עולם התורה חולה, חולה מאד. יהודים רחמנים בני רחמנים, אנא בקשו עליו רחמים.
מהו טיב המחלה? איש אינו יודע. זו מחלה חדשה ולא מוכרת. הסימפטומים הם עיתון, מפלגה, ושועלים הבוחשים בעסקי הרבים, מעלימים, מצנזרים, מרוממים ומשפילים, ובעיקר מפיצים הלאה את הזיהום המתפשט בגוף, המכונה בפיהם "השקפה". את מקום התורה תופסת ההשקפה, והיא הולכת ומתפשטת ואוכלת עוד ועוד חלקים בריאים מן הגוף.
איננו יודעים מהי אותה ההשקפה והיכן היא מנוסחת, מה הם הווריאנטים שלה ומה החיסון מפניה. אולם אנו רואים איך היא אוכלת כל חלקה טובה; כיצד היא מפיצה סביבה קנאה ושנאה ותחרות, איבה ומדנים
מאין הגיע זיהום זה? מתי הוא נולד ואיך הוא התפתח? כיצד מצא משכן אפילו בחצרותיהם של תלמידי חכמים מופלגים? איש אינו יודע לומר בדיוק. כולנו פוגשים בכל יום את שליחי הזיהום, כתבניו, מדפיסיו, מפיציו, גם אם הם מופיעים בפנינו חסרי שם ופנים. אך איננו יודעים את טיבו. איננו יודעים מהי אותה ההשקפה והיכן היא מנוסחת, מה הם הווריאנטים שלה ומה החיסון מפניה. אולם אנו רואים איך היא אוכלת כל חלקה טובה; כיצד היא מפיצה סביבה קנאה ושנאה ותחרות, איבה ומדנים. אנו יודעים שהיא אוהבת כבוד וכסף, כוח וקשרים. מבינים שהיא אלימה וזדונית והפכפכה, שאינה נושאת פנים לזקן ואינה מרחמת על ילדים רכים, ושארסה מר ומהיר, וכיוון שהיא נזרקת בחלקה כלשהי היא מזהמת הכול.
התפשטותה של המחלה היה כה אלים וכה מהיר, עד שתוך זמן קצר ביותר, עשרות שנים לכל היותר, לא נותרה חלקה פנויה ממנה בכל עולם התורה. היא הצליחה בערמומיותה לחדור לתוך ליבה של מסורת מפוארת של אלפי שנים, ולזהם את בית מדרשם של רבי יהודה ורבי מאיר, רב ושמואל, רב אשי ורבינא, בעל המאור והרשב"א, המהרש"ל ובעל הטורים, השאגת אריה והנודע ביהודה, הבן איש חי והנחלת דוד. בתוככי המוסד שהחזיק בכל אותה מורשת אצילית פשה הנגע, עד שלא נותר בו כמעט בשר חי. בימים אלו, היא מקננת בקודש פנימה, בהיכלי הישיבות, והורסת כל חלקה טובה. נערים מעיזים פניהם ברבותיהם, כשיצריהם הרעים מתפרצים ללא שליטה, בוולגריות, בפראות. חילול ה' נורא. התורה נזרקת לעפר ומתפלשת בסחי ההשקפה של ילדים ריקניים. קול התורה אינו נשמע יותר ותמורתו עולה מאוב קול ה"השקפה".
אך הנה – זיק של תקווה. תקווה נוגה אולי, אבל תקווה. בהלכות מצורע אנו למדים כי "כולו הפך לבן – טהור". אם הנגע התפשט בכל הגוף, עד שלא נותר עוד בשר חי, מקום בריא, האדם הופך טהור.
התורה נזרקת לעפר ומתפלשת בסחי ההשקפה של ילדים ריקניים. קול התורה אינו נשמע יותר ותמורתו עולה מאוב קול ה"השקפה"
מהלכה זו אנו למדים כי הנגע ניזון מהבשר החי. יש גבול להתפשטות הנגע, והוא גבול הבשר החי. כל עוד יש לנגע מקום להתפשט, הוא יכול עוד להוסיף ולחיות, להוסיף ולטמא, להוסיף ולהפיץ את מררתו. אך כיוון שהוא התפשט בכל מקום, לא נותר לו עוד מקור חיות. הנגע הוא נגע טפילי. הוא חייב את הבשר החי כדי להתקיים.
הלכה זו נותנת לנו מקום של תקווה. נראה שאנו נמצאים בקצה גבול התפשטות הנגע. נשאיו של הנגע הגיעו כבר לכל מקום. אם הם חדרו לתוככי ארבעת האמות המוגנות של בית המדרש, לא נותר עוד מקום מוגן מפניהם. וכך, כולו הפך לבן. וכיוון שכולו הפך לבן, עוקץ ההשקפה סר. כוחה סר ממנה. טהור הוא.
***
הירייה שנורתה בתחילת השבוע בבית העלמין במרכז הדהדה מקצה אחד של העיר בני ברק עד הקצה השני. הייתה זו יריית הסיום במחזה המביש של תיאטרון ההשקפה.
התנהלות הקהילה בסיפורו של הסופר ששלח יד בנפשו מספרת את סיפור מחלת ההשקפה שפשתה בה, מרישא ועד גמירא. תחילתו בהעדר הטיפול בנגע, שכפי הנשמע, היה ידוע היטב – לפחות בחלקו – מימים ימימה, שיאו בהתעלמות הפושעת לאחר פרסום הנגע ברבים, וסופו בתגובה האומללה לקיצו הטרגי של הסופר.
כשהגוף חולה במחלת ההשקפה, כאשר מתגלע נגע, האינסטינקט הבריא אינו מתפקד, ובמקום לרפא את הנגע, הגוף מכסה אותו במורסה עכורה. ההשקפה מפחדת מתרופות. הן עלולות לפגוע בכוחה המכלה
פגיעתה הרעה של המחלה מתבטאת בכך שהמערכת החיסונית של הגוף מתמוטטת. כשהגוף בריא, כאשר מתגלע איזה נגע מקומי, איזה פצע או כוויה או חבורה, הגוף נלחם בנגע ומתקן את הדרוש תיקון. אולם, כשהגוף חולה במחלת ההשקפה, כאשר מתגלע נגע, האינסטינקט הבריא אינו מתפקד, ובמקום לרפא את הנגע, הגוף מכסה אותו במורסה עכורה. ההשקפה מפחדת מתרופות. הן עלולות לפגוע בכוחה המכלה. הן עלולות לעצור את הזיהום. לפיכך, היא מכסה כל פצע ציבורי ומסתירה אותו במורסה, כשמתחתיה הוא ממשיך לפעפע, להתרחב, ולזהם עוד ועוד את הגוף.
נגעים מקומיים מופיעים כמובן בכל חברה, ולא בכך נמדדת תומתה ובריאותה. החברה נמדדת באופן שבו היא מטפלת בנגעים שמתגלים בה. כאשר עולם התורה היה בריא, ראשי העדה היו לוקחים בדיסקרטיות אחריות על החשדות, מנסים לברר את השמועות, ואם היה מתברר שיש בהם ממש, הם היו מרחיקים את החשוד מעסקי הרבים, ומוחים את שמו מהספרה הציבורית. לא רק שהציבור לא היה נחלש מכך, אלא שהוא היה מתחזק מכך. לא היה צריך לעשות זאת ברוח וצלצולים, עם הדלפות לתקשורת, וציוצים ברשת החברתית (כמנהגם של "בתי דין" מסוימים) אך היה ניתן לטפל בכך בדרך הולמת, שיש בה משום כבוד הציבור וכבוד הבריות. שהרי לימדה תורה, "לא תלין נבלתו על עץ, כי קללת אלהים תלוי". יש דרך לטפל בדברים, והיא לא עוברת בהכרח דרך כיכר העיר.
אך הקהילה לא עשתה דבר מכל זה. אדרבא, המחלה שפשתה בציבור נצמדה אל הפצע וטשטשה אותו, כשהוא ממשיך להפיץ מורסה מוגלתית והנמק ממשיך להתפשט. הסופר הנ"ל המשיך להיות אחד משופריה של "ההשקפה" – וכוח התורה לא עמד למול זיהום ההשקפה.כתוצאה מכך, הפרשה התגלגלה לידי שונאיהם של ישראל, לבמה הנלחמת בתורה ושומריה ואינה מחמיצה כל הזדמנות להטיל בהם דופי, והפכה בידיהם לכלי משחית, לפיגוע המוני שגלי ההדף שלו עדיין לא נדמו.
האם גדולי הדור לא היו יכולים לשלוח מכתב לסופר הנ"ל ולזמן אותו לבירור? האם הם לא היו יכולים לאיים בפרסום מכתב דיסקרטי ב"שופרם של גדולי ישראל" האוסר לקרוא בספריו ולהתקשר עמו, כמו שהעיתון הנ"ל עושה לאנשים שאינו חפץ ביקרם בכל שלישי?
ובכן, לאחר פרסומם המביש של החשדות בראש כל חוצות, היינו מצפים שלפחות עתה קהילת שומרי התורה תיקח אחריות על הסיפור, ותפתח בתהליך בירור. מוטב מאוחר מלא כלום. בוודאי שהיה בידי ראשי העדה לעשות זאת, וזו הייתה גם חובתם (האם גדולי הדור לא היו יכולים לשלוח מכתב לסופר הנ"ל ולזמן אותו לבירור? האם הם לא היו יכולים לאיים בפרסום מכתב דיסקרטי ב"שופרם של גדולי ישראל" האוסר לקרוא בספריו ולהתקשר עמו, כמו שהעיתון הנ"ל עושה לאנשים שאינו חפץ ביקרם בכל שלישי? הנזק הציבורי מפרסום כזה היה אפסי לעומת הפיגוע ההמוני שהתרחש עכשיו). במקרה זה, כבר לא היה מדובר בביעור נגע מקומי, שגם הוא מחובתם של ראשי העדה, אלא בטיפול במפגע ציבורי. הציבור היה חייב לדעת שיש מישהו שמטפל, שנעשה משהו כדי לברר את החשדות. אך דבר מכל זה לא נעשה. פרט לאיזה גמגום רפה והשעיה עמומה מתפקידיו הציבוריים, לא נעשה עמו דבר.
בינתיים, המשיכו כל העופות הטורפים שניזונים מסיפורים כאלו לרחוש סביב הגופה הגוססת, כשהם נוברים בה עוד ועוד, להוציא החוצה את הפרש והקרבים.
הדרך האנושית והבריאה של קהילה לטפל באדם שמועד היא להישיר מבט להאשמות נגדו ולא להביט דרכו כאילו לא היו דברים מעולם. אם הקהילה לוקחת אחריות על הפשעים, מעמידה את האדם לדין ומענישה אותו בעונש שהיא רואה לנכון, האדם מרגיש שעדיין יש לו מקום בעולם – הוא מועבר מהצד המואר של החברה לצד האפל שלה, אבל יש קיום גם בצד האפל. אתה יודע שנתת את הדין ושהקהילה מוכנה להכיל אותך לאחר מכן. אולם, אם הקהילה הופכת אותך לשקוף, אתה יודע שנמחקת. שאין לך יותר מקום – אינך בצד האפל וגם לא בצד המואר. אינך קיים יותר.
וזה בדיוק מה שקרה. ההאשמות המשיכו להיערם, כשבקהילה שורר קשר השתיקה. המחלה שפשתה בחברה המשיכה להפיץ מוגלה, לשדר "עסקים כרגיל", לעבור לסדר היום, גם כאשר היה ברור שהכל השתבש, שחייבים לעשות משהו, שמוכרחים לגלות אחריות. התורה, ההלכה, הבריאות הנפשית של הקהילה, לא הצליחו לאסוף מספיק כוחות על מנת לטפל במפגע, לקחת עליו אחריות.
יריית הסיום של הסאגה חותמת את הגולל על הפרשה, כמו גם על עידן ההשקפה.
אם לא נותר עוד כוח בעולם התורה להתמודד עם פרשה ממין זה […] הרי שלא נותר עוד להשקפה בשר חי להיזון ממנו. היא ינקה את כוחה מהתורה, אך כיוון שניטל כוח התורה, איבדה גם ההשקפה את כלי זינה
שוב כשל הממסד החרדי לקחת אחריות ולהתמודד עם הפרשה. שוב פינתה ההלכה את מקומה לזיהום ההשקפה. מסע ההלוויה המפואר, כמו גם הפרסום המביך בשופרה של "ההשקפה", יום לאחר המאורע, משקפים יותר מכל את סיומו של עידן שטוב שבא על סיומו – סופו של עידן ההשקפה. אם לא נותר עוד כוח בעולם התורה להתמודד עם פרשה ממין זה, אם לא נותרה בו טיפה של חיות על מנת לעסוק בביעור הרוע ולנהוג לפי ההלכה הצרופה, הקובעת שאדם ששלח יד בנפשו נקבר מחוץ לגדר, וגם אם יש צדדים להקל בכך, ודאי שאינו זוכה ללוויה מפוארת, משל היה רב חשוב (וזאת מבלי להזכיר כלל את הקלון שבו המיר את כבודו), הרי שלא נותר עוד להשקפה בשר חי להיזון ממנו. היא ינקה את כוחה מהתורה, אך כיוון שניטל כוח התורה, איבדה גם ההשקפה את כלי זינה.
וכעת, עם אובדן הכוח המכלה של זיהום ההשקפה, ניתן להביע שוב תקווה, שיהיה ניתן לקום מעפר ולשקם מחדש את שרידיו של עולם התורה.
עתה ניתן לומר מחדש בקול צלול: "ובחרת בחיים".
Photo by engin akyurt on Unsplash
התוכחה נאמרת בטוב טעם ובאומץ רב
רבים מהיוצאים בשאלה והכופרים עושים בלבול גדול
בין התורה וחז"ל לעולם הדתי ההשקפתי כיום
למרות שרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב
חז"ל אומרים מפרסמים את החנפים מפני חילול ה'
אם יש מתחזה ובהגלות מעשיו יהיה חילול ה' עלינו להקדים לפרסמו
אני לא חושב שבית דין נהג שלא בצדק בהשתמשו בכלי התקשורת
כיון שאין כלים להלחם בהתקפה כל כך עזה נגדו
ואילולי הפרסומים גם בלבי היה ספק לדברים
מול תקשורת מפלצתית צריך להלחם בתקשורת
גם התקשורת שטפלה בנושא יש לה שכר עצום
ההרתעה שהיא עושה עולה לכמו מיתת בית דין בזמנו
ובערת הרע מקרבך וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד
אמנם כמובן שאין זו הדרך לא לתת כל כך מקום לתשובה
בכלל כל הצניעות המזויפת היא בעייתית
צניעות מתפרש – שטח סגור מכוסה
ובגלל זה פסיכולוגית מטשטש המודעות להשלכות המעשים
צניעות – זה מוסכמה ברורה ומגולה
שצריכה להיות בחוצות שכך צריכים להתנהג
והיטיב לעשות זאת רב עמרם חסידא
בנבואת יחזקאל מזכיר שיהיה קיבוץ גלויות בחמה שפוכה
שאנשים יצאו מביתם למדבר העמים וה' ישפט עמם לעיני העמים
בחמה שפוכה בדם בדבר וכו'
והנותר בציון יהיה קודש
וסיבת הקצף הגדול הוא העירוב בעמים וגם הבמות
וה' אומר שבהר מרום קודשי שם ארצה את ישראל כולו
שם ארצה את תרומותיכם וכו' וכל העצרות שאתם עושים
בבמות איני רוצה
הבמות החטא הקדמון של יהודה איננו הע"ז כמבואר במלכים
מה היה השורש הפסיכי של הבמות
לא לעבוד כל ישראל כולו בירושלים אלא בבמה שלי
הרי אני עובד את ה'?
יאמרו נא אנ"ש הקהילות ההתגודדויות
אבל אני חושב שגם זה לא השורש פורה רוש
הכל מתחיל מלימוד תורה שלא לשמה
שנעשה סם מוות
תורה שאינה פועלת את טעמי המצוות ותכליתם
תורה שבכתב שרק נדרשת ולא נקראת
תורה שמסתכלים רק על הגדרות בצורת הדברים
בלי להתפעל ולתת לאישיות לנשמה להיות מושפעת ומעוצבת
מכל מצוה ומכל תורה
מפה מתחיל השיבוש
בישיבות מקובל להגיד טוב מלא חופניים עמל ורעות רוח
ושלמה אומר טוב כף נחת ממלא חופניים עמל ורעות רוח
א. אינני יודע מה הם מקורותיו של הכותב לגבי ה"ידיעה" הברורה שהיתה לגדולי ישראל לגבי הסופר עוד לפני הפירסום, אני למשל, לא ידעתי מאומה. מה הכותב ידע בעניין שהציבור הרחב לא ידע?
וכמובן, אני לא מדבר על שמועות שנפוצו לאחר הפרסום ובהם נאמר ש"הדברים היו ידועים", הרי כל בר דעת ואדם רציני ובכללם הכותב, לא אמורים לייחס להם משמעות כלשהי, ובטח שלא לבסס מאמר רציני על בסיס שמועות חסרי ביסוס.
ב. הכותב פותח את מאמרו ואף ממשיך לכל אורכו בתיאורי "מיתת ההשקפה" "מחלה" "עולם התורה חולה מאוד" ועוד ועוד.
לאחר מכלול ההגדרות ההיסטריות והתיאורים הדרמטיים, היה בהחלט ניתן להבין שאנו עומדים לקרוא כאן על דברים אכן דרמטיים, כמה מביך זה שבמקרה הטוב נאמרה כאן ביקורת נכונה על דרך התנהלות מול הסופר וכלל הפרשה.
אני לא רוצה להיכנס לניואנסים ולהסביר למה אף ביקורת נכונה אין כאן כלל, ולכן נניח שהיתה כאן התנהלות הראויה לביקורת, אך התיאורים הדרמטיים הנ"ל חסרי כל קשר לביקורת.
ולראיה, הבן אדם נמחק כליל ממעמדו הציבורי ומיד ואף הרבה יותר מזה. גם בקרב המשפחות המצייתות והזורמות לגמרי עם הרוח ההשקפתית, הסופר מחוק לחלוטין.
ג. כאשר באים לכתוב על "מחלת עולם התורה" (ושאר הדימויים ההיסטריים) וכתיבה המתיימרת להיות מעמיקה, מן הראוי לערוך בדיקת שטח או משהו מעיין זה, ראוי לבדוק מה באמת קורה בקרב בוגרי הישיבות – עולם התורה העכשווי – היכן הם עומדים ביחס לנושא המאמר? האם הם מזדהים עם תוכן המאמר או לא?
אם כן, אז זה שומט את כל הכתוב במאמר, שכן אנשי ההשקפה התקדמו נכון לדעת הכותב…
ואם אינם מזדהים עם תוכן המאמר (מה שלהערכתי אכן המציאות), אזי צריך לראות מה חולה ולקוי אצלם? הכותב צריך לשאול את עצמו האם הוא יותר טוב מכל אנשי עולם התורה (לפחות בנושא הנכתב)? ואם הוא מתיימר לענות לעצמו שאכן כן, אז בבקשה שיתאר ויפרט את חסרונם בתיאור ריאלי ומוחשי.
משום מה, כאשר אני קורא את המאמר, אני לא מצליח לזהות את החולי הנדון כאשר אני בודק אותו באופן מציאותי, בתכלית, בחיים האמתיים, פשוט לא מצליח. כן, אני יכול לבקר את כל הסביבה שלי בהרבה נקודות, וחלקם אף קשורות לנושא הנדון, אך את ה"חולי" ואת כלל התיאורים ההיסטריים שבמאמר, אני פשוט לא מצליח לזהות.
לסיכום, כותב המאמר השתמש בתיאורים דרמטיים ביותר, אך לא הובן כלל ההקשר בין התיאורים לבין הנושא.