ב, הרש"ר הירש, הרב במברגר או החת"ם סופר. אין כאן שאלה של הפרדת קהילות מול פריסת חסות על אחים רחוקים. אין כאן שאלה של שמאל דוחה או ימין מקרבת. את הפתרון למבוכה זו אין טעם לחפש בדברי השקפה של מנהיגי האומה. עלינו לנתח, להבין וללמוד את כוחו המסתורי של אותו לחץ המונים, שכל כך הרבה אנשים אינם מרוצים ממנו אך משועבדים אליו ומזינים אותו.

מנהיגי הדור החרדיים אומרים את דברם בקול ברור על הצורך לקרב, וללא הועיל. הרב שטיינמן זצ"ל, המנהיג שלמען קבלת סמכותו הבלעדית ניהל ציבור נאמניו מאבק קשה מאד (מול בני התורה שפרשו מהנהגתו לטובת מנהיגות הרב שמואל אויערבך זצ"ל), יכול לצעוק מדם לבו בסרטון המפורסם שאי קבלת ילד ממשפחה מודרנית למוסד של בני תורה היא: "גאוה, גאוה, גאוה! שום פרומקייט", וללא הועיל. לאחרון ה'חשוב'ע יונגערמאן' יש יותר כוח מהרב שטיינמן בעניין זה. הרב שך יכול לכתוב מכתב נוקב על אי קבלת ספרדים למוסדות ואין שומע. בשוק הפתוח של ההיצע והביקוש, ההורים קובעים את מיתוג המוסד, ומיתוג המוסד קובע את חשיבות ההורים, וגלגל החרדה החברתית מסתובב במלוא עצמתו. הציבור, ככללו, אינו מעז לקפוץ מעגלת המיתוג הקטנה, הצרה והמצומצמת, ובמשקלו הקולקטיבי גורם לתאוצתה הרבה.

הרב שטיינמן זצ"ל, המנהיג שלמען קבלת סמכותו הבלעדית ניהל ציבור נאמניו מאבק קשה מאד, יכול לצעוק מדם לבו בסרטון המפורסם שאי קבלת ילד ממשפחה מודרנית למוסד של בני תורה היא: "גאוה, גאוה, גאוה! שום פרומקייט", וללא הועיל. לאחרון ה"חשוב'ע יונגערמאן" יש יותר כוח מהרב שטיינמן בעניין זה

אם נצליח לרסן את החרדה המניעה את התחרות המעמדית בחברה החרדית, או אז נוכל לדון כדרכה של תורה מהו היחס הראוי ל'שוליים'. ואולי, כפי שרמז הנצי"ב בדבריו שהובאו במאמר, נגלה שהשוליים אינם שוליים כלל ועיקר.

יש שתי דרכים עיקריות לביטול התחרות המעמדית המביאה לדחיית השוליים. הראשונה היא ויתור על ההיררכיה הקהילתית לטובת פלורליזם אינדיבידואלי, כמקובל לכאורה בעולם המערבי. בעולם המערבי, באופן פורמלי לכל הפחות, כולם מקבלים כבוד במידה שווה. אין זה לגיטימי לדחות אדם ממוסד משום ש"המשפחה שלו לא נחשבת". אפשרות שניה לריכוך המתח החברתי היא הפוכה בכיוונה. עיקרה חיי קהילה הומוגניים שבראשם מנהיגות חזקה, שיכולה לרסן את התחרות המעמדית ולתת כבוד לכל חבר בקהילה.

דומני שלכל אחת מחלופות אלו מחירים משלה. החיים בקהילה ריכוזית שבה המנהיגות קובעת מלמעלה את מעמדו של כל חבר בקהילה אינם מאפשרים לאדם חופש בחירה רב. האופציה האינדיבידואלית, מאידך גיסא, מערערת על עצם היתכנותם של חיי קהילה עשירים. כך או כך, כאשר אנו מנסים לחשוב על דרכים לפתור את הבעיה של דחיית השוליים, עלינו לברר מהו מודל הקהילה הרצוי בעינינו: קהילה ריכוזית וסגורה, קהילה תחרותית ופתוחה או חברה אינדיבידואלית המקבלת את כולם, אך אינה מאפשרת חיי קהילה.

להלן אבקש לעשות שני דברים, ראשית, לבחון את האופציה החסידית להתמודדות עם מלחמת המעמדות, בתור מקרה בוחן לתפקיד של מנהיגות ריכוזית בשיכוך התחרות החברתית. הציבור החסידי קרוב מאד לליטאי. למרות קרבתו, לעתים קרובות הוא נעלם מהרדאר משום מה. אבקש להתבונן מעט בדינמיקה החברתית של מלחמת המעמדות בציבור זה, ואולי ללמוד מכך דבר או שניים על מלחמת המעמדות המשסעת לא פעם את הקהילות הליטאיות. לאחר מכן, אתייחס לקבוצה שנתפסת לפעמים בטעות בתור שוליים: החרדים החדשים. לדעתי, קבוצה זו מנסה לקדם תפיסת עולם פלורליסטית יותר, והיא יכולה להיות מקרה בוחן לאופציה האינדיבידואלית להתגברות על מלחמת המעמדות.

 

הנהגה ישירה והנהגה אידאולוגית: האופציה החסידית

ההגות החסידית מספקת לנו בסיס רעיוני חזק למדיניות קבלת כל יהודי. הרעיון של "כי לא ידח ממנו נידח" הוא מוטיב חוזר בספרות החסידית, המורה לקבל באהבה כל יהודי, ואפילו פשוטי עם ועוברי עברה. עם זאת, אם יש בימינו הבדלים בין היחס לשוליים בעולם הליטאי ובין היחס אליהם בעולם החסידי, הם נובעים לדעתי מהמבנה החברתי של החסידויות בימינו ולא מהבסיס הרעיוני שלהם.

יש הבדלים רבים בין העולם החסידי לעולם הישיבות, ולא אוכל להקיפם כמובן במסגרת זו. במה שנוגע לענייננו, אבקש להתמקד בנקודת דמיון חשובה אחת ובנקודת שוני אחת. נקודת הדמיון היא ששתי החברות הן קהילות היררכיות. מתוך כך, בשתי החברות נוכל למצוא דינמיקה של מאבק מעמדי, שבו כל אדם מבקש לקנות מקום של כבוד בקהילה. תופעת הלוואי לכך עלולה להיות כאמור דחיית מעמדות חלשים לשוליים החברתיים.

אם האדמו"ר מחליט שילד מסוים צריך ללמוד במוסדות הקהילה, כל תלונות חשובי הקהל על הלק שבציפורני האם לא יעלו ולא יורידו. במובן זה, בקהילה חברתית דווקא הנהגה ריכוזית חזקה יכולה למנוע דחייה לא הוגנת של יהודים טובים, מכוח התחרות המעמדית בלבד

לצד זאת, קיים הבדל רב בין מבנה המנהיגות הליטאי לחסידי. האופן שבו מנהיג ה'גדול' הליטאי את עדתו שונה מאד משל האדמו"ר החסידי. היחס בין בני תורה ליטאים למנהיגיהם הוא יחס מרוחק הנשען על הזדהות רעיונית-אידאולוגית. אדם מן השורה לא פגש מעולם ב'גדול', והקשר אתו מתבצע דרך תיווך של עיתונים וערוצים אחרים. לרוב, האדם הרגיל, אברך הכולל או תלמיד הישיבה, אינו שומע ממנהיגי העדה אף דבר תורה. לעומת זאת, אצל החסיד, האדמו"ר הוא מורה הדרך היומיומי. מדמותו של הרבי הוא שואב השראה בשבתות ובחגים ובכל אירוע משמעותי בחייו הפרטיים. החסיד שומע את הרבי שר ומדבר, הוא צופה בו מתפלל, והוא משתתף בטישים באופן קבוע.

בעולם החסידי, דמותו של הרבי אינה מנהיגה את הקהילה מלמעלה בלבד, אלא אף מעצבת את רגשותיה. לדוגמא, בעולם הישיבות יודע כל בר בי רב שהרב אלישיב ורש"ז אויערבך העריצו את הרב קוק מעומק נשמתם, אך אין בעובדה ידועה זו כדי לגרום לבחורי ישיבה לנסות להתחקות אחר דמותו ותורתו של הרב קוק. בעולם החסידי, לעומת זאת, די ברמז קל מצד האדמו"ר שהוא מעריץ אישיות פלונית, כדי שחסידיו ירוצו לקבל את ברכתו ויתחקו אחר הליכותיו. מתוך כך, השפעת האדמו"ר על חסידיו אינה מסתכמת בגדרים ותקנות אלא קובעת במידת מה גם את המעמד החברתי של החסיד.

כתוצאה ממבנה מנהיגות שונה זה, אם האדמו"ר מחליט שילד מסוים צריך ללמוד במוסדות הקהילה, כל תלונות חשובי הקהל על הלק שבציפורני האם לא יעלו ולא יורידו. במובן זה, בקהילה חברתית דווקא הנהגה ריכוזית חזקה יכולה למנוע דחייה לא הוגנת של יהודים טובים מכוח התחרות המעמדית בלבד.[1] בכך יפה כוח החסידים מכוח הליטאים. אלה האחרונים חיים חיי קהילה היררכיים ללא מנהיגים שיכולים לנווט את המעמדות החברתיים. ללא מנהיגות ישירה, נידונים הליטאים לחיות בתוך סיר לחץ חברתי המבעבע ללא הרף.

 

תחרות מעמדית – מחיר הפתיחות?

לצד זאת, להנהגה החסידית הישירה יש גם מחיר. החסידות בימינו היא קבוצת קהילות שיש להם גם אידאולוגיה. לעומתה, עולם הישיבות הוא אידאולוגיה שיש לה קהילות. העולם החסידי של היום הוא ברית רופפת בין מספר קהילות בעלות אינטרסים משותפים. הדבר המאגד את החסיד לחסידות אינו רק קשר רעיוני לבעש"ט ותלמידיו, אלא גם ובעיקר קשר משפחתי-שבטי אל בני קהילתו. לעומת זאת, עולם הישיבות הוא בראש ובראשונה אידאולוגיה, שיטת חיים, המתפרטת לקהילות בגוונים שונים. מתוך כך, המחויבות של החסיד לקהילה הרבה יותר משמעותית משל בוגר הישיבות הליטאי. להבדל זה יש יתרון וחיסרון ביחס לדינמיקה המעמדית ולמקומם של השוליים בקהילה.

הדבר המאגד את החסיד לחסידות אינו רק קשר רעיוני לבעש"ט ותלמידיו, אלא גם ובעיקר קשר משפחתי-שבטי אל בני קהילתו. לעומת זאת, עולם הישיבות הוא בראש ובראשונה אידאולוגיה, שיטת חיים, המתפרטת לקהילות בגוונים שונים. מתוך כך, המחויבות של החסיד לקהילה משמעותית הרבה יותר משל בוגר הישיבות הליטאי

מצד אחד, התלות של האדם באישור הרשמי של הקהילה במסגרות החסידיות גבוהה מאד. בקהילה קטנה וריכוזית פשוט יותר להוציא החוצה אנשים 'סוררים'. די בכך שהקהילה מחליטה לא להחשיב עוד אדם מסוים בתור 'אנ"ש' כדי שהוא יאבד  את מעמדו ומקומו בקהילה זו על כל סניפיה. ביחס לעולם החסידי, עולם הישיבות הליטאי הוא רחב ופרוץ וחסר סינכרון. אם אברכים העיפו את פלוני מ"חניכי הישיבות" בשכונה זו, אין זה מחייב שהוא לא יתקבל בכבוד ב"חניכי הישיבות" בשכונה הסמוכה. כמו כן, גם מבחינת מוסדות, האפשרויות רחבות ופתוחות יותר. לנער הליטאי בן ימינו מוצע מגוון רחב של ישיבות, ועליו לבחור למי מהן לנסות להתקבל. כיוצא בו, בשידוכים המבחר והמגוון גדולים יותר. לבחור החסידי, לעומת זאת, יש רק אפשרות אחת, פחות או יותר: מוסדות החסידות. יש לו ישיבה אחת בלבד הרלוונטית לו (גם אם יש לה כמה סניפים); המגוון שלו בשידוכים מצומצם לקהילתו בלבד או לקהילה המקיימת יחסים קרובים עם קהילת הבית שלו; וכדי להשתייך, הוא קובע את מקום תפילתו בבתי הכנסת של הקהילה בלבד. אם הוא נדחה מהקהילה, הוא מאבד באחת את כל עולמו החברתי.

בקהילה החסידית אין אפוא אפשרויות בחירה. מינקות ועד שיבה מוקף החסיד באותה חברה. הוא לומד בחיידר של המוסדות, בישיבה-קטנה של הקהילה, בישיבה-גדולה שלה ובכולל שלה. אשתו גם היא בוגרת התיכון והסמינר של הקהילה. אין תחנות שבהן ניתן להחליף מוסד או גוון. הכל נשאר בקהילה. נוסיף לכך את העובדה שהקהילה החסידית מקיפה כמעט את כל סדר יומו של החסיד, בשבת וביום חול, במקום הלימודים ובמקום המגורים, למן הטבילה בבוקר במקווה שליד בית המדרש ועד כולל הערב שעל ידי המוסדות. אפילו במקומות העבודה, חסידים רבים יוצאים ומתפרנסים זה מזה. בדיחה עתיקת יומין מתארת את מהלך חייו של החסיד: הוא נכנס לקהילה עטוף כולו בטלית בגיל שלוש (בקהילות מסוימות נהוג טקס הכנסת הילד לחיידר ובו עוטפים את הילד בטלית מכף רגל עד ראש), ויוצא ממנה באותה פוזה כשהוא הולך לבית עולמו. ניתן אפוא להבין שמי שאינו ב'שטאנץ' הנכון של הקהילה בחברה החסידית יחווה מצוקה גדולה לאין ערוך מעמיתו בחברה הליטאית. בחברה הליטאית יש 'מקומות מפלט' רבים יותר לאינדיבידואלים שחיי הקהילה מעיקים עליהם.

מצד שני, אותה קהילתיות משמשת גם להכלה וקבלה. מי שכן מתאים להווי החסידי ירגיש נוח מאוד בקהילה. הוא לא יחיה בתחושה תמידית של תחרות מעמדית, כמו בחברה הליטאית. העובדה שהבסיס של הקהילה החסידית הוא משפחתי-חברתי, מחייב את חברי החסידות לערוב זה לזה, ומביא כאמור לכך שהאדמו"ר ידאג באופן אישי לרסן תחרות מעמדית הרסנית ולדאוג "לבל ידח ממנו נידח". בין חברי החסידות שוררת אחוה המחייבת אותם לקבל למוסדות את כל צאצאי אנ"ש ללא יוצא מן הכלל.[2] גם בשידוכים ובמשרות, דואגת הקהילה כמיטב יכולתה שאף אחד לא יישאר בחוץ. בקהילה כזו, המתח המעמדי אינו מאפשר לאף אחד ליפול בין הכסאות, כפי שקורה בחברה הליטאית.

"בעל עברה" שימצא את הדרך להוכיח שהוא 'בפנים' בהיבט הקהילתי, יזכה להטפת מוסר אך יימלט מסנקציה חברתית. ילדיו יתקבלו למוסדות והוא יוכל להמשיך ולהימנות על הקהילה. במקרה הפוך, כלומר אם הוא עושה משהו הגורם לו להיחשב 'לא משלנו' מבחינה קהילתית, לא יסולח לו גם אם הוא נקי מכל רבב מבחינה דתית ורוחנית

כמו כן, השיוך הקהילתי הוא בעל כוח רב. לכן "בעל עברה" שימצא את הדרך להוכיח שהוא 'בפנים' בהיבט הקהילתי, יזכה להטפת מוסר אך יימלט מסנקציה חברתית. ילדיו יתקבלו למוסדות והוא יוכל להמשיך ולהימנות על הקהילה. במקרה הפוך, כלומר אם הוא עושה משהו הגורם לו להיחשב 'לא משלנו' מבחינה קהילתית, לא יסולח לו גם אם הוא נקי מכל רבב מבחינה דתית ורוחנית. כי בעל עברה יש לקרב, אך זר, הרי הוא זר. כך בחור חסידי צדיק ולמדן שיבחר ללמוד בפוניבז' עלול לספוג דחייה חברתית חזקה יותר משיחווה בחור שרמתו הדתית נמוכה לאין ערוך, שבחר להישאר בישיבה הקהילתית.

לסיכום, המבנה הקהילתי החסידי מאפשר מקום נוח לכל חבר קהילה, ללא מתח מתמיד בנוגע למעמדו החברתי. אולם, המחיר של נוחות זו היא סגירות יחסית, עם אפשרויות בחירה מצומצמות ומרווח נשימה מועט עבור אינדיבידואלים שהקהילתיות לוחצת עליהם.

 

ימין מקרבת או מכבדת: האופציה הליברלית

מתוך האמור עד כה ניתן להסיק שגורל מלחמת המעמדות תלוי בהכרעה בין השתיים: האם להעדיף חברה פתוחה יחסית ללא הנהגה מרכזית חזקה, שיש בה מצד אחד חופש בחירה ומצד שני מלחמת מעמדות פראית ועקובה מדם – או קהילה סגורה בעלת הנהגה הדואגת לכל אחד ולכל אחת ומקבלת גם את החלשים, אך אינה מאפשרת חופש בחירה ומחייבת את האדם להישאר צמוד למסגרת אחת ויחידה.

דומני, עם זאת, שגם זו אינה הסוגיה העקרונית הנוגעת לשאלה שהעלה קליין במאמרו. השוליים שנמצאים בסאב-טקסט של דברי קליין הם החרדים החדשים, המודרניים, החרד"קים וכל שם וחניכא דאית להו. אלו אינם אנשים שנדחקו לשוליים מכוח מלחמת המעמדות החברתית, אלא אנשים הסוללים דרך לעצמם. הם אינם רכבים שנדחקו לשולי הכביש הרחב בגלל המשאיות הכבדות ורכבי היוקרה השועטים בנתיב המרכזי, אלא כלי רכב הרוצים לפתוח נתיב נוסף בכביש הראשי, וחלקם רוצים לסלול דרך חדשה בכלל, שבה הם יתפסו את הנתיב המרכזי, וכל מי שאינו כמוהם יידחק לשוליים. הדיון העקרוני שאותם 'שוליים' מעוררים הוא מה מידת הפלורליזם של החברה החרדית. כלומר, עד כמה היא מוכנה להכיל בתוכה דעות שונות משלה. אבל אין לכך קשר למתח החברתי של דחיית ילדים מהגן בעוון הלק של אמותיהם.

אנשי עמל ועבודה, שרמתם הרוחנית נמוכה משל תלמידי החכמים ורמתם החומרית גבוהה יותר, היו תמיד חלק מהקהילה החרדית. בעבר הלא רחוק כינו אותם 'מודרניים'. אולם, שינוי מגמה מסתמן והולך בעולמם של אלו. שוב אינם רוצים להיכנס לרב הקהילה לבקש ברכה ועצה ולחזור לביתם המודרני מתוך שמחה על כך שהרב באצילות מידותיו מקרב אותם. הם אינם מעוניינים בהכרה שבדיעבד, שנועדה למנוע מחלוקת או איבוד תרומות. רצונם לקבל הודאה שהם אינם פחותים מהאליטה התורנית.

שינוי מגמה מסתמן והולך בעולמם של אלו. שוב אינם רוצים להיכנס לרב הקהילה לבקש ברכה ועצה ולחזור לביתם המודרני מתוך שמחה על כך שהרב באצילות מידותיו מקרב אותם. הם אינם מעוניינים בהכרה שבדיעבד, שנועדה למנוע מחלוקת או איבוד תרומות. רצונם לקבל הודאה שהם אינם פחותים מהאליטה התורנית

אותם 'שוליים' אינם מעוניינים בקירוב מהסוג שעליו ממליץ הנצי"ב. הם דורשים "זכויות חברתיות" (שקבלה למוסדות היא הבולטת שבהן) – בזכות ולא בחסד. אין הם רוצים שגדולי הדור יפעלו למען קבלת ילדיהם, אלא שיחס גדולי הדור אליהם לא יהיה רלוונטי לזכויותיהם החברתיות. הם מעוניינים להיחשב בזכות עצמם, בזכות הצטיינותם האקדמית והתמצאותם בענייני העולם, בזכות אורח חייהם והשקפתם. יתרה מזאת, הם סבורים כי הם מביאים אתם ערך מוסף, שהחרדיות המיינסטרימית יכולה ואף צריכה להיתרם ממנו לכתחילה ולא בדיעבד. ועדת קבלה שתאשר את קבלתם לשכונת המגורים ולמוסדות הלימודים אינה מספקת אותם. רצונם להיות חלק מהוועדה עצמה, או מוטב – לבטל את הוועדה מעיקרה. הם אינם רוצים בימין מקרבת אלא בימין מכבדת, ויתרה מכך, הם דורשים להיות ה'ימין' עצמו.

כדי לחדד טיעון זה ארחיק לכת ואביא ראיה לדברי לא משוליים מעורפלי הגדרה אלא מ'יוצאים', אנשים שעזבו את העולם החרדי לגמרי וחלקם אף נטשו את הדת. בשנה האחרונה ערכתי וליוויתי במסגרת עיסוקי שתי עבודות סטודנטיאליות שחקרו היבטים שונים בעולמם של יוצאים. במסגרת המחקר רואיינו עשרות יוצאים. מן התמונה המורכבת שהם פרשו, עלו תובנות ונקודות רבות למחשבה. אחד הנתונים המפתיעים היה האחוז הגבוה של יוצאים שסיפרו על קשר קרוב ואוהב עם המשפחה החרדית. כלומר, בניגוד לסיפורים הנפוצים על יחס קשה מאד של המשפחות החרדיות כלפי בניהם, הרי שהרוב המכריע של המשתתפים במחקר (מעל 90%) העיד על כך שהמשפחה מעוניינת בקשר אתם. אולם, למרות היחס הטוב של המשפחה אליהם, עדיין ביטאו היוצאים צער ומרמור על היחס המשפחתי. כשנשאלו על כך, ענו כל אחד בסגנונו שהם מקבלים יחס של קירוב והשלמה, אך הם מעוניינים בהכרה ולא בקבלה. הם מעוניינים שהמשפחה תכיר בערכם כמות שהם כיום, ולא תתייחס אליהם בתור טועים או נושרים. העדר יחס זה מצד הוריהם גורם להם צער בלתי נתפס. דעתם אינה נוחה באהבה המקבלת אותם 'למרות' מה שהם, הם מבקשים אהבה 'מחמת' מה שהם. יחס כזה מתקשה המשפחה החרדית כמובן להעניק לצאצא שעזב את דרך התורה והמצוה.

למעשה, תביעת ההכרה של המודרניים החדשים מגיעה משני מקורות שונים. התביעה הראשונה מגיעה מכוח ערכי הפלורליזם הליברלי. כמו היוצאים, הם מבקשים הכרה בזכות עצמם, ומערערים על התפיסה החרדית שיש לגיטימציה רק לדרך חיים אחת. הם דורשים לבטל את הערכת האדם לפי רמתו הדתית, ומבקשים לייצר תשתית חברתית שבה כולם מקבלים כבוד שווה: קרובים ורחוקים, דתיים וחילוניים, וכמובן, אברכים, עובדים, מודרניים ו'חניוקים'. נוסף על כך, יש להם ויכוח ספציפי עם החברה החרדית על היחס לעולם הזה, והם מבקשים מהחברה החרדית הודאה בכך שראוי להעריך הצטיינות בענייני העולם הזה, ולא רק הצטיינות רוחנית. מדובר כמובן בסכמה גסה, המתחלקת להרבה גוונים ותתי גוונים. הצד השווה שבכולם, שאין מדובר בשוליים חברתיים, אלא באנשים המנהלים ויכוח אידאולוגי עמוק עם החברה החרדית.

***

במאמר זה ביקשתי להצביע על כך שדחיית השוליים שעליה דיבר קליין, איננה תלויה בשאלה עד כמה ראוי לחברה החרדית להכיל את שוליה הרוחניים. דחיית השוליים נובעת בראש ובראשונה ממלחמת מעמדות תחרותית ומלחיצה. הצעתי שתי אפשרויות חלופיות למבנה החברתי הליטאי, שיש בכוחן לרכך את הלחץ החברתי. הראשונה היא האופציה הריכוזית החסידית, השניה היא האופציה הפלורליסטית-ליברלית. כמובן, אין מקום במסגרת זו לדון לעומק ביתרונות ובחסרונות של כל אחת מהאפשרויות. די בכך שאצביע כי דיון בסוגיה חשובה זו חייב לגעת בשני תפוחי האדמה הלוהטים: מבנה הקהילה הליטאית, והשאלה האם יש מקום ליותר מאמת אחת תחת מטריית החרדיות. מציאת דרכים לריכוך הלחץ החברתי תלויה בדיון בסוגיות חמורות אלו. ולמרות חשיבותן, קריאות ל"הכלה" או "קירוב" אינן המפתח לפתרון הבעיה.

 


[1] דוגמא מעולה לכך הם האברכים מקהילת בעלזא שנשלחו ללימודים אקדמיים בהוראת רבם ומעמדם הקהילתי לא נפגע.

[2] מה שגורם לכך שהישיבות הכלל-חסידיות נחשבות ברמה גבוהה יותר, משום יכולת הסינון שבידן.

11 תגובות על “מאבק מעמדי ודחייה לשוליים

  • ההדחיה הליטאית היא בבחינת איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. הריקנים הם הדוחים וכמה שיותר ריקים דוחים יותר.

    אצל החסידים המחיר של "המשפחתיות" הוא האלימות "המשפחתית" שיש בתוך החסידות או בין חסידויות קרובות, בכל המקרים של מריבות.

  • מאמר יפה מאד.
    אני רואה נקודה נוספת שלא עמדת עליה בהבדל שבין הגישה החסידית לליטאית והיא השאיפה למצויינות והתקדמות, הבחור/אברך הליטאי נמצא בתחרות מתמדת עם עצמו ועם סובביו להצטיינות מירבית, מב שמתבטא בעיקר בלימוד, לעומת החסידי שהשאיפה שלהם למצויינות נמוכה יותר, ויתכן שהדבר נובע מהנקודה שציינת לגבי שימור מעמדך גם במצב של בינוניות.
    בכל מקרה עם הבעיות שבחברה הליטאית לא ניתן להתעלם מהעובדה החשובה הזו.
    מה שכן, דווקא אצל הציבור במודרני שעליו דיברת מגשרים על הפער הזה עם דרישה למצויינות המקצועות בעולם ולאו דווקא בלימוד הגמרא, כיום חרדי חדש יוצא פעמים רבות לדרך חדשה וקשה על מנת להצטיין.

  • התעלמת באלגנטיות ממלחמת המעמדות החסידית, שהיא כסף וניקור עיניים.
    ג'יפים, רכבי יוקרה, רהיטים מסוגננים, חתונות פאר ועוד ועוד קיטש מכל הסוגים.
    יש מלחמה מי נחשב "מוצלח" יותר בעשיית כסף, ומי מתוחכם שהצליח לעקוץ את הממשלה ואחרים.

    • 1. הכותב נראה אחד שנמצא או ב"אמצע" של המרכז או ב"אמצע" של השוליים, יפתח כבודו את עיניו ויראה שיש כל כך הרבה בשוליים של כל מקום אנשים שסתם נופלים בין הכסאות ומשחקי השליטה של היושבים במזרח..
      2. זה שקר וטעות להכליל את כל הנושרים או "חרדים חדשים" או סתם מישהו ששינה מדרך אבותיו קצת ככאלו שרוצים שיכילו את דרכם ככשרה והדרך היחידה והטובה, רובם הם הרי אנשים שניסו באיזהשהוא שלב בחייהם כן ללכת בתלם או במסורת של הוריהם מה שלא צלח בידיהם והם התגלגלו לאן שהתגלגלו, האם אין מחובת ההורים והקהילה לקבלם ולאוהבם כמו שהם, עצם זה שהם שומרים תורה ומצוות לא אמורה להיות הסיבה לאהבה ולהכלה ולהערכה, על הא גופא קא בכינא שאנשים אוהבים ומקרבים רק מחמת מצוות קירוב ובן משפחה וכ'ו הלא יהודי זה יכל לעזוב הכל אז רק בגלל שהוא נפל בין הכסאות והגיע לאן שהגיע ונלחם והצליח לייצב את עצמו האם לא מגיעה לו הכרה, מי שמכם להחליט מי הוא ומה הוא הזרם המרכזי ומה הוא השוליים (בכל זרם)??

  • https://www.kikar.co.il/368019.html
    האזינו ושמעו את טענותיו לגבי העסקנים ונבחרי הציבור – אני מאמין לו

  • אכן ניתוח יפה , אך , מה הפתרון ? אגב , החרדים החדשים מבקשים הכרה כי הם היו גלויים לתהליך הפרורגסיבי הקיים בעולם שאינו שייך ליהדות , למרות שהתהליך הזה התקיים בבית שני בשלטון החשמונאים והתדרדר עד לשלטון של הורדוס

  • יש כמה סוגים של מעמדות "נחותים": האבא עובד (כמו תנאים ואמוראים וצדיקים רבים – כנראה הם לא היו "פרומער" ממש); ההורים זוג מעורב (אחד מהם לא מאנ"ש, או אפילו ר"ל ספרדי!); אחד ההורים (ק"ו שניהם) בעלי-תשובה; לאמא יש פאה באורך כך-וכך או לק בצבע כך-וכך או שמלה בגוון כך-וכך; ואני משוכנע שכולנו יכולים להוסיף עוד דוגמאות ל"נחותים" מתוך היכרות קרובה. אבל אם אחד ה"נחותים" יהיה גביר/נגיד, אשר תורם למקום ה"נכון" – אנ"ש ורבניהם וצדיקיהם וגבאיהם ומשב"קיהם יכרכרו סביבו ממש מחול לצדיקים! בדוק ומנוסה אצל הרבה גדוילים… (ישנם חריגים מעטים, עובדה שאנו שוב ושוב מופתעים ומאושרים לפגוש חריגים כאלה).
    כלומר, לא רק "גאיווה! גאיווה! גאיווה!", אלא גם "כסף! כסף! כסף!"

    • לא מדוייק. ההגדרה הנכונה היא שכש"כסף, כסף, כסף" מתנגש עם "גאיווה, גאיווה, גאיווה" אז הראשון מנצח…

  • הבדלי מעמד חברתי הינם עובדה קיימת בכל חברה, ובדרך כלל לא מהווים בעיה הדורשת פיתרון, בציבור הכללי ובכל העולם ההבדלים נובעים בראש ובראשונה ממעמד סוציו-אקונומי ולצד זה נותנים כגון מוצא ורקע תרבותי.
    באופן טבעי גם בציבור החרדי ישנם הבדלי מעמד כמאמר הכותב, וכמובן מתחלף המשפיע העיקרי ממעמד סוציו-אקונומי למעמד רוחני, אין ספק שמעמד זה נמדד בעיקר מההתנהלות החיצונית של המשפחה ולא מהדרגה הפנימית האמיתית בשל העובדה הפשוטה שאין לנו אפשרות לעמוד על הדרגה הפנימית של האדם.
    עדיין אין בהבדלי מעמדות אלו בעיה שזקוקה לפתרון כל שהוא, במיוחד כיום שהציבור החרדי לכל גווניו גודל בצורה משמעותית וכל אדם יכול למצוא את מקומו בתוך המערכת, ככל שאדם מכיר את מקומו ואינו מתכחש למציאות שבה הוא נמצא.
    ישנם ב"ה המון קהילות ומוסדות שמשלבות עמלי תורה עם עוסקים בדרכו של עולם בצורה נפלאה.
    לעולם לא אצליח להבין מדוע אשה הצובעת ציפורניה תרצה לשלוח ילדיה למוסד שבו דבר זה נחשב חריג.
    חיצוני ככל שיהיה, דבר זה מודיע קבל עם ועדה אינני שייכת לחברה זו.

  • בהקשר לחרדים החדשים ידוע האימרה בשם הרב שטיינמן זצ"ל
    ישנם כאלו שאינם נוטלים מים אחרונים, אך לפתוח מכך מפלגה?

  • מה כל כך מסובך.
    העולם הגשמי מושך פי כמה מהעולם הרוחני. ולצורך שמירת כלל הציבור התורני בתוך השאיפה לרוחניות יותר מאשר היסחפות לגשמי ישנן שתי אפשרויות. או שלכולם, גם לעובדים, יש יר"ש ופנימיות טהורה, ומתוך כך הם נשמרים מכל נפילת יתר בגשמיות גם בעבודה, או שאנחנו מפעילים מניפולציות חברתיות דרקוניות.
    כל עוד אין מחויבות פנימית קולקטיבית לרוחניות מלאה יש צורך להפעיל את כל המנופים הקיימים על מנת לגרום לכלל הציבור להשמר.
    עם זאת, צריך לדאוג שהמניפולציות לא ישחיתו את הציבור. ובהחלט זה המצב שהציבור מתאהב בכלי המניפולציה ורואה בזה את עיקר היהדות. וצריך לראות כיצד מקטינים את תופעת הלוואי הזו. אבל לשחרר לגמרי? סכנה!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל